מה רוצים קורבנות של פשע? אנשים שכל רכושם נשדד ושקרובי המשפחה שלהם נרצחו? נקמה? פיצוי? לקבל שוב לידיהם לפחות משהו ממה שנגזל מהם, למשל – את בתיהם?

לא בהכרח. אחד הניצולים מסביר: "הם [הפולנים] חושבים: היהודים רוצים לקחת לנו את הבתים. אבל אנחנו רוצים [הבעת] חרטה מהרוצחים". ודווקא את זה אין סיכוי שיקבלו. זאת רק אחת מהמסקנות הקשות שאליהן מגיעה העיתונאית הפולנייה אנה ביקונט בספרה יוצא הדופן, אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה, שראה אור לראשונה בפולנית ב-2011 ובעברית – לפני שלוש שנים.

ביקונט החלה להתעניין בנושא כשהספר שכנים מאת יאן טומש גרוס ראה אור ב-2001. גרוס תיעד את מה שקרה ב-10 ביולי 1941, בעיירה ידוובנה שבפולין, שם גירשו פולנים את שכניהם היהודים מבתיהם, התעללו בהם, אילצו אותם להיכנס לאסם נטוש, והעלו אותו ואותם באש. על פי האומדן נרצחו שם 1,600 בני אדם.

העורך של אנה ביקונט תהה אם יש עוד מה לספר על אותן התרחשויות, אבל היא לא ויתרה. הספר שלפנינו הוא תוצאה של המחקר הממושך שערכה. המשוררת ויסלבה שימבורסקה (שאנה ביקונט כתבה את הביוגרפיה שלה, שכיות זיכרון) כתבה כי "זהו אחד הסיפורים העצובים ביותר שקראתי מימי" (כמצוטט על דש הספר). אני מסכימה אתה. אכן, מדובר בספר מרתק, מפחיד, חשוב, מעורר מחשבות ועצוב מאוד.

רובו נכתב כמעין יומן אישי שבו תיעדה ביקונט מפגשים שערכה עם עדי ראייה ושמיעה למה שהתרחש באותם ימים ביידוובנה ובעיירות הסמוכות לה, וחלקו האחר מציג תיעוד של הדברים שאמרו לה.

לקראת סופו של הספר מביאה ביקונט סיכום ממצה של היסטוריון פולני, אדם דוברונסקי,  שמסביר מדוע התרחשו מקרי טבח של פולנים ביהודים דווקא באזור יידוובנה, שם היו שכיחים במיוחד: "אלה היו עיירות בלי עתיד, בלי צמיחה. האוכלוסיה המקומית הייתה חשופה לחסך תרבותי,  היא התאפיינה בפרימיטיביות, והמלחמה רק העצימה את המצב הזה, אולם שימרה בו בזמן את זיכרון הדורות הקודמים שנאבקו להגנת אמונתם הקתולית וזהותם הפולנית", כתב דוברונסקי, ואנה ביקונט מזדעזעת מהתובנה: "לא פשוט להכניס לתודעה שהמוכנות לבצע טבח והמוכנות להקריב את החיים למען המולדת עשויים לנבוע מאותו מקור שמשהו בו אמנם משתבש בדרך".

זוהי מסקנה מחרידה: הרוצחים היו פטריוטים פולנים, ששיתפו אמנם פעולה עם הגרמנים זמן קצר אחרי שאלה סילקו את הסובייטים (שהשתלטו על האזור על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטב), אבל עד מהרה החלו להילחם נגדם כפרטיזנים או במסגרות אחרות: "רבים ממשתתפי הטבח שראו עין בעין עם הגרמנים בנוגע לרצח היהודים, נטשו במהרה את שיתוף הפעולה עימם. חלקם עברו ליער, וחלקם שנותרו במשטרה המסייעת עבדו עם המחתרת."

דוברונסקי מספק את ההסבר העמוק. ברובד הקרוב יותר אל פני השטח עולים הסברים אחרים לפוגרומים ולרציחות הברוטליות: האנטישמיות של הרוצחים, רצונם לבזוז, רצונם לנקום ביהודים ששיתפו לכאורה פעולה עם הכובשים הסוביטיים, והעידוד שקיבלו למעשים הללו מהגרמנים.

ביקונט מוכיחה לאורך הספר, ועושה זאת ביסודיות מרשימה ובפרטי פרטים, כי היהודים לא באמת שיתפו פעולה עם הסובייטים. באשר לשתי הסיבות האחרות, כלומר שנאת היהודים ותאוות הבצע של הבוזזים, היא מביאה שלל של דוגמאות מאינספור זוויות, שכל אחת מהן יותר מחרידה מהאחרות. הנה אחת קטנה: היו מקרים שבהם לפני שרצחו נשים יהודיות, התנפלו עליהן נשים פולניות והפשיטו אותן, כדי לגזול מעל גופן את התחתונים שלהם.

הספר גדוש בדוגמאות מעוררות פלצות לאנטישמיות. אפשר להבחין בה בעיקר מתוך כל התירוצים שבאמצעותם הסבירו הרוצחים לעצמם ולזולתם את הטבח הלא יאמן שביצעו באנשים שהכירו היטב, מילדות, שכנים שהיו מעורים בחייהם, שהיו להם יחסי חברות אתם, שכנים שבני המשפחות שלהם גרו באזור במשך מאות שנים.

שוב ושוב נתקלים בטענה שמדובר בבצע כסף של הקורבנות:

• משלמים ליהודים כדי שישמיצו את הפולנים ויעלילו עליהם.
• מדובר בסחטנות כספית, שכן היהודים תובעים מהפולנים פיצוי.
• היהודים רוצים לגזול רכוש מהפולנים.
• זה חלק מה"שואה ביזנס".
• היהודים היו עשירים ושלטו בכול.
• כל פולני שטוען כי יש לבקש מהיהודים סליחה, קיבל מהם כסף.
• "כשמישהו מפגין חמלה כלפי היהודים, מיד מתחילים האחרים לרכל שהוא אוהב יהודים כי התעשר מהזהב שלהם."

יש לרוצחים ולתומכיהם אינספור "הסברים" נוספים:

• העדים שסיפרו ליאן טומש גרוס על מה שאירע היו שיכורים.
• רק קומץ פולנים השתתפו בטבח, אבל מאשימים את כולם.
• היהודים אשמים, כי לא נלחמו על חייהם.
• גרוס חיפש סנסציות.
• זאת קנוניה של יהודים שמנסים להבאיש את שמם של הפולנים.
• היהודים החליטו שפולין תחדל להיות פולין ותיראה כמו פרבר של ישראל.
• מי שרצח בסך הכול ניסה להתנקם.
• הם לא ציפו שהיהודים ישרפו למוות.
• הגרמנים רצו שהפולנים יעשו את זה.
• זאת הייתה נקמה של הגרמנים כי היהודים זרקו עליהם כדורי שלג (!).
• הגרמנים ארגנו את זה (ביקונט מוכיחה שזאת טענה שקרית).
• הפולנים פעלו להגנה עצמית (ולכן השליכו תינוקות ואת האימהות שלהם לאש).
• גרוס המציא את מספר הנרצחים, היו רק 1,000 ולא 1,600 (!!).
• היהודים מנסים לגזול מהפולנים את מעמד הקדושים המעונים שלהם ולהוכיח שהם סבלו יותר.
• שני הצדדים סבלו.
• היהודים היו אורחים בפולין.
• הם סירבו להיטמע.
• הספר של יאן טומש גרוס נכתב "בהזמנה" של היהודים.
• הם שכנעו אותו לכתוב את הספר כדי שיוכלו לבוא ולקחת מהפולנים רכוש.
• הפקידים הפולנים פוחדים מהיהודים.
• איך אפשר לומר שהעם הפולני עשה זאת? צריך לאחד בין העמים, ולא לגרום לעלייה באנטישמיות.
• הרוצחים היו גרמנים ערמומיים שהתחפשו לפולנים.
• הרוצחים הפולנים היו בעצם בנים לא חוקיים של אבות יהודים שנטשו אותם והתכחשו להם (!).

ליקטתי את שלל הטענות הללו, הפזורות לאורך הספר. אם מישהו סבור שהן נשמעות מופרכות ואפילו מטופשות, עליו להביו כי אנה ביקונט מצטטת אותן מפיותיהם של אנשים רבים ושונים, כמרים, מורות ומורים, חוקרים, תושבי העיירות, בני משפחה של הרוצחים, וכמובן גם הרוצחים עצמם, שעם כמה מהם שוחחה באומץ רב.

ואומץ כזה נדרש לה! את זאת אפשר להבין מהשיחות שביקונט ניהלה עם כמה צדיקים שהתנהגו אחרת, ושמעשיהם זוהרים בתוך ים האפלה של הרוע הבלתי נתפס. אלה, המעטים כל כך, שמביעים עמדות אנושיות, שסיכנו את עצמם ואת ילדיהם כדי להציל יהודים, פוחדים עד עצם היום הזה! אם מישהו סבור שהסכנה חלפה, הוא טועה. המצילים יודעים ששונאים אותם ובזים להם, והם פוחדים! גם מקץ עשרות שנים, הרוצחים גאים ומתפארים בעצמם, והמצילים מעדיפים להצניע את מה שעשו, שמא יאונה להם רע.

וזה אולי אחד החלקים הכי מדכאים בספר. ראש העיר שניסה להציב בידוובנה יד זיכרון לנרצחים עובד כיום כפועל במפעל בארצות הברית. עירו הקיאה אותו מקרבה.

כשראש ממשלת פולין אמר לרונן ברגמן כי "לנאצים היו משתפי פעולה פולנים כשם שהיו משתפי פעולה יהודים", הוא לא הביע עמדה שנחשבת בארצו קיצונית.

מה המסקנה שיש להסיק מכל זה?

לדעתי יש שתיים, ושתיהן חשובות מאוד: כשקראתי את הספר הבנתי שוב עד כמה חיוני קיומה של מדינת ישראל, המקום שבו יהודים אינם אמורים לחוש שהם אורחים לא רצויים (אבל מה עם אותם "אורחים" החיים בישראל? איך ייתכן שעכשיו הם אלה שחשים לא רצויים?). בה בעת נחרדתי מפני מה שבּוּרוּת, קיצוניות דתית ופטריוטיות יתרה עלולים לעורר, כשנוספים אליהן גם חסך תרבותי וחוסר תקווה לעתיד משופר.

אסיים בציטוט דבריה של חסידת אומות עולם, אנטונינה ויזי'קובסקה שהצילה שבעה יהודים וסיכנה את נפשה ואת חייה ילדיה:

"שאלתי את ויז'יקובסקה לכמה אנשים סיפרה במהלך חייה שהחביאה יהודים.

"'רק לאנשים שבטחתי בהם יכולתי לספר, אבל בדרך כלל זה לא היה דבר שהתגאו בו, כי פחדו. ואלו שהיכו אותי, הם לא פוחדים. היה לי העונג להציל חיי יהודים. אבל אנשים מסתכלים על זה בעין מאוד עקומה. אולי אם הייתי מחביאה כושים, אז היו מסתכלים על זה אחרת. את בעצמך יודעת גברת, איפה את חיה, אז תגידי לי את גברת, כמה אנשים יש שהיה מוצא חן בעיניהם שהחבאתי יהודים? אחד מעשרה, וזה עוד בטח הרבה? צריך לומר לעצמך בכנות, שאם יש לך חברים יהודים, אז את ישר מרוויחה אויבים פולנים. למה זה, אני לא יודעת. כשקיבלתי אות כבוד, את המדליה של החסידים האלה, אז הלנקה שלי ישר השליכה את זה לפח. ועדיף ככה, כי בכל מקרה לא היה לי למי העביר את זה. באמריקה סיפרתי לכומר בשיקגו בזמן הווידוי, שהצלתי יהודים ושאני מתפללת למענם כל יום. הוא לא אמר שזה אסור, אז כנראה שזה לא חטא. בפולין בחיים לא הייתי מספרת לכומר דבר כזה.'"

Anna Bikont My z Jedwanego
מפולנית: עלי הלפרן

השנה הייתה 1946. אל האקרנים יצא הסרט "שערי לילה" –  יצירתם המשותפת האחרונה של במאי הקולנוע מרסל קרנה והמשורר ז'ק פרוור. 

הסרט התבסס על בלט שכתב פרוור. הוא נפתח במילים "פריס בחורף הקשה שבא אחרי השחרור" ומתאר את העיר בתום מלחמת העולם השנייה, את גורלם של משתפי הפעולה עם הגרמנים שהתעשרו במהלך המלחמה ואת הגולים הצרפתים ששבו מגלותם באנגליה. 

בניגוד לסרטם הקודם של השניים, "ילדי גן העדן", שזכה להצלחה עצומה, הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים, "שערי הלילה" היה כישלון קופתי מהדהד. ובכל זאת נותר ממנו השיר הבלתי נשכח "עלי השלכת", Les Feuilles Mortes, כאן בתרגומה של נעמי שמר:

הו לו ידעתי האם את זוכרת
את לילותינו שלי ושלך
איך הימים אז יפו שבעתיים
והחמה איך האירה כל כך

פה נגרפים כבר עלי השלכת
את רואה לא שכחתי דבר
פה נגרפים כבר עלי השלכת
עם המכאוב וזיכרון העבר

רוח צפון תישאם 
אל שכחה עמוקה
את רואה לא שכחתי דבר
זה השיר שלנו מכבר

זהו השיר שעוד זוכר איך
שרתי איתך ושרת איתי
זהו השיר שעוד זוכר את
אהבתך אהבתי

אהבת חיי ששוקעת
בעדינות ובחשאי
במהרה יסחפו הימה
עקבות אהבה נושנה

זהו השיר שעוד זוכר איך

אהבת חיי…

רבים סבורים כי השיר "עלי השלכת" הוא פסגת השאנסון הצרפתי, אם כי לאו דווקא בזכות מילותיו. יש בו מפגש בין זוג אוהבים שבו הגבר פונה אל האישה ותוהה אם גם עתה היא זוכרת את עברם המשותף ואת אהבתם הרחוקה, אם כי שניהם שוב אינם צעירים כל כך. המילה "שלכת" קשורה בתודעה עם דעיכה ועם זִקנה, והיופי המשותף שידעו השניים נידון לשכחה כי עקבות האהבה הנושנה ייגרפו אל הים, ייסחפו לתוכו ולא יהיו עוד. 

הקסם האמיתי של השיר נובע כנראה מהלחן של ז'וזף קוסמה, מלחין יהודי יליד הונגריה שהיגר לצרפת בהיותו בן עשרים ושמונה: נעימה שחודרת אל הלב ברכות נוסטלגית. אכן, הרגע בסרט שבו מופיע השיר הוא סצנה של מחול רווי געגועים כשהגיבורה, "האישה היפה בתבל", כפי שמכריזים עליה, שבה אל מחוזות ילדותה שאותם נאלצה לנטוש בגלל המלחמה.  

השיר שבה את לבם של גדולי הזמרים. הוא תורגם לשפות רבות. הנה ביצועו של נט קינג קול: 

של פרנק סינטרה:

של אריק קלפטון:

וכמובן – ביצועו של הזמר המקורי, איב מונטן:

 

גדולתו של ז'ק פרוור הוכרה בזכות התסריטים הרבים שכתב, ובהם במיוחד בזכות התסריט לסרט "ילדי גן העדן". מבקרי הקולנוע הצרפתים בחרו בו כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, וכתב העת "טיים" שיבץ אותו ב-2005 ברשימת מאה הסרטים הטובים ביותר שנוצרו מאז 1923. 

