יש להקליק פעמיים על כל אחד מהצילומים שלהלן:

התפרסם בידיעות אחרונות וב־ynet

דיתי רונן היא אחת היוצרות הפעילות ביותר בעולם התרבות הישראלי. בערך שלה בוויקיפדיה כתוב שהיא "משוררת, עורכת, יועצת, מרצה וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, תיאטרון וספרות". רונן זכתה בשלל פרסים ספרותיים, ושיריה תורגמו והתפרסמו בשפות רבות. היא כיהנה בכמה וכמה תפקידים ציבוריים רמים, ניהלה למשל את המחלקה לספרות ואת המחלקה לתיאטרון במנהל התרבות במשרד התרבות. היא נשואה, ואם לחמישה ילדים. מי שזכה להגיע לערבים הספרותיים שרונן מארגנת ראה גם את הבית הנאה שבו היא מתגוררת, בנווה מונוסון. על פי כל קנה מידה דיתי רונן אדם מצליח. 

ההתפעלות מהצלחתה מתעצמת כשקוראים את ספר השירים האחרון שפרסמה, דברי הימים, שזיכה אותה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה.

בשירים נחשף סיפור חייה של הילדה הפגועה שממשיכה להתקיים בליבה של האישה הבוגרת, המצליחה כל כך: סיפור של כאב עצום, שהמשוררת משכילה להפוך אותו ליופי מצמית. 

השיר הראשון שחולף על פני קורות חייה של הילדה נקרא "פרטיכל":

זוהי לכאורה – ביוגרפיה: כך וכך קרה בכל שנה. למעשה – יש כאן תיאור של קורות החורבן, האובדן והנטישה. כל פרט שנבחר מצייר עוד חלק בסבל: "המגדל נפל", "הבית נחרב", העוברים ושבים "אדישים". והנה – נגיעה באילמות המתמשכת, הבלתי נמנעת כמעט, של מי שתהיה לימים משוררת. רק בשורה האחרונה היא מוסיפה: "באלפיים עשרים ואחת התחלתי לדבר" והדיבור הוא כמובן – השירים שלפנינו. 

הכאב העמוק, העיקרי, הבלתי פוסק, הוא – אהבתה הנכזבת של הילדה לאמה הנוטשת. בשיר "הסבה" "ואת הסבת ראשך ממני / הוצאת את אותיות השם משמי / והסבת את שמי לדיתי" היא מתארת כיצד שינתה אמה את שמה: לא עוד יהודית, כפי שנכתב בתעודת הזהות שלה, לא עוד שם שמכיל את אותיות שמו של בורא עולם, ומקשר אותה אל הדורות הקודמים. אמה היא זאת שניתקה אותה מהשלשלת, כדי שלא תיקרא על שם סבתה, אלא תישא עליה קיצור של חיבה מפוקפקת. "הייתי דיתי" היא כותבת במידה לא מבוטלת של כעס ועלבון, אבל דבקה בו בכינוי הזה, שנהפך לחלק ממנה, וכנראה שגם לחלק מהקשר הבלתי אפשרי שלה עם אמה, אישה שבחרה לעזוב לא רק את אביה של הילדה, אלא אותה עצמה, את בתה! 

בשיר "שתי עדויות" מתייסרת שוב רונן על מה שסיפרה לה  "חברתך מסמינר בית הכרם" שהעידה: אביה של הילדה הקטנה הסכים לסלוח לאמה על בגידתה בו, רק שתשוב אליו, "בשביל הילדים  / הוא אמר" – "ואת סירבת", המשוררת מספרת בכאב שלא יפוג לעולם, שממשיך "להדהד ממני לבנותי / ומהן מאם לבת, מאם לבת". 

בשיר "זה היה אחר הצהריים" היא מנסה להיזכר ברגע של הניתוק, בשלב הנוסף של הנטישה, כשלקחו אותה מידי אביה, מנסה לשחזר בתודעתה את "הבית / הראשון הולך / ונעלם", את אביה ש"עוד נותר, מתנדנד / על בלימה", את אחיה, שנשאר עם האבא, "עומד שם ונכלם", והנפש זועקת, בלי קול: איך אפשר? איך ייתכן? למה? למה? ואז מגיע מיד השיר הבא: "ואולי היתה זו", שבו, במילים אחדות, מתארת רונן את ההשלכות האינסופיות של כאב הניתוק השני, לא רק מאמה, לא רק מאביה, אלא גם מאחיה: "יד אחי / ממנה נותקתי // נגזר עלי לבקשה / כנידונה / בכל ילד, בכל נער / בכל עלם, בכל איש // לעולם, בכל אדם". 

בשיר "בית היתומים ברמת גן, מפת דרכים", אנחנו מבינים, בעצם מגלים, ביחד אתה, את מלוא הזוועה: היא נשלחה, בעודה פעוטה – ששני הוריה חיים! – לבית יתומים! "האם ייתכן / ילדה בת שלוש וחצי / מחכה שאגלה אותה / שישים וחמש שנים?" היא מתארת איך "הקרקע נשמטה / תחת רגלי" כשהבינה, "מתוך התוהו", כשפתחה את המחשב הנייד, עצרה את הנשימה, וקלטה: כן! שם היא הייתה. ובתוך "התוהו / בארכיון": מצאה אפילו תצלומים דהויים המתעדים את היותה במשך זמן מה "יתומה". שישים וחמש שנים נדרשו לה כדי לקלוט, כדי לתת שֵׁם למה שעבר עליה!

אחר כך, אנחנו לומדים, בשלב מאוחר יותר, אמה אספה אותה אל ביתה. אבל באהבתה, שאליה ייחלה כל חייה, לא זכתה מעולם. אמה אלימה. "רותחת מחימה". אפילו בגדיה של הילדה מפחדים מפניה, אחרי שהשליכה אותם לרצפה בהתקף זעם, והילדה מספרת "כל הלילה בכיתי", אבל "לא בגלל השברים", אלא "בגלל ששוב אינך אוהבת אותי / בגלל שאם לא תאהבי אותי, אמות". 

אבל היא לא מתה! אפילו כשילדה את תינוקה הראשון וציפתה למילה של שבח, אהדה, הזדהות (גאווה! התפעלות!) וציינה באוזני אימה, שבאה לבקר אותה, "תראי אמא, תראי? בסוף לא יצאתי זונה" התגובה המזעזעת של אימה הייתה – להסתובב, ללכת, ועוד לטרוק את הדלת "על כל סימני השאלה"!

הדוברת מוסיפה, "מאז איני שואלת. איני שואלת אותך / שום שאלה. ואת כבר אינך עונה. / דווקא כשאת מתה זאת הקלה גדולה", והנה הבית האחרון בשיר:

עכשיו גם לי התמונה, הזיכרון, לא יוצאים מהראש. ולא יצאו ממנו לעולם!

תודה לך, דיתי רונן, על כך שכתבת את השירים היפים הללו, שידעת למצוא פשר בכאב, לגבש ולזקק אותו, ולשתף בו אותנו. 

הנובלה נתראה באוגוסט היא יצירתו האחרונה של הסופר הקולומביאני המהולל, זוכה פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס. בניו "חילצו אותה מהעיזבון" עשר שנים אחרי מות אביהם, כך נכתב על הגב הספר, ולאחרונה ראה הסיפור אור בספר צנום, בתרגומו מספרדית של משה רון. 

אין אלא להודות לבניו של מארקס, ולעם עובד, על כך שזיכו אותנו ביצירה הקטנה והמופלאה הזאת, שהיא עדות נוספת, קטנה ומרגשת, לגאונותו של מארקס.

בעדינות ובפשטות, בעברית היפהפייה של המתרגם, נפרשים לפנינו חייה של אנה מגדלנה באץ', אישה בת ארבעים ושש, שנשואה באושר למוזיקאי, כמו שהיה גם אביה. היא זהובת עיניים, שאת יופיין ירשה מאימה, כמו גם את "הסגולה לא להרבות במילים ואת התבונה לנהל את המזג האישי שלה".

