אי אפשר שלא אוהב, אתפעל, אתרגש, אזדהה, עם אל תצאי אלישבע, ספר השירים הראשון שהוציאה לאור חניתה כהן קמחי. שיריה של כהן קמחי מפכים ממעיינות המוכרים לי, וזורמים בערוצים שגם אני זורמת בהם.
קודם כול, כי כל השירים כתובים בנוסח הקלאסי האהוב עלי במיוחד: חלקם הגדול סונטות, כלומר – שירים של ארבע עשרה שורות עם מבנה חריזה קבוע, או וילאנלים, כלומר – שירים של תשע עשרה שורות, חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות. החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים בווילאנל אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שורות חוזרות במתכונת קבועה.
כמה טוב לפגוש את הצורות הללו בלבוש מוקפד, מהודק ומדויק, ועם זאת – פיוטי, שכן המבנה לא משתלט על השיר, אלא משרת אותו.
הנה, למשל, אחד הווילאנלים:
אם לא קוראים בקפידה, אפשר כמעט שלא לשים לב לשתי השורות החוזרות: "והחיים היו קולר תלוי על צוואר", ו"ברור שעד הבוקר לא יקרה פה שום דבר", כי בכל אחד מהבתים הן מהדהדות באופן שונה, בייאוש קיומי שהיומיום הפשוט מעורר ומשמיע – ריקנות מכבידה ועוגמה. החיים הם גם קולר על צוואר וגם צוואר מלוק של עוף ותרגילי חילוק, הם חלוק ישן, והם בעיקר ציפייה חסרת תוחלת למה שלא יקרה.
והנה דוגמה לסונטה:
שורות הבית האחרון, "מי הפקיר ילדות בליל סערה / לאסוף שברי זיכרונות על החוף / מי מתח מתחתן תהום פעורה?" מגיעות, כך אני מרגישה, גם מנפשי. חניתה כהן קמחי מדברת את עצמה, ובה בעת, בלי לדעת, גם אותי.
והיא עושה את זה בצליליות מוזיקלית שמתבטאת לא רק בחריזה שבסופי השורות, אלא גם בְּתוֹכָן: למשל, האליטרציה "מתח מתחתן תהום", או "טרף וטרף כמו שעיט / נועץ את טפריו", וכמובן, לאורך השירים, בחריזות מפתיעות ויפהפיות: "כרמל – קרמל" בשיר "משפחה בטיול"; "עשיתי – CT" בשיר "תאונה"; "הַמְתֵּנָּה – אנטנה" בשיר "זכר אורם הראשוני"; "דֹּפִי – טופי", בשיר "הוא לא רוצה שהיא תדע שהוא יודע".
כאמור, את ליבי מושכת מאוד הדבקות במבנים קלאסיים. הנה למשל עוד וינלאנל מדויק כל כך מבחינת המבנה והמשקל: בכל שורה ראשונה ושלישית – שלוש תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ובכל שורה מרכזית – יאמב, שתי תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ותיבה אחת לא מוטעמת. התבנית מורכבת ומשוכללת, והדיוק יוצר מקצב ברור, שמשמש כשלד יציב לתוכן כאוב מאוד:
ההזדהות שלי, התחושה שכהן קמחי כותבת גם אותי מתעוררת שוב בשיר "יום אחד ביולי", לא סונטה ולא וילאנל, אבל – תמיד מחורז, וכתוב במשקל מוקפד. זהו שיר על סוד ש"חלחל בגוף כמו שנחיל ארבה / פשט בשדות תבואה, מטיל שממה והרס" (שמתרחז עם "ארס"), שיר שהיא פונה בו אל אימה: "אני יודעת, אימא, את צריכה לנוח – / רואה כמה קשה, ואת רק בן אדם": הנה… הנה הילדה שמגינה על אמה, במקום שזה יהיה הפוך. הנה הילדה שבולמת את עצמה עם "ואיך אגיש לך גם צרות בתור קינוח?"
השיר "לב כבד" שבו מגישים לילדה לאכול בשר מגעיל, כבד! אוי! מזכיר לי, איך לא? את "אגדה כבדה" שכתבתי, והשיר "חצר נסתרה", שבו כהן קמחי כותבת על עקירת שן: "זה היה די ברור מה עומד על הפרק – / ריחפה באוויר המילה – עקירה. ניחתה על אוזני כמכה מבשרת ׂ/ שהסוף לסיפור כאן יהיה בכי רע" מזכיר לי מיד את "שש סונטות לשן שבורה"… (האם עלי להתנצל על כך שאני "דוחפת" לכאן שירים משלי? אני עושה זאת רק כדי להביע את עוצמת ההזדהות שאני חשה עם כתיבתה של כהן קמחי!)
השירים של קמחי כהן מספרים על אובדן, על שכול, על יתמות, על כאבים ועל בושות, ועושים זאת תמיד במוזיקליות ששובה את הלב.
היא שולחת אותנו אל תוך הספר עם שיר אזהרה, שהעניק לספר כולו את שמו: " אל תצאי אלישבע". היא פונה בו אל הדמות הכתובה: "אם תצאי מתוך הספר, לא תוכלי לחזור", היא מתריעה, שהרי ברגע שהשירים יוצאים מרשות הפרט אל רשות הכלל, אי אפשר עוד להחזירם לתיבת הפנדורה שמתוכה יצאו. היא חוששת: "ולכאב שלך אין לרופאים בחוץ מזור". ה"רופאים" הם העיניים שלי – שלך – שלכם, של כל מי שיקרא את הספר, כל מי שאמורים להבין אותו, לתת לו מקום, להעניק לו "תרופות", אבל בכל מקרה הן "מקלות את הכאב רק לכמה שעות", ומה אז? ניתוח פלסטי? שינוי צורה? היא פוחדת שמא "יבנו לך רגל עץ", אבל תישאר פיסחת, ומתרה בעצמה: "אף סולד לא ינתק את זרם הדמעות": כמה מפחיד להיחשף, לשלוח את השירים אל העולם: מי יקרא אותם? מי יבין? מי יחוס?
קראתי את הספר בחטף, במהירות, בנשימה עצורה. ועכשיו אשוב ואטעם ממנו, מפה ומשם, לאורך זמן. הוא מלא וגדוש כל טוב שירי.
ב־2021 ראה אור באנגלית, ולאחרונה בתרגומו לעברית, הספר לא סופרים את היהודים מאת דיוויד באדיל, סטנדאפיסט ותסריטאי יהודי בריטי (בריטי, כן? לא "אנגלי"! פעם הסביר לי מישהו שכך אפשר לזהות יהודים ילידי בריטניה: כששואלים אותם לזהותם הלאומית הם לא אומרים שהם אנגלים, או סקוטים או אירים או וולשים. כי הם לא נמנים עם אף אחד מהלאומים הללו! הם "בריטים"!). הספר נכנס לרשימת רבי המכר של הסאנדיי טיימס. מעניין מי היה קהל קוראיו. אני משערת שקנו וקראו אותו בעיקר יהודים (בריטים).
ויש לי עוד תהייה: האם באדיל רוצה לשנות משהו בספר, בעקבות מה שהתרחש כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023?
באדיל מבקש להסביר בספרו את "חוויית החיים של היהודים", שחשים אנטישמיות בכל אשר הם פונים. הוא עונה לשאלה שאינה נשאלת – מדוע רק הקורבן עצמו יכול ורשאי לדבר על תחושותיו, לומר ממה נפגע, ומדוע. קובע כי לפוגע אין זכות להאשים אותו, וגם לא להסביר לו שהוא "טועה" בפירוש הכוונות של מי שמפלה, מדיר, מתעב, או אפילו נוהג באלימות מילולית או גופנית.
על הקוראים להבין, הוא מסביר שוב ושוב, "עד כמה היהודים מפחדים", מדגיש: "במיוחד בני דורי, שהתחנכו בצל השואה", וממשיך: "אמי נולדה בגרמניה הנאצית, אני קיים רק בדרך נס."
אבל בעצם, כמו ש"הם" לא רואים אותו כיהודי, הוא לא רואה אותי כיהודייה־ישראלית.
לטעמו יהודים בישראל חיים "ללא חרדה, ללא רגשי אשמה", ולכן – "הם לא באמת יהודים". סליחה?!