עם זאת, נראה שהשיר "עלי השלכת" מוכר הרבה יותר בקרב הציבור הרחב,  וכבר יותר משבעים שנה ממשיכים לשמוע ולשיר אותו בשפות שונות.

הנה ביצוע בעברית, של משה בקר:

 

במבט ראשון הספר עב הכרס (564 עמודים) מושך מאוד לקריאה. קודם כול, איור העטיפה של חנוך פיבן קולע, כתמיד, בול למטרה. הוא מעורר תחושה של חבטה בפני המתבונן, כמו היד הקפוצה המדמה אף, ומעליה הגבות שאינן אלא חיילים בשחמט, והעיניים שהן בובות מטריושקה. איך פיבן מצליח לעשות את זה שוב ושוב בכמה קווים פשוטים, בעזרת אביזרים שמשקפים את הדמות שהוא מצייר, לא אבין לעולם. גאונות לשמה.

שנית, הנושא: מסקרן מאוד להכיר את ולדימיר פוטין, המכונה כאן "הצאר החדש", ולנסות להבין בעזרת המחבר, שהיה, כך כתוב על גב הספר, "שנים רבות ראש המשרד במוסקבה של ניו יורק טיימס" מיהו האיש הזה, פוטין, שנראה כאילו ידו בכול. האם הוא באמת מושך בחוטים מאחורי הקלעים של מדינות כה רבות, כפי שנרמז לא פעם? "מנהל" את נשיא ארצות הברית? "מפעיל" את בנימין נתניהו? (את הדברים הללו אני כותבת יומיים לפני הבחירות בישראל. כאשר יתפרסמו כבר נדע כנראה מה תוצאותיהן, אבל נמשיך לתהות אם המעורבות של רוסיה, למשל בהחזרת גופתו של זכריה באומל, היא זאת שהועילה לנתניהו לשוב ולהיבחר).

דומה כי הספר מיועד לחוקרים, למי שמתמחים בקורותיה של ברית המועצות משנות ה-90 ועד ימינו, אבל לא להדיוטות, לאנשים מהשורה שרוצים לדעת, אבל לא בפירוט ובדקדקנות כה רבים. כי מרוב פרטים התמונה הכללית נעלמת לפעמים, ורע מכך – הספר פשוט מייגע. עד כדי כך שהתחלתי לגלות שאני קוראת אותו "באלכסון", במבט מרפרף שמחפש את המתווה הכללי, ומבקש לוותר על כל ניואנס, כל משפט שמישהו אמר וכל מעשה, השתשלות אירועים או בדל רעיון.

בשלב מסוים היה עלי להודות שאיני מסוגלת להמשיך בקריאה.

אם כי כמה מהפרטים שהצלחתי לדלות עד לפרק המתאר את השנה שבה התמנה פוטין לנשיא רוסיה ב-31 בדצמבר 1999, היו מרתקים, שכן הם שופכים אור על דמותו של המנהיג שהוא רב עוצמה כל כך.

למשל, מבחינתי ובשל זהותי, העובדה שפוטין גדל בדירה עם שותפים יהודים הייתה פרט מעניין. נמסר כי  היחסים בין בני משפחתו למשפחה היהודית היו קרובים מאוד, ולפיכך, טוען מאיירס, פוטין אינו אנטישמי: "יחסיו עם שכניו היהודים נטעו בו סובלנות מיוחדת לזולת ודחייה מהאנטישמיות שדבקה בתרבות הרוסית זה דורות." אכן, מאיירס קובע את הערכתו כאילו היא עובדה מוחלטת, ואי אפשר באמת לדעת מה פוטין חש בסתר לבו, אבל הפרט הזה בכל זאת מעניין. האם הוא משפיע על התנהגותו המדינית? על יחסו למדינת ישראל? לא בטוח. ברור שפוטין מונע רק מהאמונות והשאיפות שלו לגבי ארצו. הפטריוטיות הרוסית שלו מוזכרת שוב ושוב לאורך הספר.

מעניין היה לגלות מה הניע את פוטין להגיע לשירות בקג"ב. מסתבר שההתחלה הייתה בסרט קולנוע שראה כשהיה בן שש עשרה, ועורר בו עניין רב בעבודתם של מרגלים שבכוחם להשפיע על המציאות, "להשפיע על ההיסטוריה", כך אמר, הרבה יותר מאשר של גדודי חיילים.

מעניין ולא מפתיע לגלות שמלכתחילה היה קר רוח ואדיש לסבל אנושי, כשחשב שהוא נחוץ לשימור הסדר הנכון, כפי שהוא ראה אותו. כך למשל כששירת בקג"ב, לא הפריעו לו תופעות כמו בתי החולים הפסיכיאטריים שבהם דוכאו מתנגדי המשטר. לא מפתיעה גם ההערכה – מאיירס מציג אותה כעובדה מוצקה שאין לערער עליה – שלפיה רואה פוטין את העולם בצבעי שחור-לבן. טובים ורעים. תומכינו ואוייבינו. מה מבשרת התכונה הזאת בענייננו כישראלים? אפשר רק לנסות ולנחש.

לא פחות מעניינת אחת האנקדוטות המובאות בספר: כיצד בשלהי קיומה של ברית המועצות הבריח פוטין את ראש העיר המודח של סנקט פטרבורג שפוטין שימש כסגנו. אותו ראש עיר, סובצ'ק, נחשד בעבירות על החוק, וכשאושפז לבדיקות רפואיות שכר פוטין מטוס מפינלנד,  ועבר למעשה עבירה פלילית, כי מילט את סובצ'ק מהעמדה לדין. שנים רבות לפני כן, עוד כשהיה רק סוכן זוטר יחסית בקג"ב, כבר "כופף את החוקים מפני שיכול היה": הוא "לא חדל להתערב בקרבות רחוב," היה "שווה נפש לסיכונים" ולא הוטרד מהציונים הנמוכים שקיבל בקורס הבסיסי בקג"ב. נשמע כמו איזה בריון שכונתי רב מעללים (וכיום – רב עוצמה!)

בשל ציוניו הנמוכים בקורס של הקג"ב לא נשלח לשרת במערב, אלא בדרזדן, וכשגרמניה המזרחית קרסה, נהג כשחקן פוקר, כשהחליט לא לאפשר למפגינים לחדור למשרדי הקג"ב ולסכן את חיי הסוכנים ומשתפי הפעולה שעבדו אתו. הוא יצא אליהם ואיים בנשק רב שמופנה כביכול לעברם. הוא שיקר. המפגינים נבהלו ונרתעו. משרדי הקג"ב נותרו שלמים, בניגוד למטה השטאזי שלתוכו פשטו ההמונים וחשפו את כל הארכיונים ועמם את הסודות הכמוסים שהיו בהם.

איזה עוד מידע דליתי מהספר? לא מפתיע לגלות שכבר בראשית דרכו העיד עליו אחד מעמיתיו שהוא "עשה את עבודתו בנחישות אכזרית.'" לא חסרות דוגמאות לאכזריותו הלא מתפשרת. כך למשל מתוארות התנקשויות בחייהם של אזרחים שראה בהם אוייבים או אפילו רק מתנגדים.

גם הציניות שלו נגלית בברור. כך למשל כשהתמנה ב-1991 לתפקיד סגן ראש עיריית סנקט פטרבורג החליט להפוך אותה ללאס וגאס החדשה ו"להזרים את רווחי החטאים לקופת המדינה."

שלא לדבר על הקווים הפסיכופתיים לכאורה הנחשפים באישיותו. למשל, את כתיבת התזה שלו באוניברסיטה העביר לאחר, כנראה לידי הרקטור-לשעבר של האוניברסיטה, שהוא בתורו העתיק חלקים נרחבים מהתזה מספר לימוד אמריקני. "הפלאגיאט המפורש הזה היה עשוי להיות בסיס לציון 'נכשל' באוניברסיטאות באמריקה או אירופה", כותב מאיירס, אבל מסתבר שההתנהגות בעלת קווים פסיכופתיים הייתה אז נורמטיבית ברוסיה ולא אפיינה רק את פוטין…

היו אמנם מטרות שהיו בעיניו נאצלות, למשל – לשמור על שלמות ארצו, בימים שברית המועצות התפרקה. אז חש בצער רב כי "כל הרעיונות, כל המטרות שהצבתי לעצמי בתחילת עבודתי בקג"ב נעלמו כלא היו". קריסתה של האימפריה הייתה מבחינתו "חוויה קשה מנשוא". בעיניו המטרה ה"נאצלת" מקדשת את כל האמצעים להשגתה, גם אם הם קיצוניים או פליליים.

כפי שכבר כתבתי, עלי להודות שוב: לא השלמתי את קריאת הספר. שפע הפרטים האינסופי ייגע אותי לבסוף, ובחרתי לעצור בשלב שבו נהפך פוטין לנשיא רוסיה, כאמור בימים האחרונים של 1999. ייתכן בהחלט שקוראים סבלניים ממני, כאלה שהנושא הוא בנפשם, ימצאו בו עניין עד תומו.

"אין דבר כזה סוכן ביון לשעבר," אמר פוטין בשלב מוקדם של הקריירה שלו, והוסיף – "אתה יכול להפסיק לעבוד בארגון הזה, אך תפיסת עולמו ודרך החשיבה שלו ישארו תקועים תמיד במוחך."

סוכן קג"ב אכזרי ונטול עכבות עומד אם כן כיום בראשה של רוסיה המתחזקת והולכת. דמותו המצטיירת בספר אינה מפתיעה, אבל היא בהחלט מפחידה.

לכול זאת מצטרפת התהייה: האם סטיבן לי מאיירס הסתכן בפרסום ספרו, או שבעצם זכה לאישור סמוי, מאחורי הקלעים, ואפילו לשיתוף פעולה? שאלה מעניינת.

  Steven Lee MayersThe New Tsar: The Rise and Reign of Vladimir Putin

לעברית: כרמית גיא

לפעמים מתרחש נס כזה: רומן (ביכורים) יפהפה, נוגע ללב וחכם. ספר שמסעיר את הנפש ולופת את הלב בתוגה שמולידה שמחה על שיצירה כזאת הגיעה לעולם, ולידי!

הסקרנות המרגשת החלה כבר משמו. "צערו העתיק של הירח"? מה פירוש? על מה יש לו, לירח להתעצב? ומדוע הצער הזה כה נושן?

השאלות מוצאות בספר תשובה, והיא מפעימה.

יש, כך מספרת לנו נעמה דעי, שני סוגי הוויות: השמש, המאירה בכוחות עצמה, והירח שאיננו אלא השתקפות שלה. דמות של מי שנותן ויוקד, ודמות של מי שמקבל, משליך, מאיר, אבל לא באור המקורי שלו עצמו.

האם אפשר לחלק בני אדם לשמש ולירח? האם צריך לבחור? האם אפשר?

צערו העתיק של הירח כתוב בטכניקה שחביבה עלי במיוחד: הוא אמנם מתקדם באופן לינארי לאורך העלילה, אבל ההתקדמות מוצגת מנקודת המבט של הדמויות השונות. כל אחת מהן שופכת אור חדש על זולתה, ובעצם גם על עצמה, וכולן שקועות בהתמודדות עם מה שעוללה להן האהבה הרבה שרוחשת ביניהן, בין כל האנשים הללו, רובם בני משפחה אחת, ועמם גם מי שנקלעו למעגל האור והחושך שהם מקרינים.

בתחילתו של הרומן נדמה שהסוף כמעט ידוע: הוא נפתח בבית חולים, לצד מיטתו של אריאל, בן למשפחה של מתנחלים, מה שמכונה חרד"ליים: דתיים לאומיים. אריאל פצוע קשה, ותהליך החלמתו מתואר, כאמור מנקודות המבט השונות של הדמויות הקרובות אליו.

אבל הסוף-לכאורה הוא רק ההתחלה. לאט לאט מתפענח התהליך שהביא את אריאל אל האשפוז בבית החולים, מתברר מדוע קרה מה שקרה, ואיך אריאל וזולתו משליכים ומשפיעים אלה על אלה.

עוצמת היופי והכאב הפתיעו אותי. כמו אחת הדמויות בספר, צעירה בשם שי, גם אני רחוקה מאוד מהעולם שנעמה דעי מתארת. שי שואלת את עצמה מדוע היא נמשכת אל המתנחלים הללו. הצד הפוליטי של השקפת עולמם כמעט שאינו מובא ברומן. רק פעם אחת שואל מישהו את שי "מה יש לך לחפש נאיביות במקום שנבנה על מקום אחר, שהנרטיב שלו לאומני?" ובמקום אחר מתואר אבי המשפחה הרב שלום, כ"קולו של הקולקטיב", המדבר כמו ב"הפגנות וימי זיכרון, מתלהם, מתלהב"… אבל כשאנחנו חודרים לתודעתו של אותו רב, אנחנו פוגשים שם צדדים שונים לחלוטין: פגיעות, ספקות, חיפוש. האם נדיבותו המופלגת כנה או שאינה אלא "התחסדות", כפי שסבורה אחת הדמויות?

עיסוקו העיקרי של הספר הוא בפן האמוני, בשאלה מהי תפילה, ומה מקומם ותפקידם של האיסורים הצפונים בדת. כאמור, אני עצמי רחוקה מאוד מהשאלות הללו, אבל כדרכה של יצירת אמנות, הספר שלפנינו יוצר מציאות שבה גם מה שרחוק מתקרב ונעשה רב ערך ובעל משמעות. כאשר הרב שלום חושב על "הפער הפעור בין העולם החסר הזה לאמת המוחלטת, האינסופית, שקדמה לו, פאר השלמות", או על "האמת הכלואה בחצאי שקרים" ועל "סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי", אין עוד פער בין החילוניות שלי לכיסופים המובעים ברומן.

השאלה שמעלה דעי ברומן – תהייתן של חלק מהדמויות לגבי חובתן "כלפי האלוֹקוּת שהתחסרה למען קיומנו" עוררה בי תהייה: האמנם גם ביהדות, כמו בנצרות, קיימת תפיסה שלפיה יש למאמינים חובת מצפון וקיום כלפי האל שהקריב למענם משהו מעצמו?

"אי אפשר לטעות אצלכם, נכון?" שואלת שי החילונית, ומנסה ללמד את אריאל, וגם את איתן אחיו, שיש לבני אדם זכות לטעות, שאל להם לתבוע מעצמם להיות מלאכים, אבל לכל אחד מהם יש הסיפור המלווה אותו, הכאב העתיק, כמו זה של הירח, שמנחה את השקפת עולמו או עולמה, וכל אחד מהם משליך משהו על אהוביו, על התביעות מהם ומעצמו, ועל הצרכים שאי אפשר להעלים.

יופיו הרב של הסיפור נובע מהשילוב שבין תוכן לצורה. נעמה דעי מפליאה להביע את נפשן של כל אחת מהדמויות, ולשמר את השפה האופיינית והמדויקת שלה: "מה זה נחמד" לצד "תם ולא נשלם", רב, צעיר חילוני פוחח, נערה מאוהבת, קצין צבא שנאבק על עקרונותיו המוסריים, ואריאל תם הלב שפציעתו מכאיבה לקורא כאילו מדובר בדמות חיה ומוכרת, עד כדי כך מיטיבה הסופרת לצייר אותו, את יופיו ואת עוצמתו הנפשית המיוחדת.

הרומן רב הפתעות ותהפוכות, וגם אם (אולי מכיוון ש!) הן מתרחשות בעיקר בחיי הנפש של הדמויות, הן מרעישות את נפשו של הקורא. והכי חשוב – הוא מציית לכלל שאותו מנסחת אחת הדמויות: "ככל שהשאלה גדולה יותר, התשובה גדלה, עד שהיא פלאית ממש".

