יום אחד, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, כמה שעות לפני שאבא שלה, בן זוגי, בא להחליף אותי "במשמרת" לצדה בבית החולים, היא ביקשה ממני שאפתח את התיק שלה, אוציא מתוכו מחברת, ואתן לה אותה, וגם את העט שידעה לומר לי בדיוק היכן הוא.
ושארים לה קצת את ראש המיטה.
וכך, בתנוחת כמעט ישיבה, היא הרהרה, וכתבה לאט לאט, בקושי מחזיקה את העט, בקושי מזיזה אותו.
מדי פעם נעצרה, המשיכה לחשוב, וחזרה לכתיבה.
התהליך היה ארוך, איטי ומייסר.
זה היה בימים שבהם כבר לא הקפידה להסתיר את הקרחת.
פניה היו חיוורות, וכפות ידיה היו כבר נפוחות מאוד. ברקע נשמע כל הזמן פכפוך החמצן שהוזרם אל גופה.
ישבתי על הכיסא שלידה. מאחורי החלון שנשקף אל הים היפה, התכול, המראה החלומי שהיה לכאורה קרוב כל כך, אבל מעבר לזגוגית החלון. לעולמי עולמים לא תוכל עוד להגיע אליו. מהמיטה יכלה לראות איזו פינה קטנה ממנו, אבל הוא כבר לא עניין אותה.
כבר לפני כמה ימים הבינה וידעה שהכול אבוד, ועכשיו, עם המחברת שעונה לה על הרגליים הכפופות, חשבה על פריטים שונים מרכושה וציינה אותם: השטיח הצבעוני, ספרי הקריאה המוערים, התכשיטים שלה, קופסת עץ יפה – כל אחד מהם ייעדה למישהו במשפחה.
לא ידעתי מה היא יושבת וכותבת שם.
רק אחרי כן, כשפתחנו את המחברת, ידענו שכך היא נפרדה מחייה.
לא רק על בני המשפחה חשבה. גם על אנשי הצוות המופלאים במחלקה ההמטולוגית ברמב"ם, שלהם ביקשה להקצות סכום כסף נכבד מאוד מהעיזבון שלה, "לרווחתם". לאחיות (ולאחים!) הסבלניות, שנכנסו אליה תמיד במאור פנים, ובתחושה שחייה חשובים להן. שהן שם לא רק כדי להציל, אלא גם כדי לכבד אותה ולדאוג ככל האפשר לרווחתה.
אכן, בכסף שהורישה להם שיפצו את חדר המנוחה, ומדי שנה, כבר שש שנים, זוכים כמה מהם למלגת לימודים.
אין ספק שהמלגות האלה היו משמחות אותה במיוחד, כי כל חייה התמקדו בלימודים: תואר ראשון ושני, בהצטיינות יתרה, בכימיה, תואר ראשון, שני ושלישי בבלשנות. דיסרטציה שעסקה בהצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון מערביות, שבסופה – מילון מדוקדק ומדויק, שממשיך לשמש חוקרים בתחום ולהועיל להם בעבודתם.
כאמור – כשבוע או עשרה ימים לפני מותה מיכל כבר ידעה. כשהראיתי לה את הספר החדש שלי שכתבתי בעמודו הראשון שהוא "מוקדש באהבה למיכל ארן" – הספר ראה אור ימים אחדים אחרי מותה – היא אמרה בציניות, בהשלמה עם הבלתי נמנע: "תצטרכי להוסיף ז"ל".
לא רצינו להאמין. לא יכולנו להאמין שנשמה יתרה כזאת, אישה שהתאפיינה בנדיבות, בכישרונות יוצאי דופן, בעדינות נפש, בכנות בלי פשרות, שדבקה תמיד באמת ולא הייתה מוכנה לסטות ממנה, אישה צעירה כל כך – עדיין לא מלאו לה ארבעים! – תילקח כך מהעולם, היום לפני שש שנים.
היא לא הייתה בתי, אלא בתו של אריק, אהובי, אבל לפני האשפוז הראשון שלה היא התלבטה אתי איך תציג אותי בפני אנשים הצוות. "אימא חורגת?" היא אמרה, "נשמע רע… אשתו של אבא שלי? לא מספיק מדויק. אני אגיד שאת האימא המאמצת שלי." כל כך התרגשתי מהתואר, וכל כך שמחתי עליו. כי כן, נוצר בינינו במשך השנים קשר מיוחד במינו. תמיד הרגשתי בטוחה אתה! מתוך האהבה שלה אל האבא שלה היא פינתה מקום בלבה גם בשבילי, כי ראתה שהקשר בינינו מיטיב אתו. ואחר כך התפתח גם הקשר של שתינו, קשר של אישה מבוגרת ואישה צעירה שיכולות לצחוק ביחד, לשיר, ללמוד זו מזו, להקשיב, להבין. בכל פעם שפרסמתי משהו – ספר, או רשומה בבלוג – ידעתי שעיניה הצופיות ימצאו כל טעות, ושהיא תדע לא רק להציע תיקונים אלא גם לשבח, שבחים ששימחו אותי בכל פעם מחדש.
היה במיכל משהו טהור כל כך, עד שהיא סירבה בתוקף לאפשר לכל כיעור להתקרב אליה. לכן, למשל, התרחקה מכל מה שהדיף בעיניה מה שכינתה "פוליטיקה": כל מה ששייך למציאות המיידית הגסה, הוולגרית, האלימה. לאחרונה אני תוהה בלי הרף איך הייתה מגיבה ומה הייתה אומרת על המציאות הנוכחית, שפולשת אל נפשנו ולא מאפשרת לנו לסלק אותה מעלינו.
מיכל ידעה כל כך לתת מעצמה – אני לא יודעת אם זאת תכונה מולדת, שירשה מאביה, או שלמדה ממנו להיות מי שהייתה. זה גם לא משנה. היא פשוט הייתה היא. אדם נדיר בטוב לבה ובישירות האמיתית שלה.
יא אללה, OMG, אלוהים אדירים. הספר הזה הוא יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק. אולי אפילו סוג של נס: איך אשה ישראלית רגילה, כמוני וכמוך (למראית עין, לפחות), מצליחה להוציא מתחת ידיה יצירת פאר מדהימה כזאת, בליגה של שייקספיר, ועוד עם סממנים אוטוביוגרפיים, ובקושי שמעתי עליה עד היום? מה זה הדבר המופלא הזה?
מראש ייאמר: מדובר במחזור סונטות, לא פחות. כל עמוד בספר הקטן הזה הוא פרק ממוספר ומחורז, חוליה בשרשרת הסיפור של הגר – הרקע שלה, משפחתה, ההווה שלה, עתידה; ואם נדמה לכם שתתקשו לקרוא סיפור דרמטי ומפותל שכתוב ככה, בשורות קצרות ומחורזות הרמטית (א-ב-א-ב), במשקל קצוב ומדוד, תרשו לי להמר ולענות – אתם טועים מאוד. אדרבא: הקריאה זורמת, מפכה ומתנגנת והעור סומר מרוב יופי, מהעברית הנהדרת, מהכתיבה הלוכדת את הנפש בקורי קסם דקיקים ועצובים. כל הכתוב בגב הספר הוא אמת לאמיתה, ומנוסח אף הוא בצורה כה מדויקת ומושלמת שאין לי אלא לצטט אותו: "זהו טקסט לירי מטלטל על התבגרות מתוך היעדר, על אנושיות בְּמָקום שבּו היא נדירה, על בני אדם מורכבים ופצועים (…) שמפרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב", ועם זאת הוא נקרא בשטף ובשקיקה. וגם כל מה שהוסיפו בגב העורכים-המשוררים דורי מנור, אנה הרמן ואלי הירש הוא אמת לאמיתה (ר' צילום העטיפה).
וגם לכן ולכם כדאי מאוד-מאוד. כי זה ספר שנוגע בכל כך הרבה רבדים של חיינו, של סודות ושקרים ושל יחסי הכוחות בין המינים, ומומלץ גם לקרוא את הראיונות המטלטלים עם הסופרת ב-ynet ובהארץ. ערך: דורי מנור (360 עמ' קצרים הנקראים בנשימה עצורה, 29 שקל לעותק דיגיטלי ו-55 למודפס באתר evrit – עברית, המציע גם פרק ראשון לטעימה): https://tinyurl.com/esxsr55b
וכראות העריצים והאנשים אשר אתּם, כי ניגפו במלחמה בכל מקום, וחומת האויב הקיפה עליהם, עד אשר אבד מהם מנוס, שלחו אל טיטוס לקחת עמו דברים. והקיסר, אשר היה אוהב הבריות מתכונתו, אמר בלבו להציל את העיר, וגם אוהביו החזיקו אחרי עצתו. בחשבו כי יכּנעו השודדים מפניו הפעם, עמד בקצה המערב לחצר בית ה' החיצונה, אשר שם נמצאו השערים הפונים אל לשכת־הגזית, בקרבת הגשר המחבר את הר־הבית לעיר העליונה, והגשר היה בתּוֶך בין העריצים ובין הקיסר. ומסביב לכל אחד עמדו אנשיו בהמון רב.
היהודים העומדים עם שמעון ויוחנן קיוו בכליון־עינים למצוא חנינה, והרומאים הסובבים את הקיסר חיכּו למוצא פי היהודים. טיטוס צוה על אנשי־צבאו לכבוש את כעסם ולבלתי ירוֹת באויבים, והציג את המליץ (התֻּרגמן) לפניו ופתח בדברים לאות, כי הוא המנצח, וכה אמר: “הנה כבר שׂבעתם את הרעות, אשר מצאו את עיר־אבותיכם, אתם האנשים, אשר לא השיבותם אל לבבכם את כל עֹז חילנו ואת כל רפיון־כֹּחכם, ובקנאה נבערה וברוח־שגעון הבאתם את הקץ על עמכם ועל עירכם ועל מקדשכם. ואמנם הצדק היה לי לכלות אתכם מעל־פני האדמה, כי למן הימים הראשונים, אשר כבש אתכם פומפיוס בחזק־יד, לא חדלתם ממעשי־מרד, עד אשר יצאתם למלחמה על הרומאים ביד רמה. ובמי בטחתם, כי עשיתם את הדבר הזה? האם בגֹדל המונכם? הנה חלק מצער מחיל הרומאים הספיק להכריעכם! או בעזרת בני־בריתכם? היש עם מחוץ לגבול ממשלתנו, אשר יעלה על לבו לבחור בברית היהודים מברית הרומאים? ואולי נשענתם על כֹּח זרועכם? הן יודעים אתם, כי גם הגרמנים [אדירי הכֹּח] עובדים אותנו. או בעֹז חומותיכם הבצורות שמתם מחסכם? האם יש חומה נשגבה ממעוז ים־אוקינוס הסוכך על הבריטנים, אשר נכנעו גם הם לפני חרב הרומאים? או אולי בטחתם באֹמץ־רוחכם ובתחבולות שרי־צבאותיכם? הלא ידעתם, כי גם בני קרת־חדשת כרעו לפנינו. אין זאת, כי העירה אתכם נגד הרומאים אהבת הבריות אשר לרומאים. כי בראשונה נתנו לכם למשול בארצכם כטוב בעיניכם והקימונו עליכם מלכים מקרב אחיכם, ואחרי־כן שמרנו על חקי תורתכם ונתנו לכם לחיות כאשר עם לבבכם, לא רק בארצכם, כי־אם גם בקרב עמים אחרים, ועוד הוספנו להיטיב עמכם, כי מלאנו את ידכם להרים תרומה לעבודת אלהיכם ולאסוף נדבות כטוב בעיניכם, ולא יסרנו בדברים את נושאי המתנות ולא עמדנו להם לשטן, למען תּרבּו עשׁר לרעתנו ובכספנו אנו תתכוננו להלחם בנו. מרב טובתנו שמנתּם ובשׂבע נפשכם בעטתם באנשי־חסדכם וכדרך נחשים, אשר אין להם לחש, תקעתם את עקציכם בבשר המתרפקים עליכם. בזיתם את נירון בלבכם על קלות־דעתו, ותחת אשר שקטתם תחתיכם במחשבות־זדון זמן רב, כדרך המכות והחבלים העצורים בגוף עד אשר יתגלו בבוא עליו תחלואים קשים, הראיתם הפעם את כל יצר לבכם הרע, ולא בושתם לשאת את נפשכם לתקוות גדולות לבלי־חק. ואחרי־כן בא אבי אל הארץ הזאת, והוא לא עלה עליכם לעשות בכם שפטים על הדבר אשר עשיתם לצסטיוס, כי־אם למען שׁחר למוסר את אוזניכם. כי לוּ בא להכרית את עמכם, הלא היה עליו למהר ולעקור את שֹׁרש הזדון ולהחריב את העיר הזאת מיד, אך הוא לא עשה כזאת, כי־אם השחית את ארץ הגליל ואת סביבותיה, ונתן לכם זמן להנחם על מעשיכם. אולם אהבת־הבריות הזאת היתה בעיניכם לאות רפיון־כֹּח, ואֹרך־אפינו חזק את עזות־לבכם. ואחרי מות נירון עשיתם כמעשה הנבלים, כי בקוּם מלחמות־אחים בקרבנו הוספתם אֹמץ, וכאשר יצאתי עם אבי אל ארץ מצרים, מצאתם לכם שעת־הכּשׁר להרבות תכונה למלחמה, ולא בושתם להחריד את מנוחת האנשים העולים לכסא־המלוכה, אשר ידעתם בהם, כי היו שרי־צבא אנשי־חסד. ואחרי־כן מצאה כל הממשלה מחסה בנו, וכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים, ואתם שלחתם את ציריכם מעבר לנהר פרת להקים מרד, והעליתם מצודות חדשות על חומותיכם, ומריבות וקנאת־עריצים ומלחמות־אחים השחיתו בכם, כמשפט לאנשי־בליעל, – ורק להם לבד! – ואחרי־זאת עליתי על העיר הזאת, ואבי נתן בידי פקדה נוראה על אפו ועל חמתו. והנה שמעתי, כי העם רוצה להשלים אתנו, ושמחתי, ועוד לפני המלחמה קראתי לכם לשבות מריב, וזמן רב חמלתי על האויבים הנלחמים בי, ונתתי את בריתי לנופלים אלי, ושמרתי אמונים לבורחים, ורחמתי על רבים משבויי־החרב, וענשתי את המתעללים בהם עֹנש קשה, ובלי חמדה הקרבתי את מכונות־המלחמה אל חומותיכם ועצרתי בעד רוח אנשי־צבאי וחמת־רצחם עליכם כל היום, ואחרי כל נצחון עשיתי כמעשה הנגף במלחמה ודברתי אליכם שלום, וכאשר קרבתי אל המקדש, הואלתי עוד הפעם לעזוב את חקי המלחמה וקראתי אליכם לרחם על קדשיכם אתם ולהציל את ההיכל למענכם, וגם הבטחתי אתכם להוציאכם בשלום ונשבעתי לכם לפדות את נפשותיכם, וגם נתתי לכם לבחור במקום אחר ולהלחם אתנו משם כטוב בעיניכם. אולם אתם מאסתם את כל דברי, וידיכם שלחו אש בהיכל. ואחרי כל אלה – הוי טמאים נבזים! – באתם כיום הזה לדבּר אלי דברים! ומה תוכלו עוד להציל, אחרי אשר אבדו לכם הקדשים האלה? ובמה נחשבה בעיניכם פדות נפשכם אחרי אבדן ההיכל? והן גם עתה עודכם עומדים בכלי־נשקכם, ובהגיע מים עד נפש אינכם רוצים להתנכּר ולדבּר תחנונים. הוי, עלובים! במי עוד תשימו מבטחכם? עמכם חלל־חרב, היכלכם – שׁמה ושאיה, ועירכם – מרמס לרגלי, ובידי רוחכם ונשמתכם! אולי תחשבו לכם את הדבר לגבורה בלכתכם לקראת המות? אך לא אוסיף לדון עוד ברוח שגעונכם! אם תפרקו את כלי־נשקכם תסגירו את עצמכם בידי – אתן לכם את נפשכם לשלל, וכבעל־בית ארך־אפים אעשה שפטים באשר אין לו תקנה, ואת הפלטה אציל למעני”.
ג. לדברים האלה ענו המורדים, כי לא יוכלו לכרות עמו ברית, יען נשבעו לבלתי עשות את הדבר הזה לעולם. ועל־כן בקשו ממנו, כי יתן להם לצאת דרך החומה עם נשיהם ובניהם, למען ילכו להם אל המדבר ויעזבו את העיר בידו. לשׁמע הדבר הזה חרה אף טיטוס באנשים האלה, העתידים לנפול בידו בקרוב, כי מלאם לבם לדרוש ממנו דברים, כאלו נצחו במלחמה, וצוה להודיע אותם, כי לא יוסיפו לנפול אליו ולקוות, אשר ישמור להם את הברית, כי לא יחמול על נפש איש, ועל־כן עליהם להלחם בכל כֹּחם ולהושע בזרוע־ימינם, אם יעלה הדבר בידם, ומן היום הוא והלאה יעשה להם ככל חֹמר משפטי המלחמה. ועל אנשי־הצבא צוה לשרוף את העיר (התחתונה) ולהוציא את שללה. אנשי־הצבא שבתו ביום ההוא, וביום השני שרפו את הארכיון (בית־הפקודות) ואת המצודה (חקרא) ואת בית־המועצה ואת העֹפל, והאש הגיעה עד ארמון היליני, הבנוי בתוך המצודה. גם הרחובות והבתים המלאים חללי רעב היו למאכֹלת־אש.
ד. וביום ההוא שלחו בני המלך איזט ואחיו וגם רבים מטוּבי ירושלים, אשר נאספו אתּם יחד, להתחנן אל הקיסר, כי יכרות אתּם ברית. ואף כי היטב חרה לטיטוס על כל שארית העם, לא כבש את יצרו הטוב, וקבּל את פני האנשים בשלום ונתן אותם במשמר, ואחרי־כן אסר את בני המלך ואת קרוביו והוליך אותם אל רומא, למען יהיו לו לבני־תערובות.
ספרה של ג'ויס קרול אוטס מקפיא את הדם בעורקים. מבעית. למי הוא נועד? ברור שקודם כול – לה עצמה. היא כתבה אותו אחרי מות בעלה, תיעדה בפרטי פרטים את הימים והשעות שקדמו למותו, איך בוקר אחר עלה חום גופו, איך שכנעה אותו לנסוע לבית החולים הקרוב למקום מגוריהם, איך אשפזו אותו בו ביום, עם האבחנה שלפיה לקה בדלקת ריאות חמורה, איך ליוותה אותו בימים שבהם החל להתאושש, ביקרה אצלו, הביאה לו את הספרים וכתבי היד שנדרש להם – בעלה היה עורך שייסד כתב עת ספרותי – איך נפרדה ממנו יום אחד, בשעת ערב מוקדמת מהרגיל, איך קבעו שתגיע למחרת בשעה מוקדמת יותר מתמיד, ואיך העיר אותה באישון לילה צלצול הטלפון שבו הודיעו לה שמצבו של בעלי הוחמר בבת אחת, נעשה קריטי, ושעליה להזדרז ולהגיע לבית החולים.
"הוא עדיין חי?" היא שאלה את האישה הזרה שטלפנה אליה.
"כן," ענתה לה האישה, וקרול אוטס הזדרזה לצאת לבית החולים. בדרך עצרה בכל הרמזורים האדומים, אם כי הדרכים היו פנויות, וגם לא עברה את המהירות המותרת, שמא "יקרה לה משהו" דווקא כשהיא בדרך לראות את בעלה האהוב ולגלות מה מצבו. לעודד אותו. להפיח בו רוח חיים.
בכניסה לבית החולים היא התעכבה עוד זמן מה, עד ששומר הלילה התיר לה לעבור ולהיכנס.
כשהגיעה אל המיטה של בעלה ראתה אותו מנותק מהמכשירים שליוו אותו בכל ימי האשפוז. הוא מת זמן לא רב לפני בואה.
מה עושים עם בעל מת? מה עושים באותן שעות ראשונות? בימים הבאים? בשבועות? בחודשים? איך מתמודדים? איך ממשיכים לחיות?
ג'ויס קרול אוטס היא סופרת מצליחה, שזכתה בשלל פרסים, והיא פורייה מאוד. בין השנים 1964, שאז ראה אור ספרה הראשון, ועד ל-2022, היא פרסמה 51 רומנים בשמה, 8 בשם בדוי אחד ועוד 3 בשם בדוי אחר. לצדם פרסמה גם 45 קובצי סיפורים, 11 נובלות, 6 ספרים לבני נוער, 4 לילדים, 9 מחזות, 24 ממוארים או קובצי מאמרים, ו-12 ספרי שירה: ממוצע של כמעט 3 ספרים בשנה!
כמות בלתי נתפסת!
קרול אוטס וריי היו נשואים באושר, חברות ואהבה במשך כמעט חמישים שנה. יחד עם זאת, בממואר שלפנינו היא מספרת – להפתעתי הרבה! – שבעלה לא קרא את יצירותיה!
רק במקום אחד היא מתייחסת לעובדה שאין לה ולריי ילדים: כשהיא מספרת על הדירה הראשונה שקנו, וכשהבנקאי הסביר לה שעל משכורתה לא יוכלו לסמוך כי "בקרוב יהיו לכם ילדים", היא מציינת רק שאמרה לו – אנחנו לא מתכננים להביא ילדים לעולם. בהיעדר בני משפחה, מי שמלווה אותה בשעתה הקשה הם החברים הטובים, והיא מספרת כיצד הזדרזו אלה להגיע, לתמוך בה, להציע עזרה, לשלוח לה פרחים, ממתקים ואוכל, איך ליוו אותה במהלכים הביורוקרטים שאותם נדרשה לעבור – ענייני צוואה וירושה – אבל מתארת גם נסיבות חברתיות שבהן גילו אטימות לא מובנת, למשל – סעודה שבה השתתפה עם כמה זוגות חברים ותיקים שהחלו לשוחח על חיי הנישואים ועל היתרונות של זוגיות ממושכת, ולא שמו לב עד כמה הם מכאיבים לה בשיחתם.
היא מתארת גם מפגשים עם אנשים זרים שכוונתם טובה, אבל בלא יודעין הם מכאיבים מאוד. למשל – קבלן שיפוצים שהסביר לה שאלמנות דומה לגירושים, ושמצבה רק השתפר: מעכשיו את יכולה להתחיל לעשות מה שמתחשק לך…
אוטס מתארת את הכאב העצום שהיא חשה, מפרטת אותו לפרטים הקטנים ביותר, מגלה לנו איך בדיוק הוא נראה, בחיי היומיום, בהתנהלות המעשית והרגשית. יש לה גם רגעי הארה שהזכירו לי את הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל: היא מבינה שהסבל שהיא חשה נמנע מבעלה. לפיכך, כשקורה לה משהו טוב בחיים, כאבה גדול. חדשות רעות דווקא מתקבלות בברכה: "אילו אבחנו אצלי סרטן, למשל, הייתי מרגישה הקלה, כי הידיעה הייתה נחסכת מריי. אבל חדשות 'טובות' שאי אפשר לחלוק אותן אתו – אלה מכאיבות."
עוד פרט ביוגרפי התמיה אותי מאוד: היא מזכירה את קיומה של אחותו של ריי, ומספרת שמעולם לא פגשה אותה. לקראת סופו של הספר היא מספרת על הקרע שחל בין ריי להוריו, במיוחד לאביו, ובכל זאת הניתוק מאחותו, תמוה. כשריי מת היא אפילו לא מוצאת את מספר הטלפון של אחותו כדי להודיע לה. ניתוק דומה יש בינה לבין אחיה, שגם הוא נעדר לגמרי מחייה, אם כי היא מזכירה את קיומו בחיבה, וכמובן – עם אחותה, שעל קיומה נודע לנו ממש לקראת הסוף. היא רק מספרת שאותה אחות, שצעירה ממנה בשנים רבות, אובחנה כאוטיסטית, והוכנסה למוסד בילדותה. וזהו. אין אתה שום קשר! האם ההיעדרויות האלה אופייניות לאמריקאים? לקוראת הישראלית, שרגילה ליחדנס ההדוק והסימביוטי של משפחות ישראליות, הפרטים הלכאורה שוליים הללו שקרול אוטס מזכירה בממואר שלה מזדקרים לעין ומעוררים השתאות.
כאמור, הקריאה בספר הבעיתה אותי, ובכל זאת לא הנחתי אותו, וקראתי אותו מרותקת. הוא מעניין מאוד, רצוף תובנות והארות. קרול אוטס מצליחה לשמור על מתח, כי היא מספרת על כתב היד של רומן שבעלה כתב, אך זנח. כשם שהוא לא קרא את ספריה, כך גם היא לא קראה את כתב היד (לא מובן לי!), ועכשיו, אחרי מותו, היא נמשכת אליו, מבקשת להתקרב אל בעלה, ובה בעת גם חוששת. האם תגלה בו סודות שהוא העדיף לשמור מפניה? האם מותר לה "לחדור" כך אל פרטיותו, לאחר מותו?
ואכן, כשהיא קוראת את כתב היד, היא מופתעת ממה שהיא מגלה בו! האם ריי כתב שם עליה? על עצמו? על מה שיכול היה להיות, אך לא קרה?
יש רגע שבו קרול אוטס כותבת על מחשבה מאגית שהייתה לה לאורך חייה. איך האמינה שאם תחזה אסונות, אם תדמיין אותם, תמנע את התממשותם. ואיך דווקא בלילה שבו בעלה מת, הייתה שאננה. זה היה הלילה הראשון שבו הצליחה להירדם מאז שאושפז, ולישון עמוק, והיא מרגישה שאולי "שברה שמירה", ושדווקא מכיוון שלא עמדה על המשמר, קרה מה שקרה.
היא מאשימה את עצמה גם בעצם העובדה שבעלה מת, שכן מותו נגרם מדלקת בריאה השמאלית, בעוד שכשהגיע לבית החולים הייתה הדלקת בריאה הימנית. היא בטוחה שהחיידק תקף אותו דווקא מכיוון ששהה בבית החולים, ונדבק. היא מרגישה שהייתה צריכה להשאיר אותו בבית, ושכך היה לו סיכוי טוב יותר להחלים ולהישאר בחיים.
ייתכן שהיא צודקת, ייתכן שלא. נדמה לי שרגשות אשמה מלווים הרבה פעמים את מי שנשאר, את מי שנאלץ להיפרד לעד מאדם אהוב.
כשגמרתי לקרוא את הספר חיפשת מידע על קרול אוטס והופתעתי (ושמחתי והתעודדתי!) לגלות ששנה אחרי מות בעלה היא נישאה שוב, הפעם לצ'רלי גרוס, פרופסור לפסיכולוגיה שלימד בפרינסטון, וחיה אתו עשר שנים באושר, עד שהלך לעולמו ב-2019.
כמו כן קראתי ציטוט מדבריה, שלפיהם אמנם היא אוהבת ילדים, אבל שכמו אחיה, גם היא מעולם לא רצתה להביא ילדים לעולם. "ראיתי בווירג'יניה וולף, ג'יין אוסטן, ג'ורג' אליוט והאחיות ברונטה – כולן סופרות דגולות שבחרו לא להיות אמהות – מודלים־לחיקוי."
הספר לא תורגם לעברית, לפיכך את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.
במהלך השנים היו גם לי לא פעם הרהורי כפירה באתאיסטיות שלי, וגם אני אמרתי לעצמי בלילות לפני השינה שלא יכול להיות שאין לעולם דיזיינר. אתם בטח זוכרים איך תמיד דיברתי בהתלהבות על קיומו של אלוהים ואיך לא עצרתי בלשוני לא פעם ולעגתי פה ושם לאנשים שהעזו לחלוק עליי, ואם חבריי לחוג גמרא שלקחתי בשביל הכיף והחידוד שלי כמשפטן פעם בחודש יקראו את המכתב הזה, גם הם ודאי יזכרו איך הייתי מעביר וייה דולורוזה את אלה מהם שאמרו שיש בורא לעולם והוא האל היהודי, ומביא אותם לכדי סתירות פנימיות. אבל כן, היו מצבים שבהם האתאיזם שלי לא היה מוצק. ועכשיו אני מגייס את כל הפעמים הללו שבהן הטלתי ספק בתפיסתי שלי, משום שהן מחזקות אותי עכשיו ומוכיחות לי שחוסר האמונה שלי באלוהים לא היה כזה בלתי מעורער כמו שאני מייחס לעצמי. נשבע לכם במרקס. ואם בכל זאת אלוהים הכול יכול קיים, אז הוא יראה שחוסר האמונה שלי לא היה עקבי ואדוק כמו שנדמה לכם, ושהטלת הספק הקבועה שלי לא עצרה כאשר הגיעה לאמונות ולדעות שלי עצמי. אבל ברשותכם אני רוצה להניח לאלוהים, שבטח עסוק בעניינים שברומו של עולם ואין לו זמן לבני האדם, כמו שסבתא אלזה הייתה אומרת, ולכתוב לכם במיוחד, בני המשפחה שלי וחבריי האהובים, שבשום מצב, גם בזה הקשה ביותר, לא נטשתם אותי, ומה שלא פחות חשוב בעיניי (וכאן אני פונה לחברי האהוב עליי מכולם דני) ומהווה בעיניי הוכחה לחברות אמת שמחתם בשמחתי באופן הטהור ביותר כאשר הצלחתי, ולעולם לא אשכח, דני (טוב במצב הזה "לעולם" יכול להיות תקף גם רק לעוד חודש), כיצד שמחת בשמחתי באופן הכי מזוקק שיכול להיות כאשר סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודי המשפטים, למרות שאתה חלמת תמיד לעשות את זה ולא הצלחת.
קרדיט הוא ספר המתח השנים עשר של ליעד שהם, עורך דין וסופר מצליח. ספריו תורגמו לשש שפות ועובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, ולצד הכתיבה ממשיך שהם לעבוד במקצועו.
בימים טרופים אלה, כששנתם של רבים כל כך נודדת מרוב חרדה לגורלה של המדינה, נוכח הנחישות של הממשלה להרוס את הדמוקרטיה (ובעקבות זאת מי יודע מה עוד יתחולל פה, מוטב לא לנסות לדמיין, ולא, אני לא תולה תקוות רבות ב"שיחות" המתקיימות בבית הנשיא…), ספר כמו זה של ליעד שהם הוא האסקפיזם המושלם.
צללתי לתוכו והתענגתי עליו, כי הוא ספר מתח שעשוי בתחכום ובשלל תחבולות ספרותיות מוצלחות.
העלילה נפרשת לאט, בקפיצות של זמנים, ובאופנים שונים: פרוטוקולים של חקירות משטריות, או במבט "מבחוץ" אך בעצם מתוך תודעתן של דמויות שונות (בלימודי ספרות אנגלית למדתי שמכנים זאת limited omniscient, כלומר – כשהסופר עוקב כל פעם אחרי דמות אחת, אבל ממשיך לכתוב בגוף שלישי. כמו למשל באנה קרנינה של טולסטוי).
אמנם לקראת השליש האחרון של הספר כבר שיערתי מי האשם, אבל בכל זאת הצליח שהם להפתיע אותי עם טוויסט קטן וחכם.
הסביבה שבו הסיפור מתרחש מעניינת כשלעצמה: עולם ההייטק, קרנות הון סיכון, יזמים שזקוקים למשקיעים, האוניברסיטאות שמוציאות מתוכן מדענים וחוקרים שהמצאותיהם יכולות לשנות את המציאות, עורכי הדין המעורבים בעסקים הללו, וגם – עולם הטלוויזיה, ליתר דיוק – הכוחות הניצבים מאחורי הסדרות המרתקות שכולנו צופים בהן בשקיקה. איך פועלים בכל המקומות הללו? מה למשל כוחם של תסריטאים ושל מפיקים? של משקיעים? של יזמים? עם אילו בעיות הם נאלצים להתמודד?
במרכז הרומן ניצבת החוקרת המשטרתית ענת נחמיאס, שעל אף הריונה המתקדם אינה מוותרת לעצמה, לא נכנעת לשום קושי, וממשיכה בחקירה המאומצת שמתחילה בגילוי "קטן" לכאורה – אצבע כרותה שמצאו על גבעה זוג מטיילים שיצאו להתבונן על פרחי בר. ענת פיקחית, ערנית, רבת יכולות, וכמובן – מתמודדת גם עם קשיים מבית, שקשורים בעולם שאותו היא חוקרת.
מכל אלה רקח ליעד שהם במיומנות משכנעת תבשיל ערב לחך. ברור שתחקר ולמד לעומק איך כל התחומים הללו פועלים, ואיך לשלב אותם בתוך העלילה המותחת שיצר.
ויליאם שייקספיר, מחזאי, במאי ושחקן, מדוכדך ומודאג. רק לפני שנים אחדות עזב את העיירה הקטנה שבה נולד, סטרטפורד שליד נהר אבון, והגיע אל עיר הבירה. שם, בלונדון, זכה עד כה להצלחה אמנותית, ואפילו הקים תיאטרון, שבו הוא מעלה את מחזותיו.
אבל לאחרונה קשה לו, רע ומר.
קודם כול, כי נאלץ לסגור את התיאטרון שלו. הוא לא היחיד: כל המקומות הציבוריים בלונדון הצטוו לנעול את שעריהם בפני הקהל. מגפת הדֶּבֶר משתוללת בעיר, וכבר קטלה את חייהם של עשרות אלפים. זאת לא ההתפרצות הראשונה של המגיפה, בפעם הקודמת שזה קרה היה ויליאם רק בן שנה. המלכה אליזבת נטשה את הבירה, ביחד עם כל אנשי החצר שלה, עברה לגור בטירת וינדזור, והציבה בלונדון עמוד תלייה, שנועד למנוע את נהירתם של האזרחים פשוטים מהעיר. בנוסף, ציוותה המלכה להמית את כל חתולי הרחוב, כי חשבה שכך אפשר יהיה להתגבר על המגיפה. איש לא ידע שהחולדות ששרצו ברחובות הן אלה שנשאו עליהן את המחלה והעבירו אותה ממקום למקום. דווקא החתולים יכלו להועיל, אילו רק אִפשרו להם לטרוף את החולדות.
והנה פרצה שוב מגיפה, ושייקספיר נאלץ לחפש לעצמו עיסוק אחר, ובעיקר – מקורות מימון חלופיים שבאמצעותם יוכל לכלכל את אשתו וילדיו שנותרו בסטרטפורד. נראה כי באותה תקופה זנח לזמן מה את כתיבתם של המחזות, פנה לכתיבה לירית ולשירים נרטיביים.
יוקן שנדוס, דיוקן אפשרי של שייקספיר שצויר בין 1600 ל-1610. מוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון
לא רק בעיות פרנסה מטרידות את ויליאם. מעיבים עליו גם הדברים הקשים שכתב עליו רוברט גרין, מחזאי שמבוגר ממנו במעט. על ערש דווי טרח גרין לכתוב ביקורת נוקבת ביותר על ויליאם שייקספיר. אמנם בשמו לא נקב, אבל ציטט שורה מתוך המחזה "הנרי השישי" שכתב שייקספיר, וזאת כדי שקוראיו יבינו למי כיוון.
גרין כינה את שייקספיר, המחזאי היריב, "עורב יומרני שמתקשט בנוצות לא לו", ומתח עליו ביקורת, שכן מדובר לדעתו בסך הכול בשחקן שמתיימר לכתוב מחזות, אף על פי שהוא נטול השכלה. אכן, שייקספיר מעולם לא למד באוניברסיטה. הוא הגיע ללונדון כארבע שנים לפני שרוברט גרין מתח עליו את ביקורתו הקטלנית, וכבר הספיק לכתוב ולהפיק כמה ממחזותיו. יש הסבורים כי אחת הדמויות שיצר, פלסטף גדול הגוף והרברבן, שמופיע בכמה ממחזותיו של שייקספיר, מתבססת על רוברט גרין.
