איך מתנהגת ילדה טובה

הדף שאיתרתי יום אחד, לפני שנים רבות, באתר של יד-ושם, המם אותי. עד היום לא ברור מדוע בכלל נכנסתי לשם, מה חשבתי שאמצא. אבל הנתונים שראיתי לא הותירו לכאורה מקום לספק. עלה מהם שבעצם לא יכולתי בכלל להיוולד: על פי הרישומים בארכיון, מי שהוליד אותי נרצח עוד לפני שמלאו לו 16, כלומר – תשע שנים לפני שבאתי לעולם. כל הפרטים התאימו: תאריך הלידה שלו, שמו, עיר הולדתו, למעט העובדה הברורה והחותכת: הוא שרד והגיע ארצה, ואני בהחלט כאן. ההפתעה הולידה את אחד השירים בספר השירים מה המים יודעים על צמא, שכתבתי.

דף מיד-ושם
הוּא נִרְאֶה לְגַמְרֵי מְדֻיָּק,
הַדַּף שֶׁנֶּחְשַׂף בַּמַּאֲגָר.
יֵשׁ לְהָבִין עַד כַּמָּה הִשְׁתַּדְּלָה
הַכַּתְּבְנִית הַהִיא שֶׁקִּבְּלָה
עוֹד וְעוֹד רְשִׁימוֹת
וְכָל יוֹם הֶעֱתִיקָה לְנָקִי
רְבָבוֹת כֹּה רַבּוֹת שֶׁל שֵׁמוֹת.
מוּטָב לִסְמֹךְ עָלֶיהָ, הִיא לֹא יָכְלָה לִטְעוֹת.
אָז הִנֵּה כָּךְ כָּתוּב: שֵׁם קּוֹדֵם.
שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהֻכְחַד.
הַיּוֹם בּוֹ נוֹלַד. עִיר מְגוּרָיו.
שְׁמוֹת שְׁנֵי הוֹרַיו.
אֲחוֹתוֹ. סָבָתוֹ.
וּבַטּוּר הָאַחֲרוֹן
גַּם תַּאֲרִיךְ מוֹתוֹ.
אִם כָּךְ,
אִם הָיָה רַק נַעַר כְּשֶׁנִּרְצַח
אֲנִי  מֵעוֹלָם לֹא הִתְקַיַּמְתִּי
וְהוּא לֹא חַי וְהִזְדַּקֵּן,
וְלָכֵן
כָּל מָה שֶׁהוּא עָשַָה לִי
בִּכְלָל לֹא יִתָּכֵן.

התעתוע הוא חלק בלתי נפרד משירים רבים בקובץ (אגב, הפרטים באתר של יד-ושם תוקנו כעבור זמן מה. כנראה שמישהו מלבדי הבחין בטעות). רבים מהשירים מכילים את השאלה הסמויה – מהי משפחה? מה הניגונים שהורים שותלים בנפשם של ילדים? האם, כמו אצל פניה ברנשטיין, ששורה משירה מופיעה כמוטו באחד השירים, אלה שירי ערש מעוררי געגועים, או שמדובר ב"מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת", שאינם אלא "נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה"? איך מתנהגת "יַלְדָה טוֹבָה" שנפגעת במקום שבו היא אמורה להיות הכי בטוחה, כשהפוגע הוא מי שאמור להגן עליה? ומה עתיד לקרות לילדה כזאת בבגרותה?

שניים מהתלמידים המוכשרים שלימדתי בעבר בתלמה ילין שיתפו אתי פעולה בביצוע השירים.

דר רוזנבאום, בעבר תלמידתי בתלמה ילין, כיום שחקנית בקאמרי

 תום חודורוב, במאי, זמר-יוצר ושחקן בתיאטרון באר שבע, הלחין ושר את השיר שממנו נלקח שמו של הספר: "מה המים יודעים על צמא":

אחד השירים הארוכים יותר בקובץ, "תמונות מרמב"ם", נוצר בעקבות מותה של מיכל ארן, בתו של אישי, שהחליטה לכנות אותי "אימא מאמצת". מיכל נאבקה במחלת הסרטן, אך הובסה. את הייסורים ביקשתי לתאר:

הַפִּכְפּוּךְ הַנִּשְׁמָע
אֵינֶנּוּ מַעְיָן,
זֶה רַק הַחַמְצָן
הַמֻּזְרָם לַדָּם.
אֵיךְ הָעוֹלָם הֻקְטַן!
כָּאן אֲפִלּוּ הַיָּם
שֶׁבַּחַלּוֹן הַמֻּכְתָּם
מְצֻמְצָם,
וְגַם הוּא
לֹא קַיָּם
מִמִּטָּתָהּ.

