קול צעקה רמה מהדהד מעבר לנימה החרישית שבה נכתב ספרה של רות שפירא בקולן – נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות.
עשרים ושבע נשים התראיינו בו: אלמנות, יתומות, אחיות שכולות, חברות שאיבדו בן זוג, כאלה שנפגעו בגופן וכאלה שנפגעו בנפשן, ישראליות בנות עדות ודתות שונות, שכל אחת מהן תרמה את סיפורה האישי.
הספר "מוקדש בגעגוע לזכרו של סרן (מיל') יגאל שפירא" שהמחברת התאלמנה ממנו ב-25 באוקטובר 1973, שעות אחרי הפסקת האש. "הפיקוד העליון רצה לסיים את המלחמה בתמונת ניצחון. הגחמה הזאת הסתיימה בכישלון גדול לצה"ל ובאבידות כבדות של כ-80 הרוגים ו-120 פצועים. הקרב המיותר על העיר סואץ נחשב לאחד המשגים הגדולים של ישראל במלחמת יום כיפור. ובמסגרת הפאשלה הזאת יגאל קיפח את חייו מרסיס שפגע בריאה שלו", כותבת רות, כדרכה – באיפוק שאינו מנסה להעלים את הזוועה.
הראיונות שערכה עם הנשים מעוררים כעס וצער, שכן ה"פאשלה" שגבתה את חיי בעלה והסיטה את מהלך חייה מהמסלול שיועד להם, היא רק אחת מרבות המתוארות בספר. שוב ושוב נודע על הרוגים מירי כוחותינו, על טעויות מקוממות שהרסו לא רק את חייו של ההרוג ושל האישה המרואיינת, אלא גם את חייהם של בני המשפחה הרבים שאצלם "הכול השתנה" אחרי מותו. שוב ושוב נשארות שאלות ללא מענה ותהיות ללא תשובה, ולא רק במישור הממלכתי.
איך ייתכן למשל שהסב המסור-לכאורה של דניאלה בוקשטיין בן-יעקב, שכל חייו עסק בהנצחת אביה, בנו, תוך כדי שהוא "משתמש" בה, כך חשה, כמו באביזר, נישל אותה בצוואתו, חרף ההבטחות וההצהרות ששמעה תמיד מפיו?
איך יכלה אמה של דנית בר לנשל אותה מהזיכרון של אביה, ולא לאפשר לה לדעת משהו עליו? שלא לדבר על עצם הקרב שבו נהרג, "קרב לטרון, אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל".
כמה מכאיב לדעת שגם הקרב שבו נפל אחיה של תמר תיבון, היה, כך הסתבר בדיעבד, מיותר. "הדי התחקירים מהמלחמה, ולפיהם הקרב שבו חיים נפל במיתלה היה מיותר, האמא חוותה זאת כאסון נוסף. 'גיבור, גיבור, ובסוף מיותר', אמרה בציניות."
וכמה עצוב לדעת שיעל ידידיה, שאיבדה את בעלה, סמל שלמה מגריל, במלחמת ששת הימים, מתייסרת מכך שהנכד שלהם "משרת בצבא ולוחם כמו סבו." שלא לדבר על כך שלדבריה "ירושלים של היום, זאת שעל שחרורה-איחודה נלחם ונפל שלמה, היא סלע מחלוקת וכלל אינה מאוחדת כפי שמציירים אותה."
יעל ארצי מתקוממת עד היום על כך שלא חיפשו את גופת בעלה הטייס. יתר על כן, איש גם לא היה מוכן להודות בכך באוזניה, והיא זכתה לגינויים גם מבני משפחתה על התעקשותה לחשוף את האמת. "היא לא צריכה קבר לעלות אליו, היא רק רצתה שיגידו לה את האמת," הסבירה. אכן, כעבור שנים רבות הודו בפניה שצדקה.
בעלה הצעיר של דפנה שבתאי נהרג במלחמת ההתשה "בטעות, מאש כוחותינו".
טלי גורלי איבדה בעל, במלחמת יום כיפור, ובת, עפרי, בפיגוע בראס בורקה. על ימי הפיגועים היא אומרת כי היו אלה "שנים בהן כל מי שחי כאן ספג קרינה של רוע שהיה באוויר." האם הרוע נמוג והתפוגג מאז?
חני אורון שהתאלמנה במלחמת יום כיפור מדודי כהן, ילדה בת שאביה אפילו לא ידע על התהוותה. והעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון הציעה לה להפיל את העובר, כי "יהיה לך קשה מאוד לבד עם ילד. ככה לפחות תהיי פנויה."