מדינת ישראל, כך הוא כותב, בכלל לא מעניינת אותו. בעיניו "להניח שאכפת לי [ממנה] יותר, זה גזעני". והוא מדגיש: "אני אדם בריטי – יהודי" ("בריטי", כמובן, לא אנגלי, כן?), ומוסיף, "אבל הזהות היהודית שלי קשורה לגראוצ'ו מארקס, ולארי דיוויד, ושרה סילברמן ופיליפ רות" וממשיך ומונה שמות של ידועי שם יהודים ילידי ארצות הברית! לא אנגלים! לא בריטים! כלומר, הוא מזדהה עם יהודים בעולם, בתנאי שהם לא ישראלים! "אני אומר לעצמי: לעזאזל ישראל", הוא לא מתבייש לכתוב, ולהוכיח את עמדתו: "בציוצים שאני מעלה אני כותב: פאקינג ישראל המטומטמת".
יופי דיוויד. איש העולם הגדול. "בריטי", שמתלונן בלי הרף על כך שבני ארצו מסרבים לראות בו בן ארצם!
ההוכחות לאנטישמיות שהוא מציין רבות מספור, וכולן משכנעות מאוד. כן, הסובבים אותו גזענים. כן, הם אינם מבינים שאת פוליטיקת הזהויות ראוי להחיל גם על יהודים. לא רק על "חומים ושחורים". כי גם יהודים הם מיעוט נרדף. שוב ושוב הוא מראה את ההבדל התהומי בין האופן שבו אנשים שמבקשים להצטייר כליברלים מבינים את מה שעליהם לומר או לכתוב בכל הנוגע ל"מיעוטים", וכיצד אינם מבינים את הגזענות הבוטה שהם מפגינים, כשמדובר ביהודים.
למשל – מדוע שחקנים "רגילים" אינם רשאים עוד לגלם אפרו אמריקנים או אסייתיים (אפשר לקרוא על כך גם כאן, בטור על הספר Yellowface), אבל לא־יהודים – ואפילו כאלה שהביעו עמדות אנטשימיות! – מגלמים בלי שום הסתייגות או קושי דמויות של יהודים? האם היו מאפשרים להומופוב לגלם דמות של הומו?
מדוע ליברלים לא מבינים שמילת הגנאי Yidd פוגענית לא פחות מ־Nigger האסורה בתכלית האיסור? (בספר שתי המילים מופיעות מקוצרות, עם כוכביות במקום חלק מהאותיות, עד כדי כך הן מפחידות ומסוכנות!)
איך ייתכן שהכחשת השואה לא רק קיימת, אלא מתחזקת? ואגב כך, מה אומר היום באדיל, על מה שהוא מכנה "הכחשת השואה" בעזה, לנוכח ספרי מיין קאמפף המתורגמים לערבית שנמצאו שם, אחרי השבעה באוקטובר? זאת כבר לא הכחשה. זאת כבר קריאה לפעולה. כמו אוהדי הכדורגל שנוהגים לדבריו להשמיע קולות של תאי גזים, במשחקים שיש בהם נבחרת ובה יהודים או יהודים־לכאורה רבים מדי, לטעמם של האוהדים. האם הוא דבק בתחושתו שישראל יכולה, מבחינתו, ללכת לעזאזל? שהפתרון הסופי יתבצע, אבל לא באירופה ולא בגרמנית, אלא אי שם, במזרח התיכון, ובערבית? זה בסדר מבחינתו?
הוא מזכיר בספר קריאות אנטישמיות שנשמעו בהפגנה "במרחק שמיעה מהבית שלי, לאנוס נשים ובנות יהודיות". האם הוא חושב עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, על נשים יהודיות (כן, יהודיות־ישראליות) שנאנסו ונרצחו ועברו התעללות סדיסטית, כי הן יהודיות?
הוא מסביר בכישרון רב כל כך את המנגנונים המעוותים שבאמצעותם מרמזים אנטישמים, בין השורות, על אשמת היהודים עצמם בכך שהם נרדפים כל כך, במשך מאות שנים. "מדוע," הוא מצטט אנטישמים ששואלים בתמימות לכאורה – "היהודים נרדפים?" ומפענח את התשובה המרומזת: כי הם אשמים! הם חזקים או חלשים מדי, הם עשירים, או טפילים, זה משהו בהם! זה בגללם!
הוא מתאר תגובה כזאת, של אישה שבכלל לא מבינה עד כמה האנטישמיות שלה נחשפת בתגובתה, ש"מעידה על תיעוב: תיעוב היהודים, על כך שהם מעוותים את ההיסטוריה (סטטוס גבוה) ועל כך שהם מתבכיינים ומחפשים מקום מקלט לרוץ אליו (סטטוס נמוך). תיעוב היהודים על כך שהם אינם קשוחים כשהמצב דורש קשיחות (כמו, למשל, אתם יודעים, כשמובילים אותך ואת הילדים שלך באיומי אקדח לקבר אחים שאתה בעצמך חפרת)".
כן, דיוויד. נכון. וכך גם כאן, בישראל. גם אנחנו חווים את הזוועה הזאת, שמתבטאת לא רק במילים, אלא גם במעשי רצח שאין מילים במילון כדי לתאר את הזוועה הגלומה בהם. אבל כאן לפחות אנחנו יכולים להגיב בגלוי על מה שנעשה בגלוי! ואתה, והעולם, מאשים אותנו!
אני מניחה שגם אתה, כמו כל האנטישמים שנגעלים ממך בחשאי, לא בגלל מעשיך, אלא בגלל עצם זהותך, מעדיף לאמץ את העמדה שלפיה התגובה הישראלית לזוועות השבעה באוקטובר הייתה קיצונית מדי. הסבל של תושבי עזה אכן מחריד. והלוואי שכל זה לא היה מתרחש. אבל תזכור בבקשה ואל תשכח: 134 חטופים ישראלים, ביניהם תינוק וילד בן ארבע שנלקחו ממיטתם ביחד עם אמם לתוך האפלה הרצחנית של עזה, עדיין שם. מוחזקים בתנאים מחפירים. מורעבים. לא מקבלים תרופות. לא רואים אור שמש. מעונים. מישהו מתושבי עזה נחלץ לעזרתם?
אז אולי לפני שאתה מאשים את מי שמאשים את הקורבנות, תבדוק שוב את היחס שלך כלפי היהודים שחיים בישראל. אמנם יש לנו שונאים, זה התברר לאחרונה ביתר שאת, אבל בחיי היומיום רובנו, רוב הזמן, לא מרגישים מקרוב באנטישמיות. ילדים ישראלים בכלל לא מכירים את המבט המזהה הזה, כשמישהו מבין שאת – אהה… אבוי… אחת מאלה, שאת – כמה מביך בשבילך! – יהודייה! בנעוריי גרתי כמה שנים בלונדון ואני מזהה את המבט הזה, את האנטישמיות הכמעט לא סמויה המתגלה בו, זאת שאתה מיטיב כל כך לתאר בספרך. לא, ילדים ישראלים חיים בין שכמותם. האם זאת לא הצדקה לקיומה של מדינת ישראל?
אתה כותב שאתה קיים "בדרך נס", כי אמך נולדה בגרמניה הנאצית? ודאי לא תתפלא לשמוע שגם אני דור שני לשואה. שגם אני קיימת בנס: היטלר לא הרג את כל בני משפחתי, אלא "רק" את רובם המכריע.
אבל כן, גם כאן, גם בלי להכיר את האנטשימיות מקרוב, אנחנו נאבקים על חיינו. מה שבעיניך נתפס כאגרסיה לא מוצדקת, עד כדי כך שאתה שולח אותנו בקולמוסך לעזאזל, הוא לא פעם מלחמה על הקיום שלנו. על עצמאותנו. על הזכות לחיות במקום שהוא שלנו, ושבו אי אפשר להפלות אותנו. ולא שאני מסכימה עם כל מה שהממשלה הנוכחית עושה. ודאי שלא. לכן אני נאבקת נגדה ככל יכולתי. ולא שאני מסכימה עם כל מה שכל הישראלים עושים תמיד. בהחלט לא. אבל בתוך מרחב ההסכמה ואי ההסכמה, קורים פה גם דברים חיוביים ומשמעותיים מאוד, שלא כולם מכוונים כלפי עצמנו.
הנה למשל דבריה של צעירה בדואית, שנולדה כבת לא חוקית (פרט ביוגרפי משמעותי, שכן היא עצמה סבורה כך). אמה וסבתה היו אנלפבתיות. היא עצמה זכתה להשכלה, בזכות מדינת ישראל, וכיום כותבת את הדוקטורט שלה. היא מספרת, בין היתר, על הטיפולים הרפואיים שתושבי עזה (כולל יחיא סינוואר!) מקבלים בישראל. הווידיאו צולם לפני כשנה.