"לילה אחד בפריז יביא תיקון לכל הטבח הזה", הפטיר נפוליאון בונפרטה בנימה לא מוסתרת של זלזול. הוא דיבר על תוצאותיו של קרב עקוב מדם, שנערך בפברואר 1807 באיילאו שבמזרח פרוסיה, שם נלחם צבאו נגד הצבא הרוסי. כוונתו של נפוליאון הייתה שלכל האבדות הקשות יימצא עד מהרה תחליף: ליל אהבים אחד בפריז יבטיח כי הנשים הצרפתיות תהרינה וייוולדו תינוקות חדשים שיגדלו וימלאו את מקומם של החיילים ההרוגים.

לנו ודאי קשה להזדהות עם צורת המחשבה הזאת, שלפיה בני אדם אינם אלא חומר בר המרה, ואיננו מסוגלים להבין את תפיסת העולם שהיא מבטאת, כאילו כל פרט נטמע בהמון, עד שהוא מאבד את ייחודיותו ואת ערכו כאדם חד פעמי שאין לו תחליף.

אמירתו של נפוליאון מפתיעה במיוחד כשזוכרים כי הוא זה שיזם את  הקודקס המוכר עד היום בכינוי "קוד נפוליאון": רפורמה של החוק הצרפתי, שבבסיסו ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ושכולם זכאים להיות הבעלים של רכוש. (יש לציין כי הקודקס הנפוליאוני כלל גם את היהודים, והיטיב את מצבם בכל המדינות האירופיות שכבש).

חמש שנים אחרי קרב איילאו, נקלע צבאו של נפוליאון לקרב קשה עוד יותר. ב-1812 פלשו הצרפתים בהנהגתו של נפוליאון לרוסיה, וספגו אבדות קשות מאוד. על פי האומדן נהרגו ברוסיה בין יולי 1812 לדצמבר של אותה שנה 380,000 חיילים צרפתים, ורבים כמובן נפצעו או נפלו בשבי.

בהשראת אותו קרב ממושך כתב המשורר הגרמני היינריך היינה את השיר "שני הגרנדירים[1]", כאן בתרגומו לעברית של שאול טשרניחובסקי: 

שְׁנֵי גְרֵנָדִירִים צָרְפַתָּה
עָשׂוּ מִשְּׁבִי רוּסְיָה דַרְכָּם,
וַיְהִי כְבוֹאָם גְּבוּל גֶּרְמַנְיָה,
הוֹרִידוּ בְּעֶצֶב רֹאשָׁם.

שְמוּעָה שָׁם רָעָה הִדְבִּיקָתַם:
אָבְדָה בַּת-צָרְפַת, בַּת-הַצְּבִי;
שֻׁדַּד וְהֻכָּה צְבָא הֶחָיִל,
וְהַקֵּיסָר, הַקֵּיסָר בַּשְּׁבִי.

וַיִּבְכּוּ אָז הַגְּרֵנָדִירִים,
הַשְּׁנַיִם לַשֵּׁמַע הַמָּר.
אָמַר הָאֶחָד: "מַה נִדְמֵיתִי!
פִּצְעִי הַנּוֹשָׁן מַה יִבְעָר!"

עָנָה הַשֵּׁנִי: "תַּם הַזֶּמֶר,
לוּ מַתִּי אִתְּךָ גַּם אֲנִי;
אַךְ יֶלֶד וְאִשָּׁה לִי בַבַּיִת,
אוֹבְדִים בִּלְעָדַי בָּעֳנִי".

"מַה לִי וְלָאִשָּׁה וּלְבָנֶיהָ?
נַעֲלָה תַאֲוַת לְבָבִי;
יַחְזְרוּ עַל פְּתָחִים אִם יִרְעָבוּ –
הַקֵּיסָר, הַקֵּיסָר בַּשְּׁבִי.

"אָחִי, נָא מַלֵּא בַקָּשָׁה לִי,
עַתָּה, כִּי בָאַנִי מוֹתִי,
הַעֲלֵה גְוִיָּתִי, שָׂא צָרְפַתָּה,
בְּקַרְקַע שֶׁל צָרְפַת קְבוֹר אוֹתִי.

"זֶה צְלַב הַכָּבוֹד תִּקְשְׁרֶנּוּ
עַל סֶרֶט שָׁנִי לִלְבָבִי,
אֱזוֹר בְּמָתְנַי אֶת הַסַּיִף,
וּתְקַע בְּכַפִּי אֶת רוֹבִי.

"אֶשְׁכַּב כָּךְ כְּזָקִיף עַל מִשְׁמֶרֶת,
אַקְשִׁיבָה – בַּקֶּבֶר – אֶדֹּם,
עַד יוֹם קוֹל תּוֹתָח אַאֲזִינָה,
סוּסִים צוֹהֲלִים בְּשַׁעְטָם.

"זֶה הוּא עַל קִבְרִי בָא בְדַהַר
בְּרַעַשׁ חַרְבוֹת נִצָּחוֹן –
מִבּוֹר אָז אֵצֵא, לְגוֹנֶנְךָ
קֵיסָרִי, קֵיסָרִי, נָכוֹן!"

השיר מתחיל מהנקודה שבה שני החיילים הצרפתים משתחררים מהשבי ומתחילים לעשות את דרכם בחזרה הביתה, לצרפת. במהלך נסיגתם דרך פרוסיה הם סבורים כי הקיסר המהולל שלהם, שעד כה נחשב בלתי מנוצח, נפל גם הוא בשבי. בפועל נפוליאון הובס אמנם, אבל נס על נפשו, התפטר, וכעבור כמה חודשים נשלח לאי אלבה, משם שב כעבור גלות קצרה וניסה את מזלו לכבוש את כס השלטון.

שני הגרנדירים מאבדים את הרצון לחיות. אמנם, אומר אחד מהם, יש לו אישה וילדים שמחכים לו בבית, אבל התבוסה והצורך הפנימי להישאר נאמנים למפקד העליון אפילו אחרי מותם: "מִבּוֹר אָז אֵצֵא, לְגוֹנֶנְךָ" גוברים על הכול.

כמו דמויותיהם של הגרנדירים שהיינה הגה, גם הוא עצמו העריץ את נפוליאון עד כלות. היינה חי בנעוריו בדיסלדורף. משפחתו היהודייה המירה את דתה ללותרנית. כשנולד ב-1797 כבר כבש נפוליאון את העיר, לפיכך חי בנעוריו תחת השלטון הצרפתי והושפע ממנו.  הוא העריץ את הקוד הנפוליאוני, וסבר כי הקיסר מקדם את ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה.

את השיר "שני גרנדירים" פרסם לראשונה ב-1822, כעשור אחרי התבוסה המפורסמת. המלחין הגרמני רוברט שומאן הלחין ב-1840 את אחת ממנגינותיו המוכרות ביותר למילותיו של השיר. בסופה של המנגינה, בקטע שבו נשבע הגרנדיר אמונים לקיסר, שיבץ שומאן את ההמנון הצרפתי, המרסייז, שנותר מימי המהפכה. אחרי נפילתו הסופית של נפוליאון בקרב ווטרלו וחזרתו הזמנית של השלטון המלוכני,  נאסר על הצרפתים לשיר את המרסייז, שנחשב שיר חתרני. במאה ה-19 הוחלף ההמנון הצרפתי לאינטרנציונל, והמרסייז נהפך להמנון של הימין הצרפתי. אחרי מלחמת העולם השנייה חזר המרסייז להיות ההמנון הרשמי של צרפת.

בגרמניה הייתה תקופה שבה אסור היה להשמיע את "שני הגרנדירים", בשל נעימת המרסייז המשולבת בו.

גדולת תרגומו של טשרניחובסקי לא רק בנאמנותו לטקסט המקורי, אלא גם בכך שהמילים בעברית תואמות היטב את הלחן המוכר.

[1] [1] גרנדירים: זורקי רימונים, מהמילה הצרפתית grenade.

20.4.1951, יום שישי

אל החושך נפקחים כתמי אור, מגע מימי, רך, חלק, בעבועים, קול קורע מהעבר האחר, וכל הרכות נרעדת, אוחזת ומרפה – אין לדעת –

6.4.1952, יום רביעי

כיסא גבוה, שולחן גדול גדול גדול. על הכיסא ציורים: "כדור, פרח, בלון". "אור!" פיות נעימים גדולים נפתחים. אימא. אבא. תתה. בבה. בום בום עם הכף על הילדה על הכיסא. את כזאת ילדה טוב-הה איייי. את אוכלת רק דייסה, אייייי. את כזאת ילדה טובהה את אוכלת רק דייסהה…

30.3.1953, יום שני

כיסא גבוה, שולחן עגול, עם מפה לבנה. הבית של סבתא וסבא. כולם באו. אבא נסע באוטו. החזיק את ההגה וסובב וסובב ואימא החזיקה את הילדה. האוטו עשה רעש. כולם שרים. אבא ואימא וסבתא וסבא ודודה לאה ודוד ראובן ודוד נתן ודודה לינדה ודולי שוכבת על הרצפה, רוצה לקחת את הביצה מהיד של הילדה, מסתכלת וקופצת, יש לדולי לשון עם נקודות, יש לדולי שיניים, יש לדולי אוזניים חלקות, יש אורות בחלונות, יש אוכל בצלחות, יש מיץ בכוס, הנה מצה.

17.4.1954, יום שבת

אני אוהבת ליל סדר. דודה לאה מחזיקה את התינוקת שלה, התינוקת אוכלת את הבקבוק, דודה לינדה מחזיקה את התינוקת שלה, היא אוכלת את הציצי, בחדר של סבא אסור לגעת בברגים, אסור לגעת במכחולים של סבתא יש ריח של צבעים, סבתא נסעה, סבתא בפריז, התינוקת בוכה, יש פרפר עף, מהר, עושה רעש מזמזם, יש לו עיניים גדולות שחורות הוא מתקרב! אבא לוקח מגבת ודופק על החלון, בום, החלון מתפרק, עושה רעש כמו הרבה כוסות נופלות ונשברות, כל החדר מלא חתיכות מזכוכית, בגללך! בגללך! בגלל פרפר! סתם פרפר! זהירות! סכנה!

6.4.1955 יום רביעי

רק אני אגיד את הקושיות. בגן לא נתנו לי. ולא נתנו לי את המשולש לנגן, נתנו לי את התוף. ובפורים הייתה לשושנה יולזרי שמלה נוצצת. אבל אני הכי גדולה במשפחה. יותר משושי ומנורית. ועוד מעט התינוק יצא מהבטן של אימא. ואסור להגיד שאבא טייס. הדייסה בגן מגעילה אבל אסור להשאיר! כולם יושבים ליד השולחן, אימא ואבא וסבתא וסבא ודודה לאה ודוד ראובן ודוד נתן ודודה לינדה אבל שושי ונורית ישנות. כולם שרים. יש הרבה אורות. אימא מביאה צלחת עם אוכל. היא אומרת – הנה הדג. היא אומרת – היום הילדה ישבה על הרצפה והסתכלה על הדג שוחה באמבטיה ופתחה וסגרה את הפה. אבא צוחק.

26.3.1956 יום שני

ליד כל צלחת יש הגדה. בתוך ההגדה כתובים דברים ויש ציורים. איש אחד רץ ונקודות גדולות שחורות רצות אחריו. יש המון צלחות וכוסות, יש מיץ ויש יין. סבא שם את האצבע בתוך הכוס ושופך טיפה. סבתא מסתכלת עליו. אימא אומרת – מה את רוצה, הרי את עם האכזמה שלך בידיים לא תכבסי. אבל לצייר את הדג הזה במקום לבשל אותו, זה את יודעת! סבתא צוחקת. אימא מחזיקה את הבטן שמה התינוק שלה מת. איך הוציאו אותו משם?

15.4.1957 יום שני

אימא הכינה הכול לבד. אף אחד לא עזר לה. כל האוכל שהיא בישלה מחכה. והיא שמה את המפה על השולחן ולקחה כיסאות מהשכנים ולקחה עוד שולחן ושמה עוד מפה אבל אף אחד לא רוצה לשבת. אימא מחזיקה את התינוק. הוא אחי. הוא בוכה. כולם צועקים. כולם רבים עם דודה לאה בגלל הבית הכסף העצים הפרדס החובות, דודה לאה אומרת – אתם לא מבינים כלום זה לא העסק שלכם, שושי ונורית ואני מתחבאות מתחת לשולחן, נורית צוחקת. היא רוצה למשוך את המפה, אבל כל הצלחות ייפלו ויישברו! כבר חושך ולמטה בחצר אין רשתות הסוואה ולא צריך לרוץ לשכנים למטה כשיש אזעקה, האויב הלך. אבל סבא מדליק את הרדיו ואומר – שקט עכשיו, כולם. חדשות.

4.4.1958 יום שישי

דודה לאה וכולם לא באו. הם גרים רחוק. בחיפה. דוד נתן וכולם הגיעו בקטנוע עם סירה. אימא רוצה לבכות. איפה לאה, היא אומרת. אבא אומר – היא לא כאן כי היא לא רוצה להיות כאן! סבא מראה קסמים של קלפים. סבתא סורגת. אחי זוחל על הרצפה. נתן מצלם. לינדה מסתכלת. אבא אומר לסבתא – הכול בגלל שאת חושבת רק על עצמך, סבא אומר לאבא – אם אתה מדבר ככה, אנחנו הולכים, ואבא צוחק – כן? איך? ברגל? אבא מביא את הכינור, אבל לא מצליח לו, כי חם מדי. שומעים את הים. אז בואו נשב. אני קוראת מההגדה, מהר. לא רק את הקושיות. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה – " תראו איך היא קוראת יפה! אבל אימא לא שמחה.

22.4.1959 יום רביעי, 

המורה רות אוהבת אותי הכי. מי רוצה להיות רבקה? רק מי שמצביעה עם אצבע זקופה ולא צועקת אני אני! המורה רות אמרה – טוב, אז את. אני! יש לרבקה באר מקרטון וכבשים ושרשרת וצעיף ושמלה עם פסים ושיער ארוך, אבל אבא בצבא, הוא לא בא! עכשיו בליל הסדר כל המשפחה בסלון על השטיח בבית של סבא וסבתא, נורית עושה פרצופים בחושך, וגם נתן צוחק, ואז כולם צוחקים, כי שומעים את סבתא נוחרת בחדר שלה ושל סבא. אבא אומר – די, נוסעים הביתה.

11.4.1960 יום שני

שמים שולחנות אחד ליד השני, ושמים עליהם מפה, ושמים עליה צלחות עם ביצים קשות, ומצות שמתפוררות על המפה, וכל הילדים יושבים ויש כוסות עם מיץ ענבים וחסה ותפוחי אדמה עם נקודות מרות. המורה רות שרה: "דומם שהטה תיבה קטנההה, על היאור הקט…" דני רץ אחרי בהפסקה ומשך לי את הגומי של המכנסיים. הוא יושב בצד השני של השולחן ומסתכל עלי. שלא יסתכל עלי!

31.3.1961 יום שישי

עוד פעם עושים ליל סדר אצלנו בבית. אבל תכף הוא כבר לא יהיה הבית שלנו, כי אנחנו עוברים עוד מעט לגור בתל נוף, כי פה החצר למטה מלוכלכת והילדים בשכונה לא טובים. השולחן מסודר. אני עזרתי לאימא לערוך. בבוקר אחרי שאבא ראה שאחי עשה עוד פעם פיפי במיטה והרביץ לו שמתי את הכרית על הראש. אני לא יודעת מי מגיע. בטח כולם. גם שושי ודליה ונורית. לפני שיתחיל ליל הסדר אני אשחק אתן במורה וכיתה. יש לי לוח ואני אתן להן דפים לכתוב. אם אחי רוצה גם הוא יכול, אבל הוא לא ירצה. היום כולם יחפשו את האפיקומן.