שלושה ימים לפני מותה התעקשה אימה של אנה מגדלנה להיקבר באי, הרחק מעיר המגורים של בני המשפחה. כדי להגיע לשם יש לשוט בסירה. ההפלגה מפחידה את אנה, אבל האי עצמו, חופי הזהב שלו, יערות העד, המולת הציפורים, "מעוף הרפאים של האנפות מעל ללגונה הפנימית" קוסמים לה, מאז שהגיעה לשם בפעם הראשונה ביחד עם אביה, כדי להציב את המצבה על קבר אימה. 

ומאז, כך החליטה, היא מגיעה אל הקבר כל שנה באוגוסט, כדי להניח עליו זר של סייפנים: הפרח האהוב על אמה. והיא כל הזמן מצפה בלי דעת לאות מהאם. למסר כלשהו, שיניח את דעתה, אם כי אין לה מושג מדוע, ולמה בעצם היא מייחלת.

אנה נשואה, כאמור, באושר. חיי האהבה שלה עם בעלה טובים ומספקים, ולמרות זאת, ובאופן מפתיע ומפליא, היא מתפתה פתאום, באחד הביקורים שלה באי, לקחת אל מיטתה גבר אלמוני, ולבלות אתו ליל אהבים סוער.

מאז זה קורה לה שוב ושוב: היא מגיעה לאי, מוצאת מישהו, כל פעם גבר אחר, שומרת על האלמוניות שלה ושלו, ומתענגת על לילה מפתיע ומרגש. 

רק בפעם הרביעית מתרחשת תפנית מפתיעה. היא זוכה פתאום בהארה שלא העלתה בדעתה, תגלית שנוגעת באימה, בקשר ביניהן, במשמעותו של האי בחיי שתיהן. הגילוי מביא לתפנית רבת עוצמה, להבנה שמסעירה את חייה, אבל שוב, כדרכה, היא מקמצת במילים, ואינה חושפת את הסודות שפענחה, וגם לא את אלה שיצרה בעצמה. 

אחרי שהבינה, בחשאי, בלי שמישהו יראה אותה, היא "בוכה מרוב זעם כלפי עצמה על הביזיון להיות אישה בעולם של גברים". 

מדהים להיווכח כמה עוצמה יכולה להתגלות ביצירה קצרה כל כך – 107 עמודים בלבד, בספרון בפורמט הקטנטן (והראוי!) שבו ראתה הנובלה אור. 

אנחנו מתוודעים לקונפליקטים, ל"עצבות ללא נחמה", לתחושה של הזדהות מופלאה בין בת לאימה המתה, לחיפוש הנואש אחרי פשר, לכוחו של מעשה האהבה הגופנית, שיכול לייצר תחושה של משמעות, וגם ליטול ולהפקיע אותה באחת.

הכתיבה הריאליסטית, הנטולה כל רמיזות להתרחשויות על טבעיות המאפיינות את מארקס, שימחה אותי במיוחד, כמו גם ההומור האירוני שמתבטא בדקויות שונות של תיאורים או תגובות.

למשל: אנה מגדלנה מצפה לכך "שאימה תשלח לה איתות מאשר, וציפתה לו בכל רגע. היא ראתה את עץ הסייבה הפורח, שעוד ועוד מענפיו נסחפו ברוח; ראתה את השמיים, את הים, את המטוס למיאמי באיחור של יותר משעה בשמיים שאין להם קץ": השילוב בין תיאורי הטבע, שבהם מקובל לחפש אותות, לבין מטוס שאיחר להמריא, שבכולם היא מבקשת לראות סימנים שיגיעו מהאימא המתה שלה, משעשע.

כך גם התיאור שבו אנה נפגשת במעצב שיער, אדם "שחצן וחלקלק, שהיה ראוי לשם נרקיס יותר מלשֵם גסטון"… שנון!

הגרסה העברית יפהפייה ומושלמת. אני לא יודעת ספרדית, אבל התענגתי מכל משפט ומכל פסקה. הכול נקרא מדויק, בלי אף שמץ של תחושה שלא נוסח כך מלכתחילה, ולא נכתב במקור בעברית. 

Gabriel García Márquez
En Agosto nos vemos

תרגם מספרדית: משה רון

אחד הדברים הנוראים ביותר שקורים לעתים לדתות ולאמונות הוא שבשלב מסויים מתקיים בקרב המאמינים נתק כמעט טוטאלי מן המציאות, וכל דבר וכל אדם אינו נתפס כמות־שהוא, אלא כסמל מילולי. למעשה, אותם אנשים שחיים במצב הזה, חיים כל העת בדמיון; לדידם, הטקסט הוא המציאות היחידה.

חילוני לא יבין זאת, אבל אדם כזה, כשהוא רואה ערבי הולך לעבודת יומו עם שקית פלסטיק ופיתה, אינו רואה את האדם החי, אלא עמלק; ואז הבעיה היחידה שלו היא אם לזכור את אשר עשה לנו עמלק עכשיו, ברגע זה, או לחכות עוד קצת, מטעמים “פרגמטיים”. אדם כזה יכול לחיות במשך שנים מול כפר ערבי, בלי לדעת אפילו את שמו, או תוך העמדת פנים שאינו יודע, כי בגלל “לך אתננה” הכפר הוא עניין מדומה, ואיננו קיים. לדידו אין שם בכלל אנשים חיים, ואפילו קשי־יום; לכן מותר לרקוד על אסונם בכפר השילוח, ולעמוד על דמם אחרי מערת המכפלה עם בקבוק משקה ביד: הטקסט ממילא ביטל אותם ואת קיומם. לכן, כיוון שכתוב במגילה “נהפוך הוא”, יש היתר להפוך דוכני ערבים בשוק. לכן, כאשר אומרים את המלים “השלטון חלש ואינו מגן עלינו”, יש בכך רמז עבה וקשר הדוק לפנחס בן אלעזר שעשה דין לעצמו, כשחלשה דעתו של משה, כלומר, הֵיתר לשפוך דם. הֵיתר הבא כביכול מן הטקסט.

למעשה, נתנו רבנים היתר גמור לשפיכת דם ערבים ברגע בו אמרו שלכל הערבים יש דין רודף, ולכן מותר לפגוע בהם בכל מקום. הדבר היחיד שמעכב הוא התקנה של דינא דמלכותא דינא, כלומר יש לקבל את דין השלטון; אבל למן הרגע בו אומרים שהשלטון אינו לגיטימי, כמו שאמרו רבנים רבים באחרונה (ובהם הרב שלמה גורן, שקיבל זמן רב את משכורתו מן השלטון הלא־לגיטימי הזה) – חדל השלטון בישראל להיות בבחינת מלכות, ולכן החוק שלו אינו חוק ואינו מחייב. גם מדינת ישראל נמחקת מהמציאות.

אנחנו מדברים בעצם, על חיים שלמים המתנהלים בתחפושת. לא ייפלא שחג פורים הופך להיות חג בעל הטען נפשי עצום: זה החג הקדחתני, שבו מיטשטש עוד יותר הגבול שבין מציאות לבין דמיון, ובהרבה מקומות בעולם הקרנבל והיום בו מותרת התחפושת הופך להיות פסק־זמן המסתיים לא פעם באלימות ובספירת גוויות. לאנשים שחוש המציאות שלהם פגום ממילא, מהווה פורים סיכון ממשי של יציאה גמורה מן המציאות. יש כאן איזה עיוְעים, איפור, דמויות מדומות, חייל שאיננו חייל, מלך שאיננו מלך אבל היום, ברגע אחד זה, הוא כן; מכשפות ושדים ולילין מכל הצדדים, ושום דבר איננו כפי שהוא באמת. הבאת עקרון התחפושת עד שיאו, מהווה סיכון ממשי לאנשים מעורערים ממילא, אנשים שחייהם מתנהלים מאחורי תחפושת של בגדים מיוחדים ושל טקסט ואכן, חג פורים, במסורת היהודית, הוא אחד החגים בעלי הביטוי הגזעני ביותר שיש – בטענה שביום זה חובה להתבשם “קצת”, אם לא עד דלא ידע, וכל ההתאפקות שנהגה במשך השנה, וכל מה שהיה סמל, מה שהיה “כאילו”, ביום זה נעשה לממשי.

