המחזה The Importance of Being Earnest , שכתב המחזאי והסופר האנגלי אוסקר וילד, עלה לראשונה לבמה ב-1895, בלונדון. אדם אחד, ג’והן דאגלס, המרקיז של קווינסברי, תכנן “לפוצץ” את ההצגה, לפגוע באוסקר ויילד ולהשפיל אותו, שכן כעס על ויילד בשל קשר האהבים שניהל עם בנו, הלורד אלפרד דאגלס.

ג’והן דאגלס תכנן להגיע להצגת הבכורה ובסופה, כשהמחזאי יעלה לבמה כדי לקוד קידה, להטיח בו “זר” של ירקות רקובים.

לוויילד נודע על כך, והוא הצליח למנוע את מזימתו של האב: הוא ביטל את כרטיס הכניסה שלו להצגה.

אבל הניצחון היה קצר וזמני: ההצגה ירדה כעבור 86 פעמים בלבד, וכבר באותה שנה מצא את עצמו ויילד עומד לדין בגין “התנהגות מופקרת וגסה.” (gross indecency).

כאן אפשר לקרוא את סיפור הנאום שנשא ויילד באוזני שופטיו, שדנו אותו בתום המשפט לשנתיים מאסר עם עבודות פרך, ובעצם – גזרו את מותו בטרם עת:  התנאים בכלא פגעו מאוד בבריאותו של ויילד, שמת זמן לא רב אחרי שהשתחרר.

ההצגה ירדה אם כן תוך זמן קצר מאוד מהבמה, אבל רק לכאורה, כי למעשה היא נותרה שם מאז ועד היום. ממשיכים להעלות אותה כל הזמן, בהפקות מסחריות ובבתי ספר למשחק.

הנה למשל ההצגה בביצוע תלמידי מגמת התיאטרון בבית הספר התיכון תלמה ילין: 

 

וכאן בקולג’ בארצות הברית:

היא נמצאת כחלק מהרפרטואר של תיאטראות ברחבי העולם, למשל בברודווי:

והופקה גם כמה פעמים כסרט קולנוע, כאן הגרסה המלאה:

וכאן הטריילר של סרט, בכיכובם של ג’ודי דנץ’ וקולין פירת’:

אוסקר ויילד היה מן הסתם מופתע מאוד לנוכח חייו הארוכים של המחזה שלו, סטירה שעוסקת בצביעותה של החברה הוויקטוריאנית וביחסם השטחי של בני המעמדות הגבוהים כלפי אהבה ונישואים. 

המחזה מכיל עשרות משפטים שנהפכו לציטוטים מוכרים מאוד. למשל:

The truth is rarely pure and never simple: לעתים נדירות האמת טהורה והיא אף פעם לא פשוטה.

I never travel without my diary. One should always have something sensational to read in the train: בנסיעות היומן האישי שלי תמיד איתי. אדם צריך שיהיה עליו תמיד משהו מסעיר ומרעיש לקרוא ברכבת.  

All women become like their mothers. That is their tragedy. No man does, and that is his: כל הנשים נעשות דומות לאמהות שלהן. זאת הטרגדיה שלהן. זה לא קורה לאף גבר, וזאת הטרגדיה שלו.

The good ended happily, and the bad unhappily. That is what Fiction means: לטובים היה סוף שמח ולרעים היה סוף אומלל. זה טיבה של ספרות. 

If I am occasionally a little over-dressed, I make up for it by being always immensely over-educated.: אם אני לבוש לפעמים בהידור מוגזם, אני מפצה על כך בהשכלה מוגזמת.

מעניין מאוד לקרוא את המחזה ולפגוש את כל המשפטים המוכרים כל כך בתוך “בית הגידול” הטבעי שלהם. 

למעשה, חזרתי אל המחזה כדי “לבחון” את תרגום שמו לעברית: חשיבותה של רצינות. אכן, פירוש שם התואר earnest הוא “רציני”, אבל במחזה מדובר על אדם ששמו, לכאורה, ארנסט. שתי נשים צעירות, גחמניות וילדותיות, מתאהבות בשני גברים שונים, שמעמידים פנים ששמם ארנסט. וזה מבחינת הנשים התנאי לחתונה. הן מוכנות להינשא רק לגבר ששמו ארנסט! מכאן נובע שם המחזה, שמשמעותו היא בעצם: “חשיבותו של ארנסט…” אבל איך אפשר לתרגם לעברית את המשמעות הכפולה?

דומני שהתרגום לעברית נכון, גם אם הוא מחמיץ חלק ניכר מהמשמעות, שהרי המילים האחרונות במחזה מגיעות מפיו של אחד משני ה”ארנסטים”, שאומר לדודתו I’ve now realized for the first time in my life the vital Importance of Being Earnest : לראשונה בחיי הבנתי את החשיבות הקריטית בלהיות – רציני, (גם אם המילה כתובה, כמו שכותבים שֵׁם, באות גדולה), וזאת בתשובה לדבריה שלפיהם הוא מתנהג באורח “טריוויאלי”, כלומר – לא מספיק רציני. 

המחזה שלפנינו הוא קומדיה, שעל פי הפואטיקה של אריסטו אמורה להסתיים בסוף טוב, כמו גם על פי המלצתו של ויילד, המצוטטת מפי אחת הדמויות במחזה. וויילד אינו מפתיע: הנאהבים מוצאים זה את זה, יתום שגדל כאסופי מגלה את סוד עברו ואת זהות הוריו, העשירה משתדכת לגבר העני שבחרה בו כי הוא יפה תואר, וכולם יוצאים מההצגה שמחים וטובי לב. 

כשקוראים את המחזה ואת תיאורי הנשים קלות הדעת והמפחידות (אחד הגיבורים מכנה את אמה של אהובתו “גורגונה” אחרי שהסבירה לו שמי שהתייתם משני הוריו הוא פשוט רשלן, קל דעת ופזיז!) אי אפשר שלא להיזכר בספרו של אוסקר ויילד על טיפשים וחכמים, שבו נחשפה לא רק שנינותו, אלא גם, למרבה הצער, המיזוגניה הבוטה שלו.