גרין לא הסתפק בביקורת הקשה כלפי שייקספיר עצמו. הוא הפנה את דבריו אל שלושה מחזאים־עמיתים והפציר בהם להתרחק משייקספיר, שנוהג "לגנוב" רעיונות מכותבים אחרים. אכן, ידוע ששייקספיר שאב רעיונות ממקורות רבים, כמו רבים וטובים לפניו ואחריו (על כך כתב המשורר ט”ס אליוט: "משוררים לא בשלים – מחקים; משוררים בשלים – גונבים; משוררים גרועים – משחיתים; משוררים טובים משנים, או לפחות משפרים"). שייקספיר שאב השראה מכותבים כמו צ’וסר, או פּלוּטַרכוֹס, וגם מאירועים היסטוריים, אבל כתיבתו העשירה והעמיקה כל רעיון שעיבד.
את עלבונו ואת המצוקה שחש הביע שייקספיר, כדרכו, בסונטה.
סונטה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים.
הסונטות של שייקספיר התפרסמו לראשונה בספר ב־1609. בימי חייו של שייקספיר לא זכו הסונטות לתהילה מיוחדת. הן הודפסו שוב רק ב־1640, במהדורה מקוצרת. ב־1789 הודפסו שוב הסונטות, והפעם כמו במהדורה המקורית, שכללה את כל השירים.
הסונטות עוררו עניין רב בקרב המשוררים הרומנטיים, וורדסוורת' וקיטס, והשפיעו על כתיבתם. הפופולריות שלהן גברה במאה התשע־עשרה, ועד מהרה תפסו מקום נכבד בקנון הספרותי האנגלי. עד היום הן מהאהודות ואהובות ביותר בשפה האנגלית.
בסונטה 29 (כאן בתרגומי) מבכה המשורר את חייו ומביע את מר לבו, אך לקראת סופה מצליח בכל זאת למצוא משמעות ונקודת אור בחייו:
לא קשה להניח כי תחושתו של הדובר בסונטה, שלפיה עובר עליו "יוֹם שֶׁל יִסּוּרִים וְשֶׁל כְּלִמָּה", כמו גם הבדידות שהוא מתאר, נובעות מאותה מצוקה כלכלית ומהביקורת הפרועה שספג מרוברט גרין.
מוזר, מפעים, ואפילו משעשע, לקרוא את הדברים שכתב לפני יותר מארבע מאות שנים גדול היוצרים בתרבות המערב, גאון שכתיבתו ממשיכה עד היום להיחשב דגולה, משמעותית ומרתקת. מדהימות הקנאה במכריו ושאיפתו להצטיין כמוהם, לזכות בכישורים החברתיים ובכישרונות האחרים שיש להם, ולו אין, לכאורה. המשורר מבכה את עוניו: הוא "מְּעֻשָּׁר רַק בְּתִקְוָה", שהרי מקור הפרנסה שלו נגזל ממנו, ואין לו מושג מתי ואם בכלל יוכל לשוב ולהפעיל את התיאטרון שלו.
נקודת המפנה בשיר מגיעה כשהמשורר נזכר בבן שיחו ומסביר שרק קיומו מסב לו אושר ואפילו תחושה שבזכותו הוא בעצם עשיר יותר "מִכָּל בֶּן־מֶלֶךְ". אפילו בהתקף של "שִׂנְאָה עַצְמִית", הוא מצליח להיזכר באושרו, בזכות האהבה שמכפרת על הייסורים וגוברת עליהם.
שלושה חודשים אחרי שגרין כתב את דברי הביקורת שלו על שייקספיר, פרסם המו"ל שלו התנצלות פומבית. אף על פי שגרין לא ציין בביקורתו במפורש את שמו של שייקספיר, החליט המו"ל לציין בהקדמה לספר שהוציא לאור כי: "מוטב היה אילו נמנע גרין מההשמצות", והסביר שהוא עצמו נוכח בכישרונו האמנותי של המושמץ, בנועם הליכותיו וביושרה שלו.
כיום אין איש זוכר את רוברט גרין. האיש היה מן הסתם נעלם לחלוטין מהתודעה הציבורית, אלמלא תקף את שייקספיר, והביא לכך שהמשורר הנציח את כאבו בסונטה שלפנינו.
שייקספיר הפנה את הסונטות שכתב בדיבור בגוף ראשון אל שני נמענים: בסונטות הראשונות – אל גבר צעיר ויפה תואר, ובחלקו האחרון של מחזור השירים – אל אישה כהת עור ושיער.
הסונטה הזו של שייקספיר לא עמדה בחלל ריק: כשקוראים ברצף את מכלול הסונטות של שייקספיר, אפשר להבחין בסיפור ההולך ונרקם כמו ברקע: המשורר הולך ומתאהב בגבר שאליו הוא מפנה את השירים, ומתעוררים בו שלל הרגשות: קנאה, מפח נפש, התלהבות, תקוות נואשות.
זהותו של האהוב בסונטות של שייקספיר, שאהבתו היא נחמתו היחידה של הכותב, אינה ידועה בוודאות. יש הסבורים כי מדובר בוויליאם הרברט, הרוזן מפֶּמְבְּרוֹק, שהוריו העשירים שכרו את שירותיו של שייקספיר (והוא הרי נזקק לכסף!) כדי שיכתוב סונטות שישכנעו את בנם לשאת אישה ולהוליד יורש לרכושם הרב. אכן, השירים הראשונים במחזור מפצירים בגבר הצעיר, יפה התואר, להוליד בן כדי לשמר את יופיו.
חלקו האחרון של מחזור הסונטות מוקדש לאישה כהת־עור ושיער, שהדובר נכנע לפיתוייה, אך לאחר מימושם מתמלא בסלידה ואפילו בכעס.
מחזור הסונטות המלא של שייקספיר תורגם בישראל פעמים רבות: ש. שלום (1943), אפרים ברוידא (1977), עמנואל גינזבורג (1985), שמעון זנדבנק (1992), בן־ציון בן־משה (2000), אריה סתיו (2000), אבי הסנר וגַיִל הראבן (2011), זיוה שמיר (2011) ויעקב אוסטרוב (2017), והוא כנראה אחד מספרי השירה השלמים המתורגמים ביותר לעברית. את הגרסה המתורגמת שלי טרם פרסמתי במלואה, אם כי כמה מהשירים כבר עלו בבלוג "סופרת ספרים". כמו כן התפרסם אחד מהם (סונטה 66) במוסף הספרותי של עיתון הארץ ואחד – (סונטה 20) בגיליון מספר 22 של כתב העת הספרותי הו!
כשתרגמתי את רצף הסונטות (תוך הקפדה יתרה על שמירת המשקל והחריזה, ולא רק על התוכן), חשבתי על כך שכשם שאצל שייקספיר נגלה לעין סיפור, אפשר לכתוב גם רצף של סונטות שבו יקבל הסיפור מקום מרכזי יותר. כך למשל עשה אלכסנדר פושקין ברומן־בסונטות שכתב, ייבגני אונייגין, שראה אור לראשונה ב־1825. מפעים להיווכח שעד היום, כמעט מאתיים שנה אחרי שבא לעולם, הספר עדיין קיים בתודעה: לאחרונה הועלה על בימת תיאטרון גשר עיבוד של ייבגני אונייגין, מתורגם לעברית בידי יואל נץ. קיים ליצירה תרגום מוקדם יותר, של אברהם שלונסקי.
ידוע לי רק על עוד שני רומנים־בסונטות דומים שנכתבו עד כה: The Golden Gate, ספרו הראשון של הסופר ההודי ויקרם סת', שראה אור לראשונה ב־1986, ומקום אחר ועיר זרה של מאיה ערד, שראה אור לראשונה ב־2003.
בשנה האחרונה נשביתי גם אני בקסמן של סונטות ככלי עלילתי, וכתבתי בעזרתן את ספרי "מה קרה להגר באילת?"
עלילתו של הספר מתחילה ב־1969, על חוף ימה של אילת, והיא מסתיימת שם כעבור שלושים שנה. במרכזו של הסיפור צעירה בת עשרים, שהתגייסה לצבא כדי לנוס ולהתרחק מאביה האלים ומאמה הנרקיסיסטית המרוכזת בעצמה, ואינה מגינה על הגר ועל אחותה הקטנה. הגר משרתת כפקידה בבסיס של חיל האוויר. האם הגר תמצא את מקומה, כשתתרחק ממשפחתה? מה צופן לה העתיד?
הסיפור מלווה אותה לאורך השנים, חוצה אתה את הים התיכון – בשלב מסוים היא עוברת לגור בלונדון – עובר אתה, הרחק מביתה בחולון, את מלחמת יום כיפור, ובוחן את חייה ואת התוצאות הרות הגורל של מה שקרה לה ברגע מסוים, במהלך שירותה הצבאי, בחוף הים של אילת. הרומן מלווה דמויות נוספות, ביניהן את זאת של פיטר, שנולד בצ'כוסלובקיה ונשא את השם פטר, אבל כשהיה ילד קטן נאלץ להיפרד מהוריו ולנוס ללונדון, שם מצא מקלט מפני הנאצים. מה הלקח שפיטר לקח אתו לחיים מתוך המצוקה והניתוק מהוריו שאתם נאלץ להתמודד בגיל רך? האם הכאב ההוא יהפוך אותו לאדם מר נפש, או להפך – לדמות מיטיבה ורגישה?
בחרתי לכתוב את מה קרה להגר באילת? דווקא כך, בתוך מסגרת תובענית כל כך של סונטות מחורזות, שמשקלן קבוע ומוגדר, כי זה אִפשר לי להתמודד עם סיפור חייה הלא־קל, בלשון המעטה, של הגר. דומני שהמוזיקליות המתנגנת של הטקסט עוזרת גם לקוראים. לפער בין התוכן לצלילים יש תפקיד חשוב וכמעט בלתי נמנע. הסונטה מגינה עלינו, ומאפשרת לנו לקרוא על הגר, להזדהות אתה, לחוס עליה, ולחוש, בסופו של דבר, שיש בעולמנו גם חסד ותקווה.
הנה דוגמה לאחת הסונטות, מספר 228, ובה תיאור של עובר ברחם אמו:
שני האתגרים: לתרגם את מכלול הסונטות של שייקספיר כאמור – תוך שמירה קפדנית על המשקל והחריזה (מה שחלק מקודמי לא תמיד עשו), ולכתוב רומן שלם שמורכב כולו מסונטות הפעימו אותי, והסבו לי הנאה רבה. אני מקווה שהיא עוברת גם לקוראים.
אחד עשר רישומים־במילים ושני סיפורים קצרצרים יש בקובץ הצנום רשימותיו האחרונות של תומס מ' למען הכלל מאת הסופר הנורווגי שֶָׁל אסקילדסן, שנולד ב־1929 ומת ב־2021, שבוע לפני יום הולדתו ה־92.
הרישומים הקצרים מבטאים, בין היתר, את השקפותיו של הסופר, שגדל בסביבה דתית אדוקה, אבל עורר בכתיבתו סערה בקרב הציבור השמרן שממנו בא. את הספר שלפנינו פרסם לראשונה ב־1983 והוא זיכה אותו בפרס המבקרים הספרותיים הנורווגיים. באמונה הדתית הוא רואה "אמונה תפלה", ומביע את הסתייגותו ממנה שוב ושוב. כך למשל ברשימה "נקודת אחיזה" הוא מספר על מפגש מעצבן עם בעל הבית שלו, שהגיע לדירתו כדי להודיע לו שהוא מעלה לו את שכר הדירה בעשרים אחוזים, ועם זאת – מסרב לתקן את המעקה במדרגות בתואנה שרק בן שיחו הזקן זקוק לו, שאר הדיירים צעירים, ובכלל – אולי הוא בכלל זה ששבר אותו? ואז שואל פתאום בעל הבית את הדייר שלו אם הוא מאמין באלוהים. מלכתחילה לא רצה הדובר לפתוח את הדלת, כי היה בטוח שעומד שם איזה מטיף שינסה להבטיח לו חיי נצח: "רק לעתים נדירות בא מישהו, וכמעט כולם הם נציגים של כתות דתיות ששואלים אותי אם מצאתי גאולה." האנשים הללו מצחיקים ומפחידים אותו: "אנשים שמאמינים בחיי נצח אינם חושבים בהיגיון", הוא אומר לעצמו, או לנו, לכן בדרך כלל הוא לא מאפשר להם להיכנס לביתו. ועכשיו בעל הבית עם אותו עניין!
"כמעט שאלתי אותו לאיזה אלוהים הוא מתכוון, אבל הסתפקתי בטלטול ראשי מצד לצד", הוא מספר לנו…
ברשימה שנקראת "המהומה" הוא מספר לנו על חולה נפש שעבר ברחוב, הקיש על חלונות הראווה וצעק "ישו בא" והוסיף "אני באתי"…
במהומה שהחלה להתחולל ברחוב – אנשים צעקו מחלונות ביתם, חלקם ירדו לרחוב ואחד מהם אפילו חבט בחולה הנפש – מרגיש הדובר שייתכן שעכשיו תיווצר איזושהי אנרגיה חברתית שתפיג את בדידותו, אבל מתאכזב: האיש בבית ממול צועק לו "חילול הקודש" והוא אומר לעצמו: "אין לי כל צורך להיות ביחסי שלום־שלום" עם אדם שזה כל מה שיש לו לומר. "אני לא עד כדי כך בודד. בינתיים".
אבל הוא כן – בודד מאוד. מאשתו התאלמן, ואמנם חשב שאם תלך לעולמה יתפנה בעבורו מקום בארון, אבל כשהיא מתה הוא מגלה שהארון התרוקן, אבל נשאר עוד הרבה מקום, גם אחרי שניסה למלא אותו בחפצים שונים, ואז פינה את הארון וגילה שנוצר המון מקום ריק בחדר…
יש לו ילדים, אבל הם מרוחקים ממנו. בנו זועם עליו כשנודע לו שזרק את כל החפצים של אמו אחרי שמתה. את בתו הוא פוגש פעם אחת ברחוב והיא בעיניו מוזרה מאוד. כשהיא מספרת לו שהחלה לשתות שתן ולכן היא נראית טוב, הוא בטוח שהיא מתבדחת, ומגלה להוותו שלא, היא באמת נוהגת כך, והיא אפילו נעלבת כשהוא פורץ בצחוק.
כשיש לו תאונה בבית – הוא בכל זאת איש זקן שגר לבדו – רק החנוונית שנוהגת להביא לו הביתה מצרכים נחלצת לעזרתו. זה קורה ברשימה הנקראת "גברת מ'". החנוונית היא גם אחת היחידות שצוחקת אתו: כשהוא מסביר לה שאינו רוצה להגיע לבית חולים כי משם ישלחו אותו לבית זקנים, היא אומרת: "אתה בטח יודע שכבר לא קוראים לזה בית זקנים, אלא בית אבות," ושניהם פורצים בצחוק ממושך. "האווירה הייתה כמעט מרוממת, זו שמחה גדולה לפגוש אנשים עם חוש הומור."
לו עצמו יש חוש הומור למכביר. למשל, כשבתו מסבירה לו שהשתנתה, היא כבר לא אותו אדם, הוא אומר לעצמו: "בזה לא היה לי ספק, זה הגיוני, לא ייתכן שתהיה אותו אדם לפני ואחרי שהתחלת לשתות שתן"…
חוש ההומור שלו ציני וחריף. למשל, ברשימה "אנשים בבית קפה", שבה הוא מספר איך ניסה למשוך תשומת לב, להביא להתחלה של שיחה עם מישהו, ולכן זרק את הארנק שלו בתקווה שמישהו יגיב,ישים אליו לב, ינסה לעזור לו… הוא מתבדה. את אף אחד הוא לא מעניין. כולם מתעלמים מהארנק ומתנכרים לאיש. "כך מתנהגים היום אנשים בבית קפה, את זה לפחות למדתי. אף פעם לא מפסיקים ללמוד, אבל מה הטעם בזה, ממש לפני מותך."
ברשימה "המהומה" הוא מספר שהוא נוהג לעמוד ליד החלון כי שם, בחוץ, "תמיד יש לפחות משהו שמתנועע, כאן בפנים זה רק אני ומחוגי השעון."
ברשומה "תומס" הוא מהרהר על הפרקטיקה שהייתה נהוגה בברית המועצות בימי "הטיהורים הגדולים": את הנידונים למוות הרגו אז "בירייה בעורף בדרכם לתאיהם, להמתין להוצאה להורג. פתאום, בלי כל אזהרה", והוא מוסיף: "בעיניי זה גילוי של שמץ אנושיות בלב כל האומללות". אבל, הוא מתפלמס, "העולם נזדעק: לפחות שירשו למות פנים אל פנים מול כיתת היורים" ועל כך הוא משיב: "יש מידה מועטה של ציניות בהומניזם הדתי, נו, בהומניזם בכלל."
הקובץ הקצרצר הזה, במיוחד אחד עשר הרישומים־במילים, מעניין וראוי לתשומת לב.
בדמוקרטיה יש לאזרחים זכויות פרט, אבל הציבור כמכלול הוא בעל השפעה פוליטית כמותית בלבד (באמצעות הכרעת הרוב).
לפי הקדם־פשיזם, לאזרחים יחידים אין זכויות מוקנות, ואילו "העם" נתפס כיסוד איכותני, ישות אחידה המבטאת את 'הרצון המשותף'. היות שאין רצון משותף למספר ניכר של בני אדם, המנהיג מתיימר להיות הפרשן שלהם.
האזרחים, לאחר שאיבדו את ייצוגם, אינם מגיבים, הם רק נקראים לגלם את תפקיד העם. לפיכך, העם אינו אלא תיאטרון, העמדת פנים.
כדי למצוא דוגמה לפופוליזם איכותני אין לנו צורך עוד בפיאצה ונציה או בנירנברג בימי הרייך. העתיד צופן לנו פופוליזם המבוסס על הטלוויזיה או האינטרנט, שבו התגובות הרגשיות של קבוצות אזרחים נבחרות ישווקו ויתקבלו כקול העם'".
ילדים בערך בני ארבע או חמש מבינים פתאום את האמת הקשה: יש מוות. הוא חולש על החיים, והוא צפוי, הכרחי, בלתי נמנע, והכי גרוע – הוא יגיע גם אליהם. ההבנה מכה בהם בעוצמה. נתקלתי בתופעה הזאת כמה פעמים, תחילה עם ילדי, אחרי כן – עם הנכדים. הייתי עדה לבעתה ולחרדה. ניסיתי להשיב ככל יכולתי על השאלות הפילוסופיות: מדוע בעצם? לשם מה? ("לא לכל השאלות יש תשובות," אמרתי פעם לבן הארבע, שהיה כבר אז אדם חושב ומעמיק, והוא הרהר רגע ואמר: "אבל אלה השאלות הכי מעניינות, נכון?…"), אני זוכרת את השאלה הנוקבת, המבוהלת, שתובעת רק תשובה אמיתית ואישור למה שבעצם כבר ידוע: "גם אני אמות, נכון?"
אחרי זמן מה לומדים ילדים להדחיק את הבנת הסופיות ולהכחיש אותה. הרי כך חיים כולנו: רוב הזמן מתעלמים ממותנו הצפוי. אצל הילדים, כך נוכחתי, הפחדים עוברים התקה: לא עוד אני אמות, אלא – "אתם תמותו, אבל זה יקרה רק בעוד הרבה מאוד שנים, נכון?" נותר הצורך לקבל אישור שהאימה עדיין רחוקה…
ספרו החדש של יוסי סוכרי לראות את הים עובר על האיסור הפנימי האנושי כל כך, על הצורך לא להתמודד עם הידיעה ולא להכיר בה באמת. אמנם הוא עוסק לכאורה במותם של אחרים – כמו שעושים ילדים בשלב השני של ההבנה – ובכל זאת מתקרב אליה עד כמה שאפשר, ונוגע בה, כמיטב יכולתו, והיא רבה!
גיבורי הרומן מתמודדים עם המוות שלהם שקרב והולך וכבר נוגע בהם ממש, הסופר שהמציא את הדמויות ואת כל מה שעובר עליהן מרגיש את המוות, מכיר אותו, יודע עליו, מצליח לתאר את התחושות שהוא מעורר, כאילו כבר פגש בו מתוכו, ממש, והקוראים עוברים את הדרך, ביחד עם הדמויות ועם הסופר שיצר אותן, ולומדים ממנו.
בארבעת פרקיו הראשונים של הרומן אנחנו פוגשים את הדמויות שאותן נלווה בדרכן האולי אחרונה: קירה, סטודנטית אנגליה מצטיינת ומבטיחה; גבריאלה, זמרת בתחילת דרכה שכבר התחילה לקצור הצלחות; רון, גבר ישראלי נשוי באושר ובאהבה, אב לילדים קטנים; ז'אן מישל, כדורסלן כוכב־עבר מפורסם שנולד מחוץ לנישואים לאם שחורה וענייה ולאב לָבָן. כמו כן אנחנו מכירים את ג'יין, אחות פליאטיבית ששליחותה בחיים היא ללוות חולים שנוטים למות, להקל עליהם, לתמוך בהם ולחזק אותם בדרכם האחרונה, כל אחד על פי צרכיו ורצונותיו הסמויים והגלויים.
אנחנו מכירים לא רק את העולמות הפנימיים של כל אחד מהאנשים הללו, אלא גם את המציאות שבה הם מתקיימים. קירה גרה בלונדון ולומדת בקיימברידג', עם גבריאלה אנחנו מגיעים לירושלים, עם ז'אן מישל – לניו יורק, שם הוא חי, ולרובע העוני הפריזאי שם גדל בילדותו, עם רון – לתל אביב, ועם ג'יין אנחנו מגיעים עד אוסטרליה. כל המקומות מתוארים בחיוניות ובפרוטרוט: למשל, גשר המיתרים בירושלים, והעיר עצמה שהיא מעין "קוסמוס עצמאי,ששואב לתוכו וגורם לשכוח שיש עולם מעבר לו"; למשל – דירת הגג בשולי מנהטן, שיש בה גרם מדרגות לולייני, או – המסעדה הפריזאית, שמשקיפים ממנה על העוברים והשבים; או למנהטן ולגשר ברוקלין ביום מושלג.
המקומות השונים קמים לתחייה וקיימים מאוד, על נופיהם, מזג האוויר השורר בהם, והפינות השונות שהדמויות שברומן אוהבות להסתובב בהן.
את קירה, גבריאלה וז'אן מישל אנחנו מכירים מבחוץ: שלושתם מסופרים מגוף שלישי. על רון אנחנו לומדים ממכתב שכתב לבני משפחתו ואת ג'יין – ממכתב שכתבה לקליניקה חשובה וידועה בבוסטון, לשם היא מבקשת להתקבל לעבודה.
אנחנו פוגשים את כל ארבעת האנשים הללו ברגע קריטי בחייהם: כשנודע להם שחלו בסרטן, ואנחנו מתלווים אליהם בהתמודדותם הראשונית.
מה יקרה להם? האם יחלימו? מה יכול להקל עליהם ולנפשם? אמונה באלוהים? דת? תפילות? ואולי דווקא להפך, אתאיזם גמור? צמחי מרפא? יוגה? כתבים פילוסופיים? למדנות? מוזיקה? איך ישפיע האיום על חייהם על היחסים שלהם עם בני משפחתם? האם בת שכל חייה הרגישה זנוחה תזכה פתאום לאהבה? האם בעל אוהב שלם בלבו עם הניסיון שלו לשדך לאלמנתו העתידית את חברו הטוב ביותר? האם התחרותיות המובנית באישיותו של שחקן כדורסל מצטיין תועיל לו במאבק המכריע שנפל עליו פתאום, או דווקא תחליש אותו?
מה עושה להם הידיעה שמצבם קשה כל כך? האם יוותרו, וירימו ידיים, ייכנעו למוות? מדוע לא? מדוע כן? מה עושה לאדם המחשבה על כך ש"מוזיקה שיש בה כל כך הרבה יופי ושכל תמשיך להתנגן בעולם ושהוא יעזוב אותו בלי שֶׁרָוָה ממנה"? (מה עושה "לאדם"? בואו נדייק: לי. לך. לכם. לנו!)
איך בכלל נראה המאבק לא הגופני, אלא הנפשי, על החיים? ממה הכי קשה להיפרד, עוד לפני גזר הדין הסופי?
האם מכיוון ש"החיים כל כך מופרכים", אולי גם המוות כזה, כלומר – מופרך?
ואולי מי שחולה במחלה אנושה יכול לראות את עצמו עובר מהחיים אל המוות "בשלווה" שבה הוא "עף מהאחד לאחר בגוף זר, כמו נוצה ברוח, קלה מאוד ואיטית"?
על מה חושבים אנשים ברגעי חייהם האחרונים? האם כולם רוצים שיזכרו אותם? אולי יש גם מי שמעדיפים להיכחד לעד? האם הם כועסים או משלימים, מצרים על הבזבוז שהם חווים במבט לאחור, או שלמים עם עצמם ועם כל מה שעשו או לא עשו?
מלבד ארבע הדמויות הראשיות אנחנו פוגשים לרגע קט דמויות רבות אחרות, ומבינים שמגוון התגובות והיכולות הוא אינסופי, וכמו שכל בני האדם שונים זה מזה, כך גם ברגעיהם האחרונים הם בוחרים בחירות שונות לגמרי.
תהיתי כל משך הקריאה מניין שאב יוסי סוכרי את האומץ, הכוח, היכולת, להביט כך ישירות אל תוך האימה המסנוורת, ולא להתעוור, אלא להפך – לחדד את מבטו הרואה והיודע, לספר לנו בתנופה, בדייקנות, ובהשראה, ולהעניק לנו חוויה אסתטית מופלאה.
ב־1922 פרסם הוגו בטאואר, סופר ממוצא יהודי – אבי סבו היגר לאוסטריה ממזרח אירופה והתנצר – רומן קצר שיש המוצאים בו סממנים נבואיים. ברומן מעביר בית הנבחרים האוסטרי חוק שלפיו על כל היהודים להסתלק מהמדינה.
החוק מתקבל בחברה האוסטרית בתשואות. הציבור רואה בו רק יתרונות: בתיהם של היהודים יתפנו מדייריהם. את בתי העסק המשגשגים יתפסו נוצרים שיתעשרו, כך הם בטוחים. סופרים לא יאלצו עוד להתמודד עם הצלחותיהם של סופרים יהודים, בימות התיאטרון יתפנו לטובת המחזאים האוסטרים האריים, והציבור הלא־יהודי לא יאלץ עוד להתמודד עם ערמומיותם העסקית והמעשית של היהודים. "אנחנו, הארים האוסטרים, איננו מתחרים שקולים ליהודים", מסביר הקנצלר שמציג את הצעת החוק, שכן, הוא מוסיף ומסביר, "העם שלנו הוא עם נאיבי, רוחש אמון, עם חולמני, שובבני, עם שדבק באידיאלים שאינם מניבים פירות, עם מסור למוזיקה ולהתבוננות שקטה בטבע, אדוק ומלא כנות, טוב ושקול!"
(קשה להתעלם מהאירוניה המושחזת שטמונה בהלל־העצמי המופרך. מה חשבו הקוראים האוסטרים־אריים כשקראו את הדברים הללו? האם הזדהו אתם, בלי להבין את הסבטקסט, ובלי להתעמק בשאלה אם עם שמסלק כך אנשים מבתיהם ומארצם יכול באמת להיחשב "נאיבי", "טוב", "חולמני" ו"דבק באידיאלים" צרופים, מחוסרי תועלת?)
ברגע שהחוק עובר הסיפור חולף בין בתים שונים שבהם כועסים עליו ומתקוממים נגדו: במשפחה שיש בה נישואי תערובת מבינים פתאום הסבא והסבתא שיאלצו להיפרד מבתם ומהנכדים, שכן היא נשואה ליהודי. צעירה שמאורסת ליהודי ומאוהבת בו עד כלות כועסת על אביה, היועץ למלכות, שהיה שותף לחקיקה. נשים צעירות, שגברים יהודים אמידים "מחזיקים" אותן, מתאבלות מרה על אובדן ההכנסות הכספיות הצפוי להן, ומקוננות על אהוביהן האמיתיים, האריים, שאותם לא יוכלו עוד לפרנס. בקיצור, עוד לפני הגירוש בפועל, מתברר שהעניין לא פשוט בכלל.
מיד אחרי הגירוש נראה שלא הכול הולך חלק: "יש אלפי טפילים שבלי שום נקיפות מצפון לוקחים לעצמם את הנכסים העודפים של היהודים, שלא דווחו למס הכנסה, ובתמורה נותנים ליהודים פיצויים בצורת הוראות תשלום לבנקים בחוץ לארץ."
בהתחלה נדמה שכל אלה רק "בעיות" זמניות שיפתרו עד מהרה, שכן עזיבתם של היהודים אכן מספקת סוג של שגשוג כלכלי לארים המקומיים.
אבל עד מהרה מתברר שהתוצאות החיוביות זמניות בלבד. מסתבר שבלי היהודים הכלכלה האוסטרית פשוט קורסת…
למען האמת, תיאור הקריסה הזאת היה בעיניי החלק המפחיד ביותר בספר, שכן הוא מפרט את התהליך שמתחולל במדינה שאיבדה את שפיותה. האינפלציה הדוהרת, האבטלה, העסקים שיורדים לטמיון, ההתייקרות הבלתי אפשרית של מוצרי יסוד ושל כל השירותים.
אני זוכרת היטב את מוראות האינפלציה שהייתה כאן בשנות השמונים, את חוסר הביטחון ואובדן היציבות, את החרדה הקיומית המתמדת, את הבלבול והאימה (הנה כמה דוגמאות שזכורות לי מהחיים אז: מכרתי באותה עת בית, וקניתי דירה. כשקיבלתי מהקונים של הבית תשלום בבוקר נאלצתי לדלוק אחרי מוכרי הדירה שקניתי כדי שיסכימו לקבל ממני את התשלום לפני הצהריים, לפני שהשער ישתנה והסכום שבידיי כבר לא יספיק לתשלום הנדרש! מחירים של שירותים, למשל – שיעורים פרטיים – נקבנו בדולרים. לשקל לא היה כמעט ערך, שכן הוא השתנה מרגע לרגע. כשמניתי פעם את סכום המטבעות שהצטברו בתוך קופסת מתכת שלתוכה נהג בן זוגי דאז להטיל אותן כלאחר יד התברר שבכסף שהצטבר שם, ששנה או שנתיים לפני כן היה אפשר לקנות בו דירה קטנה, אפשר היה רק בקושי לקנות עיתון!). המהלכים שהממשלה הנוכחית עושה מאיימים להחזיר אותנו אל אותו טירוף מערכות, והכלכלה היא כנראה רק היבט אחד של הקטסטרופה המאיימת עלינו.
עיר בלי יהודים – רומן על היום של אחרי מחר איננו סיפור דיסטופי, כפי שמיטיב להבהיר מתרגם הספר, חנן אלשטיין, באחרית הדבר מאירת העיניים שכתב. את מה שמתואר בו, ובמיוחד את סופו, אפשר כמעט לתאר במילה "חמוד". בטאואר רקח עלילה קלילה, עם מוסר השכל שאינו מובלע בסבטקסט אלא נאמר במפורש ובבירור. את מה שקרה בפועל – רצח העם, השואה – לא היה יכול כנראה להעלות בדעתו. בטאואר נרצח ב־1925. בשל עמדותיו הליברליות – הוא הטיף לחופש מיני, לשוויון לנשים, ודרש לבטל את האיסור הפלילי והענישה על יחסים בין בני אותו מין – האשימו אותו ב"השחתת המוסר הציבורי". לאחר שנרצח האשימו חוגי הימין באוסטריה אותו, לא את רוצחו, שאותו היללו וראו בו "גיבור עממי".
הסיפור שלפנינו הוא לכאורה כתב הגנה על זכויותיהם של יהודים. מעניין מאוד לקרוא אותו ולהבין באמצעותו את רוח התקופה, בכל הנוגע לאנטישמיות שגילוייה הפרועים רק החלו. עם זאת, עלי להוסיף הסתייגות: יש לטעמי נופך אנטישמי בעצם הסיפור עצמו, שמנסה להוכיח את תושייתם הערמומית ואת כוחם הלא מוגבל של היהודים.
יהודי אחד פיקח פותר בסיפור את כל הבעיות, ועושה זאת בתככים ובעורמה. (אחד התרגילים שהוא עושה מזכיר להפליא את "ליל החניונים" שבעזרתו הופלה הממשלה בדצמבר 2020). נדמה לי שגם בעובדה המצטיירת בסיפור שלפיה היהודים הם בעצם אלה שמחזיקים בכוחם ובתבונתם יוצאת הדופן את הכלכלה המקומית, שמתמוטטת בהיעדרם, יש יותר מנופך של אנטישמיות, משהו שמזכיר את הפרוטוקולים של זקני ציון: התפיסה שלפיה היהודים שולטים, גם בזכות רשת הקשרים הבינלאומית שלהם, וגם בעזרת כישרונם הרב להערים על הזולת. לטעמי כתב ההגנה לוקה ממש בעניין שכנגדו הוא יוצא… ואולי אני טועה, ולא יודעת מספיק כדי להבין שהיהודים ככלל היו באמת חיוניים כל כך לכלכלה האוסטרית…
(ומחשבה נוספת: האם כולם כאן ערים לתרומתם הכלכלית העצומה של הערבים בישראל? מה יקרה אם יום אחד יחליטו כל הרוקחים, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, נהגי האוטובוסים והמשאיות, פועלי הבניין, ושאר נותני השירותים לשבות ממלאכתם, לזמן מה, כמחאה, או לצמיתות, כי סוף סוף יימאס להם להיות אזרחים סוג ב'?)
"אולי תוותרי כבר על עמדת הקורבן," סנט בי פעם ידיד. ואני הרגשתי אגרוף ענקים של יהירות וחוסר הבנה חובט בי במרכז הלב.
"הייתי קורבן וחוויית הקורבן היא מרכיב מרכזי בחיי, לא בחרתי בה ואני לא מכירה ניתוח שיסיר ממני את התחושה הזאת" – כך עניתי לו, וכך אני גם שבה ואומרת לעצמי כשאני מנסה לכבד את מה שאני מרגישה ולא להעמיד פני ילדה טובה שמספקת לסביבתה אישיות קלה לנשיאה.
אני לא יודעת מה לעשות עם ההבנה שבמשך שנים רבות הייתי קורבן של אלימות מסוגים שונים, אבל אני יודעת שלא אני בחרתי ב"עמדת הקורבן" ואין לי דרך להשיל אותה מעליי. טראומות הן לא מעיל והלוואי שהייתי מכירה דרך להסביר לפוסט־טראומה שהיא כבר מילאה את תפקידה בחיי ויכולה ללכת.
אני מנסה להרגיע את עצמי ולהאמין שאם היא לא הולכת, כנראה שתפקידה לא תם. אני מאמינה שכשאני מכבדת את כאב הקורבן שהייתי, אני מפנה בליבי מקום לכאבים של אחרות, זה לא מעט וזה הכי הרבה שיש באפשרותי לעשות.
הצפייה בסרט "נבלני" (בVOD של Yes), שזכה שלשום (13.3.2023) בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, קשה מנשוא, מצד אחד, ומצד שני – אי אפשר להתיק את המבט אף לרגע.