18.4.1962 יום רביעי

כל האולם מלא חיילים. השולחנות ארוכים. הם דופקים עם הכפות והמזלגות. הם שרים בקול רם: "די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו צ'ה צ'ה צ'ה…" אנחנו יושבים בקצה של שולחן אחד: אבא ואימא לידו, ואחי עליה ואני לידה. אין יותר אף אחד אחר מהמשפחה. סבא וסבתא נשארו בבית שלהם בתל אביב. אימא ואחי ואני חזרנו משם. סבא אמר לאבא שהוא אייכמן, שהוא בוגד ומנוול גדול, אבל אבא שכנע אימא לקחת את הילדים ולחזור. אסור שאימא תדע את כל מה שאייכמן עשה לאנשים. אני קוראת את העיתון לפניה ואומרת לה מה עצוב מדי בשבילה.

8.4.1963, יום שני
סבתא באה אלינו, כי סבא מת. כשאימא הלכה לבית שלהם, יהודית, שהיא חיילת מקפלת מצנחים, באה כל ערב והכינה לנו סלט, כי אבא היה בחוץ לארץ. כשאבא חזר מחוץ לארץ הוא כעס עלי, כי לא הייתי עצובה כשהוא אמר לי שסבא שלי מת והמשכתי לשחק בקפיצה על גומי עם לאה מקדרון שבאה לישון אצלי וצחקתי כי היא נפלה. אחרי שהיא נסעה הוא אמר לי – הלוואי שאימא שלך ואבא שלך ימותו ביום אחד, שתדעי מה זה. יהודית נסעה לקיבוץ, לבית שלה. החיילים שרים ודופקים עם הכפות והמזלגות. האוכל מגעיל, אבל לא מרשים לי להפסיק. הכול. גם את הבשר.

1.4.1964, יום רביעי 

חנן בבית שלו בליל הסדר. אנחנו בבסיס, עם החיילים. בחג שבועות אני ארקוד עם חנן שיבולת בשדה בזוגות, אנחנו מתאמנים, מחזיקים ידיים. באמת או חובה חנן אמר שהשיער שלי הכי יפה. יש לו עיניים כחולות. אבל לא מרשים לי יותר ללכת למסיבות. צביקה אמר שהוא יסיע אותי על האופניים, לא על הרמה, על הסבל. אבל לא מרשים לי! ולא מרשים לי לסרק את השיער על האוזניים. ולא מרשים לי שביל באמצע. ולא מרשים לי פוני. כשהם לא רואים אני כן שמה את השיער על האוזניים.

16.4.1965 יום שישי
אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אימא לא תבוא, כי התינוקת רק בת חודש וקצת. אירית עם המשפחה שלה. חנן עם המשפחה שלו, גם אני רוצה. לא להיות כאן. לא להיעלם עם הקירות, לא להיאבד, לא להישמט ביחד עם עצמי כדי שלא כולי תישכח, כדי שיישארו איי ידיעה של מי אני. המילים שיכלו להגן עלי נמחו ראשונות. מתוך העור של האבא המסוכן יוצא, כשאף אחד לא קרוב אלי, מישהו אחר, מסוכן עוד יותר, אני לא מכירה אותו אבל זוכרת בלי לדעת – את החיוך הפולש המבט השאלות – יש לו גוף יש לו פה יש לו אצבעות – מעבר לקיר אימא היא רואה ולא מקשיבה היא שומעת ולא מסתכלת – אני רוצה להתפרק ולא יודעת איך – להיות – אני – נגועה –

4.4.1966 יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש, בחשאי. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

24.4.1967, יום שני
בכל מקום בעיר יש נרקיסים צהובים. אני רוצה לפסוע בתוך האור שחזר, לפסוע וללכת תמיד, עד שלא אגיע. השולחן של ליל הסדר מסודר וארוך. על המפה הלבנה יש צלחות לבנות עם פס כסף, הכלים נוצצים, הגביעים בוהקים, טיפות של מים מנצנצות על עלי החסה. אני לא מכירה את האורחים. לא כולם יהודים. אני צריכה להיות מנומסת, לייצג את המדינה, לדבר אבל לשתוק, בצורה חכמה. לא להיות יפה מדי. לא חפפתי את השיער שבועיים.

12.4.1968, יום שישי 

הוא נסע לביקור בישראל והשאיר אותנו כאן. גם רן נסע לישראל, אבל עזב אותי עוד לפני כן. לא מרשים לך שום דבר, הוא אמר, אני לא יכול ככה. אני רוצה ללכת עם רן לחתור באגם. לשחות אתו בברכה. לרקוד אתו במועדון. אני לא רוצה לחייך אל האנשים האלה. לא רוצה לראות אותו ואותה ואותם. אחי ואחותי יושבים ביחד על השטיח מול הטלוויזיה, צוחקים. אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום, אני רוצה ליל סכינים ובדולח, לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס. מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

2.4.1969 יום רביעי 
בליל הכאילו והבסדר אף אחד לא יודע: לפני שבוע אבא נטרף כי אימא, זועמת וחדת שיניים, נעצה את ניביה בתוך עורו ולא ויתרה, עד שהגיעה אל הבשר החי, וחדלה רק אחרי שירקה חלקי זרוע ואת טיפות הדם שנטף. עכשיו כולם, הרחוקים והאדישים, יושבים סביב השולחן הלבן והצלחות המבריקות, אורחים וחיוכים, מרבים לספר ביציאת מצרים. הוא מסתיר את הסימנים מתחת לשרוול. היא משתמשת בשיניים כדי לאכול.

20.4.1970 יום שני

עכשיו הם שם, כל המשפחה, בבית ברמת גן. אימא ואבא ואחי ואחותי ולאה וראובן עם שושי ודליה ואלי, ונתן ולינדה עם נורית וחנה ונוגה, וסבתא. כולם ביחד. הם קוראים את ההגדה בתורות. עוד מעט הם יתחילו לאכול. אני גם כאן וגם שם. בחדר האוכל החיילים לא שמחים, לא דופקים במזלגות ובכפות, לא שרים בקולי קולות. ליד הטלפון בטייסת יש תור ארוך. חול נושב בחלונות הקטנים.

9.3.1971, יום שישי

החבר שלי אמר שנכון שאנחנו ביחד עכשיו, אבל לא יודעים מה יהיה בעוד שנה. הוא עם המשפחה שלו בתל אביב ואני עם שלי ברמת גן. ילדים רצים בבית ובגינה. החבר של אבא יושב ליד הפסנתר ומנגן שיר יווני. אבא מנסה להשתלב אתו בכינור, וצועק – אתה ממהר מדי. אני שייכת לכאן. אני לא יכולה להיות עצובה.

29.3.1972 יום רביעי

אני צריכה אותו כדי לכעוס עליהם ואותם כדי לכעוס עליו. כשכולם כועסים אני איננה. הוא אומר לי: בכלל לא אכפת להם ממך. מצדם שתגורי באוהל. הם אומרים לי: שיפסיק כל הזמן רק לדרוש מאתנו. שיחייך אלינו לפעמים. השולחן של הסדר ארוך ולבן. אולי בכל זאת אני שייכת אליו. קוראים את ההגדה בתורות.

16.4.1973, יום שני

אף אחד כאן לא מקשיב. אחותו נוזפת וצורמת, אימא שלו מלהגת וזזה, אבא שלו שותק ותוקף. בואו, אני אומרת, נקרא בהגדה בתורות? אף אחד לא שומע. בתוך הבטן שלי נע תינוק.

6.4.1974 שבת 

בדרך מהמשפחה שלו למשפחה שלי מקיא עלי התינוק את הדג שאכל, ונרדם. איחרנו.

26.3.1975 יום רביעי 

השולחן לבן ונוצץ. קוראים את ההגדה בתורות. הילד הקטן שלי צוחק. מחייכים אליו. אני אחת שאוהבת ואחת שלא יודעת. אחת שמרמה את עצמה ואחת שלא מבינה. אני אחת ששוכחת ואחת שזוכרת. אני אחת שרוצה להאמין ואחת שלא מסכימה. אני שתיים, ואחת ממני רוצה להיות כאן ולשמוח, אחי מנגן בפסנתר אחותי שרה. אבא מופיע עם כובע בד וגלימה שאימא תפרה לו. כולם צוחקים. השנייה ממשיכה לבוז, להתרחק, לתעב, אבל היא לא אני. אני כאן עם המשפחה שלי. שמחה.

14.4.1976, יום רביעי

אתמול כשהוא הפיל אותי, כששכבתי על הרצפה, לא יכולתי להיות אני. לא יכולתי למצוא אותי. מה אעשה כשאדע. מה אעשה כשאודה. קמתי, המשכתי להיות אשתו, כמו שהמשכתי להתפורר ולהסתיר –  כן, אני מוכנה, הלבשתי את הילד, התלבשתי, ניסע לליל הסדר אצל הוריך –

2.4.1977, יום שבת

אולי מישהו יאהב אותי. חנן שהופיע במפתיע. שפסע אתי על חוף הים. הירח האיר על המים שביל מנצנץ שהלך והתרחק. למחרת בקומה התחתונה של בית הקפה, נעליים ורגליים במדרגות, אף אחת מהן לא הייתה של חנן.עכשיו נוסעים לליל הסדר ברמת גן. הילד יושב עלי ושואל – למה? למה כל האנשים מתים? גם את תמותי? גם אני? אביו נוהג, מסתכל קדימה. הידיים שלי רועדות.

21.4.1978, יום שישי 

הילד שלי רוצה לשאול את הקושיות, אבל לא מוצאים אצלם את ההגדות. אחותו מדליקה את הטלוויזיה: בשביל מה להתאמץ, שהם ישירו. עוד מעט ניסע אל האין בית: המשפצים שברו את רוב הקירות, אין בית שימוש, אין מטבח, אין רצפות, האמבטיה מנופצת ובחלק שנשאר ממנה מונח כלוב עם שתי הארנבות של הילד. ברמת גן כולם יושבים ליד השולחן הארוך, היפה, קוראים בהגדה בתורות. הריקנות הזאת היא לא געגועים.

11.4.1979, יום רביעי 

הילד שלי עומד על כיסא ושואל את הקושיות. אחי מנגן בפסנתר. אחותי מנגנת בגיטרה. קוראים את ההגדה בתורות, אני כן שייכת, השולחן הזה, האנשים האלה, הצחוק הזה, השירים – אני כן כאן, כולי, אלה ההורים שלי, זה אחי, זאת אחותי, זה בעלי, זה הילד הקטן שלי, כולם מכירים, גם אותי, הכול נכון הכול נכון שום דבר לא מכאיב שם רחוק במקום נסתר ולא ידוע, זאת המשפחה שלי – אין שום אפשרות אחרת –  כך יהיה תמיד –

31.3.1980 יום שלישי 

וזאת הפעם האחרונה. אני לא אשמע יותר את כל הרעש הזה, לא אראה יותר את השולחן הזה ואת הכיסאות האלה, ואת התמונות, לא אבהה על המזנון השחור, לא אשב על הספה היקרה, כל העיניים האלה לא יסתכלו עלי והפיות האלה לא ידברו אלי, אני לא אריח יותר את הדי-די-טי ואת הנפטלין –  הבית הזה יעלם, המלכודת תיפתח!

18.4.1981 יום שבת 

אתמול הילד ואני ישבנו על הרצפה. חושך מילא לאט את החלונות והחדר, עטף את האי הקטן שרק אור אחד מהטלוויזיה הבהב עליו. היינו רק שניים, בלתי אפשריים, מחוברים, מנותקים, מחכים. הכול התרחק, התבזבז, היה כלא היה. עכשיו אנחנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן, בבית ברמת גן. כאן קוראים את ההגדה בתורות, כאן מנגנים ושרים. יש כאן אורות. יש כאן צבעים. יש כאן אנשים שנקראים משפחה, שנקראים הבטחה. עכשיו אני לא מרשה לשום צל להתעקש, להתמרד.
7.4.1982, יום רביעי

יש שוב משפחה שמונה חמישה: אימא, אבא, אני, אחי, אחותי. זה הסדר. זאת התהלוכה. בדירה של הדודים בחיפה הזיזו רהיטים, חיברו שולחנות ומפות צבעוניות. יש בליל הסדר הזה ילדים, אבל אף אחד מהם לא שלי. הילד שלי קיים, אבל במקום אחר. מרחב זמן אינסופי מפריד בין עכשיו למחר בערב, כשהוא יחזור אלי. עכשיו אני צריכה להיות שוב ילדה.

28.3.1983, יום שני 

הגבר שאני מרשה לו לגעת בי, לא כאן. בערב הזה, כמו תמיד, כך אמר לי, יהיה רק עם הוריו, לבדם. וכאן ליד השולחן הארוך, הלבן, קוראים את ההגדה בתורות, שרים ומנגנים בפסנתר, בכינור, בגיטרה. אני חייבת להאמין לאור, לקול, לסדר המדויק, לכלים המנצנצים, כל זה שלי, אני של כל זה. גם הילד שלי שולח זרועות ארוכות לאסוף הכול לתוכו. גם הוא חייב להאמין.

 ***

 16.4.2003, יום רביעי

הבן שלי הלך לראשונה עם אשתו והילדים לליל הסדר אצל משפחתה. אלה הנקראים אנחנו וכולנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן. אימא, אבא, אחי, אשתו, ילדיו, אחותי, בעלה, ילדיה, אני, בתי. אביה לא אתנו, לראשונה. הנה שוב קוראים כאן את ההגדה בתורות. הנה שוב שרים ומנגנים בפסנתר. סביב השולחן הזה מתקיימים עכשיו שני איי ידיעה ואי ידיעה. וכולם כאן יושבים על שניהם, בעת ובעונה אחת: יודעים וגם לא. כן, כבר סיפרתי לכולם על מה שהיה. על המעשים שבעבר לא היו להם מילים, אבל ההווה מצא לי אותן. ובכל זאת – שום איסור לא הופר כאן: המשפחה הזאת ממשיכה לייצר את עצמה, להונות את עצמה, ממשיכה לִרְצות את עצמה, לא מוכנה לוותר. פתאום הערב מרשים לי לשיר אתם. פתאום מחייכים אלי. רק שלא אערער יסודות, רק שלא אגע ואגלה, רק שלא אתגלה. הם מוכנים לכעוס בחשאי, בתנאי שהבדיה לא תיראה, רק כדי שאפשר יהיה להמשיך עם השירים האלה, עם השולחן הלבן הזה. וגם אני אתם. שרה. מחייכת. ופתאום שני האיים מתחברים, נעשים מציאות אחת, בלתי אפשרית, אבל אמיתית: פתאום הבת שלי בת התשע עשרה, שקמה במפתיע והולכת משם, ואני אחריה, שואלת ומאחדת אותי – איך ייתכן שאת, שכולנו, יושבים אתו ליד אותו שולחן, כאילו כלום?

4.4.2004, יום שני

ספינה גדולה ומפוארת שמטה אותי מעליה והמשיכה בהפלגתה הנינוחה. כל מי שהיה עליה, אלה שנקראו פעם אימא, אבא, אחי, אחותי, גילו נחישות נטולת פשרות: אין בקרבם שום מקום לידיעה, לאמת, לי, לילדי. לפני שסובבו את הגב והמשיכו בדרכם, הם אמרו: תתקבלי רק אם תתכחשי. אם לא תתעקשי, אם תתפוררי ולא תתקוממי. אותה אי אפשר לאהוב, הם אמרו עלי לילדיי.