פורים הוא אחד החגים הגלותיים ביותר של עם ישראל. לא רק מפני שעלילתו מתרחשת בגלות, לא רק מפני שיש לנו שם מיעוט שחייו תלויים בגחמת השליט, שתדלנים, ו“היהודיה היפה” שמצילה את עמה במיטת השליט המקומי. החג הוא חג גלותי מעיקרו, בלי שום נסיבות מקלות, מפני שעוסקים בו בנקמה. נקמה היא עניינם של חסרי אונים. במדינה ריבונית אין נקמה: יש בה חוק ומשפט. בגיטאות של השואה אפשר היה לדבר – ולכתוב – על נקמה. במדינת ישראל קיים בית משפט.

אפשר להרהר הרבה בשאלה מדוע בחר לעצמו חלק מן היהודים לגור במקום שבו הוא חי, בעצם, חיים של מיעוט מאויים בגטו, ומה המיבנה הנפשי שמביא אנשים לכך. אפשר לומר שרבים מאותם אמריקנים קיצוניים שעלו לארץ, בעצם לא עלו אליה כלל, אלא המירו את ויליאמסבורג ואת ברוקלין בגיטו אחר בתוך חברון, או קריית ארבע, מקום בו הם מוקפים “שווארצעס” ועמלק, אלא שכאן מותר להם לשאת נשק ולהשתמש בו. רק מי שאין לו שמץ מושג במציאות הקיימת יכול לקרוא לכך “ציונות”, וכמובן גם זה “כאילו”, וגם זו תחפושת מסוכנת.

אותה התעלמות מכוונת מן המציאות איפיינה את גוש אמונים מראשיתו. האידיאולוגיה של ההתנחלות, מראשיתה, דמתה להיתר כניסה במהירות ובכוח לצומת הומה אנשים ורכב, בלי לעצור ובלי להביט ימינה ושמאלה; ואם יידרסו אנשים – הרי זה רק חלק מאתחלתא דגאולה. מדובר, מראשית, על דרך הפוטרת יהודים, כביכול, מהתנהגות יהודית נורמטיבית. מדובר על דרך המוחקת את עצם המושג “חטא”, שבלעדיו אין דת. יותר מכך: היא פוטרת אנשים מכל נסיון לראות מציאות, אנשים, שדות, בתים. רק בנתק כזה יכלה נעמי שמר לכתוב “ואין עולה בהר הבית”, כאשר עשרות אלפים עלו בו מעשה יום יום, או “כיכר השוק ריקה” – כשהיא היתה ריקה מיהודים ומלאה עד אפס מקום בני־אנוש אחרים. רק בנתק כזה יכול היה אותו גולדשטיין לסרב לטפל בפצועים דרוזים, לא כל שכן שבויים, מפני שרק “אתם קרויים אדם”. לאחרים, מן הסתם, יספיק וטרינר. רק במציאות כזאת יכול היה חנן פורת לרקוד בכפר השילוח על אסונה של משפחה שלמה – ילד מרטיב מפחד, אשה מוכת אסתמה – שנזרקה מביתה, שהרי הם אינם קיימים ו“הם עוד יגידו ‘יעיש ישראל’” כפי שאמר ולא גימגם הח"כ.

מדברים היום על “חשבון נפש”. למי שיודע לקרוא את הטקסטים, אין ולא יהיה חשבון נפש בקרב אותו מחנה שהמציאות איננה קיימת עבורו. קולם של אחרים או אינו נשמע, או שאינו קובע. רק ההגונים ביותר בקרב המחנה הדתי, אנשי מימ“ד, דיברו במפורש על “שפיכות דמים” – הביטוי החזק ביותר שקיים ביהדות, חזק ואוניברסלי הרבה יותר מן הביטוי “רצח”; שכן בשפיכות דמים נאמר “ייהרג ובל יעבור”, ולרצח סוגים וסיווגים שונים. השאר לא שינו את שימושי הלשון שלהם, ותועבת חברון קרויה בפיהם “המעשה”, או “האירוע”, בלי שום מיטען מוסרי או אנושי. מה כבר עשה אותו גולדשטיין. בסך הכל נקם ב”רודף". שופך דם האדם באדם דמו יישפך? שטויות. הרי לא מדובר בבני אדם.

זאת התמונה, והיא קשה מאוד, קשה הרבה יותר משמתארים לעצמם כמה חילונים תמימים בממשלה ומחוצה לה. לחלק מאיתנו לא היה רצון כל השנים האלה להבין במה מדובר, למרות כל ההתראות, עד שבאו כמה קטעי מציאות וטפחו על הפנים. בפרשת המחתרת היהודית – אפשר היה לומר שמדובר בכמה “קיצוניים”, וזאת למרות העובדה שמועצת יש“ע אז לא גינתה את הרצח, אלא רק פסלה את “נטילת החוק לידיים”, ביטוי חסר כל משמעות הגיונית והלכתית, הרומז למעשה פנחס בן אלעזר, ולא יותר. אחרי שמר לוינגר רצח ערבי חף מכל פשע ליד חנות הנעליים שלו בחברון, נטלו אותו חסידיו על כתפיהם ורקדו, וראש בני עקיבא הצדיק את מעשיו. מאות אנשים, אם לא יותר, היללו בפה מלא את האדון גולדשטיין; ועד לרגע כתיבת הדברים האלה, לא גינתה מועצת יש”ע את המעשה ורק הביעה “צער”. צער על מה? על מותו של אותו צדיק? על שבעטיו נקלעו לצרות? לא תועבה, לא רצח, לא שפיכות דמים, לא טבח, רק איזה “צער”, צערם של טהורי עיניים מראות רע, ר"ל.

מי שאינו מבין שמדובר באנשים בעלי אידיאולוגיה מעוותת, ששום דבר חוקי, מוסרי או מצפוני לא יעצור בעדם, יוכל להאשים רק את עצמו על ש“בחלומותיו הרעים ביותר” לא ראה את הנולד. בוועדת אגרנט קראו לזה “קונספציה”.

ידיעות אחרונות 3.3.1994

ספרה החדש של לבנה מושון, מכתב לסוהר 343ב, זכה ב־2022 בצדק רב בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. מדובר ברומן חכם שסחף אותי בקריאה, עד שלא יכולתי להרפות ממנו.

כמה מיטיבה מושון לתאר את הכאב של אישה שגורלה, כך נראה, נחרץ בילדותה! באיזו עוצמה היא מצליחה להביא את פרטי הסבל שעברה, על כל פרטיו ודקדוקיו, ועושה זאת בדייקנות שמעוררת השתאות, הזדהות וצער עמוק, על חייה של המספרת!

באיזה תחכום טווה מושון את העלילה, שמובאת אלינו משתי נקודות מבט: של הילדה הנפגעת, שגדלה להיות האישה המספרת, ולצדה גם זאת של הפוגע עצמו!

כדי שזה יתאפשר נוקטת מושון בתכסיס ספרותי מוצלח: הסיפור מגיע מגיע כמעין מכתב שבו פונה המספרת אל אביה הפוגע, ואז מצוטטים הדברים שהוא עצמו אמר בשעה שהתראיין אצל חוקרת, שאיפשרה לו לספר על מה שקרה לו, לאשתו ולילדיו, וגם לאסירים שהיה מופקד על שמירתם במשך עשרות שנים, כסוהר בבתי כלא שונים. כך יש שתי דמויות שמספרות מגוף ראשון: האבא והילדה. הפוגע והנפגעת. התוקף והקורבן. ומתקיים הדהוד בין השניים: פעם מנקודת המבט שלו, אחרי כן – מזאת שלה. הוא, למשל, קנה יצירות אמנות שיצרו אסירים, היא מבועתת, כי שברה בטעות משהו מתוך אחת מהן, וברחה מהבית, מהפחד שתיענש. 

אין לטעות: פתחון הפה שהמספרת מעניקה לאביה אינו מבלבל אותנו. יש כאן לפנינו אדם שאין לו מושג עד כמה הוא מפליל את עצמו בדבריו. הוא כמובן מספר לא אמין. כמו הומברט הומברט בלוליטה הוא אינו יודע שדבריו מסגירים את היותו מתעלל רגשית, את הפגיעות האיומות שהוא פוגע, את הייאוש חסר התקנה שהוא זורע.

