ט"ס אליוט, "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק": אנטשימי בזוי או משורר נערץ?

"העובדה שהדברים הללו עלו בדעתו של מר אליוט, אינה חשובה לאיש, אפילו לא לו עצמו. וודאי שאין להם שום קשר עם שירה," כתב המבקר הספרותי של עיתון טיימס ביוני, 1917, על "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק", שירו הראשון של משורר צעיר בשם ט"ס אליוט.

השיר שאותו קטל המבקר נחשב כיום אחד החשובים בשירה האנגלית המודרנית מהמאה ה-20, והמשורר שהמבקר לעג לו זכה ב-1948 בפרס נובל לספרות. שמו ממשיך לצוף ולעורר עניין. כך למשל נישואיו לאשתו הראשונה, ויויאן היי-ווד – אומנת אנגליה מקייברידג', שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, עד שאושפזה בניגוד לרצונה בבית חולי לחולי נפש, שם הלכה לעולמה – העניקו השראה למחזה ולסרט הקולנוע "Tom & Viv"; קובץ שיריו "חתולים" עובד למחזמר מצליח מאוד. "Cats" הוצג לראשונה ב-1980 ולפני שנה עלה שוב בברודווי. את שיריו של אליוט – המפורסם שבהם הוא "זיכרונות" שברברה סטרייסנד הפליאה לשיר − הלחין אנתוני לויד וובר. (את מילותיו כתב במאי המחזמר,טרבור נאן, שהתבסס על שירים של אליוט).

את שירו הראשון כתב אליוט כשהיה בן 22, עובדה ביוגרפית מפתיעה, שכן השיר הוא מונולוג פנימי בסגנון של זרם התודעה, המובא מפיו של גבר בערוב ימיו. האיש מקונן על הזדקנותו, על חוסר המעש שלו, על הספקנות הפאסיבית שסבל ממנה כל חייו, ועל כך שכנראה לא יגיע למקומות ולהישגים שחלם עליהם. זהו "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק".

כאן בתרגום שלי:

בּוֹאִי וְנֵלֵךְ אִם כָּךְ,
כְּשהָעֶרֶב עַל הַשָּׁמַיִם נִמְתַּח
כְּמוֹ חֹלֶה שֶׁאֻלְחַשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן
בּוֹאִי וְנֵלֵךְ לָרְחוֹבוֹת הַנְּטוּשִׁים
לַמִּלְמוּלִים הַנְּסוֹגִים
שֶׁל מְלוֹנוֹת זוֹלִים לְלַיְלָה
לְמִסְעֲדוֹת נְסֹרֶת עִם קְלִפּוֹת בֵּיצִים
רְחוֹבוֹת הָעוֹקְבִים כְּמוֹ טֵעוּן מַשְׁמִים
שֶׁמַּטָּרָתוֹ לְהַעֲרִים,
לְהוֹבִילֵנוּ יְשִׁירוֹת לַשְּׁאֵלָה הָחַתְרָנִית…
לֹֹא אַל תִּשְׁאֲלִי בְּמָה עִנְיָן אָמוּר,
בּוֹאִי וְנֵלֵךְ לַעֲרֹךְ אֶת הַבִּקּוּר.

בָּחֶדֶר הַנָּשִׁים בָּאוֹת, הוֹלְכוֹת,
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ מְשׂוֹחֲחוֹת.

הָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמּחכֵּךְ אֶת גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
הֶעָשָׁן הַצָּהֹב שֶׁמּחַכֵּךְ אֶת חָטְמוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
לִקֵק אֶת פּינוֹת הָעֶרֶב בִּלְשׁוֹנוֹ,
נָח וְהִשְׁתַּהָה עַל שְׁלוּלִיּוֹת,
הִנִּיחַ עַל גַּבּוֹ לְאֵפֶר אֲרֻבּוֹת לִנְשׁוֹר,
חָמַק לְיַד מִרְפֶּסֶת וּפִתְאוֹם זִנֵּק וְקָם,
וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁזֶּהוּ לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר רַךְ,
נִצְנַף לְיַד הַבַּיִת עוֹד פַּעַם וְנִרְדַּם.