אבל לפני כן – משהו על מה שהעסיק את תושבי עזה במשך השנים שקדמו לשבעה באוקטובר 2023. משהו על הכסף, המאמצים, הידע, הזמן, שהם השקיעו ברוע מפלצתי, לא רק במנהרות שחפרו, אלא גם באגירה של תחמושת וייצור של נשק שנועדו להרוג ישראלים באשר הם, כלומר, אותנו. ואתה סבור שאנחנו הצד התוקפן?
הנה דבריה של אותה צעירה בדואית:
היא לא היחידה. זאת כמובן לא הוכחה לכך שכל הערבים אזרחי ישראל, או שכניה, שלמים עם קיומה של המדינה ומצדדים בה, אלא רק ראיה לכך שיש גם כאלה שזאת עמדתם.
יש ביניהם רבים שמעריכים את מה שישראל מאפשרת להם. שרוצים להשתלב בה, ואף עושים זאת: עיתונאים, שופטים, רופאים, כתבים ופרשנים פוליטיים, כולם פלסטינים ישראלים שווי זכויות. ולא שאין בישראל אי צדק, אלימות ועיוות הדין. אני ערה להם מאוד, ומתקוממת נגדם בכל ליבי.
עם זאת – אני מתנגדת לפסילה גורפת ומוחלטת של עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים.
לכן אני רוצה לבקש ממך, דיוויד באדיל, לא לתת לתעמולה האנטישמית לסחוף גם אותך. אתה מתרגז מהשאלה "מה יש בהם, ביהודים, שמשניא אותם כל כך?" שמכילה את התשובה הסמויה – היהודים אשמים בכך ששונאים אותם. והנה, גם אתה נוהג כך כלפי מדינת ישראל!
אם אתה לא מבין את הערך והמשמעות של עצם קיומה של המדינה, אתה בעצם נהפך לאחד מהם, אחד האנטישמים האלה, שאתה מיטיב כל כך לחשוף אותם, את הכיעור שלהם: אלה שתומכים בטרור הרצחני של חמאס (גם אתה?), כשהם צווחים בראש חוצות ש"from the river to the sea Palestine will be free", לרוב אפילו בלי לדעת על איזה נהר או ים מדובר, ונראה שגם בלי להבין מה משמעות הקריאה הזאת. מה היא אומרת על מה שמאחלים הצועקים ליהודים שחיים כאן. אתה שווה נפש לקריאות האנטישמיות הללו?
גם אתה סבור שלרצוח, לחטוף ולאנוס יהודים זו זכות אדם בסיסית?
מה דעתך על חברת בית הנבחרים בארצות הברית רשידה טליב, שנמנעה מההצבעה לגינוי האלימות המינית של חמאס?
מה עושה לך אמין חוסיין (adjunct Professor), מרצה לאקטיביזם ואמנות באוניברסיטת ניו יורק (NYU) שאמר לסטודנטים שלו שצריך להטיל ספק ב"נרטיב שמשווקת המדיה" על פעולת הטרור והטבח של החמאס, וטען בנחרצות שפושעי חמאס לא אנסו נשים ולא ערפו ראשים?
והרי אתה, אני די בטוחה, יודע מה משמעותן! ואתה, גם לטובתך – כן, כן! – אמור דווקא להתנגד לאנטישמים ולתמוך במדינה שמגינה על יהודים (לא תמיד בהצלחה, כפי שהוכח לאחרונה, למרבה האימה והצער)!
כן, גם אני חיה בנס, כי (עדיין?) לא נקלעתי לפיגוע רצחני, ולא הייתי – רק במקרה – בשבעה באוקטובר 2023 בבארי או באופקים או בשדרות. אנא – אל תנסה להסביר לי שאני אשמה בכך ששונאים אותי, עד כדי שנכנסים לתוך הבתים של בני עמי וחוטפים מתוכם עוללים, אימהות, ילדים קטנים, נשים זקנות, מבוגרים חולים, חפים מפשע, אונסים ורוצחים ופוצעים אותם. לא, אל תחפש לכל המעשים האלה הצדקות. הם לא "תלויי הקשר!" ואם כן תחפש להם הצדקות אומר לך באנגלית הבריטית שאותה אתה מבין: You know better.
בשולי הדברים, שתי הערות בלתי נמנעות בנוגע לתרגום לעברית:
חבל הטבור, לא חבל התבור, כפי שנכתב.
כשקראתי את הציטוט מוולטר "בכדי לדעת מי שולט בך, אתה פשוט צריך לגלות את מי אסור לך לבקר" התחלתי לשאול את עצמי – את מי "אסור לי לבקר?" רק כשקראתי את המקור באנגלית, המצוטט בספר, הבנתי שלא מדובר בביקור visit אלא במתיחת ביקורת: criticize…
נתקלתי בעוד כמה מקומות שזקוקים לליטוש נוסף, אבל אעצור כאן. הם פחות קריטיים.
מה פירוש לנסוע ולמה מועילים מסעות? כל שקיעת שמש היא שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול. ותחושת השחרור, שנולדת במסעות? אני יכול לחוש בה אם אני יוצא מליסבון לבנפיקה, ולחוש בה בעוצמה חזקה יותר מאשר מי שנוסע מליסבון לסין, שכן אם השחרור אינו מצוי בי, הרי שמבחינתי הוא אינו מצוי בשום מקום. "כל דרך", אומר קרלייל, "אפילו דרך זו לאנטֶפּפול, מוליכה אותך עד לקצה העולם". אך הדרך לאנטפפול, אם הולכים בה עד תומה, שבה לאנטפפול; כך שאנטפפול, שכבר היינו בה, היא אותו סוף העולם שיצאנו לחפשו.
קונדייאק מתחיל את ספרו המפורסם במלים: ”ככל שנעלה לגבהים וככל שנרד למעמקים, לעולם אין אנו יוצאים מתחושותינו". לעולם איננו יורדים מסיפון עצמנו, לעולם איננו מגיעים לאחר אלא בכך שאנו הופכים את עצמנו לאחרים באמצעות הדמיון הרגיש שלנו עצמנו. הנופים האמיתיים הם אלו שאנו יוצרים בעצמנו, כי כך, בהיותנו אלים שלהם, אנו רואים אותם כפי שהם באמת, כלומר כפי שנבראו, אף אחת משבע קצוות תבל אינה זו אשר מעניינת אותי ושאני יכול באמת לראותה; הקצה השמיני הוא זה שאני הולך בו ואשר שייך לי.
מי שחצה את כל הימים חצה רק את המונוטוניות של עצמו. כבר חציתי ימים רבים מכל אחד אחר. כבר ראיתי הרים רבים מאלה הקיימים בעולם. כבר עברתי בערים רבות מאלה הקיימות, והנהרות הגדולים של שום עולמות זרמו, מוחלטים, תחת עיני המביטות. אילו נסעתי, הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע.
"Yellowface" – פנים־צהובות – הוא מונח מתחום הקולנוע או התיאטרון. הוא מתייחס לפרקטיקה (הפוגענית!) שהייתה נהוגה בעבר, כששחקנים לבנים גילמו דמויות אסייתיות, וכדי להיראות "משכנעים" צבעו את פניהם בצהוב, ואז, לכאורה, נראו יותר אוריינטליים. כאן בצילום אפשר לראות את קתרין הפברן מאופרת כך שתיראה בעלת תווי פנים אסייתיות…
וכאן את יול ברינר:
באותו אופן נהגו שחקנים לצבוע את פניהם בשחור, כשגילמו דמויות שמוצאן באפריקה. כאן לדוגמה נראה לורנס אוליבייה ששיחק את אותלו, בפנים צבועות למשעי…
את הרומן Yellowface כתבה סופרת אמריקנית ממוצא סיני שכיככבה בעבר, עם ספרים קודמים שלה, בראש רשימת רבי המכר היוקרתית של הניו יורק טיימס. קואנג מכירה אם כן היטב את עולם המו"לות האמריקנית על כל פניו, יודעת בדיוק איך נראים חייה של סופרת מצליחה מאוד, וכמוה – אמריקנית שמוצאה אסייתי. האם, למשל, התביעה ל"מגוון" אתני היא זכות וחסד, או נטל מכביד, כשמדובר בשוק הספרים האמריקני? האם היא מעניקה הזדמנויות שוות, או אפילו עדיפות, או להפך? ("כבר יש לנו בהוצאה לאור סופרת אסייתית, אנחנו לא יכולים לקחת עוד אחת כזאת" מצטטת ברומן דמות כעוסה של מישהי מהתחום, שמנסה להסביר עד כמה פוגעניות יכולות להיות ההעדפות האתניות…)
לא במקרה בחרתי במונח הכה־פיננסי "שוק הספרים האמריקני", שכן בעולם שקואנג מציירת בספרה כבר אין כתיבה נלהבת, כתיבה שנובעת מתוך צורך כן ואמיתי לספר משהו חשוב ורב משמעות, והחדווה המתלווה לכתיבה תמימה כבר לא קיימת: אחרי שסופרת הצליחה מאוד, אחרי שקיבלה מקדמה של שש ספרות, וחתמה על חוזה עם סוכנות הוליוודית להפקת סרטים, כל מעשיה, מחשבותיה, שאיפותיה, למעשה עולמה כולו – נהפכים לעניין כלכלי.