הסרט פוגע בחוש הצדק שלנו. באמונה ארוכת השנים שגדלנו עליה, לא מעט בגלל הוליווד, שלימדה אותנו כי הטובים יביסו את הרעים, שלא ייתכן שמי שראוי, מי שהגון, מי שיפה, מי שיש בו עוצמה נפשית שנשענת בבסיסה על תפיסה מוסרית, יוכנע באבחה אחת קצרה, ויסיים את חייו בכלא, רק משום שיריבו המרושע, האכזרי (הפסיכופת בעליל!), פשוט חזק ממנו, כי עומדים לצידו חיילים צייתנים (לא רק אלה שמגויסים לצבא), עושי דברו שמוכנים לפגוע בלי היסוס בחפים מפשע. וכמובן שלא רק בסתם חפים מפשע פסיביים, אלא גם במי שנאבק ברוע הצרוף.
שום רוע לא יכול להצליח בכוחות עצמו. הוא זקוק לצייתנים, שיגשימו למענו את משאלותיו המרושעות.
סיפורו של אלכסיי נבלני ידוע וזכור היטב. הרי רק לפני שנתיים, מול אלפי המצלמות – רבות מהן של אזרחים מהשורה – שכוונו לעברו ותיעדו כל צעד שלו, הסתיים הכול: הוא, מנהיג האופוזיציה לפוטין, חזר לרוסיה אחרי שהחלים מניסיון ההרעלה שבו ניסה השלטון להרוג אותו, ונעצר מיד. זמן קצר אחרי כן נדון לעשרים שנות מאסר, והוא נמק מאז בכלא.
ובכל זאת – הסרט מרתק, ולא בכדי זכה באוסקר. חלק גדול מהעניין שהוא מעורר נובע מאישיותו של נבלני, מהכריזמה העצומה שלו, מהדמות המוצגת בפנינו: אדם אמיץ ששואף לליברליות, צדק חברתי, שוויון זכויות – כל הערכים שגדלנו עליהם פתאום כבר לא נראים מובנים מאליהם כמו שהיו, גם בישראל.
צפיתי ולא הפסקתי לשאול אותו, אני – על הכורסה הנוחה בביתי, הוא – במטוס בדרך חזרה למוסקבה, שם ייעצר עד מהרה: "למה? למה חזרת? מה העלית בדעתך? למה קיווית? באמת חשבת שכל המיליונים העוקבים אחריך, המריעים לך, המבקשים לתמוך בך, יוכלו לעזור לך? יצילו אותך מציפורניו של העריץ מהקרמלין, שעושה מה שהוא רוצה, ואינו נאלץ לתת שום דין וחשבון לאיש?"
לפני שהשוטרים תופסים אותו בשדה התעופה במוסקבה הוא מבקש שעורכת הדין שלו תצטרף אליו. מה פתאום. הוא מצהיר – כל הניירות בידיי, אין לכם עילה. אז מה?
ההמונים הפגינו למענו. והפגינו. והפגינו. צעקו שוב ושוב את שמו. ואז לאט לאט כל ההפגנות הללו דעכו והלכו, עד שנמוגו.
ואז פוטין פלש לאוקראינה, וכבר יותר משנה, הוא אישית, בעזרת שלוחיו, גורם סבל שלא יאמן לעשרות מיליונים. לא רק לאוקראינים. גם לבני עמו, שכל ניסיון שלהם להתנגד נחסם בברוטליות. אין לחיילים הרוסים תחמושת? שיסתערו עם אתי חפירה, כך פוקדים עליהם. עוד לפני שפתח במלחמה נהג לגייס לצבא בכוח את מתנגדיו, קל וחומר עכשיו, כשצבאו לא משיג את הניצחון המהיר על אוקראינה, כפי שתכנן.
הסרט מרתק לא רק בזכות אישיותו הקורנת של נבלני, ושל יוליה אשתו, אלא גם מכיוון שמתגלה בו השיטה שבה נחשף הניסיון להרעיל אותו. זה קטע שכשצופים בו הנשימה נעתקת ואי אפשר שלא למלמל בלי הרף – מה? מה?? לא ייתכן!
הסרט, כאמור, מרתק, אבל גם קשה מאוד לצפייה, במיוחד בימים אלה, שבהם אפשר לראות איך גם בארצנו הקטנה הרוע מנצח.
להלן קטע מודגש מתוך המאמר של סימה קדמון:
אסור לומר מה הזכירו לי צחקוקי ההנאה המרושעים הללו. אומר רק שהצחוק הזוועתי ההוא מהדהד כבר עשרות שנים.
אני חוזרת לנבלני.
צילמתי כמה מסכים מתוך הסרט עליו. הם מדברים בשם עצמם.
האם גורלן של ההפגנות כאן בישראל שונה? האם התוצאה תהיה אחרת? האם הן ידעכו מתוך ייאוש, או שאולי רק יצברו עוד ועוד כוח, ויסחפו אחריהן את מי שיהיו אמורים להכריע?
מה שקורה כרגע – הניסיונות להגיע ל"פשרה" ל"מתווה"־לכאורה – מעלים בדעתי עכבר שכפותיו של החתול עוד ממשיכות להשתעשע בו. עוד רגע יגיע לתוך הלוע, השיניים כבר שלופות, והעכבר עוד משמיע קולות הגיוניים ומנסה לנהל משא ומתן מנומס והוגן.
"פניה נקיות מאיפור", או – "היא מטופחת": אלה שתי קלישאות עיתונאיות מוכרות, שבאמצעותן נוהגים לתאר נשים. יש לכאורה שתי ברירות מחדל: או שהאישה "מטופחת", כלומר – מאופרת, מתוכשטת, לבושה בבגדים שהשקיעה בהם תשומת לב וחשיבה אופנתית רבה, או שהיא… נו, הביטוי "פניה נקיות מאיפור", שהוא בעצם סוג של יוּפֶמִיזְם למילה החותכת והלא נעימה – "מוזנחת"…
ספרה החדש של רינה גרינולד (קדמו לו החלום והבית שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה ליוצרים בראשית דרכם ופעמונים של מאי שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ') בגידות ובגדים בוחן את הסוגיה הזאת: האם אישה שבוחרת להתלבש "נוח", שאינה משקיעה תשומת לב במראה שלה, מסרבת לקנות בגדים חדשים ואופנתיים, לא מוכנה להתאפר, לא מתעניינת בקישוט עצמי, עלולה לאבד את אהבתו של האיש שלה, שמועד להתאהב באחרת, נשית ומטופחת יותר…?
גיבורת הסיפור (למעשה – הנובלה) היא רופאת משפחה בקופת חולים, שעובדת גם יום אחד בשבוע בחדר המיון של בית חולים. היא אישה מעשית, עניינית, כזאת שהמראה החיצוני שלה לא מעניין אותה (– לכאורה! היא אמנם לא עושה שום דבר כדי "לשפר" אותו, אבל נראה שהוא בכל זאת מעסיק אותה מאוד, כך למשל היא מקפידה להסביר לנו שאמנם איננה יפהפייה במובן המקובל, אבל גברים בכל זאת מתעניינים בה…). היא נראית בטוחה בעצמה, ומתארת את עצמה כ"רעה". אכן, מחשבותיה יכולות להיחשב "רעות": היא ביקורתית מאוד כלפי רוב בני האדם שהיא פוגשת, כולל מי שאמורות להיות חברותיה הקרובות, אבל מקפידה להסתיר את ה"רוע" שלה.
למעשה, הספר נפתח במשפט "תמיד יש לך משהו רע להגיד", שאומר לה בעלה של הגיבורה, אבל מיד אחר כך הוא עצמו, הגבר שמתואר כאדם מכיל, עדין ואוהב, אומר לה משפט רע, לטעמי: "את שורטת את כל הכוסות" (בזמן שטיפת הכלים). עד כדי כך שקראתי שוב את הפסקה הראשונה כדי להבין שוב מי מהשניים הוא זה שאמור להיות זה שיש לו תמיד "משהו רע להגיד"…
עד מהרה מסתבר שהביטחון העצמי המופגן של הרופאה (שמה אינו ידוע לנו) הוא רק מראית עין. היא בעצם עלה נידף ומבוהל, תלויה לגמרי בבעלה, ומבועתת מהאפשרות ששוב אינו אוהב אותה.
גרינולד מצליחה לעורר סקרנות, ואפילו מתח: גיבורת הספר חושדת בבעלה שהוא בוגד בה. יש המון סימנים שמוכיחים לכאורה שחשדותיה מבוססים. בשלב מסוים נודע לנו פרט מעברה, משהו שקרה בילדות והיא שכחה, כלומר – הדחיקה ועכשיו נזכרה שוב – שמבהיר מניין נובעת רגישותה המיוחדת לאפשרות שהיא נבגדת. אז מה באמת קורה? הוא בוגד? הראיות הרבות באמת מוכיחות זאת? ומה יקרה לה? האם תוכל לשרוד בלי אהבתו של בעלה?
והשאלה שמרחפת מעל כל אלה: האם בגדים יפים, "סקסיים", הם באמת מה שיכול לגרום לגבר להתאהב מחדש, או להימשך אל אישה אחרת (או אל אישה בכלל)?
מה קורה לילדה שחיה "בין אבא אלים ומתעלל לאימא שלא יכולה לשאת ביקורת ולא יכולה לספק הגנה"? איך היא מתמודדת עם משימות החיים המוטלות על בני גילה? איזו יכולת מתפתחת בה להשתלב בחברה הסובבת אותה? מה קורה לנפשה, מה צופן לה עתידה, האם תהיה לאם? ואם כן – איך תיראה אמהותה?
רוחמה וייס – חוקרת, פרופסור ומרצה לתלמוד בבלי, משוררת ופובליציסטית – היא אותה ילדה קטנה, שאביה נהג להכות אותה ולפגוע בה מינית.
פער גדול מצטייר בין הישגיה הנראים והמוכחים לבין הכאב הסמוי המלווה אותה כל חייה, שהוא אחת התוצאות הלא מדוברות של פגיעה קשה כל כך בילדות.
בגיל חמישים, כשבנה בן השמונה עשרה מחליט להתגייס לצה"ל, בניגוד מוחלט להשקפת עולמה ולאינסנטינקטים האימהיים הכי עמוקים שלה, היא נאלצת להתמודד עם ההבנה שאין לה שליטה על חייו, בחירותיו, דרכו. האימה שמא ייפגע נפשית – אם יאלץ להרוג – או גופנית, שהרי זאת דרכם של לוחמים, מביאה אותה לסוג של חשבון נפש מתמשך, לניסיון להבין איך אפשר למוסס את הכאב המלווה את חייה כל העת.
היא עושה שני דברים: מתחילה לכתוב את סיפורה של דמות בדויה – שמה הנבחר, הקונוטטיבי, הוא שלום – ובד בבד נוסעת שוב ושוב קודם כול – לקפריסין, ושנית – למנזר בפרובנס, שם היא עושה את מה שהכי מתאים ורצוי לה: מתבודדת, חושבת וכותבת.
שלום, שעליה מספרת לנו וייס, היא "היהודייה האחרונה של קפריסין": היא חיה בקיפרוס בתחילת האלף הראשונה לספירה, הצליחה ללדת שלושה ילדים שנשארו בחיים, עד שאחד מהם, יוחנן, מחליט להיעשות חייל לוחם (כמו בנה של וייס עצמה, כמובן…). הוא מצטרף למורדים היהודים נגד הקיסר הרומי טראיאנוס.
וייס מביאה בפנינו, בקולה, את מה שידוע לה על אותה פרשה נשכחת המכונה "מרד התפוצות", או "מרד הגלויות", אירוע שההיסטוריה היהודית לא מרבה לעסוק בו או לזכור אותו. היא מתארת את הזוועות שעשו היהודים באויביהם: הם "אכלו את בשר אויביהם ומהמעיים שלהם עשו חגורות. הם סכו את בשרם בדם אויביהם והשתמשו בעורם של המתים כבגדים. הם שיפדו את לוחמי האויב והטילו שבויים לזירות מלחמה מול חיות טורפות", וכן הלאה… בסופו של דבר הובסו היהודים והשורדים גורשו מהאי לצמיתות.
העיסוק בזוועות הרחוקות ההן, תיאור המאבק של שלום לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאהוב את בנה, גם אם בחר בחירה נלוזה בעיניה, נחישותה של שלום לשמור על קשר חברי אוהב וקרוב עם חברתה ושכנתה אירנה, הנמנית לכאורה עם "האויבים", שכן היא יוונייה, כל אלה הם הניסיון של רוחמה וייס להתמודד עם ההווה, עם הבעתה מפני מה ש"צבא הגנה לישראל" או מה שמלחמה אפשרית נוספת, עלולים לעולל לבנה האהוב, עדין הנפש, לדבריה.
ויש בספר מישור נוסף, שמתרחש ממש בימינו, בקפריסין: וייס מתארת את הפרשה הזכורה לרע של האונס הקבוצתי שעברה צעירה אנגלייה: חבורת נערים ישראלים, שהגיעו לשם זמן קצר לפני שהתגייסו לצבא בישראל, תקפו אותה באכזריות, ולמרבה הזוועה, וכמו שקורה לא פעם, הרשויות ניצבו דווקא לצידם של הפושעים ואילצו את הצעירה "להודות" שבדתה את האונס. רוחמה וייס מתארת איך אפילו היא עצמה התבלבלה לרגע והאמינה לרשויות, איך התעשתה והתנערה מהבלבול, ואיך התגייסה כדי לתמוך בצעירה, ולהביא אתה תומכות רבות נוספות מישראל עד לפתח בית המשפט, כדי לתת לנאנסת את התחושה שמאמינים לה ויודעים שהיא דוברת אמת וצודקת.
מדהים (ומוכר!) איך המנגנון הפטריאכלי הדכאני מצליח להטעות אפילו את מי שאמורה לדעת היטב שהקורבן נפגעה ושהתוקפים זוכים להגנה שאינה ראויים לה.
וייס מראה את הקשר אל הפגיעה ההיא, בבית. ייתכן שרק מי שעברה את הזוועה יכולה מיד להבין אותו:
"כדרכם של מעשים כאלה, כולנו ידענו ולא ידענו על מעללי איה נאפה (ושאר עיירות הנופש בקפריסין ובאיי יוון, שאליהם טסים הילדים שלנו). הופתענו ולא הופתענו. אלא שהפעם הכול היה על השולחן. בדיוק כמו שקורה במשפחות גרעיניות שמכסות על חטאים – כולם חיים בניתוק חלקי, כולם יודעים בעמקי הלב שמשהו במשפחה מאוד לא בסדר אבל מדחיקים ובוחרים לדבר על משהו אחר; החיים הכפולים נמשכים עד שמישהי פותחת את הפה, אומרת 'זה מה שאבא עשה לי' ומניחה את האמת מול המשפחה. פתאום אין ברירה והמשפחה נחלקת לשניים: רוב שמתנער מהבת ששוברת את קשר השתיקה, ומיעוט, אם בכלל נמצא כזה, שמציע לה אמון ותמיכה."
כך בדיוק. כל כך מוכר! (כל כך כואב).
וייס מחליטה ש"אני ישראלית שלא מוכנה ליישר קו עם הסיפור שמספרים הגברים בשבט שלי, שאני לא 'נשואה' למנהיגי השבט ואני נחושה בדעתי לערוק מהשבט לטובת הצדק. אעמוד שם ואומר לנערה הבריטית: את בת השבט שלי. לך נתונה ההזדהות שלי ותמיכתי. השבט שלי יהיה מעתה והלאה שבט הקורבנות המושתקים והמואשמים ואין בלתו".
בסופו של הספר וייס מספרת על עצמה בגוף שלישי: "מאז ומעולם היא הייתה אישה בודדה כי הייתה לה ילדות לא מוצלחת. ילדות שיש להסתיר, להתבייש בה ולא לדבר על מה שבאמת קרה בה. מגיל צעיר החיים לימדו אותה לשתוק את הפחדים, לא לשתף, לא לדבר ולכן גם לא להתחבר. כישרונה הגדול ביותר הוא להתנתק, גם מעצמה. כישרונה הגדול ביותר הוא להיות לבד."
אכן, לאורך הספר היא מתארת את רגעי ההתבודדות, ההתאחדות עם הטבע ויופיו. וחשבתי על כך שבעצם כתיבת הספר שלפנינו, ההתבודדות מתפוגגת: בכל פעם שהיא מתארת את עצמה מטיילת לבד ביער, מספרת מה ראתה וכמה היופי מסביבה ניחם אותה, אנחנו שוהים שם לצידה, מתאחדים אתה ומחבקים אותה, ואיזו זכות זאת, להיות עדים־בדיעבד ליופי, כמו גם לכאב.
מופלא השילוב שווייס עושה בין הכתיבה הממוארית לכתיבת הסיפור ההיסטורי המזעזע. היא נוגעת בשורשי הכאב, ומיטיבה לתאר את פרטי האימה־תוצרת־בית: את הציפייה לתקיפה הגופנית, שהיא החלק הכי מייסר, כמעט יותר מאשר התקיפה עצמה, את ההיתלשות הגחמנית מתוך העולם הילדותי המחפש לעצמו איים של שלווה והמעבר הפתאומי אל תוך האלימות שלעולם אינה מובנת וצפויה. היא יודעת, וגם כשהייתה ילדה ניסתה לדעת, שמה שקורה לה "לא קשור בה": נפשו של אביה פצועה והוא "מוציא" על הילדה את מפחי הנפש שלו. אבל מה עם נפשה של הילדה? מדוע היא נאלצת להיות שם, מופקרת, מבועתת, מתאמצת כל הזמן לְרַצות, "להיות טובה", למנוע את התקיפה הבאה… כמה טוב היא מתארת את הניתוק, את הדיסוציאציה, שהיא ההגנה היחידה של חסרי האונים הנתונים למרותו של תוקף חזק, ועוד של מי שאמור להיות המגן, ודווקא הוא זה שמכאיב שוב ושוב, בלי פשר, בלי סיבה.
אוי.
אוי.
(וכמה מוכר).
היו קטעים שקראתי ורציתי לחבק את רוחמה וייס ולומר לה: כולנו, כל הילדות ההן, אחיות מבחירה, גם אם לא מרצון. וכשאנחנו מדברות, אנחנו מספרות כל אחת לא רק על עצמה, אלא גם על אחיותיה.
"הוי," אמר העכבר, "העולם הולך וצר מיום ליום. תחילה היה כל כך רחב עד שנפל עלי פחד. רצתי הלוך ורוץ, עד שראיתי סוף-סוף חומות מרחוק, אך החומות הארוכות הללו נחפזות כל כך להתקרב זו לזו שהנה אני כבר בחדר האחרון ושם בקרן הזווית עומדת המלכודת אשר אני רץ לתוכה."
"עליך רק לשנות את כיוון ריצתך," אמר החתול וטרף אותו.
אלקה, גיבורת ספר הביכורים הנפלא של אילנה רודשבסקי, נזכרת לקראת סופו של הרומן במילים שהיא ואביה שקלו "בתור חלופות למילה טסקה": מילה ברוסית שאין לה, כך אפשר להבין, מקבילה ראויה ומדויקת בעברית, שכן היא מביעה שלל רגשות, כולן במילה אחת. "עכשיו כבר בטוח שטסקה היא יותר האוויר שחסר מאשר כל המילים האלה יחד," אומרת לעצמה אלקה.
טסקה, מסבירה הסופרת באחרית הדבר, בעצם אמורה להיכתב "טוסקה", אבל היא העדיפה את הצליל הלא מדויק, כי כך הוא נשמע באוזניה (וכך גם לא יבלבלו בינה לבין "טוסקה" של פוצ'יני).
בנעוריה התנהלה השיחה בין אלקה למקס, אביה, הציוני עד כלות, אדם ש"לא היה מסרב לשום דבר שהמדינה, בבת עינו, הייתה מציעה לו". מקס הסביר לה שיש בעברית הכול, אף מילה לא חסרה, והיא השיבה לו במילה ההיא: "טַסקה". מקס לא הגיב מיד. אחרי ש"חשב קצת," הוא "אמר בהיסוס, אני חושב שאצל אבן שושן זה כיסופים או כמיהה", ואלקה ענתה, "כן, אפשר גם ערגה וגעגועים", והסופרת ממשיכה ומסבירה מפיה של אלקה: "אבל אין במילים האלה את ההרגשה של התסכול והמועקה והעצב והחוסר אונים". האב משיב לה: "את יכולה להשתמש גם בעצב, ערגה וגעגועים", ואז "אלקה חתכה חתיכה מהנקניק, הניחה אותה על פרוסה של לחם שחור, נגסה בפה מלא, אני יכולה, אבל המילים האלה הן לא טסקה".
נראה שכדי לבטא את התחושה שמעוררת המילה ברוסית אין בררה אלא לכתוב רומן שלם. וזה מה שעושה כאן רודשבסקי, בדייקנות וביכולת סיפורית, בהומור וברגישות יוצאי דופן. היא מספרת בפרטים רבים על הגעגועים, העצב, התסכול, המועקה, חוסר האונים.
מספרת על העלייה של אלקה והוריה מברית המועצות (שעדיין לא הייתה "לשעבר", כי הם היגרו לישראל בתחילת שנות השבעים), ליתר דיוק – מליטא.
מקס, אביה של הגיבורה, מהנדס, ואמה, סופי, מורה לפסנתר, וגם צלמת חובבת ותופרת מוכשרת. סופי מצטיינת בכל תחומי העיסוק שלה, ובמיוחד – במענה לשון חד. המשפחה הקטנה עלתה לישראל בתקווה שבתם הקטנה תגדל כאן כ"סברה", שתהיה "נורמלית", שכן האנושות נחלקת בעיני הוריה של אלקה לשלושה סוגים של בני אדם: הנורמלים, הלא נורמלים, ואלה שחושבים את עצמם… (למשל – כשקנתה מחשב נייד כדי לשבת לצד אמה החולה, הייתה בטוחה שבעיני הוריה תיחשב עכשיו "מישהי שחושבת את עצמה"…)
אבל לאיזו קטגוריה יש לשייך את הוריה, אלקה תוהה בדיעבד, האומנם נמנו עם הסוג ה"נורמלי", כפי ששאפו להיות? והרי הם נעו ונדו, לא מצאו את היכולת להשתקע במקום אחד ולהצמיח בו שורשים: זמן לא רב אחרי שהתאקלמו "בעיר הצפונית" שאליה הגיעו זמן קצר אחרי העלייה הם החליטו – בעצם מקס הוא זה שהחליט! – להיות חלוצים ממש. מאחר שהמדינה כבר הוקמה, "כבר לא נשארה הרבה שממה להפריח", ואת הביצות כבר ייבשו, מה נשאר לו? לעבור אל הקצה הדרום־מערבי של המדינה, להיות אחד ממקימי "העיר החדשה". שמה לא מוזכר, אבל ברור שמדובר על פתחת רפיח ועל ימית. את ההמשך הלא אנחנו יודעים. אחרי תיאור החיים החלוציים, מעוררי ההשראה, החבריים והשיתופיים ביישוב שקדם להקמת העיר, לשם עברה המשפחה, אחרי שהקימו גם את העיר וטיפחו אותה, התרחש הפינוי מהפתחה. "התהילה סביב המעשה החלוצי של מקס הייתה קצרה מאוד, ובניגוד למעשים חלוציים אחרים, על המעשה החלוצי של מקס גם לא כולם הסכימו מההתחלה".
הוריה של אלקה עברו אחרי כן עוד ועוד דירות, הצפינו והדרימו, גרו כאן ושם, ושוב ושוב "הצליחו" לאבד את מעט הכסף שהיה להם. בעזרת הפיצויים על הפינוי קנו אמנם דירה, אבל את מה שנותר מהם הפסידו במשבר המניות. המדינה הפצירה אז בתושבים שלא ימכרו אותן. סופי, מאחורי גבו של מקס, חשבה שהיא "מצילה" את מה שנשאר מהכסף ודווקא כן מכרה את המניות בהפסד ניכר, ומקס אחריה הצליח לאבד גם את המעט שנותר: הוא לקח את המזומנים לחלפן כספים לא חוקי (שהרי אסור היה אז להחזיק דולרים, מי יודע אם האיסור הזה אינו צפוי לשוב בקרוב, לצד גזרות מבעיתות אחרות), וזה רימה אותו ובתמורה לשטרות שנשא בשקים, נתן לו צרורות של "דולרים" מזויפים.
אהבת המולדת המאומצת לא הועילה להם במיוחד. "כולנו כמעט הלכנו לאיבוד כאן," אלקה אומרת לעצמה לימים. אחרי שהוריה הלכו לעולמם היא מנסה להחזיר לעצמה את העבר ומתחילה לחפש ראיות לחייהם המשותפים. בארכיון שבו מתועדים קורות היישוב בפתחת רפיח היא מוצאת רשימות של האנשים שגרו שם, אבל משום מה השמות של הוריה נעדרים. "לעזאזל, לא יכולתם לבדוק שאתם רשומים?" היא שואלת בכעס "את שני האנשים שעכשיו היו מתים עוד יותר מקודם."
מדוע בכלל עלו לישראל? אלקה תוהה בשלב מסוים. מה הניע אותם לזעזע כך את חייהם? ואיך הם לא מבינים שזה גם הסיפור שלה? בבגרותה היא מחליטה לגור בירושלים, רק משום שהריחה שם פעם ריח של שלג, שמעורר בה זיכרונות מהעבר הרחוק. היא נאחזת בבובת גומי של קוסמונאוט שלא, היא לא הביאה אותה אתה מ"שם", אלא מצאה אותה באיזה פח זבל דווקא "כאן". גם היא מתגעגעת, גם אם זה למשהו שכמעט לא הכירה.
איך אפשר להתמודד עם ההבנה המאוחרת שמהמקום ההוא שאליו נדדו, בחולות רפיח, בשאיפה להיות "הראשונים" שדורכים על האדמה, גואלים אותה ובונים בה, בעצם סולקו תושביו המקוריים? האם באמת לא ידעו המתיישבים החלוציים את האמת? שלא מדובר במקום שומם ולגמרי לא מאוכלס? והרי ניצב שם קיר שאין מאחוריו מאומה, והיה שם מטע נטוש שעציו צומחים פרא, כל אלה סימנים שהיו אמורים להתריע: הבדואים שפגשו אותם בדרך אל חוף הים, גרו כאן פעם, ואז גורשו, כדי להקים את היישובים היהודיים…
אלקה (כמו הסופרת, כך הבנתי ממה שכתבה באחרית הדבר) אדריכלית. היא מתמודדת לא רק עם הבנה מאוחרת של העוולות שהייתה שותפה להן בלי ידיעתה, אלא גם עם עוולות עכשוויות: היא מנסה להיאבק בשחיתות ממסדית בוטה, למנוע את הקמתו של בית מלון על קרקע שאמורה להיות ציבורית. היא חולמת להקים שם אגם מלאכותי ופארק פורח. בשלבים הראשונים של המאבק המשפטי היא נוחלת הצלחה, אבל אט אט כל ההישגים שהיא משיגה בבית המשפט כנגד היזמים הולכים ומתמוססים. התהליך המתואר היה יכול להיות כמעט קומי, אלמלא שיקף מציאות אותנטית ומזעזעת שבה בעל המאה הוא בעל הדעה והכוח.
עם כל זאת, לבו של הספר איננו, לטעמי, סיפור ייסורי העלייה, הגעגועים, התוגה, האובדן, ה"טסקה", אלא – האהבה העצומה, הביקורתית והסלחנית, שאלקה חשה כלפי הוריה. היא רואה את חולשותיהם ואת החוזקות שלהם, היא נאבקת בהם וכמעט בכל מה שהם מייצגים, ובה בעת שבויה בקסמם, ומצליחה מאוד להעביר אותו גם אלינו. ולכן מדובר בסיפור כובש לב.
עם כל חיבתי הרבה לספר, אני לא יכולה להימנע מכמה הערות עריכה קלות:
במשפט "בכל צעד שעשיתי שקעתי ומשכתי את המגפיים חזרה למעלה רק בשביל לשקוע שוב" הביטוי המודגש מתורגם מאנגלית… היא הרי לא משכה את המגפיים כדי לשקוע, אלא דווקא כדי שזה לא יקרה… מוטב היה לכתוב פשוט "ואז…" וכן הלאה.
"השדה שקצר בעצמו, גם אם היה שלו וגם אם לא, שימח אותו." צ"ל – בין אם היה שלו, ובין אם לא.
"ואם או בלי קשר למשבר המניות, הכסף שלהם פשוט היה שווה פחות עם כל יום שעבר", צ"ל – ועם.
שתי חוקרות ספרות, מימי חסקין ודינה חרובי, חברו כדי לכתוב ביחד ספר מקורי ומרתק: מומחית בספונג'ולוגיה. שמו עתיר קונוטציות: "ספונג'ה" היא המילה העממית שפירושה – שטיפת הבית. יש בה יותר מנופך של ביזוי והשפלה של מי שעוסקת בה למחייתה, כפי שאפשר היה לחוש בהם לאחרונה מדבריו של חבר כנסת וולגרי וגס רוח להדהים, שאמר על חברת כנסת אחרת שיש לה "קול של עושה ספונג'ה". כלומר – די בכך שאישה שוטפת את הרצפות כדי שמעמדה בעיני אותו אידיוט יראה נחות וראוי לזלזול.
לצד ה"ספונג'ה"מופיעה המילה "מומחית" והסיומת "לוגיה" כלומר – מדע או ענף ידע העוסק בנושא מוגדר.
שמו של הספר נלקח מתוך שיר שכתבה ברכה סרי, משוררת ילידת תימן, שעלתה לישראל בגיל עשר ב־1932.
וכך מבארות המחברות: "התוספת של סיומת מדעית למילה 'ספונג'ה' – 'ספונג'ולוגיה' – יוצרת אפקט אירוני וביקורתי המעיד על שליטה בשפה ומייצר התנגדות למסומניה. המילה 'ספונג'ה' – כינוי לשטיפת רצפות ולספיגת המים במטלית, מסמנת מיקום חברתי נמוך ונקשרת לאישה".
ועוד הן מדגישות: "המהלך הפרשני שלנו יכלול גם שאלות שיעסקו באמינות הייצוג: כשייצוגה של העוזרת התימנייה נעשה מתוך עמדה הגמונית מובהקת, הפטרונות וההנמכה יזוהו בנקל".
חסקין וחרובי עוסקות במנקות שמוצאן תימני, במנקות ערביות, ובאלה שמוצאן "רוסי" (אם כי חלקן בכלל לא הגיעו מרוסיה עצמה, אלא מהלאומים שהיו בעבר חלק מברית המועצות).
ההסתכלות של שתי החוקרות ביצירות ספרותיות שמספרות על אותן מנקות היא ברוב המקרים – במבט מבחוץ, ובחלקם – מתוך תודעתן של אותן נשים (וילדות!).
חסקין וחרוב מודעות לחוסר היכולת שלהן להבין באמת, מבפנים, לעומק, את חווייתן של אותן נשים מוחלשות ומנוצלות, כי הרי הן עצמן נשים פריבילגיות, משכילות ומבוססות: "יש בינינו לבין העוזרות הספרותיות הללו פער מעמדי, השכלתי, תרבותי, לשוני, אמוני – באופן שיוצר מרחב בלתי עביר." ועם זאת הן משתדלות מאוד להבין, לחוש ולהזדהות.
יש לזכור שאת הרוב המוחלט של הטקסטים שהן בוחנות לא כתבו עוזרות הבית בעצמן, לכן יש פה למעשה הזדהות מיד שלישית: תחילה חווייתה המשוערת של עוזרת הבית, אחריה – הסופרת או המשוררת שכותבת עליה, ורק אחרי כן – החוקרות שבוחנות את הטקסטים ומנסות להבין מתוכם מה עובר על המנקה.
חסקין וחרובי מבהירות שהן מאמינות ביכולתה של הספרות "להשפיע על המציאות", ושגם מחקר ספרותי עשוי לדעתן להשפיע עליה. כוונתן אם כן איננה רק לספר לנו, אלא גם – שנסיק מסקנות, מנקודת מבט פמיניסטית, כמובן, לגבי מעמדן של נשים שנאלצות לנקות את בתיהם של אנשים זרים, בעבר, בהווה ובעתיד.
המחקר מתחיל בעוזרות הבית ה"תימניות", שכן הן היו המנוצלות הראשונות. הפרק קשה מנשוא, במיוחד היצירות העוסקות בעבודתן של ילדות, ובכלל – בעצם ההתניה שהתבטאה בכך שהמילה "תימניה" הייתה שקולה למונח "עוזרת בית". (אפילו אני עוד זוכרת משפט בנוסח "התימניה שלי כבר הגיעה", ולא משנה מה היה מוצאה בפועל של אותה "תימניה"…). הן מספרות אפילו על מקרה שבו המנקה פוטרה מעבודתה, כי הסתבר שמוצאה אינו תימני!
בשל התפיסה שלפיה קל לתימנים (ולתימניות, כמובן) לעבוד קשה, הרשו לעצמם המעסיקים – למעשה המעסיקות – לשלם להן פרוטות, לתבוע עבודה קשה, וכן, גם להשפיל.
אפילו בסיפורי ילדים העוזרת התימניה מתוארת כאילו מובן מאליו שגם ילדות אמורות לעבוד בבתים של אחרים. כך למשל בסיפור "רומיה המטפלת הקטנה" מאת לוין קיפניס, שנכתב בשנות השלושים ופורסם שוב ב־1981, מתוארת רומיה, "ילדה תימנייה בת תשע, כחושה ונמוכת קומה" שמגיעה לבית מעסיקיה כדי לטפל בתינוק ולנקות את הבית כשהוא ישן. כשממליצים עליה למשרה אומרים למעסיקיה הפוטנציאליים שהיא "עובדת הרבה ואוכלת מעט," וגם ש"צריך לדעת כיצד להתנהל עם כגון זו. בלי מקל ורצועה, לא תזיזי אותן". אכן, בעלת הבית מתעללת בה, נפשית וגופנית, מושכת לה בצמה, סוטרת לה, ומה שמחריד זה שקיפניס מתאר את ההתעמרות "בישירות, ללא עידון, כאילו זה סדרו של עולם, ללא ביקורת או תמיהה."
קיפניס, שזכה בפרס ישראל לספרות ילדים ב־1978, לא היה יחיד ולא יוצא דופן.
כך למשל כתב הסופר יצחק יציב, בשם העט י' רואה, על "המשרתות הקטנות", התימניות, שעובדות "נוח ובזול, בזיל הזול". הן, לדבריו, "יצורים מופלאים, יצורים המשקיטים אף את מצפון בעלותיהן, המעודנות רגשי אנוש נעלים. וכי כמה צריך לשלם לילדה קטנטונת, שחורת עין ושזופת פנים כזאת, אשר כבת עשר, בת שבע מראיה?" כאן הוא מונה את כל המטלות שהילדה מופקדת עליהן, כולל למשל להביא לבעל הבית את ארוחת הצהריים שלו, כי קשה לו ביום חם להגיע הביתה, אבל "שכר רב לא צריך לשלם בעד כל זה. ילדה קטנה."
מי היה מאמין. וכמה חשוב שחסקין וחרוב מעלות טקסטים כאלה מתהום הנשייה, ומעמתות אותנו אתם!
הפרק המוקדש למנקות הערביות מראה ומפרט את הקונפליקט בין העסקתה של אישה שנתפשת אויבת מעצם ערביותה, לבין הקרבה האינטימית שנכפית הן על המעסיקה והן על המנקה, שחשופה לכל הסודות הכי אישיים של בעלי הבית. קטגוריית הלאום, הן מסבירות, “יוצרת הכפפה נוספת” לנשים שבלית ברירה נאלצות להתפרנס מעבודה שנחשבת פחותת ערך.