איך הם יושבים בערב הזה, האנשים ההם, ליד שולחן ארוך, לבן. קוראים בהגדה בתורות. שרים.

בדירה, אצל בני ואשתו שבישלה וטרחה וערכה, שהניחה מפה, מפיות, מצות, הגדות, ליד השולחן שיושבים סביבו שישה: אני, אישה בת חמישים ושלוש, בתי בת העשרים, נכדיי בני הארבע והחמש, כלתי, אומר בני: "בשנה שעברה עוד שאלתי את הקושיות ועכשיו אני צריך לערוך את הסדר?"

23.4.2005, שבת

על אוטובוס התיירים שהסיע אותנו הבוקר לנקודת ההתחלה של השיט על הבוספורוס, ניגשה אלינו אישה כפופה מעט, שנזהרה לא ליפול מטלטולי הנסיעה: אנחנו מארגנים הערב ליל סדר אצלנו במלון, מעוניינים להצטרף? היא שאלה. עכשיו אני יושבת על אחת משתי המיטות המופרדות. חם בחדר הזה, בבית המלון. אי אפשר לפתוח את החלון בגלל הצווחות שמשמיעים חבורת צעירים אנגליים שתויים. האהוב שלי יושב לידי, אני טומנת את הפנים בכתף המוכרת, המקבלת. די, הוא לוחש לי, די. אני כאן אתך. את יודעת שכל כך טוב לנו ביחד. החולצה שלו ספוגה מדמעות. הם שם ביחד, ליד השולחן הארוך. הוא אמנם מת, אבל הם ממשיכים להיאחז בו, בלעדיי, בלעדיו.

 ***

 14.4.2014, יום שני

איפה הם השנה, כולם בורחים, היא והוא והיא, לארצות שונות, מתפזרים, מחפשים. אולי בכל זאת יודעים, גם אם לא מודים. ואני – מדוע אני ממשיכה להשקיף אליהם ממקומי כאן בבית הזה, שיופיו המרגיע מזין את עיניי, שאהובי נושם בו לצדי, ורואה באופק שולחן ארוך –

19.4.2019, יום שישי

איפה אני השנה.

עופרה עופר אורן ©

היא הדמות הראשית ברומן המפורסם ביותר של דוריס לסינג, מחברת הזהב. היא אם לא נשואה; קומוניסטית, בשלבי התפקחות מהמפלגה, שאותה תעזוב בקרוב; המאהב הנשוי שלה נטש אותה. ספר אחד שכתבה הצליח מאוד. היא מתפרנסת מהתמלוגים, ועובדת בהתנדבות בהוצאה לאור של המפלגה. הקשר המשמעותי והעמיד ביותר בחייה הוא החברוּת רבת השנים שלה עם מולי ("היא קרובה אליה יותר מאל כל אדם אחר, אם להיות 'קרוב' משמעו אמון הדדי ושיתוף של חוויות"). גם מולי לא נשואה, אם לבן, קומוניסטית ותיקה. חברותן קרובה עד כדי כך שבשלב כלשהו בחייהן הלכו (בנפרד) לטיפול אצל אותה פסיכואנליטיקאית, ששתיהן מכנות בשם שהוא ספק חיבה ספק גנאי "אימא סוכר". הקשר ביניהן הוא בעצם המשפחה החלופית שלהן ושל ילדיהן.

שמה אנה וולף, גרושתו של פליט יהודי גרמני, מקס וולף, אביה של ג'אנט, בתה. אנה ומקס הכירו כשחיו באפריקה, בימי מלחמת העולם השנייה, והיו חלק ממושבה של אינטלקטואלים לבנים, שמאלנים. בתום המלחמה נפרדו והיא שבה לאנגליה עם בתם המשותפת. היא גרה בלונדון.

הכול מפצירים בה לכתוב את ספרה השני, אבל היא מסרבת בכל תוקף. חשה שאין ערך של ממש בכתיבתה, שכן אינה יכולה להשפיע על חייהם של מי שבאמת זקוקים לעזרתה: "איכר סיני, או אחד מלוחמי הגרילה של קאסטרו. או אלג'ירי הלוחם בשורות פ.ל.נ., או מר מאתלונג [פעיל פוליטי אפריקני בדוי]. הם עומדים כאן בחדר ואומרים, מדוע אינך עושה דבר מה לעזור לנו, במקום לבטל זמן בשרבוטים?"

בעצם יכלה להתעשר, אילו רק הסכימה למכור את הזכויות על ספרה לתעשיית הקולנוע בהוליווד, או לחברת טלוויזיה אמריקנית, אבל היא מסרבת, שכן המפיקים שאתם נפגשה מבהירים לה כי תתבקש להתפשר, לשנות בו חלקים משמעותיים, כדי שיתאים לטעמו של הקהל. ההפקה "לא תביא בחשבון תסריטים העוסקים בדת, בגזע, בפוליטיקה, או בקשרי מין שמחוץ לנישואים", מסבירים לאנה, שהרומן שכתבה מתאר פרשת אהבים בין טייס אנגלי ואשתו האפריקנית של הטבח…

 אנה בזה בלבה לרומן ומתביישת בהצלחתו. לא ברור לה מדוע בעצם כתבה עלילה בדויה, "מדוע לא כתבתי דין וחשבון על מה שקרה במקום לעצב 'סיפור' שאין לו ולא כלום עם החומר ששימש לו דלק". היא מתקשה לחזור ולקרוא אותו, אם כי ברור לה שאיש מלבדה לא הבחין במה שהיא חשה: שהוא "רומן בלתי מוסרי משום שהנוסטלגיה הכוזבת האיומה מאירה כל משפט". אמנם הספר שכתבה נוגע במה שהיא מכנה "בעיית גזע", אבל להפתעתה היא נוכחת שגם בה עצמה יש גזענות: "הופתעתי לגלות שמפריעה לי העובדה שהאישה שחורה".  

היא אמנם פמיניסטית: אישה עצמאית, שחיה לבדה ומסרבת לכאורה להתפשר, אבל בעצם כמהה לקשר ארוך ומשמעותי. כשאחד הגברים בחייה מספר לה שבקרוב לא יהיה עוד צורך בגברים, שכן המדע פיתח שיטות להפריית נשים הכרוכה בהנחה של גושי קרח על שחלותיהן, היא מגיבה בהשתאות מלגלגת – איזו אישה שפויה תעדיף גושי קרח במקום גבר?

כל הפרטים הללו על אנה וולף, הדמות הראשית בספר מחברת הזהב, נכונים ומדויקים, אך בעצם אינם מקיפים באמת את מלוא דמותה ואת עומקה, שכן אנה היא למעשה רק פרגמנט של דמות שלמה, שונה, שמורכבת לא רק ממנה, אלא גם מדמות ספרותית שהיא עצמה יוצרת באחד מארבעת היומנים שהיא כותבת, שלכל אחד מהם עטיפה בצבע שונה. במחברת הצהובה אנה כותבת סיפור המבוסס על חייה. בסיפור שמה של הגיבורה, בת דמותה של אנה, הוא אֶלָה. שם יש לה בן, לא בת. חברתה הטובה נקראת ג'ולי. בניגוד לאנה, אֶלָה אינה עובדת בהוצאת לאור של ספרים, אלא בכתב עת לנשים. כמו אנה ואֶלָה, גם ג'ולי קומוניסטית בתהליכי התפקחות.

מי שקרא את האוטוביוגרפיה של דוריס לסינג יודע ששתי הדמויות הללו, אנה וולף ואֶלָה, מבוססות במידה רבה על חייה של הסופרת, שגדלה ברודזיה, נישאה לפליט יהודי גרמני, התגרשה ממנו, כתבה ספר מצליח שפרנס אותה כשהיגרה לאנגליה, והייתה קומוניסטית.

מדוע "פיצלה" לסינג את דמות הגיבורה הראשית שלה? מדוע דוריס היא בעצם אנה, היא בעצם אֶלָה, שגם היא, כמו דוריס לסינג וכמו אנה, שקועה בכתיבה ספרותית?

יחסה של אֶלָה לכתיבה "דומה למי שלהוט אחרי אכילת ממתקים בסתר […] כמו משחק בשני תפקידים – תפקידך שלך ותפקידו של אני-אחר סמוי מן העין או ניהול שיחה עם בבואתך בראי."

כך בדיוק נוהגת הסופרת שיצרה את הדמות הנשית המפוצלת כל כך, עד שההסתכלות עליה דומה לפעמים למבט לתוך מראה שניצבת מול מראה ויוצרת אינספור בבואות. כשקוראים את הרומן מתעוררת השאלה – מהי בכלל המציאות ה"אמיתית"? מדוע אנה וולף המומצאת מעוררת בקורא תחושה שהיא הבסיס המוצק שעליו נשענת הדמות האחרת, זאת של אֶלָה? הרי גם היא בדויה?  

כשאנה נשאלת מדוע אינה כותבת במחברת אחת היא אומרת: "אולי מפני שזה היה נעשה מין-בלבול כזה. סתם ערבוביה". החיים הם מבחינתה תוהו ובוהו, והמחברות השונות משקפות אותו.   

הפיצול מבטא את אחד מחלקיו המהותיים של רומן: את אובדן השפיות של אנה וולף. אנחנו לא קוראים על אודות השיגעון, אלא חווים אותו ביחד עם אנה, שדעתה הולכת ונטרפת.

המזור לטירוף, על פי דוריס לסינג, הוא – ילדים. נוכחותם מאלצת את ההורה לשמור על עצמו. "הילד נותן חיים לאמו כשהאם מחליטה לחיות פשוט משום שהתאבדות תפגע בילד", אומרת לעצמה אֶלָה, באמצעות אנה שיוצרת אותה, באמצעות דוריס, שיוצרת את שתיהן.

אנה יודעת שבתה היא האחיזה שלה בנורמליות. "עלי להיות במחיצתה פשוטה, אחראית, שופעת חיבה, והיא מעגנת אותי באותו חלק שלי שהוא נורמלי…"

המחברות השונות מאפשרות לכותבת האמיתית של כל היצירה הזאת, לדוריס לסינג, לעבד את הסיפור בשלל קולות, עד שאנה וולף מתאחדת, לקראת סופו של הרומן. היא קונה מחברת שכריכתה זהובה, זוהי "מחברת הזהב" שהעניקה לספר את שמו. מעתה ואילך תוכל כנראה להיות אדם אחד שלם, תחלים ותכתוב עוד רומן. דוריס לסינג תוציא את אנה וולף לאור בספרה המצליח ביותר, שיזכה אותה לימים בפרס נובל לספרות.

אי אפשר לחתום את הרשומה העוסקת בספר שלפנינו בלי לומר משהו על תרגומו, שראה אור בעברית לראשונה ב-1978. עצוב מאוד שספר כה מופלא הגיע אל הקוראים בישראל בגרסה שאפשר לומר עליה רק שהיא מחפירה ומזעזעת. לא פחות.

לכל אורכו של התרגום מדובר בחוסר רגישות מוחלט לשפה ובשלל של ניסוחים עקומים ומעצבנים.

הנה, כמה דוגמאות אקראיות לרבות מאוד, שמופיעות בלי הרף החל בעמודים הראשונים.

שפת הדיבור של הדמויות, שהיא באנגלית טבעית ופשוטה, היא בעברית מוזרה, "גבוהה" ולא סבירה:

"הו, טיפשי! הוא שאל אותי אם לדעתי טוב לתומי לבלות זמן רב כל כך בחיטוטים. אמרתי לו שלדעתי טוב לכל אדם לחטט בנפשו, אם פירוש הדבר לחשוב, והואיל ותומי הוא בן עשרים וכבר מבוגר, לא לנו, מכל מקום, להתערב."

הצעתי: "כל כך טיפשי! הוא שאל אותי מה דעתי: אם טוב שתומי מבלה כל כך הרבה זמן בחיטוט עצמי. עניתי לו שלכל אחד טוב לעסוק בחיטוט עצמי, ומאחר שתומי כבר בן עשרים, כבר אדם בוגר, אין לנו זכות להתערב." 

• "אמרתי מה שהיית את אומרת – כך על כל פנים אני סבורה.
• "'ואז חשבתי לי, תפח רוחי אם אשב כאן ואבלע הכל בלי לפצות פה.'
• "'איזה עסק ביש לחזור לאנגליה – כולם מסוגרים כל כך.'"

גם בסוף שנות ה-70 כשהספר ראה אור בעברית אנשים לא דיברו כך!

הצעותי:

• "אמרתי את מה שגם את הייתי אומרת – זאת, בכל מקרה, דעתי".
• "ואז חשבתי שאין סיכוי, אני לא אשב ואשמע הכול ולא אומר אף מילה."
• "איזו צרה לחזור לאנגליה. כולם כאן כל כך מסתגרים."

לא רק שפת הדיבור מעצבנת, אלא גם הניסוחים השוטפים:

"שתי הנשים ישבו בשמש, נאנחות מעונג וממתחות את רגליהן…" – מה רע בסתם "מותחות"?

מישהי "הטילה את מפתח הכניסה, מעוטף במטפחת ישנה…" מה לא טוב ב"עטוף"?

"…ואף שהקשרים לא האריכו ימים, הרי היו פומביים דיים למנוע אותו מלקבל אפוטרופסות על תומי כשנתגרש ממנה כפי שאיים לעשות. ואז חזר ונתקבל אל חיק משפחת פורטמיין…" כשנתגרש? ונתקבל? למה? מה זה?

"מולי היו לה נטיות של רודפת-קנין"   באנגלית – "Molly tended to be possessive". הצעתי: "מולי נטתה להיות רכושנית".

גם בתוך כל הניסוחים האיומים הללו, שנמשכים כך לאורך הרומן כולו, יש נקודות בולטות עוד יותר וראויות לציון בחומרתן: כך למשל בכל מקום המילה bar  מתורגמת "ממזגה". איש מעולם לא השתמש במילה הזאת. גם לא בשנות ה-70!  

""motives" מתורגם ל"אֶתנעים". גם בשנות ה-70 השתמשנו במילה "מניעים".

אלה רק שתיים מני רבות.

גם פגמי הכתיב מפריעים בתרגום. למשל, המילה "עיניין", שהיו"ד המופיעה בה צורמת עד מכאיבה.

במקום מסוים, שהוא, אגב, אחד החשובים ביותר בטקסט, לא טרחה המתרגמת להקפיד על ניואנס משמעותי: הדוברת אומרת לבן שיחה שהיא – באנגלית – מצפה ל visitor. באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר לנקבה, כשמדובר במילה הזאת. בעברית הדוברת אומרת שהיא "מצפה לאורח". למרבה ההפתעה, מסתבר ש"האורח" הוא בעצם אישה. בחירת המגדר של המתרגמת פוגמת ופוגעת במשמעות העולה מהטקסט. חייבים לנקוט כאן לשון נייטרלית. למשל משהו כמו – "צריכים להגיע אלי", או בדומה, שכן ברגע שקובעים ל-visitor  מגדר ספציפי (ושגוי!), מטעינים  את הדברים במשמעויות שאין בהם. מתעורר הרושם שהדוברת שיקרה לבן שיחה בכוונה וניסתה להטעות אותו, בשעה שבאנגלית התוכן הזה איננו, ואסור להוסיף אותו בשל ניסוח רשלני.