וְאָכֵן עוֹד עֵת לַכֹּל
לָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמַּחְלִיק בַּכְּבִישִׁים,
וּמְחַכֵּך עַל זְגוּגִיּוֹת אֶת גַּבּוֹ;
עוֹד עֵת לַכֹּל, עוֹד עֵת לַכֹּל,
לְהָכִין אֶת הַפָּנִים כְּדֵי לְפָגוֹשׁ אֶת הַפָּנִים,
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
וְעֵת לְכָל עָמָל וּלְיוֹם שֶׁיָדַיִם בּוֹ
מְטִילוֹת וּמֵרִמּוֹת עַל פִּנְכַתְּךָּ שֶׁאֵלוֹת;
יֵשׁ עֵת גַּם לַךְ וְעֵת גַּם לִי
וְעֵת עֲדַיִן לִמֵאוֹת סְפֵקוֹת,
וְלִמְאוֹת מַרְאוֹת חֲזוֹן וְלִבְדִיקוֹת,
לִפְנֵי שֶׁשּׁוֹתִים אֶת הַתֵּהּ עִם הַקְּלִי.

בָּחֶדֶר הַנָּשִׁים בָּאוֹת, הוֹלְכוֹת,
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ מְשׂוֹחֲחוֹת.

וְאָכֵן תִּהְיֶה עוֹד עֵת לִתְהוֹת
"הַאִם אַרְהִיב?" וְשׁוּב – "הַאִם אַרְהִיב?"
עֵת לָסֶגֶת בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגָה
בְּמֶרְכַּז קוֹדְקוֹדִי כֶּתֶם  קָרַחַת נָגַע –
(הֵם יֹאמְרוּ: "כַּמָּה שְׂעָרוֹ נַעֲשָׂה דָּלִיל!")
עַד סַנְטֵרִי רָכוּס הֵיטֵב הַמְּעִיל
עֲנִיבָה קְצָת מְהֻדֶּרֶת עִם סִכָּה מִסּוּג רָגִיל  −
(הֵם יֹאמְרוּ: " כַּמָּה עוֹרוֹ נַעֲשָׂה דָּלִיל!")
הַאִם אַרְהִיב
לְהַפְרִיעַ לַיְּקוּם?
בְּתוֹךְ דַּקָּה אַחַת יֵשׁ עֵת
לְהַחְלָטוֹת וַחֲרָטוֹת שֶׁיִּמָּחוּ בִּמְחִי דַּקּוֹת.

כִּי אֲנִי אֶת כֻּלָּם הִכַּרְתִּי, אֶת כֻּלָּם,
אֶת הַלֵּילוֹת, הָעֲרָבִים וְהַבְּקָרִים,
בְּכַפִּיּוֹת שֶׁל קָפֶה מָדַדְתִּי אֶת הָחַיִּים.
אֶת הַקּוֹל הַגּוֹוֵעַ בְּדִמְמַת עוֹלָם,
נִבְלַע בַּמַּנְגִּינוֹת מֵחֶדֶר אַחֵר.
כֵּיצַד אִם כָּךְ אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

וּמַכִּיר אֶת הָעֵינַיִם, אֶת כֻּלָּן מַכִּיר,
אֶת אֵלֶּה שֶׁמְּעַצְּבוֹת בְּמִשְׁפָּט אֶחָד בָּהִיר,
וְאַחֲרֵי שֶׁעֻצַבְתִּי, נָעוּץ בְּסִכָּה,
מְפַרְפֵּר וּפָרוּשׂ עַל הַקִּיר,
אָז אֵיךְ אוּכַל לְהַתְחִיל
לִפְלֹט אֶת בִּדְלִי הַיָּמִים וְהָעִתּוֹת,
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהָעֵז?

וְאֶת הַזְּרוֹעוֹת כְּבָר הִכַּרְתִּי, מַכִּיר הֵיטֵב אֶת כֻּלָּן,
חֲשׂוּפוֹת, עִם צְמִידִים, לְבָנוֹת כְּגִיר,
(אַךְ בָּאוֹר מְכֻסּוֹת בְּשֵׂעָר חוּם בָּהִיר!),
הַאִם זֹאת שִׂמְלָה אֲפוּפָה בְּנִיחוֹחַ
שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי כָּךְ מֵהַנּוֹשֵׂא לִבְרֹחַ?
זְרוֹעוֹת הַמֵיטִיבוֹת צָעִיף, אוֹ מֻנָּחוֹת עַל שֻׁלְחָן,
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהָעֵז?
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהַתְחִיל?

