צ’רלס דיקנס,”דוקטור מריגולד”: מדוע פרצו אוהדיו את שערי הנמל

צ’רלס דיקנס נודע בזכות הרומנים החברתיים עבי הכרס שכתב, אלה שהתפרסמו לשיעורין בכתב העת Bentley’s Miscellany, שאותו דיקנס אף ערך. זכורים הסיפורים על הסוורים בלונדון שחיכו כל שבוע לפרק הבא של הרומן בהמשכים וכיצד המתח חצה את האוקיינוס: אוהדיו של דיקנס פרצו ב-1841 את שערי הנמל בניו יורק, כדי להזדרז ולשים את ידם על הפרק האחרון בספר בית ממכר עתיקות, כה להוטים היו לדעת מה עלה בגורלה של נל היתומה, אם מתה בעונייה, או שרדה. 

יש הגורסים כי השפעתו של דיקנס על החברה הוויקטוריאנית שבה חי הייתה רבה, ושבזכות ספר כמו אוליבר טוויסט שופרו תנאי החיים של ילדים בבתי היתומים באנגליה.

בסדרת הספרים החדשה והמסקרנת של הוצאת תשע נשמות “מפה לאוזן” תורגם גם סיפורו של דיקנס דוקטור מריגולד

הסיפור, שדיקנס פרסם ב-1865 לכבוד חג המולד, הוא מונולוג של “סוחר בחפצים משומשים” שמאמץ נערה חירשת אילמת אחרי שהתאלמן ושכל את ילדתו האהובה. כמו הרומנים של דיקנס, גם הסיפור היה עלול להיות סנטימנטלי וסוחט דמעות, אלמלא ההומור הרב שבו תובל.  

גיבור הסיפור, אדם ששמו הפרטי “דוקטור”, הוא מוכר בחסד ומצטיין בכושר דיבור מופלא ובשנינות מושחזת. הטקסט יכול לשמש שחקן בתיאטרונטו, שכן מתאים מאוד להציג אותו ממש כפי שהוא: סיפור של איש שמדגים את כישרונו למשוך אליו קהל, לשעשע אותו ולמכור לו סחורה שאולי כלל אינה נדרשת לו. (הטקסט העלה על דעתי לרגעים את זה שכתב דוד גרוסמן ברומן הווירטואזי שלו סוס אחד נכנס לבר, שהרי גם שם עומד הגיבור הראשי ומדבר אל קהל, מצחיק אותו, ומבליע את הגלולה המרה המצופה בבדיחות).

אכן, צ’רלס דיקנס עצמו ביצע את הסיפור. הסופר אהב להופיע, וכבר בגיל צעיר נהג, בעידודו של אביו, לקרוא טקסטים באוזני קהל. “דוקטור מריגולד” היה אחד האהובים והפופולריים ביותר שלו. כמה חבל שהקלטות של הביצועים הללו לא יכלו להישמר, שכן הקדימו את זמנן בשנים כה רבות… 

הנה כמה דוגמאות לשנינויות שהסיפור רצוף בהן: “לידיעתכם, איש אינו חי לנצח,” דוקטור מריגולד “מבשר” לקוראיו ואז  מממשיך ומספר: “ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו ממנו בחתיכה אחת”, הוא ממשיך, “תיאלצו לצאת ממנו בחלקים”. ואז הוא מצטט את הדברים האחרונים שאמר אביו ומוסיף: “אני יודע שהוראותיו התקיימו באותו היום עצמו, הן בעניינו והן בעניין אמי, מפני שצעדתי בתהלוכת האבלים”. 

“מדוע,” הוא שואל שאלה שמתאימה בהחלט גם לזמננו, יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שנכתבה, “אותנו מכריחים להוציא רישיון רוכלות, ואילו אלה שמוכרים לנו את מרכולתם הפוליטית פטורים מכך? מה ההבדל בינינו? אנחנו עושים מסחר בחפצים משומשים, והם – בהבטחות; ומלבד זאת, אנו טובים מהם בכל מובן.” 

החלקים השנונים ביותר הם אלה שבהם דוקטור מריגולד משחזר את הנאומים שהוא נושא באוזני קהל הקונים שהוא מבקש לשכנע: הוא מוכר להם “מחבת שטובי האומנים הספיגו אותה בתמצית של סטייק בקר, וכל מה שנותר לכם לעשות עד יום מותכם הוא לחמם בה לחם בשומן ולקבל תזונה עשירה מן החי”, או “חצי תריסר צלחות שאפשר לנגן בהן כמו במצילתיים כדי להרגיע תינוק צורח”, וכן הלאה. 

כמה טוב שהסיפור מובא אל הקהל הקורא עברית, ויש לשבח את עבודת התרגום של יותם בנשלום. באחד המקומות הסתקרנתי לבדוק פתרון תרגומי שלו: “הכול הלך אלף-אלף” בחר בנשלום לכתוב. המקור באנגלית: “the whole went off like a sky-rocket”. יפה! בהמשך אותו משפט תרגם את המילה “entertainment” בצירוף “השיחה הנעימה”, וצדק בהחלט: זאת המקבילה ההולמת. במקום אחר העצים המתרגם את השנינה: במקור באנגלית נכתב על המנה שנאכלה כי “it’s a pudding to put a man in a good humour with everything, except the two bottom buttons of his waistcoat”. חביבה עלי מאוד הגרסה העברית: “אחרי פודינג כזה אדם מרגיש שדבר אינו לוחץ עליו, למעט שני הכפתורים התחתונים במותנייתו”.

את הספרים בסדרה “מפה לאוזן” אי אפשר לקנות בחנויות הספרים, אלא רק כאן:

כרטיס כניסה להקראה האחרונה של דיקנס
איור המתאר את דיקנס קורא את אחד מסיפוריו