הקושי הנוסף של המנקות הערביות נובע מכך שמכיוון שאינן אזרחיות ישראל, החוק בעצם לא חל עליהן. זוהי “האנומליה של השעיית החוק בחסות החוק”, ולכן הן מועדות עוד יותר לפגיעות מכל הסוגים. גם הן נאלצות לפעמים להביא אתן לעבודה את ילדיהן הקטנים. במאמר “על חינוך לאומי בחינוך אנושי” שכתבה אלישבע ביחובסקי, משוררת נוצרייה שהתאלמנה מבעלה היהודי אחרי שהיגרה אתו לישראל, מתארת ביחובסקי עוזרת־כובסת ערבייה שמגיעה לעבודה עם בנה הקטן, הסופג התעללות והצקות מבנה הקטן של הגברת, וכשהכותבת מנסה להוכיח אותו הוא משיב: “מה יש? הלא זהו ילד ערבי”. ביחובסקי, מבארות החוקרות, אולי מפני שלא הייתה יהודייה, מצליחה לייצג בכתיבתה את הכובסת הערבייה “ומתקוממת בשמה, בעקיפין, על מצבה הדחוק ועל חוסר הצדק שמתגלם באירוע.”
הפרק הבא והאחרון מוקדש לעובדות ה"רוסיות". המראה שלהן, בניגוד לזה של "תימניות" ושל הערביות, "תקין", שכן עורן בהיר. אבל הניצול וההתעמרות אינם שונים, ונוספת להם התפיסה המזעזעת שלפיה אפשר לנצל אותן לא רק לעניין ניקיון הבית, אלא גם כדי לחדור לגופן: הן מספקות "עבודות ניקיון וזמינות מינית". בהקשר זה אחת היצירות המזעזעות ביותר שהחוקרות מביאות בפנינו הוא השיר מאת משוררת בשם ריף "חלום חוזר" שמתאר את תחתית הייאוש וחוסר האונים:
רצוי מאוד לקרוא לא רק את השיר, אלא גם את פרשנותן של החוקרות:
"תוכנו הבוטה מפגיש אותנו עם מציאות הפוכה. סיפורה של האם מצביע על חוסר האפשרות לחלום. האופק שלה כה נמוך, עד שהיא צריכה לבחור בין מכירת גופה למכירת נפשה. השיר משרטט שתי אופציות משפילות שהדמיון התרבותי הרווח סולל עבור נשים 'רוסיות': עליהן לכופף את גופן ולקרצף רצפות או לשכב כדי שיחדרו לגופן. האפשרות לעמוד זקופה אינה אפשרית. ההכפפה כמונח תאורטי נעשית בשיר ממשות קונקרטית, לריאליזציה של המטפורה. הדוברת מציינת את הפער בין האופן שבו האם נתפסת על ידי החברה לבין הזהות האמיתית שלה כאישה עצמאית, ליברלית, שאינה 'סמרטוט רצפה'. הביטוי 'לא סמרטוט רצפה' פועל באופן אירוני משום שבהקשר הנתון הוא מופיע כמטפורה, אך במציאות החיים העולה מהשיר זהו ביטוי מוחשי מאוד, שכן באמצעותו היא מוצאת את פרנסתה. מתוך עליבות זו ובתקווה להיחלצות, האם נאלצת לבחור במכירת גופה. השורות האחרונות בשיר רומזות באופן ליטרלי לאקט המיני האוראלי וממחישות עד כמה האפשרות 'לעלות חזרה' חסרת סיכוי. הביטוי 'לעלות חזרה' פועל בשיר בכמה רבדים. הוא מתייחס גם ליכולת ההזדקפות הגופנית, הכלכלית, המורלית. ואולי הוא גם טומן בתוכו עוקץ מריר על האפשרות להחזיר את הגלגל לאחור, לבטל את העלייה למדינת ישראל, על השלכותיה המבישות, ו'לעלות חזרה' למצב שלפני האפשרויות הדחוקות והתיוגים המבישים."
חשוב! חשוב כל כך לקרוא, לזכור, להבין, להפנים, ספר שכולו אחווה נשית רגישה וחכמה, והוא טומן בתוכו גם את המאבק להבנה ולשוויון אמיתי.
"אחרי שהגרמנים דיכאו את ההתקוממות בוורשה, שרפו את העיר ורוקנו אותה מתושביה, כיוונו הפולנים את שנאתם בעיקר ליהודים. באולם שלי בבית החולים בפיאסטוב הם נותרו נושא השיחה העיקרי. היהודים היו אשמים בכול. מאז ההאשמות בהרעלת בארות ועלילות הדם בימי הביניים, לא השתנה דבר".
"לדעת רבים מהמאושפזים באולם, היהודים היו מעין רוחות רעות שנדדו בעולם כדי להמיט על האנושות אסונות וצער. בלי היהודים לא יהיו עוד דאגות בעולם. לא יהיו עוד רצח, פשע, מחלות ומלחמות. היטלר, גבלס ושטרייכר דיברו מפיותיהם של חברי המאושפזים. התעמולה הנאצית של גבלס הוכתרה בהצלחה".
"היהודים קומוניסטים."
"היהודים קפיטליסטים."
"היהודים אימפריאליסטים."
"היהודים סוחרי עבדים."
"היהודים שולטים בעולם!"
"היהודים מיליונרים!"
"הרחובות שייכים לפולנים, אבל היהודים הם בעלי הבתים."
"היהודים גרמו למלחמה!"
"יוליאן טובים היהודי מתיימר להיות המשורר הפולני הטוב ביותר!"
"הכסף היהודי השתלט על אמריקה!"
"היהודים אופים מצות בדם של ילדים פולנים!" וככה זה נמשך כל יום, כל היום. לא כולם השתתפו בשיחות האלה, אבל איש לא מחה נגדן."
ספרו של אדוארד רייכר רצוף בתיאורים כאלה של גילויי אנטישמיות. קשה לקרוא אותם, אבל קשה לא פחות לחשוב על גילויי הגזענות הבוטים, המבעיתים, שנחשפים בלי הרף כאן אצלנו, במדינה ה"יהודית ודמוקרטית", לאחרונה – הפוגרום (והוא לא הראשון! אפשר לקרוא על כך כאן) בחווארה.
אבל יש עוד דוגמאות רבות לגזענות, לא רק כזאת שמופנית לעבר פלסטינים. הנה שלוש דוגמאות קטנות, מני רבות:
"לוחמים מחטיבת גבעתי ירקו על אנשי דת נוצרים ועל הצלב שנשאו במהלך תהלוכה בעיר העתיקה בירושלים שהתקיימה בתחילת החודש".
עצם קיומו של ארגון להב"ה שראשי התיבות שלו הם: למניעת התבוללות בארץ הקודש.
בשנים האחרונות עלו כפורחות משוררות צעירות, כגון מרוה זוהר, סשה פקטור, רוחמה וייס, דנה בומץ, קים מידן ואחרות, שהעזו לעסוק ביצירותיהן בנושאים שנחשבו לטאבו עד לא מכבר, אלימות מינית, גילוי עריות, אונס. אליהן הצטרפה גם הסופרת הוותיקה עופרה עופר־אורן (ילידת 1951, תל אביב, גדלה ביפו ומתגוררת כיום בקריית אונו), שפירסמה ב-2018 ספר שירים ראשון, "מה המים יודעים על צמא" (הוצאת ספרי עיתון 77), ובו שירים על האלימות המינית שספגה מאביה, "ניצול שואה, קברניט באל על, טייס, מפקד טייסת", כפי שהיא מתארת אותו באירוע, שבמהלכו היא תכנה אותו "הצורר שלי".
עתה היא פורצת אל דרך חדשה בהקשר הזה באמצעות רומן־שירה הכולל לא פחות מ-336 סונטות ומבוסס בראשיתו על סיפור אמיתי שסיפר לה בן־זוגה אריק, שהשתתף בקורס חובלים בסוף שנות השישים באילת. פעם אחת, כשהתקרבו עם סירתם אל החוף, היו עדים למקרה אונס קבוצתי של צעירה בידי כמה חיילי מנהלה. מפקד הקורס הפסיק את האירוע והחיילים אמרו לו "אבל היא רצתה", והוא השיב, "אם היא לא התנגדה, זה רק מוכיח שמשהו לא היה בסדר". אורן מספרת ש"כשהאנגלייה נאנסה בקפריסין, באיה נאפה, זה היה הטריגר", ומוסיפה, "באותה תקופה תירגמתי את הסונטות של שייקספיר והן השפיעו עלי. ניסיתי לכתוב בפרוזה וזה לא הלך ועם הסונטות זה רץ. למדתי על הגר [השם שהעניקה לגיבורת הרומן, הצעירה שנאנסה באילת] כל מיני דברים תוך כדי הכתיבה. זו היתה שאלה אמנותית".
שימו לב למלה "נתבונן". היא מייצגת את דמות המספרת הכל־יודעת, שעוברת כחוט השני לכל אורך הסונטות של הרומן. "יש בספר הזה משהו מטלטל", אומרת גליה עוז, שמגלה כי היא זו שהזמינה את אורן למפגש, "הווירטואוזיות של החריזה, כולו כתוב בתוך סונטות… בשפה עכשווית ולא מתאמצת". עוז אומרת כי הגיבורה היא כמעט "קורבן חיוני. זה כאילו היה מוכרח לקרות לה". ובהמשך, "כותרת חלופית לרומן היתה יכולה להיות 'שום דבר לא יציל את הגר'".
היא מבקשת מאורן שתקרא את סונטה מס' 38, המכילה את המלים האלה ומטרימה מקרה מוקדם של פגיעה מינית שהגר ספגה מדודהּ הטייס, גיבור מלחמת ששת הימים, בבית הוריה, כשגם מאביה הרופא היא ספגה פגיעות מיניות שכאלה: "הַמִּלִּים כָּאן הוֹלְכוֹת / לְאִבּוּד, הֵן עַכְשָׁו רְסִיסִים נְטוּלֵי / מַשְׁמָעוּת, וְאִתָּם רְחָשִׁים וּגְנִיחוֹת, / וְגוּפָה מְבַקֵּשׁ לְהַמְרִיא אֶל שׁוּלֵי / הַיְּקוּם, אַךְ אֲבוֹי: הוּא נִתְקָל בַּתִּקְרָה, / וּמִשָּׁם הִיא תַּשְׁקִיף. לֹא תִּקְרָא לְעֶזְרָה" (עמ' 52).
רומן הסונטות של אורן, שמעלה במחשבה את רומן החרוזים של מאיה ערד "מקום אחר ועיר זרה" (2003), הוא לא בהכרח וירטואוזי מבחינת מלאכת החריזה שלו אבל כן מרתק לקריאה ומרשים מבחינה ספרותית, הגם שהוא לא חף ממלודרמטיות. אורן טווה במהלכו את פרקי חייה של הגר, החל מהזמן שבו מתרחש המקרה בפרק הראשון (1969) ומשם במבט לאחור וקדימה (בפרקים 1973; 1976; 1986; 1999). כך למשל חולפות 60 סונטות עד הרגע שבו מתחילה אורן לתאר את האונס עצמו, במהלכו הגר "שָׁכְבָה עַל הַחוֹל אֲבוּדָה וּשְׁמוּטָה", "כְּמוֹ בֻּבַּת סְמַרְטוּטִים אוֹ כְּמוֹ צֶמַח עָקוּר" (מתוך סונטה 65, עמ' 79). התיאור כאן בוטה וקשה לקריאה.
רגע לפני שהאירוע מקבל תפנית פוליטית וגם תרפויטית, כאשר נשים בקהל מספרות על פגיעות מיניות שחוו, עוז שואלת את אורן אם הצורה השירית הֵקלה או הכבידה עליה ואורן משיבה, "המשקל מאוד מוקפד וגם החריזה בלי פשרות ולי זה עזר לכתוב את מה שלא ניתן לכתוב אותו. דווקא המוזיקליות והכאילו משחקיות מאפשרות לבלוע את זה".
עכשיו הדיון מתמקד בספרה של עוז, שאת המקרה שלה הקהל, מטבע הדברים, מכיר יותר ושאני כאן אתמקד בו פחות. אורן מגלה שלפני המפגש אשת תקשורת ידועה שאלה אותה "איך את מעזה להיפגש עם אשה כזאת איומה", ועוז מפתיעה כשהיא משווה בין ההתקפות שספגה מאז שסיפרה את סיפורה על אביה הסופר עמוס עוז, שהתעלל בה בילדותהּ לדבריה, לבין המצב הלאומי, "איך מי שצועק על הנזק הוא זה שמואשם ביצירתו. זה מהלך אופייני לרודנויות וזה קצת מאפיוזי". ובהמשך היא קובעת בנחרצות, "אין דיבור עם מתעלל. זה גם מסר מפֹה לנשיא המדינה: אין דיבור עם מתעלל. יגידו כך ואז יעשו את ההפך".
ההקשר הפוליטי האקטואלי שהיא עושה לא מנותק גם מהיצירה של אורן, שמשתמעת ממנה ביקורת חריפה על החברה הישראלית המיליטריסטית והשוביניסטית. בין אם מדובר בחיילי מנהלה ובין אם מדובר בטייסים וברופא, כולם יכולים לפגוע בנשים. לא בכדי אורן בוחרת לְהָגָר פתרון בדמותו של פיטר מלונדון, גבר זר האוסף אותה בטרמפ מאילת לאחר האונס, כמו רוצה "לְהוֹתִיר מֵאָחוֹר אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (מתוך סונטה 276, עמ' 292).
ברגע מסוים, בעמוד 631, הספר מסתיים. מבחינתי הוא יכול היה להימשך עוד ועוד. מצד אחד התחושה הזאת מעידה על מעלותיו, אבל בד בבד גם על חולשתו, שכן מדובר אמנם בספר קריא מאוד, סוחף ומרתק ברובו, הדמויות שהוא יוצר משכנעות ומעניינות, אבל לא ממש ברור לאן הוא חותר, אף על פי שיש בסופו סגירה נאה של של העלילות השונות.
צומתהוא סיפורם של בני משפחת הילדברנט. האב ראס הוא כומר בקהילה קטנה בפרוורי שיקגו, אשתו מריון תומכת בו, עוזרת לו לכתוב את הדרשות שלו ומגדלת במסירות, כך היא מאמינה, את ארבעת ילדיהם – בנם הבכור קלם, בתם בקי, ושני הבנים האחרים, פרי וג'דסון. למעשה אין לה מושג מה מתחולל בעולמם הנפשי והרגשי של ילדיה.
בכל פרק אנחנו רואים את העולם מנקודת המבט של אחת הדמויות: טכניקה ספרותית שאני מחבבת מאוד, כי היא מאפשרת לסופר להציג אי הבנות בתפיסה של זולתנו. למשל, כשמריון מקנאה בבתה על כך שהיא חווה אהבה ראשונה, אין לה מושג שבקי בכלל מתייסרת בנפתוליה הבלתי נמנעים של אותה אהבה; כשבקי סבורה שאחיה פרי סתם רע, מושחת ושונא, אין לה מושג שבעצם הוא מקנא בה, כי היא כל כך מקובלת ואהודה; כשראס מאמין שהוא מצליח להסתיר מאשתו עד כמה הוא נמשך לאחת מנשות הקהילה, אלמנה צעירה ויפה, אין לו מושג שמריון רואה ויודעת הכול, והוא כמובן לא יודע אילו רגשות מתעוררים בלבה בעקבות בוגדנותו הרגשית. כשקלם בטוח שאביו "נדחף" כדי להנהיג את קבוצת בני הנוער שאליה הוא משתייך, ולכן מתחלף עם המדריך, הוא לא יודע שלא אביו יזם את ההחלפה. יש אינספור דוגמאות, ואלה שציינתי הן כמובן מעין סיכומים שטחיים: הטקסט מורכב מאוד, ואנחנו, הקוראים, מלווים את הדמויות שתודעתן נפרשת בפנינו באטיות, בהדרגה ובתחכום רב.
נראה כי פראנזן בקיא מאוד בסוגיות השונות שהוא מביא בפנינו: שחרור האישה, חייהם של גייז, מלחמת וייטנאם, עושק האמריקנים־הילידים, הנזק שגורמים הסמים. אבל הסוגיה העיקרית, ליבו של הסיפור, היא עניין האמונה הדתית. כל הדמויות מתנקזות אל קבוצה בשם "צומת" (כן, היא העניקה לספר את שמו), שמשויכת לכנסייה שבה ראס פועל. מדובר על קבוצה של בני נוער, למעשה – מעין תנועת נוער נוצרית – שראס, הכומר, אמור להפעיל אותה, אבל לפני שלוש שנים הודח ממנה באקט פומבי משפיל. שלושת ילדיו הבוגרים השתייכו, או משתייכים ל"צומת", שמשמשת מוקד משיכה משמעותי ביותר בחייהם. אבל "צומת" היא גם משל לחייהם של בני המשפחה, שכן בימים שבהם הסיפור מתחיל, בערב חג המולד של שנת 1971, הגיע כל אחד מהם לצומת דרכים בחייו. מכאן ואילך החיים של כל אחד מהם ישתנו לצמיתות.
ג'ונתן פראנזן הוא בעל מלאכה מיומן מאוד. הרומן גדוש בפרטים יפהפיים, שלא יכולתי שלא להתעכב עליהם. למשל: אחד מבני המשפחה מוצא את מקום המסתור הביתי שבו מחכות המתנות לחג המולד, עוד לפני שנעטפו: "הוא פתח את דלת הארון וכרע על ברכיו. עירומן של המתנות על רצפת הארון היה אות מקדים עצוב לעתיד העירום הצפוי להן, לאחר התהילה הקצרה, הכוזבת, כשהן עטופות." כמה יפה!
הנה עוד דוגמה: בפרק המוקדש לתודעתה של בקי מסופר על כך שאבי המשפחה החליט להתחיל לצאת אתה לטיולים בטבע, במקום עם קלם, בנו הבכור, כפי שנהג לעשות בעבר. "מבחינת קלם, הכול בחוץ היה הרפתקה – גפנים שאפשר להתנדנד מהן, בארות ישנות שאפשר להשליך לתוכן אבנים ולשמוע את הקול, נדלים איומים שאפשר לגלות מתחת לסלעים, תרמילי זרעים שאפשר להריח ולפתוח, סוסים שאפשר לפתות בתפוח. בשביל אביה הטבע היה רק דבר מפואר אך נטול פרטים שברא אלוהים. הוא דיבר עם בקי על ישו, וזה גרם לה אי נוחות, והוא דיבר אתה על חייהם הקשים של האיכרים המקומיים, וזה היה מעניין יותר אך אולי לא חכם כל כך מצידו."
מדהימה יכולתו של פראנזן לאפיין את הקולות השונים של בני המשפחה, אף על פי שהרומן נכתב בגוף שלישי, של מספר "כל יודע". למשל – את הציניות של פרי בתחילתו של הרומן: "פרי עצמו עדיין לא שמע מאלוהים; אולי הקווים מושבתים, או אולי משום שאין אף אחד בקצה השני," ולעומתה – את הקדחתנות ההזויה שלו לקראת סופו של הספר. פראנזן מיטיב לאפיין את התשוקה המטורפת שראס בוער בה; את התסכול המר של מריון מכך שהשמינה ואיבדה את יופייה; את האהבה העמוקה, המעט חריגה אולי, של קלם לאחותו.
כל אלה מרתקים ומושכים מאוד לקריאה.
אבל לצד השבחים, אין ברירה, אני חייבת לציין את הבעיה החמורה שמתעוררת בקריאת הספר בעברית. למרבה הצער, התרגום רצוף תקלות. העברית קשה לא פעם לקריאה, לפעמים ממש לא מובנת, לפעמים "תרגומית" מאוד. הנה כמה דוגמאות:
"להפגנה נגד המלחמה באביב של השנה הקודמת הוא עיצב סמל שלום מסרט בידוק והדביק אותו על גב המעיל". לא הבנתי. סמל שלום מסרט בידוק? למה הכוונה?
"היא שנאה לרוץ, שנאה את חבטת הבשר העמומה של איבריה הכבדים כלפי מטה, אך כשפנתה לשדרות מייפל התחילה לרוץ בצעדים קצרים ושטחיים, שהדעת נותנת ששרפו קלוריות רבות יותר מהליכה ליחידת מרחק." כל כך מסורבל ותרגומי! (אולי: שמן הסתם שרפו יותר קלוריות מאשר בהליכה.)
"מריון לא הייתה בטוחה אם הקסם של אורות חג המולד בלילה די בו לקזז את כיעורם של הקישוטים בשעות האור, שהיו רבות. גם לא הייתה בטוחה אם התרגשות הילדים מקישוטי חג המולד די בה לפצות על העבודה המונוטונית וחסרת הקסם הכרוכה בהכנתם בשנות בגרותם, שגם הן היו רבות." הצעה עריכה שלי: "לא היה ברור למריון אם די בקסם של אורות חג המולד כדי לעמעם את כיעורם של הקישוטים בשעות האור הרבות, ואם התרגשותם של הילדים למראה הקישוטים מפצה על כל העבודה החדגונית וחסרת הקסם – "(מכאן ואילך לא הבנתי מה בעצם כתוב, ולכן לא יכולתי להציע תיקון אפשרי).
"הוא היה כמו תא וידוי מודרני" אפשר ומוטב "הוא דמה לתא וידוי מודרני".
"[…] ושם גדלה מריון כילדה עשירה (לזמן מה)" – במשך זמן מה.
בקי שומעת את עצמה שואלת שאלה, אבל בעברית נכתב – "אמר מישהו בקול רם" (באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר ונקבה, somebody asked…)
"נשימותיה נודפות ריח יין", בעברית הייתי כותבת – "פיה מדיף…"
"הוא הרגיש שמריון נעשית אבן ריחיים. הוא העדיף את ההתרגשות של תשומת הלב שזכה לה מהזן החדש של הנערות באחווה" – כל כך מסורבל! כל כך תרגומי!
"בחדר האוכל עומד "ריח חריף מבעירה של פחיות חימום מתחת למחבת…" פחיות חימום? מה זה?
"עשן הסיגריות החמיר את האסתמה של ג'ימי, והגובה הרב פגע בטעמן". הגובה הרב? לא מבינה.
"אני חולמת על בוטני הבירה במזוודה שלי." בוטני הבירה? מה זה?
"מהשמים המלוכלכים הגיחה אנחה חלשה של תעשייה, מהעצים צרצר קיק אגוזים." תעשייה? למה הכוונה?
"הבחור צלוק הפנים" – צלוק הפנים? מדוע לא בפשטות "שפניו מצולקות"?
"הציפייה למזג אוויר של סוודר בוויסקונסין" – מזג אוויר של סוודר? אולי – מזג אוויר שמחייב (או מצריך) סוודר?…
Whipped cream בעברית – קצפת. לא "חמאה מוקצפת".
דשא רטוב שגונו emerald הייתי מתרגמת – אזמרגד, מילה שמשמרת את הצבע הירוק, במקום המילה "ברקת" שהיא נכונה, אבל מחמיצה את העיקר בתיאור.
מה הם "מכנסי הדנגרי"? אני משערת שבאנגלית נכתב dungarees, שפירושם פשוט – סרבל.
הדוגמאות שציינתי הן רק קצה הקרחון. הן אולי נראות קטנוניות, אבל הן משקפות את רוח הדברים: תרגום שעדיין נזקק לעריכה רבה.
עם זאת, וחרף ההסתייגויות, עלי להדגיש כי נהניתי מאוד מקריאת הספר.
פעם כשאחד הנכדים היה כבן שנה וחצי, אולי קצת יותר, הסבנו את תשומת לבו לשקיעה, ולחושך שירד על העולם בעקבותיה. הפעוט נחרד. שוב ושוב מלמל בדאגה: "אין שמש! אין שמש!" ולא ידע את נפשו מרוב דאגה. הבטחנו לו חזור והבטח שהשמש תזרח שוב, "מחר יהיה בוקר, השמש תחזור, יהיה אור!" אמרנו לו, אבל הוא נרדם מודאג, רק כשהשכים קום, עם עלות השחר ונוכח שאמת דיברנו, נרגע.
לא יכולתי שלא לחשוב אז על אבות אבותינו הקדמוניים, ועל הדאגה שחשו כנראה כשנכחו גם הם בהיעלמותה של השמש, ועל ההקלה שהתעוררה בלבם כשראו, כמו הפעוט שליווינו את מצוקתו ואת שמחתו, שהשמש חזרה. עד מהרה – כך אני מדמיינת אותם – למדו שיש קביעות במעברים השמיימיים, לא רק היומיים אלא גם החודשיים – הירח מתמלא ומתמעט, והשנתיים – עונות השנה חוזרות על עצמן ואפשר כנראה להתחיל לסמוך עליהן…
ספרו האחרון של קאזואו אישיגורו, קלרה והשמש מתחזה לרומן עתידני, מעין "סיינס פיקשן" (המונח העברי – "מדע בדיוני" מאוס בעיני). הוא נראה קצת רלוונטי לימינו, ולהתפתחויות המסעירות בתחום הבינה המלאכותית. האמנם התפתחה תודעה של ממש בצ'טבוט של גוגל, כפי שטען ביוני 2022 מהנדס בחברת גוגל? (החברה הגיבה בפיטוריו של האיש, והסבירה שהוא מדבר שטויות…).
מאז אותה ידיעה שעלתה לכותרות צצו תוכנות כמו ChatGPT או Bing AI chatbot שמאפשרות לנהל "שיחה" לכאורה קוהרנטית ויצירתית, ויכולות גם לכתוב למעננו "עבודות" או טקסטים, כמו זה של הנאום שנשאה ח"כ שרן השכל בפברואר 2023, לדבריה את הנאום כולו כתב בעבורה ChatGPT.
ברומן של אישיגורו הטכנולוגיה התפתחתה עד כדי כך, שרובוטים משוכללים ביותר נבנים כדי שישמשו כ־"AT" (באנגלית), ח"א בעברית: ראשי תיבות של המונח הממוצא, כמובן, חבר או חברה אוטומטיים.
הרובוטים מפותחים עד כדי כך שהם נהפכים במציאות של הספר ליישויות כמעט אנושיות. המשפחה שאליה הם מגיעים מקפידה לנהוג בהם בנימוס ובהתחשבות, (אם כי יש גם פה ושם בני אדם שמתנגדים להם, מכנים אותם "מכשיר", מסרבים לפנות אליהם בשמם וכועסים כשהם תופסים את מקומם של בני אדם, בתיאטרון למשל). הם עצמם, אותם חברים אוטומטיים, כפי שאנחנו לומדים מתוך תודעתה של אחת מהם, קלרה, שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון, מעוניינים רק בדבר אחד: להיטיב עם בני האדם, במיוחד עם הילד או הילדה שהם משמשים להם ח"א.
אי אפשר כמובן שלא להיזכר בשלושת חוקי הרובוטים שניסח אייזק אסימוב, אחד מבכירי הסופרים של הסיינס פיקשן, ומראשוני הכותבים בסוגה:
"לא יפגע רובוט לרעה באדם ולא יאפשר למחדל לפגוע בו".
"רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, בתנאי שאינן סותרות את החוק הראשון".
"רובוט חייב להגן על קיומו, בתנאי שהגנה זאת אינה סותרת את החוק הראשון או השני".
קלרה אכן מצייתת לחוקים של אסימוב (הם אינם מוזכרים בסיפור, אבל התנהגותה מעידה כי תוּכנתה לכך). בכל אינטראקציה עם בני אדם היא מקפידה לשמור על שלומם ואפילו על נוחותם. אם למשל נאלץ מישהו לזוז ממקומו כדי לאפשר לה לעבור, היא עושה הכול כדי שזה לא יקרה, ושהיא לא תטריד אף אחד. היא מרבה להחניף לבני האדם, אומרת להם תמיד רק מה שיכול לשמח, להרגיע, לפייס ולעודד אותם, ולעורר בהם תקוות.
היא עד כדי כך משוכללת, שהיא מפתחת תיאוריות ומחשבות "יצירתיות". מאחר שהיא פועלת על כוח סולרי, היא סוגדת – ולא, זאת לא מילה מוגזמת! – לשמש, ורואה בה כוח מחייה ומרפא. כאן נזכרתי בנכד אחוז האימה, שמא השמש נעלמה לעד.
כי קלרה בטוחה שהשמש יכול להיטיב עם בני האדם. (ברומן השמש היא בלשון זכר, אף על פי שבאנגלית היא נטולת מגדר, היא "it". מאחר שקראתי את הרומן באנגלית, תהיתי איך התמודדה המתרגמת, דבי אילון, עם הסוגיה). כדי שזה יקרה קלרה פונה אל השמש, ומבקשת ממנו עזרה, למעשה – מתפללת אליו ומתחננת! היא אפילו בטוחה שאם תקריב משהו מתוך "גופה", תצליח לרצות את השמש ואז "תשיג" ממנו סיוע והצלה… כמובן שההאלהה של השמש אינה רעיון חדש. במצרים העתיקה האל רע שימש כאל השמש, במיתולוגיה היוונית והרומית – אפולו והליוס, וגם במיתולוגיות של עמים אחרים יש שלל אלי שמש.
קלרה סוגדת לו באמונה שאפשר לראות בה דת. מעניין החילוף בין הלהט האמוני של קלרה הרובוט, לבין הציניות הקונקרטית של בני האדם, שאינם מבינים כי אי אפשר להחליף לחלוטין בין רובוט לאדם. המילה נשמה לא מוזכרת, אבל קלרה חשה בקיומה. בשלב מסוים כמה מהם מתכננים להשתמש בקלרה הרובוטית כתחליף אפשרי לדמות אנושית. הם רוצים להטיל עליה ללמוד את אישיותה ואת דמותה של צעירה אנושית חולה מאוד, ואז, אם אותה בת האדם תמות, קלרה אמורה למלא את מקומה.
הם לא מבינים את מה שקלרה יודעת: שיש בבני אדם משהו שרובוט לא יוכל לקלוט ולייצג עד הסוף. קלרה קולטת שבני האדם ייחודיים כי בני אדם אחרים אוהבים אותם ורואים בהם צדדים שאף רובוט לא יוכל לחקות.
חרף כל דבריי עד כה, אלה שמעידים לכאורה על הנאתי מהקריאה, אני חייבת להודות שלא רק שלא נהניתי מהספר, אלא ממש סבלתי ממנו. בדרך כלל אני לא מאלצת את עצמי לקרוא. אם משהו מטריד, מרגיז, משעמם, לא משכנע, אני מרפה ועוברת לספר הבא.
את קלרה והשמש המשכתי בכל זאת לקרוא, כי ברגעים מסוימים חשבתי שמדובר בסופו של דבר באיזושהי אמירה כוללת, רחבה ואולי אפילו מעניינת, על מהותה השקרית של האמונה. על כך שבני האדם פונים ומדברים, כמו שקלרה עושה, אל גוף שמימי אדיש ומרוחק, שאינו שומע אותם ואת תפילותיהם. חשבתי שאישיגורו רוצה לספר לנו על תמימות, על רמייה עצמית, על קוצר יד, על מחשבות שווא, על טעות נוגעת ללב. חשבתי שקלרה תתפלל אל השמש, תדבר "אליו", ותתפקח אחרי שתיווכח שהכול אשליה אחת גדולה.
אבל למרבה הפלא, "מזימתה" של קלרה דווקא מצליחה. אז מה מבקש הסופר להראות לנו? שכוחה (כוחו…) המרפא של השמש נתון למשא ומתן? שאפשר לבקש ממנה (ממנו) עזרה, והיא תיענה? שקלרה ההוזה במחשבות שווא בעצם צודקת?
חשתי כל זמן הקריאה במין צרימה לא נעימה ומציקה. לא מהסוג שמעניק תובנות ראויות, אלא יותר בכיוון של – מה אתה בעצם רוצה מהחיים שלי, מר קאוזו? במיוחד מכיוון שהיו לאורך הסיפור הרבה קצוות חוטים שהושלכו לעבר הקורא אבל נשארו פרומים ומיותרים. כל מיני פרטים שקיומם לא השתלב עם המכלול. כל מיני התחלות בלי המשכים. היה רגע שבו אמרתי לעצמי שאישוגורו כתב כך בכוונה, כדי לעורר בנו את החוויה המקוטעת, הלא מגובשת, של קלרה, אבל לא. להערכתי זה לא נעשה בכוונה, אלא מתוך רשלנות ואולי הזדרזות יתרה בכתיבה. אולי עורך טוב היה יכול להסב את תשומת לבו לריבוי הפרטים שלחלקם אין בסופו של דבר משמעות. אולי סופר במעמדו של אישיגורו – זוכה פרס נובל לספרות ב־2017 – כבר לא מתייעץ עם אף אחד. וחבל.
כל כך אהבתי את ספרו כשהיינו יתומים, אבל קלרה והשמש ממש עשה לי רע. מצטערת…
ספרו של גיש עמית מוגדר "ממואר", אבל הוא מתמקד כמעט אך ורק בחייו המקצועיים של הכותב, מורה ומנהל בית ספר.
חייו הפרטיים מוזכרים רק בחטף וכבדרך אגב, וכך נודע לנו בתחילתו של הספר שגיש נשוי אבל מצוי בהליכי פרידה מאשתו, ולקראת סופו של הספר הוא מזכיר את קיומה של תינוקת שנולדה לו אך מתה כנראה מיד, ונקברה בברלין. פה ושם הוא מזכיר את ילדיו במשפט קצר, אבל זה כל מה שנדע על חייו האישיים.
הממואר מתמקד, כאמור, בחייו המקצועיים, וליתר דיוק – בחוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים.
בשליש הראשון של הספר הוא מתאר את התנסויותיו כמנהל של בית ספר שחלק גדול מהילדים בו הם ילדי פליטים. הוא מתאר איך הטיחו בו מהרגע הראשון את קשייהם ואת הקיפוח המר שהם חשופים לו. כך למשל כשסיפר להם על ברלין ושאל אותם אם ביקרו שם פעם, אמרה לו אחת מהם "אנחנו לא יכולים". כשניסה לברר מדוע, ענתה: "אין לנו תעודות זהות." הוא ביקש הסבר. "אין פה מה להסביר," השיבה הילדה ביובש.
״אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו," אומרת לו תלמידה אחרת, בכיתה י', במהלך שיעור ספרות, ובשיחה אישית מסבירה לו פליטה מגאנה: "ישראל היא לא הבית שלי. אתם לא רוצים אותי פה," וזאת אחרי שהוא מנסה להבין היכן היא מרגישה שייכת: "יש לי שני בתים", היא אומרת, "אחד בגאנה השני בישראל", אבל היא לא מרגישה בבית בשום מקום. את השפה בגאנה היא לא יודעת, וגם לא נשארו לה שם חברים.
קשה לקרוא את התיאורים של עמית, שפורש בפנינו את מצוקתם של הילדים התלושים הללו, ובעצם – גם את מצוקתם של המורים. הכול מעניין את הילדים, הוא מספר, חוץ מאשר – מה שהם אמורים ללמוד, והמורים מוצאים את עצמם מתחננים לפניהם: "תהיו אתי…"
קשייהם של המורים אינם נובעים רק מבית הספר המסוים ומאוכלוסייתו המיוחדת. היא מובנית, כך מראה לנו גיש, בתוך מערכת החינוך עצמה. "ראית פעם מקום עבודה, חוץ מאשר מפעלים ובתי ספר, שאין בו מקום, ואפילו קטן מאוד, לעובדים?" שואל אותו נחום, המורה לתנ"ך, ומנסה להסביר מדוע המורים כועסים כל כך. והרי בשום בית ספר אין פינות מסודרות, מקום שאפשר להיפגש בו בפרטיות עם הורים ועם תלמידים, להשאיר בו חפצים אישיים, להתרווח או לעבוד – מורים, כידוע, מכינים מערכי שיעור, דוחות, ציונים, בבית! בשעות ה"פנאי" שלהם!