הַאִם אֹמַר שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב הַצַּר,
וְצָפִיתִי בֶּעָשֵׁן מִתַמֵּר מִמִּקְטֶרֶת
שֶׁל גֶּבֶר בּוֹדֵד בָּחַלּוֹן לְעֵת עֶרֶב?

אוּלַי יָכוֹלְתִּי לִהְיוֹת זוּג מַלְתָּעוֹת שְׁחוּקוֹת
רָצוֹת עַל קַרְקָעִית שֶׁל יָם דָּמוּם.

וּשְׁעוֹת  בֵּין הָעַרְבַּיִם, הָעֶרֶב יָשֵׁן לוֹ בְּשַׁלְוָה!
בְּלִטּוּף אֶצְבָּעוֹת אָרֹךְ מָלֵא
יָשֵׁן… עָיֵף… אוֹ מִתְחַלֶּה,
נִמְתַּח עַל הָרִצְפָּה כָּאן לְיָדִי וּלְיָדֵךְ,
הַאִם אַחֲרָי הַתֵּהּ וְהָעוּגוֹת וְהַגְּלִידָה יִהְיֶה לִי כּוֹחַ לְהָבִיא
אֶת הָרֶגַע אֶל הַשִּׂיא?

אֲבָל אָף כִּי צַמְתִּי, בָּכִיתִי, בָּכִיתִי וְנָשָׂאתִי תְּפִלָּה
אַף כִּי אֶת רָאשִׁי (הַמַּקְרִיחַ קִמְעָא) רָאִיתִי מוּבָא עַל מַגָּשׁ
אֵינֶנִּי  נָבִיא – וְאֵין כָּאן עִנְיָן שֶׁל מַמָּשׁ.

רָאִיתִי אֶת רֶגַע גְּדֻלָּתִי מְרַפְרֵף,
אֶת אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ אוֹחֵז בִּמְעִילִי וְצוֹנֵף,
וְאֹמַר בְּקִצּוּר – הִתְמַלֵּאתִי חַלְחְלָהּ.
וְהַאִם הָיָה כְּדָאי אַחֲרִי כִּכְלוֹת הַכֹּל,
אַחֲרֵי הַסְּפָלִים הָרִבָּה, הַתֵּה,
בֵּין כְּלֵי הַחַרְסִינָה ובין שִׂיחוֹתֵינוּ,
הַאִם הָיָה כְּדָאי לִמְחוֹק
אֶת כֹּל הָעִנְיָן בְּבַת צְחוֹק?
אֶת הַיְּקוּם לִמְעֹךְ לְכַדּוּר עָגוֹל
וּלְגַלְגְלוֹ אֶל אֵיזוֹ שְׁאֵלָה מַכְרַעַת,
לוֹמַר – "אֲנִי לָזָרוּס, בָּאתִי מֵהַמָּוֶת
שַׁבְתִּי כְּדֵי לוֹמַר לָכֶם הַכֹּל, אֲנִי אֹמַר לָכֶם הַכֹּל"
אִם מִי שֶׁמְּסַדֵּר כָּרִית לְיַד רֹאשָׁהּ יֹאמַר אֶת
דְּבָרוֹ: "זֹאת לֹא כַּוָּנָתִי בִּכְלָל,
זֹאת לֹא כַּוָּנָתִי."

