בשנת 2000 נפל דבר בעולם הספרות בישראל. משורר צעיר, דורי מנור, אז רק בן 29, הוציא את ספר השירים שלו מִעוּט. נתן זך, אחד מבכירי המשוררים העבריים, בן 70 באותה עת, הזדרז לתקוף את כתיבתו של מנור. עשרות שנים לפני כן תקף זך את שירתו של משורר אחר, נתן אלתרמן, שהיה מבוגר ממנו ב-20 שנה. במאמר "הרהורים על שירת אלתרמן" שהופיע ב-1959 בכתב העת "עכשיו" יצא זך, אז בן 29, נגד היבטים שונים בשירתו של אלתרמן, בין היתר – נגד המוזיקליות שלה, ליתר דיוק, נגד הקפדתו על מקצב קבוע ועל חריזה נטולת פשרות.
והנה, אחרי שנים רבות שבהן התקבלה עמדתו של זך על דעת רבים מהיוצרים המקומיים, הופיע צעיר שגישתו אל כתיבת שירה הייתה מנוגדת, ולכאורה "חזרה" אל הסגנון האלתרמני (אם כי מנור סבור שכתיבתו שונה מאוד במהותה מזאת של קודמו). שיריו הקצובים והמחורזים של מנור העלו את חמתו של המשורר הוותיק. היו מי שתהו אם זך מנסה לשחזר את מה שכינו בעבר מעין "רצח אב" מטפורי, והפעם – בסוג של "רצח בן".
מנור לא ויתר. הוא השיב לזך במאמר משלו, והקטטה הספרותית התפתחה ונמשכה. לימים העיד מנור כי הפולמוס הספרותי הסב לו סבל רב, אם כי היטיב עם המכירות של ספרו…
כשם שמנור לא ויתר על הצורה שבה בחר לכתוב, כך הוא לא היסס להביע תכנים שחלקם יכלו להיחשב פרובוקטיביים ומתריסים. הנה למשל אחד השירים, סונטה שהופיעה בספר הראשון, והעניקה לו את שמו:
מיעוט (יהודי)
"היי, טוב כי עזבנו לונדונים, פריזים, ניו יורקים!
הי, טוב כי עזבנו אירופה וכל התפארת
והיינו חברים לכל היחפים והקודחים,
הלוחשים אהבה אל חולות וטרשים בכנען."
אהבה, אורי צבי גרינברג.
הוֹ אֶרֶץ אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים!
(מִלְּבַד מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים.)
לפְנֵי שְׁנָתַיִם, בְּלִי מִטְפַּחַת, בְּלִי קוֹנְפֶטִי,
מִלַּטְתִי מִשְּׂדֵה-מוֹקְשַׁיִךְ אֶת נַפְשִׁי,
וְשַׁבְתִּי לְאֵירוֹפָּה. לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי
כָּסַס בִּי, אֶלָּא פַחַד. פַחַד מוּחָשִׁי:
רָצִיתִי לֶאֱהֹב, נִכְסַפְתִּי, נִתְאַוֵּיתִי —
וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיך. לִבִּי הֻקַּף מוֹקְשִׁים.
עַכְשָׁו אֲנִי אוֹהֵב. סִירִיל, אַתָּה שׁוֹמֵע?
הָיִיתִי יְהוּדִי יָחִיד בֵּין נִמּוֹלִים!
הָאָרֶץ מַמְאִירָה, הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה –
אַךּ לָנוּ יֵשׁ פָּרִיס, יֵשׁ לוֹנְדוֹן, יֵשׁ בֶּרְלִין!
נֵשֵׁב עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ וְנַכְרִית
אֶת זֵכֶר הַגּוֹלָה (וְכָל הַשְׁאָר – עִבְרִית).
מנור עזב את הארץ ובמשך עשר שנים חי בפריז. בשיר הוא מנהל מעין דיאלוג עם משורר אחר שקדם לו, אורי צבי גרינברג, המכונה אצ"ג. במוטו מתוך שירו של אצ"ג אפשר לפגוש את ההתרוננות שחש כשעזב את אירופה על כל תפארתה, והגיע לארץ ישראל, כדי להיות בה יחפן קודח. הוא מאוהב בכנען, מולדתו מבחירה. דורי מנור לעומתו חש שעליו למלט את נפשו מאותה ארץ שבה הוא עצמו נולד. הוא חש כמי שנמלט מתוך "שדה המוקשים" המסוכן השוכן בה, קובע שהיא "מַמְאִירָה" ושאין לה סיכוי לשרוד: " הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה." והנה, כל הערים הגדולות שאורי צבי גרינברג שמח להותיר מאחור הן מה ש"יש לנו", כלומר – לדורי מנור, השב אליהן, ושם הוא יושב, בפרפרזה על הפסוק "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל–שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ" (תהלים, קל"ז). הגולים בבבל התגעגעו למקום שמפניו הדובר בשיר שלפנינו נמלט, והוא לעומתם יושב עם אהובו "עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ", שהרי בבסיסו של השיר ניצבת אהבתו לגבר, וגם ממנה כנראה נובעת תחושת הניכור שיש לו בארץ "אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים". הוא מדגיש: "לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי / כָּסַס בִּי", אלא הצורך לאהוב ולהיות נאהב על פי דרכו ומהותו. (אין כמובן בשיר תשובה לשאלה הרכילותית מיהו אותו משורר "מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים").
תשע עשרה שנה חלפו מאז שספרו הראשון של דורי מנור ראה אור. בינתיים שב ארצה, והוא עורך כתב עת ספרותי נחשב, הו! ומרכז סביבו חבורה של יוצרים, משוררים ומתרגמים, ששותפים להשקפותיו על שירה, ביניהם אנה הרמן).
בגיליונו האחרון של כתב העת, "מוזיקה לפני הכל", המוקדש לקשר שבין התוכן והצליל, מסביר מנור כי אמנם "כולם יודעים מה זה חרוז. ברכות לבר-מצווה כותבים בחרוזים. נאומים היתוליים לרגל יציאה לגמלאות של חבר לעבודה כותבים בחרוזים. שירי ילדים כותבים בחרוזים. פזמונים כותבים (לרוב) בחרוזים. שירים פרודיים כותבים (לפעמים) בחרוזים," אבל שהדגש אינו צריך להיות רק על חריזה או בעיקר עליה, אלא על משהו כללי יותר: על המוזיקה המרחפת מעל הטקטסט ובתוכו, "רוח הרפאים של המשקל", כדבריו של המשורר האנגלי ט"ס אליוט.
מנור טוען כי מאחר שרוב הכותבים "ילידי העברית" בני זמננו לא היו חשופים די הצורך לכתיבה הקלאסית השקולה, ה"מרד" שלהם בה הוא רק מרד לכאורה, שכן מלכתחילה אינם מכירים את המשקל או מודעים לו ואינם חשים בקיומו או בהיעדרו.
"היום," כותב מנור, במעין חזרה להתנצחות שבקרוב ימלאו לה עשרים שנה, "אני מבין שהפרזתי מאוד כאשר ייחסתי לנתן זך ולהשפעה הפואטית שלו ושל משוררים נוספים בני דורו את הזרות של קוראי העברית העכשוויים ביחס למשקלים השיריים". זך ובני דורו, הוא קובע, דווקא הכירו את השירה הקלאסית, בניגוד לממשיכי דרכם. לפיכך, הוא מסכם, "נותרנו עם אקראיות שירית נקודתית" של משוררים רבים הכותבים כיום בעברית, ובדרכו המעודנת רומז כי חלק ניכר מהשירה הנכתבת כיום בעברית אינו לרוחו.
