על ספרה החדש של תמר מרין אפשר לומר קודם כל שהוא סוחף: קראתי אותו ברצף אחד, בתוך כמה שעות,
עלילתו קאמרית, ולכאורה פשוטה למדי. היא עוסקת בבני זוג שהתגרשו לפני שלוש שנים וכבר, כפי שנהוג לומר, “המשיכו הלאה” – כל אחד מהם קשור בזוגיות חדשה ובטלטלות האחרות שהיא מביאה אתה. אבל אז הם מגלים שלא כל כך פשוט להיפרד באמת, “עד הסוף” וממש. “אף בת זוג לא תצליח להיכנס באמצע, כי פניהם של ילדינו המשוכות על פנינו תמיד יחברו בינינו יותר מכל החשקים ויותר מכל האהבות, שום דבר לא יוכל להתיר אותנו”, אומרת לעצמה איה ברגע דרמטי במיוחד, כשהיא מבינה עד כמה הגרוש והיא, ושני הילדים, ממשיכים להיות תא משפחתי, גם אם הוא מפורק, גם אם אינם חיים עוד ביחד. לבני הזוג הגרושים יש לא רק ילדים, אלא גם היסטוריה משותפת, וידיעות והבנות שלא יוכלו לחלוק עם אף אחד אחר.
האם פירושו של דבר שהם נידונו להמשיך להפריע זה לזה להתקדם ולמצות אפשרויות חדשות?
ומה התפקיד של מי שחייהם נושקים לאלה של בני הזוג הפרודים? איך, למשל, יגיבו הוריה של איה, שבדירה השייכת להם חיו בני הזוג, ועכשיו גרה בה רק איה עם הילדים? האם כשתבקש מהם עזרה, ברגע של משבר קיצוני, הם ייחלצו ויסייעו לה?
מאלף, מכאיב, כמעט משעשע, התיאור של התהום הפעורה בין איה להוריה. הם אמנם מלאים ברצון טוב, אבל אין סיכוי שיבינו באמת את צרכיה ואת עמדתה. הם, מנקודת המבט הצרה שלהם, מנסים לשכנע אותה שהגרוש שלה בעצם טוב לה, גם אם היא כבר מזמן לא מעוניינת בו, וסיבותיה כבדות המשקל עמה.
אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שמתקיימות גם בין בני אדם שאוהבים זה את זה, ולאי היכולת הבסיסית של אנשים להבין באמת את זולתם, אפילו כשהדברים נאמרים בגלוי ובמפורש. לא רק חשדנות נמצאת בבסיסן של אי ההבנות, אלא גם עניינים פנימיים שלא מאפשרים לבני אדם להיכנס לעמדתו של האחר ולראות את המציאות מנקודת מבטו.
וחוץ מזה, הספר משקף את הקשיים העצומים שאתם נאלצים להתמודד מי שמחליטים לפרק את היחידה הכלכלית שהיא חלק לא מבוטל בחיי הנישואים. בישראל כיום קשה מאוד להתקיים. אנשים נאלצים לעבוד ולעבוד, רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. לא קשה להיקלע למפלה כלכלית שאין ממנה מוצא. למי שאין משאבים בלתי מוגבלים, ובמיוחד למי שלא חי ממשכורת קבועה אלא מתשלומים תמורת עבודה, כמו למשל עיליי, הגרוש של איה, שמתפרנס מעבודות תרגום מזדמנות. אדם כזה עלול בקלות מאוד להתמוטט. אפילו הוצאה כספית אחת גדולה, חד פעמית ולא צפויה, יכולה לגרום למפולת: אף אחד לא מוותר על מה שמגיע לו: אם אין הכנסה, הבנק מסרב לכבד את הצ’קים היוצאים, בעל הבית לא מוותר כמובן על התשלום של שכר הדירה, ותוך זמן לא רב אדם יכול למצוא את עצמו מחוסר בית ותלוי ברצונם הטוב של אחרים. ואם אין כאלה? ואם אין ממי לבקש עזרה? לא בכדי נקרא הרומן הדיירת: במציאות הישראלית הנוכחית בעלות על דירה, או למצער – הרשות לגור בדירה ששייכת להורים שאינם גובים שכר דירה, או שגובים שכר דירה מופחת, ושלא יזרקו אותך לרחוב בכל מקרה – יכולה להיות ההבדל בין האפשרות לשרוד כלכלית, לבין הקריסה האורבת לפתחו של מי שחייב להחזיק את עצמו, בכוחות עצמו בלבד.
מרין מיטיבה לתאר את החיים הללו, על פי תהום כלכלית, ואת הקלות שבה אפשר להתמוטט.
יש ברומן גם סוג של מתח. יש סכין שמופיעה כבר בעמוד הראשון, וברור לגמרי שיש לה תפקיד, כמו זה של האקדח, שאם הוא מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות בשלישית, כדבריו של צ’כוב. אמנם מבחינת כרונולוגיית־העלילה העמודים הראשונים מגיעים לקראת סופו של הרומן, אבל בכל זאת מתעוררת הסקרנות: מה יקרה עם הסכין הגדולה והמפחידה הזאת? האומנם היא תשמש ככלי נשק? תפגע במישהו? תפצע? האם אי ההבנות הבלתי פוסקות יגרמו לנזק ממשי, גופני, פלילי? ואולי יצליחו בכל זאת הדמויות שבסיפור להגיע סוף סוף לאיזושהי הבנה גואלת? לרדת לסוף דעתו של הזולת?
מעניינות גם נקודות המבט השונות של הדמויות זו על זו. האם עיליי יצליח להבין את ליה, בת הזוג החדשה שלו? ומה באמת דעתה עליו? האם היא בעדו? איך ישפיע עליה העלבון שהיא חשה?
הסיפור נפתח בשני שוטרים שמגיעים לדירתה של איה. מי זימן אותם? לאיזו מסקנה הם מגיעים? ומה יהיה הסוף…?
כפי שציין העבד הנמלט, ומאוחר יותר הפעיל לביטול העבדות ו’ פנינגטון, לכל שינוי במצבו הכלכלי, החברתי והאישי של הבעלים או של ילדיו הייתה השפעה דרמטית על העבדים.
היציבות המשפחתית והאישית של האדם המשועבד הייתה קשורה בקשר בלתי נפרד אל יכולת הפרעון ולהחלטות הכלכליות של בעליו.
בלית ברירה, נאלצו אפרו־אמריקנים לפתח הבנה עמוקה של החוק במדינות הדרומיות. כשהבעלים של עבד איבד את יכולת הפרעון שלו, והנושים רדפו אותו כדי שיפרע את חובותיו, או כשבעליו של עבד מת ורכושו חולק בהתאם לצוואתו, או בהיעדרה, האנשים המשועבדים הושפעו במידה הרבה ביותר. אם קיוו לקנות את חרותם, או את זאת של יקיריהם, היה עליהם לדעת איך חוזה בסיסי פועל. בהיותם סחורות שאפשר להוריש, לתפוס, להחליף, להשכיר, לקנות ולמכור, הם הכירו מקרוב את הערך שבעליהם קבעו לגביהם.
הם גם למדו להבין את שיטות הירושה, החובות, ההלוואות, הלוואות־המשנה, ההשכרות, התשלומים והמשכנתאות.
עבדים ידעו הרבה מאוד על רכוש ועל תביעות חוקיות הנוגעות לו, הן כנכסים ניידים והן כבעלי רכוש בעצמם. יתר על כן, הם האזינו לשיחות של הגבירות, שהיו הבעלים שלהן בהן הסבירו איך הן רוצות שיתייחסו לעבדים שלהן ואיך לדעתן יש להשתמש בהם, והבינו שקביעותיהן של הנשים הללו מעוגנות בתפיסותיהן לגבי זכויותיהן האישיות והחוקיות.
[…]
לבעלים היתה זכות כמעט מוחלטת לאלף, להטיל מומים גופניים, אפילו להרוג את האנשים המשועבדים שבבעלותם, והזכות להאציל לאחרים את הרשות לנהל ולאלף הייתה אחת מאבני היסוד של העבדות. נשים שהיו בעליהן של עבדים השתמשו בכל הזכויות הללו, כולל, כפי שתיאר זאת עבד־משוחרר, “הזכות לפעול כבוסיות, על פי דרכן ורצונן.”
[…]
עבדים־לשעבר זכרו את הנשים שהיו הבעלים שלהם כמאלפות חזקות מאוד, שהשתמשו במגוון של טכניקות, בדומה לאלה של גברים בעלי עבדים.
[…]
בעלי עבדים שקיוו להגן על הערך הכספי הפוטנציאלי של רכושם השתמשו במכשירים שאפשרו להם להכאיב לעבדים, בלי להותיר על גופם סימנים שלא יעלמו. בדרך כלל נהגו להכות אותם באמצעות ענף-סרפד, שגרם לפריחה, אבל העור החלים מקץ זמן מה ולא נשארו עליו סימנים.
[…]
קלווין אינגרם, הבעלים של פני תומסון, נהג לריב עם הגבירה שלה, “הרבה פעמים, על היחס שלה” כלפי העבדים שבבעלותם. “הוא לא נתן לה לפגוע בהם.”
ג’ורג’ ג’ קינג, שחי במרחק של כעשרה קילומטר צפונית ללקסינגטון שבקרולינה הדרומית, נזכר ש”האדון אמר מילים קשות, אבל הגבירה הצליפה בשוט.” היא “האמינה מאוד בכוחם של עונשים,” ונהגה “להצליף באימא שלו עד שהיא נראתה כמו חתיכת בשר מדמם.” אפילו קונג, אף שהיה רק ילד, הרגיש לעתים קרובות את ההצלפות שלה. בעלה ניסה להתערב, אבל לא היה בכוח לעצור בעדה. היא הייתה כל כך אכזרית, עד שבעלה ניסה למכור את ג’ורג’ קינג כדי שאשתו לא תוכל להמשיך לפגוע בו, אבל הגבירה “הייתה הבעלים של העבדים, ולא היה אפשר למכור אותם בלי הסכמתה.”
כשגילתה את תוכניתו של בעלה היא מנעה את המכירה והתנקמה מיד. קינג והבעלים שלו נאלצו לעמוד ולהתבונן כשאמו ציוותה על המשגיח לפשוט את הבגדים של אמו, לקשור את עיניה, וללהצליף בה. המכות “השאירה אותה שוכבת, רועדת, על הקרקע, כמו חיה פצועה, גוססת אחרי מרדף.” קינג זכר שהגבירה “הלכה משם, צוחקת, בזמן שאמו צווחה ונאנקה.”
“אני אישה זקנה, וכידוע לך – מעין שחקנית. אבל בבקשה, תמשיך להעמיד פנים. כל זמן שאנחנו מעמידים פנים, אנחנו נמלטים. תעמיד פנים שאני אוהבת אותך, כמאהבת. תעמיד פנים שאתה אוהב אותי, כמאהב. תעמיד פנים שהייתי מתה למענך, ושהיית מת למעני”.
את הפתק עם הדברים הללו כתבה אמו של מר בראון. את שמו הפרטי איננו יודעים. הוא זה שמספר לנו בגוף ראשון על כל מה שקרה לו אחרי שמצא את הפתק בין החפצים של אמו. היא כתבה אותם למאהב שלה, שהתאבד יום אחרי מותה מהתקף לב. הדברים הללו יכולים לשמש כמעין מפתח להבנת הרומן The Comedians, השחקנים, בגרסה העברית, שפרסם גרהם גרין לראשונה ב-1966.
הרומן מתרחש בטהיטי, בימי שלטון הטרור של פרנסואה דובליה שכונה “פָּפָּה דוֹֹק”. מר בראון נקלע אל האי כמה שנים לפני שהעריץ השתלט עליו. אמו, שאותה כמעט לא הכיר, כתבה לו והזמינה אותו להגיע אליה לביקור באי. למחרת בבוקר היא מתה, אך הספיקה לעדכן אותו: בית המלון שבו התגוררה שייך לה, והיא הורישה אותו לבנה, אחרי שנים ארוכות שלא נפגשו: היא נטשה אותו בילדותו, ועד שהגיע לטהיטי חי חיים של נע ונד בעולם, חסר כול, בודד ומנותק.