בכל פעם שהחוקרת (לצורך עבודתה האקדמית) מנסה לכוון אותו, ושואלת שאלות שמקשרות בין סיפוריו המזוויעים לבין בני משפחתו, אביה של המספרת "נתקע": אין לו מושג מה היא רוצה ממנו. "האם מפרידה חומה בין שני העולמות, וכשנסגרת דלת אחת נפתחת דלת חדשה ליקום אחר?" החוקרת שואלת אותו למשל, בניסיון להבין אם סוהר אכזר יכול להשיל את תפקידו ולהיות אבא טוב לילדיו, והוא משיב: "אני לא מבין את השאלות האלה"….

יש לו דעה טובה על עצמו. הוא משוכנע שחינך את ילדיו כיאות. עד כדי כך שבנותיו אפילו לא מעשנות, הוא מתרברב… הן, כך הוא בטוח, לא יידמו לעולם לפושעים שעל שמירתם הוא מופקד, גם אם חייו וחיי בני משפחתו כרוכים בחיי בית הכלא, ובחיי האסירים המרצים שם את עונשם. וכמה שהוא טועה…

כבר בעמודים הראשונים בספר אנחנו קולטים שאחריתו לא תנחם, שלסבל שעליו נקרא לאורך הספר לא תהיה ארוכה, אלא רק, אולי, תקווה אחרונה שזאת עוד תתרחש אי פעם.

דמותו של האב מורכבת, אבל רק לכאורה: "ידעת להתחבב על זרים ולהרשים אותם", מספרת לנו בתו של שעיה שָׁאָלוֹ, גם זאת תמיד רק "עד לרגע שהרגיזו אותך באמירה קטנה, במילת ביקורת, בצליל לא אוהד." כשזה קרה הוא ידע להיות קיצוני ואכזרי.

על גב הספר הוא מתואר כ"אדם קפדן ונוקשה". בעצם הוא הרבה יותר מזה: הוא אדם אלים, אכזר, למעשה – סדיסט. הדוגמאות לכך רבות מספור. אחת הקשות בהן: כשלבתו הקטנה "בורח" בלילה פיפי, הוא שורף לה את הטוסיק בגפרור, כעונש! הוא מאלץ את בנותיו לעבוד בפרך, כל לילה להאכיל בחושך, על הגג, את התרנגולות שהוא מגדל. הוא נוהג להעיר אותן באלימות, בשש בבוקר, גם בימי חופשה, כדי שיעזרו לו. אין בו שום רוך, שום גילויי אמפתיה, או הבנה, הוא בכלל לא רואה את ילדיו או את אשתו, ואת הצרכים שלהם!

מה למדה המספרת מאביה?

לפחד! לזהות את הריח של הפחד. "הייתי השכנה של פחד מיום שהבנתי שהשמיים שמעלי נוסעים ושהם עלולים ליפול בדיוק על צומת הילדות שלי".

בכל פעם שאביה התקרב הביתה, כשחזר ממשמרת ארוכה בבית הסוהר, נהג הילד של השכנים להזהיר אותה ואת אחותה "אבא שלכן, בא…" ושתיהן פרצו כל פעם בבכי מר…

גם אימה סבלה. שכן, כך היא פונה ומספרת לו, בכל פעם שהגעת הביתה "ישנת. ואם לא ישנת – צעקת, ואם לא צעקת – הלכת לבית הכנסת. ה'לבד' של אימא, בכל הנוגע אליך, היה מוחלט".

מושון, באמצעות המספרת שלה, מעניקה כאמור למְענה שלה פתחון פה, מאפשרת גם לו לדבר על כאביו. למשל, על העבודה הקשה מדי: "שלוש שעות שמירה, שלוש שעות מנוחה בתוך עשרים וארבע שעות או ארבעים ושמונה שעות של שתי יממות ברצף." נותנת לו לספר כמה שהכול היה "מתיש. המנוחה לא הייתה נכונה. העייפות גרמה לאדישות ולחוסר ערנות", על כך ש"האסירים לא טיפשים, הם מזהים סוהר מטושטש ממרחק. הייתה מתיחות, היה חשש מפני האסירים, לא היה להם מה להפסיד, אני לא יודע איך עברתי את השנים האלה… יותר מדי פעמים היה גיהינום." אבל אז הוא מוסיף את המשפט המזעזע, הקטוע, "ואם ילד לא עשה מה שביקשתי…"

אללי.

ברקע העלילה אנחנו לומדים רבות על בתי הסוהר בישראל. למשל – כיצד עם קום המדינה "אנשים פשוטים, לא סבא שלהם ולא אבא שלהם ולא הם ידעו מה זה להיות סוהר יהודי במדינה עברית, ופתאום קיבלו כוח ומרות", ועד כמה "להיות סוהר היה מוזר" מבחינתם. אנחנו לומדים איך נפתח אגף הנשים ברמלה, ואיך ומתי נהפך ל"כלא תרצה", אבל בעיקר קוראים על הסיוט שנקרא בית סוהר, ולא רק מנקודת המבט של האסירים.

"לאף אחד לא היה מושג על הגיהנום שמאחורי הקירות". לנו, הקוראים, ברור שמדובר הן בקירות של בית מתעלל, והן באלה של בית הסוהר. עכשיו, בעקבות מכתב לסוהר 343ב אנחנו יודעים קצת יותר על הזוועה.

הֵם מִתְנַעֲרִים מֵעָפָר, הֵם כְּבָר קָמִים מֵאֶבְלָם –
וַאֲנִי בְּיוֹם קוּמָם
חָלֹץ אֶחְלֹץ נְעָלַי, רֹאשִׁי אֶתֵּן בָּאֵפֶר,
אֵשֵׁב יָחִיל וְדוּמָם.

אִלֵּם אֵשֵׁב לִפְנֵי קִיר מִקְדָּשָׁם הָאִלֵּם,
וּתְפִלָּתִי לֹא תָבֹא –
אֶל-מִי וְעַל-מָה? עוֹד עַל-תִּלּוֹ מִקְדָּשָׁם –
וֵאלֹהִים כְּבָר עֲזָבוֹ.

אֵבֶל כָּבֵד לִלְבָבִי, יָגוֹן קוֹדֵר בִּלְבָבִי –
כֻּלָּם עוֹבְרִים לְתֻמָּם,
וְאָנֹכִי חֲלוּץ נַעַל אֵבֶל יָחִיד אֵשֵׁבָה,
אֵשְׁבָה יָחִיל וְדוּמָם –

ב    

וְאִם-אֶגְוַע מְזֵה חָרוֹן עַל מַפֶּלֶת מִקְדַּשְׁכֶם –
יְהִי מוֹתִי דּוּמִיָּה;
אַל-תַּרְגִּיזוּ עַצְמוֹתַי, אַל-תְּטַמְּאוּ אֶת-זִכְרִי
בְּדִמְעַתְכֶם רְמִיָּה.

שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת לְגֵיהִנֹּם – הֵם שְׂרָפוּנִי בְּחַיָּי –
יִשְׂרְפוּנִי בְּמוֹתִי,
קְלוּ אֶת-לִבִּי, זְרוּ אֶפְרִי, אַךְ בְּיוֹרַת דִּמְעַתְכֶם
אַל-נָא תִשְׁפְּטוּ אוֹתִי.

וְאִם-אֶרְקַב בַּקֶּבֶר – הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח,
וְאֶחֱלֹם רִקְבוֹנְכֶם;
וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִׁלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם
וְהִתְפַּלֵּץ לִקְלוֹנְכֶם.

תרס"ח.

אנחנו באים לעולם ברגע אחד. וכעבור כך וכך שנים – עוזבים אותו. ואלה, לפי ספרו של יון פוסה, שזכה ב־2023 בפרס נובל לספרות, שתי נקודות הציון הראויות ביותר (אולי אפילו היחידות?) שיש להתעכב עליהן: להרהר. לתהות. לנסות להבינן. הן המהות: הלידה שהיא תמיד פלא ונס, והמוות, שאפשר רק לשער איך הוא מתרחש.