בין אינספור הכשלים התרגומיים יש גם אחד די מצחיק: שוב ושוב מתורגמת המילה המקובלת "לגמור" במילה "לסיים": "עם פול כבר הייתי מסיימת עכשיו", "ושוב לא סיימה", וכן הלאה. עלי להעיד: בשנות ה-70 (זוכרים את "סטלה המגמרת" מהסרט אסקימו לימון?") השתמשנו בהחלט במילה "לגמור", שבמרוצת הזמן איבדה את תומתה, עד שאין הוגים אותה שוב, אלא בהקשרים מיניים, כך שהבריות "מסיימים" כל דבר שאינו קשור במין. והנה כאן בספר פתאום "מסיימים" במיטה, במעין זהירות "ספרותית נמלצת"…

האם יש סיכוי שבעם עובד יוציאו שוב לאור את הרומן הגאוני של דוריס לסינג, בתרגום לעברית ראויה?

לקריאה נוספת:

כך מתחיל הסרט התיעודי של נטפליקס. הזמר, הגיטרה, קולו, ומיד אחריו – ריאיון קצר עם ג'ואן, אשתו היפהפייה, הנוגה, של ויקטור חרה, שמספרת בעצב על שיחתם האחרונה, בטלפון, כמה שעות לפני שנרצח באכזריות, אחרי שעבר עינויים. 

"הוא נהפך לסמל לכוחו של העם". 

ויקטור חרה היה זמר, מלחין, במאי תיאטרון ופעיל פוליטי צ'ילאני שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973, אז תפש אוגוסטו פינושה את השלטון.

התמונה המפורסמת שבה רואים מטוסים של חיל האוויר הצ'יליאני מפציצים את ארמון הנשיאות שם התבצר הנשיא הסוציאליסט, סלוודור איינדה, וסירב להיכנע, כמו גם נאומו האחרון של הנשיא, שבסיומו אמר "אלה מילותי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה," נשארו טבועים בזיכרון, בלתי נשכחים ומזעזעים. 

אחד הקורבנות להפיכה היה, כאמור, הזמר האהוד מאוד ויקטור חרה.

הסרט שלפנינו עוקב אחרי שעות חייו האחרונות של הזמר, ואחרי המאמץ הבינלאומי, שאותו הובילה אלמנתו, לזהות את מי שעינה ורצח אותו באיצטדיון, שם כינסו המורדים את מי שנתפשו כמתנגדיהם, ורצחו רבים מהם.

החקירה מתמקדת בחשוד אחד מרכזי שנס על נפשו וחי עד היום, חופשי ומאושר, בארצות הברית. האם הוא באמת האשם? האם הוא האיש שהתעלל בזמר ואז הרג אותו?

כשיצרו את הסרט כבר הייתה ג'ואן חרה בת תשעים. עוצמתה הרוחנית לא התפוגגה. גם בגילה המופלג אפשר להבחין לא רק ביופייה, אלא גם בנחישותה של אישה שחייה נחלקו לשניים: השנים שבהן חיה באושר עם בעלה ובנותיה, ואלה שבאו אחרי שנרצח, ושאותן הקדישה למאבק למען זכרו וכדי שייעשה צדק: שהפושעים יועמדו לדין וירצו את עונשם.

אבל מעבר לכל זאת נשארו עוד שתי סוגיות שאי אפשר שלא לדון בהן, וכל אחת מהן מבעיתה לא פחות מהרצח עצמו.

האחת לכאורה ספציפית יותר, והיא נוגעת בשאלה איך ייתכן שצ'יליאנים מהשורה, ששירתו בצבא, השתתפו בהפיכה, ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים להתעלל בבני ארצם, לכנס אותם באיצטדיון ולעשות בהם שפטים, רק מכיוון שעמדתם הפוליטית הייתה מנוגדת.

קשה שלא לתהות אם ברוטליות קיצונית כזאת תיתכן גם במקומות אחרים. קרובים יותר אלינו, במקום ובזמן. האם שנאה שפוליטיקאים ליבו יכולה לגרום לבני אדם בכל מקום שהוא לאסוף כך את מתנגדיהם ולממש את הפנטזיות האלימות שלהם, הלכה למעשה?

השאלה האחרת נוגעת במעורבותה של ארצות הברית באותה הפיכה. אכן, חוקרת אמריקנית (ובית משפט אמריקני) רודפים היום את הפושעים מהאיצטדיון, מנסים לאתר אותם, לשפוט ולהרשיע. אכן, רדיפה ראויה. אבל מה באשר לתמונה הכוללת? למה שקדם להפיכה? למה שהתרחש אחריה, ולא במישור האישי?

כיום כבר ידוע היטב כי ארצות הברית השתתפה באופן פעיל באירועים שקדמו להפיכה. היא מימנה את האופוזיציה השמרנית לאיינדה, וניצלה את ה-CIA כדי להפיץ תעמולה ולעודד הפיכה. כשהחונטה הצבאית בראשותו של פינושה תפשה את השלטון, ארצות הברית סייעה לה, ולא רק במימון.

הייתכן?

התשובה פשוטה מאוד: כן. עובדה שכך היה.

האם המעשים הללו (או דומים להם!), שהתרחשו לפני 46 שנה, בימי הממשל הרפובליקני בראשותו של ריצ'רד ניקסון, יכולים להתרחש שוב בימינו?

על השאלה הזאת מוטב בימים אלה להרהר, אך לא להשיב נחרצות.

המוזיקה של ויקטור חרה ממשיכה להישמע. בספטמבר 2003, 30 שנה לאחר מעשה, הוסב שמו של האצטדיון שבו נרצח על שמו. מחווה נאה, לכל הדעות. האם די בה כדי לפצות על חיים שאבדו? על כישרון שהתבזבז? על משפחתו האוהבת שחייה נהרסו? על המשפחות של כל הקורבנות שהמשיכו לסבול לאורך עשרות שנות שלטונה של החונטה הצבאית (עד 1990)? אלפי האזרחים שנרצחו? עשרות האלפים ש"נעלמו"? הנרדפים, המעונים והגולים?

פינושה מת בשיבה טובה, מוות טבעי מהתקף לב בגיל 91, ימים אחדים אחרי שנשלח למעצר בית. במכתבו האחרון כתב שאינו חש מרירות כלפי אף אחד. יפה מאוד מצדו.

כשהיה בן 11 הגיע עם משפחתו לארץ ישראל, שנתיים אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. תחילה נשא עדיין את השם לודוויג פּפוֹיְפֶר, שאתו נולד. בישראל זנח את השם הפרטי הגרמני ואימץ את זה היהודי: יהודה, אבל את שם המשפחה שינה לעמיחי רק מקץ שנים, בעצה אחת עם אישה אהובה שאותה התכוון לשאת לאישה, אבל היא עזבה את הארץ ולא שבה, אחרי שנישאה בארצות הברית לגבר אחר.

המעבר לארץ החדשה לא הקשה עליו, כך העיד לימים. עד מהרה אימץ את נופיה, שעליהם הרבה לכתוב בשיריו, במיוחד על אלה של ירושלים שבה גר רוב ימיו.  גם המעבר לשפה אחרת לא הקשה עליו, את לשונה של ארצו החדשה ידע, שכן בגן הילדים שלו בגרמניה לימדו בעברית ובגרמנית.

אבל היו עניינים אחרים שנותרו לא פתורים בחייו, לא רק עזיבתה של אהובתו. היה גם סיפור חייה של מי שכונתה "רות הקטנה", ילדה יהודייה שהייתה חברתו הקרובה בילדותם, ובניגוד לו, לבני משפחתו ולבני משפחתה, נאלצה להישאר באירופה בשל נכותה: רגלה נקטעה בתאונה שבה נפלה מהאופניים שרכבה עליהם, אחרי מריבה שניטשה בינה ובין לודוויג (נושאה של המריבה: מי יגלם את דמותו של יהודה המכב"י במסכת שהעלו בבית הספר בחג החנוכה). רות נספתה בשואה. זיכרונותיו ממנה ותחושת האשמה כלפיה המשיכו לרדוף אותו כל חייו, והיא הופיעה לא פעם בשירתו וגם בפרוזה שכתב.

עניין לא פתור אחר היה יחסו של עמיחי אל הדת. משפחתו הייתה דתית, אבל הוא נטש את אורח החיים הדתי. עם זאת משקפת יצירתו את המטענים שנותרו בו, מתוך חוויה של קרבה אל הדת.

אפשר לראות זאת באחד משיריו, "אבי בערב פסח":

בָּעֶרֶב הָאַחֲרוֹן הִמְשַׁלְתִי לְךָ
אֶת מְשַׁל אָבִי, אֲשֶׁר בְּעֶרֶב עֶרֶב פֶּסַח
הָיָה חוֹתֵךְ לֶחֶם בְּהַקְפָּדָה
לְקֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת וְשָׂם
אוֹתָן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיּוּכַל
לִמְצֹא אוֹתָן בְּעֵינָיו הַכְּבֵדוֹת
לְאוֹר הַנֵּר הָרוֹקֵד רִיקּוּדֵי מִצְוָה.
וְלֹא תְּהִי בִּרְכַּת בִּעוּר חָמֵץ שֶׁלּוֹ
לְבַטָּלָה.

כָּך לִחְיוֹת:
בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ,
בַּמָּאִים רַמָּאִים
בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּמְעַט,
וְלֹא נִהְיֶה
לְבַטָּלָה.

הדובר פונה אל מישהו כמו ממשיך שיחת חולין שהייתה ביניהם בערב הקודם. הנופך היומיומי-לכאורה הוא אחד המאפיינים של שירתו, אבל האינטימי והביתי מייצג אצלו את העמידה של היחיד ושל חייו החד פעמיים לנוכח הכוחות הגדולים ממנו, אלה של ההיסטוריה, או של החברה ותביעותיה.

בשיר שלפנינו הוא ממשיך לספר לבן השיח שלו על אביו שאיבד את מאור עיניו, אבל לא ויתר על אמונתו ועמה על טקסי הדת ומנהגיה. לפיכך בערב חג הפסח נהג האב להניח במקום נגיש קוביות של לחם שהקפיד לחתוך לקוביות, כך שיצליח למצוא אותן.

והרי ידוע כי המנהג הרווח דומה מאוד למה שאביו נהג לעשות: לפזר חתיכות חמץ ואז "לחפש", "למצוא" ולבער אותם. ההבדל הוא בכך שאביו של עמיחי נאלץ להקל על עצמו, ולהניח לא פירורים, אלא "קֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת", שאינן מוסתרות, אלא מונחות על אדן החלון, בהישג יד.

ומה דעתו של הבן החילוני? האם הוא מגחך נוכח המנהג, ונוכח מעשי אביו המדגישים את מה שעשוי להיראות כרמייה עצמית?

כן, ולא, בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא ממליץ לבן שיחו, ולעצמו לנהוג כמו אביו: "כָּך לִחְיוֹת: / בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ". מצד שני, הוא אינו נרתע מהתוספת "בַּמָּאִים רַמָּאִים". וכשהוא כותב "בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה" ומוסיף אחריה מיד את המילה "כִּמְעַט", הוא מיטיב לבטא את השניות שחש כנראה: מצד אחד אהדה, שלא לומר אהבה, כלפי אביו ומעשיו, ועמם כלפי מסורת אבותיו עתיקת הימים, ומצד שני – הרציונליות התבונית של מי שמתבונן על המעשים הללו, על אותה "הסתרה" ו"מציאה", כעל עניין מפוקפק.

מי שאינו מאמין, לא יוכל להבין. מי שמאמין, לא יוכל להזדהות עם התחושה שאין תוחלת בפרקטיקות הדתיות. האחד מדבר על חוסר ההיגיון שבהן. האחר מדבר על מחויבות ועל מסירות רוחנית. ומי שמצוי בתווך, ספק קורע את האיצטלה מעל הדת, ספק נשאר שבוי בקסמיה, כותב שיר על התנהגות שהיא בעיניו משל.

כנסיות, מסגדים, כיפות ציוריות, בתי אבן הדומים לארמונות, חאנים ישנים, בניינים שחלונותיהם וגגות הרעפים שלהם מפתיעים ביופיים, מלאכים שומרים על קברים…

גבעת יפו יוצאת אל הים באיזו מחווה עתיקה, בהושטת יד צנועה. מכיוון תל-אביב היא משתנה כל הזמן, בכל עונה, בכל שעות היום. לפעמים היא מכוסה ערפל שמתוכו מבצבצים דק מתאריה העשנים של המצודה, לפעמים היא נוצצת בצבעי הלימון והדבש שלה, לפעמים מזדקרות צלעותיה, חדות וחומות. יופייה בולט לא רק מרחוק. ממרומי הסלע והשבילים הים נראה מסקרן יותר. רחובותיה המתפתלים, בנייניה המעוצבים בסגנונות שונים (מבית כפרי ועד לארמון רומאי), הנמל שיש בו משהו ענוג ואיתן כאחד, המיזוג של נצרות ואסלאם – משרים על העיר אווירה מיוחדת.

אפילו העוני שלה ציורי, הנה אשה תולה כביסה בחצר של בית חרב בעג'מי מתחת לכנסייה ישן איש זקן, עטוף ציפה ורודה וקרועה, צופית נוחתת לידו כאילו לא היה כל זה אלא איור לפתגם: זקן, אפילו ציפור מעירה אותו משנתו. והרי עג'מי הייתה פעם שכונה של עשירים. אין זה העוני של פרוור עלוב, של מעברה. ולידה – יפו העתיקה, קצת עקרה, אבל נאה, מלאה בתי קפה, גלריות, חנויות של עתיקות, מסעדות של בורי ולוקוס, גן רחב ידיים, מועדוני לילה שבהם מופיעים זמרים פופולריים והרבה אמניות מפריז.

יפו כבר אינה הנמל של ירושלים, יהודי שבא אליה לא מנשק את האדמה. צליין רוסי לא מחליף את נעליו הבלויות לפני שידרכו רגליו על המזח; אבל זוהי עיר חיונית, לא משעממת, יש בה משהו חופשי, לא קלאוסטרופובי וחמור כמו ערים ישנות בארץ, היא יכלה להיות מה שלא הייתה מעולם: "כלת המזרח".

---

כותרתו של הספר מסקרנת. כך גם כריכתו הפנימית, שהיא תצלום מתוך היומון דאר מאָמנט שהופיע בוורשה במשך כמעט שלושים שנה. אכן – מעניין מאוד הרעיון לנתח את הכתבות שהופיעו שם ואז לבחון מה הן שיקפו על עמדות כותביהן, ולתהות איך השפיעו, מן הסתם, על קהל הקוראים שלהן. 

ובכן, אחת המסקנות החשובות והעיקריות שמביאה בפנינו המחברת, ד"ר חני ברקת גלנצר – שחוקרת את ההיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה, במיוחד את התפתחות התרבות היהודית במזרח אירופה מהמאה התשע עשרה ועד מלחמת העולם השנייה – היא שהיומון שאותו בחנה עסק בעיקר בפיוס ובהרגעה. שוב ושוב, אינספור פעמים ולאורך עשרות שנים, רואים כי המסר העיקרי של מה שנכתב בעיתון היה – להוכיח לשלטונות שיהודי פולין הם אזרחים נאמנים, שרואים את עתידם בארץ מולדתם (ולשכנע בכך גם את היהודים עצמם). העיתון ביטא את ההשקפה שלפיה אל ליהודים להתבולל ולאבד את התרבות היהודית, ועם זאת – שמוטב להם לא להתבדל מהאוכלוסייה הכללית. העורכים ביטאו "אמונה ברורה שפולין אכן תהיה בית ליהודים, ושהשתלבותם בה היא תהליך טבעי". בעשותם כך "הם יצרו אצל הקורא היהודי בן התקופה תמונת עולם שבה הוצגה פולין כמקום בטוח, ככל שיהודי יכול לצפות לביטחון". 