וְהַאִם הָיָה כְּדָאי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל
וְהַאִם הָיָה כְּדָאי,
אַחֲרֵי הַחֲצֵרוֹת, אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעוֹת, הָרְחוֹבוֹת הַשְּׁטוּפִים,

אַחֲרֵי הַסְּפָרִים שׁוֹבְלֵי הַחֲצָאִיוֹת הַמִּשְׂתָּרְכוֹת
כֹּל זֹאת – וְעוֹד −
לֹא, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לְמָה כַּוָּנָתִי!
אֶלָּא כְּמוֹ פַּנַּס קֶסֶם שֶׁאֶת מַרְאֶה הָעֲצַבִּים מַטִּיל:
הַאִם הָיָה כְּדָאי
אִם מִי שֶׁמַּנִּיחַ כַּר אוֹ מַשְׁלִיךְ צָעִיף
וְאָז סַב אֶל הָחַלּוֹן וּמַפְטִיר:
"זֹאת לֹא כַּוָּנָתִי,
זֹאת לֹא כַּוָּנָתִי בִּכְלָל."

לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט, וְלֹא נוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת.
אֲנִי אֲצִיל חָצֵר. כָּזֶה שֶׁמַּתְאִים בֵּינְתַיִם
לְקַדֵּם עֲלִילָה, לִפְתֹּחַ תְּמוּנָה אוֹ שְׁתַּיִם,
בְּלִי סָפֵק, מַכְשִׁיר נֹחַ, אֶחָד שֶׁלַּנָסִיךְ נוֹתֵן
עֵצָה, מַלֵּא כָּבוֹד, נָכוֹן לַעֲזֹר, מְחֻכָּם,
נָבוֹן, קַפְּדָן וּמְרוֹמָם
מָלֵא מִשְׁפָּטִים נַעֲלִים, אַךְ מְעַט מְעֻמְעָם,
אָכֵן  אָמְנָם – מְגֻחָךְ מִדֵּי פַּעַם,
כִּמְעַט לִפְעָמִים  – הַשּׁוֹטֶה.

אֲנִי מִזְדַּקֵּן, אֲנִי מִזְדַּקֵּן
אֶת שׁוּלֵי  מִכְנְסֵי אֲגַלְגֵּל, אִם כֵּן.

הַאִם אֶת שְׂעָרִי מֵאָחוֹר לְפַסֵּק? הַאִם אַרְהִיב לֶאֱכֹל אֲפַרְסֵק?
אֶלְבַּשׁ מִכְנָסַיִם לְבָנִים מפְְלָנֶל וְאֵצֵא אֶל הָחוֹף לְטַיֵּל.
אֶת שִׁירַת בְּנוֹת הַיָּם זוֹ לְזוֹ שָׁמַעְתִּי פַּעַם,
אֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁהֵן תָשֵׁרְנָה לִי אֵי פַּעַם.

רְאִיתִין דּוֹהֲרוֹת עַל גַּלִּים וּנְסוֹגוֹת
מְסָרְקוֹת אֶת שֵׂעָר הָאֲדָווֹת לְאָחוֹר
וְהַמַּיִם נִנְשָׁבִים בְּלָבָן וּבְשָּׁחוֹר
נְעֲרוֹת עֲטוּרוֹת זֵרֵי חוּם וְאָדֹם
שָׁהוּ אִתָּנוּ בִּלְשָׁכוֹת הַיָּם
עַד שֶׁהִטְבִּיעוּנוּ קוֹלוֹת בְּנֵי אָדָם.

 

כתיבתו של ט"ס אליוט הייתה אינטלקטואלית, ונשענה על הרמזים רבים ליצירות אחרות, וגם למקרא. כך למשל "עת לכל" מהדהד פסוקים מספר קהלת פרק ג: "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת / עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, /  עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא / עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא", וגם שורות משירו של אנדרו מרוול, "לגבירתו המצטנעת":  "לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן…"

השורות המתחילות במילים "לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט" מאזכרות כמובן את מחזהו של שייקספיר העוסק בנסיך המתלבט מדנמרק. פרופרוק אינו רואה את עצמו דומה להמלט, גיבור ראשי הניצב במרכז ההתרחשויות. בעיני רוחו הוא דומה יותר לדמות שולית, מאלה שתפקידן לפתוח איזו תמונה במחזה, להעניק לדמות הראשית עצה, להיות מעין מכשיר שבזכותו העלילה מתקדמת.