על ההתחלה אפשר לספר מבחוץ. כמו בספר שלפנינו – מנקודת המבט של מי שבעוד כמה רגעים יהיה לאב. שמו אוּלַי. הוא מצפה במטבח להולדת התינוק החדש. הוא מחמם מים, לבקשתה של המיילדת (תמיד תהיתי, ואני עדיין לא יודעת, מניין מגיעה הקונוונציה הספרותית שלפיה כשאישה יולדת יש צורך במים חמים. לשם מה, בעצם?), הוא מקשיב לזעקותיה של אשתו, מתלבט מה תפקידו בתהליך, האם עליו להתרחק, כדי שלא להפריע? האם ייוולד לו הפעם בן? והכול יעבור בשלום? התינוק יהיה בריא? והאימא? אם יהיה בן – ודאי יקרא לו יוהנס, על שם אביו. רק שתלד כבר. רק שהייסורים שלה יסתיימו בכי טוב.

על הסוף אפשר לנסות לספר מנקודת המבט של יוהנס: אכן, הוא נולד והזדקן. אכן, הוא נקרא על שם סבו. הוא התחתן. חי באושר. הוליד שבעה ילדים. לאחד מהם נתן את השם אוּלַי, לזכר אביו, הגבר שפגשנו בתחילת הסיפור ולא ממש הכרנו אותו. על עשרות השנים שחלפו מאז שאמו של יוהנס החזיקה אותו בזרועותיה, כמה דקות אחרי שנולד, נעבור ביעף, ורק כזיכרונות חולפים על ערש דווי, חלק מהזיות הדמדומים שלו במהלך גסיסתו. הוא רואה בעיני רוחו תמונות מעברו: מפגשים עם חברו הטוב, פטר. היום שבו הכירו לראשונה, בעת ובעונה אחת, את נשותיהם. רואה, ואנחנו אתו, הבזקים קצרים מחיי הנישואים שלו. אבל הכול ידמה לחלום שבו הכול יכול להתרחש. למשל, מי שמת מזמן, מופיע. ואפשר לזרוק אבן, והיא עוברת דרכו. לכול יש איכות של הזיה. את התחושה הזאת אנחנו מכירים.

יון פוסה לוקח על עצמו את הזכות לתאר בפנינו גם את מה שקורה אחרי המוות, כאילו מדובר בעובדות: יוהנס, שכל חייו היה דייג, ישוט אל מעמקי הים, בחברת פטר שנשלח לקחת אותו אל הצד השני של הקיום, ולשם כך, כדי "לגמול אותו מהחיים", כך הוא מסביר, "החזירו לי קצת גוף, כדי שאוכל להביא אותך." פוסה בעצם "מבטיח" לנו, בקולו הכל־יודע, שיש המשך; שאחרי המוות נפגוש את כל מי שאהבנו, וכל מה שלא אהבנו ייחסך מאתנו "שם". אלה כבר לא הזיות של גוסס, אלא – השקפתו של הסופר שאינה מוצגת עוד כדמיון, אלא כאפשרות ודאית… "ביעד שלנו [כלומר – במוות] אין גוף, לכן אין כאב", מסביר פטר ליוהנס, ומסביר גם שאין שם מילים, שאין שם "אתה ואני", ששם "לא טוב ולא רע, אלא גדול ושליו ורוטט קצת, ומואר". האם נקבל את דבריו? נראה שכל אחד יחליט בעצמו עד לאן הוא מוכן או מסוגל ללכת בעקבות הסופר וכתיבתו.

עלי להודות בהכנעה – לא השתכנעתי.

נכון: פוסה מפליא לצייר ברומן הקצר – אולי בעצם אפשר לכנות את בוקר וערב נובלה? – את החיים המסוימים, הספציפיים מאוד, של משפחות דייגים שחיים בצניעות מופלגת על אי קטן בנורווגיה, ומתפרנסים מלכידת סרטנים ומדיג; אמנם מעניין מאוד הרעיון שלפיו די לגעת בלידה שהיא "אולי אחד הקרבות הקשים בחיי האדם, לצאת מכור מחצבתו בתוככי הרחם" ובמוות, כי כנראה שהמסע המוביל מנקודת ההתחלה אל נקודת הסוף לא כל כך חשוב בעצם; אבל מכאן ועד לקבלת תיאור המוות שאותו רואה פוסה, הוא עצמו, לא הדמות שברא, ארוכה לטעמי הדרך.

אולי כדי להעריך באמת את פוסה מוטב לקרוא ספרים נוספים שכתב (כמו שהיה עם אנני ארנו, הסופרת הצרפתייה שזכתה בפרס נובל לספרות שנה לפניו, ושרק אחרי שקראתי כמה מספריה הצלחתי להבין את ההצדקה להעניק לה את הפרס). רק אחד מספריו של פוסה, זה שלפנינו, תורגם לעברית. אנסה אולי לקרוא ספרים נוספים שלו באנגלית, כדי לעמוד על גדולתו.

איך אפשר לתאר באמצעות מילים של בני אנוש מציאות שהאדם אינו יכול לתפוש?

צריך שקט. הרבה שקט בין המילים, כדי שנוכל לשמוע את קולם של הקורבנות.

 Comment peut-on évoquer avec des paroles humaines une réalité qui n'est pas à la mesure de l'homme?  Il faut le silence, beaucoup de silence entre les mots pour qu'on entende le bruit des victimes

אנה לנגפוס (1966-1920) סופרת יהודייה ילידת פולין, הגיעה לצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה. כלת פרס גונקור (1962) על ספרה משא החול.

,treason, treachery, betrayal, infidelity, faithlessness infidelity – את כל המילים הללו מתרגמים מאנגלית לעברית באמצעות מילה אחת: "בגידה", בין אם הן מבטאות בגידה במדינה, בין בני זוג, במחויבות אישית… בין אם הן מביעות חוסר נאמנות, מעילה באמון, או מעשה שדינו עלול להיות גזר דין מוות, למשל – כשאדם בוגד במדינתו, במהלך מלחמה. מעניין אולי לבחון פעם, מנקודת מבט אנתרופולוגית ובלשנית, מדוע העברית מסתפקת במילה אחת לצורך גוונים שונים כל כך של בגידות (שמו של ספר סיפורים שכתבתי, בגידות כל מיני, שעוסק בבגידות מסוגים שונים, מעורר בדרך כלל את התגובה המוכרת: מבט מבודח וסקרן, שכן "ברור" לשומעים שהכוונה לבגידות עסיסיות בין בני זוג…).

את הספר שלפנינו, בגידה בממלכת הסוד, כתבו פסיכולוג ארגוני, שלמה פלד, ופסיכולוג קליני, ד"ר אילן דיאמנט. השניים מנסים "לסווג מאפייני אישיות ומצבים שעל פיהם ניתן יהיה לנבא
התנהגות של בגידה", ורואים בכך "אתגר מקצועי מסקרן."

הם מנתחים סיפורי חיים ומאפייני אישיות מגוונים של בוגדים. כדבריהם: "ההתבוננות בפסיכולוגיה האישית המניעה התנהגות של בגידה אפשרה לנו לאפיין מרכיבים מסוימים של קבוצות סיכון לבגידה", והם מגיעים למסקנה כי "המשותף לכולם הוא השילוב בין מבני אישיות לבין נסיבות חיים, שילוב הגורם לערעור הוויסות הרגשי, לשחרור מעצורים ולחסימה של התבוננות עצמית כנה במשמעות המורכבת של הבחירה במעשה הבגידה," וכמו כן, ש"הבגידה היא ניסיון עקר ולא יעיל לפתרון של מצוקות רגשיות, שמחירה האישי והמדינתי בל ישוער".

השניים משרטטים את דמויותיהם של בוגדים רבים, חלקם מישראל, אחרים – ממקומות שונים בעולם, למשל – החבורה המכונה "רשת קיימברידג'", גאי ברג'ס, קים פילבי ואנתוני בלאנט, כולם אנגלים שהחליטו בשלב מסוים בחייהם הצעירים לבגוד בארצם, לטובת ברית המועצות.

מניעיהם הרגשיים היו שונים: ברג'ס, למשל, היה הולל, "מופקר מינית" ושתיין, שהיה רגיל לחיות חיים כפולים, כלומר, להסתיר סודות משמעותיים בחייו האישיים. הוא היה הומו בתקופה שבה להט"בים נחשבו בבריטניה עבריינים על פי החוק. אצלו המניע הנפשי הסמוי לבגידה במולדת, כפי שמאבחנים אותו פלד ודיאמנט, היה – הקשר הנפשי הסימביוטי והחולני עם אמו. אחת הראיות לתיזה שפיתחו פלד ודיאמנט היא – מכתב שכתב ברג'ס לאמו אחרי שנמלט לברית המועצות, ובו אפשר להיווכח באינטימיות המוגזמת ששררה ביניהם. "הצורך של ברג'ס להיות מיוחד עבור אמו ייצר התנהגות המכוונת לרצות אותה, לעשות כל שניתן כדי שתחוש מסופקת ונינוחה," הם כותבים, ומוסיפים כי "הקושי התגבר לנוכח החוויה – והידיעה – שאין ביכולתו לספק את מלוא צרכיה".

כמו עם ברג'ס, כך ניתחו פלד ודיאמנט את מניעיהם הנפשיים של כל שאר הבוגדים שאת סיפוריהם תיארו: ג'ונתן פולארד הוא, על פי הכותרת של הפרק העוסק בו "הילד שרצה להיות מה שאינו". הם מתארים את תפישתו העצמית הגרנדיוזית, את הבלבול שלו בין דימיון למציאות, את הניסיון שלו לממש פנטזיות־גדלוּת באמצעות הבגידה, ואת האופן שבו ערכו העצמי היה תלוי לחלוטין "באישור מצד אחרים". על פי ניתוחם הפסיכולוגי "יחסים בינאישיים המבוססים על צורך בהתפעלות מפתחים את אומנות ההתחזות", וכך פולארד, "כדי לזכות באהבה, בהערכה, בהתפעלות ובהתפעמות", הרגיש שאין לו ברירה אלא "לרמות ולהוליך שולל את הקהל סביבו".

את אודי אדיב, המכונה "הצבר האולטימטיבי", הניעה לדעתם ההזדהות עם אמו, שכל חייה בקיבוץ חשה "לא שייכת ונאבקה על ייחודיותה ועל עצמאותה".

מרקוס קלינברג, המדען מהמכון הביולוגי שהעביר לסובייטים את הסודות הכמוסים של המכון, היה רדוף שאיפה לגאול את העם היהודי. הוא היה "הניצול האחרון" והיחיד מבין בני משפחתו. אביו היה זה שבזכותו ניצל, כי, בניגוד לדעתה של האם, הורה לו לברוח מביתם בוורשה. קלינברג עשה לדעתם את מה שעשה כי האמין שבעצם כך הוא מציל יהודים – וזאת הייתה משימת החיים שהטיל עליו אביו, לפני שנס על נפשו.

כל פרק קצר בספר עוסק בבוגד אחר, ובמניעיו הנפשיים השונים, אבל יש לטעמי מכנה משותף מפתיע בין כולם: היו מקרים שבהם המגייסים טעו בהם, בעצם גיוסם, והיו מקרים שהסביבה שלהם חשדה בהם, ובכל זאת נדרש זמן רב, לפעמים שנים, עד שהמערכת נכנסה לפעולה ובלמה אותם.

איסר הראל חשד למשל בישראל בר, שהתברג לעמדות הגבוהות ביותר בציבוריות הישראלית, כאיש אמונו של בן גוריון. בר המשיך להעביר ידיעות לסובייטים, ונדרש זמן רב עד שנתפס.

בוגד אחר, מרדכי ואנונו נחשב מלכתחילה אדם מוזר ותמהוני, ובכל זאת אפשרו לו לעבוד בקמ"ג.

אברי אלעד "עבר תהליך אבחון רשלני ושטחי" לפני שהתקבל ליחידה מסווגת ביותר. אחרי שהחל לפעול בשוויץ ובגרמניה נהג "בפזרנות ובפזיזות". מפעיליו ידעו זאת, אבל "דבקו בתפיסה שאלעד כשיר להמשיך בתפקיד שיועד לו".

הפסיכולוג דוד רודי המליץ לגייס את מרדכי קידר, "עבריין שהסתבך בפלילים ונחשד בין היתר בשוד בנקים ובמעורבות ברצח נהג מונית" (!). אחרי שקידר גויס ויצא לשטח, הוא רצח בארגנטינה את הסייען היהודי שלו ושדד אותו…

לאחרונה משודרת בכאן 11 הסדרה התיעודית המרתקת האסירה X:  מיכל בן חורין יצאה למסע מתועד אל נפשם של הפסיכופטים הידועים בעולם, בהם צ'ארלס מנסון וריצ'ארד רמירז, בניסיון להבין את הטירוף של אביה החורג, אותו מוטקה קידר, סוכן המוסד הפסיכופת שהטיל עליה מורא.

את ויקטור אוסטרובסקי קיבלו לתפקיד מבצעי במוסד, "אף שתהליך האבחון הסתכם בהמלצה להימנע מגיוסו על רקע אישיותו הבעייתית"…

אולדרריץ' "ריק" איימס, יליד ארצות הברית, שירת ב־CIA ובגד וריגל עבוד ברית המועצות, עבר בדיקת פוליגרף שסימנה בעקביות שהוא משקר, ובכל זאת הוא "הצליח להונות את הבודק בטענה שהוא מתוח" וזה אישר לגייס אותו…

על כל אחד מהמרגלים יש סיפור דומה, וזה בעיני החלק הכי מוזר, שקשה מאוד להבין. אחרי מה שקרה כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023, אחרי המפלה המודיעינית הבלתי נתפסת שהתרחשה חמישים שנים ויום אחרי הכישלון המודיעיני המחריד של מלחמת יום כיפור, אפשר רק לקרוא ולהבין שמחדלים כאלה קרו וקורים בלי הרף, בכל העולם. אבל זה כמובן לא מנחם בכלל.

"הוא הבין כעת כמו שלא הבין דבר בחייו, המוות הוא אינו עניין רפואי שצריך למצוא לו טיפול מתאים", נמסר לנו, מתוך התודעה של אחת הדמויות בספר כוכב כפול. מי שזוכה, לצערו הרב, לתובנה הזאת הוא שרון, סטודנט לרפואה שנה ד', שהחליט לעזוב את הלימודים: הוא כבר יודע שלעולם לא יהיה רופא. שאין בו הדחף הפנימי העמוק; שהתחום בעצם די מרתיע ואפילו משעמם אותו.

אל התובנה המצוטטת לעיל הוא מגיע לכאורה בלי קשר להחלטתו לא להיות רופא, אלא בעקבות מחלה קשה, אנושה, של חבר קרוב מאוד. ובנקודה הזאת רומן הביכורים של מיקה שיינוק־קרטן נוגע בסוגיה מהותית הקשורה לחיים ולמוות, ליתר דיוק: לצורך של רופאים מסוימים, אולי של רובם, להאריך את חיי המטופל שלהם כמיטב יכולתם, גם על חשבון הארכת הסבל של אותו אדם, גם כשהם יודעים שאזלו הסיכויים, שאין עוד תוחלת בכל המאמצים הללו, ואין סיבה ראויה להעביר אותו עוד מסכת ייסורים, במקום להניח לו למות בשקט, מוטב אפילו – בבית, עם מי שאוהבים אותו, ולא במקום המנוכר והקר, על מיטה זרה, עם מכשור רפואי מחובר לכל חלק מגופו.

השאלה מתי לוותר, מתי להרים ידיים (מקצועיות), מתי להודות, לומר שכבר אין יותר מה לעשות, כנראה קשה מדי.

את הרומן ביססה המחברת על חוויית חיים שלה. היא התאלמנה בגיל צעיר מאהוב לבה, בעודה הרה עם ילדם השני. ברומן ניסתה בעצם לסלק שדים מפחידים שקיננו בה מאז: תחושות האשמה שליוו אותה על כך שסירבה להבין, שנעדרה ממיטתו, ולא הייתה לצידו ברגעי חייו האחרונים, לא מתוך הפקרה, אלא פשוט כי לא הצליחה לקלוט עד כמה מצבו חמור, ודחתה את ההגעה אליו בכמה שעות בלבד.