ההווה הסיפורי מתרחש שנים אחדות אחרי שבראון הגיע לראשונה לטהיטי. בית המלון, כמו האי כולו, ירד מגדולתו, בעקבות שלטון הדמים. התיירים הפסיקו להגיע, ותושבי האי חיים בחרדה קיומית מתמדת. מר בראון נסע לניו יורק בניסיון כושל למכור את בית המלון. על הספינה, בדרכו חזרה, פגש שלושה אנשים: זוג אמריקני נשוי ששם משפחתם סמית, ואנגלי בשם ג’ונס, שטען כי במלחמת העולם השנייה שירת בבורמה כקצין בצבא, והוביל חיילים לקרב.
שלושת השמות הללו, בראון, סמית ומייג’ור ג’ונס, הם כמעט שמות גנריים. הם מעין “כלאדם” אנגלוסקסי סתמי וחסר ייחוד, מעין מסיכה שמסתירה את הייחודיות של כל אחד מהם.
בהקדמה לספר חומד גרהם גרין לצון ומסביר כי טעות לחשוב שבכלל שם משפחתו הכמעט גנרי, גרין (אם כי כתב אותו Greene, ולא Green’ ובכך ייחד אותו…), אין לטעות בו ולהאמין שהדובר ברומן זהה עם הסופר. על כך הוסיף גרין והעיר כי רבים כבר חשבו בעבר שהוא עצמו נהג להשתתף במשחקי הימורים, כמו אחד מגיבורי ספריו. הוא אינו מזכיר על איזה ספר מדובר, אבל ברור לגמרי שהתכוון לספר המפסיד זוכה בכול, (שאותו זכיתי, למרבה השמחה לתרגם לעברית).
לקראת סופו של הרומן The Comediansמגלה מר בראון שמייג’ור ג’ונס אימץ לעצמו את שמו, כמו שעשה גם הוא עצמו. שניהם לא הכירו את האבא שלהם, ונולדו לאמהות לא נשואות. שניהם אנשים מנותקים ובודדים בעולם. כל אחד מהם מציג דמות. “מייג’ור” ג’ונס, כך מתגלה לקראת הסוף, בכלל לא היה קצין ומעולם לא הוביל חיילים לאף קרב. סיפוריו על עצמו הם העמדת פנים וניסיונות לברוא לעצמו דמות הירואית.
עד לרגע הגילוי והוידוי, כשהאמת על ג’ונס נחשפת, מתעב בראון את האיש ובעיקר מקנא בו, ובכל זאת פועל כדי להציל את חייו: בראון מבריח את ג’ונס אל אחת השגרירויות הדרום אמריקניות שבאי, כדי שימצא שם מקלט מדיני. חייו נתונים בסכנה כי ניסה “לעקוץ” את מושל האי. מרתה, אשתו של השגריר הדרום אמריקני, היא המאהבת של בראון, ואחרי שהוא מגניב את ג’ונס לביתה הוא מתחיל לחשוד בה שהיא מאוהבת בג’ונס ובוגדת אתו לא רק בבעלה, אלא גם בו עצמו.
יש ברומן שני סוגי אנשים: אלה שחיים במסירות וביושר, ואלה שמעמידים פנים ומזייפים.
מרתה בוגדת אמנם בבעלה, אבל היא מסורה מאוד לבנה, שאותו היא אוהבת אהבת אמת. לקראת סופו של הרומן מתברר לנו שגם את מר בראון אהבה בכל לבה והייתה נאמנה לו, על אף חשדותיו וגילויי קנאה התכופים שבהם הציק לה, ולא רק בגלל ג’ונס. בראון מציק למרתה בעיקר מכיוון שהוא רכושני כלפיה. מסירותה אל בנה מעצבנת אותו, ואת הילד הוא מתעב: הילד, לדבריו, תובעני וגם שמן מדי, ובכך דומה לאביו. בגללו מרתה לא יכולה להקדיש לבראון את מלוא תשומת לבה. כבר בפגישתם הראשונה, עוד לפני שהם בכלל מכירים, כשמרתה פונה אל בראון בסניף הדואר המקומי ו”מתחילה” אתו, ימים אחדים אחרי שהגיע לראשונה לאי, יש לו כבר תביעות כלפיה: הוא מתרגז, כי היא ממהרת לשוב אל המכונית, שם הילד מחכה לשובה. וזה עוד לפני שהוא יודע אפילו מה שמה!
מר וגברת סמית הם זוג אידיאליסטים שהגיעו לטהיטי מארצות הברית כדי לקדם את רעיון הצמחונות. הם משוכנעים שזאת יכולה לפתור את כל הבעיות שהאנושות סובלת מהן. מעניין להעיר כי הרעיון שנראה בשנות ה-60 תמוה ואקסצנטרי זוכה כיום לעדנה. האנושות הבינה עד כמה צריכה של בשר בזבזנית והרסנית לכדור הארץ. “מחקר חדש מראה שפרט למניעת הריגתם של בעלי חיים רבים, מהלך כזה יציל את חייהם של כ-8 מיליון איש בשנה וגם יעזור לסביבה”, נכתב בהארץ כבר לפני חמש שנים, והיום מבינים רבים כי השינויים האקלימיים והתופעות החמורות שהם גוררים אחריהם, בעקבות ההתחממות של כדור הארץ, גם הם, קשורים לאכילה של בשר. אבל בספר שלפנינו הצמחונות והרצון של בני הזוג סמית לקדם אותה נתפשת כסממן לתמימותם ולניתוק שלהם מהמציאות. על איזו צמחונות אפשר לדבר עם תושבי האי מזי הרעב, שהשחיתות והעריצות השלטונית לא מאפשרת להם לחיות?
לעומת שלוש הדמויות הללו, מרתה ובני הזוג סמית, האחרים, כלומר מייג’ור ג’ונס, מר בראון ואמו, הם “שחקנים”. ג’ונס מתגלה בסופו של הרומן כגיבור אמיתי.
מר בראון מציג בפני הקורא בלי הרף את חולשותיו. את הקטנוניות והנרגנות שלו. את השנאה, הקנאה החשדנות והרשעות שמפרפרות בתוכו בלי הרף ורק מדי פעם מתבטאות בדברים שהוא אומר או עושה. הוא מעמיד פנים: משחק דמות של אדם שונה מכפי שהוא באמת, אבל ראה זה פלא: במהלך הרומן הדמות שהוא “מציג”, שאינה דומה למהותו הפנימית הנסתרת, משתלטת עליו, והמשחק נהפך לאמת. קורה לו מה שקורה לאמו, שביקשה מהמאהב שלה “להעמיד פנים” שהוא אוהב אותה ומוכן למות למענה, עד שהסתבר שהעמדת הפנים אמיתית: המאהב אכן מתאבד כשהיא מתה! כך גם המספר, מר בראון, מתגלה ברגע האמת כאדם בעל ערכים, שמסתכן למען הזולת. כמו כן, רגע האושר המשמעותי ביותר שהוא חווה עם מרתה הוא כאשר הם מוותרים על המגע המיני, שמרבית מפגשיהם התמקדו בו, ורק נמצאים זה עם זה בקרבה אמיתית של הנפש. הוא משחק דמות של אדם טוב, ובסופו של דבר נהפך לכזה!
בין חפציה של אמו גילה מדליה על הצטיינותה בשורות הרזיסטנס. הוא תוהה אם קיבלה את המדליה הזאת כתשורה מאחד המאהבים שלה, ואולי לא? אולי באמת הייתה גיבורת מלחמה? “היא הייתה אמיתית,” מספרים לו עליה להפתעתו לאחר מותה. הנה עוד דוגמה למשחק שיש ברומן בין מראית עין לאמת.
לעומת זאת מתגלה שמרתה המאהבת שלו, האישה האמיתית כל כך, המסורה עד אין קץ לבנה ולצרכיו, היא בתו של פושע מלחמה גרמני, שנתלה, בעקבות משפטי נירנברג. הנה טוב שנולד מתוך רע.
שמו של הרומן בעברית, “השחקנים”, מחמיץ משהו ממשמעותו באנגלית, The Comedians – הקומדיאנטים. היכולת לצחוק ולהצחיק משמעותית מאוד לאורך הספר. כך למשל ממש בתחילתו, כשמר בראון מציג את עצמו בפני מר סמית ומייג’ור ג’ונס, הוא מציין: “נדמה היה לי שזאת בדיחה גרועה”, כי אכן המשפט “מר בראון מר סמית ומייג’ור גו’נס נפגשו על סיפון של אונייה” נשמע כמו התחלה של בדיחה.
לכל אורך הסיפור מר בראון מקנא במייג’ור ג’ונס, בין היתר מכיוון שיש בו בג’ונס היכולת להצחיק, ובראון מבין שמדובר בכישרון חשוב: בני אדם סלחניים כלפי מי שיודעים להצחיק אותם. כלפי “קומדיאנטים”.
גרהם גרין נוגע ברומן בגזענות הסמויה והגלויה של לבנים כלפי אנשים בני גזעים שונים משלהם. מעניין לשים לב שבתקופה שהספר ראה אור, אמצע שנות השישים, היה עדיין לגיטימי להשתמש במילה negro. מר בראון חושף את הגזענות שהוא עד לה, בפרטים קטנים שהוא מציין. למשל, הוא מספר על מלצר ש”דיבר בקול רם, כמו זה שבו אנשים מסוימים פונים אל כל בן גזע שונה” (כלומר, כלפי מי שאינו לבן). כשמדברים על אחד המעללים של אנשי הטונטון מקוט, המשטרה החשאית המושחתת שהקים פָּפָּה דוק, מעיר מר סמית ואומר: “היטלר עשה דברים חמורים יותר, נכון? והוא היה לבן. אי אפשר להגיד שהכול בגלל צבע עורם”. מר סמית מקפיד מאוד שלא להיראות או להישמע גזען, אבל ברגע של אמת, כשאחד מאנשי הטונטון מקוט מרגיז אותו, מתנפל עליו מר סמית במילים “תסתום את הפה, זבל שחור”…
“נראה שאנחנו מפליגים לעבר ארץ מוזרה”, אומר מר סמית במהלך ההפלגה לעבר טהיטי. על דעתי עלתה הנובלה לב האפלהשל ג’וזף קונרד: הפלגה אל מקום של רשע, רצח ואימה. בשני הסיפורים מתגלה הזוועה, ובשניהם אחראים לה במידה רבה הלבנים שהגיעו למקום לא להם. שוב ושוב רומזות הדמויות השונות כי שלטון האימה מתאפשר בטהיטי רק מכיוון שהאמריקנים מעוניינים ותומכים בו, שכן הם רואים בו מחסום בפני הקומוניזם. ועל כך אומרת גברת סמית כי אמנם “הפרוגרסיבים יהיו תמיד במיעוט,” אבל היא ובעלה, שמתנגדים למדיניות האמריקנית, “לפחות השמענו קול מחאה”. האם די בה, במחאה? מה באמת ערכה?
“החיים הם קומדיה, לא הטרגדיה שאליה התכוננתי,” אומר לנו בראון. את הדברים הללו הוא מבטא בעצם בדיעבד. מאחר שהוא הקול המספר את הסיפור בגוף ראשון, כל מה שמתחולל ברומן היה ונגמר, הסתיים כך או אחרת. רק אנחנו, הקוראים, חוזרים וחיים את המציאות ההיא, את הפחדים, העצב, הכעס, התקוות והייאוש שגרהם גרין מיטיב כל כך ליצור ולהראות ביצירת המופת שכתב.
מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים
הספר השחקנים עובד כסרט בכיכובם של ריצ’רד ברטון, אליזבת טיילור, אלק גינס, ופיטר יוסטינוב. להלן הטריילר:
לאחרונה ראה תרגומו לעברית של ספר אחר של גרין: סוף הרומן
רצח לפי הספר הוא מותחן ממזרי, גדוש בתעלולים ספרותיים משעשעים ביותר. סיפור המסגרת, שבו עורכת בהוצאה לאור לונדונית קוראת כתב־יד של ספר מתח מאת סופר ששמו אלן קונווי, משתלב עם הסיפור המופיע בכתב־היד. שמו: רציחות באחוזת פאי. שתי העלילות מתמזגות זו בזו, וכך מתרחשים שני סיפורי מתח שונים, ונדרשים שני פענוחים של רציחות שונות, והכול עשוי היטב, מסקרן ומעורר השתאות.
רצח לפי הספר כולל לא רק את שני הסיפורים העיקריים. יש בו גם שתי גרסאות של פרק מספר בלשי נוסף. גרסה אחת שכתב מלצר שחולם להיות סופר, והאחרת – אותו סיפור עצמו, בגרסה שכתב סופר מנוסה. ההישג של אנתוני הורוביץ בכך ששתי הגרסאות משכנעות מאוד, כלומר – כישרונו מאפשר לו לחקות סגנונות שונים, גם כתיבה בוסרית, וזה כשלעצמו מרתק.
כשקראתי, ביחד עם העורכת, את רציחות באחוזת פאי מאת אלן קונווי, סופר שאנתוני הורוביץ בדה, לא הצלחתי להבין איך בעצם נותרו בספר שלפני עוד דפים רבים כל כך – כמעט מחציתו – שהרי הבלש של אלן קונווי, אטיקוס פונד שמו, כבר הודיע לעוזרו שהוא יודע בדיוק מה קרה, ושבעוד רגע יסביר לו, ולחוקר המשטרה, מי אשם ומדוע.
ואז מתרחש התעלול הספרותי המתוחכם והמפתיע: מסתבר שהפרק האחרון חסר, ומתחילה העלילה הראשית הנוספת: זאת שבה העורכת עוקבת אחרי הסופר אלן קונווי, מנסה לאתר את הפרק החסר, מנסה להבין מה בעצם קרה לו ולכותבו, ומה המשמעות האמיתית של אובדן הדפים שנעלמו.
אנתוני הורוביץ מייצר כאן משהו שמזכיר את בובות המטריושקה הרוסיות, שבהן דמות גדולה מסתתרת בתוך דמות אחרת, קטנה ממנה, וככל שמרבים לפתוח את הבובות, ממשיכים לגלות בתוכן עוד ועוד שכבות, עוד ועוד בובות.
כך, למשל, נפתח כתב היד של רציחות באחוזת פאי בתיאור קורות חייו של “הסופר”: “על המחבר: אלן קונוויי נולד באיפּסוויץ’ ולמד בבית הספר ווּדברידג’, ולאחר מכן באוניברסיטת לידס, שם סיים תואר ראשון בספרות אנגלית. כעבור כמה שנים נרשם ללימודי כתיבה יוצרת באוניברסיטת מזרח אנגליה. ב-1995, אחרי שש שנים שבהן עבד כמורה, רשם את הצלחתו הספרותית הראשונה עם הספר ‘אטיקוס פונד חוקר’. הספר שהה במשך 28 שבועות רצופים ברשימת רבי־המכר של ה’סאנדיי טיימס’, וזכה בפרס פגיון הזהב מטעם אגודת כותבי ספרות הפשיעה בקטגוריית מותחן ‘הפשע של השנה.'” כמה אותנטים ומשכנעים קורות החיים הבדויים הללו…!
בהמשך מסתבר שיש בהם צורך, שכן פענוח העלילה־שבתוך־העלילה נשען על מה שנודע לנו על אותה דמות בדויה.
באנגלית שמו של הספר Magpie Murders, כלומר – “רציחות העקעק” (שם של ציפור, שנקראת בעברית גם “עורב זנבתן”). שמו בעברית מוצלח מאוד, כי עיקרו, כלומר – עניינו העיקרי של הספר, הוא בעצם הסוגה שבה הוא כתוב. רציחות לפי הספר בוחן את הז’אנר של ספרי מתח, ויש בו אזכורים רבים מאוד של ספרי מתח קלאסיים אחרים, החל באלה של ארתור קונן דויל וכלה באגתה כריסטי, ובכל קשת הכותבים שכתבו בזמנם ואחריהם. הספר גדוש בכלל באלוזיות ספרותיות רבות: למשל: “אני לא ממש עיוורת כמו מר רוצ’סטר המסכן בג’יין אייר“, מספרת לנו העורכת שחלק מהסיפור מגיע מתוך תודעתה.
“הוא לא קיבל את מה שהוא רצה — כבוד, חותמת כשרות של סופר דגול. וזה אולי נשמע מטורף, אבל הוא לא היה הסופר המצליח היחיד שהרגיש כך. תראה את איאן פלמינג ואת קונן דויל. אפילו א”א מילן! מילן תיעב את פו הדוב דווקא בגלל ההצלחה הגדולה שלו”, היא מספרת לנו על אלן קונווי.
“אני לא אוהבת צירופי מקרים ברומנים, ובמיוחד לא במותחני רצח, שעובדים דווקא על היגיון מחושב. הבלש באמת אמור להיות מסוגל להגיע למסקנה שלו בלי שההשגחה העליונה תעמוד לצידו”, היא מציינת כלל־כתיבה חשוב.
וגם: “אם קראתם סיפור של שרלוק הולמס, אתם יכולים להיות די בטוחים שהבלש יודע בדיוק מה קורה, אפילו אם הוא לא בהכרח מספר לכם.”
מעניין מה שנכתב מפיה של העורכת על האופן שבו סופרים בוחרים בשמות לדמויותיהם: “מה הסוד של שם טוב בסיפורת? המפתח הוא בדרך כלל בפשטות. ג’יימס בונד לא נהיה מי שהוא בזכות יותר מדי הברות. ועם זאת, השם הוא בדרך כלל הדבר הראשון שאנחנו לומדים על הדמות ולדעתי זה עוזר אם השם יושב עליה בנוחות, אם הוא נשמע הולם. […] לפעמים סופרים מוצאים שמות איקוניים כמעט במקרה. הדוגמה המפורסמת ביותר היא שֶרינְפוֹרד הולמס ואוֹרְמוֹנְד סאקֶר. אי אפשר שלא לתהות אם הם היו זוכים לאותה הצלחה בינלאומית אלמלא התחרט קונן דויל והלך על שרלוק הולמס וג’ון ווטסון.”
“מניסיוני, סופרים מתים נשכחים במהירות מרשימה,” היא כותבת, ומוסיפה: “אפילו סופרים חיים מתקשים להישאר על המדפים. יש יותר מדי ספרים חדשים ופחות מדי מדפים”, ומבטאת אמת ידועה וכאובה, שנכונה, כך מסתבר, לא רק לגבי סופרים ישראלים…
הספר משובץ באינספור הערות כאלה, והן מוסיפות לעניין שבקריאה.
אנתוני הורוביץ (כפי שאפשר להסיק משמו…) מוגדר בוויקיפדיה כ”סופר בריטי ממוצא יהודי” (מעניינת המילה “בריטי”, שכבר כתבתי עליה פעם בטור על הסיפור Mr. Know All של סומסרט מוהם: “פעם אמר לי מישהו שכאשר שואלים את תושב האיים הבריטיים מה לאומיותו, ישיב בלי היסוס: “אנגלי”. או – “סקוטי”. או – “אירי”. או – “וולשי”. היחידים שמציינים כי לאומיותם בריטית, הם הזרים. למשל – יהודים ילידי בריטניה…”). חרף היותו יהודי, ולכן לא אנגלי שגם אבות־אבותיו היו אנגלים מבטן ומלידה, הספר נטוע עמוק באנגליות. הוא מתרחש בחלקו בכפר אנגלי, חברה אינטימית וסגורה שבה הכול יודעים הכול על כולם, וכל הבריות מעורבים בחיי זולתם. (הכפרים הללו משמשים רקע הולם גם לכמה מספריה של ג’ואנה טרולופ, למשל – המקהלה, אבל אצלה לא מדובר בספרי מתח). איך שומרים על סודות במקום כזה? מה קורה למי שמעורב מדי בחיי זולתו?
האנגליות של הכתיבה מתבטאת גם בהערות כמו: “מיהרתי להתקדם ונכנסתי לכנסייה. חלל הפנים היה עצום, שרוי באי־סדר, פרוץ לרוחות, קולאז’ של מאות שונות לאורך ההיסטוריה. העובדה שהגעתי דווקא במאה הזאת הייתה כנראה מצערת: המאה השתים־עשרה סיפקה את הקשתות, המאה השש־עשרה את תקרת העץ המקסימה, השמונה־עשרה את המזבח — ומה העניקה המאה העשרים ואחת לסנט מייקלס? אתאיזם ואדישות”: הורוביץ מיטיב כאן לבטא את המסורת האנגלית ארוכת השנים, ועושה זאת בהומור ועם קריצה.
הספר נקרא בנשימה אחת, והוא סיפק לי שעשוע קייצי מוצלח מאוד.
השנה: 1960. אבא [טייס בחיל האוויר, בן שלושים ואחת, ניצול שואה. האם הפרט הזה חשוב?], מכין את ילדיו – בתו בת התשע, עופרה, ובנו בן השלוש – לקראת הנופש שיצאו אליו בקרוב, בבית המלון. השיחה הוקלטה והתגלתה, מקץ כמה עשרות שנים. עכשיו היא יכולה לשמש עדות־שמיעה וּרְאָיָה:
אבא: [אחרי שהודיע לילדיו שבארוחת הצהריים יבקש קודם כל לשתות. מה לשתות? יין, כמובן… רק כעבור שנים רבות יתחוור לבת שאביה היה מכור. שאולי אפשר היה בעצם לכנות אותו אלכוהוליסט. שהרי אף מפגש משפחתי לא התחיל ולא נגמר בלי כמה וכמה כוסיות שהאדימו את אפו ועוררו בו צחקוקים מוזרים. שהרי ניגש תמיד, לפני הכול, אל המדף עם הבקבוקים ועלץ אם ראה שם בקבוק של, נאמר, איזה ויסקי משובח, וכך למדה הבת ש”שִׁיבָס רִיגָל” למשל הוא סגולה לאושר ולצהלות שמחה] “…ויגישו בצלחת מ-רק. ונאכל מרק עם אטריות. עד שנגמור את הצלחות. ואז מה יביאו? אה… אז יביאו – בשר! ותפוחי אדמה… ועופרה תשב, ועופרה תגיד [מדבר בלעג]: ‘אני לא רוצה את הבשר הזה…’ ואז אבא יגיד [מדבר פתאום מהר, קטוע, חזק, בקול מזרה אימים, קול של מפלצת מסרט מצויר]: ‘מה זאת אומרת את לא רוצה את הבשר הזה? תאכלי את הבשר הזה או שאני אתן לך פליק בשיניים’, ועופרה תגיד [מחקה את בתו בת התשע, בקול מייבב, בכייני ומגוחך] ‘אני לא רוצה את הנופש הזה…'”
והנה קטע אחר:
אבא: “ואבא יגיד [מפהק] ‘כמה שאני רוצה לישון…’ ואימא תגיד [בפסקנות]: ‘לא. עכשיו אי אפשר לישון. צריך לשמור על הילדים.’ והוא יגיד: ‘ילדים לשמור? יש גננת!’ ותהיה שם גננת. עופרה תהיה הגננת המשנית, תהיה גננת אחת ראשית, והגננות המשניות והראשיות ייקחו את הילדים וישחקו אתם כ–ל אחרי הצהריים, בזמן שאבא ואימא עסוקים בתוך המיטה. אבא ואימא ילכו למיטה שלהם ויישנו, ויישנו כמו זקנים, ויעשו… מה יעשו? ילדים!”
האבא ממשיך, בעליזות מודגשת, לספר לילדיו מה עוד יעשו בנופש.