לזרוס המעיד על עצמו "בָּאתִי מֵהַמִּיתָה" הוא דמות מהברית החדשה; מיכאלאנג'לו, שעליו משוחחות הנשים בחדר האחר, הוא כמובן האמן האיטלקי הדגול. השורות "זוּג מַלְתְּעוֹת שְׁחוּקוֹת / רָצוֹת עַל קַרְקָעִית שֶׁל יָם דָּמוּם" לקוחות גם הן מ"המלט" של שייקספיר, כשהנסיך מעמיד פנים שדעתו נטרפה.

בקריאה שטחית של השיר, שאינה מלווה בידע רב של אוצרות השירה בפרט והתרבות בכלל, או לפחות בעזרה של מהדורה מוערת, קשה מאוד לעמוד על מלוא המשמעויות הטמונות ב"שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק". גם שיר נודע אחר של אליוט, "ארץ הישימון", אחד הנחשבים ביותר, מוטב לקרוא עם הסברים, כדי לעמוד על משמעויותיהן של האלוזיות השונות.

בשנים האחרונות החלו להישמע שוב קולות שדנים את ט"ס אליוט לכף חובה. טוענים נגדו שהיה אנטישמי ומיזוגן. כהוכחה לאנטישמיות שלו מצטטים שורות שכתב, למשל: "בֵּיתִי הוּא בַּיִת מָט לִפֹּל / וְהַיְּהוּדִי גּוֹהֵר-רוֹבֵץ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן". אנתוני ג'וליוס, (מי שהיה עורך דינה של הנסיכה דיאנה), אפילו כתב ספר הדן באנטישמיות של ט"ס אליוט.

אחרים סבורים כי העובדה ששיריו של אליוט מצריכים קריאה הגובלת בעבודת מחקר אינה נזקפת לזכותם. בכל מקרה, ט"ס אליוט שנולד באמריקה אך היגר לאנגליה ונעשה אזרח בריטי, זכה למקום של כבוד בפנתיאון המשוררים האנגליים.


תרגומו של אורי ברנשטיין:

אָז בּוֹא וְנֵלֵךְ, אֲנִי וְאַתָּה,
כְּשֶׁעֶרֶב עַל שָׁמַיִם כְּבָר נָטָה
כְּמוֹ חוֹלֶה מֻרְדָּם בְּאֶתֶר עַל שֻׁלְחָן.
בּוֹא נֵלֵךְ בִּרְחוֹבוֹת מְסֻיָּמִים שֶׁנְּטוּשִׁים,
בֵּין הַכּוּכִים הַלּוֹחֲשִׁים
עַל מְלוֹנוֹת גְּרוּעִים שֶׁבָּם לִינוֹת טְרוּפוֹת
וּמִסְעָדוֹת שֶׁרִצְּפָתָן נְסֹרֶת וּשְׁיָרֵי צְדָפוֹת:
רְחוֹבוֹת הַנִּמְשָׁכִים כְּדִיּוּן בְּלִי תּוֹחֶלֶת
בְּכַוָּנָה נִפְתֶּלֶת
לְהַעֲמִידְךָ בִּפְנֵי שְּׁאֵלָה מַכְרַעַת…
וְאַל נָא תִּשְׁאַל, "מָה הַדָּבָר ?"
בּוֹא נֵלֵךְ וּנְבַקֵּר כְּבָר.

   בַּחֶדֶר הַנָּשִׁים בָּאוֹת וְעוֹבְרוֹת
עַל מִיכָאֵל אַנְגֶ'לו  מְדַבְּרוֹת.

וַעֲרָפֶל צָהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת חַלּוֹן,
עָשָׁן צָהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ לֹעוֹ בִּזְגוּגִיּוֹת חַלּוֹן
הֶחָדִיר אֶת לְשׁוֹנוֹ אֶל תּוֹךְ פִּנּוֹת הֶעָרֵב,
שָׁהָה עַל שְׁלוּלִיּוֹת עוֹמְדוֹת שֶׁבַּבִּיבִים,
וְעַל גַּבּוֹ נוֹפֵל הַפִּיחַ שֶׁנּוֹפֵל תָּמִיד מֵאֲרֻבּוֹת,
חָמַק לְיַד גְּזוּזְטְרָה, זִנֵּק בְּבַת אַחַת,
וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁזֶה אַךְ לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר רַךְ,
נִצְנַף סָבִיב לַבַּיִת פַּעַם, וְנִרְדַּם.