גיש עמית עזב את ניהול בית הספר, ועבר לנהל בתי ספר אחר, אנתרופוסופי. חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשיטה האנתרופוסופית. עמית לא מהסס למנות את חסרונותיה של השיטה, ונראה שבחשבון הכולל הם גוברים בעיניו על מעלותיה. הוא מתאר את האדיקות הכמעט דתית שבה מתנהלים המורים הדוגלים ברעיונותיו של רודולף שטיינר. את הטקסים שמתנהלים לא רק עם הילדים, אלא גם בין המורים לבין עצמם: "אני מתחיל ללמוד בסמינר לאנתרופוסופיה. המפגש הראשון נעים מהצפוי. אבל שבוע לאחר מכן אנחנו מתחילים קורס ביוגרפיה רוחנית. זוהר, המורה לאָמנות: ביוגרפיה היא החיים מנקודת מבטו של אלוהים. היא מבקשת מאיתנו לספר על ילדותנו המוקדמת. אני משותק מחמת התביעה לחשיפה עצמית, מהפלישה הגסה אל הנפש, פלישה המסווה עצמה מאחורי מראית עין של קרבה או אינטימיות, ודווקא משום כך כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה." עוד נדרשו המורים להתהלך בחדר ולהתחבק בכל פעם שהמוזיקה נפסקה.
טקסים דומים נערכים גם בשיתוף הורי התלמידים. וכמובן שעם התלמידים עצמם.
האם השיטה מונעת אלימות, מפחי נפש, מריבות בין תלמידים?
מסתבר שלאו דווקא. עמית מתאר לא מעט מקרים של תלמידים שונים שמאבדים את העשתונות, משתוללים, מכים, הורסים ציוד. ילד שמתפרץ לכביש, ילד שטיפס על הגג ועמד שם וקילל בקול רם, ילדים שזחלו על הרצפה בזמן שיעור, "התפתלו על גחונם כנחשי מים ארוכים וכהים" ולא היה אפשר להפסיק את התנהגותם הביזרית…
ולצד כל זאת – הישגיהם הלימודיים הנמוכים של ילדים רבים שלא מצליחים ללמוד לקרוא עד שלב מאוחר מאוד בלימודים.
הוא מזכיר את התובענות של ההצגות שהחזרות אליהן נמשכות שבועות ארוכים, ותוהה – האם הילדים נראים כמי שנהנים מהן? לא ממש, טוען גיש.
כל זה נשמע מדאיג ומרתיע.
יש לזכור שגיש עמית פרש מעבודתו כמנהל בית הספר שלוש שנים אחרי שהתחיל אותה. האם ספרו מביע תסכול או התפקחות? אכזבה מנומקת ומבוססת או מרירות שמניעיה יותר אישיים מאשר ענייניים ועקרוניים?
אין לדעת. מכל מקום, ספרו מותח ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבות.
במחצית שנות התשעים עקרתי את פרדס האשכוליות שלנו לאחר שנאמר לי שהתמורה לפרי לא תכסה אפילו את עלות ההשקיה. ערכתי אז עלון שקראתי לו "שקיעה כפרית". לא הצלחתי לעבור ברחוב בלי שאחת השרות והרבקות והשולות תעצור אותי ותרטון על השם שבחרתי, שמנבא את רדת החשכה "על הכפר היפה שלנו". דווקא שומרת החותם, רות פדרליין, אהבה את השם, משום שבעיניה שקיעה כפרית היא יפה, ובמקרה שלנו גם עצובה, לאחר שבשנה האחרונה נעקרו שלוש מאות דונם פרדס, והרעש שאנחנו שומעים מבוקר עד ערב איננו זמזום של דבורים שבאות לפרחי השמוטי, אלא הטרטור המעצבן של המסורים.
ביקשתי ממנה לכתוב מאמר לעלון, ויום לפני המועד שקצבתי לה הגישה לי צרור דפים כתובים בעט נובע בכתב יד מסודר. היא כתבה שבשבילה החקלאות היא מקור לאושר אישי והגשמה של רעיון חברתי יפה, אבל זהו בסופו של דבר ענף כלכלי, ובכלכלה, עם כל הכאב, אסור להיות סנטימנטלי. ענף שאינו רווחי חייבים לחסל, והיא אכן מתכוונת להיפרד מהפרדס שלה מיד לאחר הקטיף. שאלתי אותה אם תהיה נוכחת בשטח כשזה יקרה והיא ענתה: "אני אכרות את העצים במו ידיי. מעולם לא התחמקתי מעבודה קשה ואני יודעת שזה יהיה קשה."
רות עקרה את הפרדס, ייבשה את חלקת הירקות, שלחה את העופות לשחיטה וסגרה את הלול. היא העבירה את הבעלות על המשק לבנו של בעלה השני אשר בנה בחצר בית גדול, ובעצמה המשיכה להתגורר בבית הקטן עם הרהיטים הפשוטים. את הימים העבירה בקריאה ואת הערבים בכתיבת מכתבים ארוכים והאזנה לרדיו. אחת ליומיים הייתה חוצה בהליכה מתנדנדת את הכפר בדרכה לצרכנייה ולדואר, אלא שלא יכלה ללכת עוד בנתיב שלה משום שהמשקים שביניהם נהגו לעבור החליפו ידיים, וחומות גבוהות הקיפו אותם וחסמו את דרכה.
הכפר אכן שינה פניו. משקים נמכרו לעשירי הארץ שחשקו בפארק בן חמישה־עשר דונמים צמוד לבית, במקום הגינה הקטנה שהציעו כפר שמריהו והרצליה פיתוח. הפכנו למותג, וההרחבה, שהכפילה את מספר התושבים, התמלאה במתעשרים חדשים ששילמו מחיר מופקע, גבוה בהרבה מכפי ששילמו במושבים השכנים. וכך, בין טייקונים ליאפים, הפכו הילידים לזרים בביתם.
אל הסופרת הסינית־אמריקנית איילין צ'אנג הגעתי לגמרי במקרה. קורות חייה, כפי שהם מתוארים בערך על שמה בוויקיפדיה, עוררו את סקרנותי. בין היתר נכתב עליה כי שמה "מופיע ברשימת ארבע הנשים הסיניות הגאונות" (Lin Shan, Lv Bicheng, A Woman Genius, Beijing: Jilin Publishing Group Ltd., 2012).
אף אחד מספריה של צ'אנג לא ראה אור בעברית (אולי הגיע הזמן שיחליטו באחת מההוצאות לאור בארץ לתקן את המעוות?). ולכן פניתי אל האתר של אמזון, והחלטתי להתחיל עם הרומן שלה שזכה שם להכי הרבה תגובות וכוכבים.
Half a Lifelong Romance – "רומן שנמשך מחצית מהחיים" הייתי אולי מתרגמת את שמו לעברית – הוא סיפורם של מָנְזֶ'ן גוּ, צעירה חרוצה וחביבה מאוד, שאחותה מָנְלוּ נאלצת לעבוד כנערת ליווי (בסיפור היא מכונה "taxi dancer" – ביטוי שפירושו – אישה שגברים שוכרים אותה כדי שתרקוד אתם, אבל ברור לגמרי שהיא נוהגת לספק לגברים יותר מאשר סתם ריקודים), ושל שִׁיז'וּן שֶׁן, שעובד ביחד אתה באותו מפעל. צעיר נוסף, שׁוּהוּי, הוא ידידו הקרוב של שִׁיז'וּן. שׁוּהוּי מארח את חברו בבית הוריו שבשנחאי, שכן שִׁיז'וּן מגיע מעיר אחרת, ננקינג, שם גרים בני משפחתו. שִׁיז'וּן, מָנְזֶ'ן ושׁוּהוּי נוהגים לצאת בהפסקות הצהריים, לאכול ולטייל ביחד, אבל כעבור זמן מה שיז'ון ומנז'ן מתאהבים. האם אהבתם תתממש? האם יצליחו להתחתן, להקים משפחה, להיות מאושרים ביחד?
הרומן עתיר תפניות שנובעות מתקלות שונות, בדומה לאלה שמתרחשות ברומיאו ויוליה של שייקספיר: מכתב שלא מגיע ליעדו, אי הבנות מזעזעות, חוסר תשומת לב רגעי לפרט משמעותי, כל אלה חורצים גורלות.
בהקדמה לרומן נכתב כי מאז מותה של צ'אנג ב-1995 זכה הרומן בהונג קונג, סין וטאיוון לעיבודים רבים בקולנוע, בטלוויזיה, ואפילו כמחזמר.
קל להבין מדוע: מדובר בסיפור רב עוצמה, שפרטיו הרבים מצטיירים לעיני הקורא כאילו הם מתרחשים לא רק בעיני הרוח אלא במציאות ממש. צ'אנג מתארת הכול בפרוטרוט: צבעים, ריחות, צלילים, ולא פעם מוסיפה הערות שנראות כמעט כמו הוראות בימוי. אנחנו שם, עם הדמויות, בתוך העלילה, חיים אותן ואִתן. הכול מתקדם בקצב איטי, מתוך התמסרות מלאה להתרחשויות. אנחנו לומדים לאהוב את בני הזוג ומשתתפים בכל לבנו עם מה שקורה להם.
צ'אנג ידעה היטב על מה היא כותבת שכן חייה היו ההשראה למה שקורה לשִׁיז'וּן ולמָנְזֶ'ן. כך למשל מספרים לנו בהקדמה שהסופרת סבלה מאלימות מצד אביה, שכלא אותה פעם בחדרה במשך שנה שלמה. אחרי שחלתה במחלה קשה היא הצליחה להימלט אל בית אמה, בעזרתה של משרתת שחסה עליה. כשקוראים את הסיפור אפשר לחוש בהזדהות של צ'אנג עם מה שמתרחש בסיפור שכתבה.
לא מפתיע לגלות שכמו ספריו של דיקנס בשעתו, גם הרומן שלפנינו התפרסם בהמשכים בכתב עת בסין: המתח נשמר לכל אורכו של הסיפור, ואף הולך וגובר, עד לסופו המרטיט. הדמויות עוברות תמורות רבות, וגם צירופי המקרים שמתרחשים בו משרתים היטב את העלילה: מקרבים בין הדמויות, מרחיקים אותן אלה מאלה, משקפים באמצעותן אמיתיות חברתיות ופסיכולוגיות שצ'אנג מבקשת להסב אלינו את תשומת לבנו.
בסיפור המקורי, כך כתוב בהקדמה, החליטו הדמויות לקראת סופו של הרומן החלטה פטריוטית: לאחד כוחות כדי לבנות את ארצם מחדש. יש לזכור שצ'אנג פרסמה את הרומן לראשונה זמן קצר אחרי שהקומוניסטים השתלטו על שנחאי, שם מתרחשת עלילתו, בין השנים 1931 ו-1945. כעבור כעשרים שנה ערכה צ'אנג את הרומן ושינתה את סופו. הגרסה המתורגמת לאנגלית היא המאוחרת יותר.
מעניין מאוד ללמוד על אורחות החיים המתוארים ברומן. איך נראו חיי היומיום במעמד הביניים בסין? לא של העשירים המופלגים, אלא של אנשי מעמד הביניים, שבכל זאת היו להם, כמעט כמובן מאליו, משרתות, (והן משחקות תפקיד משמעותי בעלילה). איך נהגו לבלות? איך התחתנו? מה אכלו? איך נראו הבתים שלהם? "בשנחאי, כשכמה משפחות גרות בבניין אחד, הוא נהפך לגרסה מאונכת של החצרות המבולגנות האופייניות לבתים בצפון." מה לבשו? "שׁוּהוּי לבש חליפת עסקים מערבית מסודרת כל כך, עד שאיש לא היה מעלה בדעתו איך הבית שלו נראה." איך פנו זה אל זה? "הם דבקו במנהגים הנושנים. מי שמבוגר ממנה פנה אליה בכינוי 'אשתו של יִימין הקטן', ואילו הצעירים ממנה כינו אותה 'הגיסה הבוגרת.'"
עם זאת, ברור לגמרי שבבסיס, בעיקרם של הדברים, הרגשות שצ'אנג מתארת זהים בקרב כל בני האדם, בכל מקום שבו הם גרים. כן, גם בסין…:
"עצב עמוק ושמחה גדולה דומים זה לזה, כי שניהם מצריכים התרחקות מהזולת."
"לא עלה בדעתו שהימים שבהם חיכה וציפה למשהו יתגלו בדיעבד כימים המאושרים ביותר שהיו לו בחברתה; שהשחר לא יזרח לעולם על יום השבת שלהם."
"כשהוא נכסף אל המתים, הוא יכול גם להביע את אכזבתו מהחיים."
"היא עדיין לא הבינה באותו שלב שהעניים מוכנים מאוד לעזור זה לזה בשעת צרה; מאחר שהם נתונים לחסדיהם של כוחות הטבע, הם לא יכולים שלא להזדהות מיד עם מישהו שנראה במצוקה. אהדתם איננה זאת של העשירים, שהצטמקה מרוב הסתיגויות ומעצורים."
אפשר כמובן להמשיך ולצטט, עוד ועוד, אבל מוטב פשוט לקרוא את הרומן.
למרבה הצער הוא מיועד כרגע רק למי שנוח לו לקרוא אנגלית. או סינית. והוא מומלץ מאוד!
ספרו החדש של ישי שריד הוא רומן דיסטופי, כמו שהיה השלישי, שסיפר לנו איך יראו חיינו כשיקום בית המקדש השלישי. האם הוא חוזה את העתיד, או בעצם מספר לנו על המציאות העכשווית, הנסתרת מעיני רבים (עדיין)?
גם מגלה החולשות כמו חלק מספריו הקודמים של ישי – למשל, מפלצת הזיכרון שעוסק במסעות בני הנוער הישראלים לאתרי השמדת היהודים בפולין, ומנצחת שמטפל בפרה הקדושה הישראלית, הלא היא השירות בצה"ל – עוסק בנושא נתון, ששריד ביקש לבחון אותו ולחשוף את שלל היבטים הכרוכים בו. במגלה החולשות מפתח שריד סוגיה שעלתה לאחרונה לכותרות: זאת של החברות הישראליות שמוכרות לכל דיכפין ציוד ופיתוחים משוכללים המאפשרים ללקוחות להאזין בסתר למי שהם מכנים "אויבים".
בספרו של אדוארד סנודן האמתנחשף לעולם קיומה של מערכת המעקב ההמוני של קהילת המודיעין האמריקנית, האוגרת מידע על כל אזרחי העולם ובכלל זה גם על אזרחי ארצות הברית. מה שסנודן סיפר בספרו מזעזע ומבעית, ולא מדובר בבדיה, אלא בעובדות שהאיש נחשף אליהן במהלך עבודתו ביחידות המחשב של סוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA).
מי הם "הגורמים הבעייתיים"? לא צריך להרחיק לכת כדי לנסות ולנחש: משטרים רודניים אפלים, שנעזרים ביכולת להאזין לטלפונים פרטיים, לצפות במסכיהם ולדלות כל פריט מידע שטמון בהם. שריד מתאר איך הדברים נראים – או יכולים להיראות – בפועל.
גיבור ספרו הוא זיו, צעיר מוזר, כנראה על הרצף האוטיסטי, ששירת בצה"ל בתפקיד שהכשיר אותו לפצח כל הגנה ממוחשבת. זיו מצטיין בתחומו, ומיד אחרי שהוא משתחרר מהצבא הוא זוכה להזמנה מפתה לעבוד בחברה שמוכרת ציוד האזנה לארצות זרות.
זיו בודד מאוד. הוא משתוקק לחברה אנושית, כָּמֵהַּ לקשר עם אישה, מתאהב בכל מי שמתקרבת אליו – בין אם מדובר בצעירה בת גילו, ובין אם זאת אישה מבוגרת יותר. אל כולן הוא נמשך, את כולן הוא מבקש להרשים, ואין לו מושג איך ליצור קשרים עם הזולת, לא רק עם נשים. הוא אפילו מגיע למצב שהוא מפחיד עוברת אורח ברחוב, פוסע בעקבותיה עד שהיא מרגישה מאוימת. האם הוא תמים ולא מזיק?
הוא תמים, אבל מפחיד ומסוכן באמת, ובלי לדעת שהוא כזה. שום מחשבה ביקורתית לא עולה על דעתו כשהוא מגיע למדינה רחוקה, רואה שם גופות של אנשים שהוצאו להורג – המערכת שהוא מתקן ומשכלל היא זאת שמאפשרת לשלטונות לתפוס את הקורבנות הללו. זיו לא מטריד את מוחו בשאלות מוסריות. אין לו מושג מה ההבדל בין טוב לרע. הוא מכונה משוכללת ביותר, שיודעת לזהות תקלות במחשב ולתקן אותן. הוא לא מהסס למלא את המשאלות של נציגי השלטון בארץ הזרה שאליה הוא נשלח, ומאפשר להם למשל לחדור לתוך כל הטלפונים הפרטיים במדינה ולהחדיר לתוכם מידע, או לזהות פליטים שמנסים לעבור את הגבול. די לו בכך שהבוס שלו בארץ מאשר, והוא כבר פועל, מסדר ומאפשר כל גחמה, ומצפה רק שיכירו ביכולותיו ויתפעלו ממנו. גם כשהוא יוצא עם מפעיליו המקומיים לשטח ורואה כיצד הורגים נער צעיר שניסה לחצות את הגבול ביחד עם הוריו ואחותו הקטנה, ונתפס רק "בזכות" יכולותיו המקצועיות של זיו, הוא לא נחרד ולא מתקומם.
המקום היחיד שבו מפעילים אותו רגשות אנושיים הוא הקשר שלו עם אחותו, שכלפיה הוא מרגיש אשם. אמנם יש לו סיבה, פעם אחת בילדותו עשה טעות חמורה שנוגעת בה. הוריו מקפידים לטפח את תחושת האשם והאחריות שהוא נושא כלפיה.
הספר מפחיד. לא קל לקרוא על כל מה שיכול לקרות בתחום האזנות הסתר, ואולי כבר קורה בפועל. מי מאזין לנו? מה יודעים עלינו? איך אפשר להשתמש במידע הזה כדי להזיק לנו? מי מחזיק ביכולת המפלצתית הזאת? מה מעוללים ברחבי העולם עריצים שכלי הנשק רב העוצמה הזה הופקד בידיהם?
קריאת הספר השלישי הדירה שינה מעיניי. ועכשיו מצטרף אליו גם מגלה החולשות. מצד אחד – חשוב לדעת ולהתעמק בהשלכות שמביאה אתה הטכנולוגיה המשוכללת הזאת. מצד שני – מבעית!
גיום מוסו הוא, על פי מה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר שלפנינו, "הסופר המצליח ביותר בצרפת." אין ספק שהוא כותב מיומן מאוד. החיים הסודיים של הספרים כולל לא מעט מהתלות ספרותיות. למשל – סופר שכותב על סופר, שגם הוא כותב על סופר, כך שהרומן מכיל כל כך הרבה מראות־בתוך־מראות, עד שקשה לדעת מה "ברצינות" ומה מעשה קונדס, מה באמת ומה "בלצון".
החלק שנראה שכתוב "ברצינות" הוא – הציטוטים השונים מדבריהם של סופרים ידועי שם. למשל: "אל מול מקצועו של הסופר, זה של רוכב סוסים מצטייר כיציב" – ג'ון סטיינבק, המופיע בראש פרק ששמו "ללמוד לכתוב". או: "אינני שייך לחבורת הסופרים הגרועים שמתיימרים לכתוב אך ורק לעצמם. סופר כותב רק רשימות קניות, ומשקנה את כל המצרכים, הוא משליך אותן לפח. כל השאר […] אלה הודעות שמיועדות למישהו אחר", של אומברטו אקו, בפרק שכותרתו "סופרים ורשימות הקניות שלהם". או – ציטוט מפיו של מילן קונדרה: "1. המראיין שואל אותך שאלות שמעניינות אותו, לא אותך. 2. מהתשובות שלך הוא משתמש רק באלה שמתאימות לו. 3. הוא מתרגם אותן לאוצר המילים ולצורת החשיבה שלו", בפרק שכותרתו "לראיין סופר".
כל הציטוטים הללו מבטיחים, כך נראה, להיות חלק מתוך הצהרת כוונות ספרותית, כזאת שבה גיום נתלה באילנות גבוהים, אלה של סופרים ידועים מאוד. הנה עוד ציטוט אחד, משל יונסקו: "סופר אף פעם לא יוצא לחופש. עבור סופר, החיים הם כתיבה או מחשבות על כתיבה".
האמנם מקיים הספר החיים הסודיים של הסופרים את ההבטחה־לכאורה להיגד ארס פואטי רב השראה, שיספק לנו מבט מעמיק אל נבכי התהליך היצירתי?
לא ממש. כי למעשה מדובר בספר מתח שיומרתו אינה מצדיקה את התוצאה. הוא אכן מקיים את החובה הבסיסית המוטלת על ספר מתח: המתח נבנה בהדרגה, עד לסוף המפתיע. אלא שהסוף המפתיע מאוד אינו נובע בהכרח מכל מה שקדם לו, והפתרון לתעלומה הוא, במידה מסוימת, מעין דאוס אקס מכינה: המון מידע נמסר בבת אחת ובפתאומיות. מה שמתגלה מזעזע מאוד, אבל מדובר ביותר מדי, מהר מדי ומאוחר מדי. בספר מתח שראוי לשמו הקורא אמור להביט לאחור ולהבין בדיעבד רמזים שנמסרו לו לאורך הדרך, כאלה שלא שם לב אליהם כיאות. בספר מתח ראוי לשמו אסור לסוף להיות תלוש ומודבק…
אחת הבעיות העולות לטעמי בהחיים הסודיים של הסופרים היא שהציטוטים מתוך כתיבתו של הסופר המתחיל, שאמור להיות מוכשר מאוד, סופר שסופר אחר, מצליח ביותר, משבח אותם, הם למעשה סתמיים להחריד: "הרוח צלפה במפרשים על רקע שמים מרהיבים. הסירה נטשה את החוף מעט אחרי השעה אחת בצהריים, ועכשיו שטה לה במהירות חמישה קשר לעבר האי בומון. ישבתי ליד ההגה לצידו של הקברניט, נתון לכישופה של הבריזה מן הים, מהופנט לחלוטין מהזהב הזוהר של פני הים התיכון". שמים מרהיבים? הזהב הזוהר? כישופה של הבריזה? אפשר לקבל את זה ביותר קלישאתי…? חזקה עלי שהמתרגם, שי סנדיק, עשה את מלאכתו נאמנה, ושהתיאור הבנאלי כל כך קיים גם במקור…
עם זאת יש לציין כי התיאורים הללו, על כל מה שמתרחש על האי המבודד, זירת העלילה, עוררו בי תחושה שמדובר פשוט בסרט מצולם, בעצם – בהכנה כתובה לקראתו. הרגשתי, למעשה, שאני צופה בסדרה של נטפליקס, שבה הנופים, המראות, ולצדם גם הקטעים האלימים מאוד, משרתים את הצו החזותי של מה שאמור להופיע על המרקע בבית, לעורר תשומת לב, לזעזע, לסקרן, אבל לא להעמיק מדי…
מדובר אם כן בספר שאפשר, אבל לא חובה, לקרוא, הוא מספק אמנם כמה שעות של בידור, אבל – כמו הרבה סרטים או סדרות בנטפליקס – עשוי על פי איזשהו דגם נסתר אך די קבוע: מקום התרחשות שמושך את העין, תפניות דרמטיות שמצטלמות היטב, וסוף מספק אך חסר משמעות של ממש…
הספר נפתח בציניות היתולית (שחלקה ניכר רק בדיעבד) כגון:
"… תֵּאָבוֹן, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׂבִּיעַ מִיָּד.
הוּא בּוֹחֵן בִּקְפִידָה אֶת נִתְחֵי הַבָּשָׂר…"
"… אִמּוֹ…
לוּ הָיְתָה כָּאן עַכְשָׁו הִיא הָיְתָה מַבִּיטָה
בִּמְבוּכָה וְשׁוֹאֶלֶת הֵיכָן טָעֲתָה…"
הגר, הגיבורה האבודה של הסיפור, מופיעה לעיני הג'ובניקים המתוסכלים שממהרים לנצל את הזדמנות, לתפוס טרמפ על בחורה במצב מעורער, שאחר יסתבר שמפח הטייס גיבור החיל (שמרוכז בעצמו יותר מדי בשביל להיות מסוגל לראות את הבחורה השתקנית) ברחה אל הפחת – מזבלת עובדי המטבח שמיומנים בטיפול בנתחי בשר.
אבל זה רק קצה הקרחון יסתבר, כי הזוועה האמיתית כמו שאומר הביטוי השחוק מתחילה בבית.
הרומן כתוב בחרוזים שממבט ראשון עלולים להיראות כגחמה מוזרה, אבל מהר מאוד מתמצקים לצורה היחידה האפשרית לספר את הסיפור הזה, שאי אפשר ממש לספר, לגרד בפצע בלי לגעת. המגבלות שמשליטה הנוסחה הכובלת של הסונטות שתובע מהכותבת משמעת ספרטנית ששואבת כוח מעצם הריסון, איפוק שמצדו מעניק משקל לכל מילה.
והמילים יצטרפו ליצירת טקסט יפיפה שצומח ממעמקי הכיעור האנושי. שניות שניכרת גם בשם הבוטה והצעקני "מה קרה להגר באילת?" שנשמע ככותרת פרובוקטיבית והמונית של צהובון (סליחה, אתר חדשות אינטרנטי סוג ז') ונראה כמעין פרודיה עקומה על הכותרות האלו, שמבצבצות כל פעם שעולה פרשה שמעלה שוב את השאלה "איפה טעינו?" ומלבד יצירת האקורד הצורם, הניגוד לטקסט היפיפה והרגיש, מרמזת שאולי לכל אותן פרשות מכוערות ישנם שורשים עמוקים ומכוערים הרבה יותר, ממה שנראה לעין (כי מה שקרה באילת כאמור הוא רק קצה קצהו של הסיפור).
אחר יבוא הניסיון לשרטט את ההתמודדות עם הטראומה, הניסיון לגייס אופטימיות זהירה שמסמנת בהיסוס אפשרות של החלמה, המרחק שמספיק עד שלא, השבירות שתמיד נשארת, המשך ששומר נאמנות לאכזריות החיים.
בהמשך הסיפור החרוזים והמקצב השירי פחות הכרחיים, ואולי לכן פתאום נראים מלאכותיים מעט (בייחוד לקראת הסוף שאיפשהו מפרפר במאמץ לסיים בחיוך על השפתיים), הגם שהם תמיד מאוד קריאים והספר "מחוסל" בישיבה מצמררת אחת, שבחלקה הראשון קשה לנשום (פיזית), לאט לאט משתחרר הלחץ, אם כי התחושה המעיקה מלווה את כל הקריאה, וגם בסופה הספר מסרב להרפות.
הגר נאנסה באילת. פעמיים. "רחוקה וריקה, כמו בובת סמרטוטים, נטולת הכרה ורכה", הניחה שיעשו בה כרצונם.
"ומה היא? לא הדפה וגם לא דחפה –
אך מדוע, מדוע? כיצד הם ידעו
שאיתה יתאפשר? היא רצתה שיטעו".
כשהגר נקלעת למשבר קיומי שדוחף אותה להיות אקטיבית, היא פונה אל האדם היחיד ש"נגע בפניה באצבע רכה". נדמה לרגע שנושעה, אך אין מנוס מסודות העבר, מן ההכחשה ומן הכאב. כמו המחשבות שמענות אותה כשאנו מתוודעים אליה, גם העבר הוא "נחש מסוכן שחוזר ומכיש, שארסו החודר לתוכה כה מוכר, הכרחי וכמו בלתי נמנע". מעגל הטראומה נדון להתרחב.
אבל הם לא טעו. הם זיהו שאיתה אפשר. שיוכלו אחר-כך להאשים אותה, לטעון שלא אמרה לא. כי כך הגר גדלה. בחדר שאת דלתו אסור לה לסגור. עם אב שבא אליה בלילות. לטובתה, כך הוא אומר, אך מקפיד על חשאיות מעשיו. ולא, היותו ניצול שואה אינו תירוץ ואינו הצדקה. משתפת פעולה מתוך פחד או משום ש"לכל מהשאביה יאמר תאמין, איך תדע ששקריו נהפכו לשקריה?". עם אם שאינה רוצה לדעת. ולא, היותה מושפלת על ידי בעלה אינו תירוץ ואינו הצדקה. עם אחות צעירה שאביה יפקוד בלילות כשהגר תתגייס ותתרחק. בבית ש"הוא כמו שדה מוקשים, כמו מטווח".
עופרה עופר אורן כתבה על הגר ועל מה שקרה לה במבנה קשיח של סונטות, מספר מדוד של שורות ושל הברות. אודה שלפני הקריאה הייתי מסויגת, כי לא ברור לי למה לשבור שורות כשאפשר לכתוב ברצף, ולמה להכנס לסד של חריזה כשאפשר ליהנות מחירות הכתיבה החופשית. ההסתיגות התפוגגה מן העמוד הראשון. נדמה שדווקא הריסון הסגנוני, והדחיסות הנובעת מן ההכרח לברור מלים, מביעים באופן מושלם את עולמה המהודק עד מחנק של הגר. אם חשבתי בבורותי שסונטה משמעה אליטיזם, רוחניות כלשהי, באה הסופרת והוכיחה כמה טעיתי. באותו עמוד ממש היא כותבת משפטים שיריים יפיפיים, מרחפים משהו, כמו
"אך בינתים נמתח את הזמן בקצוות וניצור בו קרעים, ובהם נבקש הסברים ואולי עדויות-עקבות"
ומיד אחריהם היא ניצבת עם שתי רגליים על הקרקע, עם משפטים "דיבוריים" כמו
"מעתה משפחתם לנפשה, שום שכן לא יתחב את האף"
והתנועה הזו בין חוץ ופנים, בין הרהור לעובדה, בין רוחני לארצי, מוסיפה למורכבות הסיפורית ומעשירה אותה.
פעם בכמה זמן, לא לעתים קרובות, מזדמן לי לחשוב בהשתאות, "כזה עדיין לא קראתי", ותחושת ההשתאות הזו ממלאת אותי שמחה. "מה קרה להגר באילת?" אינו סיפור שמח, כמובן, אבל החוויה הספרותית שחוויתי אתו בהחלט כן. סימנתי לעצמי תוך כדי קריאה מקומות שארצה לחזור אליהם, וכשחזרתי קראתי אותו שוב בשלמותו, באותה תחושה קשה ובאותה הנאה.
וגם הכריכה שבורה, כמו הגר, ומטרידה כמו מה שקרה להגר. האם זה חלון שנאטם? הצד האחורי של תמונה במסגרת? מה מסתתר בצד השני ומעבר לשוליים החתוכים? האם נוכל לראות את התמונה השלמה, לדעת הכל?
בגלל חשיבותו התוכנית של הספר ובגלל איכותו הספרותית אני ממליצה עליו בחום.
כנרת זמורה דביר
2023
והנה גם המלצה קצרצרה, ששודרה בגלי צה"ל, בתוכנית התרבות של יואב גינאי:
עסקנו עד כה ביישובו של עולם ובענייני רוח ומסחר ומלאכה ועבודת אלוהים ומריבות ושנאה ודין והלכה ודרך ארץ ותורת הנסתר והתורה הגלויה ורעב ומלחמות, בצד דברים של קלות דעת גם דברי הבל, בקיצור, בכל מה שמעסיק בני אדם באשר הם. ואנחנו, שביקשנו להציג את העולם על כל צדדיו, הגיע הזמן שכאן, באמצע הדברים, נספר גם על מעשי אלוהים, או מעשי הטבע, עניינים של כוח עליון הקורים פתאום ועוצרים עולם וגורמים לבאיו חשבון נפש ויראה.
למשל, רעש אדמה. נספר על הרעש של שנת ש"ו, היא 1546, שנת שמיטה. רעש זה הרס ערים רבות וגרם את מותם של רבים והפחיד בני אדם, שסבורים היו כי השתנו סדרי עולם. יש בידינו שלוש עדויות על אותו רעש וראשונה שבהן, כנראה של איטלקי שהיה בארץ וכתב איגרת לאיטליה. וכך כתב:
ביום ה־14 בחודש ינואר שחל זה לא כבר, נתחוללה, כאן בירושלים, בשעת הצהריים בערך, רעידת אדמה איומה, אשר הפילה את כיפתו של הקבר הקדוש, את חומותיו של המקדש – מסגד הר הבית – וכן נפל וניזוק בחלקו גם מגדלו של המקדש.
והודיע: ארבע ערים נשמדו כליל ברעידת אדמה זו: רמלה, יפו ושכם – את שם העיר הרביעית אין אנו יכולים לזהות מן האיגרת, וזולת הערים אין מקום בארץ, אשר לא סבל נזקים.
והרעש גרם תופעות לא־טבעיות:
בו ביום זרם מתוך מעיין הנושא את שמו של הנביא אלישע דם תחת מים, וגם אש זינקה ממנו. החיזיון הזה ארך ארבעה ימים רצופים.
ולא רק זאת:
הירדן היה חרב במשך שני ימים, וכן יבשו כל הנחלים הנמשכים בסביבות יפו במשך שלושה ימים, וכאשר החלו הנחלים זורמים מחדש היו מימיהם אדומים כאש.
ואם לא די בכך:
הים אצל יפו נסוג מץ החוף מהלך יום תמים ואפשר היה להלך על קרקעו ברגל יבשה. ויהי בהתקהל עם רב, כעשרת אלפים איש בערך, לבקש אחר חפצים שונים על פני הקרקע, שבו מי הים במהרה ויטביעו בקרבם את האנשים.
ולא רק ארץ־ישראל נפגעה:
בו ביום התחוללו בים טריפולי שבסוריה סערות גדולות והן גרפו חול רב וגבבו הר גדול בקרבת העיר. בהר זה מצאו פסל גדול עשוי נחושת ובידו את של זהב. הסערות הגיעו עד לקפריסין וגרמו נזקים גדולים לעיר פמגוסטה והשחיתו את כרמיה.
ויש בידינו איגרת נוספת על אותו רעש, שנכתבה בידי יהודי והגיעה אף היא לאיטליה. וממנה אנו למדים כי הרעש קרה ביום החמישי לפרשת בשלח, י“א בחודש שבט שנת ש”ו, שעה אחת אחרי חצות היום. לדברי האיגרת, לא היה בניין בירושלים שלא נהרס או נסדק והחומה החדשה שבנו הטורקים, נהרסה בחלקה העליון ונפלו גם “שיקוצי הישמעאלים” וכן נפל המבנה שהקימו המוסלמים מסביב לאבן השתייה על הר הבית, ונהרסה גם, כדברי הכותב, “תורפת הערלים”, היא כנסיית הקבר הקדוש.
האיגרת הגיעה כאמור לאיטליה וארבעה צנזורים קראו אותה. אחד מהם, דומניקו ג’רוסולימו, יהודי שהתנצר, מחק את הביטוי הפוגע בכנסיית הקבר – “תורפת הערלים”. האיגרת מוסרת כי בירושלים נהרגו שנים־עשר מוסלמים ומבני ישראל לא מת איש. בשכם נהרגו כחמש מאות ושישים מוסלמים ושלושה יהודים. ובכפרים אין יודעים את מספר המתים וחלקם עדיין לא הוצאו מן ההריסות. בחברון מתו שישה־עשר ישמעאלים ורבים נפצעו. וכפי שאומרים, חרב הירדן ויבש מאחר שנפלו לתוכו שני הרים, ואילו אחרים אומרים שהארץ פצתה את פיה ובלעה את מי הירדן.
