נשים שהיו עבדים בבעלותן כמעט לא דיברו על השקעתן הכלכלית, וכתבו על כך עוד פחות. שתיקתן אינה משקפת סלידה שחשו כלפי העבדות או כלפי סחר בבני אדם. לרבות מהן פשוט לא היו הזמן או הכישורים כדי להעלות את מחשבותיהן על הכתב, ובעיני אלה שכן כתבו, ההשקעה הכספית בקניית עבדים נראתה עניין שגרתי ויומיומי, שאינו מצדיק תיעוד. הספר They Were Her Property הוא סיפורן של אותן נשים.

מי שהרבה לכתוב על השקעתן הכספית בקניית עבדים היו לעתים תכופות יותר, או בעוצמה רבה יותר, האנשים המשועבדים עצמם, אלה שהיו נתונים לבעלותן ולשליטתן.

חייהם השתנו לעד כשהגבירה מכרה אחד מהם, סתם כך, למשל – כדי לקנות לעצמה שמלה. להם הייתה להם היכולת לתאר את הייסורים שטלטלו את גופם ואת נפשם כשחזרו יום אחד ממשימה שנשלחו לבצע, וגילו שהילדים שלהם נעלמו, והגבירה שלהם סופרת ערימות של כסף שקיבלה מסוחרי עבדים שקנו אותם.

רק עבדים יכלו לספר בדייקנות מדהימה כל כך על תרומתן הכלכלית העצומה של גבירות לשיעבודם המתמשך. הספר They Were Her Property הוא גם סיפורם.

הספר לא הופיע בעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוט.