הפער בין דעתם של המבקרים הרשמיים לבין זאת של הקהל המבקר בבתי הקולנוע נגלה מיד. אלה משבחים ומרוממים, מעניקים פרסים ועוטפים בשלל מילות תואר נלהבות, אלה מרימים גבה, במקרה הטוב, או פשוט קמים ויוצאים מאולם הקולנוע במהלך ההקרנה, נסים ממנו על נפשם.

“מה דעתכם?” שאלתי ביציאה מהסרט את האנשים ששרדו עד סופו. לא היה אף אחד שהתפעל מהחוויה או שיבח אותה. “עבדו עלינו”, הפטיר אחד מהם…

עדות לכך אפשר לראות במה שכתבו  כמה צופים-מהשורה באתר “Seret”: “שומר נפשו ירחק – לא ללכת.” “סרט משעמם מופרע איטי וגרוע. מומלץ להתעלם מהפרסים והביקורות הטובות של מבקרי הקולנוע הפסבדו אינטלקטואלים.” “סרט נוראי… האנשים יצאו מהסרט… נשארתי לראות אולי משהו ישתנה…פנץ’…משו…?תחסכו לעצמכם את הזמן היקר… ובעיקר את העצבים…”. “סרט משעמם ומאכזב.”

וזאת לעומת המבקרים, ובראשם השופטים בפסטיבל ברלין השנה, שהעניקו ל”מילים נרדפות” את הפרס הראשי, דוב הזהב.

“מהפנט מטריל ומטריד,” כתב עליו אבנר שביט מאתר וואלה. “הסרט הכי ישראלי שיש”, קבע שמוליק דובדבני ב-ynet, ואורי קליין בעיתון הארץ כתב שהסרט הוא “אגרוף בפרצוף הישראלי”.

אכן, כפי שאפשר לראות בתגובות באתר Seret, יש צופים שהתקוממו נגד מה שחוו  כמתקפה של הסרט על ישראל: “ממש לא נהניתי, יש צדדים יפים להראות בישראל, זה ממש לא מאפיין את הארץ והאוכלוסייה”, או: “דמות המפתח בסרט לגבינו הישראלים היא לא יואב, כי אם ירון דרכו מעמיד נדב לפיד הבמאי מראה אל מולנו כאומר: ‘תסתכלו על עצמכם,ישראלים! אתם אלימים, גסי רוח ולאומנים!'” וגם: “לא יכולתי להשתחרר מהרושם שמראהו המזרחי של ירון איננו מקרי. הנה עוד במאי אשכנזי שמשתמש בדמות מזרחית כדי להמחיש את כל החולי בחברה הישראלית. לפיד, מרוב שמאלנות יפת נפש מתגלה כעוד אדם גזען.”

אני לא מסכימה שיש בסרט גזענות שמאלנית. לדעתי העניין המזרחי-אשכנזי בכלל לא קיים שם. כמו כן, עלי להודות שביקורת על ישראל אינה מבהילה אותי. יש בנו לא מעט היבטים שראויים לביקורת נוקבת. אבל בעיני לא רק שהסרט שלפנינו אינו תורם לביקורת הנכונה והלגיטימית, אלא הוא ממש פוגע במסר המיועד: הוא מגחיך אותו, עושה ממנו חוכא ואטלולא, ובכך משיג בדיוק את ההפך, שכן הוא מופרך, מזויף, מוגזם ולא אמין משום בחינה. 

על פניו של השחקן המגלם את גיבור הסרט, יואב, שברח מישראל בעקבות שירותו הצבאי, ומאז מסרב לדבר בעברית, נסוכה כל הזמן רק הבעה אחת, שהיא, לא נעים לומר ובאין שם תואר נאה יותר, הבעה של בּוֹק. כן, יאמרו אולי להגנתו, זאת בדיוק המטרה: להראות את האטימות הישראלית. ובכן, כשם שאסור ליצירה שמתארת שעמום לשעמם (הנה, למשל, המחזה “מחכים לגודו”, שאין בו רגע דל אחד, אף על פי שהוא מביא בפנינו את השעמום התהומי של דידי וגוגו), כך יצירה שמבקשת להדגים טמטום אינה רשאית לעשות זאת בצורה מטומטמת! התגובות של יואב לא משתנות בשום סיטואציה. מצילים אותו? הוא פוגש ישראלים דוחים? הצעירה הצרפתייה מפתה אותו? בן זוגה מציע להם להתחתן, כדי שיוכל להישאר בפריז? המורה לצרפתית מבקשת ממנו להקריא את מילות ההמנון הצרפתי? הוא מבשל, אוכל, מזדיין, יושב במועדון לילה או בשיעור צרפתית, תמיד תמיד תמיד עם אותה הבעה סתמית ומטופשת. והוא מי שאמור להיות נושא הדגל של המחאה נגד הישראליות הברוטלית?

וזאת בלי להגיע אל שלל הפרטים המופרכים בסרט. ההתרחשויות לא קוהרנטיות ולא סבירות. הכול קטוע, טעון בסמליות לא משכנעת, ופשוט ובעיקר – משעמם. הנה למשל הישראלי ש”מסמל” את התוקפנות הישראלית: מאבטח צעיר שהגיע מהארץ, וכדי להוכיח שהאירופיים אנטישמיים מתגרה בכל הכוח ביושביו של איזה בר או בנוסעי המטרו שמתעלמים ממנו באלגנטיות. הו, כמה אמיץ! אמרו לעצמם מן הסתם יוצרי הסרט. עכשיו נראה לכולם עד כמה הישראלים תוקפניים. ואני שואלת – האמנם? כך? האם אין מספיק התרחשויות מציאותיות שבהם אפשר לומר את הדברים ולשכנע באמיתותם? הכול צריך להיות כל כך מגוחך וילדותי? זה האגרוף המופנה כלפי הפרצוף הישראלי? זה מה שאמור לטלטל אותנו כדי שנבין איך אנחנו נראים? הרי הסצינה כל כך מנותקת במהותה, כל כך לא משכנעת!

אחד הגיבורים הראשיים בסרט הוא אבר המין של השחקן הראשי. מן הסתם חשיפתו החוזרת במצבי צבירה שונים אמורה להפגין נועזות ואומץ. הנה, סוף סוף, לכאורה, מרשים לעצמם היוצרים לעשות לשחקן גבר את מה שנהוג לעשות שנים רבות כל כך לשחקניות.

צר לי, גם התכסיס הזה סתם מגוחך. מי בכלל רוצה לראות איבר מין חשוף, לא משנה של איזה מגדר? המעשה האמנותי אמור לרמז על רבדים נסתרים, שאותם הצופה (או הקורא, אם מדובר ביצירה ספרותית) המשתתף במעשה חושף בכוחות עצמו. ברגע ש”הדבר האמיתי”, למשל אבר המין, מזדקר או מידלדל לנגד עיניו, אין עוד סוד לפענח ואין עוד עומקים לצלול בהם. כמה מיותר, אמרה לעצמה הצופה המיוגעת, להשכיב לעינינו את יואב ולגרום לו שיתקע לעצמו אצבע בפי הטבעת. מתריס? אמיץ? חתרני? לא. סתם מגוחך. נועזות לשם עצמה ומאמץ משעמם לזעזע. 

מסתבר אם כן, ולא בפעם הראשונה, שאין התאמה בין הדעות של הקהל הרחב לבין מעניקי הפרסים וקושרי הכתרים.