(ב־14 ביולי התפרסם בגלריה של הארץ ריאיון מעניין עם אנדרו ויילי, סוכן ספרותי אמריקני מצליח, כ–1,500 סופרים. ויילי סיפר בריאיון, בין השאר, כי "סוכנויות הייצוג הגדולות, בגלל שהן מקבלות כסף מהמו"לים, חושבות שהסופרים עובדים עבורן, ולכן מתייחסות לסופרים בהתנשאות. הגישה שלהן היא, 'אתה לא מכיר את העסק, אני כן. יש לי 300 לקוחות. אני מרוויח 750 אלף דולר בשנה. אתה לא, ולכן אתה צריך להקשיב לי'").
לפי מה שמתואר ב־Yellowface, ברור לגמרי שאם ספרים נמכרים היטב, כמו למשל – ספרה של הדמות הראשית בספר שלפנינו, שום חשד שמוטח בה לא מעניין את אף אחד, לא את הסוכן שלה, לא את העורכים, ולא את מנהלי ההוצאה לאור. מה שמניע אותם, ועד מהרה גם אותה, זה – הכסף שאפשר להרוויח מספר שכתבה.
ואולי בכלל לא כתבה אותו בכוחות עצמה?
שהרי זה התעלול שמתגלה ממש בתחילתו של הרומן: גיבורת הסיפור, ג'ון הייוורד (בהמשך היא נקראת ג'וניפר סונג, שם שמצלצל יותר אתני), סופרת שהוציאה רק ספר אחד בינוני למדי, גונבת את כתב היד של חברתה, סופרת אסייתית־אמריקנית מצליחה מאוד, ששמה אתנה ליו. אתנה לא רק מוכשרת מאוד, היא גם יפה ואלגנטית להכעיס. ג'ון ואתנה הכירו כשהיו סטודנטיות. שתיהן שאפו לכתוב. רק אחת הצליחה בקנה מידה עצום כל כך.
ממש בתחילתו של הרומן אתנה נחנקת מפנקייק שאכלה מהר מדי. ג'ון מנסה להציל אותה, ולא מצליחה. (האומנם ניסתה באמת? באמת ובתמים? הספר נכתב מנקודת מבטה, כל המידע מגיע אלינו רק ישירות מפיה, ואין ספק שהיא מספרת לא־אמינה בעליל!). כשאנשי העזרה־ראשונה מגיעים, אתנה כבר מתה.
ג'ון יודעת שחברתה הלא־כל־כך קרובה באמת (בימים הבאים תרגיש מבוכה קלה, כי מצפים ממנה להתאבל, ובעצם היא מגלה לנו שהיא די אדישה…) סיימה זה עתה את הטיוטה הראשונה של כתב יד חדש. ג'ון יודעת גם שאתנה אף פעם לא מראה כתבי יד לא גמורים, ושהיא כותבת רק במכונת כתיבה, כלומר – אין ראיות או עדויות לכך שהיא זאת שחיברה את "החזית הקדמית" – ספר שעתיד היה לראות אור, אחרי שתשלים את עריכתו.
בהחלטה של רגע ג'ון מבריחה מהבית את כתב היד, קוראת אותו, ומחליטה לעבד, לשכלל, לערוך, ולהוציא אותו לאור – בשמה!
איזה רעיון…
ואיזו שובבה קואנג המצליחה, שנכנסת לעורה של סופרת לבנה, כושלת, קנאית, ושקרנית. כמה מזימות וכמה תהפוכות יעברו על ג'ון מהרגע שהחליטה לנכס לעצמה את יצירתה של סופרת אחרת. האם תתגלה? מה יקרה כשאמה של המנוחה תיצור אתה קשר ותספר לה שיש בידיה יומנים שכתבה בתה בתקופה שעבדה על "החזית הקדמית"? האם תצליח להניא את האם מכוונתה למסור את היומנים הללו לחוקרי ספרות (שיעמדו מיד על התרמית המבישה של ג'ון)?
איך משתנים – בבת אחת, ובמבט מקרוב! – חייה של סופרת שזוכה פתאום להצלחה רבתי?
ומה אומרת לעצמה פסיכופתית, כדי להצדיק את מעשיה?
לא מעט הומור שזור ברומן. כך למשל ג'ון מרבה להתלונן על חברתה, לספר עליה שהייתה… גנבת… כי נהגה לשוחח עם אנשים ולהשתמש בכתיבתה בסיפוריהם, במכאוביהם. (כשג'ון מנסה לדובב מלצר במסעדה סינית היא נוחלת מפלה מבישה ומשפילה. מסתבר שלא כל כך קל לגרום לאנשים לשפוך בפנייך את לבם….).
"אפילו ממני היא גנבה", ג'ון מקטרת, ומספרת איך אתנה "חלבה" ממנה סיפור של ספק־אונס שעברה, ואז כתבה על כך סיפור קצר ומוצלח. האם היא סבורה שגנבת מגנבת פטורה? לא ולא! ג'ון מצליחה לשכנע את עצמה שהיא זאת שכתבה את "החזית הקדמית". אז מה אם הרומן עוסק בנושא שמעולם לא העסיק ולא עניין אותה (סינים שאולצו להשתתף כלוחמים במלחמת העולם השנייה)? אז מה אם כשהיא מנסה לכתוב ספר נוסף, אין לה מושג היכן להתחיל, כי אין לה שום רעיונות?
קואנג מיטיבה לתאר את התשוקה הגרפומנית לכתוב, לכתוב! גם כשאין לחושקת שום כישרון אמיתי ושום צורך להביע מחשבות, רעיונות, דעות של ממש. כך היא מגיבה בשיחה עם אמה, שמנסה לשכנע אותה שיש בעולם דברים נוספים, חוץ מכתיבה: "כתיבה היא העולם כולו. איך אוכל להסביר לה? להפסיק – זאת לא אופציה. אני חייבת ליצור. זה דחף גופני, כמיהה, כמו – לנשום, כמו לאכול; כשזה מצליח, זה יותר טוב מסקס, וכשלא, אני לא יכולה ליהנות משום דבר אחר. אבא ניגן בגיטרה בזמנו החופשי. הוא הבין אותי. מוזיקאי צריך שישמעו אותו, סופר – שיקראו אותו. אני רוצה לגעת בלבבות. אני רוצה שהספרים שלי יימצאו בחנויות בכל מקום בעולם. לא הייתי מסוגלת לחיות כמו אימא וכמו רורי [אחותה], לחיות את החיים הקטנים והמוגבלים שלהן, בלי פרויקטים נעלים או סיכויים להתניע אותם, מפרק לפרק. אני רוצה שהעולם יחכה בנשימה עצורה למה שיש לי לומר. אני רוצה שהמילים שלי ייוותרו לעד. אני רוצה להיות מונצחת, מקובעת. שאחרי מותי אותיר הר של דפים שתעלה מהם הצווחה – ג'וניפר סונג הייתה כאן, והיא סיפרה לנו על מה היא חושבת. רק שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה לומר. אם אי פעם ידעתי. ואני מבועתת, שמא יזכרו אותי רק על זה שהדרך היחידה שבאמצעותה יכולתי ליצור יצירה ראויה הייתה על ידי כך שנכנסתי לעורה של אישה אחרת".
אחת התימות המרכזיות ברומן היא כוחן העצום של הרשתות החברתיות. כמו ברומן יקירי מנוולמאת וירז'ני דפנט, אנחנו עדים לתפקיד המרכזי שיש – ברומן שלפנינו – לטוויטר במיוחד, אבל גם באינסטגרם. שם, לא בבית, לא ברחוב, לא עם בני משפחתה, מתנהלים חייה "האמיתיים" של ג'ון. אפילו כשהיא מנסה לשכנע את עצמה שאם תכבה את הטלפון ואת המחשב תוכל להתעלם ממבול הודעות הנאצה שמומטרות עליה בכמה שלבים לאורך הרומן, היא "יודעת" ששם, באינטרנט, ממשיכים להתחולל האירועים המשמעותיים ביותר לקיומה, ושמשם, מהרשתות החברותיות נקבע בפועל המשך חייה.