וְאָכֵן יִהְיֶה עוֹד זְמַן
לְעָשָׁן צָהֹב שֶׁבְּמוֹרַד רְחוֹב גּוֹלֵשׁ,
חוֹכֵךְ גַּבּוֹ עַל זְכוּכִיּוֹת חַלּוֹן;
יִהְיֶה עוֹד זְמַן, יִהְיֶה עוֹד זְמַן
לְהָכִין פָּנִים לִקְרַאת פָּנִים בָּם תִּפָּגֵשׁ;
יִהְיֶה עוֹד זְמַן לִבְרֹא וּלְהַשְׁמִיד,
זְמַן לְכָל הָעֲשִׂיּוֹת וּזְמַן לַיּוֹם בּוֹ יָד
אֶת הַשְּׁאֵלָה תִּשְׁלֹף וּלְפָנֶיךָ תַּעֲמִיד;
זְמַן לְךָ וּזְמַן גַּם לִי,
וּזְמַן גַּם לַמֵּאָה הַשְׁעָרוֹת,
וּלְמֵאָה מַרְאוֹת וַהֲמָרוֹת,
לִפְנֵי הַתֵּה וְהַקָּלִי.

בַּחֶדֶר הַנָּשִׁים בָּאוֹת וְעוֹבְרוֹת
עַל מִיכָאֵל אַנְגֶ'לו מְדַבְּרוֹת.

וְאָכֵן יִהְיֶה עוֹד זְמַן
לְהִשְׁתָּאוֹת, "הַאִם אָעֵז ?", "הַאִם אָעֵז ?"
זְמַן לִפְנוֹת וְלָרֶדֶת מַדְרֵגוֹת מִסְפָּר,
עִם קָרַחַת קְטַנָּה בַּעֲבִי הַשֵּׂעָר
(הֵם יַגִּידוּ: "אֵיךְ הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ נָשַׁר!") –
לָבוּשׁ בְּזִיג רִשְׁמִי, הַצַּוָּארוֹן רָם וְנֻקְשֶׁה עַד לַלְּסָתוֹת,
הָעֲנִיבָה צְנוּעָה וּמְשֻׁבַּחַת אַךְ מֻטְעֶמֶת בְּסִכַּת פְּרוּטוֹת
(הֵם יַגִּידוּ: "אֵיךְ שֶׁרָזוּ אֶצְלוֹ יָדַיִם וּזְרוֹעוֹת!") –
הַאִם אָעֵז
לְהַטְרִיד אֶת הַתֵּבֵל ?
כִּי בְּרֶגַע יֵשׁ עוֹד זְמַן
לִגְמִירוֹת וַהֲמָרוֹת שֶׁהָרֶגַע יְבַטֵּל.

כִּי הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּם כְּבָר, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּם –
הִכַּרְתִּי עֶרֶב, בֹּקֶר, יוֹם פּוֹנֶה,
אֶת חַיַּי בַּכָּפִיּוֹת קָפֶה אֲנִי מוֹנֶה.
אֲנִי מַכִּיר אֶת הַקּוֹלוֹת גָּזִים מִן הָעוֹלָם
בְּעַד לַנְּגִינָה שֶׁמִן הַחֶדֶר הָאַחֵר.
וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר?

וְהִכַּרְתִּי כְּבָר עֵינַיִם, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּן –
עֵינַיִם הַנִּנְעָצוֹת בְּךָ בַּהַגְדָּרוֹת קוֹלְעוֹת,
וּכְשֶׁאֲנִי מֻגְדָּר, בִּקְצֵה סִכָּה נִשְׁטַח,
וּכְשֶׁאֲנִי נָעוּץ וּמְפַרְפֵּר עַל פְּנֵי כָּתְלָם,
אֵיךְ זֶה אֵפוֹא אֶפְתַּח,
וְאֵיךְ אֶת הַבְּדָלִים שֶׁל יָמַי וּנְהָלַי אֶפְלֹט ?
וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר ?