הספר כתוב היטב. הקצב שלו, שהולך וגובר ככל שהוא מתקדם, סוחף אותנו לתוכו, אל שלוש הדמויות הראשיות שניצבות על בימתו: אסף וזהרה, ושרון, חברו הטוב של אסף.

בשלב מסוים די ברור לקראת מה אנחנו הולכים, ובכל זאת המתח ההולך ונוצר אינו מרפה, ואינו מאפשר להפסיק לקרוא. הדמויות משכנעות מאוד. הקונפליקטים הפנימיים שכל אחד מהאנשים הללו מנסה לפתור מאפשרים לנו לחוות אותם כדמויות שהן כמעט אמיתיות, בשר ודם, לא ייצורים ספרותיים שקיימים רק בין דפי הספר.

אנחנו עם אסף, שמתחיל להבין מה קורה לו. שאוהב מאוד את בתו הפעוטה. ואת אשתו. שרוצה, כל כך רוצה לחיות!

אנחנו עם זהרה, שמאוהבת בבעלה. שמאפשרת לו לארגן את חייה, ונשענת עליו בתחושה של הקלה: סוף סוף מישהו שאוהב אותה, שמבין את צרכיה, שלא נבהל מהם. ומסרבת לראות את מה שקורה לו.

אנחנו עם שרון, עם חרדתו; עם הצורך שלו לעזור ולהקל, ובד בבד עם האימה שלו מפני האובדן הצפוי לו.

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר היא זאת שבה שרון משוחח עם הרופא האחראי, מתחנן בפניו שישחרר, שיודה בכישלון, שלא ימשיך לענות את הפציינט שלו בטיפולים שלא יועילו. שיגיד את האמת. אבל הרופא רואה בעצמו איש מקצוע. ולצד המקצועיות שלו, לצד הנחרצות שלו לעשות "הכול", ממש עד הרגע האחרון, מאבד את הרגש האנושי, את החמלה, את היכולת לראות במטופל שלו אדם שזקוק לא רק לידע רפואי, אלא גם למבט ויחס אנושי.

שיינוק־קרטן מיטיבה כל כך לתאר את הבדידות שבה כל אחד מאתנו נידון להיפרד בסופו של דבר מהעולם. "הוא הספיק להזדקף מעט במיטתו לפני שהגיעו אליו. הוא ניסה להציץ מעבר לכתפיהם, לוודא שמישהו נמצא איתו היום. תמיד היה מישהו. אבל היום לא ראה אף אחד. גם לא כשהציץ לכיוון המסדרון" – זאת מנקודת מבטו של החולה, ובעוצמה רבה יותר – מנקודת מבטו של המבקר בבית החולים: "סביבו בתים שבהם מיטות ואנשים. כל אחד מכורבל בחלומותיו לצד בני משפחתו. בסוף, חשב, כל אחד ישן עם עצמו, לבד."

אכן.

הספר ראה אור בהוצאת "שתיים", שחגגה לפני ימים אחדים שלוש שנים להקמתה. ספרי ההוצאה מאופיינים מאוד. יש ביניהם מכנה משותף: הם בעלי ערך ספרותי, ובה בעת – קריאים מאוד. גם העטיפות שלהם מתאפיינות בתכונות מזוהות, מעין טביעת אצבע טיפוסית: יש בהן תמיד ציורים צבעוניים וססגוניים שמושכים את העין ואת הלב, ומביעים גם משהו מהתוכן הריאליסטי והמדויק של הספרים. כֹּה לֶחָי לכן!

למרבה השמחה, אחד מספרי ההוצאה, טסקה מאת אילנה רודשבסקי, זכה השבוע בפרס ספיר לספר ביכורים. בשעתו כתבתי כאן עליו בהתפעלות ובהתרגשות, ושמחתי שגם ועדת השופטים הסכימה אתי. כה לחי, אילנה! 

היום את חוגגת יום הולדת. את בת חמישים ותשע.

אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.

כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.

כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.

מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.

לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?

ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.

כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.

זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.

האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.

ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.

השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.

חזרתי זה עתה ממסע במכונת זמן. היא לקחה אותי למקום שמוכר לי מאוד: שכונת בורוכוב בגבעתיים, כי במשך חמש עשרה שנה, כשלימדתי בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, הסתובבתי שם, במשך שעות ארוכות, כל שבוע. בית הספר שוכן בעיבורה של השכונה. בחצרו ניצב עד היום מה שנשאר ממגדל המים מהעבר הרחוק. נהגתי לעצור מדי פעם בדרכי מכאן לשם כדי לקרוא בסקרנות את השלטים שנקבעו עליו ולצידו: סיפורי תולדות המקום ומתיישביו.  

בניגוד למה שנראה בצילום שלעיל – חצר בית ספר תלמה ילין נראית עד היום כמו שמורת טבע קטנה –  שכונת בורוכוב היא כיום אזור אורבני סואן, בתי שיכון, חנויות הומות אדם וכבישים פקוקים… אבל פעם הייתה השכונה אזור כפרי, שגבל בנחל מוסררה. יכלו להשקיף ממנה עד הים. איך אני יודעת? כי כך סיפר לנו אוריאל אופק בספרו חמש דקות של פחד. הספר מנוקד, ומיועד מן הסתם לילדים, אבל חרף גילי המופלג, קראתי אותו בשקיקה ובהנאה רבה. 

הנה תיאור הנוף שנשקף אז משכונת בורוכוב – מערבה:

"שְׁנֵי הַיְּדִידִים עָמְדוּ עַל רֹאשָׁהּ שֶׁל גִבְעַת בֵּית הַסֵּפֶר. בִּנְיַן בֵּית הַסֵּפֶר הַמֻּקָּף עֲצֵי בְּרוֹשׁ וְאֹרֶן מַאֲחוֹרֵיהֶם, וְגַגּוֹת תֵּל־אָבִיב הַנוֹשְׁקִים לְפַס־הַיָּם הַרְחֵק הַרְחֵק לִפְנֵיהֶם. זֶה עַתָּה יָרְדָה הַשֶׁמֶשׁ לִטְבֹּל בִּרְצוּעַת הַיָּם הַנוֹצֶצֶת וְקַרְנֶיהָ צָבְעוּ בְּוָרֹד אֶת הַקֻּבִּיּוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל בָּתֵּי הָעִיר הָרְחוֹקִים. אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד שָׁעוֹת וּלְהַבִּיט בִּתְמוּנָה זוֹֹ, שֶׁעוֹרְרָה תָּמִיד מִין עֶרְגָה כְּמוּסָה מְתוּקָה בְּלִבּוֹ שֶׁל מִיכָה, אֶלָא שֶׁהַפַּעַם אִי אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד וּלְהַבִּיט סְתָם כָּךְ בָּעֶרֶב הַיּוֹרֵד, צָרִיךְ לָלֶכֶת.

"הַהַרְפַּתְקָה הַגְדוֹלָה מְחַכָּה לָהֶם."

תיאורה של תל אביב, על בתי "הקוביות הלבנות" שלה, מבהיר לנו מיד שמדובר במסע בזמן. אכן, את התאריך שבו מתרחשת העלילה אפשר לחשב כבר בעמוד השני, בעזרת אזכור שמשמש כנקודת ציון היסטורית, הממקמת אותנו על ציר הזמן: "'תִּרְאוּ אוֹתוֹ,'" אומרת אחת הדמויות, ילד ששמו מיכה, "שֶׁהָיָה דֵּי בָּקִיא בַּנַּעֲשֶׂה בַּחֲזִית. 'הַגֶּרְמָנִים מִתְקָרְבִים לְפָּרִיס וְהוּא [ילד אחר בחבורה] כְּבָר כּוֹבֵשׁ לָנוּ אֶת בֶּרְלִין.'" אהה, מדובר אם כן בשנת 1940 של המאה העשרים.