ומוקלטת גם שיחה של הילדה עם האימא שלה (אז – בת עשרים ושבע). אחרי הקדמה קצרה, שבה הילדה מתפעלת מהטייפ ורוצה “שאבא יקנה לנו בדיוק כזה” האימא פונה אל בתה הקטנה ומבקשת: “עכשי תספרי לי מה סבתא אמרה לך.”
הילדה עונה מיד: “לא רוצה לדבר על זה.”
האימא: “למה?”
הילדה: “ככה… מה יהיה אם סבתא תבוא ותשמע?”
והאימא מתמרנת בעורמה: “לא… אני רק רציתי לבדוק אותך…”
“אני מוכנה להגיד לך רק באוזן. במקום ציבורי – לא.” אומרת הילדה ואז תוהה: “למה אמרת את זה? למה דיברנו על זה?”
השיחה עוברת לעניינים אחרים.
זאת המשפחה: אבא שמפחיד את בתו בת התשע, שיודעת מראש מה יקרה, כבר עכשיו לועגים לה, ל”התבכיינות” שלה, לסירובה לאכול את הבשר שיוגש לה בבית המלון. כבר עכשיו מובטח לה שתקבל “פליק בשיניים”, כשתסרב. אז מה אם בשר מגעיל אותה? אין לה שום זכות לאוטונומיה. לבחירה אישית. כל התנגדות שלה מפורשת כמרד שידוכא ביד קשה. הכול ברור וידוע. (אפשר לקרוא על כך עוד, כאן: “איש זר מחליט לחנך את הילדה“).
זאת משפחה שבה האבא חושף את ילדיו למיניותם של הוריהם.
ואימא שבתגובה מכנה את בעלה “טינופת”, אבל לא בולמת אותו, לא מונעת מהדברים להיאמר, וגם לא מונעת פגיעות (חלקן פליליות ממש!) שהוא פוגע; אימא שלא מגינה על ילדיה. אימא שמנסה להוציא מבתה בעורמה סוד שהילדה יודעת משום מה שאסור לה לספר, והילדה דיסקרטית ותמימה: היא תגלה לאמא “רק באוזן”, לא “במקום ציבורי”, שמא ייוודע לסבתא! כבר בגיל תשע עליה לתמרן בין המבוגרים, להסתיר, להיזהר, לשמור עליהם. בת תשע וכבר חשופה לתככים משפחתיים ולאיסורים, וזאת רק ההתחלה.
ולא, אף אחד לא יגן עליה. אף פעם. משום דבר. לא בילדותה. (אפשר לקרוא על כך עוד כאן: יופי לי, יופי לי ובעצם, גם במאמר “מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)”, שהתפרסם ב־2015 בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו).
“לא קל להיות אישה”, אומרת הדוברת באחד משירי ספרה החדש והמרטיט של צילה זן־בר צור, “שמרי על הקיכלי”. בהקדמה לשירים מספרת המשוררת על המחקר שערכה בדוקטורט, שאותו סיימה לכתוב באוניברסיטה העברית, ב־2012. נושאו היה “תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריסטים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל”. במחקרה שוחחה עם נשים אפגניות. המרואיינות היו “בנות 80, 90 ואף 100”, והשירים שלפנינו הם “חלק מעדות פואטית של עבודת שדה” עם אותן נשים, כדבריה בהקדמה לספר.
ההזדמנות שזן־בר צור מעניקה לנשים רבות ושונות לספר לנו על עצמן, על גורלן, סבלן, חייהן, פשוט מופלאה.
אנחנו פוגשים בספר נשים רבות שאולצו להינשא בהיותן ילדות. “בגילך התחתנתי”, מספרת הדוברת לבת שיחה בשיר “ג’ינאד שלי / היום קל יותר להיות אשה”. בת שיחה של האישה האפגנית מספרת לנו על התנסות נשית משל עצמה: איך כשהייתה ילדה, בגיל שבו האישה האפגנית אולצה להינשא, הוציאה מתוך ילקוט בית הספר “ספר היסטוריה מקופל / בפרק על דריוש המלך” וקרעה מתוכו דפים, כדי להכין לעצמה רפידה. “לו ידע המלך הפרסי / שכבר אז הוא רחץ בדמי”, היא מוסיפה, ואנחנו מבינים את מצוקתה של ילדה שהחלה לדמם, כנראה שבפעם הראשונה, דווקא בבית הספר, את חוסר האונים שלה, את הצורך לאלתר פתרון: שתי ילדות, שאחת צריכה לפתור בעיה מביכה, והאחרת, המבוגרת ממנה בשנים רבות, זוכרת עד כמה בילדותה היה “קשה מנשוא” להיות אישה.
בשיר “תרשמי את המילים שלי / במחברת שלך” אנחנו פוגשים את ח’אנום שוּשן, שמספרת לה: “אמא שלי לא קוננה על המתים / היא קוננה על הנשים שלנו / שנמכרו להיות שפחות / בילדותן, שהתחתנו בתוך / שק מלא עקרבים, / שמתו בלידה, / ואלה שנשארו בחיים המשיכו לסבול”. ח’אנום שושן זועמת, ומבטיחה כי “תלמד לכתוב בעפרון במחברת”, ואז “תלמד נשים / זכויות”.
אנחנו שומעים נשים שמסרבות להמשיך לשתוק. כך בשיר, שנקרא כמו חבטת אגרוף בלב, “כל חיי אמרו לי לשתוק. לא עוד”:
אני לא זוכרת שקראתי פעם תיאור מזעזע יותר של הלילה הראשון שבו כלה נאנסת כך, ועל הברוטליות של החתן. אבל בהחלט לא רק שלו: כל הסביבה מקריבה ילדה לגבר לא מוכר לה, בודקים אותה (מי עושה את זה? ודאי הנשים: אמה, סבתה, לא צריך לפרט, זה לגמרי ברור), מכינים את השה לעולה, גוזלים (גוזלות!) ממנה את זכויותיה, את כבודה – את אנושיותה!
הדוברת בשיר היא רק אחת מכמה נשים שמעידות כולן על האונס הנורא שביצעו בהן בילדותן. אפילו בעל שהושאה לו הדוברת בשיר “אני זוכרת”, שהתחיל כצעיר עדין ש”היה ילד כשהתחתנו”, והתנהג בהתחלה אחרת: “הוא דיבר אלי במילים מתוקות”, השתנה עד מהרה. הוא “חזר חיה. / עם שינים חדות כמו של גורגרה־עלי. / של זאב. תפס לי בבשר וקרע אותי. // לא נשאר לי גוף. / לא נשאר לי גוף.”
בשיר “השכם בבוקר” תוהה האישה מה יקרה כשייוולד הילד שייווצר בעקבות האונס הלילי שעברה: “איך אניק אותו / וריח חלבי הוא / צער איברי הפגועים.” ובלי קול היא קוראת אל הגבר (ושמא אל ילד שטרם נולד?): “בדממת הבוקר הזה / אני קוראת לך: // אל תעשה בי שמות.”
סבלן של הנשים אינו נובע רק מכך שנאנסו. בשיר “אחיות” מספרת הדוברת על אחותה האהובה, שהייתה בת שש עשרה, מבוגרת ממנה עצמה בשש שנים. זוכרת את דבריה האחרונים: הסוד שגילתה לאחותה הקטנה, סיפרה לה על אהבתה האסורה, ה”מתוקה יותר מסוכר נבאט” למישהו שהעניק לה “את / פרחי היסמין” שאותם היא שומרת “בתוך ספר מעשיות.” מספרת איך נשבעה לא לגלות לאיש את הסוד של אחותה, אבל זה לא הספיק. כי “אֵילו כל זיכרונותי מאחותי”: רק “אחר כך נודע לי שכרו בור במדבר / גלגלו אותה בשטיח / והניחוה בתוכו. היא לא התנגדה. /אפילו לא בכתה. / לא היה צריך לחפש אבנים כדי לרגום אותה.” כל הפרטים נמסרים בצורה עניינית. ביובש. בלי דרמות. ודווקא משום כך הם שוברים את הלב.
סבל אחר של אישה מבטאת הדוברת בשיר “מי אני, את שואלת”. אפשר ממש לראות את דמותה: “כבר לא צעירה”, היא מעידה על עצמה, “חומה כמו ענף, / צנומה ויבשה. / לא יפה”, כאן היא מפתיעה אותנו בשורה קצרה, חזקה כל כך: “סליחה, גבירתי, שאני צוחקת.” מה יש לה לצחוק? אנחנו יכולים לדמיין אותה: חזקה. מפוקחת. מיואשת, אבל עדיין עם שמץ של אירוניה עצמית. “ביום־יום אני מסקלת אבנים / מן הדרכים”, היא מספרת. ועוד היא אומרת שאמנם בכפר שלה “יש לאנשים טלפונים סלולריים / וצלחות לווין,” שהאנשים “אוהבים לראות סרטים רומנטיים / בטלוויזיה”, אבל, היא מוסיפה בפסקנות: “לי אין.” כי היא “מסקלת אבנים / בידיים חשופות.” היא מעידה על עצמה שהיא שתקנית. כן, “לפעמים אני מעזה לשוחח עם הרוחות / העזות שנושבות כאן”, אך אינה בת שיח לאיש. כאן היא מתחילה להתמוטט: “סליחה, גבירתי, על הקול שלי,” ובהמשך, בסוף, “סליחה, גבירתי שאני נשברת.” כי אין לה משפחה. כי אין לה ילדים, הורים, אחים. וברור שגם אין לה חברים, אין לה אף נפש קרובה. הנה, עוד צבע אחר, שונה, של ייסורים.
ועוד סבל, זה של ספיד בחצ’י, בשיר “תרשמי במחברת שלך”: “בלילות הייתי שפחת המין של בעלי / ובימים שפחת אמו.” הילדים שילדה – בפעם הראשונה כשהייתה בת שלוש עשרה – מתו כולם. “את בתי השנייה ילדתי / כשהייתי בת ארבע עשרה. / היא מתה.” ושוב, ושוב. “שאגתי את הכאב שלי / עד שנרעדו הרי הינדו כוש”, היא מספרת על מות הבן שילדה כשהייתה בת חמש עשרה. ואז ביקשה מחמותה: “עכשיו תעקרי לי / את הלב.” והיא מסיימת: “תרשמי במחברת שלך / שעומדת מולך אישה / בלי לב.”
פה ושם יש ניצוץ של אור. בשיר הכאוב “על השולחן” שבו “החושך פשה לכל עבר בכפר”, שיש בו “כלבי בר רעבים”, שיש בו ילד קטן ותמים “כקליפת שקד ירוק” ש”שוכב בארגז העץ” ואינו יודע כי “אביו מת במלחמה,” כי “סבתו מקוננת / בקול סדוק ומאובק / של עיי חורבות”, שבו האימא “מטיחה אגרוף בקיר”, אבל מפצירה בעצמה “עשי משהו” ומציעה: “סרגי לילדך / שמיכה חמה לחורף.” מה עוד היא יכולה לעשות? “לשתול אורז בטרסות”, או “לזרוע פרחי סיגליות.” ואלה “יספרו את הסיפור שלך: / היה פה הרס / ועכשיו / יש כאן חיים.” איזו גבורה! איזה מאבק הירואי לחיים, לאופטימיות, לתקווה שאולי בעתיד עוד יתאפשרו צמיחה ויופי!
יופיים של השירים נובע, בין היתר, מהניחוח האקזוטי, הלא מוכר, שהם מדיפים, וזאת בזכות השימוש החוזר במילים אפגניות: צ’ולצ’ול (=פות), אָש־י ח’יראתי, אש־י מש, אשי־פלאו (אש=נזיד), כורסי (=קמין פחמים נייד), זנגולה (=פעמונים), שמות של מקומות מרוחקים: עמק כמיאן, מכרות הלאפיס, אזכורי תבלינים וטעמים שריחם עולה באפה של הקוראת: זנגביל, קינמון, מיץ רימונים, תה אפגני ירוק, שן ארי, אכילאה וקורנית… כל אלה, ורבים אחרים, מהדהדים לאורך השירים ומעוררים תחושה של מסע אל מקום אחר.