הספר משעשע, מרתק, וחכם!
מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי את הפסקה שלעיל בעצמי
יש משהו צלול מאוד במינימליזם המהודק של ההייקו, הסוגה השירית היפנית הנודעת.
כך נכתב על הצורה הזאת בהקדמה של הספר שירי הייקו, מבחר על פי ספרו של ה. ג. הנדרסון, שראה אור בספריית פועלים ב־1987:
"ההייקו החל להתחבר ביפן לפני למעלה מ-700 שנה, והגיע לכלל שגשוג ושכלול במאה השבע־עשרה. שירי ההייקו המשיכו להתחבר מאז ועד היום והם נפוצים במאה העשרים אף יותר. מרבית שירי ההייקו מתחברים כעת להנאת מחברם ואורחיו בלבד, ואינם מגיעים לכלל פרסום. ועם זאת מתפרסמים מדי שנה מאות אלפי שירי הייקו חדשים.
"אין ביפן הסכמה מלאה בדבר התכונות המאפיינות את ההייקו. בכל זאת אפשר למצוא כמה מאפיינים עיקריים:
ההייקו הוא שיר, ומהיותו שיר נועד לבטא ולעורר רגשות. בכך נבדלים שירי ההייקו באורח חד משמעי מהאפיגרמות.
הוא שיר קצר מאוד, בעל צורה קלאסית מסורתית קבועה.
שיר זה, שנושאיו והלכי רוחו יכולים להיות אינסופיים, מציין איזה "רגע פסגה", או, על כל פנים, רגע "גבוה" יותר מרגעי החיים הרגילים.
בשל היותו כה קצר, קיים בו אלמנט הרימוז עוד יותר מאשר בצורות שיריות אחרות.
ההייקו מצייר תמונה ברורה מאוד המשמשת כנקודת מוצא או כהתחלה בלבד לזרם של מחשבות ורגשות.
מטבע הדברים, נעדרת התמונה שפע של פרטים. מצויירים הקווים העיקריים והחשובים, ואת השאר על הקורא למלא בעצמו; כלומר, ההייקו מחייב קריאה פעילה מאוד."
לאחרונה ראה אור בעברית קובץ שירי הייקו: שיתוף פעולה מקסים בין משוררת וציירת. ריקי דסקל כתבה, לוסי אלקויטי ציירה. השילוב שבין המילים לציורים מעורר השתאות.
אלקויטי הצליחה ליצור לכל אחד מהשירים דימוי חזותי מקסים (נעדר שפע של פרטים, כזה שמצוירים בו הקווים העיקריים והחשובים: ממש כמו שיש לעשות בשיר הייקו כתוב). כולם שונים מאוד זה מזה, אבל כל אחד מהם כמו יוצר את השיר מחדש, לא מעטר או מקשט אותו, לא מנהיר או מדגים, אלא בורא אותו מחדש – בצורה. המילים מופיעות גם בחלק מהציורים, אבל גם שם הן כתובות באופן שנראה כאילו אינן בעברית, אלא במין שפה חדשה, מומצאת, מעין יפנית בדויה.
אמנם לא מצויר כאן חתול, אבל אנחנו רואים אותו, את חתוליותו, גמישותו, קמרון גבו, את ענניותו הרובצת על ההר, שאותה רואה סאצ'יקו בדרכה לעבודה…
ההייקו המופיעים בספר אינם מצייתים בדקדקנות לחוקי הז'אנר. השירים הללו אמורים למשל לשמור על מספר קבוע של הברות (שבע־עשרה), להיכתב בשלוש שורות שבראשונה יש חמש הברות, בשנייה שבע, ובשלישית שוב חמש. רוב השירים בספר שלפנינו כתובים ביותר משלוש שורות.
הם אמורים להכיל "מילת עונה" כלשהי (שאינה אמורה להיות מוזכרת במפורש, אלא רק ברמז), אבל גם בספר שירי ההייקו הקלאסיים, שמהקדמתו ציטטתי לעיל, אפשר להיווכח שמשוררים יפניים רבים לא צייתו אפילו לכלל הבסיסי הזה.
כך גם אצל דסקל. יש אמנם בחלק מהשירים רמיזות לעונה: למשל – בשיר השני מופיעה המילה "גשם", בשלישי – "היער משנה את צבעיו", ברביעי – עלים נושרים, שרומזים על שלכת, וכן הלאה, אבל לא בכולם יש רמז לעונה. למען האמת – זה בכלל לא משנה. הנה שיר הסתיו, עם הציור הצמוד לו:
חולה איטלקי בסביבות שנות ה־90 של המאה ה־19: "אדוני הרופא, אני סובל ממלנכוליה. אבדו לי שמחת החיים, התיאבון לאוכל, לאהבה, לא אכפת לי אם אחיה או אמות. בבקשה, אמור לי מה לעשות.״
רופא: ״צחוק הוא התרופה הכי טובה. לך לראות את הליצן הנפלא, גרימלדי".
גמרתי לקרוא את הספר המקסים הזה עם דמעות בעיניים. לא רק ממנו עצמו, אלא גם מדברי התודה המרגשים שבסופו. הם לא רק דברי תודה, אלא משמשים גם כמעין אפילוג נחוץ ונפלא, שבו מספר לנו היוצר את מה שאנחנו משתוקקים לדעת: שיש לסיפור שלפנינו מה שמכונה "סוף טוב". הילד, שאת סיפורו האוטוביוגרפי קראנו עד כה, התבגר, חי חיים מלאים שיש בהם משמעות, יצירה ואהבה… אבל לא, מה פתאום… לא מדובר בשום סוף! אנחנו באמצע של החיים, וזוהי רק מעין סגירת מעגל משמחת אחת! יש בדברי התודה הללו מענה לצורך שלנו לדעת – אז מה קרה אחר כך? מה עלה בגורלו של הילד שנקשרנו אליו, הילד שמספר לנו כאן, בספר, בציורים ובמילים, על הקשיים, וגם על הנחמות, שחווה בילדותו.
אנחנו פוגשים לראשונה את אבי־אל – ילד ששמו מזכיר מאוד את שמו של המחבר, אל־עד, ולא במקרה – בבוקר יום הולדתו, שהוא גם יום הלימודים הראשון בבית הספר. אמו מעירה אותו לקראת היום החדש, כולה חיוכים ועליזות, אבל אבי־אל אומלל. קשה לו מאוד, בכל מקום. במיוחד בבית הספר. הוא לומד בכיתה ח', ומרגיש דחוי, מוחלש, מודר. בעצם, כך גם בקרב בני משפחתו – יש לו אח בתיכון, בכיתה י"א, ואחות קטנה ממנו – רע ומר לו. רוב הזמן אין לו מושג על מה מדברים סביבו. במיוחד בזמן הארוחות, כשמדברים ובה בעת גם אוכלים. הוריו, אחיו ואחותו משוחחים, והוא נאלץ לשאול כל הזמן, עד שהוא מתייאש, מה אמרת? על מה את או אתה מדברים?
כי אבי־אל חירש. כך נולד. והוא קורא שפתיים. אבל רוב הזמן מתקשה להבין מה נאמר סביבו, כשהפה של האנשים סביבו מוסתר ממנו.
אפשר היה לצפות מהסביבה שתתמוך ותתחשב בו, שיבינו אותו וילכו לקראתו, אבל גם מי שאוהבים אותו אינם קולטים לאשורם את הקשיים הבלתי פוסקים שאתם הוא נאלץ להתמודד.
ובבית הספר… אוי ואבוי. המורה שלו – מה אפשר לומר עליה? – לא רק טיפשה, אלא גם רעה ונטולת כל יכולת או רצון מינימלי להבין, להזדהות, לעזור, לגלות אהדה. היא ממש מתנכלת לו, באטימות בלתי נתפסת! גם חברתית הוא מתקשה מאוד. הילדים לא קולטים שמדובר בילד נחמד ונבון, שרק המגבלות שלו חוסמות אותו. הם פשוט מחרימים אותו ומתנכרים לו. למעשה אנחנו רואים כאן ילד מיואש, שכבר התחיל להאמין שהוא טיפש. כי אף אחד לא עוזר לו להתגבר על הקשיים שאתם הוא נאלץ להתמודד. הוא נואש מלמצוא חברים. גם כשכבר מגיע ילד דחוי כמוהו, עולה חדש מברית המועצות, ומנסה להתיידד אתו, אבי־אל חשדן, ובהתחלה די מסרב לשתף אתו פעולה. נדרש לו זמן עד שהוא מצליח להבחין בכוונות הטובות של מי שנהפך לחברו הראשון. ואז מה עושה המורה המרשעת? מפרידה ביניהם!