ומי הוא מיכה? די מהר מתבהר לנו שבעצם מדובר בבן דמותו של הסופר, אוריאל אופק. הוא שותל רמזים רבים לכך. למשל – "כָּאן חַיָּב הַמְחַבֵּר – שֶׁהָיָה אֶחָד מֵאוֹתָם נְעָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא מְסַפַּר כָּאן, לַעֲשׂוֹת אֶתְנַחְתָּא קַלָה וּלְסַפֵּר לַדּוֹר שֶׁלֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף וִידִידָיו מַה הִיא חֲצַר־אַלְדֶמַע וּמַהוּ הַכַּרְטִיס שֶׁמְחִירוֹ חָמֵשׁ דַקוֹת פַּחַד, וְהַמְחַבֵּר מַבְטִיחַ לְהַסְבִּיר הַכֹּל."

מיכה ילד חולמני, שומר סוד, טוב לב, נבון. הוא מבחין בכל יופי שנגלה לעיניו ויותר מכול, הוא ער להיותו שונה מחבריו: פחות זריז מהם, פחות שובב. הוא מעדיף להתבודד, לקרוא ספרים… אף אחד לא יתפלא שמהילד הזה יצא בסופו של דבר סופר, נכון? 

הספר מחזיר אותנו אל היישוב, כפי שהיה שמונה שנים לפני קום המדינה. חיילים בריטים מאיימים מסתובבים בין הבתים ומחפשים עריקים יהודים מצבא אנדרס הפולני שחייליו שהו בישראל והתאמנו כאן לקראת הקרבות הצפויים להם (קראנו עליהם בספרה המרתק של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה). נערים צעירים, אפילו כאלה שטרם מלאו להם שבע עשרה, מתנדבים לשרת בצבא הבריטי, כדי להילחם בנאצים. השבעות־סתר של המתנדבים הללו מתקיימות בחשאי. בחצרות כורים בורות סודיים, כדי ליצור בהם "סליקים": מחבואי נשק שנועדו למאבק נגד האנגלים. אירועים היסטוריים ידועים, למשל – הפצצת המטוסים האיטלקים על תל אביב – מתרחשים "לנגד עינינו", ואנחנו אתם, עם הגיבורים, אז ושם. 

יש בספר תיאורים מרתקים ומשעשעים מהווי החיים של אותם ימים:

 "בַּיָּמִים הָהֵם הָיו לָנוּ שְׁמוֹנֶה פָּרוֹת חוֹלְבוֹת, וְאַבָּא שֶׁלְךָ הָיָה יוֹצֵא עִם לֶמֶךְ כְּדֵי לְחַלֵק אֶת הֶחָלָב לַלָּקוֹחוֹת הָרַבִּים שֶׁלָנוּ, שֶׁהָיוּ פְּזוּרִים מִכָּאן וְעַד תֵּל־אָבִיב, וְאַבָּא שֶׁלְּךָ, כַּיָּדוּעַ לִשְׁנֵינוּ, אוֹהֵב לִקְרֹא לֹא פָּחוֹת מִמְּךָ, מְנַצֵל כָּל רֶגַע פָּנוּי לִקְרִיאָה. בְּקִצוּר – הָיָה אָבִיךְ עוֹלֶה עַל לֶמֶךְ עִם סֵפֶר בְּיָדוֹ, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וְאַבָּא עֵינָיו בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר. קוֹרֵא מִבְּלִי לְהַבִּיט לַצְדָדִים. הַחֲמוֹר צוֹעֵד בְּנַחַת, אָבִיךְ קוֹרֵא, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וּפִתְאֹם נֶעֱצָר, סִימָן שֶׁהִגִּיעַ אֶל בַּיִת שֶׁל לָקוֹחַ, אָז הָיָה אָבִיךְ סוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר, יוֹרֵד, מַכְנִיס אֶת הֶחָלָב, עוֹלֶה שׁוּב עַל גַּב הַחֲמוֹר – וּמַמְשִׁיךְ בִּקְרִיאָה. וְלֶמֶךְ צוֹעֵד הָלְאָה בְּנַחַת – עַד שֶׁנֶעֶצָר שׁוּב בַּתַּחֲנָה הַבָּאָה; זֹאת אוֹמֶרֶת מוּל בֵּית הַלָקוֹחַ הַבָּא. וְכָךְ הָלְאָה – עַד תֵּל־אָבִיב וַחֲזָרָה הַבַּיְתָה… כֵּן, כָּזֶה מִין חֲמוֹר מִלְמָד הָיָה לֶמֶךְ, יוֹדֵעַ בְּעַל־פֶה אֵיךְ לְהַגִיעַ אֶל כָּל הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלָנוּ. וּמֵעוֹלָם לֹא טָעָה! חֲבָל שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ יוֹתֵר…"

"'בֶּאֱמֶת חֲבָל,'" אָמַר מִיכָה, 'גַם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן לִרְכֹּב עָלָיו עִם הֶחָלָב, אִיפה הוּא עַכְשָׁו?'"

"'מִי יוֹדֵעַ?'" נֶאֱנַח סַבָּא, 'מָכַרְנוּ אוֹתוֹ בַּיָּמִים הַקְשִׁים, כְּשֶׁצִמְצַמְנוּ אֶת הָרֶפֶת…'"

הספר עתיר הומור דקיק. למשל – מיכה, שיהיה, כידוע, סופר, מספר לאחותו את עלילתה של הצגה שראה, ולמעשה ממציא את כולה, בתקווה שעד שיזדמן לילדה לראות את ההצגה בעצמה, כבר תשכח את סיפורי הבדים שלו… סבא של מיכה מספר לו על תקופת האשפוז שלו במוסד רפואי, שם פגש טיפוסים כמוהו, וחותם: "עַלִיז מְאֹד הָיָה שָׁם"…

עליז מאוד גם בסיפור שלפנינו. הוא גדוש בהרפתקאות, שובבות, וחן. בקיצור – ספר שמזמן הנאת קריאה מובטחת. 

 כולם היו בטוחים שבאה הגאולה שהוא המשיח, מי הייתי אני שאקלקל את החגיגה. אבל מה לנו ולמלכות? הם חשבו שאם גירשנו את העמלקים ובית המקדש קם, פירוש הדבר שחזרנו לימי המקרא וצריך שיהיה גם מלך. שרק כך הגאולה תהיה שלמה. הם העריצו אותו כמו אל. בן אנוש אינו יכול לעמוד בפני סגידה כזו, והוא האמין למה שראה בעיניהם.עם אל אי אפשר להתווכח, הלוא הוא יודע הכול, והוא הפסיק להקשיב. מי שמדבר יום יום עם הגבורה, אין לו סבלנות לדבר עם בני אדם. פעם היתה לנו תל אביב שעמדה מול הקדושה של ירושלים. אבא שנא אותה, הוא תיעב את השחצנות שלה ואת ההפקרות ואת תאוות הבצע. אבל אני דווקא שמחתי שהיא קיימת – מזיעה, רוגשת, עיר של בני אדם. אחרי שנחרבה נשארנו רק עם ההרים. וההרים קשים. בהרים צריך אלוהים וצריך מלך."

מישהו קפץ לפני המכונית, פושט יד שתבע משהו לאכול; הבלמים חרקו ואופנוען מהמשמר דחף אותו בחוזקה הצדה.
"היית שם הרבה פעמים?" שאלתי, לפני שייסגר הסדק הצר
שפתחה.

"כן," פניה של אמא התבהרו לרגע. "היו לי שם דודה ודוד ואחיינים, וכמעט בכל חופשה נסעתי אליהם. אהבתי אותם. הם גרו לא רחוק מהים, היינו יורדים אל החוף ברגל. ראינו סרטים ואכלנו גלידה והסתובבנו בשדרות. התכוונתי לגור שם אחרי הלימודים. עד שפגשתי את אביך."

"ומה קרה לקרובים האלה?" שאלתי. עד לנסיעה הזו לבית החולים מעולם לא שמעתי על קיומם. הממלכה לא ציינה את הרוגי האידוי בשום יום אבל רשמי, הם פשוט נמחקו מהזיכרון.