ציפיתי שאורחות החיים של אותה תקופה יתבטאו יותר בספר. קיוויתי לקרוא תיעוד של חיי היומיום ולזכות במבט מקרוב על האנשים שקראו את העיתון, אבל דווקא פרטים מעין אלה כמעט שאינם מופיעים בספר (אך יש פירוט רב מאוד של האינטריגות שהתקיימו בתוך המערכת). למשל, המידע על כך ש"בשנות השלושים חלה התרחקות של בני נוער יהודים בפולין מיידיש" שכן "חלק הארי של הילדים היהודים קיבלו חינוך פולני בבתי ספר כלליים ששפת ההוראה והדיבור היומיומי בהם הייתה פולנית" מעניין, כי הוא מעניק הצצה אפשרית אל אורחות החיים שלהם. אפשר לדמיין את הפער בין הורים לילדים: אצל אלה פולנית היא שפה זרה, ואצל אלה היא כבר שפת החיים והתקשורת הרגילה –  פרט מעניין שמקרב אותי אליהם. 

דוגמה אחרת לסוג הפרטים שהייתי שמחה לקרוא היא קביעתו של שופט פולני שתיק מסוים יתנהל בפני שופט יהודי, "מכיוון שזה עניין שבין היהודים לבין עצמם". הוא מעניק הצצה מקרוב אל אופי הקשר שהתנהל בין היהודים לבין הממסד הפולני. גם פרט כזה מעורר סקרנות, כי הוא מצייר משהו על אופיים של חיי היהודים באותם ימים ועל היחסים שלהם עם סביבתם הפולנית-נוצרית.

מצמרר תיאור סופו של העיתון, שהמשיך לפעול עוד כמה ימים אחרי ה-1 בספטמבר 1939, אחרי שוורשה הופצצה. "העיתונאים שנותרו בעיר קיבלו סרטי שרוול שעליהם נכתב 'PARSA', דבר שאפשר להם להישאר בעיר ולהפעיל את העיתון,"  אבל הוא כבר "הצליח להגיע רק לאזורים מצומצמים בעיר". למעשה היה אמור עוד לפני המתקפה הגרמנית לפשוט את הרגל, אבל העיתונאים החליטו להמשיך להוציא אותו, וביקשו את רשותו של השופט הפולני שפיקח על פשיטת הרגל. תשובתו הייתה: "'עשו כהבנתכם, תשפוט אתכם ההיסטוריה.'"  כעבור כמה ימים הופסקה הוצאת העיתון. הנייר אזל, מערכת העיתון נפגעה בהפצצה, אחד הגיליונות לא הופיע אף על פי שכבר היה מוכן לדפוס, ובערב יום כיפור נהרסה המערכת כליל. המכונות שרדו, "אך כבר לא היה מי שיפעיל אותן". 

עם כל העניין שהספר מעורר, הוא אינו חף מפגמים. בעייתו העיקרית לדעתי היא התחושה שהחוקרת רצתה להקיף ולבלוע נתונים רבים ככל האפשר. וכך, באוקיינוס של הפרטים, התמונה הכללית אובדת לפעמים. מצד אחד, ראויה להערכה העבודה המדוקדקת שהושקעה במחקר, ואין ספק שמבחינה אקדמית הוא מקיף ומפורט ביותר, אבל לקוראת מהשורה, לא למי שמבקשת לחקור את התקופה, התוצאה מייגעת ולא ידידותית. גודש הפרטים מעמעם את הקו הכללי, המרוחק יותר, את הנרטיב שאמור לעלות מתוך הניתוח. חוסר היכולת (המובן, כשלעצמו!) לוותר על כל פרט, ולוא גם הקטן ביותר, מתבטא למשל בהערות השוליים הרבות, שמוסיפות עוד ועוד על הכתוב בגוף הטקסט, שגם הוא עמוס לעייפה. 

בעיה נוספת היא התחושה שלא נעשתה כאן עבודת עריכה ראויה לשמה. פרטים רבים חוזרים שוב ושוב, עד בלי די, בזה אחר זה, בעמודים עוקבים, בניסוחים כמעט זהים, או בניסוחים שונים במעט, ואין בכך צורך! דוגמה קטנה: בעמוד 63 מתואר שוב, ובאופן דומה מאוד, סופו של העיתון, אחרי שכבר קראנו עליו בעמוד 46. לשם מה החזרה שאינה מוסיפה מאומה על מה שכבר ידוע לקורא? חזרה דומה על פרטים שכבר הוזכרו מתרחשת בלי הרף. לאורך קריאת הספר מתעוררת כל הזמן תחושה של דז'ה וו: הרי כבר קראתי על כך, ויותר מפעם אחת! 

בעיית עריכה נוספת: לפעמים הסבר שאמור להופיע במקום שבו מושג או רעיון מופיעים לראשונה מגיע הרבה אחרי כן, למשל – בעמוד 121 מוסבר בהערת שוליים מי היו ה"אנדקים", אחרי שאלה הוזכרו לא פעם לפני כן. המקום הנכון לבאר הוא כמובן בהופעה הראשונה של המושג. 

להערכתי, אפשר היה בעריכה נכונה להדק מאוד את הטקסט, ולגרום לכך שיהיה נגיש וקריא הרבה יותר. 

חרף הפגמים, אני מרגישה שלמדתי לא מעט מהספר. הלב נחמץ לנוכח השאננות שכותבי העיתון חשו וטיפחו. כמה קל לראות במבט לאחור את טעותם המרה (זאת שזאב ז'בוטינסקי, על פי מה שנכתב בספר, לא היה שותף לה. הוא מוזכר כמי שחזה את "השואה" – במילותיו מאז, כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם! –הממשמשת ובאה, ואת הצורך לפנות מהר ככל האפשר את כל היהודים מאירופה). אבל היהודים היו בעצם לכודים, וגם את זאת מראה החוקרת: ארצות הברית וארגנטינה סגרו את שעריהן בפני המהגרים ממזרח אירופה, ובארץ ישראל הגביל המנדט הבריטי את הסרפטיפיקטים ורק מעטים הצליחו לנוס לשם. בתוך המלכודת שבה נשארו טיפח העיתון את האופטימיות ואת האמונה שהתקופה המרה שבה שרויים היהודים היא זמנית ובת חלוף. ברקת-גלנצר מרבה להשוות את העיתון שחקרה עם יריבו, עיתון בשם היינט, שנקט קו מיליטנטי יותר. כך למשל, כשהחליטו השלטונות הפולנים לאסור על שחיטה כשרה, קבע ההיינט כי "חיי היהודים בפולין מתקרבים לקטסטרופה. […] החרם הכלכלי, הטרור האנדקי, המלחמה הכלכלית, החרם נגד יהודים וגזרת השחיטה, הם הסימנים לקטסטרופה המתקרבת". היינט קבע גם "כי הגורם העיקרי להידרדרות המצב […] הוא השפעת הנאציזם בגרמניה". גם עורכי מאמנט חשו שמדובר ב"אמצעי לנישול היהודים מפרנסותיהם", אבל, כדרכם, נמנעו מהאשמה של הממשלה הפולנית וכמו תמיד תלו את האשם בקבוצות אנטישימיות, שאינן קשורות אל הממסד, ושלא ביצעו מדיניות ממשלתית. 

תהא העמדה אשר הביעו אשר תהא, רוב הכתבים והעורכים, כמו גם רוב קוראיהם של שני העיתונים, נרצחו כעבור שנים לא רבות. איזו אירוניה עצובה טמונה במשפט הנבואי של השופט הפולני "תשפוט אתכם ההיסטוריה". 

ועוד דבר: כשקוראים את הספר מתחזקת תחושת החשיבות (הנחלשת לאחרונה, כך נדמה, בחוגים מסוימים) שיש לקיומה של מדינת ישראל (אם כי תוצאות הבחירות האחרונות מעידות דווקא על מגמה הפוכה. האם יש הבדל בין לאומנות ללאומיות?). 

 

אפילו החלק הראשון, ההקדמה לספר היפהפה הזה – הביוגרפיה של המשורר דן פגיס שכתבה אלמנתו – יוצא דופן. הוא נפתח ב"התנצלות המחברת". פגיס מסבירה מדוע נאלצה לוותר על תיאור חלקים חשובים בקורות חייו של בעלה: פגיס סירב בכל תוקף לספר עליהם, אפילו לה, ומדוע נטלה לעצמה פה ושם את חירות המספר הכול יודע: היא נעזרה בדברים שנכתבו או סופרו על בעלה המנוח ולפעמים גם בספרי היסטוריה שהשלימו את החסר. ההקדמה מסתיימת בתיאור "חיוכו האירוני" של פגיס, שאותו היא רואה בעיני רוחה, והוא מלווה כדבריה בשאלה "העייפה והמתפרחחת כאחת: 'אמת זה טוב?'"

אפשר בהחלט לומר לה, לכותבת, כי האמת ניכרת מכל מילה שכתבה. פגיס מאפשרת לנו בספרה להכיר את האיש שאהבה כל כך ואת מעלותיו הרבות, גם במקומות שהיא מתארת כעסים ישנים, ואינה חוסכת את שבט הביקורת מעצמה וממנו. כתיבתה הגלויה והמדויקת נוגעת ללב עד מאוד. "המפרש, כידוע, מתוך עצמו הוא מפרש ואת עצמו הוא חושף לא פחות משחשף את נושאו. מלבד זאת, כדי לתאר את חיינו המשותפים היה עלי לכתוב גם על עצמי בגלוי," היא מספרת, ולנו, קוראיה, לא נותר עוד אלא להודות לה על הנכונות, על החשיפה, ועל הגילוי, שכן מדובר בספר מעורר השראה.

דמותו של פגיס, כפי שהיא מצטיירת מהספר וגם, כמובן, משיריו המצוטטים בו, מרשימה מאוד. הילדות הפגועה, אחרי שהתייתם מאמו בגיל ארבע, ונאלץ להיפרד מאביו לשנים ארוכות: האב עלה לישראל עוד לפני מות אשתו, בכוונה להתמקם ולהביא אליו את משפחתו, אבל אחרי מותה לא העלה איש על דעתו שגבר לבד, בפלשתינה, יכול לגדל ילד קטן. הגעגועים. הגילוי שלו, אחרי שנים, מתוך המכתבים של אמו שמצא בעזבונו של אביו, שכל מה שסיפרו לו בילדותו היה אמת: אביו אכן התכוון להביא אליו את הילד ואת אמו, אבל מותה קטע את התוכניות. ההחמצה המזעזעת: אביו הגיע לביקור בפולין זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, אבל קרובי המשפחה שכנעו אותו להשאיר אצלם את הילד ולא לקחת אותו לפלשתינה שנחשבה מקום נידח ומסוכן… סירובו הנחרץ לדבר על מה שעבר עליו. הלקח שנאלץ ללמוד: שאין לו שום זכות או יכולת להתמרד. הכישורים שרכש בשל נסיבות חייו. למשל – לעולם לא להתנגש עם הזולת: "ה'כנראה' וה'אולי' שימשו אותו בבגרותו כתחבולה רטורית. תחילה היה מסכים במקצת, אחר כך היה מציע פתרון חדש בלי לעורר התנגדות." האיסטניסיות המאופקת ועדינת הנפש שלו: "בהרצאות של עמיתים שלא דייקו בלשונם או במבטאם היה אוטם את אוזניו בשתי ידיו וסובל נוראות. דברים רבים הרתיעו אותו, לא רק שגיאות בלשון אלא גם ריחם של חומרי חיטוי וטעם רע בריהוט. לפעמים דחו אותו כל הדברים האלה עד כדי בחילה, אבל הוא נשמר שלא להראות זאת והיה מתרחק מהם ככל שיוכל באמונה תמימה שלא הבחינו בסלידתו. 'אסור' היה שיבחינו, כי הוא גם הזדהה עם מי שלא עמדו באמות המידה החמורות שלו, וברחמיו עליהם נזהר שלא לבוא עמם במגע"; ומעל לכול, כמובן, שיריו.

ההקשרים שאליהם משייכת אותם פגיס מרתקים. הנה למשל השיר הנפלא "הסיפור":

פַּעַם קָרָאתִי
סִפּוּר עַל חַרְגּוֹל בֶּן-יוֹמוֹ,
הַרְפַּתְקָן יָרֹק מְאֹד, שֶׁבָּעֶרֶב
נִטְרַף בְּפִי עֲטַלֵּף.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה נָשָׂא הַיַּנְשׁוּף הֶחָכָם
נְאוּם תַּנְחוּמִים קָצָר וְאָמַר:
גַּם עֲטַלֵּף רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס,
וְיֵשׁ עוֹד חַרְגּוֹלִים רַבִּים בָּאָחוּ.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה בָּא
דַּף אַחֲרוֹן רֵיק.

אַרְבָּעִים שָׁנָה מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע
אֲנִי רָכוּן עַל הַדַּף הַהוּא.
אֵין לִי כֹּחַ
לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר.

פגיס מספרת כי כשנשאל אם השיר קשור למה שעבר עליו בשואה, לא הכחיש, אבל מיהר לספר כי הרעיון עלה בדעתו בילדותו המוקדמת, בגיל חמש או שש, כשקרא ספר ילדים בגרמנית. "נכון הוא כמובן שגם עטלפים צריכים להתפרנס," אמר, "אבל הגישה הלא אישית הזאת למוות הדהימה אותי." כמה מעניין (ומרגש!) לגלות שהמחשבות הללו העסיקו ילד שהיה למשורר, ולהבין כמה זמן נדרש להן להתפתח עד שהתעצבו לכדי שיר עז הבעה.

הספר רצוף בתובנות ובאירוניה דקיקה. למשל, הסיפור על שובו של פגיס מהגלות הקשה בטרנסניסטריה, ונאסף אל ביתה של משפחה של "בעלי מלאכה פשוטים", ושם, מורעב ככל שהיה, הקפיד לשמור על נימוסי השולחן שהוקנו לו בבית, ואכל בפה סגור. ילדי אותה משפחה סיפרו בשכונה כי האורח היה מורעב כל כך, "עד ששכח איך לפתוח את פיו ואיך להניע את לסתותיו," אבל בני המשפחה שלו, שהתאחדו אתו כעבור כמה שבועות, התמלאו בשמחה: "ולא היה קץ לגאוותם, גאוות האוכלים בפה סגור"…

סיומו של הספר יפה במיוחד. פגיס מתארת ערב לזכרו של בעלה, כיצד "לראשונה מאז מותו ישב המשורר המנוח בקהל והקשיב להרצאה על שירתו," וכיצד ביקש לנזוף באשתו, כמו שנהג לעשות בעודו בחייו, כי העזה לגחך ברגע מסוים, אבל "אז נזכר שהיא אשתו-לשעבר, אלמנתו בעצם, ואין זה איפוא כה חמור, שתתנהג לה כמו שהיא רוצה!" כמו כן היא מתארת איך הנוכח הנפקד "נהנה מהבדיחה" של המרצה, שהתנצלה בפני היושבים בקהל על היעדרותו מהאירוע, "מפני שנפטר כבר לפני שנים אחדות".