ויש בידינו עדות נוספת, של עולה חדש שהגיע כארבעה חודשים לפני הרעש לארץ, אליעזר זוסמן שמו, שכתב בפנקסו לזיכרון:
ואני אליעזר המכונה זוסמן בן מורנו הרב אברהם צאריט ז“ל בבואי לק”ק ירושלים בשנת ש"ו לאלף השישי בשנת השמיטה בחודש מרחשוון, ואחר כך בחודש שבט בשנה דלעיל הראה לנו ה' אותות ומופתים שלא ראו אבותינו מיום היותם על האדמה. ויהי באחד־עשר יום בחודש הזה ביום החמישי בשעה אחת אחר חצות היום הראה ה' אותנו שלו הארץ תבל ויושביה והראה שהכול בידו כחומר ביד היוצר. ומחמת הרעש נפלו הרבה מגדלים ומגדל של אמונת אלילים. ונהרגו פה בירושלים אפשר עשרה גויים ולכל בני ישראל לא מת אחד. ובעיר שכם היה הרעש כל כך גדול עד שנהרגו לפחות שלוש מאות גויים וג' או ד' יהודים. אחרי כל זאת היו גם כן רעשים, אבל אינם כל כך גדולים ועוד היום אנחנו בחרדה גדולה.
וסיפרו בני הארץ ברעש הגדול שעבר עליהם עוד זמן רב והתאבלו על מתיהם ובנו מחדש את בתיהם וחזרו לשגרת יומם וחייהם, עד הרעש הבא. ועד אז נמשיך אנו ונספר בקורות הארץ ומעשיה.
מקורות: הרעש וכריתת הירדן בשנת 1546 – י' ברסלבסקי בציון תרצ"ח.
כבר מזמן לא קראתי ספר שהסב לי הנאה והתרגשות רבות כל כך כמו כך הולכים השותלים, ומה נעצבתי כשגיליתי שכותבו, גיורא אילון, הלך לעולמו עוד לפני שהספר ראה אור: "ימים אחדים לאחר סיום עריכתו". כשכתב את הספר כבר ידע אילון מה צפוי לו: לקראת סופו הוא מספר שאמו מתה בגיל שבעים וחמש מסרטן בלבלב, ושזה מה שצפוי לקרות גם לו, ובאותו גיל. כל כך עצוב! כל כך מגיע לו להיות עֵד לצאת ספרו, ולראות איזו התפעמות הוא מעורר בקוראיו! כל כך הייתי רוצה לספר לו, לאילון, עד כמה נהניתי והתרגשתי מדבריו!
כך הולכים השותלים הוא ממואר בתחפושת של סיפורים קצרים. זהו "סיפור עלייתה ושקיעתה של ההתיישבות העובדת, המסופר דרך עיניו של אחד מבניה. גיבור הספר מסרטט פרקים-פרקים מקורותיו של הכפר הבדיוני 'גבעות', החל בעלייה לקרקע ושנות הקמתו ההרפתקניות והמפרכות, המשך בצמצום משקי העזר ועקירת הפרדסים, ועד הפיכתו לפנינת נדל"ן נחשקת."
הממואר אינו מתעד אם כן רק את חייו של הכותב, אלא גם ובעיקר את קורות בני משפחתו לאורך שניים או שלושה דורות, כל פעם מנקודת מבט של דמות אחרת – סבתא, סבא, דודים ודודות, וכמובן – הוריו.
מדהימה יכולתו של אילון לתאר מצבים ומקומות שלא נכח בהם בשעה שהתרחשו. למשל, בסיפור "קריגר, פה זה ארץ ישראל" (שמתכתב כמובן עם "סאלח, פה זה ארץ ישראל", והרבדים הרבים של השם עולים מיד על הדעת) הוא "מתעד" את היום שבו נקלע סבו, זמן לא רב אחרי שהגיע לארץ ישראל, למושבה רעננה, ואיך ומדוע בחר לבנות שם את ביתו. איך עלה על האוטובוס הראשון שיצא מפתח תקווה, לשם נקלעו הוא ובני משפחתו הקרובים זמן קצר אחרי שהגיעו לארץ ישראל: "במקרה היה זה קו 641 שנסע לנתניה". איך "התיישב מאחורי הנהג ואמר לו שירד אחרי רבע שעה ושישלם ביציאה". ואיך "הנהג משך בכתפיו, האוטובוס יצא מפתח תקווה, חצה את רמתיים ואת שדרת הקזוארינות של כפר מלל. רבע שעה חלפה, קריגר קם ממושבו, והאוטובוס עצר ליד צריף עץ ירוק מתחת לאקליפטוס ענקי. 'סיבוב רעננה!' הכריז הנהג וסבא שלי שילם לו וירד. הוא לגם גזוז חמוץ־מתוק בקיוסק של לופה, ושאל אותו איפה הוא נמצא. 'שם,' הצביע האיש מערבה, 'רעננה, וכאן,' הורה בכיוון השמש העולה, 'כפר סבא.' קריגר שעיניו עדיין לא הסתגלו לאור הארץ הישראלי הבוהק, בחר לצעוד כשהשמש בגבו. לפניו השתרע רחוב ארוך־ארוך שמשני צידיו בתים קטנים בעלי גגות רעפים אדומים, מסביבם גינות ירק ומאחוריהם שדות נטועים. כשהגיע למרכז המושבה עקף את הסוסים הרתומים לעגלות שעמדו קשורים למעקה ברזל, לעסו קש והתעלמו ממנו…" וכן הלאה. איזה תיאור ציורי, משכנע, יפהפה, מדויק, קולנועי! איזו כתיבה מקסימה!
מהסיפורים כולם נגלה כמעט מכל שורה חוש ההומור הדק של אילון. דוגמה קטנה – תיאור הבית של סבתו ובנותיה, שאף אחת מהן לא נישאה: "חדרי השינה וסלון שהיו עמוסים בחפצים וברהיטים, חלקם נותרו מתור הזהב של המשפחה, האחרים גובבו במהלך השנים, והמשותף לכולם: הם זעקו לשיפוץ ולא זכו לו." הוא מספר על האורלוגין הגדול שניצב בבית, וכיצד כשבא לבקר נהג למנות את הצלצולים, בתקווה "לתפוס אותו בטעות"… דוגמה אחרת: הוא מספר איך סבתו התלוננה על קוד הלבוש שנכפה עליה: "אני מתכופפת לערוגות, חולבת את הפרה ואוספת את הביצים בלול, ואסור לי ללבוש מכנסיים. זה לא לכבודו של הגבר שלאישה יהיה נוח". (הומור? אולי בעצם אפשר לכנות זאת "ציניות" חורכת?)
ההיסטוריה המשפחתית שאילון מתאר ארוגה בתוך ההיסטוריה הלאומית, וכשאילון נע בין המקומות והזמנים – עיירה בפולין, ירושלים של שנות העשרים והארבעים, המושבים והמושבות בימים שהוקמו וכיום, הקיבוצים ששכנו לצדם – הוא מספר לנו לא רק על עצמו ועל בני משפחתו, אלא על כולנו, על השורשים והמקורות שלנו, ועל מראה דיוקננו הקולקטיבי כחברה וכמדינה. וזה לא רק מרתק, אלא גם – מרגש!
אילון אינו מסתפק בזיכרונותיו שלו. שוב ושוב הוא מספר לנו על "ראיונות" שערך עם בני משפחה ומכרים, הפציר בהם לספר לו על העבר, והקליט אותם. כך אסף עדויות על העבר, וכשכתב עליהם הוסיף לכל אחד מהם את טביעת האצבע שלו: את ההומור, האירוניה ובעיקר – הסלחנות והאהבה הרבה שבה הוא עוטף את כל הדמויות שבסיפורים שלו.
רבים מהסיפורים האישיים נחתמים במשפט מחץ מכמיר לב. למשל, בסיפור השני, "מעבר לגדר", הוא מתאר בפשטות־לכאורה את היום שבו סילקו אותו ואת אחותו מגן הילדים – הוא היה אז בן שלוש – בגלל חוב מים של הוריו. הם גורשו הביתה, אבל הוריו היו בעבודה, ואף אחד לא היה יכול לקדם את פני שני הפעוטות, לכן הם חיכו בחוץ, מעבר לגדר… (כמובן, סיפורו של ביאליק עולה כאן על הדעת). בשעת הארוחה בגן הוציאו שני הפעוטות את האוכל שלהם מתיקיהם. ואכלו. "היה מוזר", הוא כותב, ומכווץ את לב הקוראים. כשהוא שב למושב מקץ שנים הוא זוכר היטב את החברים שהתעלמו מ"הבן של הלא נחשבים" – המעמד של הוריו היה נחות, ואף אחד לא נמנע מלהתעמר בילדיהם הקטנים. הוא זוכר, אבל אינו משתמש במילים כמו "כאב", או "עלבון", אלא רק תוהה "במה היה מרוח אותו כריך", שאכל מעבר לגדר. הכריך ההוא "אינו מרפה ממני זה יותר משבעים שנה." והוא מוסיף – מן הסתם הייתה שם, על פרוסת הלחם השחור, "מרגרינה או גבינה, ודאי לא ריבה." הוא חותם את הסיפור: "טעמים איני שוכח, ולא זכורה לי מתיקות". איזו עוצמה שוברת לב במשפט אחד פשוט וענייני, לכאורה…
זיכרונות מרים מקבלים תחת ידו ממד אחר, שכן לא פעם, לצד הכעס המובהק על עוולות נושנות, יש גם הסתכלות חומלת וותרנית. כך למשל בסיפור שבו הוא מתאר עד כמה השתוקק כילד לזוג מגפי גומי טובים, שיאפשרו לו להיכנס לתוך השלוליות, לצד חבריו העשירים יותר, אבל נאלץ להסתפק ביידוי אבנים אל המים, משולי השלולית. איך זכה סוף סוף לקבל מגפיים, אבל כאלה שהיו משומשים ומטולאים. איך חיכה בקוצר רוח לגשם הראשון, כמה התרגש לנעול אותם, ולהיכנס סוף סוף לתוך השלולית שנקוותה, ו… איזו עוגמת נפש והשפלה חווה כשהטלאים התפרקו, וגרביו נספגו במים. יותר, כך הוא מספר, לא הצטרף אל מיידי האבנים הקטנות… הכאב לא נשכח, אבל אילון מצליח לעטוף אותו בחיבה אל הילד התמים והמקופח שהיה, ושנשאר בתוכו, גם מקץ שנים רבות.
לא רק את זיכרונותיו שלו הוא אופף באהבה, כך למשל סיפורה של דודתו, שגדלה בבית עשיר עם משרתות, אבל בהגיעה ארצה ירדה מנכסיה, ושימשה במשך שנים רבות כמטפלת של ילדים במשפחה שאתה חיה עשרות שנים, והמשיכה לטפל גם בנכדים ואפילו בנינים. דודתו נהפכה לבת משפחה נוספת, אהובה, אחת המטופלות הראשונות שלה באותה משפחה מספרת לאילון על חייה של הדודה בזקנתה, ואומרת שהיא הלכה לעולמה "כשחייה במידה רבה התבזבזו", אבל אחרי שהוא מתבונן בתצלום של אותה דודה ובחיקה בת שיחו כשהייתה תינוקת זהובת תלתלים, והיא "בוחנת אותה במבט אוהב", הוא אומר לעצמו שלא, חייה "לא בוזבזו לשווא", שכן אהבה והייתה נאהבת, גם אם הקרובים אליה היו ילדים ונכדים "זרים", כמעט אפשר לומר – מאומצים, שטיפלה בהם במסירות אין קץ, והם השיבו לה כגמולה.
אילון מספר לנו את הסיפורים האישיים של הוריו, סביו, ואף של הוריהם. אמו, למשל, הייתה מאורסת לאהוב נעוריה, אבל נאלצה להינשא לאביו. לאורך הסיפורים השונים נגלה לנו עוד ועוד מידע עליה – למשל, שהייתה היחידה שהמשיכה לבקר כל השנים את אחותה הזנוחה, שנשלחה למוסד כי לקתה בפיגור שכלי. אף אחד מבני המשפחה האחרים חוץ מאמו לא טרח לבקר אותה ולשמור אתה על קשר כלשהו. למשל – שאמו נהגה לסרוג כובעים ונעליים לתינוקות של הפועלות, יהודיות וערביות, שעבדו לצדה, העריכו אותה עד בלי די והתפעלו מנדיבותה, חריצותה וזריזותה. או – שהיא נהגה בעצמה בחסכנות מופלגת ונמנעה מכל "מותרות" כמו אכילת חמאה, שאותה נתנה רק לילדיה, והרשתה לעצמה לאכול ממנה "רק בערוב ימיה, כשהשתכנעה שאנחנו מסודרים בחיים". הוא מתאר את האהבה המלווה ברגשות אשמה כבדים שחש כלפיה, כי בצעירותו לא הצליח לגבור על הכעס שלו על כניעותה.
כמעט כל דבר שהוא מזכיר, למשל – כובע צמר אדום שאמו סרגה לו – נקשר גם אל אירועים היסטוריים: הוא מספר על כתבה שקרא אחרי מלחמת יום כיפור ובה הלין הפרשן הצבאי על "ההופעה המרושלת של החיילים כפי שהיא נשקפת מדי ערב ב'מבט לחדשות', עם 'הכובעים הצבעוניים המטופשים'". הוא נזכר איך אמו עמדה כל הלילה כדי להסיר ממדיו את כתמי הדם שדבקו בהם במהלך הקרבות ("זה לא שלי", ניסה להרגיע אותה) וייבשה אותם במגהץ, זכר את הסוודר האדום שסרגה לו בנעוריו, סוודר שמעולם לא לבש כי גדל מהר מדי והסוודר היה קטן עליו, זכר את עוגמת הנפש שחש כשהבין שהסוודר יישאר זנוח בארון, ואיך אמו פרמה אותו לימים וסרגה ממנו כובע שהגן על ראשו במהלך המלחמה. את העיתון ובו הכתבה על "הכובעים הצבעוניים המטופשים", הוא מספר, העיף מעליו בכעס, ו"רוח המדבר נשאה אותו מזרחה, אל האגם המר הגדול."
בכל עמוד ועמוד בספר יש איזו אנקדוטה או תובנה, איזה זיכרון נוגע ללב, איזו אמירה שאי אפשר שלא לסמן אותה, כדי שתינעץ בזיכרון: ספר מופלא, כולו הומור מושחז, וחסד!
(בשולי הדברים: שמחתי לגלות את דברי התודה של אילון לשי צור, עורכת הספר, שאצלה השתתף לדבריו בסדנאות כתיבה במשך שלוש עשר שנה. שי צור ערכה שניים מספרי, והיה נעים לפגוש בה כאן, כך).
האם יש בעולם כולו ייצור יפה יותר מהטווס? מי יכול להתחרות בו, כשהוא פורש את זנבו המרהיב ומציג לראווה את כל הסגול־טורקיז־זהב?
הכול יודעים מדוע הטווס מצויד בנוצות המפוארות הללו: הרי הן נועדו לאפשר לו להפגין אותן בפני הטַּוֶּסֶת (כלשון הספר שלפנינו), כדי שתתפעל ממנו. הוא בטוח שאם תתלהב מיופיו, תסכים להינשא לו, ולהקים אתו ביחד משפחה. היא ודאי חולמת על צאצאים יפים כמוהו, בכך הוא בטוח…
והיא הרי דווקא לא יפה במיוחד: סתם "טווסת אפורה" ודי אדישה כלפיו, למרות המראה הנהדר שלו, אבל בעיניו היא פשוט נהדרת. יפהפייה ממש. והוא מאוהב בה עד כלות, ומשתוקק רק לדבר אחד: אליה. מה הוא יכול לעשות כדי למשוך את תשומת לבה ולמצוא חן בעיניה? מה יש באפשרותו להציע לה, מלבד – את יופיו המופלא?
אהה. כדי להשיב על השאלה חברו הסופרת שפרה הורן והמאיירת ליאורה גרוסמן, ויצרו ביחד ספר ילדים רחב ממדים, מנוקד ומאויר, שילדים בני חמש יכולים להקשיב לו, וילדים בכיתה א' או ב' כבר יכולים לקרוא. הדפים אינם מכילים שורות כתובות רבות שעלולות לאיים על קוראת מתחילה, ויופיים של הציורים מושך את הלב.
מסתבר מהספר שלא יופיו של בן הזוג האפשרי מעניין באמת את בת הזוג הפוטנציאלית של הטווס, ולא הוא יפתה אותה להיעתר לו!
הטווסת רואה אותו פורש את הזנב הצבעוני, הגדול, אבל היא – היא רוצה משהו אחר לגמרי! למשל – בן זוג טוב לב, נדיב, מישהו שמשתף פעולה עם הזולת, מוכן להעניק לאחרים, ואפילו להקריב משהו מעצמו, בזמן שהוא נותן.
מה שווה היופי החיצוני אם אינו נלווה אל יופי פנימי?
את מי בכלל מעניינות הקריאות הטווסיות הנמרצות של הרברבן הזה, שקורא לה להביט בו ולהסכים אתו שאין יפה ממנו בעולם?
לא אותה!
"אני לא אוהבת שוויצרים!" היא קוראת, ומתעלמת מהטווס, מההשתחצנות ומהאהבה העצמית שלו. קריאותיו "אני מלך העופות, כי אני הכי יפה בעולם!" לא עושות עליה שום רושם. היא מפנה אליו את זנבה, וממשיכה "לנקר בין עשבי הגינה."
מתי תתחיל הטווסת להתעניין בו?
רק כשיגלה שהוא שם לב לצרכים ולרצונות של החיות האחרות ביער. רק כשיסכים לחלוק אתן משהו שיש רק לו. רק כשיגלה טוב לב, נדיבות ואחווה.
אכן, הגאוותנות שלו הולכת ופוחתת ככל שזנבו מתמעט. בכל פעם נשמטת מילה מתוך קריאות ההתרברבות שלו, עד שכאשר הוא מנושל מיופיו הרב, הוא נעשה צנוע, ושפל רוח. בסופו של הסיפור הוא לומד להתפעל מיופיים של… צאצאיו! והרי אלה יכלו לבוא לעולם רק אחרי שלמד להשתנות ולהיות ראוי לאהבתה של בת זוגו.
ילדים שקוראים את הספר יכולים להבין את מוסר ההשכל המסתתר בתוך הסיפור, ויכולים גם סתם ליהנות ממנו, מיופיו המרענן, בלי להתעמק במשמעויות שהוא מציע. הלקח בכל זאת יחלחל מן הסתם אל לבם, במיוחד אם מי שקורא להם, או אתם, משוחח, שואל שאלות, ומפתח את הרעיון.
שאלתי את בן השבע – "מה הטווס למד?"
תשובתו הייתה קצרה, חד משמעית ומיידית, בלי שום הסברים או צורך בתיווך: "לחלוק!" ואחר כך הוא השתרע על הרצפה, עם בלוק הציור שלו, עם עיפרון וצבעים, והעתיק בשקידה ובהנאה את אחת הנוצות המצוירות בספר.
לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית ועיתונאית. בעקבות הצלחת אולי כדאי לך לדבר עם מישהו, הספר שלפנינו, היא כותבת טור ייעוץ בעיתון ומרבה להופיע בטלוויזיה ולהתראיין בהסכתים שונים. הרצאה שנשאה ב־2019 ב־Ted היא אחת המבוקשות והפופולריות ביותר באתר.
אחרי שקוראים את אולי כדאי לך לדבר עם מישהו אפשר בהחלט להבין את הצלחתה העצומה, שכן מדובר בספר מרתק, מרגש, אנושי ומחכים מאוד.
גוטליב מספרת בו על כמה ממטופליה, איך הגיעו אליה, ולאן לקח אותה ואותם הטיפול בהם. השלושה העיקריים שעליהם היא מספרת הם, ג'ולי, אישה צעירה וחולה אנושה, ג'ון, יוצר סדרות טלוויזיה מצליחות ביותר (כבר בתחילת דרכו זכה, כך היא מספרת, בפרס האמי), וריטה – אישה כבת שבעים, בודדה ומיואשת.
אי אפשר שלא להתרגש מהתהליך שכל אחד מהמטופלים הללו עובר לאורך הספר, אבל הייחודיות שלו היא בכך שבד בבד עם סיפורי המטופלים שלה פורסת בפנינו גוטליב את סיפורה האישי כמטופלת.
בשלב מסוים, די בהתחלה, היא מספרת איך ומדוע הגיעה למסקנה שהיא עצמה זקוקה לטיפול, ומשם ואילך משרטטת את התהליך המורכב והמאלף שעברה עם המטפל שלה: את הליקויים בשיקול הדעת. את המשוב, השיקוף וההארות שזכתה להם, ובעיקר – את התובנות העמוקות שהגיעה אליהן, בחלקן — בזכות השילוב שבין היותה מטפלת ומטופלת. כך למשל מרתק לקרוא על זיהוי של דפוסים דומים שהיא מוצאת בינה לבין חלק מהמטופלים שלה.
הכתיבה של גוטליב אנושית, חומלת ורוויה באהבה. היא מרבה לצטט כותבים אחרים, ומפיקה מדברי החוכמה שנתקלה בהם מסקנות לגבי עצמה, הן כמטופלת והן כמטפלת.
האומנם "הגיהינום הוא הזולת", כפי שקבע סארטר? כן. אבל "לפעמים הגיהינום הוא אנחנו, לפעמים אנחנו הגורמים לקשיים שלנו."
"קלינאים בכירים ניכרים בהיותם אותו האדם בסלון ביתם ובקליניקה", היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן הארי סטאק סאליבן, דנה בדבריו ובוחנת אותם כמטפלת.
"מטפלים צריכים לגשת למטופלים שלהם 'ללא זיכרון וללא תשוקה'", היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן וילפרד ביון ובודקת את ההמלצה, לא רק לגבי המטופלים, אלא גם לגבי עצמה וחייה.
"יותר מדי הורים עושים לילדים שלהם חיים קשים בניסיון להוט מדי לעשות להם חיים קלים", היא מצטטת את הפילוסוף יוהאן וולפגנג פון גתה ומראה כיצד זה מתבטא בחיים עצמם.
גוטליב מעלה בספרה הרבה מאוד שאלות מעניינות. למשל: עד כמה ראוי שמטפל יחשוף את חייו האישיים בפני המטופל? היא מספרת על פסיכולוג שהחליט להסתיר ממטופלת שלו את הסיבה לכך שהוא יוצא לחופשה. כשחזר והמטופלת שמה לב לטבעת הנישואים החדשה שענד, הבין שטעה כשניסה "להגן" עליה והסתיר ממנה מידע שהיא קלטה מיד. גוטליב מגיעה למסקנה שקיים מעין "נייר לקמוס" שאמור לעזור בהחלטה אם לשתף או להסתיר. אבן הבוחן צריכה להיות התשובה לשאלה "האם המידע הזה עשוי לעזור למטופל."
האם החיים האישיים של המטפל, הבעיות שהוא עצמו חווה, עלולים להקשות עליו להתמקד במטופליו? "הפגישה עם המטופלים היא הקלה", כותבת גוטליב, "חמישים דקות שלמו של מפלט מחיי הפרטיים". מעניין…
איך מטפל או מטפלת מוצאים לעצמם מטפל או מטפלת? מה המגבלות? מה הקשיים?
איך אמור להיראות חדר הטיפולים? איך משפיע המבנה שלו על האינטראקציה שמתרחשת בו?
מה בעצם ההבדל המהותי בין טיפול לבין שיחה עם אדם קרוב ואוהב?
איך מתמודדים עם הפתעות לא צפויות שמתרחשות בחיים, למשל — מחלה קשה או לידה של ילד עם בעיות התפתחות? (גוטליב מתארת את זה באמצעות משל שהיא קוראת לו "הולנד": מעשה באדם שהתכונן במשך זמן רב לנסוע לאיטליה, למד איטלקית, קנה מדריכי תיירות וכן הלאה, אבל אז מצא את עצמו פתאום בהולנד. האם יְכַלֶּה את ימיו בכעס ובאכזבה, או שילמד ליהנות מהדברים שאפשר למצוא בהולנד?)
איך מתמודדים עם אבל?
מה ההבדל בין שמירה על פרטיות לבין שמירה על סוד? מדוע ובאיזה אופן אחד מהם מזיק?
מה היתרונות והחסרונות של להיות ילד של מטפל? (מצד אחד "שום דבר לא מטואטא מתחת לשטיח", מצד שני — "החיסרון הוא שתצא דפוק בכל מקרה"…)
האם מוטב לו לאדם שיהיה לו "מאגר של זיכרונות לא נעימים — שתיקות מאובנות, ריבים צעקניים, בגידה, אכזבה עצומה," רגשות "שימתנו את הזיכרונות הטובים", או ש"קשה יותר להרפות ממערכת יחסים מלאה בזיכרונות מאושרים"?
איך אדם אמור או יכול לסלוח לעצמו?
האם טיפול יכול לעזור לאנשים שאינם סקרנים לגלות משהו על עצמם?
על מה מטפלים יכולים להישען? (על "מה שהמטופלים אומרים, מה שהם עושים, ואיך שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו יושבים איתם").
מי המטופלים "הקשים ביותר"? ומי המשעממים?
מדוע טיפול הוא "עבודה קשה" הן למטופלים, והן למטפלים?
באיזה אופן יכול מטופל לעזור למטפל?
מדוע יש הבדל עצום בטיפול שנערך בחדר לעומת זה שנעשה בזום?
האם קורבן צריך תמיד, ובכל תנאי, לסלוח למי שפגע בו?
על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, היא משיבה. ספרה מרתק, בזכות המסע שהיא עוברת בחייה האישיים, ובזכות המסע של המטופלים, ויש בספר חלקים מרגשים ממש. גוטליב מספרת לנו בגילוי לב על התהליכים שעברה עד שנעשתה פסיכולוגית (בין היתר למדה רפואה, עד שהחליטה לפרוש, ולפני כן עבדה בהוליווד בתעשיית הסרטים וסדרות הטלוויזיה). היא מספרת לנו מדוע נפרדה מבן זוג שעמדה להינשא לו, איך הפרידה השפיעה על חייה ועל כישוריה כמטפלת, כל הסיפורים הללו, והלקח שאפשר להפיק מהם, ראויים מאוד לתשומת לב.
הכותרת של המחזה "דור בא" היא דו־משמעית: דור הוא שמו של צעיר בן שלושים שזה עתה, ברגעים הראשונים בהצגה, חזר מהודו, הישר אל בית הוריו. "דור בא", הוא אם כן הדמות הראשית, אדם תלוש וחסר כול, שטוען כי כבר נגמל מהשימוש בסמים: כבר חודש שהוא "גמול", לדבריו. בת הזוג שהייתה לו עזבה אותו לטובת איש הייטק מצליח. הוא לא מתפרנס, רק שוגה בחלומות על פיתוח של איזשהו משחק, אפליקציה שמצריכה לדבריו הון התחלתי של מאה אלף דולר, שאותם אביו מסרב לתת לו. אין לו איפה לגור, והוא נאלץ לצערו לחזור אל חדר הילדות שלו, בבית הוריו.
המשמעות האחרת של השם "דור בא" היא העובדה שהאיש הזה, דור, מייצג את בני גילו, בני דור אבוד, שמתייסרים במרירות על חוסר היכולת שלהם להיות עצמאיים, להתפתח, להתבסס, להחזיק בזוגיות, לגור במקום משל עצמם.
האם דור מפונק מדי? או שמא המציאות אכזרית ובלתי נסבלת? מה הסיכויים שלו להתייצב, להתחזק, ליצור לעצמו חיים משמעותיים ואולי אפילו שמחים?
מה דור רוצה באמת?
מצד אחד הוא מלא בטינה כלפי הוריו. אימו באמת בלתי נסבלת. המריבות בין ההורים מגעילות ממש, ולא פלא שהן מטריפות עליו את דעתו. הנה דוגמה: הם אוכלים ארוחת צהריים. האבא משבח את "הפסטה". האימא מאבדת את זה: פסטה? זאת פסטה? הייתכן? אלה נודלס! מה, אתה לא מבחין בין איטליה לסין? היא צווחת ולא נרגעת, נודניקית ומעצבנת עד אין קץ. דוגמה אחרת: זמן קצר אחרי שדור מגיע הביתה ומודיע שהוא הולך לישון, הוא מופיע שוב במטבח ומתלונן: יש אצלו פרעושים במיטה. הייתכן? האימא מקבלת את הטענה בזעם – היא החליפה את המצעים! מה פתאום מעלילים עליה עלילות שווא? איך זה שדור רק חזר משהות ארוכה הרחק מהבית והוא כבר מתלונן סתם, וזאת אחרי שסירב לאכול את סלט הפירות שחתכה במיוחד למענו, סלט שמכיל גם "פינק ליידי!" (האב אוכל את הסלט בשמחה, לא לפני שהוא מפטיר ש"פינק ליידי יקר מדי").
מצד שני, ברגע נדיר ולא צפוי של רוך, דור פונה אל אמו ושואל אותה אם הוא יכול "לחזור לשם", כלומר – לתוכה, להיות שוב עובָּר…
המחזה מתפתח בכיוונים לא צפויים ומפתיעים, הוא משעשע מאוד, וגם, בעיקר לקראת הסוף, נוגע ללב.
כוחה הרב של ההצגה – במשחק המצויין של כל המשתתפים. מפעימה במיוחד השחקנית והרקדנית ליר כץ, שיש לה שני תפקידים: היא מגלמת את דמותה של בַת, בת זוגו־לשעבר של דור, שמנסה לעזור לו למצוא משרה אצל בן הזוג החדש שלה, שהוא הייטקיסט מצליח. האם דור יסכים ו"יתפשר"? האם יגייס את עצמו, יתחייב, יחיה חיים "מועילים" וריקים מכל מה שהוא רוצה באמת? ליר כץ גם מפעילה בובה שמייצגת את דמותו של דור כשהיה ילד.
העבודה עם הבובה פשוט מקסימה. כץ מחזיקה אותה, מניעה את פיה ואת גופה, אומרת את "תפקידה" של הבובה כאילו הייתה פיתום, אבל לא, זאת היא עצמה עומדת שם, מאחור, מדברת באמת, וגם מביעה בפניה את שלל תחושותיו של דור־הילד, דור־הבובה. את הדחפים שלו. את הילדותיות האלימה, הסקרנית, עזת היצרים.
(צילם: עמית אחבן)
מעיין אבן, המחזאי, שכבר נפעמתי מהצגה קודמת שהיה שותף ביצירתה, "הסוף", מפליא לגלם את דמותו של הצעיר הציני, המיואש, התוקפני, חסר הגבולות, ולצד זאת – המשתוקק והנכסף.
גם אורי גוטליב בתפקיד האב, שרק רוצה לראות את בנו מסתלק מהבית (כך יוכל סוף סוף להפוך את חדרו לחדר כושר פרטי…), ונינה קוטלר בתפקיד האם המתלוננת הסדרתית נהדרים ומשכנעים מאוד. כמה מהסצינות עם האם בלתי נשכחות: למשל – הקיטורים שלה על חברתה שהעזה הביאה לשבעה על סבתו של דור "רק בקבוק ספרייט"…
הבימוי נפלא: נעה וגנר הצליחה ביצירתיות רבה, ליצור על במה קטנה, כמעט בלי רקוויזיטים – יש עליה רק שולחן גדול שמשמש גם כמיטה לעת מצוא – עולם שלם של משמעויות: דירה שבה מצטופפים הורים ובן, נתקלים זה בזה, אוהבים ושונאים, מייחלים ומתאכזבים, מכאיבים זה לזה ומתחרטים. הכול קאמרי, קרוב, ועם זאת המציאות הבימתית קמה לתחייה וסוחפת.
נהדר!
הצגות נוספות יתקיימו 16-18.3 ב"תיאטרון הבית, מרכז של תיאטרון, ידע וקהילה" ברחוב נעם 5, שוק הפשפשים ביפו. (מכירת הכרטיסים טרם החלה. כדאי לעקוב)
את המכתב כתב איש חיל הנחתים האמריקני ששירת בוייטנאם בשנית 1965 – 1967. המכתב הוא תשובה לבקשה של אוניברסיטת אריזוה מוותיקי המלחמה להעלות מזיכרונם "אירועים ספציפיים: משירותם בווייטנאם. הוא פורסם בכתב העת האמריקני "הארפרס".
מדהים איך גם כעבור כשמונים שנה ויותר, ממשיכים להתגלות סיפורים מסמרי שיער ומופלאים מימי מלחמת העולם השנייה.
בספר שלפנינו, יחידה X, חושפת ליאה גארט, פרופסור ללימודי יהדות בהאנטר קולג' שבניו יורק, את סיפורה המופלא (והמקומם, בחלקיו) של יחידה סודית שקורותיה לא נודעו עד כה.
שמה של היחידה "X" ניתן לה כדי לציין ולהדגיש את סודיותיה, בדומה לסימן המציין "נעלם" במתמטיקה. וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בעת הקמתה של היחידה, העניק לה את שמה הייחודי: "היות שהם יהיו לוחמים עלומי שם… הכרח שנתייחס אליהם כאל כוח עלום."
שירתו ביחידה כמה עשרות מגויסים, פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, שהגיעו לאנגליה בנערותם. חלקם ניצלו בזכות ה"קינדר טרנספורט" – מפעל ההצלה של ילדים מאירופה, שארגוני צדקה אנגליים חילצו מהיבשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. (אחד מהמצילים היה ניקולס וינטון, שגם סיפורו המפעים נחשף באקראי עשרות שנים אחרי תום המלחמה). אותם נערים השאירו בארצות המולדת שלהם את בני משפחתם שלא יכלו לנוס מגרמניה ומאוסטריה, וכשמלחמת העולם פרצה, הייתה להם מוטיבציה עזה להילחם בגרמנים, כדי לנקום בהם, ובמקרים אחדים גם קיוו שאם יגיעו לאירופה יוכלו אולי לנסות להציל את מי שנשאר שם. על השנאה הרצחנית האנטישמית שחווה בגרמניה כתב לימים אחד מהם, ותיאר את המעבר המזעזע "מחיים מוגנים של תלמיד תיכון מתבולל בן מעמד הביניים במרכז אירופה, למושא קבוע של שנאה, תיעוב, לעג ונידוי במולדתי שלי."
באחד המקרים החלום לאתר בני משפחה שנשארו מאחור אפילו הצליח: אחד הלוחמים, מנפרד גנץ, הצליח להגיע בימי המלחמה האחרונים לטרייזנשטט, ופגש שם את אמו ואביו שהצליחו, כמעט באורח נס, להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. תיאור הנסיעה שלו, בג'יפ צבאי אנגלי, בחברת כמה חיילים בריטיים שהתלוו אליו במשך כמה יממות, ועוד יותר מכך – תיאור המפגש עם ההורים – מפעים ומרגש במיוחד!
הרעיון של גיוס צעירים דוברים גרמנית־ילידית והכשרתם כלוחמי קומנדו, היה מבריק, והוכיח את עצמו: החיילים הסודיים הצליחו לא רק להילחם בעוז נפש מעורר השתאות, אלא גם השכילו לחקור שבויים בגרמנית, גרמו למאות, אולי אפילו לאלפים, להיכנע בלי קרב, וגילו מידע מודיעיני שאין להפריז בחשיבותו. כך למשל הצליח אחד מהם, ג'ורג' ליין, לאתר את מיקום המפקדה של רומל, ובזכות זאת ידעו האנגלים היכן יוכלו לתקוף את המצביא מהאוויר. רומל היה "אחד הגנרלים הגרמנים הטובים והיצירתיים ביותר", ולאחר שהותקף ונפצע פציעות קשות הוא נוטרל, ולא יכול היה עוד לפקד על חייליו. ייתכן מאוד, כותבת ליאה גארט, שהמידע שהביא ג'ורג' ליין "השפיע על מהלך מלחמת העולם השנייה כולה"!
אבל הדרך להשבת הכבוד העצמי ותחושת המסוגלות והכוח לא הייתה פשוטה, כי כשהמלחמה פרצה חשדו האנגלים בפליטים ה"גרמנים והאוסטרים" לכאורה, גם אם היו אלה יהודים שנסו מפני הגרמנים, וכמו שהאמריקנים הצרו את צעדיהם של המהגרים היפנים בארצות הברית, שלחו אותם למחנות מעצר ולמעשה – התעללו בהם (אפשר לקרוא על כך בספר המפעים הבודהה בעליית הגג), כך נהגו גם כלפי היהודים.