וְהִכַּרְתִּי כְּבָר יָדַיִם, הִכַּרְתִּי אֶת כֻּלָּן –
יָדַיִם בִּצְמִידִים וּלְבָנוֹת וּמְגֻלּוֹת
(אַךְ בְּאוֹר נוּרָה פְּלוּמָה חוּמָה הֵן מַעֲלוֹת!)
הַאִם בֹּשֶׂם שֶׁל שִׂמְלָה, רֵיחָנִי,
הוּא שֶׁהֵסִיט אוֹתִי מֵעִנְיָנִי?
יָדַיִם מֻנָּחוֹת בִּפְאַת שֻׁלְחָן, יָדַיִם שֶׁצָּעִיף חוֹתְלָן.
וְאֵיךְ זֶה אֶתְיַמֵּר?
אֵיךְ זֶה אֵפוֹא אֶפְתַּח?

הָאַגִּיד: עָבַרְתִּי בַּדִּמְדּוּמִים בִּרְחוֹבוֹת צָרִים
רוֹאֶה אֶת הֶעָשָׁן עוֹלֶה מִמִּקְטָרוֹת
שֶׁל אֲנָשִׁים לְבַד בְּכֻתֳּנוֹת, הַמְּגִיחִים מחַלּוֹנוֹת?

אֵלּוּ הָיִיתִי זוּג צְבָתוֹת שְׁחוּקוֹת
רוֹחֲשׁוֹת בְּתַחְתִּיּוֹת יָם חֲרִישִׁי.

וְאִחֵר הַצָּהֳרַיִם, הָעֶרֶב, יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים!
בְּאֶצְבְּעוֹת רַכּוֹת הוּא מְלֻטָּף,
נִרְדַּם….אוֹ הֶעֱמִיד פָּנִים….עָיַף,
פְּרַקְדָּן עַל הַסַּפָּה פֹּה לְיָדְךָ וּלְיָדִי.
אַחֲרֵי תֵּה וּגְלִידָה וְעוּגִיּוֹת, הַאֶתְגַּבֵּר
וְאָבִיא אֶת הָרֶגַע עַד לְמַשְׁבֵּר?

וְאַףְ כִּי צַמְתִּי וּבָכִיתִי, בָּכִיתִי וּבִתְפִלָּה עָמַדְתִּי,
אַף כִּי רָאִיתִי אֶת רֹאשִׁי (קֵרֵחַ פֹּה וְשָׁם) עַל טַס מֻנָּח,
אֵינִי נָבִיא – אַךְ זֶה עִנְיָן שֶׁל מַה בְּכָךְ;
רָאִיתִי אֵיךְ רֶגַע גְּדֻלָּתִי  חָשֵׁךְ,
וְאֵיךְ הַשּׁוֹעֵר הַנִּצְחִי מוֹשִׁיט לִי אֶת הַמְּעִיל וּמְגַחֵךְ,
וּבְקִצּוּר, פָּחַדְתִּי.

וְהַאִם הָיָה זֶה כְּלָל כְּדַאי, לַמְרוֹת הַכֹּל,
אַחֲרֵי סְפָלִים וּמִרְקָחוֹת וְתֵה מָתוֹק,
בֵּין כְּלֵי חַרְסִינָה וְדִבּוּר קַל עָלֶיךָ וְעָלַי,
הַאִם הָיָה זֶה כְּלָל כְּדַאי
לִבְלֹעַ אֶת הָעִנְיָן פִּתְאוֹם וּבְבַת צְחוֹק,
לְהַדֵּק יְקוּם כֻּלּוֹ לִכְדֵי כַּדּוּר עָגֹל,
וּלְגַלְגְּלוֹ אֶל אֵיזוֹ שְׁאֵלָה מַכְרַעַת,
לוֹמַר: "אֲנִי הוּא אֶלְעָזָר, שֶׁשָּׁב מִן הַמֵּתִים,
שֶׁשָּׁב כְּדֵי לוֹמַר הַכֹּל, אֹמַר לָכֶם הַכֹּל" –
אִם מִישֶׁהִי, בְּהֵיטִיבָהּ כַּר לְיַד הָרֹאשׁ, תַּטְעִים:|
"לֹא לַזֶּה הִתְכַּוַּנְתִּי כְּלָל.
זֶה לֹא זֶה בִּכְלָל."