מי שאיבד אדם יקר מכיר את הקשר המתמשך עם המתים, שגופם איננו עוד, אבל הם מתמידים בנוכחותם. וכך מתארת פגיס מפגש שלה עם בעלה שאיננו עוד "בבריכת השחייה של האוניברסיטה". הדיאלוג שהיא מנהלת אתו סביר ומציאותי כל כך. היא חוששת שמא ריח הכלור השנוא עליו יבריח אותו. היא נזהרת שלא להבהיל אותו, כשהוא עומד כך מולה, על שפת הבריכה, לבוש, מכופתר וקורץ לה. היא מנסה לפתות אותו להישאר עוד. מבשרת לו על ספר שלו שהוחלט להוציא לאור, "כל כתביך בכרך אחד!" היא קוראת אליו, וממשיכה, "בהוצאה מכובדת!" מספרת לנו, הקוראים איך לא בחלה בשום אמצעי, הכול כדי שיישאר אתה עוד רגע…

נראה כי בספר שכתבה עליו, עליה, ועל שניהם ביחד, אבל בעיקר עליו, אכן השאירה אותו אתה. וגם אתנו. ועל כך ראוי להודות לה. ולו.

ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. "או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל," השיב לו, לדבריו, האסטרונום.

שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, "אש וקרח", כאן בתרגומי:

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר "הדרך שלא נבחרה"). הוא הופיע בספרו  ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.

שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: "התופת", מתוך  הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.

גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו "חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ", המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט.  (אם כי הם נמנים עם "שבעת החטאים" המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).

ב"תופת" של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: "רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים." (תרגום: אריה סתיו).

אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.

מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.

ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: "אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק". לכאורה הטון קליל ושיחתי: "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים", הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.

אזכורים רבים לשיר "אש וקרח" מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג'ורג' ר"ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים  דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו "החיים מוזרים: לפני הסערה".

לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא "מופת של דחיסות". רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.

להשוואה עם תרגומים נוספים

באפריל 1945 כבשו הפרטיזנים את מילאנו, וכעבור יומיים הגיעו לעיר הקטנה שגרתי בה. זה היה רגע של אושר. אנשים מילאו את הכיכר המרכזית, שרו בקולי קולות, הניפו דגלים וקראו בשמו של מימוֹ, מפקד הפרטיזנים באזור.

מימו, שהיה בעבר מרשל בכוחות קרביניירי, הצטרף לכוחותיו של הגנרל באדוליו, יורשו של מוסוליני, ואיבד את רגלו באחד הקרבות הראשונים של שרידי צבאו של הדוצ'ה.

הוא הופיע במרפסת בניין העירייה שעון על קביו וחיוור. הוא ניסה להרגיע את המפגינים בתנועת יד. הייתי שם כי ציפיתי לנאומו, אחרי שכל ילדותי עמדה בסימן הנאומים ההיסטוריים רבי הרושם של מוסוליני, ואת החלקים החשובים בהם למדנו בעל פה בבית הספר. [ההדגשה שלי, עע"א]

הייתה דממה. מימו דיבר בקול צרוד שכמעט לא נשמע. "אזרחים, חברים, אחרי כל כך הרבה הקרבות כאובות… הגענו לרגע הזה. תהילה ושבח לנופלים למען החירות."

זה היה הכול. הוא חזר פנימה, ההמון שבאגף הפרטיזנים ירה באוויר כדי לחגוג.

אנחנו, הילדים, נחפזנו לאסוף מהרצפה את תרמילי הקליעים, שהיו יקרי ערך בשבילנו, ובאותו רגע למדתי ש"חירות" פירושה גם חירות מרטוריקה.

 

האם זאת, אם כן, הישראליות? לשבת בבית הקולנוע לצדו של מי שנפצע אנושות כשהיה רק בן עשרים, עד כדי כך שהסובבים אותו היו בטוחים שנהרג? לצפות ביחד אתו – שהיה מאושפז במשך חודשים ארוכים, איבד את מאור עיניו שהוחזר לו רק כעבור שנה – בסרט העוסק בפציעתו האנושה של חייל ישראלי צעיר? לגחך ביחד בסצנה המתעדת ביקור אופייני של פוליטיקאי שבא לבית החולים לטובת התצלום עם הפצוע?

"המחיר שהמדינה משלמת גבוה מאוד", מפלבל הפוליטיקאי שבסרט בעיניו וממשיך הלאה עם כל הפמליה שלו ועם הבטחותיו הלא נחוצות. 

אז מי באמת משלם "מחיר גבוה מאוד"? החייל, עמרי. חברו שנהרג. הוריו של החבר שבאצילות נפש מופלאה מוצאים את הכוח לבוא ולבקר את עמרי בבית החולים. מפקדו של החייל שסוחב אתו טראומה משלו. ואביו. גם הוא ניצול מאחת המלחמות "שלנו" וממוראותיה.

כולם פגועים. כולם מתמודדים. כולם מנסים להתאושש. להשתקם. לאזור עוז ולהמשיך, למרות הכול, עד הפעם הבאה שתגיע עד מהרה, הרי ברור לכולם.

"בוקר טוב, ילד" הוא סרט קאמרי שעשוי היטב. הדרמה היא של הדמויות, של היחסים ביניהם, של הכעסים הבלתי נמנעים, ושל האהבה העצומה שכל האנשים הללו חשים זה כלפי זה, של מסירותם המופלאה, ושל כוחות הנפש הלא מובנים. ולא רק משום שאין להם ברירה.

כל השחקנים מגלמים את תפקידיהם באופן מופלא. קרן מור היא האימא, שקשת הבעות הפנים שלה רחבה, משכנעת ומדויקת, ויוצר הסרט, שרון בר זיו, מגלם את האבא, דוד.

על תהליך היצירה סיפר בר זיו כי אחרי מות אביו החל לכתוב את התסריט, והשלים אותו תוך כמה שבועות. הוא חש כי במהלך הכתיבה צלל "אל תוך התת מודע הקולקטיבי," ודיווח משם על האהבה המשפחתית העוטפת כל אחד מאתנו, גם אם בדרך כלל "היא נותרת נסתרת מן העין".

בר זיו מספר כי בחר לגלם את האב ובכך השלים לא רק את המעשה קולנועי הכרוך בכתיבה, בימוי משחק, אלא הוסיף עליו גם "מהלך מנטלי, רגשי ואישי", שכן היצירה אפשרה לו "להיות בו זמנית ילד והורה אוהב."

עוד סיפר כי במהלך החזרות לקראת צילומי הסרט נעזר בד"ר ירון סחר, המומחה לפגיעות ראש בבית לווינשטיין המטפל אישית בשיקום פגיעות ראש של חיילי צה"ל. הרופא נרתם למשימה ויעץ לבמאי ולשחקן אביב אלקבץ המשחק את החייל הפצוע. לכאורה תפקיד פשוט, ובעצם לא כל כך.

ד"ר סחר, כך סיפר הבמאי, עזר לשחקן לגלם את פצוע הראש באופן אמין, הראה לו כיצד להניח את גופו, וכיצד להגיב. 

ד"ר ירון אף שיתף את השחקן והבמאי בכך שבאותה קומה שבה שהו שוכב חייל פצוע עם פגיעת ראש דומה. "הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור קולקטיבי, רחב יותר של תקווה אנושית".

שמחתי "לפגוש" בסרט את דר רוזנבאום היפהפייה, תלמידתי לשעבר בתלמה ילין. דר מגלמת אמנם תפקיד זעיר בסרט, אבל תורמת לו בחיוכה המלבב, ואין לי ספק שזאת רק תחילת הקריירה הקולנועית שלה. 

כדאי מאוד לצפות ב"בוקר טוב, ילד". יש בו תקווה ואהבה. והכאב שחשים בו  אינו נגרם רק ממנו, אלא מהמציאות שהולידה אותו. הפוליטיקאים המבקרים פצועים ומאמינים שיצאו ידי חובתם הם אלה שחייבים למנוע אותה.

"במשך שישה עשורים שמרה רות זילינגר (הרמן לשעבר) על כמאה איגרות אשר מתעדות מאורעות לאומיים ומכילות ערך ספרותי-היסטורי; הן טומנות בחובן את סיפור הבשלתו של עמיחי כמשורר. מכתבים אלה הם גם יצירה ספרותית בזכות עצמה. הם מגוללים סיפור אהבה אינטימי שבמרכזו תשוקת הכתיבה של האיש הצעיר ואמונתו הבלתי ניתנת לערעור בכך שהשירה היא ייעודו בחיים."

זוהי הפסקה הפותחת את הפרק "צמיחתו של משורר לאומי" שכתבה שרף גולד, פרופסור מן המניין לספרות עברית חדשה באוניברסיטה של פנסילבניה.

בפתח ספרה מספרת החוקרת על אוצר שגילתה: מכתבים בני כשבעים שנה שכתב עמיחי לאהובה שנטשה אותו, נסעה לארצות הברית לשנה ונשארה שם עד היום. במקרה פגשה שרף גולד  את אותה אהובה, רות הרמן, שאיפשרה לה לקרוא את המכתבים, לתעד אותם ולהיעזר בהם כדי לתאר את התפתחותו של עמיחי כמשורר בתחילת דרכו, לעמוד על כמה משורשי יצירתו, וללמוד עליו ועל מה שהעסיק ועניין אותו בתחילת דרכו, בשנות העשרים לחייו.

על סיפורו של המפגש עם אותה אהובה נושנה אפשר היה לקרוא בכתבה שהתפרסמה לפני שנתיים בעיתון הארץ: "מכתבים בקופסת פח: יהודה עמיחי ואהבת נעוריו", וכך נפתחת הכתבה:

"ב-22 בינואר 2016, בבוקר ניו יורקי אפור וקר, שוב נסעתי ברכבת לפרבר גרייט נֶק המטופח שליד העיר. הפעם, לא חיכה לי איש בתחנה. לבד טיפסתי במדרגות מהרציף למפלס הרחוב ופניתי לכיוון בית ההלוויות. הלכתי להיפרד מן האשה שאת שמה שמעתי לראשונה מפי יהודה עמיחי שנים אחדות לפני מותו: רות זלנזיגר.

את חוקריו של עמיחי הספר שלפנינו ודאי מרתק. גולד יורדת לדקויות הכי זעירות, מנתחת כל הרהור וכל שורה שעמיחי כתב, טיוטות, שירים שלא התפרסמו כמו גם כאלה שידועים ברבים.  חלקים בספר יכולים לעניין גם קורא מהשורה, לאו דווקא את מי שמבקש לפענח, לחשוף אמיתות על המשורר, או ללמוד עליו כל מה שאפשר, בלי לחשוף אף פרט. למשל, מרתק התיאור הרציף של התפתחות הקשר בינו ובין רות, שאותו משחזרת גולד מתוך המכתבים שכתב לה עמיחי. התיאורים נחווים כמו סיפור על אותה תקופה – איפה ואיך נהגו להיפגש, מה לבשו, מה אכלו, על מה דיברו: הכול מתגלה במכתבים שבהם נזכר עמיחי בזמנים שטרם נסיעתה של רות.

המכתבים שרות חשפה בפני החוקרת אחרי מותו של עמיחי, היו מבחינתה אוצר בלום של ידע. הם לדעתה מקור רב משמעות להבנת המשורר ולמעקב אחרי תחילת התפתחותו ככותב.

אבל לא רק עליהם היא נשענת במחקרה, אלא גם על הכתיבה עצמה. למשל, על הרומן לא מעכשיו לא מכאן, שכתב עמיחי, וממנו (וגם מראיונות עם אנשים שהכירו אותו וממכתבים אחרים, לא רק אלה שכתב לרות הרמן) היא לומדת על ילדותו של המשורר.

נוגע ללב במיוחד תיאור הקשר שלו עם מי שכונתה "רות הקטנה" (לא רות הרמן!), ילדה שאתה היה מיודד מאוד בימים ששניהם היו שכנים בווירצבורג, עיר הולדתו כשעדיין נקרא לודוויג פּפוֹיְפֶר. על רות הקטנה למדנו כבר בספר בין מלחמה לאהבה – המשורר יהודה עמיחי, שם אף הובאו כמה מהמכתבים שכתבה לעמיחי.

בספר שלפנינו מפרטת גולד את סיפורה הכאוב של רות הקטנה, ומציגה לו סימוכין מתוך הרומן של עמיחי, לא מעכשיו לא מכאן. בניגוד לשאר בני משפחתה (ולעמיחי ובני משפחתו), שהצליחו לברוח מגרמניה מבעוד מועד ולהגיע לארץ ישראל, רות לא קיבלה מהאנגלים היתר כניסה, כי הייתה קטועת רגל, ולמעשה ננטשה באמסטרדם, בתקווה שהוריה יצליחו להוציאה משם עד מהרה, אבל אז פרצה מלחמת העולם ורות נרצחה, חרף המאמצים הרבים, ביניהם גם של אביו של עמיחי, להציל אותה בזמן ולהעלות אותה לישראל. עמיחי היה אכול רגשות אשמה, שכן רגלה של רות נקטעה כמה שנים לפני כן, אחרי (ואולי בעקבות) ויכוח אתו, כשהיו בדרכם חזרה מבית הספר. הוויכוח הסתיים בכך שהיא התרחקה ממנו והחלה לרכוב על אופניים של ידיד אחר, ואז נפלה ונפצעה קשה. כל ימיו חש עמיחי שגורלה נחרץ כי רוחה הייתה נסערת בשל הוויכוח (נושאו היה: מי יגלם את דמותו של יהודה המכבי בהצגה שתלמידי הכיתה העלו לכבוד חג החנוכה).

הציטוטים שגולד מביאה מתוך לא מעכשיו לא מכאן  מעוררים רצון לשוב ולקרוא בו, והנה כבר בפתיחה אקראית של הספר עולים מתוכו המשפטים האלה: "את כל הזוועות ראתה רות לפני מותה. מתים שכמוה נטלו הרבה זוועות מן העולם. כי הם ראו את הדברים הנוראים האלה, ולקחו את המראות אל תוך שכחתם הגדולה, את מראות הדם ואת המראות שבערפל ואת מראות פני הורגיהם."

אין ספק ששיריו של עמיחי ראויים לתשומת לב רבה יותר מאשר הפרוזה שכתב, אבל החוקרת המרותקת אל דמותו מוצאת בַּכּוֹל מקור לידע נוסף, ואפשר בהחלט להבין אותה ולהתפעל ממסירותה.

הניתוח שבו היא מוכיחה את ההשפעה (המוכחשת, לדבריה) של השפה הגרמנית על כתיבתו מעניין מאוד. לדעתה הדחיק עמיחי את עברו הגרמני, הדחקה שניכרת, למשל "בהעדפתו הגלויה של המשורר לאתרים ישראליים" המופיעים רבות בשיריו, אבל היא מטילה ספק בכך שרגשית ניתק באמת מהארץ שבה נולד ומשפת האם שלו: "אין זה סביר להניח שעלה בידי עמיחי להנתק לגמרי מהשפה שבה נאהב כשהיה תינוק, שפת שירי הערש ששמע טרם שקע בשינה, השפה שבה פטפט בהנאה עם רות הקטנה. לאן נעלמו הצלילים? מה קרה לגרמנית שדחה ושלא היה מסוגל לשכוח?" היא תוהה, ואז מוכיחה שקיימים בעברית שלו מצלולים גרמניים, השפעות ניסוחיות, מבנים לשוניים גרמניים שהוא עברת וגם הדהודי הנופים שבהם גדל ושל השירים ששמע בילדותו.

כל זה מעניין מאוד, אבל הדקויות והפרטנות המדוקדקת שבהן כתוב הספר מעוררות ספק אם קורא רגיל, לא מי שחוקר את כתביו ואת דמותו של עמיחי, יכול להתמסר כמוה לכל פרט ולכל סוגיה קטנה. עם זאת, אין ספק שמבחינת מי שחוקר את עמיחי מדובר באוצר בלום של ידע ומחשבה.