ההיבט החשוב ביותר בקובץ הזה הוא, לטעמי, שיש בו מעין תשובה לבקשותיהן של כמה מהנשים: למשל, האישה בשיר “אני זוכרת” מסיימת את דבריה ואומרת: “עכשיו אני רוצה לכתוב יומן. / בתוך הגרון שלי יש צעקה / שמבקשת לצאת”.
צילה זן־בר צור עשתה מעשה של חסד רב: היא העניקה להן מילים: לסבתה שהסבירה לה שהיא “כותבת בתבלינים”, כמו שעושה גם האישה בשיר “אני זו המכונה בכפר שלנו / הכותבת בחינה”, שמערבבת “חינה עם זעפרן ושמן שמשום” וכותבת על כף ידן של נשים אחרות “קו גורל חדש”; המשוררת מעניקה מילים וקול לאישה בשיר “שלא תחשבי / שאני אישה בלי אהבה” שמספרת לה שהיא כותבת “באניץ זעפרן”, שהאותיות שלה “נראות כמו הנשרים / בעמק במיאן”, ששואלת אותה: “התוכלי לקרוא לי שיר?”; וגם לאישה שמייצרת עפרונות, כדי שילדות ילמדו לכתוב, ולכל הנשים אחרות, שהזעקה קפאה להן בגרון, ועכשיו אנחנו יכולים לשמוע אותה.
ספרו השלישי של ירמי פינקוס ראה אור ב-2017. ומאז שקראתי את שלושת ספריו הראשונים הוא פרסם גם את הרומן השנון החמדנים, קומדיה מחיי האמנים.
בניגוד לקודמיו, רווקים ואלמנות איננו רומן, אלא קובץ של ארבע נובלות. שלוש הראשונות מתרחשות ביקום דומה לזה של הרומן בזעיר אנפין, ורק הרביעית שונה מהם במקצת, אם כי היא משתבצת היטב לצד כל האחרות.
שאל אותי הידיד שהעניק לי את שלושת הספרים אילו מהנובלות בקובץ היא הטובה ביותר בעיני, והתקשיתי לבחור. כולן נהדרות!
כתיבתו של פינקוס מתאפיינת בחוש הומור שנון, לפעמים כמעט אכזרי, אבל משעשע מאוד. יש לו יכולת מופלאה לתאר בני אדם, ובאמצעות פרט שולי לאפיין אותם בדייקנות ובמקוריות. הנה למשל בסיפור השני, “עכברושיה של מרגלית הרץ”, נלכד השכן צפרוני בשיחה מיותרת עם שכנתו, והוא מציץ בשעונו: “את האוטובוס של שמונה ועשרים כבר הפסיד, ועתה חישב כמה זמן נותר לו עוד להעביר בשיחה שלא הוא ולא בת שיחו חפצו בה, מבלי שיחמיץ גם את האוטובוס של שמונה ושלושים”. במקום אחר מסופר לנו שצפרוני “חי לו, למיטב ידיעתו, חיים נעימים דווקא, חיים שהתנהלו לאורה של הפרדיגמה הבאה: מי שאינו מתערב בחיי זולתו – הזולת מניח לו לנפשו”. בקטע אחר, כשמישהי “לא רוצה להיות בטוחה במאה אחוז אלא במאתיים אחוז” אותו צפרוני, שהוא “מנהל חשבונות ותיק”, אומר לעצמו שמדובר במשאלה “שאינה בגדר האפשרי”…
פינקוס מיטיב לפוצץ בלונים מנופחים של מה שמתחפש לנשגב באמצעות סיכות של הומור ושל ראייה מפוקחת. כך למשל בסיפור הראשון בקובץ, “מוכרים וקונים” נוהגת דודתו המתה של מלכי לפקוד את אחיינה כרוח רפאים ולהשיא לו עצות. והנה מסתבר שעוד לפני שמתה “יצא לה שם של בעלת אוב”. וכך “בכל מוצאי שבת התכנסה בדירתה עדת מאמינים שנהגו להשביע צללי רפאים ולדרוש בעצתם, חלקם אישים נודעים מתולדות האנושות וחלקם מתים צנועים יותר, פרטיים”. לאחר מותה אותה דודה “מיאנה להפצרותיו להתנבא (בטענה המאכזבת שהעבר, ולא העתיד, הוא תחום התמחותם של המתים)” והיא מסבירה שהיא מאמינה “בחוכמת לבם של לובשי התכריכים”. לכאורה, פינקוס משתף פעולה עם אמונות השווא. למעשה הוא כמובן מלגלג ומשתעשע.
שוב ושוב אפשר לפגוש אצלו ניסוחים יוצאי דופן: אנשים לא מרוקנים קופת חיסכון אלא “משספים את כרסה”, אחוריים של אישה הם “ישבניה האימפריאליים”, עכברושים הם “מושבה שלמה של אניני טעם שלא נאה להם לכרסם את גריסי הרעל שמפזרים אנשי מחלקת התברואה”, ועוד כהנה וכהנה. אין כמעט עמוד שאין בו איזו שנינה מהסוג הזה.
פינקוס מצחיק כשהוא מתאר משוגות של בני אדם, כשהוא רואה אותם, על כל מוזרותם וחולשותיהם. כך למשל מתאר המספר ב”איזי וכרמלה” את אורחות החיים של אביו, בעל החנות, ואמו, עקרת הבית: “חלק ניכר משעותיו עשה אבא בביקורי בית. לפני צאתו הקפיד לסובב את השלט שעל זגוגית דלתו ולהחליף את ההכרזה המעודדת ‘פתוח’ בידיעה הערטילאית ‘תכף אשוב’. היעדרויותיו הזמניות לא פגעו כהוא-זה בעסקיו: תמיד מצא בשובו קונים ממתינים לו על המפתן. על כך הייתה גאוותו. מכלול זה של פעולות, חפצים ובריות כונה אצלו העבודה, והשפעתה על ביתנו הייתה מכרעת ולא נפלה בעוצמתה מהשפעתו של הניקיון. חיינו התנהלו בצילן של שתי רשויות חסרות רחמים: מכאן – פולחן המים של אמי, שהיה ביסודו רליגיוזי ונשען על חוכמת הנסתר, ומכאן – העבודה, ששאבה את סמכותה מעקרונות חילוניים ונהגה כרודן התובע התבטלות גמורה בפני חוקיו וגחמותיו”.
עלילת שלוש הנובלות הראשונות נסובה בעיקרה סביב יחסי השכנות של דמויות תל אביביות שונות, אבל מהותן עמוקה יותר מהמסגרת שבה הן מתרחשות: היא נוגעת בטבע האדם, בכמיהתו אל הנשגב, כמיהה שמקבלת שוב ושוב צורה ארצית ויומיומית: תשוקות, ערגות, שאיפות שאין להן סיכוי להתגשם, ואהבות שכולן נוגעות בגיחוך ובכיעור, אך מתוארות יפה להפליא.
כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת.
זה מה שהבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו לכונן שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחו על הסף.
אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת.
אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.
האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך.
שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.
מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים. קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.
אלבר ממי, פריז, דצמבר 1985 (לספר – הקדמה שכתב המחבר בדצמבר 2003)
את טום סטופרד הכרתי לראשונה לפני שנים בזכות המחזה שלו “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”, שהיה ההפקה הראשונה של תיאטרון גשר בארץ (השנה חידשו את ההצגה המופלאה ההיא, ושמרו על הבימוי המקורי של יבגני אריה הגאון).
לאחרונה קראתי שבחים על הצגה של סטופרד, מ־2020. שמה Leopoldstadt, והיא מועלית בימים אלה בברודוויי, והסתקרנתי. אמנם מחזה הוא רק חלקו הראשון של המעשה האמנותי, שהרי הוא מיועד לא להיקרא, אלא להיראות מוצג על הבמה, והשחקנים והבימוי אמורים כמובן להוסיף לו ממדים משמעותיים נוספים, אבל מאחר שאין לי כרגע אפשרות או כוונה להגיע לניו יורק, החלטתי להסתפק בקריאת המחזה.
ואיזו חוויה זאת הייתה!
אפילו כך, בלי כל מה שההפקה הבימתית אמורה להוסיף, גמרתי את הקריאה עם דמעות בעיניים, בתחושה שעברתי מסע מסעיר ומרגש ביותר.
Leopoldstadt שומר על “אחדות המקום”, אבל לא על “אחדות הזמן”, שעל שניהם המליץ אריסטו ב”פואטיקה” שלו. למעשה הרגשתי שאני יכולה לדמיין אותו יותר כסרט קולנוע, לא כהצגה (אם כי הוא בלי ספק מתוכנן לבמה, ויכולתי גם לראות בעיני רוחי פתרונות בימתיים שונים למעברים המתרחשים בו).
העלילה חולפת על פני כמה עשורים: תחילתה בווינה, ב־1899. על הבמה אנחנו פוגשים כמה ענפים של בני משפחה וינאית בורגנית. מרביתם, אך לא כולם, יהודים: חלקם נשואים ללא־יהודים, ויש בהם גם מי שהתנצרו, בתקווה לשפר את מעמדם. אחד הנוכחים, ילד בשם יעקב, עבר ברית מילה וגם הוטבל, שכן אמו נוצרייה ואביו יהודי במוצאו. האם הזהות הכפולה תועיל לו? האם היא תציל אותו בעוד ארבעים שנה, בימים שבהם יישלחו יהודים אל תאי הגאזים?
מדובר באנשים אמידים, שסביהם הגיעו אמנם מגליציה, אבל הם סבורים כי התאקלמו היטב בחברה המקומית. הם רואים בעצמם “אוסטרים ממוצא יהודי”. וילמה, הנשואה לנוצרי, מלגלגלת על אחד מהם ואומרת לו שהוא נוהג בסנוביות כלפי דור ההורים, בשל המבטא שלהם והמילים ביידיש שהם משבצים בדיבורם. אבל הרדיפות האנטישמיות, הטלאי המזהה שיהודים נאלצו בעבר לענוד, הגטו – כל אלה נראים להם כשייכים לעבר הרחוק מאוד. לימי הביניים. את הרצל ואת חזונו הם פוטרים בסלחנות מתנשאת: “פלשתינה היא מקרה אבוד, כל עוד שולטים בה העותומנים,” אומר הרמן, בנה של סבתא אמיליה, שהיא “זקנת השבט”.
בתמונה הראשונה אמיליה עסוקה בסידור אלבום הצילומים המשפחתי. היא רושמת בטוש לבן מי הוא מי, כי ברור לה שבמרוצת הזמן האנשים שהיום הכול מכירים יישכחו, ואז ישאלו “מי זאת שם עם גרטרוד? ו’אני לא זוכרת את האיש עם הכלב הקטן,'” (כפי שבאמת קורה לנגד עינינו במערכות הבאות…). “לאבד את השם שלך באלבום התמונות המשפחה זה כמו למות בפעם השנייה,” היא אומרת (ואני חושבת על יד־ושם, ארגון שאחת ממטרותיו היא להזכיר את שמות הנספים, כדי שלא יאבדו, שהרי אחת הקללות החמורות ביותר ביהדות היא “יימח שמך”).
חלק מבני המשפחה דווקא מבינים שהאנטישמיות לא תיתן להם מנוח, אם כי ב־1899 עדיין אין להם מושג אילו פורעונויות תביא אתה. אחרים נשארו תמימים: “מה, יהודים חייבים לבחור אם להיות שתלטנים או ענווים?” הרמן שואל וממשיך ותוהה – “איפה אתה מעדיף להיות מתמטיקאי, במדבר, או בעיר שבה היידן, מוצרט ובטהובן פעלו בו־זמנית, ושבה ברהאמס נהג לבוא לבקר אצלנו בבית? אנחנו,” הוא מוסיף “אוסטרים. בני העיר וינה. רופאים מגיעים מכל העולם כדי ללמוד כאן. פילוסופים. אדריכלים. עיר של אוהבי אמנות, שאינה דומה לאף עיר אחרת.” בהמשך הוא מסביר: “זאת הארץ הנבחרת, ולא – איזשהו מקום על המפה, שאבות אבותי הגיעו ממנו.”