די!
אבל לצד כל הסבל מתקיים בסיפור שלפנינו גם תהליך. דברים משתנים לאט לאט. אנחנו עדים לא רק לכאב, לתסכול ולמועקה, אלא גם לחסד וטוב לב, שאבי־אל, בכוחות־על מופלאים, מצליח בסופו של דבר לעורר, לגלות ולקבל. עד סוף הסיפור הוא מתחזק, ולומד לעמוד על שלו, להיות תקיף, לבטוח ביכולותיו ובכוחו.
אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים, ובין לבין מצטרף בכבוד ובזכות אל המדף של קודמיו: ספריה של רותו מודן, הנכס, ומנהרות, ספרו של מישל קישקה, הדור השני, וספרם של ארי פולמן ודוד פולונסקי, אנה פראנק, היומן הגרפי.
יש משהו שובה לב בשילוב שבין הכתוב למצויר. הציורים מאפשרים להוסיף אלמנטים ויזואליים שמעניקים למילים עוד פנים, עוד זוויות, ועוד הרבה מאוד חן. למשל – המכתבים שאבי־אל מעז לכתוב לאחת הילדות בכיתה, ותשובותיה, שונים לגמרי כפי שהם מובאים כאן, לא באותיות הרגילות של ספר מודפס, אלא בצורתם "האמיתית", בכתב ידם של הילדים, מלווים במדבקות הילדותיות. כל כך מתוק! כל כך משמח!
או – ה"שחזור" המצויר של סדרת הפולחן בטלוויזיה, "שושלת", שכל בני דורו של אלעד, הורים, ילדות וילדים בני כל הגילאים, מכורים לה (ויש לה אפילו תפקיד חשוב בהתפתחותו של אבי־אל!): האפשרות לראות את הדמויות ה"מעובדות" של גיבורי הסדרה, ולא רק לקרוא עליהן, מוסיפה עוד ממד. שלא לדבר, לאורך הספר כולו, על הבעות הפנים והגוף של הדמויות השונות; על הקטע ה"מצולם" מתוך המילון; על הזוויות המפתיעות שמהן אנחנו צופים בדמויות שלפנינו; ועל האיפיונים השונים, המשכנעים מאוד שלהן.
הממד הוויזואלי גם מאפשר ליצור דימויים שמדברים בלי מילים, כמו כאן, למשל: אל־עד מבטא את הניתוק והבדידות שהוא חש בציור של עצמו כשהוא מזנק כביכול למעמקים של מים בבריכה, כי רק שם הוא"מרגיש טבעי, בשקט שלי", כפי שמבארות המילים הנוספות לציור.
בקיצור: הספר כולו הוא חגיגה אחת גדולה. והוא גם חשוב! ראוי לתת אותו לקריאה לילדים, להורים, למורות ולמורים, אולי יבינו משהו ממה שהוא מלמד אותנו, לא בדידקטיות שעלולה לעורר התנגדות, אלא עם המון רגש אותנטי וכישרון: להבין את מצוקתם של חירשים.
"בית כזה, אימא כזו, איזו בת יכולה לצאת?" שאל לא מזמן מכר מזדמן של ריקי כהן, חשמלאי, שסיפר לה על אישה "שנמצאה, כנראה, במצב פסיכוטי". החשמלאי היה מזועזע ממה שראה בביתה של האישה, ובין היתר ציין שבתה של האישה גרה אתה.
ריקי כהן זיהתה את התסמינים שתיאר: הצעקות, הדיבור המאני. שאלתו הריטורית – איזו בת יכולה לצאת ממשפחה כזאת – מסמרה אותה למקומה, עד שחשה משותקת ואילמת. "במשך כמה דקות לא הוצאתי הגה מפי, ואז אמרתי לו, 'אני בת לאימא כזאת'". החשמלאי הובך, כמובן. מן הסתם לא עלה בדעתו שגם האישה שעמה הוא מדבר, מישהי שנראית "לגמרי רגילה", חיה בזוגיות, אם לילדים, אשת מקצוע, מסודרת, שפויה בעליל, גדלה במשפחה שבה אובחנה האם בסכיזופרניה (מילה שכהן מתקשה, עד היום, לבטא: בעמודי הספר הראשונים היא רק "רומזת" מה היה לאמה, באמצעות האות ס'…). ודאי שהחשמלאי לא ידע אילו תעצומות נפש נדרשו מבת שיחו כדי לספר, כאילו אגב אורחא, ובמילים אחדות, אך תמציתיות, על המצוקה הגדולה של חייה.
כמה עוז רוח אזרה מי שהייתה ילדה זנוחה – כשאמה אושפזה נשלחה ריקי כהן למוסד, בעצם, לכמה מוסדות, בזה אחר זה – ואתה גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לא היה מי שיטפל בהם. אביה היה שקוע בעבודת הפרך שאליה היה רתום בניסיון הכושל לפרנס את בני משפחתו בכבוד, היה עובד אדמה שנתון לחסדי הוריו, והתאמץ לטפל באשתו החולה, כמיטב יכולתו.
לא רק הזנחה ועוצמות משתנות של התעללות חוותה הילדה הקטנה, אלא גם, ואולי בעיקר, את האימה שמא נגזר עליה לדמות לאמה; שמא גם בגופה טמון הגן ההרסני שעלול בכל רגע להתגלות ולסחוף גם אותה אל אובדן שפיות הדעת. היה בה אפילו הפחד שמא גם אם לא תחלה, שבכל זאת "יזהו אותי עם המחלה, שיימצאו סימנים שלה אצלי". מאז ומתמיד חשה גם בושה עמוקה. היא גדלה במושב. כולם ידעו הכול על כולם. ולעגו באכזריות בלתי נתפסת לה ולבני משפחתה. לכן "כשעברתי לתל אביב היה גם צורך להציג את עצמי בצורה מסוימת בפני האנשים החדשים בחיי."
והנה היא כתבה את הספר שלפנינו! ממואר שמסמן חלק ניכר מניצחונה, הן על ילדותה המיוסרת, והן על החששות מהתורשה הפגומה. הוא כתוב היטב, מרתק, נוגע ללב, וחשוב. הוא מעניק לנו הצצה אל מציאות חיים קשה מנשוא, ומראה עם מה מתמודדת משפחה של פגועת נפש. בעברה התלבטה למשל מתי לספר על אמה החולה לבני זוג פוטנציאליים. כמה כואב לקרוא על כך שגבר שאהבה אותו מאוד דחה אותה וסיים את הקשר אתה אחרי שנודע לו, לטענתו כעס עליה רק מכיוון שלא גילתה לו מיד, והוא חש מרומה. ולעומת זאת – גבר שהביע אהדה עמוקה, עד כדי כך שפרץ בבכי כשסיפרה לו, עורר בה התנגדות. "הבכי, במקום שייצור אינטימיות בינינו, נעל אותי. נבהלתי נורא. הבכי הפתאומי הפך את הסיפור שלי למקרה טראגי. נטרתי לו על כך ומאז לא סיפרתי עוד."
כהן מתארת היטב לא רק את הכעס שלה על אמה המדוכאת, התובענית; לא רק את השתדלותה כל חייה להילחץ מהדורשנות של האם, שלא רק שלא טיפלה בילדה גם ציפתה שבתה תתגייס ותטפל בה, באם. כבר בשנות העשרים לחייה, אצל המטפל הנפשי הראשון שהלכה אליו, הבינה ריקי כהן שמשימתה היא "להוריד" את האימא שלה מעליה. כמה כעס וטינה היא מתארת. כמה כאב.
וכמה, בעצם גם – רצון להבין. כהן עוקבת אחרי חייה של האם. קוראת יומנים ישנים שכתבה. ושירים. מזדהה עם מפח הנפש של אישה שחלמה לכתוב, ובמקום זה נישאה בגיל שבע עשרה, כדי להימלט מבית הוריה האיומים (באחת התמונות הקשות מנשוא מתארת ריקי כהן עימות מזעזע שהיה לה עצמה עם סבה וסבתה, עימות שבעקבותיו ניתקה אתם את הקשר לצמיתות), והחלה בסדרת הלידות שלה כבר כשהייתה בת תשע עשרה, אז נולדה בתה הבכורה. את הילד השלישי לא רצתה אמה של ריקי. חיי העוני והעבודה הקשה שהייתה כרוכה בשל כך בגידולו של תינוק איימו עליה. אבל היא נאלצה להשאיר את ההיריון, וזמן קצר אחרי הלידה קרסה נפשית.