חלק מההיהודים הצעירים נשלחו בכפייה לאוסטרליה. תיאורי ההתעללות שעברו מסמרי שיער. אחרי שכבר איבדו את בני משפחתם, או נאסרו בעצמם במחנות ריכוז לפני שהצליחו לברוח, הם "זכו ליחס אכזרי מצד המלחים הבריטיים", שהחרימו להם דרכונים, אשרות כניסה, מכתבים אישיים ואפילו תצלומים אחרונים שנותרו להם מעברם, והשמידו אותם! המלחים לא היססו להשליך לים ספרי תורה שהפליטים הצליחו להציל, אחרי שהנאצים העלו אותם באש. באונייה "דונרה", שבה הפליגו, התנאים היו מחפירים: הם "נדחסו אל בטן האונייה המרופשת", נעלו אותם שם "בלי אוכל, מים, או גישה לשירותים", הרשו להם לעלות לסיפון כדי לנשום רק למשך רבע שעה של "תרגילי כושר", "הצוהרים היו סגורים, החום היה בלתי נסבל"… פשוט זוועה. "התברר שסרג'נט ויליאם פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפונה של 'דונרה' היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו".
אחד הנוסעים בספינה העיד בספר זיכרונות שכתב: "השומרים הוכיחו שאפשר ליהפך לתת־אדם ובריון גם בלי כל הכשרה מיוחד". (ומסתבר שגם בלי להיות גרמני נאצי!).
למרות היחס הנורא שזכו לו, גם במחנה המעצר באוסטרליה, העצירים "רחשו טינה מעטה כלפי הבריטים. מקור כל הרע בעולם היה ברור מבחינתם, ורבים מהם היו כעת נחושים מתמיד למצוא דרך להילחם באויב האמיתי: אדולף היטלר והרייך השלישי."
לפני שהרעיון לייסד את היחידה X קרם עור וגיד, גייסו את הצעירים היהודים הללו ליחידת "חפרים" בצבא הבריטי, אבל סירבו לתת בידיהם נשק. "לא בטחו בהם מספיק". לפיכך כללו האימונים שלהם "צחצוח מדים, השתתפות בתרגילי סדר יומיים ועטיית מסכות גז." כשקראתי על כך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שגויסו לגדודי העבודה בצבא ההונגרי, וגם להם לא נתנו נשק. (אפשר לקרוא תיאורים מפורטים על מה שעבר על הגברים היהודים ההם ברומן הייחודי והנפלא הגשר הנסתר, The Invisible Bridge, אחד הספרים היפים ביותר שקראתי!).
אחד המגויסים מבין הפליטים היהודים הסביר מדוע, למרות כל זאת, לא חש טינה: הוא הרגיש "שעליו 'להתנצל על כל נשימה שהוא נושם באוויר אנגליה […], ושעליו להתאמץ כפליים כדי להיות אנגלי."
התחושות הללו, התשוקה להיות יותר אנגלי מהאנגלים, לא התפוגגו גם כעבור שנים רבות. כשהקימו אנדרטה לזכר אנשי היחידה שנפלו בקרב, סירבו רוב השורדים לציין שהנופלים היו יהודים (האם סבלו מאנטישמיות עצמית? תוהה מחברת הספר). הם גם לא כעסו על כך שאיש מהם לא זכה בעיטור הכבוד הצבאי הגבוה ביותר, אף שהיו ראויים לו בלי ספק, בזכות מעשי הגבורה הלא מתקבלים כמעט על הדעת שעשו.
כשעלה הרעיון לייסד את הפלגה הסודית, וכשהפליטים המבוזים גויסו אליה, הם חשו, כדברי אחד מהם, ש"המעבר היה חד כל כך – ממצב מגוחך למצב עילאי, מחיל החפרים ליחידת קומנדו".
מצבם כיהודים שחדרו אל שטחי הכיבוש הגרמנים היה כמובן מסוכן מאוד, אילו נפלו בשבי, שכן היו פליטים שבני משפחתם אולי עדיין חיו שם, בגרמניה, גם בהיותם יהודים שהנאצים התכוונו לחסל את כולם, רק בשל יהדותם, גם כילידי גרמניה ואוסטריה שנחשבו אם כן בוגדים בארצם, וגם כחיילי אויב בריטיים. למרות הסיכונים הרבים הם לא היססו, פעלו באומץ לב שלא יתואר, ותרמו רבות לניצחון על גרמניה.
“מה קרה להגר באילת?” הוא ספר מופתי, אחר, גאוני, אמיץ, מרגש, מצמרר.
אלו אינן סתם מילים מהמילון, אלא הן מילים שמתארות את חווית הקריאה.
שם הספר מעורר סקרנות, מתח, ציפייה. עד לפני הקריאה הקורא שואל את עצמו מה קרה שם, באילת?
הספר מסקרן מאוד, הוא הכתוב בשירה, יש בו יסוד של מתח, הוא קצת בלש ופסיכולוגיה. אך כולו ספר של כאב של נפש פצועה.
ונוס עולה מהים, ארבעה חיילים צופים בה כאילו הגיחה אליהם מחלום. ארבעה חיילים צופים בה “הראשון שהבחין בה היה שלומי, אבל היה משוכנע שאינה אמיתית.” בהמשך יתברר המעשה הנורא שעשו בה.
הגר גדלה בחולון בבית שנראה כלפי חוץ בית טוב, משפחה בורגנית. אב רופא שאיבד את משפחתו “שם”, אמא המעריצה את בעלה ושתי בנות. משפחה רגילה כלפי חוץ, אך הבית בפנים הוא בית אלים, אב שתלטן, מכה, מתעלל, פוגע מינית בבתו, מתעלל באשתו. הגר הפצועה נפשית פוגעת בעצמה בגופה. מחכה להתגייס ולצאת מהבית,עד אילת היא מרחיקה, אלא שגם בצבא היא פוגשת את אותה אלימות.
המתח שנוצר בספר הוא בין העלילה, התוכן לצורה החיצונית שלו.
הבחירה לכתוב את העלילה בחרוזים וכמחזור סונטות היא הבחירה הנכונה והגאונית בעיני. לו האירוע היה נכתב כסיפור עלילה הוא היה הופך לעוד סיפר בנושא התעללות מינית שכתוב היטב. הבחירה לכתוב אותו כשירה עם מקצב וחרוזים גורמים לו לעוצמה, זה כמו לקרוא על כך בפעם הראשונה ולהזדעזע. הקצב נכנס אל מתחת לעור ואינו מרפה. החרוזים שיוצרים את הקצב אינם מרפים, לופתים וחונקים את הנשמה בכאבה של הגר.
הגר נשמה עדינה שאיבדה את גופה ונפשה ” אינה יודעת להפריד בין מותר לאסור, תאמין לכל מה שאביה יאמר שקריו הפכו לשקריה.”
וברור שהיא אשמה. החיילים אומרים “כמו פרה מיוחמת זו היא שדרשה.”
עכשיו הגר בורחת מאילת, לאן? אל אותו הבית.
הקורא כמו צופה בספר מתח או בלש מובל יחד עם הסופרת ועוקב אחריה. ״ואנחנו נלך עם הגר.״ ואנחנו אכן הולכים עם הגר, מנסים לחבק אותה ובעיקר כועסים על הסביבה שפגעה והתעללה בה, על כך שאין כפרה למעשים הנוראים, לרמיסת גופה ונפשה של הגר.
הסופרת מצליחה לחדור אל נפש הדמויות, היא מבינה את נפשה של הגר ומצליחה להעביר לקורא את רגישותה, גם את נפשו העדינה והאוהבת של פיטר המלאך שפגש את הגר היא מצליחה לתאר.
הכתיבה הקצבית והמחורזת מדייקת את גודל הכאב והסבל. באמצעות השירה מצליחה עופרה עופר אורן לתאר מה עבר על נפשה. היא מצליחה לחדור אל תודעתה של הגר, אל אטימות הסביבה ואל ההתכנסות של הגר בתוך עצמה, כי היא מבינה שלא יבינו אותה. אפילו ניסיון השיחה עם אמה אינו צולח. ליבי יצא אל הגר, כמה רציתי להוציאה מהספר והאותיות ולחבק אותה.
הקריאה בספר עוררה בי מנעד רגשות, מכעס ורצון לפגוע בפוגעים עד לחמלה ורגשות צער להגר.
הספר משתרע על פני שלושה עשורים, הוא נע אל העבר על מנת להבין את נפשה של הגר ומתקדם קדימה.
הספר מעלה שוב את סוגיית גילוי העריות במשפחה ואונס. את התחושה שהאשה היא האשמה ואינה קורבן, מעלה את הכאב והמצוקה של הקורבן שאינו יכול להכיל את הפגיעה ובעיקר את הקושי להתמודד מול הפוגע.
“מה קרה להגר באילת?” אומנם כתוב בחרוזים, אבל אין צורך להירתע מסוג הכתיבה הלירי, להפך החרוזים הם שמכניסים את הקורא אל תוך נפשה של הגר, אל ההבנה מה קרה לה שם באילת.
לא צריך לנסוע עד אילת כדי להבין מה קרה להגר באילת. צריך רק לקרוא את הספר המטלטל שלא ישאיר אתכם אדישים.
הספר אינו רק חשוב, אלא חובה.
תודה לך עופרה על האומץ לכתוב על נושא כל כך כואב ורגיש.
את ספר שיריה החדש של המשוררת ללי מיכאלי אהובי הסודי, אתה פותח שיר שמופנה "לקוראיי", אלה "שמבקשים להכיר אותי אישית / פנים אל פנים". השיר מפציר בנו: "אל תתעניינו בי מעבר לשירים כי / כל שהיה בחיי היו השירים ותו לא", והיא ממשיכה ומסבירה שהכול התקיים "למען השירים".
לא בכדי פותחת מיכאלי בהפצרה הזאת, שכן השירים מעידים על סיפור שמתקיים מאחוריהם, משהו שהתחולל בחייה, מסתורין שהולך ומתפענח, אך בעצם נשאר מוסתר: קשר עם משורר פלסטיני, שחלק מהשירים מופנים אליו ישירות, ובאחרים מתנהל אתו דיאלוג סמוי. אבל לא, אומרת המשוררת. אל תתמקדו ב"סיפור", שכן "להכיר אותי מעבר לשירים זה / בזבוז זמן מוחלט", והיא מוסיפה באירוניה, "לא חבל?"
שיריה של מיכאלי אינם רק מילוליים: כל אחד מהם יוצר על הדף מבנה גרפי מעניין. למשל:
הצורה הגרפית מבטאת כאן את ההיסוס, הדעיכה, החששות, שכולם מובעים כמובן בעיקר במילים.
מצד אחד היא מבקשת שלא נחשוב עליה כעל אדם ממשי, שחושף בפנינו סודות, ומצד שני היא מזהירה: דעו לכם שאחרי שתקראו את שירי תיאלצו לשאת את הפצע שהפקדתי בלבכם.
הפצע, הכאב לא נחשפים תמיד בבירור ובמובהק. לפעמים ההסתרות מכסות עליו. אבל יש שירים שפותחים את האישי הנוגע בכללי וב"לאומי". כך למשל בשיר "למשורר פלסטיני" שנפתח במילים "ידידי היקר," ושבו היא מסבירה לנמען שהיא "מביאה לך את השיר שלי כמו חתיכת בשר מדמם משולי שירי הקרוע", ולקראת סופו כותבת שהיא "קורבן שעוטה מסכה של מנצח". חרף הבטחתה שלא תספר לנו על עצמה נודע לנו מהשיר כי לכאן, לארץ ישראל, המקום המשותף לה ולמשורר הפלסטיני, קיבלה "ויזה לצאת כשבברית המועצות אמרו לי שנים / 'נייט'." והיא משיבה לו, למשורר האחר – ובד בבד גם לנו, הקוראים – על שאלתו "איך ישנת?", שאותה הוא מפנה אליה "בוואטסאפ, ממש לפנות בוקר, לפני שהשמש / פיהקה" וכותבת: "החלום שלי נדד בעולם. חצה אוקינוסים, ואדיות וכרמים, דילג על חומות / חוזים וקרעי מלחמות", ומוסיפה: "הסירוב דיבר שפות זרות. רק לאהבה הייתה / שפה אחת."
אהבה? איזו אהבה? הנה:
שני המשוררים חיים את הקונפליקט הלאומי, את הסדק שלפעמים נהפך לשבר ולתהום נפערת.
בשיר אחר, "אתה מבקש ממני שלום ומדינה פלסטינית" היא מנסה להסביר: "אבל אני / בכלל לא במפה הפיזית מדינית", ומצטטת דברים שאומרים לה: "ללי, / את לא חייבת לו שום דבר / שידע להפסיד בספורטיביות כמו / שאר הארצות שיצאו למלחמה"… אז מה, הוא "ארץ" – או גבר? והיא – אישה או "מפה"? לא, לא, "אני לא כזאת צינית," היא משיבה להם, ולו היא מסבירה: "יש לי רגשות אליך כאדם / כשכן / כמשורר / כמי שבא למילים כמוני בתשוקה / שבוער ולא זז / לא נכנע לחיים / דוחה את המוות בסלידה / מבקש מגע קדום ומשיט בי דמיונות"…
באחד השירים, לקראת סופו של הספר, היא מציעה לו "בוא נאהב בארץ ציה וערבה / למה שלא נלך בנועם / לאותו המקום / ננער את גרגרי הנרדפות / נמצא את שפת השעורה", ותוהה: "איך אדבר עם עם אחר / עם עמי לא הצלחתי למצוא שפה"…
"לא הצלחתי למצוא שפה"? לא ברור מי מהשניים אומר את הדברים, היא? הוא? האם זאת ההתחלה של תשובתו לה, שהרי בשורה הבאה הוא ממשיך: "אז בואי, בואי נלך לעם אחר / כן, כן / יש מדינות שקטות יותר / אבל לא לא, / זאת המדינה שלנו", או שהיא זאת שאומרת אותם?
"זאת המדינה שלנו": כלומר – של משוררת יהודייה שעלתה לישראל מברית המועצות, ואימצה לה כאן מולדת חדשה, ושל משורר פלסטיני מובס וזועם. הוא, כך היא מספרת, נוהג לקרוא לה "פאטמה".
"הבית איננו", היא כותבת. למי אבד? לה? לו? (לשניהם…!)
מה בכל זאת נותר? "המפתח תלוי על וו הגעגוע" והוא "פריט אמנות / מאובן של דינוזאור."
לאחרונה דווח כי ספרו של הנסיך הארי שבר את כל שיאי המכירות של ספרי עיון. אני אחת מהמיליונים הרבים שקנו וקראו.
מודה, הגעתי אליו עם דיעה קדומה חיובית, שקצת התעכרה בעקבות דברים שקראתי על אודות הספר. למשל – כך נכתב בעיתונים הרבים – התרברבותו של הנסיך בכך שהרג כך וכך לוחמי טליבן, ודבריו כאילו ראה בהם סתם פיונים על לוח שחמט, ולא בני אדם אמיתיים.
איזו טעות, להאמין לעיתונים! להאמין שהארי כתב את הספר רק כדי לנקום בבני משפחתו, וכדי לערער את בית המלוכה!
כי מלחמתו של הנסיך היא בעיתונים. בהם. בשיווחים שלהם. בעיקר באלה של הצהובונים, אבל לא רק. כתב ההאשמה שלו מפורט, משכנע, ומזעזע.
כתב ההאשמה שלו גם תקיף מאוד, ותגובתם הצפויה כל כך של העיתונאים היא כמובן – להשמיץ את הארי ואת אשתו בעוצמה גוברת והולכת. עד כדי קריאות לרציחתם! (על כך כתבתי כאן, בעקבות הצפייה בסדרה ששודרה בנטפליקס – ראיונות עם הארי ומייגן).
לפני שאמשיך, אני מבקשת לתת להארי להסביר במו פיו את עניין אנשי הטליבן שהרג במהלך שירותו הצבאי. הוא עשה את זה באחד הריאיונות שהעניק לאחרונה:
בראיון הארי מסביר שהוא בהחלט לא מזלזל בחיי אדם, ולכן עמדתו, כפי שהוצגה בעיתונים פשוט לא נכונה. הארי מסביר שהוא מבין מדוע אנשים התקוממו נגד דבריו המסולפים, ואז מבהיר מדוע כתב מה שכתב על אנשי הטליבן שהרג: רצונו להקל על חיילים פוסט טראומטיים שסובלים מרגשות אשמה, כי גם הם הרגו בני אדם, אפילו אם היו אויבים.
בספר הארי מסביר שאמנם אינו מתגאה בכך שהרג עשרים וחמישה אנשי טליבן, אבל שגם אינו מתבייש. "כמובן שהייתי מעדיף שקורות החיים הצבאיים שלי לא יכללו את המספר הזה, ושהוא לא יישאר חקוק בתודעתי, אבל באותה מידה הייתי מעדיף לחיות בעולם שאין בו טליבן. עולם נטול מלחמות." בהמשך הוא מזכיר את מה שחש ב־11 בספטמבר 2001, כשצפה בבנייני התאומים קורסים ובאנשים המזנקים מחלונותיהם: "לא שכחתי את ההורים, את בני הזוג והילדים שפגשתי בניו יורק, אלה שאחזו בתצלומים של אימהות ואבות שנמחצו או התאדו או נשרפו חיים." והוא מוסיף ומסביר שאי אפשר לשכוח ואי אפשר לסלוח "למי שאחראים למה שקרה, למי שתמכו, למי שאיפשרו, וגם לא לבני הברית ולממשיכי דרכם. הם אויבים לא רק שלנו, אלא של האנושות כולה."
הארי מתאר איך, כמו תמיד, דבריו סולפו. העיתונאי "הופתע" מכך שהנסיך, בהיותו חייל בשירות פעיל, הרג בני אדם. הארי מוסיף בנימה של ייאוש ותסכול: "במלחמה!"
ההתנגשות הזאת בין המציאות לפרשנותו המרושעת של הכתב היא רק דוגמה אחת קטנה לכל מה שהארי מתאר. החיים "בתוך האקווריום", כפי שהוא מכנה אותם, יכולים להיות קשים מנשוא. לא רק חוסר היכולת לכל מידה שהיא של פרטיות, אלא גם העלבונות המתמשכים. למשל – הכינוי thicko, כלומר – דביל, או מטומטם – שהודבק לאורך השנים לשמו. אבל גרוע ממנו – האובדנים הממשיים. שתי בנות זוג של הארי, למשל, שלא יכלו לעמוד בפלישה האלימה לחייהן, והחליטו לוותר על הקשר אתו. העובדה שנאלץ לעזוב את שדה הקרב, כי העיתונאים דיווחו על מיקומו וסיכנו את חייו ואת חיי פיקודיו, גם כשרצה כל כך להישאר עם החיילים, ועשה מאמצים אדירים כשהוכשר להיות קצין. (בהמשך אומן להיות טייס מסוקים, ואז התאפשר לו להמשיך לשרת). העיתונות לא הפסיקה להכאיב לו. למשל – בשמועות שהפיצה כאילו צ'רלס איננו באמת אביו. אכן, כשכותבים עליו, כשמגחכים, שוכחים שמדובר באדם אמיתי, עם רגשות אמיתיים. הוא מספר גם על ההתמודדות עם כאב בלתי נסבל שחש שראה את צילומי הרגעים האחרונים בחייה של אמו. והבחין בהשתקפויותיהם של צלמי הפפרצי שרדפו אחרי דיאנה ולא הפסיקו לצלם אותה גם כשגססה. "וזה היה הדבר האחרון שאימא שלי ראתה לפני שמתה", הוא מתייסר.
ומה קרה כשהקשר עם מייגן נחשף? אילו "מטעמים" מזעזעים בגזענותם עשו העיתונים בבריטניה, רק משום שהיא לא לגמרי לבנה! הוא מספר על כותרות שהכריזו על מספר הפשעים שהתבצעו בשנה האחרונה בקרומפטון, "שכונת מגוריה של מייגן" כביכול (מה זה בכלל קשור? הוא זועם. קודם כול, מייגן בכלל לא גרה בשכונה שצוינה, ושנית – הרי לא מדובר בפשעים שהיא עצמה ביצעה!), הוא מצטט המום, מבויש ואשם מתוך כתבה שבה נכתבו הדברים המגעילים, הגזעניים כל כך: "משפחת וינדזור תְּעַבֶּה את הדם הכחול שלה, ואת צבע העור החיוור והשיער הג'ינג'י של משפחת ספנסר, בעזרת קצת די־אן־איי עשיר ואקזוטי"… "המולדת שלי? זה מה שהיא מעוללת לה? לי? לנו? באמת?" כשהסערה פרצה, כך הוא מספר, מייגן הייתה בהלם: "מה, הם יכולים להמציא עלי ככה דברים? לשקר?". כן, הוא משיב, עצוב ומיואש, הם יכולים והם עושים את זה.
אכן, הארי "מתנגש" בספרו עם בני משפחתו. אבל על מה? לא על אופיים. לא על מידותיהם. לא על חסרונותיהם, אלא – על הניכור שבו נהגו כלפיו. הוא מספר למשל שאחיו הורה לו להתעלם ממנו לחלוטין בשנים ששניהם למדו באיטון. מספר כיצד אביו ואחיו ציוו עליו שלא להגיב לדברי הבלע של העיתונות, ואיך כעסו עליו כשהגיב בכל זאת, "כי זה מעמיד אותנו באור שלילי": הם הרי לא נחלצו להגנת הנשים שלהם, כשאלה הותקפו (אבל מעולם לא בעוצמה ובארסיות שמייגן "זכתה" להן).
אחת התגובות שכתבו בעיתונים הייתה – התקפה על הארי. על שתיקתו כשאשתו מותקפת, וזאת כשאביו ואחיו אוסרים עליו בכל תוקף להגיב!
הספר שלפנינו הוא הניסיון של הארי "לקבל בעלות" על חייו. רבים תוהים מדוע, אם הוא משתוקק כל כך לפרטיות, הוא חושף את עצמו שוב, לכאורה, לעין הציבור. הם אינם מבינים כנראה את הצורך שלו להעמיד את הדברים על דיוקם. לספר על הכאב, עוגמת הנפש, הפגיעות הרבות והמתמשכות, כפי שהוא חווה אותם.
אני חייבת להודות שאני מבינה אותו. את הצורך לדייק ולומר את האמת על עצמו ועל חייו. פרטיות של ממש הרי לא תהיה לו לעולם. הוא הרי לא יכול לחמוק מהזהות שאליה נולד, ולא משנה מה יעשה או היכן יגור.
אין לי מושג מדוע הספר, כמו קודמיו, כמו הראיונות בטלוויזיה, מעניינים אותי כל כך. מה אכפת לי מהארי, מאשתו, מאחיו, ומכל שאר בני המשפחה? האמת היא שלא ממש אכפת לי מהם "אישית", אבל כשאני רואה אדם שמשיב מלחמה שערה, שלא מתכופף ולא מוותר, שתובע לקבל אוזן קשבת, אני מתמלאת בהערכה, ונרתמת למשימה. מקשיבה לו. אז נכון, חייו פריבילגיים להפליא, אבל גם בתוכם יש כאב אמיתי, שהוא מיטיב לתאר בכנות.
לא כל החלקים בספר עניינו אותי באותה מידה. הוא נכנס למשל, לדעתי, לפירוט יתר כשהוא מתאר את ההכשרה לקורס טיס. אבל המבט שהוא נותן לתוך מציאות החיים המוזרה כל כך של בן למשפחת מלוכה השביעה בכל זאת את סקרנותי, גם, או במיוחד, לגבי כל מה שזר ורחוק ממני מאוד… הספר כתוב היטב. הוא שנון. נוגע ללב, ואינטליגנטי. אמנם ידוע שלא הארי כתב אותו, אלא סופר צללים מוכשר. אבל נקודת המבט והאמיתות המבוטאות בו הן שלו, ושלו בלבד.
אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזרה שווה ממחזהו של אלתרמן "כנרת, כנרת", ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל.
להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו.
במחזה "כנרת, כנרת" רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאות חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאות מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאות חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה הגיונית והמושכלת ביותר, ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר לשאוב גם נחמה מן המציאות החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.
"באותו הלילה בעלינו החדשים בעלו אותנו במהירות. הם בעלו אותנו בשלווה. הם בעלו אותנו בעדינות, אבל בתוקף, ובלי לומר מילה. הם הניחו שאנחנו בתולות כפי שהבטיחו השדכנים, והם בעלו אותנו בזהירות רבה. תגידי לי אם זה כואב. הם בעלו אותנו שוכבות על הגב על הרצפה החשופה של ה'מינֶט מוֹטֶל'. הם בעלו אותנו במרכז העיר, בחדרים מדרגה שנייה באכסניית קוּמאמוטו. הם בעלו אותנו בבתי המלון הטובים ביותר בסן פרנסיסקו שאדם צהוב היה יכול להציג בהם את כף רגלו בימים ההם. מלון 'קינוקוּנִיה', 'המיקאדו', מלון 'אוגאווה'. הם התייחסו אלינו כאל מובן מאליו והניחו שנעשה למענם כל דבר שיאמרו לנו. תסתובבי בבקשה לקיר ותרדי על ארבע. הם החזיקו אותנו במרפקים ואמרו בשקט, 'הגיע הזמן.' הם בעלו אותנו לפני שהיינו מוכנות, והדימום לא פסק שלושה ימים, הם בעלו אותנו כשקימונו המשי הלבן מופשל למעלה על ראשנו, והיינו בטוחות שאנחנו הולכות למות. חשבתי שחונקים אותי. הם בעלו אותנו בחמדנות, ברעבתנות, כאילו המתינו לכך אלף שנים ואחת. הם בעלו אותנו למרות שעדיין היתה לנו בחילה מהאונייה והאדמה עדיין לא הפסיקה לנוע מתחת לרגלינו. הם בעלו אותנו בפראות, השתמשו באגרופים בכל פעם שניסינו להתנגד. הם בעלו אותנו למרות שנשכנו אותם. הם בעלו אותנו למרות שהכינו אותם, הם בעלו אותנו למרות שהעלבנו אותם – אתה לא שווה אפילו את האצבע הקטנה של אימא שלך – וצעקנו לעזרה (אף אחד לא בא), הם בעלו אותנו למרות שכרענו לרגליהם על האדמה והתחננו שיחכו. אי אפשר לעשות את זה מחר? הם בעלו אותנו בהפתעה, כי כמה מאיתנו לא שמעו מאמותינו מה בדיוק כרוך באותו הלילה. הייתי בת שלוש־עשרה ואף פעם לא הסתכלתי לגבר בעיניים. הם בעלו אותנו תוך התנצלות על ידיהם הנוקשות, המיובלות, וידענו מיד שהם איכרים ולא בנקאים, הם בעלו אותנו בנינוחות, מאחור, כשרכנו מבעבד לחלון להתפעל מאורות העיר למטה. 'את מאושרת עכשיו?' הם שאלו אותנו. הם קשרו אותנו ובעלו אותנו כשפנינו מטה על שטיחים מרופטים שהסריחו מגללי עכברים ומעובש. הם בעלו אותנו כאחוזי טירוף, על גבי סדינים מוכתמים בצהוב. הם בעלו אותנו בקלילות, בלי לעשות מזה עניין גדול, מפני שחלקנו כבר נבעלנו פעמים רבות קודם לכן. הם בעלו אותנו שתויים. הם בעלו אותנו בגסות, בפזיזות, ובלי להתחשב בכאב שלנו. חשבתי שהרחם שלי הולך להתפוצץ. הם בעלו אותנו למרות שהצמדנו את רגלינו בכוח ואמרנו 'לא, בבקשה.' הם בעלו אותנו בזהירות, כאילו שפחדו שנישבר. את כל כך קטנה. הם בעלו אותנו בקרירות, אבל בידע רב – תוך עשרים שניות תאבדי שליטה לגמרי – וידענו שהיו רבות לפנינו. הם בעלו אותנו כשאנחנו בוהות בתקרה וממתינות שזה יעבור, לא מבינות שזה לא יעבור עוד שנים רבות."
הציטוט נמשך עוד, אבל עצרתי כאן. המומה. נחרדת. נחנקת. כל התחושות הללו התעוררו שוב כשהעתקתי את הקטע, כמו מה שחשתי כשקראתי אותו לראשונה, בספר שכמותו לא קראתי מעודי – רומן מפעים ומקורי להדהים.
ג'ולי אוטסוקה, אמריקנית ממוצא יפני, בחרה לכתוב הכול בגוף ראשון־רבים. היא נוגעת בספרה בפרשה היסטורית מזעזעת שלא הרבה היה ידוע לי עליה: הגירתן של נשים יפניות, שנישאו בתחילת המאה העשרים לבעלים יפניים, גברים שהגיעו לאמריקה לפניהן. הנשים הגיעו לארצות הברית אחרי שנישאו "על הנייר" לאותם גברים זרים. הן ידעו על הבעלים שלהן רק מה שאלה סיפרו להן, וראו אותם רק בתצלום שנשלח אליהן.
וכך, כמו שצוטט כאן למעלה, החלו, לא במפתיע, חיי הנישואים שלהן.
האפקט המצטבר בזכות המשפטים הקצרים, בשל מגוון החוויות השונות המתוארות ברצף בתוך פסקה אחת, והכתיבה בגוף ראשון־רבים, יוצא דופן ורב עוצמה. אמנם כל אחת מהנשים הללו נקלעה למקום אחר, לגבר אחר, ולכאורה – למציאות שונה מזאת של חברותיה, אבל בעצם, בסיכומו של דבר, יש קווים משותפים רבים לחוויותיהן. לא רק באופן שבו הגברים קיבלו אותן. לא רק האונס, התרמית, ההפתעה, ההתפקחות, אלא – כל מה שנמשך משם ואילך.
היו ביניהן נשים שניסו לנוס מפני החיים הכפריים שהיו צפויים להן ביפן, העבודה הקשה בשדות האורז. היו כאלה שהגיעו מהעיר ("גדלנו באחוזות גדולות עם משרתים משלנו, ולא יכולנו לסבול שאומרים לנו מה לעשות"). אלה גם אלה מצאו את עצמן איכרות שכירות, לצד בעליהן, כאלה שנאלצות לעבוד בחקלאות, בעבודת פרך. אחרות נעשו משרתות שהגבירות הלבנות שלהן אפילו לא זוכרות את שמן, או "מעניקות" להן שם חדש: "הן קראו לנו הלן ולילי. הם קראו לנו מרגרט. הן קראו לנו פרל." הנשים הלבנות מעוררות במשרתות המנוצלות קנאה: "הן נראו כל כך בבית בעולם. כל כך נינוחות. היה להן הביטחון העצמי שחסר לנו. ושיער הרבה יותר טוב. כל כך הרבה צבעים. והצטערנו שלא יכולנו להידמות להן קצת יותר." היפניות סובלות בשתיקה התעמרות והשפלות. שומעות, למשל, את הגבירה הלבנה מזהירה את בתה: "אם לא תעשי מאמץ בלימודים עוד תמצאי את עצמך מקרצפת רצפות כמו לילי." בבית וגם בחוץ הן זהירות תמיד: "הנשים שלהם ביקשו מאיתנו להתרחק מהן בקרוניות של החשמליות שלהם בכל פעם שעמדנו קרוב מדי. 'סליחה,' אמרנו להן, ואז חייכנו וזזנו הצדה. מפני שהדרך היחידה להתנגד, אמרו לנו בעלינו, היא לא להתנגד.'"
הן מקפידות תמיד על צייתנות מוחלטת. משתפות פעולה. עובדות בחריצות שאין כמותה. יולדות ילדים, ומגדלות, או מאבדות, אותם. מתרגלות לחיים הקשים. או שאינן מתרגלות אליהם. כולן סובלות. רובן לא מוותרות. חלקן, בזכות העבודה הקשה, המתמדת, מצליחות "להסתדר", לרכוש לעצמן ולבני המשפחה שלהן ביסוס כלכלי כלשהו.
ואז פורצת מלחמת העולם השנייה, וההתקפה היפנית על פרל הרבור. לקרוא על מה שקרה להן ולבני המשפחה שלהן בעקבות זאת קורע את הנשמה.
אנחנו מיטיבים כל כך להכיר את אובדן הזכויות האיטי של היהודים בגרמניה, ואחרי כן בכל ארצות אירופה. מה ידוע לנו על מה שעבר על היפנים בארצות הברית? על ילדיהם, שכבר נולדו שם, הרגישו אמריקנים לכל דבר, בני המקום, והאמינו שהם שייכים?
ואיך התייחסה הסביבה הלבנה אל מה שקרה להם?
הסיפור מגולל הכול, כל הזמן, בגוף ראשון רבים. בכתיבה מופלאה וחד פעמית.
בתחילת כל פרק יש דיסקליימר: כל מה שתראו לא קרה במציאות, וכן הלאה. כאילו שמישהו יכול לחשוד בעלילה המוצגת שהיא באמת קרתה!
אבל רגע. לאט לאט מתברר שכל מה מתרחש מול עינינו, העלילה רבת הפיתולים וההפתעות, בעצם מספר לנו על עצמנו, כאן ועכשיו, על בני הנוער שלנו, על תופעות חברתיות שיש לתת עליהן את הדעת.
מדהים לראות איך סדרה שנראית לגמרי מופרכת, ואפילו קצת מוזרה לפעמים, משנה את פניה ונעשית מציאותית וחשובה!
הסדרה כוללת 22 פרקים, מושכים ומותחים מאוד. די מהר הידיעה שגם בינג' רציני לא יכסה את כולה בבת אחת, שגם מחר היא מחכה לנו בסוף היום, הייתה מנחמת ומשמחת. אהה: "המורה" מחכה לנו! יש לנו שוב הזדמנות להתכנס לתוך המציאות החלופית הזאת, ועם זאת לא להרגיש שזה אסקפיזם ריק מתוכן, כי הסדרה היא מעין שיעור חינוך ממושך, ועם זאת תוסס, מרתק, ומותח מאוד.
די בהתחלה מתברר הסֶטינְג שבו תתקיים העלילה, ברובה המכריע: בתוך כיתה, בבית ספר תיכון, שבו מורה מחליט ללמד את תלמידיו, בני נוער דעתניים ונבונים, כמה לקחים חשובים לחיים.
זמן קצר לפני ההווה שבו מתרחשת עלילת הסדרה חוותה נערה בשם רוּיאה, אחת מבנות הכיתה של אותם תלמידים, חוויה קשה וקטלנית. רויאה הייתה ספורטאית מצטיינת, אצנית מקובלת ואהודה, עד שיום אחד הופץ נגדה סרטון שממנו משתמע כי היא נהגה ליטול סמים ממריצים כדי לנצח בתחרויות ריצה. האשמת השווא החמורה הביאה למותה. רויאה לא עמדה בלחץ הנפשי ובהתמודדות הקשה עם הנידוי החברתי, הבושה ותחושת העוול, והתאבדה.
מי אשם במותה? האם היה מישהו יכול למנוע אותו? מה נדרש כדי שחיים צעירים, יפים ומוכשרים כל כך, לא יאבדו לשווא?
לאורך 22 הפרקים בני הנוער, ואנחנו איתם, לומדים לקח אחרי לקח. כל פרק הוא "שיעור" שהמורה מייצר בדרכים מקוריות, שחלקן נראות אלימות ומזעזעות, כדי לטלטל את התלמידים, לאלץ אותם לחשוב, לחמול, לשתף פעולה, להקשיב זה לזה, להבין את מצוקותיו של הזולת, ולהיזהר מהעוצמה הבלתי נתפסת של הרשתות החברתיות, שיש בכוחן להרוס (אבל גם להועיל, אם רק משתמשים בהן כיאות!). יוצרי הסדרה מעוררים שאלות גם בעניין אמינות המידע שעולה ברשת. האם סרטון מצולם יכול בהכרח להוכיח משהו? יש תמיד לזכור את קיומה של הטכנולוגיה המכונה Deep Fake, המאפשרת ליצור תוכן מזויף שנראה אמיתי, על ידי שילוב תמונות וסרטונים קיימים על פני תמונות וקטעי וידאו מקוריים. לאחרונה התבשרנו כי מייקרוסופט פיתחה כלי חדש, VALL-E, שמחקה קול אנושי לפי דגימה של שלוש שניות בלבד, וכך אפשר לייצר "נאום" שלם בקולו של אדם אחר.