וְהַאִם הָיָה כְּדַאי כָּל זֶה, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַאִם הָיָה זֶה בִּכְלָל כְּדַאי,
אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעוֹת, אַחֲרֵי הַמְּבוֹאוֹת, אַחֲרֵי הָרְחוֹבוֹת הַלַּחִים,
אַחֲרֵי הַסְּפָלִים, אַחֲרֵי הַסְּפָרִים, אַחֲרֵי שֹׁבֶל הַחֲצָאִית הַנִּסְרָח –
אַחֲרֵי כָּל זֶה וְעוֹד הָרְבֶּה יוֹתֵר מִכָּךְ? –
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר מַה בְּדִיּוּק אֲנִי שָׂח!
אַךְ כְּאִלּוּ הֵטִיל פָּנַס קֶסֶם צוּרוֹת שֶׁל עֲצַבִּים עַל הַמָּסָךְ:
הַאִם הָיָה זֶה בִּכְלָל כְּדַאי
אִם מִישֶׁהִי תֵּיטִיב כַּר אוֹ תָּסִיר רְדִיד,
וּכְשֶׁתִּסַּב אֶל הַחַלּוֹן תַּגִּיד:
" זֶה לֹא זֶה בִּכְלָל,
לֹא לַזֶּה הִתְכַּוַּנְתִּי כְּלָל."

לֹא! אֲנִי לֹא הַמְלֵט, וְזֶה לֹא יִעוּדִי;
אֲנִי רַק אֲצִיל בֶּן לְוָיָה, שֶׁנּוֹצָר בְּכַוָּנָה
לְהָאִיץ בַּמִּתְרַחֵשׁ, לִפְתֹּחַ עִמּוֹ תְּמוּנָה,
לָעוּץ לוֹ, לַנָּסִיךְ; כֵּן, לְשִׁמּוּשׁ יוֹמִי נוֹעַד,
אָדִיב הִנּוֹ, שָׂשׂ לְהָבִיא תּוֹעֶלֶת,
רָב מְזִמּוֹת, זָהִיר וְקַפְּדָּנִי,
דּוֹבֵר גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה אַךְ מַחְשַׁבְתּוֹ נוֹאֶלֶת,
עִתִּים אֲפִלּוּ מְגֻחָךְ הוּא בְּעֵינִי,
עִתִּים הוּא הַלֵּיצָן, כִּמְעַט.

אֲנִי נַעֲשֶׂה זָקֵן…. אֲנִי נַעֲשֶׂה זָקֵן….
אֶת שׁוּלִי מִכְנָסַי אַפְשִׁיל עַל כֵּן.

הַאֵפְסֹק שְׂעָרִי מֵאָחוֹר ? הַאָעֵז אֲפַרְסֵק לֶאֱכֹל?
אֶלְבַּשׁ מִכְנְסֵי פְלָנֶל צְחוֹרִים וְאֵלֵךְ לְטַיֵּל עַל הַחוֹל.

שָׁמַעְתִּי אֶת בְּנוֹת הַיָּם שָׁרוֹת זוֹ לַזּוֹ בְּקוֹל.
אֵינִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵן תַּשִׁירְנָּה בִּשְׁבִילִי.

רָאִיתִי אוֹתָן רוֹכְבוֹת לְקַצְוֵי יָם עַל הַגַּלִּים
סוֹרְקוֹת לֹבֶן שְׂעַר גַּלִּים שֶׁרוּחַ תְּבַדְּרוֹ
כְּשֶׁרוּחַ מַלְבִּין יָם וְשָׁב וּמַשְׁחִירוֹ.

שָׁעָה רַבָּה עָבְרָה עָלֵינוּ בַּמְּדוֹרִים שֶׁל יָם
אֶל נַעֲרוֹת יָם בָּאַצּוֹת חוּם וְאַרְגָּמָן הִגַּעְנוּ
עַד שֶׁנֵּעוֹר לְקוֹלוֹת אָדָם, וְטָבַעְנוּ.



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s