אחיה התאומים של עדה גורדון-לנדסברג נהרגו במלחמת יום כיפור. איך לא שיחררו את השני, אחרי שהראשון נהרג? הצבא ניסה לכאורה לבדוק מה קרה. לבסוף הוחלט ש"יש אשמה, אבל אין אשמים". מה יכול להיות מרנין יותר ממסקנה כזאת?
סיפורה של ענת יהלום הוא זה של אשה שנפצעה קשה בדקות הראשונות של מלחמת יום כיפור. והיא אומרת "גבר נכה צה"ל הוא טרומפלדור, אישה נכת צה"ל היא סחורה פגומה". כמה מזעזע להבין שנשים נכות "מעדיפות להסתיר את נכותן" (כשם שעושים גברים נפגעי תסמונת דחק פוסט טראומטית).
מקוממים סיפוריהן של בנות זוג שלא היו נשואות רשמית, ולכן לא זכו לשום התייחסות או התחשבות: "הן מצויות ביגון ללא זכויות, בעיקר זכויות ומעמד חברתיים". (כך היה בעבר. כיום המצב שונה).
מצער כל כך סיפורה של שרה בוכמן, אלמנתו של יונה בוכמן, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, שלא הצליח לשוב לאיתנו, והיא הרגישה צורך להסתיר את התאבדותו מהאנשים הסובבים אותה. עד כדי כך שכאשר מישהו מהעבודה אמר שהוא רוצה לדבר עם בעלה, היא אמרה לו "שילך לבית הקברות ברשפון" וגרמה לו להלם.
מור אמָרוֹ, ששירתה בשארם א-שייח' במלחמת יום כיפור אומרת: "המלחמה אתי כל הזמן, לא איבדתי אותה ולא עיבדתי אותה", ומתארת את מה שעבר עליה ואת הפוסט טראומה שחזרה אליה במפגש עם שחיתות שלטונית שעוררה בה שוב תחושה של חוסר אונים והרגשה "ששוב 'חוגגים עלינו'". (אבל מרגש להיווכח שהתחושות הללו הניעו אותה לפעול!)
חזקה מאוד מסקנתה של פארה אדלמן, שבעלה נהרג בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, לפיה "במלחמות לא פותרים דבר, רק מסיגים את כל הצדדים לאחור", ולא פחות מרגשים דבריו של נאיף, יתום בדואי, שאביו, נאיף האיב, נפל בלבנון ב-1991. נאיף הבן אמר לשפירא כי "חשוב שידעו שמאחורי כל חלל יש עולם ומלואו", וזאת, כמובן, ההצדקה הגדולה ביותר לכתיבת הספר.
אחד הפרקים הקשים מנשוא הוא זה שבו שוחחה רות שפירא עם תיקי וידס, מי שכתבה את הספר קולות שתמיד אתי, 60 שעות במלחמת יום כיפור. בפתיח לראיון אתה כתוב כי "תיקי וידס שירתה כחיילת סדירה בחמ"ל הקשר בחטיבה המרחבית בבלוזה במלחמת יום כיפור. כשפרצה המלחמה, היא מצאה את עצמה יחידה בקשר מול הלוחמים במעוזים, תחילה עם הוראות עידוד והבטחות לסיוע שבדרך שהמפקדים ביקשו שתעביר להם, ובהמשך, כשהלחץ מהלוחמים בשטח התגבר, לקחה אחריות ובתושייה רבה נאלצה למצוא תשובות על מנת לתת להם מענה."
בהמשך מתוארת גבורתה השקטה, הצנועה, של אותה חיילת, שהבינה כי המפקדים איבדו את השליטה ואולי גם את העשתונות, ו"התחילה למצוא פתרונות ולפעול בתושייה כדי לעזור – ולו במעט – לאותם לוחמים הנמצאים במצוקה ובתנאי לחימה קשים". (אחד הרעיונות שלה היה – לבקש מהטבח שיחקה בקשר את קולו של המפקד! עד כדי כך!)
"מבחינת המעוזים, אני הייתי החטיבה," היא מספרת, "מי שמעבירה פקודות והוראות הניתנות על ידי מפקד החטיבה או האלוף." למפקדים עצמם לא היה אכפת. "אף אחד לא התייחס למה שאני אומרת או עושה. גם אף אחד לא שם לב למה שאני אומרת. שום חשיבות".
