סקוט טורו, "המשפט האחרון": האומנם שיטת חבר המושבעים פועלת כיאות?

המשפט האחרון הוא מותחן משפטי, שמציית לחוקי הז'אנר: בניית מתח, התרתו, ובסופו – מהפך והפתעות. בבסיסו של הסיפור מתקיים דיון בכמה סוגיות מעניינות. העיקרית שבהן נסובה סביב נושא מעניין: התגלה כי במהלך השלב האחרון בניסויים שנערכו לקראת אישורה של תרופה מהפכנית, שאמורה להציל את חייהם של מי שחלו בסוגים מסוימים של סרטן, מתו חלק מהפציינטים. האם אפשר להסיק מכך שהתרופה מסוכנת? מה יקרה אם החששות יתאמתו והתרופה תיפסל? מה יעלה בגורלה של החברה שמייצרת אותה? האם היא תפשוט את הרגל? 

תחקיר עיתונאי חושף חשד: ד"ר קיריל פאפקו, הבעלים של החברה והאיש שפיתח את התרופה, שהוא רופא ידוע ונכבד ומדען נחשב, וזכה בעבר בפרס נובל, עיוות את תוצאות המחקר, וגרם לכך שהמידע על המתים נמחק ממסד הנתונים.

ד"ר פאפקו עומד לדין, והסנגור שמגן עליו הוא חברו הטוב, סנדי סטרן. שניהם היגרו בצעירותם לארצות הברית מארגנטינה, שם נולדו. אחד הנושאים המשניים בסיפור הוא פערי המעמדות ביניהם: האחד – בן למשפחה מבוססת מגרמניה, האחר בן לפליטים יהודים עניים ממזרח אירופה. במהלך העלילה, בעיקר לקראת סופה, נחשפים סודות מזעזעים מחייו של אחד מהם.

המותחן מאפשר שוב לקורא הישראלי להציץ אל נבכי מערכת המשפט האמריקנית (שמקורה במערכת המשפט האנגלית), זאת שמתבססת על חבר מושבעים. 

הסופר סקוט טורו הוא עורך דין פלילי ותיק מנוסה, לפיכך ברור שאת כל מה שהוא מספר לנו הוא מכיר היטב מהשטח, ושהתובנות שהוא שוטח בפנינו שאובות מהמציאות המשפטית השונה כל כך מזאת הישראלית.

שם עורכי דין – סנגורים ותובעים כאחת – חייבים לפתח מיומנויות מיוחדות במינן, כדי שיצליחו להשפיע על שנים עשר המושבעים. הסנגור לא חייב להוכיח שום דבר, אלא רק "להשתיל" ספקות בלבם של המושבעים, שכן הרשעה אמורה להתקיים רק אם הם משתכנעים באשמתו של הנאשם "מעבר לספק סביר".

וכך אנחנו עדים שוב ושוב להלכי המחשבה של עורך דין שאינו טוען בפני שופט או שופטת, אלא בפני שנים עשר אזרחים מהשורה. הוא יודע ש"מושבעים לא אוהבים לראות שעד יוצא בלי עונש מאותה עבירה שעל ביצועה הם מתבקשים להרשיע נאשם"; הוא משתדל להיות שנון, לשעשע את המושבעים ולהצחיק אותם; הוא שם לב להבעות הפנים של כל אחד מהם; הוא מקפיד שלא לנעוץ בהם מבטים ממושכים מדי, כדי לא לעורר בהם אי נוחות, אבל מגניב לעברם מבטים ורושם לפניו הנהונים או פה קפוץ; הוא שוקל שיקולים שאמורים להיות משפטיים, אבל אינם כאלה, לאור התגובה הרגשית האפשרית של המושבעים, למשל – האם לאלץ עדה "להשתמש בתיקון החמישי ולשמור על זכות השתיקה באמצע מתן עדות" או לוותר על האפשרות, לא מכיוון שהיא נכונה מבחינה משפטית, אלא מתוך החשש שמא יקומם את המושבעים.