ההנגדה ברורה. וגם הבחירה כמעט מובנת מאליה: מדוע שיעלו בדעתם להיענות לקריאתו של הרצל? מה בכלל אפשר לעשות בפלשתינה. הלא, הם סבורים, לאנשים שיגיעו אליה לא תהיה אפילו שפה משותפת! “עברית? בעברית אי אפשר אפילו לקנות כרטיס לחשמלית!”
וחרף זאת דמות אחרת – איש בשם לודוויג, מסביר כי יהודים לא יכולים באמת להתבולל ולהיטמע בין האוסטרים. “אני לא אדם מאמין. אני לא שומר מצוות, חוץ מאשר באופן סמלי, לטובת הקשרים המשפחתיים. אבל מבחינתם של הגויים אני יהודי. אין אפילו גוי אחד שלא יגיד עלי לעצמו ברגע זה או אחר: ‘יהודי!’ אתה יכול לעבור הטבלה, אתה יכול להתחתן עם קתולית – ” (מאחר שבן שיחו אכן נשא קתולית לאישה, לודוויג משתתק כאן במבוכה. אני יכולה לראות בעיני רוחי את הרגע, כפי שהוא מתרחש על הבמה.)
“פעם שנאו אותנו כי הרגנו את ישו”, מסכמת הסבתא את התמונה הראשונה, “כיום שונאים אותנו כי אנחנו יהודים.”
בתמונות הבאות מתרחשים אירועים שיתקשרו בהמשך במפתיע אל מה שיקרה בעתיד הרחוק. תופיע בו למשל תמונת דיוקן של גרטל שצייר אותה גוסטב קלימט (לא יכולתי שלא להיזכר בספר בסלון של ברטה של אורה אחימאיר, שבו תופסת תמונת דיוקן דומה מקום של כבוד), יהיה בו רומן אהבים קצרצר ומטריד בין אחת הדמויות לבין גבר זר, ורק בהמשך נבין מה התוצאות כבדות המשקל של אותו מעשה, עלבונות נושנים יצילו חיים, שיאבדו בהמשך, ורסיסי זיכרון של מה שיקרה בתמונה שש, שבה רואים את בני המשפחה, כולל הלא־יהודים, חוגגים את ליל הסדר, ישובו ויעלו בעוד שנים רבות ויעוררו כאב וגעגוע. (האם ייתכן שאישה תנהל את הסדר? שבתה תגיש לה את הכד לנטילת הידיים? אין לי מושג, אבל כך במחזה. יש בו גם קטעים מההגדה, שנמסרים בחלקם בעברית, ואז מתורגמים לאנגלית: אולי זה ייצור אתגר למי שיתרגם את המחזה לעברית!)
בתמונה שבע קפצנו אל העתיד: השנה היא 1924. מלחמת העולם, שכונתה אז “המלחמה הגדולה” (מי העלה בדעתו שתהיה “הראשונה”?) הסתיימה זה לא כבר. בני המשפחה אינם מעלים בדעתם שהזוועות והאובדן שחוו במהלכה הן כאין וכאפס לעומת מה שעוד מצפה להם. “אילו הייתה ליהודים מדינה, כמו שיש לרוב העמים, הם היו מפתחים חברה כמו בכל מדינה אחרת, עם מעמד של איכרים, מעמד ביניים, עם בעלי אחוזות ועם בני מעמד האצולה… והם היו חיים חיים רגילים; אבל כזרים תמידיים, אין להם מקום ליד השולחן, הם יכולים לעבוד רק בבנק.” גם המלחמה הגדולה, אף על פי שהשתתפו בה ואף הקריבו חיים “למען ארצם” לא עזרה להם להיטמע באמת בחברה האוסטרית.
האם עכשיו יימלכו בדעתם? יעזבו את וינה ואת אוסטריה? יחפשו לעצמם מקום אחר? רק אחת מבנות המשפחה מהגרת לארצות הברית (והיא, כמובן, תהיה בין היחידים שישרדו בהמשך).
בתמונה שמונה הגענו כבר ל־1938. הילדים התבגרו. המבוגרים הזדקנו. הזקנים מתו. מה מצפה לאנשים הללו? מה הם מבינים? מה הם יודעים? לא הרבה. הם משוחחים בלעג מר על ועידת אוויאן, שבה דנו מדינות העולם בשאלה – מה לעשות עם הפליטים היהודים. משתתפי הוועידה הגיעו למסקנה שהיא הייתה מוצלחת, הכול “הגיעו למסקנה שאין מה לעשות. ובאמת – אין מה לעשות.”
בני המשפחה ממשיכים להסביר זה לזה עד כמה אינם רוצים להגר לפלשתינה. בהמשך הלילה יתברר להם שיהודי התנקש בפון ראט. בעוד כמה שעות יתחיל מה שכונה בדיעבד “ליל הבדולח”. אנחנו הקוראים (הצופים) הרי יודעים מה עתיד לקרות. הם שם על הבמה עדיין תמימים, ודי שאננים. עד מהרה הזוועה נכנסת אליהם הביתה. אנחנו עדים לה, אבל לא לאלימות הגופנית הקיצונית כל כך שתביא אתה. לא לרצחנות. רק לביטוייה ה”קלים”: בינתיים רק מחרימים להם את הרכוש וזורקים אותם מהבית. זה הכול…
התמונה שקורעת את הלב במיוחד מתרחשת ב־1955, כשמתי המעט ששרדו מבני המשפחה נאספים שוב בבית. הם מגלים זה לזה מה שידוע להם על ההיסטוריה המשפחתית. הם, שהיו ילדים קטנים, מבינים מניין באו ומה קרה ליקיריהם.
אחד מהם, פעם היה שמו ליאו רוזנבאום, היגר עם אמו לאנגליה ונהפך ל”בריטי גאה”, כך הוא אומר. שמו עכשיו הוא ליאונרד צ’מברלין,
מעניין להשוות אותו, את שמו ואת עמדותיו, עם אלה של טום סטופרד ועם קורות חייו. לסטופרד נודע מה שורשיו רק בבגרותו. הסתבר לו שסבו וסבתו משני הצדדים היו יהודים, הוא האמין תמיד שאמו נוצריה מלידה. את שם המשפחה שלו, סטופרד, קיבל מבעלה השני של אמו, קצין אנגלי שאימץ אותו. טום סטופרד נולד בצ’כיה ב־1937. השם שנולד אתו היה תומש שְׁטראוסלר.
אני תוהה מה היה עולה בגורלו אילו היגרה אתו אמו לפלשתינה. האם גם כאן היה נהפך למחזאי מצליח כל כך, בעל שם עולמי? התשובה לשאלה הזאת לא תיתכן, כמובן, ולכן אין שום טעם לשאול אותה.
שאלה אחרת נראית לי מעשית ומעניינת הרבה יותר: האם ייקח על עצמו אחד התיאטראות בארץ את המחזה ויעלה אותו בעברית? כדאי! כדאי מאוד!
מטרתה המוצהרת של ההיסטוריונית האמריקנית פרופסור Stephanie E. Jones-Rogers, כפי שהיא מנסחת אותה בפתיחת ספרה העוסק בנשים לבנות ממדינות הדרום בארצות הברית שהחזיקו בבעלותן עבדים, היא להוכיח כי טועה מי שסבור כי גבירות לבנות דרומיות היו מעודנות ואציליות כל כך, עד שהן בעצם לא ידעו בדיוק מה קורה סביבן; ליתר דיוק – שלא היו ערות לזוועות שבהחזקת עבדים ושפחות שנחטפו באפריקה ונמכרו באמריקה במשך מאות שנים (בתחילת המאה ה־19 נאסרה אמנם מכירתם של ילידי אפריקה שנחטפו והובאו לאמריקה, אבל עד מלחמת האזרחים מותר היה להמשיך ולמכור את העבדים שכבר הובאו לאמריקה, וכמובן שגם את צאצאיהם).
את מה שרצתה להראות היא מוכיחה די מהר, ממש בעמודים הראשונים של הספר, ובכל זאת היא ממשיכה להתעכב על הנקודה ולהראות: נשים היו מעורבות, הן יזמו, קנו, מכרו, הרעיבו, נגסו, התעללו, הרוויחו מהעבדות ונאבקו בכל כוחן נגד ביטולה.
אף על פי שהעניין המרכזי בספר מוכח מיד ובאופן חד משמעי, אי אפשר להפסיק לקרוא אותו, ועם זאת גם קשה מאוד להמשיך ולקרוא, כי הוא מביא בפנינו בדייקנות את מלוא המשמעויות וההשלכות שהיו לעבדות על חיי היומיום, של השחורים ושל הלבנים כאחת.
העבדות בספר אינה עוד מושג שמעורר תיעוב כרעיון, כי יש בו תיאור מדוקדק של הזוועה, ואנחנו מבינים משהו על איך היא נראתה בפועל.
ומה שקוראים בו פשוט בלתי נתפס.
נתחיל בסיפור הראשון שג’ונס־רוג’רס מציגה בפנינו, סיפור קטן על ילדה לבנה בשם ליזי־אן, סיפור שמבהיר כל כך הרבה. ליזי־אן, כותבת החוקרת, למדה איך להיות בעלת עבדים, למדה שיש בה היכולת והכוח לצוות על אחרים, ושהם יצייתו לרצונותיה. היא למדה איך להיות גבירה. זה קרה בקרוליינה הצפונית, ב־1847. ליזי־אן אהבה פרחים, ואהבה לטייל בגינה עם פאני, המטפלת (השחורה) שלה. אבל יום אחד פאני הרגיזה אותה. ליזי־אן ביקשה מאביה שיקצץ לפאני את האוזניים, ויביא לה מטפלת חדשה. ליזי־אן הייתה אז בת שלוש.
ככה זה מתחיל. ופתאום מבינים את האינטימיות שהייתה בקשרים שנוצרו בין האדונים והגבירות לעבדים והשפחות, ואתה – את הכוח האינסופי, חסר הגבולות, שהיה לבעלים, לא משנה מה גילם.
בהמשך מתארת ג’ונס־רוג’רס איך העבדים והשפחות נדרשו לקוד בפני הילדים הלבנים. אפילו בפני תינוקות שזה עתה נולדו. העמידו את העבדים בטור עורפי ופקדו עליהם לחלוף על פני העריסה ולקוד לה. לכנות את התינוק או התינוקת “אדון” ו”גברת”. וכמובן – לציית להם תמיד ובכל מצב.
לְמה אפשר לצפות מילדים שגדלו כך? שיזדעזעו כשאביהם או אמם מתעללים בשפחה, מענים אותה בנוכחותם למוות, או עד שהיא נעשית נכה? (התיאורים לא נחסכים מאתנו: למשל – איך גבירה לבנה הניחה את כיסא הנדנדה שלה על ראשה של שפחה והתנדנדה עליו במשך זמן מה, כעונש על כך שהשפחה שרפה את קצות הפשטידה, עד שנגרמה לשפחה נכות תמידית. למשל – איך אב ובנו עינו צעיר שהיה נתון לחסדיהם עינויים קשים וממושכים, עד שמת, ואז השתינו על גופתו, כל זאת בנוכחות בנות המשפחה הצעירות).
אלה מקרים קיצוניים. אבל מה נגיד על כך שהלבנים אסרו על העבדים והשפחות שלהם להעניק לילדים שלהם שמות?
על כך שהם האמינו שהעבדים בכלל לא רוצים להיות חופשיים, שהם נהנים ממצבם, שטוב להם בשעבודם?
