עמוס נוי, "לאדון העורב": עפר או כוכבים?

תוגה ואירוניה מפכים בספר השירים הראשון של עמוס נוי, מתמטיקאי וחוקר פולקלור. 

העצב בולט במיוחד בשירים המשפחתיים, שבהם מספר נוי על הוריו ועל אחיו, פונה אליהם, נזכר, בגעגוע ובכאב. 

כך למשל השיר הפותח, "שיחת אם בגן מחלקת השיקום", שמכיל כמו במיקרוקוסמוס היסטוריה משפחתית שלמה:

שיחת אם בגן מחלקת השיקום
הָעֶרֶב יָפֶה וְעָיֵף מְאוֹד
כָּמוֹנִי, וְכָל הַצִפּוֹרוֹת רוֹצוֹת
לִנְדֹד

הַבִּיטָה נָא: הַכּוֹכָבִים נִרְאִים
כְּאִלוּ אֵין עֲלֵיהֶם חַיִּים

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצֹם עֵינַיִם

אֵיךְ נוֹלַדְתָּ? הִתְנַפַּצְתִּי בִּילָלָה
אַבָּא שֶׁלְךָ אֵיךְ-קוֹרְאִים-אוֹתוֹ הָיָה כַּמוּבָן אֶצְלָהּ

הוּא לֹא אָהַב אוֹתִי, וְאוֹתְךָ? אַל תִּשְׁאַל
אוֹתְךָ שְׁנֵינוּ לא אָהַבְנוּ, מִי יָכוֹל לֶאֱהֹב אוֹתְךָ בִּכְלָל?

כַּמָּה מִקְלְקָל הוּא הָיָה, לְלֹא תִַקָּנָה
וְאֵיזֶה בְּזָיוֹן זֶה הַזִּקְנָה

וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי
וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי  

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצם עֵינַיִם

כמה כאב מבטא המשורר, ובאיזו פשטות ישירה הוא עושה זאת, כמו גם בשיר "הייתי מתקשר אליה מטלפון ציבורי", כמה החמצה, מפח נפש, עלבון, עייפות של סוף הדרך, ועמם גם געגוע ואהבה מיוסרת, מובעים בשירים הללו!

בחלק משיריו מתכתב עמוס נוי עם מיתוסים מוכרים, או עם שירים של זולתו. כך למשל בשיר "לדבר כזה אין שום תקדים" שבו הדובר המובלע הוא אורפיאוס שנכשל במשימתו להעלות מהשאול את הנפש האהובה עליו: "אַל תַּבִּיט לְאָחוֹר", הוא מזכיר לעצמו, יודע את מה שהרבה אנשים חכמים אמרו לו, אך אינו מסוגל להתאפק שלא לראות "אֶת הַמַּסְלוּל הַזָּהֹב שֶׁל הַצְּלִילִים". בשיר אחר, "השיר על איקרוס", הוא מקביל בין יחסיו עם אביו, המהנדס הטרוד שאותו, כך נכתב ב"שיר היתום" כלל לא הכיר, לאלה של דדלוס ואיקרוס בנו, שאבד בים. בשיר "מעשה איציק והסכין" הוא מתכתב עם איציק מאנגר, וגם כאן הוא מתמודד עם היחסים בין אב ובנו, ועם הנכונות של האב להקריב את הבן, הפעם עד הסוף, כי "הַזָּקֵן" נמלך בדעתו אחרי הפעם הקודמת שבה הציל את הקורבן משחיטה ברגע האחרון.

את האירוניה המרה אפשר לראות בשיר כמו "החיים הם אושר אינסופי", שכותרתו סותרת כמובן את תוכנו: "לַזֶּבֶל הַזֶּה יֵשׁ בִּכְלָל מַשְׁמָעוּת?" הוא שואל, ומשיב בהמשך – "לַחָרָא הַזֶּה אֵין שׁוּם טַעַם", שהרי הוא חש שסוף חייו קרב ובא. במערכה הראשונה היה אקדח, והוא הגיע כבר אל המערכה השלישית. כאן הוא מתכתב כמובן עם אמירתו הידועה של צ'כוב, שלפיה אם הופיע אקדח בתחילת המחזה, הוא חייב לירות בסופו, כי אי אפשר להציב על הבמה סתם כך אביזר שטעון כל כך במשמעות. את האקדח שיירה במערכה השלישית אפשר לפגוש בשיר "כמה חבל" שבו מבכה הדובר את היום שבו ישבו עליו שבעה, מדמיין איך יתנהגו, ומצטער כל כך שלא יוכל להשתתף בשבעה של עצמו…

לטעמי השירים הטובים ביותר בקובץ הם אלה שרומזים על סיפור כלשהו. למשל "הרי אדום ורוח מייללת" שמספר מה קרה לילד "שֶׁחָתַךְ אֶת עְַצְמוֹ / בְּסַכִּין הַמּּטְבָּח הַגְּדוֹלָה", השיר "ששש…" המשחזר חווית נעורים דומה, אך שונה, השיר ""הפעם הראשונה שלי איתו (או ליתר דיוק: הפעם הראשונה שממש נגעתי בו)" שמתאר את מפגשו הראשון של המשורר עם המוות, השיר "נצח יהודה" המספר על מפגש אנושי של הדובר עם צעיר שוודאי רחוק ממנו מאוד בדיעותיו ובעמדותיו ובכל זאת זוכה ממנו לאהדה, או "שיר על האישה העירומה הראשונה" שגם בו נגלה מבט רחום ומלא הבנה כלפי הזולת.

"כְּשֶׁאֲנִי מִתְכּוֹפֵף הָרֹאשׁ שֶׁלִי יוֹרֵד לָאֲדָמָה / וּפִי מִתְמַלֵא עָפָר": כך מסתיים השיר "אתם רוצים לדעת". אבל קודמת לעפר ההתמתחות, שאז "הָרֹאשׁ חוֹצֶה אֶת הַשָּׁמַיִם / וְעֵינַי מִתְמַלְּאוֹת כּוֹכָבִים".

אכן, שני אלה, הראש השחוח והקומה המזדקפת, קיימים מאוד בספר.

שירו של עמוס נוי
"עקידת איציק" מאת איציק מאנגר, בתרגומו של
שמשון מלצר, שאתו מתכתב שירו של עמוס נוי