עד היום היא כואבת את הקולות ששמעה. את הלוחמים במעוז מפרקת שהתחננו לחילוץ, וכשזה בא, פקדו על המפנים לקחת אתם רק פצועים, לא לוחמים כשירים. "את אלה הם נאלצו להוריד מהטנק: 'תלם, הם משאירים אותנו כאן. הם דוחפים אותנו מהטנק. הם לא נותנים לנו לעלות לטנק. תנו לנו לעלות. אל תשאירו אותנו כאן… קחו אותנו אתכם. אל תעזבו אותנו כאן," היא שמעה בקשר, ונאלצה להתמודד ולהגיב. חיילת צעירה, בשירות חובה.
לימים העיד אחד החיילים כי "תיקי לא הייתה סתם 'קשרית' בחמ"ל הגזרה הצפונית של התעלה בבלוזה… היא ניהלה את הקרב במשך שתי יממות. שמעתי אותה ברשת, בקסדה שלי, יום ולילה, כשהעבירה פקודות, עודדה, שיבחה מפקדים שהיו בתוך קרבות נואשים… החמיאה לצוותים שדיווחו על פגיעות האויב שבלמו את התקדמותו. בקיצור, היא היתה קרן אור באפלה ובבלבול הגדולים, כשכל הקודקודים הגדולים נדמו ונכנסו לפאניקה."
כשהגיעו נציגים של "ועדת אגרנט" לבסיס בבלוזה, הם שוחחו עם כל המפקדים ועם רוב החיילים. את תיקי לא זימנו. "התברר שמהבנות לא גובים עדויות".
עד היום תיקי לא יכולה למחול על מה שקרה לא רק במהלך אותה מלחמה, אלא גם לפניה. היא מעידה כי ידעו על המלחמה העתידה לפרוץ. המפקד כינס אותם בשבת בבוקר, ביום כיפור, והודיע להם שצפויה היתקלות בשעה שש בערב, אבל שאין מה לדאוג, "אנחנו נכסח אותם", והיא תוהה: "צה"ל יכול היה להיות מוכן, כבר ידעו לפני כן שתהיה מלחמה וכבר גייסו מילואים, אז לא יכלו ליידע אותנו? למה ללוחמים במעוזים ובקו הקדמי לא הודיעו? למה לא דאגו שיהיו מוכנים?" למה, למשל, למה לא חילקו לכולם שכפ"צים? היא שואלת שוב, כעבור עשרות שנים.
את משבר האמון שנוצר בקרב בני הדור שלחמו אז מיטיבה לתאר חנה יבלונקה בספרה ילדים בסדר גמור (ואפילו מזכירה את סיפורה של הקשרית בת ה-20. ושתיהן מראות כי "המלחמה ההיא היתה […] תום עידן התמימות").
מהספר שלפנינו אפשר להבין שלא רק מלחמת יום כיפור סילקה את התמימות. בכל אחד מהסיפורים ששפירא מביאה, סיפוריהן של נשים שהמלחמה פגעה בהן פגיעה מרה, אפשר להיווכח בעוצמות הקשות של האובדן.
המוטו לספר מבהיר את עמדתה ואת מה שהניע את שפירא לכתוב אותו: "אני רוצה לדבר על דברים שאנשים לא רוצים לשמוע", היא מצטטת את סבטלנה אלכסייביץ', כלת פרס נובל לספרות, 2015.
שפירא מסבירה בהקדמה את אחד המניעים לכתיבתו של הספר: בחברה הישראלית חשים אהדה רבה כלפי אלמנות צה"ל, אבל לתחושתה, ששותפות לה נשים ששוחחה אתן, "מדובר בנושא שלא כל כך רוצים לשמוע עליו ברמה האישית".
חשוב לציין שלא רק עצב יש בו, בספר הזה. בסיפורים השונים מתבטאת גם העוצמה של נשים שהצליחו למצוא את הדרך להמשיך לחיות. כדבריה של אחת האמהות השכולות (אמם של התאומים אודי וחגי גורדון, אחיהם של עדה גורדון-לנדסברג), שנהגה לומר כי "החיים קודמים למתים", והייתה "עמוד התווך של המשפחה", גם אחרי האובדן הנורא.
השיחה הפותחת את הספר היא עם פנינה גרי, שארוסה, עלי בן צבי, נהרג תשעה ימים לפני חתונתם. שישים שנה נדרשו לה, לגרי, עד שהצליחה לספר מה עבר עליה. היא כתבה הצגת יחיד אוטוביוגרפית, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שדני וולמן עיבד לסרט קולנוע.
"בחרתי בספר זה להביא עדויות לחיים בצל אובדן במלחמות ובמבצעים צבאיים שונים מנקודת מבטן של הנשים שנותרו מאחור, נשים ששוברות שתיקה, חלקן אחרי עשרות שנים".
הן מדברות, ועלינו להטות אוזן ולהקשיב להן.