"כמו כל עורכי הדין המופיעים בבתי המשפט," מספר לנו טורו, "גם סטרן מתייחס למושבעים ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא מוקיר את תפקידם כערך בסיסי בחֵירות האדם. עם זאת, בחדר המושבעים הם יוצרים לפעמים מציאות שהקשר בינה לבין מה ששמעו בדיונים קלוש ביותר. כעורך דין אתה מתנהל במשפט בהתאם לכללים בני מאה שנה, ולעומת זאת נראה כאילו המושבעים פורשים לחדרם ומחליטים שהם משחקים במשחק וידיאו כזה או אחר, כמו שהנכדים שלו אוהבים, משחק שבו לעולם יש רק דמיון מקרי לזה שלנו."

לפיכך, הוא ממשיך ומסביר, חשוב "שהשופט ישקול בכובד ראש אם השאלות העובדתיות השונות שהועלו במשפט הן כאלה שהמושבעים באמת יכולים להכריע בהן בהתאם לחוק," שהרי יש לשופט תפקיד גם במערכת המשפטית הזאת. למשל, הוא מנחה את המושבעים את מה "למחוק" מתודעתם אם אחד הצדדים הביע התנגדות שהשופט קיבל, והוא זה שמורה להרחיק את המושבעים מהאולם בכל פעם שמתעוררת שאלה שמוטב לדעתו שלא ישמעו את פרטיה.  

בהמשך מסביר טורו, באמצעות דברים שהוא שם בפיו של עורך הדין סטרן, את מקור שיטת המושבעים: "במגנָה כּרטא, כתב הזכויות הגדול, הבטיח מלך בריטניה הבטחה חגיגית שממשלתנו מקיימת אותה עד עצם היום הזה, הבטחה שבעניין רציני כל כך – עניין שבו חירותו של אדם ועצם קיומו עשויים להשתנות לנצח – שבמקרים אלה ההחלטה אם לנאשם מגיע לקבל עונש מבית המשפט לא תהיה נתונה בידי נושאי משרה ציבורית כאלה או אחרים, או אפילו בידי קבוצה של עורכי דין, או אפילו בידי שופט מוכשר להפליא" אלא – בידי עמיתיו של הנאשם, "האנשים שעובדים ומתפללים לאלוהים לצידו, שחיים באותן שכונות ובאותם רחובות". 

סטרן מתלהב מהשיטה. "רעיון מדהים," הוא מכנה אותה. האומנם? האם סביר להניח ששנים עשר אנשים "מהרחוב" יוכלו לפסוק כיאות? 

על הדעת עולה מיד פסיקת חבר המושבעים במשפטו של או ג'יי סימפסון, שזיכו ב-1995 את הרוצח אחרי דיון שנמשך רק ארבע שעות, שאותו ערכו מאחורי הקלעים. זיכו אותו בפסק דין ידוע לשמצה, חרף המובהקות של הראיות והעדויות שהוצגו בפניהם, והיו אמורות להוביל להרשעה ודאית. אותם מושבעים, ברובם שחורים, היו מוטים, ופסק הדין שלהם היה בלי כל ספק מעוות ושגוי.

לעומת זאת, אי אפשר שלא לחשוב על השופטים, לא חבר מושבעים! שהרשיעו את רומן זדורוב, אף על פי שלא הוצגו בפניהם שום ראיות פורנזיות שקשרו את הנאשם לזירת הרצח. בישראל הודאה נחשבת "מלכת הראיות" ומהרגע שזדורוב הודה, הכול נסגר בפניו. אפילו הזיכוי שזיכה אותו בדעת מיעוט יורם דנציגר, שופט בית המשפט העליון, לא הספיק כדי לקבוע שעולה "ספק סביר" בצדקת הרשעתו. יש לקוות שהמשפט החוזר יעשה עמו דין צדק. בימים אלה מחכים לפסק דין חדש.  

אין לי מושג מה אפשר להסיק משתי הדוגמאות הקיצוניות והסותרות הללו, ואולי הדיון בספר מתח איננו הזירה המתאימה למסקנות כאלה.

אפשר פשוט לקרוא אותו כדרך של בריחה קצרה מהמציאות. 

Scott Turow The Last Trial 

מאנגלית: נעה בן-פורת