(בהקשר זה, ובסוגריים, אני מבקשת לצטט מתוך הדיסרטציה של ד”ר אירית פורת, זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – ‘עבודת גבולות’ בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה. במחקרה שוחחה ד”ר פורת עם מטופלים זקנים ועם מהגרות העבודה, המטפלות שלהן, וכך היא כותבת: “המשפחה, המאמצת אליה את המהגרת כבת משפחה, מבקשת לראות את העובדת כמי שנהנית מן האהבה הזאת, מן המעמד שזכתה לו,” וכאן היא מצטטת דברים שאמרה לה אחת המטופלות שאותן ראיינה: “האמת שאני חושבת שזה גם מה שהיא מרגישה, שהיא בת משפחה”. כן, כאן, עכשיו בישראל, רוצים המעסיקים להאמין שהעובדת שלהם מרגישה אצלם “בבית”. היא אמנם לא שפחה, שהרי שהותה אצל המשפחה תחומה בזמן, כשלא יהיה עוד צורך בטיפול שהיא מעניקה היא תתבקש לעזוב, ולא ישמרו אתה על קשר. לא ממש בת משפחה. אמנם לא שפחה, שהרי משלמים לה – האומנם כמידת הצדק? בתמורה לעבודה שנמשכת כל ימות השבוע, כל שעות היממה? אלה שאלות נכבדות שלא כאן המקום להשיב עליהן – אבל בכל זאת אסור לשכוח שהיא נאלצת לשהות בבית זר, עם אנשים שגם אם יש להם רצון טוב, אינם בני משפחתה…)
הגבירות הלבנות האמינו שרק בשל צבע עורן אין לשפחות שלהן רגשות כמו שיש להן עצמן, לפיכך כאשר גוזלים מאימא שחורה את התינוק שלה ומאלצים אותה לשמש מינקת לתינוק לבן של בעליה, היא לא אבלה ולא מתייסרת, “כי הם שונים”.
ומה נגיד על התופעה שלפיה אילצו נשים לשמש שפחות מין (לפעמים – כדי לייצר תינוקות, שישמשו גם הם כעבדים וכשפחות, לפעמים – כדי להפיק מהנשים תועלת כספית כמקור להכנסה נוספת, ולפעמים סתם כך, להנאתו המינית של האנס), ואז האשימו אותן שהן מתירניות?
מה נגיד על כך שנשים נהגו למכור עבדים, או את הילדים שלהם, לקרוע משפחות, לפעמים כעונש, ולפעמים סתם כך, כי היו זקוקות לשמלה חדשה ולכסף שמכירת הילד תניב?
“כשאדלין בלייקלי הייתה בת חמש, העניק אותה האדון שלה לבתו אליזבת כמתנת חתונה. אחרי שאליזבת התמקמה בביתה החדש, היא החליטה שהילדה ‘קטנה מדי ולא עוזרת לה מספיק’, היא רק עוד פה להאכיל, ואין בה תועלת כלכלית. אז היא החזירה את אדלין לאביה.”
איך אפשר בכלל לדמיין מציאות ממשית שבה סיפור קטן כזה אפשרי, מתקבל על הדעת, יומיומי?
ומה על התפיסה שלפיה מוטב ששפחות לא יורשו להשאיר אצלן את התינוקות שלהן, כי הטיפול בהם יסיח את תשומת לבן ויפריע להן למלא את חובותיהן?
(ושוב, בסוגריים, מתוך הדיסרטציה של ד”ר אירית פורת: “אסור לזרים העובדים בישראל לקיים יחסי זוגיות ואלה המקיימים – עלולים לאבד את אשרת העבודה שלהם בשל כך. הנוהל, שגובש בשנת 2009, קבע שמהגרת עבודה שהרתה יכולה להמשיך לעבוד רק אם תשלח את התינוק לארצה בתום חופשת הלידה,” והנה גם לשון החוק בעניין “שהייה ועבודה בישראל של עובדת זרה לאחר לידה“).
ג’ונס־רוג’רס מקפידה מאוד להראות שהעבדות אִפשרה לנשים לבנות להיות עצמאיות כלכלית. במקרים רבים היו העבדים והשפחות רכושה האישי של האישה, שקיבלה אותו במתנה או בירושה מאביה, לפעמים היה זה כישרונה המסחרי שאפשר לה להתעשר, בזכות אותם עבדים ושפחות, ולא פעם הקפידו נשים לנתק את עושרן מרכושו של בעליהן ולא לאפשר להם גישה אליו, כדי לשמור על עצמאותן. היא מראה שוב ושוב עד כמה שיפרה העבדות את חייהן של נשים לבנות, שסירבו להישיר מבט אל הזוועות הכרוכות בה, סירבו להכיר בהן או בכלל לראות את ההחפצה ואת ההתעלמות מכך שהעבדים והשפחות הם בני אנוש.
אבל, מראה החוקרת, העבדים והשפחות ידעו הרבה יותר מכפי שבעליהם העלו על דעתם, כפי שאפשר להיווכח מראיונות מתועדים שנערכו עם עבדים משוחררים באמצע המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ראיונות שחלקם שימשו את ג’ונס־רוג’רס במחקרה. כך למשל ידעה ב־1844 שפחה בשם וויני כי בצוואתה ציוותה גבירתה שלאחר מותה יש לשחרר את השפחה מעבדות. וויני ידעה גם כי הצוואה הופקדה בידיו של הכומר, ולכן פנתה אל בית המשפט וביקשה שיורשיה של הגבירה ישחררו אותה. היא אפילו הציגה מכתב מהכומר, שתמך בגרסתה.
האם אפשר להסיק מכך שהייתה לעבדים אפשרות להיעזר ברשויות החוק? להגן על עצמם מפני התעללות? ממש לא. ג’ונס־רוג’רס מראה שוב ושוב שבתי המשפט היו לגמרי מוטים, שהם פסקו תמיד בעד הלבנים, גם כשאלה התעללו או רצחו, ומצאו תמיד הסברים ונסיבות מקילות, שאיפשרו לרוצחים לחמוק מעונש כלשהו, גם כשביצעו פשעים מעוררי פלצות: “השופטים פסקו תמיד לטובתם”.
בפרק האחרון בספר מספרת ג’ונס־רוג’רס על מה שהתרחש במדינות הדרום אחרי מלחמת האזרחים. איך נהגו האדונים והגבירות הלבנים אחרי שהוכרז על שחרור כל העבדים, והם איבדו בבת אחת את כל רכושם?
היו כאלה שניסו (ובאזורים מבודדים אף הצליחו) להסתיר מהעבדים והשפחות את היותם, למעשה, אנשים חופשיים. היו גבירות שהופתעו מאוד מ”בוגדנותם” של העבדים, כי היו בטוחות שאלה יסרבו להשתחרר, וציפו אפילו שימשיכו לדאוג לצרכיהן האישיים – שפחה אחת מטפלת אחרי הרחצה בכפות הרגליים של גבירתה, ואחרת עומדת מוכנה בצד עם המגבת (התיאור לקוח מהספר!). היו גבירות שניתקו את השפחות מהילדים שלהן, בתואנה שרק הן יוכלו “לטפל” בהם, ואחרות פשוט סילקו אמהות וילדים קטנים לרחוב, בלי בגדים, בלי אוכל, שירעבו ויקפאו למוות. היו גבירות שבעקבות שחרור העבדים ירדו מנכסיהן עד כדי כך שנאלצו לחזר על הפתחים, ואפילו זכו לפעמים בחסדיהם של מי שעד לפני כמה חודשים היו משועבדים להן… רוב הגבירות התאבלו מרה על אובדן הרכוש האנושי שלהן, ולא הצליחו להבין איך נגרם להן עוול נורא כל כך.
תמיד ידעתי שהעבדות הייתה תופעה מפלצתית. עכשיו, אחרי שקראתי את הספר, אני מבינה יותר עד כמה היא הייתה כזאת.
כמו בניסוי בתיאולוגיה מעשית ביקשתי לפעול מן הסוף אל ההתחלה. הנחתי שאם אעשה הכול כמו שצריך: אתפלל בשמחה ובדבקות, אברך לפני ואחרי את כל הברכות הנכונות, אמנע ממחשבות טמאות ואסורות ואכוף את ראשי לפני דרישותיה של ההלכה, הרי שברגע מסוים, במעין אירוע פלאי, יחלוף הכאב ותופיע נוכחותו השקטה ומרחיבת הלב של האל עצמו. ואז אוכל, ולו לכמה רגעים, להפסיק להתבונן מן הצד ולהצטרף אל עדת הנערים המתרוצצת במגרש הכדורסל, לקבל מסירה מיואב ואולי אף לתרגם את המסירה, בכוחה של אותה אמונה חדשה, לכלל צעד וחצי מושלם שיסתיים בסל.
אלא שהניסוי כשל כבר בתחילתו. הגף לא נענה למשימה וסירב בכל תוקף להתאים את עצמו לתנועות התפילה ונות קפוא, קר, מאובן ובעיקר אדיש לניסיונותיי.
“Lost in Translation” הוא שמו, כך באנגלית, של אחד משיריו של יאצק דנל, משורר פולני שחנה הרציג מיקדה עליו לאחרונה את תשומת לבו של הקורא העברי, ליקטה את שיריו ותרגמה אותם לשפתנו.
“שומה על אהבה בין עמים להיות על תנאי / שכן כל כך קשה לתרגם / מפולנית לשפתנו // ואחר כך כל כך קשה לתרגם / לעצמנו שהאהבה בין העמים נשארה על תנאי”, כותב דנל בפתיחת השיר, וכמו מדבר בשמו של קורא התרגום, מסביר לנו עד כמה קשה לבני אדם להבין זה את זה, ולפיכך, ככתוב בשורות הסיום, “עלינו להזכיר לעצמנו שוב / שהאהבה בין עמים נשארת על תנאי”.
כתיבת שירה (וגם כמובן – תרגומה והקריאה שלה) היא מעין כף יד מושטת ממרחקים, ניסיון לעבור על פני תהומות, לגעת בזולת ולהבין משהו עליו, על מהותו, על עולמו הפנימי, חוויותיו וקשייו.
כך למשל מכניס אותנו השיר http://www.gaydar.pl לנבכיה של חוויה שיכולה לכאורה להיות זרה ורחוקה לחלק מהקוראים: עולמם של גייז, חיפושיהם הנואשים אחרי אהבה, קשר ומשמעות:
אנחנו חווים כאן, להבנתי, את הפער בין הרצונות והציפיות למצוא אהבה, שהרי מספר לנו עליה מישהו שזה עתה נגמר לו קשר זוגי ממושך, לבין המקום שאליו הוא מגיע כדי למצוא אותה, שם הכול בוטה, גס, ארצי ואפילו וולגרי. מה הוא מוצא? גופניות גלויה וישירה: איבר זקוף, מצעד גופים שמוצגים לראווה ודיבורים נטולי כל עידון: “רוצה להריח את הגרביים שלך”. עוד הוא מוצא כאן כרס, בטן שעירה, במקום שבו “כולם למכירה”. אבל מתחת לכל אלה “זורם בלי מילים” נהר אחר – נהר של כמיהה וגעגוע, של תקוות ושל צרכים לא עד כדי כך ישירים. ובעצם מתחוור מקריאת השיר שאין באמת הבדל גדול כל כך בין השפות, זאת של גייז גבריים שמתעקשים להפגין בוטות, לזאת של קשרים הטרוסקסואליים, שגם בהם מוסתרים לא פעם הרצונות האמיתיים והתקוות להיווצרותו של קשר משמעותי, רגשי ונפשי, לא רק סקס נטול רגשות.
בשיר אחר, שכתב בוורשה בינואר 2012, נזכר דנל באירוע שהתרחש עשר שנים לפני כן. השיר נקרא “ימים בשנת 2002”, (הוא הזכיר לי את Les roses blanches – “שושנים לבנות” – של דורי מנור: תיאורו של הנשגב שרק הגשמי יכול לבטא) והוא מספר בו על צעיר, “אפשר היה לראות שעודנו רק נער מתבגר”, מישהו ש”במקום אחר יכול היה להיות אדם בוגר, להשתייך לאומת / האנשים המהוגנים, המוגנים”, אבל באותו חדר “שבו עשה מעשים היאים לדעת רבים למבוגרים בלבד / (ללא בגדים, איפוא)” הוא “ניגף כל הזמן / במדפים בולטים, במתלים, בשקעים שבקיר”. דנל מתאר כך את המבוכה, את חוסר היכולת ליישב בין עצמו לבין המציאות הבלתי נמנעת שנאלץ להיקלע אליה, שאולי בעתיד ילמד איך לחיות בתוכה, אולי – כן, אנחנו שקוראים את שיריו יודעים זאת! – ימצא אהבה אחרת.
