האם היא קיימת, או שמא היא דמות פיקטיבית? בשנת 2000 “נזרקה” לחלל האוויר השערה שלפיה משוררת בשם אנה הרמן, שהחלה באותה תקופה לפרסם שירים בכתבי עת ובמוספים ספרותיים, בעצם אינה קיימת באמת. אחד ממבקרי הספרות קבע שהשם שבו חתמה אותה משוררת אינו אלא כינוי. בדיה. מעין בדיחה או לצון שחמד המשורר המוכר דורי מנור, שחי באותה עת בפריז. כדי להוכיח את טענתו התחקה המבקר אחרי כמה ראיות-כביכול שמצא: אנה הרמן, כך כתב, נוהגת לפרסם את שיריה באותו מוסף שבו דורי מנור נוהג לפרסם את שיריו. סגנון הכתיבה של שניהם דומה מאוד. למשל – שניהם מקפידים על מקצב ועל חריזה. השפה של שניהם מערבת עברית עתיקה וחדישה, והכתיבה של שניהם מלוטשת מאוד. מדובר אם כן, כך החליט, בעצם באדם אחד: המשורר הגבר. והאישה, שאותה הציג דורי מנור בפני אחרים, ו”טען” שהיא אנה הרמן, היא סתם איזו ידידה שלו, שמשתפת אתו פעולה ב”הצגה”.

זכור כמובן מקרהו של הסופר הצרפתי רומן גארי שהחליט להערים על הוצאות הספרים ועל המבקרים, והמציא לעצמו זהות נוספת של סופר אחר: אמיל אז’אר שמו. גארי כתב ספרים מצליחים מאוד בדמותו של הסופר הבדוי, וכדי לשכנע את הציבור הרחב ואת המבקרים והעיתונאים, שלח אל החזית את האחיין שלו, שהתחזה לאותו אמיל אז’אר פיקטיבי. (במרוצת הזמן התאהב האחיין בתפקיד שיועד לו, והתחיל להאמין שהוא באמת סופר חשוב והחל לחרוג מהתפקיד ומההנחיות של מי שהמציא אותו).

אבל בקשר לאנה הרמן, מבקר הספרות טעה. המשוררת אמיתית, חיה וקיימת. היא מצטלמת. זוכה בפרסים. עונה על שאלונים ספרותיים, מנהלת דף פייסבוק, ובעיקר  – כותבת שירים. הנה אחד מהם, “מְהְמְ”:

אָמַרְתִּי שֶׁיּוֹרֵד לִי דָּם, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
יוֹרֵד לִי דָּם מִכָּל חוֹרַי, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
אָמַרְתִּי שֶׁמּוֹתִי קָרֵב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
שָׁמַעְתִּי צַעֲקוֹת עוֹרֵב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
אָמַרְתִּי: עוֹד מְעַט אָמוּת, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
גַּלְגַּל רֹאשִׁי הָיָה שָׁמוּט, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
הָיִיתִי
אֲכוּלַת יֵאוּשׁ, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
הַמָּוֶת כְּמוֹ זִמְזוּם יַתּוּשׁ, כְּשֶׁאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
חָזַר וְאֶת דָּמִי סָחַט, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ
אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם שׁוּם דָּבָר
הַמַּיִם בָּאוּ עַד הַנֶּפֶשׁ וְעַד הַצַּוָּאר
אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם רַק מְהְמְ
עִם מְהְמְ

(אָמַרְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי יוֹם הֻלֶּדֶת
וְאַתְּ לֹא אָמַרְתְּ לִי מַזָּל טוֹב
אֲבָל לֹא נָתַתְּ לִי כַּדּוּר
וְלֹא מַכַּת חַשְׁמַל
וַהֲרֵי גַּם זֶה טוֹב)

הדוברת בשיר לוכדת רגע של מפח נפש, שהיה אולי חד פעמי, אבל כדרכם של משוררים מופלאים היא מציבה מעליו זכוכית מגדלת פיוטית ומנציחה אותו במילותיה. היא פונה בדבריה אל המטפלת שלה, שנקטה בטכניקה טיפולית המכונה שיקוף. הרעיון בבסיס השיטה הוא שכאשר המטפל משקף למטופל את רגשותיו, ועושה זאת באמפתיה, הוא מאשר למטופל את הקיום של עצמו ומאפשר לו להכיל את רגשותיו. אבל המטופלת חשה כאילו מהחדר סולקה האפשרות לתגובה אנושית פשוטה וכמו מובנת מאליה.

הדוברת סיפרה למטפלת שהיא מדממת, שהיא חשה כאילו היא נוטה למות, שהיא מבועתת, מתייסרת, מיואשת, טובעת במצוקה של עצמה, והמטפלת “משקפת”: מגיבה ומאשרת את מה ששמעה, אבל לא אומרת מאומה. היא לא מדברת, לא מפרשת, ולא מתערבת, אלא מסתפקת בהמהום קצר, וממשיכה לא לומר כלום גם כשהדוברת מספרת לה על שמחות: יש לה יום הולדת.

באיזו עוצמה (וגם בהומור!) מצליחה אנה הרמן המשוררת להביע את המצוקה שהיא חשה ממה שמתפרש בעיניה לרגע קט כמקצוענות יתרה הגובלת, כך היא חשה, בניתוק מעוצמת הרגשות שהיא מביעה. כאילו די ברגע זה בהשמעה לא מחייבת של צליל סתמי: “מְהְמְ”.

“אֲבָל לֹא נָתַתְּ לִי כַּדּוּר / וְלֹא מַכַּת חַשְׁמַל / וַהֲרֵי גַּם זֶה טוֹב”, מתנחמת הדוברת: המטפלת רק נדמתה כאילו אינה מעורבת רגשית, אבל לפחות לא הזיקה, לא הייתה אלימה, לא נקטה באמצעים העומדים לרשותם של מטפלים, שכוחם מאפשר להם להתעמר. די אם ניזכר בסרט “קן הקוקייה” כדי שנבין מה עוד עלול להתרחש במפגש שבין אדם פגיע ונזקק לאדם אטום שמצויים בידיו הכלים לפעול על פי שרירות לבו.

“אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם שׁוּם דָּבָר”, אומרת הדוברת בעוצמה מצמיתה: כאן, בשורה הזאת, המשוררת היא זאת שמדברת, שמחפשת בכל הכוח את האפשרות לבטא את תחושותיה בְּשיר, מבקשת למצוא את החרוז הנחוץ לה, ובכך – את הפשר שיש בכאב.

כן, אין ספק: אנה הרמן בהחלט קיימת.