צולם מחדרה של מיכל בבית החולים רמב"ם

וגם את אצילות הנפש, הן של מיכל, והן של המטפלים בה:

קַטְיָה אָמְרָה שֶׁגַּם אִם בַּחֶדֶר
הֶחָדָשׁ אֵין מִקְלַחַת, רַק אַמְבָּטְיָה,
אֶפְשָׁר.
לִי יֵשׁ שִׁטָּה, קַטְיָה אָמְרָה,
וְחִיּוּכָהּ קָלַח כְּמוֹ הַמַּיִם
שֶׁיָּדְעָה לְהַמְטִיר
עַל פָּנַיִךְ הַחֲרֵבוֹת. אַחֲרֵי
שֶׁגּוּפֵךְ הַמְּיֹאָשׁ סָפַג
כִּמְעַט דֵּי צוֹרְכוֹ
עָטְפָה אוֹתָךְ,
קַטְיָה הַיָּפָה,
וְלֹא רַק בְּבַד הַמַּגֶּבֶת
הָרַךְ.

מתוך השיר "תמונות מרמב"ם":

הקובץ כולל לא רק שירים מקוריים, אלא גם שירים מתורגמים. כמה מהם הופיעו גם ב-Xnet, בטור "הסיפורים שמאחורי השירים".

איך בוחרים איזה שיר לתרגם? יש אתגר בשירים שיש בהם מקצב קבוע וחריזה. כך למשל הסונטות של שייקספיר מסתיימות כולן בשתי שורות מחורזות, שבהן המשורר מפתיע, מחדד, לפעמים כמו נועץ סכין מילולית בנפשו של הקורא. הנה למשל הסיום של סונטה 94, אחת הידועות שבהן:

כִּי כָּל מַה שֶׁמָּתוֹק עוֹד יַחְמִיץ אִם יִנְהַג בְּרִשְׁעוּת
וּמַצְחִין הַשּׁוֹשָׁן הַנִּרְקָב מִכָּל עֵשֶׂב פָּשֹׁוּט.

או זה של סונטה 116, גם היא מהידועות והאהובות:

אִם זֹאת טָעוּת שֶׁעוֹד תּוּכַח אֹמַר לָכֶם עַכְשָׁו,
שֶׁלֹא כָּתַבְתִּי אַף מִלָּה, וְאִישׁ עוֹד לֹא אָהַב.

שבהן שייקספיר מתחכם וכמו קורץ לקורא: הרי ידוע שכל בני האדם אוהבים מישהו, וברור שהוא עצמו כתב, ועוד איך, לפיכך הטיעון שפרש לפנינו עד כאן הוכח!

בחרתי לתרגם שירים אהובים, אם מכיוון שיש בהם משהו משעשע, או כי התוכן שלהם נוגע ללב או מרגש. למשל – שיר הפיתוי השובב של אנדרו מרוול "לגבירתו המצטנעת", שיר הקינה על אובדן הנעורים "אודיסאוס" של אלפרד טניסון שהלן מירן מפליאה כל כך לקרוא, או השיר "הלל לאל" של ג'ררד מנלי הופקינס, המפאר את יופיו של העולם.

אחת הבעיות העולות בהתמודדות עם תרגום שירים מאנגלית היא זאת של המגדר. באנגלית you מתייחס לזכר ולנקבה. בעברית אין ברירה, צריך להכריע. בסונטות של שייקספיר לא היה ספק. חלק מהן מופנות אל אישה, ואילו באחרות, הנמנות עם אלה המכונות "סונטות ההולדה", פונה שייקספיר אל גבר ומספר לו על אהבתו. בשניים מהשירים האחרים, בלוז לפליטים של ו"ה אודן ושיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק נאלצתי להכריע – את, אתה, ואולי בכלל "אתם"? – באנגלית כל המילים הללו הן "you". אליוט היה גיי. האם אפשר להסיק מכך שהשיר מופנה אל גבר? כך סברתי בגרסה המתורגמת הראשונה. אבל אחרי מחשבה נוספת, כשהבנתי שהדובר איננו אליוט עצמו – הוא גבר מזדקן ואליוט היה רק בן 22 כשכתב אותו! – חשבתי שהפנייה היא אל אישה. האם כיוונתי לדעתו של המשורר? אין לדעת. כל תרגום כרוך בפרשנות. לא בִּכְדִי מכונה אמנות התרגום "הנשיקה מבעד למטפחת": נגיעה שכרוכה במחסום בלתי נמנע, כשמעבירים שיר משפה לשפה ומשתדלים לשמר את רוחו.

כידוע, בסוף שנות ה-50 יצא נתן זך נגד שירתו של נתן אלתרמן במניפסט שנתפס כמרד. זך  הביע, בין היתר, התנגדות לכתיבה של שירים המצייתים למשקל קבוע ולחריזה. כיום מתחוללת בחוגים מסוימים בעולם הספרות בישראל מעין "הפיכת נגד". כך למשל מייצג כתב העת הו! את השיבה אל הצורה הקלאסית. המשוררת אנה הרמן, עורכת מה המים יודעים על צמא, ציינה על גבו של ספרי כי "השפעת השירה הקלאסית" של השירים המתורגמים ניכרת גם בשירי המקור. אני רוצה לקוות שהיא צודקת.

הכתבה ב-Xnet

2 תגובות על ״איך מתנהגת ילדה טובה״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s