לאחרונה הופיע שוב סיפורו של צוויג, הפעם כספר בפני עצמו, בהוצאת תשע נשמות, כחלק מהיוזמה החדשה של המו"ל אוריאל קון, שנקראת "מפה לאוזן": סדרת ספרים שנמכרת רק ישירות לקונים, בלי תיווכן של החנויות או הרשתות.

לכותרת הסיפור בגרסתו הנוכחית נוספה, כנדרש, האות יו"ד, על פי הנחיות האקדמיה ללשון העברית שהתעדכנו בשנים האחרונות, והוא נקרא "24 שעות בחייה של אישה". הפעם תרגם אותו הראל קין.

מעניין לבחון את ההבדלים בין שתי הגרסאות ולבדוק לא רק את עמדותיהם השונות של המתרגמים, אלא גם את השינויים שחלו מאז 1984 בקונווציות התרגומיות ובתפישה איך נכון או הולם יותר להתנסח בעברית.

כבר בשורה הראשונה של הסיפור אפשר לחוש בעברית העדכנית והעכשווית יותר של התרגום החדש: "בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי-אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער" בתרגום הקודם, לעומת – "בפנסיון הקטן שבריווירה שגרתי בו אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ ליד השולחן שלנו ויכוח נמרץ", בחדש.

ממש בהמשך, אצל הראל קין: "לרוב האנשים יש דימיון גולמי בלבד", לעומת – "רוב הבריות דמיונם דל וקהוי".

השילוב "סמול טוק" אצל קין, הלקוח, במידה מסוימת של תעוזה, משפת היומיום שכבר מזמן אימצה תבניות לשון רבות מאנגלית, היא אצל ארד "שיחות טפלות".

"שפתיים חמימות וחושניות" בא במקום "שפתיים חמות" בלבד (מי השמיט? או מי הוסיף? כדי לברר יש לבדוק את המקור, שבשפתו איני שולטת, למרבה הצער).

שינויים נוספים שאפשר להבחין בהם מיד: "חדר האכילה" המיושן התעדכן ל"חדר האוכל" (שמדיף, יש להודות, ניחוח בעייתי קמעא, שכן הוא מעלה על הדעת את "חדר האוכל" שבקיבוצים, ואולי לא עוד, לא לבני הדור שבו הקיבוצים הופרטו, הלכה למעשה…).

"דיברו הכול בו" בתרגום הישן נהפך לניסוח פשוט, עדכני יותר: "בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו".

אין ספק שהתרגום הנוכחי נוח וטבעי יותר לקריאה, הן משום שהעברית השתנתה, והוא משקף אותה כפי שהיא כיום, והן מכיוון שהתפישה התרגומית השתנתה: לא עוד ניסיון נואל, שהיה מקובל מאוד, "להגביה" את הלשון, גם כשאין לכך כל הצדקה, אלא נטייה לשקף עד כמה שאפשר את העברית המוכרת מהמציאות החוץ ספרותית.

לפיכך, "אף שנראה הוויכוח שלנו אבירי במהלכו" השתנה ל"אף כי נראה שהדיון שלנו נערך באצילות", הטבעי יותר, ו"המלה הראשונה, רק היא קשה," הומר ל"רק המילה הראשונה קשה", וכן הלאה.

יחד עם זאת, יש להודות במלוא הכנות: בסך הכול, למעט ניואנסים דקים, תרגומו הישן יותר של צבי ארד טוב לא פחות מזה החדש, הטוב בהחלט, של הראל קין.

האם יש, אם כן, הצדקה להוציא שוב לאור את הסיפור? שטפן צוויג הוא אחד הסופרים החביבים עלי. סיפורים אחרים שכתב, וראו אור בתשע נשמות, יקרים מאוד ללבי. למשל – "מרד המציאות", ו"מנדל של הספרים" המעולים.

"24 שעות בחיי אישה", חרף העובדה שהוא נחשב אחת הקלאסיקות של צוייג, הוא בעיני חלש יותר מהאחרים. יש בו מידה לא מבוטלת של סנטימנטליות שגובלת בקיטש. הדרמה הסוערת של אישה שמספרת איך נפעמה ממראה ידיו של מהמר צעיר ליד שולחן הרולטה, איך החליטה להושיע אותו ואיך נסחפה בהתאהבות לא סבירה, מופרזת ולא אמינה, לטעמי. במיוחד מכיוון שצוויג מציב שני צדדים של משוואה שלכאורה אמורים לסתור זה את זה, אבל למרבה הפלא פועלים בסיפור בניגוד לציפיות: גבירה זקנה, נשואת פנים, מתאהבת בגבר צעיר ממנה בהרבה, עד כדי כך שהיא נכונה להשליך את חייה מנגד, לטובתו.

הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה "המופלג", לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה "בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון".

לי, אישה שבקיץ תתפאר בגילה המופלג, שישים ושמונה, הנחת היסוד שעליה מושתת הסיפור, לפיה לנשים מעל גיל מסוים אין ולא יכולה להיות שום מיניות, הפריעה הנחת יסוד הזאת. בסיפור ניצתת אצל אותה אישה ייצריות בלתי צפויה שמנוגדת לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הניגוד בין האפשרי לבלתי אפשרי עומד בבסיס הסיפור. נקודת המבט של שטפן צוויג, שהתאבד כשהיה בן שישים ואחת, מוזרה ומפתיעה בעיני. לטעמי היא פוגמת בערכו של הסיפור. גם מי שנראות בעיני כמה גברים זקנות בלות, הן יצורים אנושיים חיים ותוססים, והייצריות שלהן טבעית ומובנת מאליה בדיוק כמו של כל אדם אחר. (וכאן מתחשק להוסיף איזה אימוג'י שובבי וקורץ).