הספר כולו איננו רק חשבון שעורכת ריקי כהן עם הוריה, אלא גם, ואולי בעיקר, חשבון נפש שלה עם עצמה, ולאורכו מתגלה שחרף כל מה שקרה יש בה גם אהבה אל זוג מולידיה, שסבלו בחייהם סבל קשה מנשוא.
"הדרומיים לא מבינים דברים כאלה", מסביר מושל המחוז לאייבור, תושבת חדשה בעיירת הכורים לונגירביאן, השוכנת באי ספיצברגן, חלק מהארכיפלג סוולברד. אייבור חיה עד כה באוסלו. מבחינתנו, הקוראים הישראליים, אוסלו היא עיר צפונית, אבל למי שגר בלונגירביאן, בירת נורווגיה המלבלבת והפורחת באביב ובקיץ, נחשבת דרומית, ומי שמגיע ממנה מתקשה להבין את אורחות החיים הצפוניים־באמת.
כפי שאפשר להיווכח מהמפה המופיעה בעמוד הראשון בספר, לונגירביאן הוא יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם. הוא מרוחק רק כאלף קילומטרים מהקוטב. למעשה, מדובר בשממה ארקטית: הכול שם קפוא, מושלג, וחלק גדול מהשנה גם חשוך. רק בתחילת האביב אפשר להבחין בהבדל כלשהו בין הכחול הכהה מאוד של השמיים, לבין השחור העמוק שלהם, לאורך רוב שעות היממה.
אייבור הגיעה ללונגירביאן עם בעלה הרופא. הם גרים ממש מעל בית החולים הקטן, שבו הוא מטפל בתושבי המקום, בעיקר – בכורי הפחם. המכרה פועל לאורך כל שעות היממה והשנה כולה. לפיכך כל האזור לא רק קפוא, אלא גם אפוף בפיח אפור, אבקת פחם, ולכן הוא לא רק "מצומצם כל כך," אלא גם "מכוער כל כך." במשך רוב ימות השנה לא צומח שם מאומה. עד כדי כך שכעבור כמה חודשי מגורים בלונגירביאן, כשמשפחתה של אייבור נוסעת בקיץ לחופשה בדרום, בנורווגיה עצמה, שתי בנותיה הקטנות מוקסמות מהלבלוב הצבעוני שהן רואות לראשונה זה חודשים רבים. אפילו דוכן של גלידה לא מסיט אותן מההתפעלות שלהן ממה שלא ראו כל כך הרבה זמן: פרחים!
אייבור לא רצתה להגיע ללונגירביאן. היא מתקשה מאוד לחיות שם. ההווה הסיפורי מתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת. כיום אפשר להגיע למקום ולצאת ממנו בכל ימות השנה, אבל בימים שאייבור גרה שם היה האי מבודד לאורך חודשים רבים: אוניות ומטוסים לא יכלו להגיע אליו בגלל תנאי מזג האוויר. מדי פעם הגיע מטוס, חג מלמעלה והשליך שקי דואר, וזה היה הקשר היחיד של התושבים עם העולם החיצון!
את תחזית מזג האוויר, למדה אייבור עד מהרה להבין, אין טעם לשמוע. "ממילא בחוץ הכול נראה כמו אתמול: קר ושקט וכחול כהה." מזג האוויר יציב. בניגוד לציפיותיה, אין "סערה ושמש בערבוביה", אין "סופות שלגים מצליפות המתחלפות בין רגע בערפל קפוא ודומם." כל הזמן רק "קור שקט ויבש", ואם כבר מתחוללת סופת שלגים, היא נמשכת "ימים על ימים".
מדהים תיאור ההגעה הראשונה של אור השמש, בתחילת האביב. "ניצוץ של אור מסנוור את אייבור בזווית העין, וקריאות צהלה עולות מקרב החבורה הקטנה. השמש כאן. היא מופיעה בפתאומיות גמורה – לא כמו זריחה העולה כזוהר איטי במזרח. קרני אור חדות נדחקות מעל הקרחון הכחול והאור המסמא מוחק את פסי הסלע השחורים והחשופים של ה'סרקופג'". התושבים חוגגים כמובן את ניצוץ האור הראשון, ועדיין, גם כאשר הימים מתארכים, קר. כולם עטופים בשכבות הגנה רבות. אם נופלת למישהי הכפפה שהסירה אותה לרגע כדי להיטיב את הכובע, היא מסתכנת בחייה! ובכל מקרה, הופעתו של האור קצרה מאוד בתחילה. "הרגע הזה יחלוף במהרה. היום הם לא ייהנו מהשמש אפילו חצי שעה בטרם היא תשקע תחת הקרחון, והלילה שוב ירד"…
נחמתה העיקרית, אולי היחידה, של אייבור, שנאלצת לחיות במקום הזה היא הכלבה ההאסקית שקיבלה בהשאלה מהמושל ואשתו. תיאור האהבה שהיא רוחשת לכלבה עדין ועמוק כל כך!
לאורך הסיפור אנחנו עדים לתהליך שבו דעתה של אחת הדמויות בסיפור, גבר שמיודד עם הרופא, הולכת ונטרפת. מה עושים במקרה כזה? איך מצילים אותו? הרי אין אפשרות להוציא אותו משם, "האונייה הראשונה תגיע רק באמצע מאי או מאוחר יותר." בתוך הקלסטרופוביה והפראנויה שהוא חש, מצבו הולך ומחמיר, שכן, יש לדעת, בשל מיקומו של האי, חולקים אותו הנורווגים עם רוסים סוביטיים, ואיום לא רק של עימות מקומי, אלא גם של מלחמה גרעינית שתתחיל דווקא אצלם מרחף בלי הרף מעל לראשם.
את החיים בלונגירביאן מלווים כל הזמן גם פחדים מפני חיות טרף. עד מהרה מתברר שאלה לא פחדי שווא: אכן, דוב קוטב מגיע אל מקום היישוב, ומסכן את בני האדם. הם פוחדים גם מכבשי המושק, חיה אדירת ממדים שיש לה קרניים חזקות, גופים גדולים וכבדים, ויכולת לרוץ מהר מאוד. אמנם "בדרך כלל הם שלווים," אבל "כשהם מרגישים מאוימים הם עלולים לכעוס ולתקוף, במיוחד אם נדמה להם שמישהו רוצה לקחת להם את הטלאים". אייבור פוחדת מהחיות. גם הילדות שלה פוחדות מהן, כמובן.
לא רק הקור, החיות והסובייטים מאיימים בלי הרף. גם אספקת המזון בעייתית. כשאייבור שופכת מיץ דומדמניות כי הוא מתוק לה מדי היא מרגישה שזהו "חטא שדינו מוות ממש," שכן "לא זורקים ככה אוכל בסוף החורף, כשנשאר מעט כל כך מהכול." מוצרים הולכים ואוזלים. צימוקים, למשל. ותה. ומלאי התפוחים שהיו להם, אדומים וקפואים, תפוחים שהיו "כמובן", בתוך "ארגז המקפיא התלוי על הקיר מחוץ לחלון המטבח", אבל בעקבות שלושה ימים של מזג אוויר קצת פחות קר הפשירו, "ועכשיו הם בלתי אכילים". כמובן ש"להשיג" תפוחים אחרים אי אפשר!
הסיפור של לונגירביאן מתקדם באיטיות ובחזרתיות, אבל בשלב מסוים נוצרת תחושה של מערבולת רגשית: אמנם התנועות הן אותן תנועות והן מתעגלות ומסתלסלות בלי הרף, אבל בכל זאת – הולכות ומעמיקות, הולכות ומסתחררות ומאיצות את קצבן. ברגע מסוים הלכתי שבי אחרי התנועה הזאת, אחרי תחושת החנק והצורך לזעוק – שחררו אותנו (את אייבור ואותי) מכאן, ממדרונות הקרח, ממעמקי השלג, מהים הקופא, מהחושך האינסופי… תנו לנו לצאת אל האוויר שאפשר לנשום אותו, אל החוץ שאפשר לצאת אליו, אל הירוק והתוסס והמגוון…
דנה כספי היטיבה לתרגם את הספר מנורווגית, ואחרית הדבר שכתבה שירה סתיו מוסיפה רבות להבנת הסיפור ומקורותיו.