נוגע ללב השיר “הנאהבים ממודנה” החותם את הקובץ. כך הוא מתחיל: “כמו שני עלי שרך מפחם שזורים זה בזה / על רקע שחור”. דנל כותב בו על שני שלדים שכפות ידיהם שלובות, שהתגלו בשנת 2009 במודנה שבצפון איטליה (ההסבר מאיר העיניים מופיע בהערת השוליים, הנחוצה מאוד): “הם תוארכו לשנות החמש מאות לספירה לערך, אף על פי שלא ניתן היה לקבוע את מינם, תוארו השניים כצמד נאהבים. הוא והיא. כשהתגלה ב־2019 שאלה שני גברים, הוסבה ההשערה לכך שהיו ‘חברים לנשק'”. וזהו, בתמצית, סיפורה של אהבת גברים, והכורח שלה להיאבק על מקומה בעולם…
הפולניות של יאצק דנל אינה חומקת מההיסטוריה של ארצו. כך בשיר שנכתב בוורשה ב־2004 – “אישה עם ילד על הידיים, ברגן בלזן”:
דנל מתבונן בתצלום נושן המתעד את רציחתם של שניים שלא ידעו מה עלה בגורלם, שכן שבריר שנייה לפני שלחץ מי שלחץ על הכפתור, הם מתו. מבחינתם של הנרצחים המוות היה חד־פעמי ואמיתי. הם לא ידעו שיישארו בתוך אלבום תמונות יפה מדי. לא ידעו שחתימתו של הצלם תתנוסס על צילומם. לא ידעו שמותם יזכיר רפרודוקציות מדרזדן (ששם הגרמנים הם אלה שנרצחו), אבל מי שצילם אותם – ידע. ומי שמביט בתצלום – יודע. ואנחנו, שקוראים על כך – יודעים. הם נשארו מונצחים בשחור־לבן ורק האל “נורא הוד ומטיל אימה” נשאר מוסתר פנים: מי הוא אותו אל? אלוהים? או שמא הרוצח הגרמני, שנשאר עלום ואלמוני?
הספר Less Is More תורגם לאחרונה לעברית. קשה למצוא שם תואר מדויק שיתאר אותו: מה הוא יותר – מרתק או מזעזע? מבטיח או מפחיד?
נדמה לי שהמילה הנכונה ביותר היא: חשוב!
ד”ר ג’ייסון היקל (Jason Hickel) הוא אנתרופולוג כלכלי שמחקרו הקודם מוכיח כי מדינות מעטות, דווקא אלה שהכנסתן גבוהה, אחראיות לרוב מוחלט של פליטת גזי החממה ההרסניים.
בספר שלפנינו לוקח אותנו היקל למסע בזמן, שבו הוא מוכיח כי הקפיטליזם, המקובל על כולנו כצורת חיים מובנת מאליה ובלתי נמנעת, הוא למעשה תולדה של תהליכים היסטוריים די חדשים בתולדות האנושות, וחשוב מכך – שהקפיטליזם הוא תופעה הרסנית בעוצמות בלתי נתפסות.
בפתח דבריו מביא היקל נתונים מחרידים, שנועדו להסביר עד כמה רע מצבו של כדור הארץ (ועם זאת הוא מבהיר מלכתחילה שהעניין בספרו אינו העיסוק באבדון, אלא להפך – בתקווה!). הוא מתאר למשל את ההיכחדות של מינים רבים של חרקים, שיש להם תפקיד חיוני במערכת האקולוגית, עד כדי כך שבמקומות מסוימים בעולם בני אדם מנסים למלא את מקומם של החרקים ולהאביק צמחים ידנית – פעולה לא מעשית, כמובן.
לא רק החרקים נכחדים בהמוניהם, גם האוקיינוסים והימים הולכים ומתמלאים בפלסטיק, במקום בדגים. “כמיליון מיני חיים מצויים על סף הכחדה בתוך כעשור,” היקל כותב.
זה קורה לדעתו, בין היתר, מכיוון שהאדם המודרני איבד את הקשר עם הטבע, ואינו רואה בו עוד שותף, אלא משאב שראוי ומותר לנצל ולמצות עד תום.
“כמו סהרורים אנחנו צועדים לעבר השמדה המונית של כוכב הלכת שלנו”, מסביר לנו היקל, ומזהיר: התקווה שהטכנולוגיה תפתור את הבעיות שהיא עצמה יוצרת דומה להתנהגותו של אדם שקופץ ראש לתוך תהום בתקווה שעד שיגיע לקרקעית מישהו כבר ימציא איזה פטנט שיציל אותו…
התוצאות הצפויות משינויי האקלים מזעזעות. למשל – חלק גדול מבנגלדש, ביתם של 164 מיליון בני אדם, וגם ערים כמו לונדון, שנחאי ומומביי, צפויים להיעלם כשמי האוקיינוסים יעלו. 800 מיליון בני אדם באסיה ייקלעו למצוקת רעב ואף למוות, כאשר עוד לפני תום המאה יימסו הקרחונים בהימליה. מה עוד צפוי? בצורות, שריפות, הגירה עולמית של פליטים שתעודד את עלייתם של משטרים פשיסטיים (“עוד לפני תום המאה?” והרי זה קורה כבר עכשיו, והדוגמאות לא חסרות. האחרונה שבהם, דוגמה לעלייתם של משטרים פשיסטיים, היא התעצמותו של הימין בבחירות האחרונות בשוודיה ובאיטליה).
את המקור לכל ההרס הזה תולה היקל בצמיחה הבלתי פוסקת שתובע הקפיטליזם. אנחנו רגילים לראות ב”צמיחה” תופעה חיובית: היא מתקשרת בתודעתנו עם ילדים שגדלים, או עם צמחים. אבל, היקל מזכיר לנו, אף אחד אינו רוצה לראות ילדים שגדלים עד בלי די, ואף אחד לא מצפה מהצמחים סביבנו להמשיך ולצמוח ולא להגיע לבשלות ואז לקמול. אבל הקפיטליזם תובע זאת, ולא כדי לספק צרכים אנושיים אמיתיים, אלא רק כדי להעשיר את העשירים, שחומסים את כדור הארץ ומביאים לדלדול המשאבים הטמונים בו.
היקל מראה כי כל התקוות של האנושות לפתרון שיאפשר את המשך הצמיחה הבלתי פוסקת מועדים לפורענות. האנרגיה החלופית, או המתחדשת, לא תועיל, כי גם היא זקוקה למשאבים שהולכים ואוזלים, וגם לא אנרגיה שמופקת מכורים גרעיניים. כל אלה לא יכולים לפתור את הבעיה שיוצרת הצמיחה ההולכת וגוברת כל העת.
בדרכו אל תיאור הבעיה מראה היקל ומפרט כיצד העולם האימפריאליסטי (הוא מנגיד בין חלקי הכדור הצפוניים והדרומיים, ולאו דווקא בין מזרח למערב) חמס את אוצרות הטבע ואת המשאבים האנושיים של העמים שכבש. כל זה ידוע, כמובן, אבל הנתונים שהוא מספק מעוררי פלצות. בסקירתו ההיסטורית המרתקת הוא מראה כיצד הכול התחיל: במאה ה-15 החלו אריסים להתקומם נגד הפיאודלים שאת אדמותיהם עיבדו. האריסים דרשו, והצליחו להשיג, בעלות על אותן אדמות. אבל ניצחונם היה קצר מועד: הכנסייה ובני מעמד האצולה החלו לגזול בחזרה בכוח הזרוע את האדמות מידי האיכרים, ולתחום אותן בגדרות. באנגלית התופעה מכונה enclosure. קהילות חקלאיות נהרסו, לטובתם של בעלי הכוח. לחלשים, לעניים, אבדה הגישה לא רק לאדמות, אלא גם גם למקורות חיים אחרים: ליערות, למאגרי המים והמספוא, ולחיות הציד.
כדי “לעודד” את אלה שגורשו מהאדמות לעבוד – הרעיבו אותם, כעיקרון ומתוך מחשבה תחילה. המהפכה התעשייתית התרחשה ממש באותה תקופה. מעמד הפרולטריון נוצר.
גם הקולוניאליזם, התפשטותם של העמים החזקים אל ארצות רחוקות וניצול משאביהן, החל בערך באותו זמן. הדוגמאות לניצול, והנתונים המספריים, מחרידים. הנה למשל בין המאה ה־16 למאה ה־19 “נשאבו” 100 מיליון ק”ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת “השואה הוויקטוריאנית האחרונה.”
יתר על כן: את הילידים שבקולוניות הפכו לקהל צרכני שבוי, ואילצו אותם לקנות את מה שיוצר מחומרי הגלם שנגזלו מהם.
ילידים שחיו בעבר על אדמות שסיפקו את צרכיהם, נאלצו לעבוד כשכירים במשכורות רעב. אחת הדוגמאות המזעזעות להתאנות ולהתעללות היא מס-המלח שהטילו על ילידי הודו. “מלח נמצא בשפע בכל חופי הודו – אפשר היה פשוט להתכופף ולאסוף אותו. אבל הבריטים אילצו את התושבים לשלם תמורת הזכות ליטול ממנו לצורכיהם, כחלק מהתוכנית לייצר רווחים לטובת הממשלה הקולוניאלית. את בריאות הציבור הקריבו לטובת צבירה של עושר פרטי.”
היקל מתאר את כל זה, כמו גם את האופן שבו שינו הקפיטליסטים את תפיסת העולם של העובדים, כל זאת כדי להסביר כי כולנו בעצם אימצנו את תפיסת העולם הקפיטלסטית, כולנו רדופי “צמיחה”, שהיא הבסיס לכלכלה העולמית, והגורם להרס של כדור הארץ.
מכאן ואילך הוא מציע דרכים שיאפשרו לאנושות להמשיך לשגשג בעולם שבו נחיה כולנו בהרמוניה עם הטבע, במקום להרוס אותו, ולפני שנכלה את כל המשאבים האמורים לשרת גם את הדורות הבאים. יש לדבריו לצמצם באופן יזום את הצריכה: להפסיק לייצר מוצרים שנועדו מלכתחילה להתיישן ולהתקלקל. לבלום את עולם הפרסום, המעודד צריכה יתרה. להמיר בעלות בשיתופיות: לדוגמה: כמה פעמים בחודש אנחנו משתמשים במכסחת הדשא שלנו? מדוע שתשכב אצלנו במחסן, במקום שאנשים נוספים ישתמשו בה? הוא טוען שיש כמובן להקטין מאוד את התעשיות המזהמות את הסביבה, וגם מציע דרכים למנוע בזבוז משווע של אוכל. אמנם כתוצאה מכל אלה אנשים יעבדו פחות, שכן יידרשו פחות משרות, אבל זאת לדבריו התפתחות מצוינת, שכן בני האדם יהיו מאושרים יותר! כמו כן יש, לדבריו, לצמצם את הפערים (למשל – באמצעות מיסוי העשירים) ולדאוג שחלוקת ההכנסות תהיה שוויונית יותר. את כל הרעיונות הללו הוא כמובן מפתח ומסביר, הבאתי אותם כאן רק על קצה המזלג.
בקיצור – היקל מאמין שעל האנושות לשנות לחלוטין את אורחות חייה: עלינו לחשוב ולהתנהג אחרת לגמרי.
האם האנושות קשובה לרעיונותיו? האם תהיה מוכנה לאמץ אותם? ובכל מקרה, גם אם זה יקרה, האם באמת די בהצעותיו?