בדיעבד, מתברר שהטעות הגדולה של אורוול בעיצוב החזון הדיסטופי המבריק והנבואי להחריד של 1984 היתה במחשבה שיהיה בכלל צורך, ונדמה שבעיניי אורוול אף הכרח של ממש, במיניסטריון האמת, שם מועסק גיבור הספר וינסטון סמית בשכתוב ההיסטוריה. זו משימתו, באולם ענק שבו עוסקים עוד עובדים רבים באותה המלאכה: העלמת עובדות ושתילת פייק במקומן — במסמכים, בעיתונים השמורים בארכיון, בספרי היסטוריה ובאנציקלופדיות. שהרי, אם לא תשוכתב ההיסטוריה כיצד תוכל ההנהגה לשנות אותה בהתאם לצרכיה?
סביר שאורוול היה מביט בהשתאות בנתניהו משכתב היסטוריה במצח נחושה, כמנהג כל דיקטטור, אך מבלי לדאוג להעלמת הר ההוכחות המפריך את טענתו כי לא היה חלק מהקונספציה. שהרי, היה חושב לעצמו אורוול, מבלי לטרוח לטשטש עקבות, להעלים ראיות מהארכיון, נתניהו סתם נשמע כמו מטומטם שמתכחש למציאות גלויה לכל, מתועדת, ממוסמכת, מוקלטת ומוסרטת. בנקודה זו פספס אורוול, היה אופטימי מדי. אפשר להסתדר טוב מאוד גם בלי מיניסטריון אמת. כל מה שצריך זה משהו שנקרא בייס. את הבייס לא הצליח אורוול, אנתרופולוג נפלא של טבע האדם כחיה פוליטית, לחזות.
בייס: קבוצה של אנשים המאמינים במנהיג פוליטי ללא שום קשר לעובדות. מיליוני סובייטים היו נשארים בחיים אילו רק השכיל סטאלין, מודל הטוטליטריות של אורוול, להפוך אותם לבייס במקום להעביד אותם בפרך בגולאג. לפי ההיגיון של אורוול, אילו רק ידעו אנשים את העובדות, אי־אפשר היה למכור להם בולשיט. אבל הארכיון מלא עובדות. והארץ מלאה בולשיט. ונתניהו לא פוחד מהארכיון. ונדמה לי שאורוול היה אומר: אוי, זה לא טוב; אם אפילו אין כבר צורך במיניסטריון אמת, זה גרוע יותר מ-"1984". ראו את טראמפ. משקר כאילו אין בעולם ארכיונים, מסמכים ואנציקלופדיות. ועוד מעט הוא שוב האיש החזק בתבל.
אני תמיד חושבת על סבתא שלי בהקשר הזה. קודם העלו את אבא שלה ואת הדודים שלה על רכבת למלחמת העולם הראשונה. אחר כך העלו את בעלה ואת האחים שלה על רכבת למלחמת העולם השנייה. ולבסוף העלו את הבן שלה על רכבת למלחמת אלג'יריה, וכל זה כשהיא יודעת מניסיונה, פעם אחר פעם, שהאדם שעלה לרכבת לא יחזור לעולם. וגם אם כן, זה לא יהיה אותו אדם.
את כתיבתה של נעמה דעי הכרתי ברומן הביכורים הנפלא שלה, צערו העתיק של הירח, שכיניתי אותו, כשכתבתי עליו ב־2019, "נס". קיוויתי מאוד שדעי תפתיע אותנו ברומן נוסף, ושאוכל לצאת אל עוד מסע קסום שהיא תיצור, והנה, זה קרה!
ופתאום בוקר, ספרה החדש, הוא כבר לא הפתעה: כבר ידוע שנעמה דעי מיטיבה לכתוב בחוכמה ובעומק, שהיא יודעת לעורר סקרנות, מתח, אהדה וחיבה אל הדמויות שמתגשמות בין הדפים, עד כדי כך שהתחושה היא שאינן יצירי רוחה, המצאותיה במילים, אלא – בני אדם של ממש שאי אפשר שלא להיקשר אליהם, לאהוב אותם, לדאוג להם, ולרצות מאוד בטובתם, ולו רק מכיוון שהם אנשים טובי לב כל כך, וזכותם לגלות זה את זה ולמצוא את אושרם!
חייכתי כשקראתי את דברי התודה של דעי, המופיעים בסוף הספר, אלה שהיא מפנה אל העורך שלה, יובל שמעוני, ולפיהם "הוא היה זה שגילה לי שכתבתי סיפור אהבה." מה, לא ידעת? תהיתי ביני לביני.
כי כן, מדובר בסיפור אהבה מורכב, שהולך ומתפתח לנגד עינינו, ובניגוד לסדרות הטורקיות שגיבורת הסיפור, עדן, אוהבת כל כך, הוא אינו קיטשי, הוא טבעי ואמיתי, כולל סופו הנחוץ וההכרחי.
מה יקרה לבני הזוג שהולך ונוצר לנגד עינינו? מדובר באותה עדן, מורה לתנ"ך שנמצאת בהווה הסיפורי בעיצומה של חופשת הקיץ, "החופש הגדול" (זאת אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה קצת אבודה: חסרה לה הפעילות האינטנסיבית הרגילה של שנת הלימודים), ורועי, השכן החדש שלה, שהגיע לארץ לזמן קצוב וקצר ומסבלט את דירת שכניה, בדלת ממול.
מנ שנוצר ביניהם מפעים. לכאורה הם שונים מאוד. עדן באה ממשפחה שהקשרים בה חמים, הדוקים עד חונקים (צחקתי בקטע שבו היא מתארת את הדודה שמתעניינת, לאוזני כול, בטחורים של האחיין ושואלת אם התחיל כבר להשתמש במשחה שהמליצה לו: עד כדי כך הכול מעורבים בחיי האחרים); רועי לעומתה מנותק קשר מבני משפחתו. לפני שנים רבות הסתלק מהמושב בצפון שבו גדל, אחרי מריבה אלימה עם אחיו, ומאז לא נפגש עם אף אחד מהם, חוץ מאשר עם אחותו התאומה, שסובלת מפיגור שכלי. רועי נמלט לאמריקה – נודד שם, בארצות הברית ובקנדה. הוא מעין מסגר או רתך שכבר בילדותו לימד את עצמו את המקצוע. מדוע בעצם התחוללה המריבה האיומה בינו לבין אחיו והוריו? מה היא מעידה עליו, ועליהם? איך עדן תוכל להבין מצב משפחתי מורכב ומוזר כל כך – בעיניה – ? בעולמה אין דברים כאלה – אין בנים שלא מדברים עם הוריהם, שלא מגיעים אפילו ללוויה של האימא.
אבל מסתבר ששני הקצוות הללו, של נתק מוחלט לעומת צמידות וחדירה לחיים, אינם שונים עד כדי כך.
שהרי רועי היה בעצם בצעירותו בן מסור (מדי!) למשפחתו. ועדן, בשלב מסוים, מרגישה שהקרבה העצומה שלה אל בני משפחתה יכולה גם להקשות עליה.
רועי ועדן ילמדו זה מזה על עצמם. על הקשרים שלהם עם בני המשפחות שלהם. על הצורך בנפרדות וגם על הצורך בחיבור. עדן לכאורה לא מסוגלת לחיות לבדה. יש לה אמנם ילד קטן, טמיר בן החמש, ואהוב־לשעבר, אביו (שגם הוא מעורב בחייה במידה בלתי מובנת), אבל היא מרגישה שהיא חייבת לגור עם עוד נפש חיה, ולכן היא גרה עם שותפה לדירה: חברה טובה מצד אחד, אך גם בעייתית ומזיקה, מצד שני.
עד סוף הרומן משהו ישתנה בה. משהו ישתנה גם ברועי. וזה חלק מיופיו של הסיפור שלפנינו: הוא מפורט, קונקרטי, ממשי, והוא מתעד היטב ובצורה מעניינת מאוד את התהליך המתרחש בו. הוא רצוף תובנות מרתקות, חלקן – שהרי עדן, כמו נעמה דעי היא מורה לתנ"ך – מקראיות. למשל – כמה יפה דעי מתארת (מתוך תודעתה של עדן) כיצד ירמיהו הנביא "כותב כְּאֵב, וגם אלפי שנים אחריו תלמידים יכולים להרגיש אותו"!
כמה יפה התובנה הספרותית שלה, שמתכתבת עם סיפורו של ירמיהו, כשהיא חושבת "איזה תסכול […] שמישהו יודע אותך יותר ממה שאתה יודע את עצמך. יודע עד המקומות שבהם אתה לא רוצה שידעו", וזאת בהקשר של ירמיהו והפסוק "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ," שאומר לו אלוהים. אכן, פסוק מדהים שכתב אותו יוצר מופלא! והרי כך גם היא, נעמה, היוצרת של דמויותיה: מכירה אותן היטב, ומכירה אותן לנו, ואנחנו אסירי תודה.