אכן, מתברר שבפינלנד פיתחו תוכנית לימודים שבה המורים נדרשים ללמד תלמידים איך להבחין בין מידע כוזב לידיעות אמיתיות. בעיתון "הארץ" כתבו על כך: "זה חמש שנים שפינלנד היא המדינה המובילה באירופה בכל הקשור ליכולת של תושביה להתמודד עם דיסאינפורמציה. על כך מלמד סקר שפרסם באוקטובר המכון לחברה פתוחה (Open Society Institute) בסופיה שבבולגריה. מקורות רשמיים אומרים כי הסיבה להצלחתה של פינלנד בתחום זה היא מערכת החינוך החזקה שלה, הנחשבת לאחת הטובות בעולם, שבה מוקדש מאמץ רב להבהיר לתלמידים מהי דיסאינפורמציה. אוריינות תקשורתית היא חלק מתוכנית הלימודים הלאומית, החל בגן החובה." האם יש סיכוי שגם בישראל יקדמו תוכנית דומה? האם הרשויות כאן רוצות בכלל שילדים ובני נוער ילמדו להבחין במידע כוזב ולהישמר מפניו?
ובחזרה לסדרה: במשך יותר משבוע התמכרנו לה, עסקנו בה גם כשלא צפינו – שוחחנו עליה, תהינו, ניסינו להבין סוגיות נסתרות – ובכל זאת הופתענו שוב ושוב מהמהלכים הבלתי צפויים הרבים שהיא מובילה. אין ספק שהסדרה מקורית מאוד, שכן אינה פועלת על פי תבניות מוכרות וצפויות. המהפכים הרגשיים שהיא יוצרת (עד כדי, נודה על האמת, רגעים סנטימנטליים ומזילי דמעות – אבל, בינינו, מה רע בכך…?) ממכרים.
בתום הפרק האחרון הפטיר בן זוגי: "חבל שזה נגמר…"
אכן…
אפשר לצפות בה ב־VOD של Yes. אחרי שני פרקים נדרשנו לשלם תמורת מנוי לסדרות טורקיות. לא האמנתי שנעשה את זה, אבל אחרי שני הפרקים הראשונים היינו חייבים להמשיך ולגלות מה קורה הלאה.
"ביקום האפל והתת־קרקעי שנברא פה אין משמעות לזמן. זה בדיוק המקום שבו הזמן קפא מלכת."
שרית סרדס־טרוטינו מספרת לנו בספרה עד יום הימים איך טראומה מקפיאה את הזמן מלכת. במציאות החיצונית הכול נמשך – ילדה נעשית נערה ואישה, נישאת, יולדת ילדים – אבל במציאות הפנימית אין עתיד ואין עבר. רק הווה מתמשך, אינסופי, שאולי הספר שלפנינו יכול לגאול אותו.
זהו סיפורה של ילדה בת ארבע־עשרה שהמורה שלה, המחנך, שהוא גם סגן המנהל בבית הספר שבו היא לומדת, פוגע בה מינית. היא מרגישה נבחרת. נאהבת. גם אם הכול מתחיל בהפתעה, לא צפוי ומפחיד: עוד לפני תחילת יום הלימודים הראשון המורה מתנפל עליה אצלו במשרד, באופן מפתיע ובלתי צפוי, אחרי שנעל את הדלת והגיף את הווילון, ממש כרעם ביום בהיר, ומאלץ אותה להתנשק אתו – לא נשיקה על הלחי, אלא עם הלשון, ועם הרוק, ועם הגוף שנצמד, ועם פס הקול היבבני שלו – "לא כזאת נשיקה […] כזאת נשיקה, כזאת, כזאת, כזאת". ידיו מועכות וצובטות את גופה, "את הציצי שרק צמח השנה והיא עוד כל כך מתביישת בו", הוא מחכך בה "בליטה קשה בקדמת מכנסיו הירוקים", והיא המומה מ"לשון של מישהו" אשר "מטיילת לה בתוך הפה."
כך זה מתחיל.
ולא מסתיים לעולם.
עשרות שנים חלפו מאז, והילדה בת הארבע עשרה שקפאה בתוכה ממשיכה לסבול, ממשיכה לתהות – האם התאהב בה? באמת? ממש? ומה בעצם היא עצמה הרגישה? האם יש לדון אותו לכף חובה? לגנות אותו? או להמשיך להאמין לדברים שאמר לה: שאין טעם להסביר "לאחרים", כי המבוגרים, כמו בספר הנסיך הקטן, לא מבינים שהם רואים ציור של נחש שבלע פיל, וחושבים שמדובר בציור של כובע. "רק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותנו", נהג לומר לה, וגם, "הרי רק אנחנו יודעים את האמת, אף אחד אחר לא. ואם זה אנחנו מול העולם, אז ממש מיותר לספר. עדיף שאף אחד לא יתערב."
המספרת רוצה להבין מה בדיוק קרה שם. איך בעצם התאהבה כל כך בגבר שמנמן, אדמדם, קרח, מבוגר ממנה בשנים רבות? ומה ראו האנשים סביבה? איך הסוד נחשף? מי אשם? מי צודק? מדוע לא חיכה עד שימלאו לה שמונה עשרה, כדי שיוכלו להתחיל מחדש בקשר האסור? האם באמת אהב רק אותה? האם עליה לכעוס עליו ולגנות אותו, או שההתאהבות ההיא לא תפוג לעולם, ותמשיך ללוות אותה לעד?
והרי, היא מסבירה – ואי אפשר שלא לחשוב על ההבדל בין שפת הרוך של הילד לשפת התשוקה של המבוגר, כפי שניסח זאת שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד – כל מה שרצתה מהמורה שלה היה – חיבוק של הכלה אבהית וחום אנושי. כמה היא מיטיבה לתאר את הניתוק של המספרת, את מה שקורה לה בזמן האקט המיני שהמורה עושה בה, תמיד בחדר האחות בבית הספר. איך גופה שם, אך נפשה מרחפת במקומות אחרים. איך היא ממשיכה להיגעל מההפרשות שלו, הרוק, הנוזלים, ודנה את עצמה לכף חובה, "מתביישת בעצמה שזה קצת מגעיל אותה", כי זה מוכיח שהיא לא מספיק בוגרת כדי לא להיגעל… "נו מה, את ילדה קטנה?" היא נוזפת בעצמה. כן! כך! ילדה בת ארבע עשרה, עם המורה שלה!
כאישה בוגרת, נשואה ואימא לילדים, שמנסה להבין מה באמת קרה לה, היא "מגייסת" עדים מחייה אז. חברות. מנהלת בית ספר. מדריך בצופים. את מה שהם אומרים לה היא מתעדת בסדרת דיאלוגים חד־צדדיים מרתקים, שאפשר בקלות להבין מתוכם את שאלותיה או תשובותיה לבני שיחה.
מרתק לגלות מה ראה כל אחד מהם: החברה שמגלה לה כי החברות האחרות שלה נרתעו מפניה. (ההתרחקות שלה מהן, הנזק שנגרם לה, חברתית ולימודית, הזכירו לי קטעים מהספר החדש של איאן מקיואן, Lessons, שגם בו מתועדת פגיעה של מורה בתלמיד). היא משוחחת עם חברה שמסבירה לה כמה שנים נדרשו עד שהצליחה להבין שלא, היא לא "העלילה" על המורה "דברים איומים". ועם חברה שמספרת לה איך בית הספר הציג בפני ההורים את גרסתו, שלפיה מדובר בסך הכול בילדה מעורערת בנפשה – היא עצמה! – שהתאהבה במורה חף מפשע, וכולם האמינו לדברים הללו! המורות, כך נזכרת הַחֲבֵרָה, "לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה." לא יכולתי שלא להיזכר במה שקרה לפני שנים אחדות בתלמה ילין, בית הספר שלימדתי בו במשך שנים. איך תלמידה לשעבר סיפרה שאחד המורים פגע בה מינית, ואיך השמיעו את קולם גם תלמידים לשעבר אחרים, שסיפרו גם הם על פגיעות מיניות של מורים. ומי ידע ולא פעל.
לא מזמן נוכחתי שעד היום יש מורים שמאמינים כי ה"פרשות" הללו נופחו מעבר לכול פרופורציה, שבסך הכול מדובר בתלמידות שהיה להן "סיפור אהבה" עם המורה שלהן, ושהן בכלל לא נפגעו. אולי כדאי שיקראו את הספר של שרית סרדס־טרוטינו? אולי יבינו סוף סוף כמה מזיק קשר כזה לנפשה של נערה, תלמידתו של המורה? גם אם היא משוכנעת שהייתה שותפה פעילה?
אחת העדות שסרדס־טרוטינו פונה אליה היא אמה. הדברים שהאם אומרת הרתיחו אותי. הם היו כל כך מוכרים! במיוחד המשפט: "אבל מה לעזאזל יכולתי לעשות?" (בין הכוכביות – זהירות, טריגר!) ***אלה היו המילים המדויקות ששמעתי מהאימא שלי כשניסיתי להבין מדוע כשהייתי בת ארבע עשרה התעוררתי באמצע הלילה מהפנס שבו האירה על גופי המעורטל – היא משכה את מכנסי הפיג'מה שלבשתי כלפי מטה, הרגשתי אותה פתאום נוגעת לי בגוף, ושמעתי אותה לוחשת – "תישני, תישני". כעבור כמה דקות הבנתי שהיא בודקת אם אבי הדביק אותי בכיני הערווה, כפי שהדביק אותה. לימים, כשהייתי כבת חמישים, והיא – כבת שבעים, ושאלתי אותה איך יכלה לעשות דבר כזה לילדה ישנה, לבתה, השיבה לי בשאלה: "אבל מה יכולתי לעשות?"***
הספר של שרית סרדס־טרוטינו אמיץ ומדויק. הוא הזכיר לי לפרקים את הספר ונסה האפלה שלי, של קייט אליזבת ראסל, שגם בה פגע מורה, כשהייתה בת חמש עשרה, וגם לה נדרשו שנים רבות כדי להבין שלא, זה לא היה סיפור אהבה הדדי.
מתח גאוני בין תוכן לצורה, לא הפסקתי לומר זאת לעצמי כשקראתי את ספרה המופלא של עופרה עופר אורן "מה קרה להגר באילת". מחזור סונטות לאלימות הביתית. לאונס, לבגידות, לחוסר האפשרות לצאת מזה. מעולם לא קראתי (בספרות מדעית, בשירה או בפרוזה) תיאורים מדויקים יותר של החוויה הדיסוציאטיבית (וכותבת אחת שיודעת).
את התיאורים המדויקים של האימה, אנחנו מקבלות בחרוזים, במקצב, בשירה. הבלתי אפשרי הוא כל כך אפשרי.
וזו הרי המציאות, האלימות הביתית והקהילתית מוסווית בשלל קלישאות על home sweet home, ואין בעולם כמו אהבה של אבא ואמא. חינכו אותנו להאמין שבית מספק הגנה, חינכו אותנו לא לראות אותנו נפצעות ונפצעים ולא לראות את הכאבים של הזולת. מוסדות הקהילה רוצים שקט והם מקשטים אותו בשלל חרוזים.
בחירתה של עופרה לחרוז את האימה לפרטיה, מפנה זרקור אל מנגנוני ההשתקה הקהילתיים. הכתיבה של עפרה היא גאונית, לא פחות מזה. היצירה שלה היא רקמה עדינה ומדויקת. מסמך שאנחנו (קהילה, מטפלות.ים ושורדות.ים) זקוקות לו כחמצן. מדובר בספר שאי אפשר לקרוא ואי אפשר שלא לקרוא. המלחמה בין הצורך לדעת לצורך שלא לדעת מקבלת ביטוי מוחשי במתח שבין הצורה המפתה לתוכן הפוצע שהוא (כמעט) בלתי נסבל.
עופרה יקרה, אני מודה לך באופן אישי על האומץ, המאמץ והכישרון.
אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.
זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה. ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין "שוט" צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט.
ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה"מתעדכן" מדור לדור…
דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם – הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת. מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.
בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות.
במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא.
זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות.
אמנם כיום אין כותבים שירה בנוסח "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" וניסיונם של אנשי כתב-העת "הו!" (בעריכת דורי מנור) לחזור אל השירה השקולה והמחורזת נשאר נחלתם של מעטים, אך אין עובדה זו גורעת מגדולתו של אלתרמן.
היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט ואין יודעים להלחין כמו בטהובן ומוצרט! והרי גם סגנונותיהם של מנדלי מוכר-ספרים, יל"ג וביאליק "התיישנו", אך חוקר הספרות צריך לדעת להעריך נכונה את חדשנותם הגאונית ואת התרומה שהרימו להתפתחות התרבות העברית.
"מדוע חשובים כל כך מעמדו וערכו של הזמר העברי?" שואלת פרופ' זיוה שמיר בפרק המבוא לספרה החדש כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן, ומשיבה: "כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה את י"ל פרץ שהכריז: 'עם שחי – שר. עם ששר – חי", ועוד היא כותבת, "הפזמונאות העברית ליוותה איפוא את חיי העם והשפיעה על התלכדותו ועל ה'מוראל' שלו."
בהקשר זה מבכָּה שמיר את מה שקרה לזמר העברי בשנים האחרונות. את התמלילים העכשוויים היא מכנה "סתמלילים": המילים כבר לא חשובות, אפילו הלחן תופס מקום פחות מרכזי מבעבר, ורק הזמר או הזמרת נחשבים, בניגוד לימים שבהם המילים היו משמעותיות והייתה להן השפעה רבה על המאזינים.
זאת אחת הסיבות להחלטתה של שמיר לכתוב את הספר שלפנינו. סיבה אחרת, המשתמעת מהספר, היא – רצונה להראות שוב את גדולתו של אלתרמן, שלקראת סוף חייו הותקף קשות. הכול זוכרים את דבריו של נתן זך ש"מרד" באלתרמן ובדרכו השירית, עד כדי כך שהמשורר, שעד אז זכה להערכה ולתהילה, חש כמו המלך שהורד מכס מלכותו. שמיר "מדגימה" זאת באמצעות שניים מפזמוניו המאוחרים של אלתרמן, "אוריאנה" ו"שיר ערש". כך היא כותבת: "האני הדובר בשיר 'אוריאנה', שיש לו כאמור זיקה אמיצה לדמותו של אלתרמן, מתייסר על החמצת החיים שחלפו במהירות ללא שוב." על "שיר ערש" היא כותבת כי אלתרמן כתב אותו "כמתוך ידיעת גזר דינו של החלוף והשלמה עם המוות, בלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר."
לזיוה שמיר אין שום ספק בגדולתו של אלתרמן. בשכנוע רב היא מראה כי ההתקפות על כתיבתו של אלתרמן מגוחכות, שהרי "רוב ההאשמות שטפלו" עליו "נובעות מאי־הבנה שבשוגג או במזיד." לטענתה כאשר מאשימים את אלתרמן "באי־נאמנות למציאות הזרימה של החיים כפשוטם", מדובר בהאשמה דמגוגית, "משל יאשים אדם את הקריקטוריסט בהגזמה, את כותב האופרה בפתוס, או מחבר הגרוטסקה באי־נאמנות למציאות", שהרי יצירתו של אלתרמן אינה מימֶטית, ובמכוון! כשם שאי אפשר לטעון כנגד "צייר אקספרסיוניסטי או קוביסטי, ולשדל אותו לצייר בצבעים אקוורליים המתאימים ליצירה אימפרסיוניסטית", כך אין מה לבוא אל אלתרמן בטענה שאינו נאמן למציאות…
אותי הדברים הללו משכנעים.
גם כנגד הטענה שלפיה אלתרמן היה "מגויס" לטובת הנרטיב הציוני בכלל ובן גוריון בפרט, יש לה מה לומר. היא מראה כיצד לא היסס אלתרמן לסרב לחלק מבקשותיו של בן גוריון, וטוענת כי במהלך מלחמת העולם השנייה, ואחריה – בזמן מלחמת העצמאות – התמסר אלתרמן לכתיבה שתרומם את רוחם של אנשי היישוב, לנוכח הניצחונות של הצבא הגרמני שהלך והתקרב לארץ ישראל. "ככל שהלך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העמדה הקוסמופוליטית הבלתי מחייבת שאפיינה את שיריו המוקדמים והתחיל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ־ישראלי". הוא כתב גם על המנהיגים ערלי הלב ועל תוצאות הזנחתם הפושעת של ילדים מקופחים ורעבים, ולמעשה ניסה להניע בשירתו את הקברניטים, כי "ידע שהם לא יפעלו מתוך רגשות הומניטריים נעלים," ובשיר "ילדי הפקר" ניסה "להפחיד אותם בשירו ולהזהירם שהרעה תגיע לפתחם" (בכך הזכיר לי את דיקנס, שהרומנים שלו, שעסקו בילדים עניים ורעבים, אכן שינו את המציאות!)
האם היה אלתרמן "מיליטריסט"? והרי הוא זה שכתב את השיר הנודע "אל תתנו להם רובים", אבל לנוכח הנאציזם הבין שאין מקום לפציפיזם, והחליט לגייס את כשרון הכתיבה שלו, בידיעה שיש למילים כוח ועוצמה.
כחוקרת ותיקה של יצירתו של ביאליק, מייחדת שמיר מקום רב להשוואה בין שני המשוררים, וליתר דיוק – להשפעה שהייתה לביאליק על אלתרמן. הייתה לאלתרמן בעיה, כי כשם שזך "מרד" בו עצמו, כך הוביל גם שלונסקי, בן דורו של ביאליק, את המאבק נגד "המשורר הלאומי". ולכן, כך היא כותבת, "אלתרמן נאלץ למצוא את 'שביל הזהב' בין אהבתו ליצירת ביאליק לבין רצונו להשתייך לחבורת המשוררים של שלונסקי". אלתרמן "הסווה" את השפעתו של ביאליק בשיריו, אבל זיוה שמיר מוצאת אותה, שכן "ביאליק היה מודל ההשראה האולטימטיבי" לאלתרמן, ששילב מובאות מתוך יצירתו של ביאליק, אבל עשה זאת בפזמוניו (שבהם עוסק הספר שלפנינו), ולא "בשירתו הקנונית". למשל, בשיר ערש שכתב אלתרמן מופיעות המילים "נום תפוח נומה עץ", שמתכתבות עם השורה של ביאליק "נם תפוח ואגס", והמילים "עלה ושוט והסתכל / עד מה יפה היא התבל" מתכתבות עם המילים "שוט בעולם", של ביאליק.
בכמה מהפרקים בספר מעלה זיוה שמיר את המחלוקת שיש לה עם פרשנויות של דן מירון, ועושה את זה בגלוי ובפתיחות. היא אפילו מצהירה שאינה חוששת ממירון ואינה מסתירה את חילוקי הדיעות שלה אתו… כך למשל היא מתפלמסת אתו (ואפילו קצת לועגת…) בקשר לדבריו כאילו "כולנו טעינו" בפרשנותו לשיר "אתך – בלעדיך". המחקר שהיא מספרת עליו בנוגע לשיר מרתק ממש. מסתבר ששורה אחת שמופיעה בשיר עוותה "בגלל הדפסה לקויה ורשלנית בבית הדפוס שהשתמש באותיות עופרת שבורות ורצוצות", וכך פזמון שהולחן (ושיהורם גאון ביצע), שנפתח בשורה "על ערפל גופך גופי מתגעגע" היה בעצם במקור "על ערסל גופך גופי מתנענע"… שמיר מספרת כי הבינה את הטעות מתוך ההקשר של השיר, ולימים הוכחה טענתה כצודקת ונכונה, אחרי שנמצא כתב יד ישן יותר מזה שהודפס עם הטעות שהשתרבבה לתוכו. פשוט מדהים!
מבנהו של הספר משמח מאוד. כל פרק מוקדש לפזמון אחר, ולמשמעויות הנסתרות ששמיר דולה ממנו. עד שקראתי את הספר לא שמתי לב שבפזמון "רינה" הגבר, שנשמע כמו מחזר צעיר ולא מיומן, בעצם מבוגר מרינה באי אלה שנים, ויש לו מן הסתם ניסיון עשיר בחיזורים, למשל אחרי "חנה ועדה", ושרינה, שכביכול מסתייגת מחיזוריו, מוסרת לו לקראת סוף הפזמון את כתובתה המדויקת ובעצם נעתרת לו…
שמיר מדגישה את העצב העמוק הנסוך בשיר "צריך לצלצל פעמיים", ומציינת את הדמיון שיש בין הדמות הדוברת בפזמון לבין נעמי מהמחזה "פונדק הרוחות" (וגם יותר מרומזת, לדמיון לצילה בינדר, אהובתו הלא־סודית של אלתרמן, שמתה רווקה וערירית, ולא מבחירה).
שמיר מסבירה מה פשר השם איה, מהפזמון הנושא את שמה (א"י כלומר – ארץ ישראל, שנוספה לה האות ה"א). המשמעות הזאת מעניקה לפזמון נפח ופרשנות שונה לגמרי, וכבר לא מדובר רק בשיר אהבה לסתם צעירה יפה…
ומה המשמעות העמוקה של השורה החוזרת בפזמון "אני מצפת"?
ומדוע באמת אוסר אביה של הדוברת בשיר "טנגו כפר סבא" לצאת מתחומי הבית? האומנם רק בשל מחלת הפה והטלפיים?
הניתוח שלה של הפזמון "לימון וצלחת" הוא מלאכת מחשבת מענגת. בני הזוג "מתברכים בעצמם: הם מציגים את עצמם כאנשים אינטליגנטיים המבינים בענייני טעמים ובכללי התנהגות נאותה, אך אט־אט ומבלי משים מתגלה פשטותם ובורותם. השניים מנסים להרשים את זולתם בכל מחיר, אך בעצם כל דבריהם מעידים על ידענות־חושפת־בורות"… שמיר חותמת את הפרק על השיר כך: "אלתרמן, איש 'הטור השביעי', שכל מעייניו היו נתונים לענייני העם והמדינה, התבונן כאן בעקימת־אף, בהשתאות ובאירוניה בזוג נקלה וריקני כמו הגברת מֵי ומר צלחת, אנשי השעשועים הקלים, שענייני הכלל והמדינה מֵהם והלאה. לפנינו תיאור קריקטורי של זוג קל וריקני, החי 'בתון בועה', בנתק גמור מן המציאות הקולקטיבית הגועשת מסביב, אך ה-subtext העולה ובוקע מן הטקסט של השיר האלתרמני אינו קל וריקני כלל וכלל". מרתק!
ובכלל, סיפוריה הרבים על פזמוניו של המשורר פשוט מרתקים. למשל – איך לאחר מותו של אלתרמן שינה משה וילנסקי את אחת המילים בשיר ידוע מאוד שלו, "דצמבר", כדי להתאימו לרוח הזמן: הוא השמיט שם של נהר בחצי האי האיברי שהתחרז עם שמה של חברת אוטובוסים שפעלה בעבר בתל אביב…
בפרקים אחרים הרלוונטיות של אלתרמן לימינו פשוט זועקת לשמים. למשל בפרק המוקדש לשיר "מגש הכסף" כותבת שמיר כי "לא אחת דיבר אלתרמן באירוניה טרגית […] על הפער הגדול בין מי שמשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקרב". אי אפשר לא לחשוב על דבריו המקוממים של יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, שהציע לאחרונה "שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא".
הפירוט וההסברים, המלווים בדוגמאות, של התחבולות הפואטיות הרבות של אלתרמן (שמיר מבארת את המשמעות של כל אחת מהן) – סינסתזה, פרדוקס, זאוגמה, מריזם, האנשה, ידע מדעי, רמיזות למיתולוגיה – מרתקים ומעשירים. איזו זכות היא, לפגוש את אוצרות הידע וההשכלה של חוקרת הספרות הוותיקה!
גם ההשוואות ליצירות של שייקספיר, ושל יוצרים דגולים אחרים, מוסיפות ממד מרתק לפזמונים המוכרים כל כך. למשל – המטפחת, סמל הבתולים האבודים של דסדמונה ב"אותלו" והמטפחת שרינה שומטת, או ההתאהבות בחמור ב"חלום ליל קיץ" שמזכירה לה את התאהבותו הקייצית של סעדיה בשיר "אתה חיכית לי", או השימוש הלא־סתמי, בניגוד לסברה של דן מירון, במספר 52 בשיר "מרים ושמעון" (שמיר מראה את שלל האזכורים של המספר ביצירות רבות ושונות, וטענתה לגמרי משכנעת!).
שלל אבחנותיה – לא רק על אלתרמן – מרתקות. למשל – שלאה גולדברג, שכל ימיה התגעגעה אל ארצות הניכר, כתבה בשירה המהלל את נמל תל אביב רק על האוניות המפליגות למרחקים, ולא על אלה שמגיעות לארץ ישראל…
אלתרמן האמין כי "בן חלוף המשורר, אך נצחי הוא השיר" (כדבריו של היינה). אכן נוכח כי שיריה של רחל, שלא זכו להערכה רבה בחייה, שרדו יותר מאלה של המשוררים "שהיו גדולים וחשובים בדורם". העובדה היא ששניהם, רחל ואלתרמן, הותירו נכסי צאן ברזל של השירה והפזמונאות העברית. עד היום מרבים לצטט שירים מהטור השביעי, שנוגעים בסוגיות עכשוויות ("תחרות לניסיון", "תפילה לשנה החדשה", "נגון עתיק", "הלשון השוודית", ורבים אחרים), ואת השירים המולחנים של שניהם ממשיכים להשמיע ולשיר גם כיום, עשרות שנים לאחר מותם.
כל מה שכתבתי בטור הזה הוא ממש על קצה המזלג. הספר עתיר ידע ומרתק.
לדבר על הווירטואוזיות? לא, עדיף לספר על הריגוש. על תחושת הדחיפות לדווח – בכשרון בלתי-מצוי – על העוול ועל התשוקה. על הבית המתעלל בילדות. על הגברים המתעמרים בבגרות. על ההתגברות ההרואית על כל זה. על היופי, על הבשלות ועל הכתיבה.
*רומן בחרוזים* זה לא דבר שכיח אצלנו. זכור לטוב "מקום אחר ועיר זרה" הנהדר של מאיה ערד מתחילת האלף. והנה באה עופרה עופר אורן ומפרסמת רומן חדש הכתוב כל כולו בסונטות, שירים בני 14 שורות. רומן שעלילתו סוערת ומסעירה, מחשמלת ומכמירת לב. רומן אמיתי – בחרוזים.
נסחפתי עם הסופרלטיבים? נדמה לכם. אפילו לא התחלתי להגיד כמה משמעותי האירוע הספרותי הזה, שכותרתו "מה קרה להגר באילת". הוא רואה אור בימים אלה בהוצאת כינרת זמורה ביתן, והוא יעשה הרבה רעש.
הנה בית אחד, די אקראי, מתוך הספר. בתגובות תמצאו עוד כמה בתים, אבל הספר הזה הוא מהמקרים שבהם כל ניסיון לבודד קטעים מתוך המכלול רק עושה עוול. פשוט תקראו. אבל לא בלי להיות מוכנים נפשית קודם לטלטלה גדולה: זה ספר קולח וקריא מאוד, אבל ממש לא ספר קל.
בשעה טובה, Ofra Offer Oren ! היה תענוג גדול לערוך את הספר, וכמה טוב שהוא בחוץ
מאיה ערד עשתה את זה שוב! הווירטואוזיות, היכולת להשתנות ולהציע בכל ספר שלה משהו אחר לגמרי, ותמיד להפתיע ולרגש, מעוררת השתאות!
אחרי קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, אחרי ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ, ואחרי ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, (שעורר בי את הרצון לשלוח את ידי בכתיבת רומן בסונטות משלי, וכך עשיתי, עשרים שנה אחריה, עם מה קרה להגר באילת? שלי), מגיע אלינו הרומן החדש המבריק שכתבה. (ערד כתבה ספרים נוספים, שקראתי אותם לפני שהבלוג "סופרת ספרים" נולד…).
בשנים טובות מבצעת ערד (ולא בפעם הראשונה!) תעלול ספרותי – הפעם אחד חדש ושונה מקודמיו: היא מצליחה ליצור דמות שנראית לנו בהתחלה שטחית ובנאלית, ולהעניק לה עוד ועוד מעמקים, עד שלקראת סוף הסיפור אי אפשר שלא להבין את הדמות ולהעריך אותה.
יש לערד יכולת מופלאה, יוצאת דופן, לשמוע את הקול האותנטי של הדמויות שלה, ולדייק בתיעודו באופן שמעורר פליאה והתפעלות. גיבורת הספר, לאה, ילידת 1943 (כן, טרחתי לחשב את שנת הלידה שלה!) הייתה "עולה חדשה" מרומניה, שהגיעה לישראל בצעירותה, למדה בארץ בסמינר למורות, שירתה כמורה חיילת בעיירה דרומית שכוחת אל, וזמן לא רב אחרי שסיימה את שירותה הצבאי נקלעה כמעט בטעות לארצות־הברית, ונשארה שם לצמיתות.
הרומן כולו מורכב ממכתבים שלאה מקפידה לשלוח בתחילת כל שנה, לקראת ראש השנה, אל כמה חברות שלמדה אתן בסמינר, שרובן ממשיכות לחיות בישראל. השתאיתי מהיכולת של ערד לשחזר את השפה של אישה לא רהוטה אבל כזאת שאוהבת לבטא את עצמה בכתיבה, מישהי ששפת האם שלה אינה עברית, אבל "השתלטה" עליה לגמרי, מורה שדבקה בצירופי לשון כבולים, התנסחויות קלישאתיות ומליצות, במאמץ לכתוב "יפה"…
כמו שאסור לטקסט שמספר על שעמום להיות משעמם ("מחכים לגודו" לדוגמה, הוא טקסט מרתק על שני נוודים שתקועים במקום אחד וכבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם…), כך אסור לעצב בשטחיות דמות של אדם לא חכם… לכן ההישג של מאיה ערד בעיצוב דמותה של לאה מפליא במיוחד.
הדהימה אותי היכולת של ערד לשחזר את סגנון כתיבת המכתבים המוכר לי כל כך. נולדתי שמונה שנים אחרי לאה, וחלק גדול מהניסוחים שלה מוכר וזכור לי היטב, הם אפילו מופיעים כמות שהם במכתבים שכתבתי וכאלה שקיבלתי בשנות השישים והשבעים… "אמתכן הנאמנה", "לטרוף את החיים", "מציאוֹת לא נורמליות", ו"הצלחה לא נורמלית", "צברתי חוויות בלי סוף", "שיא השיאים", "השתפשפתי כהוגן", "חברה'מנים", "האינפלציה כאן זה משהו נורא", "חבורת קצ'קס רכלניות וטיפשות שרק מחפשות איזו סערה בכוס תה", "הילדים פורחים", לצד "ועוד ידנו נטויה", "לא מיניה ולא מקצתה", "עושות חיל"… אפילו השיבושים הלשוניים האופייניים מופיעים כאן: "התקפת לב" במקום התקף לב… "זה עולה ביוקר", במקום "זה יקר"…
כשערד שמה בפיה של לאה משפט כמו "יגאל הוא בחור מוכשר בצורה בלתי רגילה" או "הגעתי אל המנוחה והנחלה", כשהיא נותנת ללאה לומר על מישהו שהוא "תת־רמה. שום עומק", ולעומת זאת שמשהו שהיא מתכוונת לעשות יהיה "פשוט פנטסטי", כשהיא מספרת איך "טיילנו בארץ לאורכה ולרוחבה", או אומרת על עצמה שהיא "חמושה בעט ובפנקס", עושה מאיה ערד מעשה חתרני של סופרת מוכשרת במיוחד: היא עומדת מעל כתפה של הדמות, מציצה על הקלישאות של אדם שאין לו מושג איך להתבטא במקוריות ובצורה מעניינת, אולי אפילו קצת לועגת לדמות המתיימרת, למטבעות הלשון השחוקות שלה, לחוסר היכולת שלה לומר משהו אותנטי, והנה, כמו במעשה של אלכימאית מיומנת, הופכת ערד את הפחם ליהלום: עוד ועוד התנסחויות חסרות משמעות, והאפקט המצטבר הוא של משמעות רבה מאוד!
למעשה, ערד עומדת כל הזמן מאחורי הדמות, נותנת לה לדבר (בעצם – לכתוב), ומאפשרת לה להסגיר פרטים שהדמות, לאה, מתאמצת להסתיר, כך שאנחנו יודעים עליה כל הזמן קצת יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, אבל אז, לקראת הסוף, נופלת עלינו פצצה: לאה מגלה לנו סוד עצום על עצמה, על חייה, על מה שגרם להם לקבל תפנית שלא הייתה ממנה דרך חזרה.
כמו בכל יצירה ספרותית ראויה לשמה, לאה של סוף הרומן לא דומה ללאה שיצאה לדרך בתחילתו. לא רק מכיוון שעברו הרבה שנים והיא התבגרה (בעצם – הזדקנה…), אלא משום שלאה משתנה. היא עוברת תהליך ולומדת לקח חשוב מאוד על עצמה ועל זולתה. בסוף היא כבר לא נראית לנו תמימה, כמעט אפילו טיפשה, כמו שהצטיירה לא פעם לאורך הרומן. הצורך הנואש שלה באהבה, ההתעקשות שלה לזכות בה גם ממי שאינו מעוניין בעליל, האופטימיות המתמדת, הלא מבוססת שלה, כל אלה מקבלים לקראת הסוף ממד ומשמעות שונים מכפי שהייתה להם לאורך הדרך. נדמה לי שגם מאיה ערד למדה לחבב את לאה ולהעריך אותה.
השתעשעתי מאוד מהטריק ההיצ'קוקי של ערד: כידוע, נהג בימאי הקולנוע הנודע להכניס את עצמו אל כל אחד מסרטיו כדמות שולית וחולפת. ערד נוהגת כמוהו: היא מופיעה כאן לרגע קט, בשמה האמיתי… המחווה שהיא עושה להיצ'קוק צצה ועולה בפרט נוסף: לאה מתוארת כאישה יפה במיוחד, דומה, לדברי עצמה, (דמויות אחרות מאשרות את הדימיון), לשחקנית "מהסרט של היצ'קוק על הציפורים": גבוהה, בלונדינית, חטובה… האם יופייה הועיל לה בחיים? ואולי היה בכלל בעוכריה (אני מוצאת את עצמי פתאום משמשת במטבעות הלשון השחוקות של לאה…)? נקודה למחשבה.
שני הפרקים הקצרים בסופו של הספר מוסיפים לו נפח ויופי רב. כמה טוב שיש לנו מאיה ערד: סופרת ששוב ושוב משמחת את קוראיה! לא מפתיע שהספר "מכר מאות עותקים" באתר e-vrit, כבר בימיו הראשונים שם, ימים ספורים אחרי שראה אור!
באחד הימים בסוף שנות ה־60 חזרו חניכי קורס חובלים מהפלגה בים סוף וגילו שעל החוף, בבסיס המאולתר והפתוח על החוף דרומית לאילת, מתרחש מה שנראה כמו אונס קבוצתי: אישה צעירה מעורטלת, וכמה חיילי מנהלה עטים עליה.
שמעתי על המקרה ההוא מבן הזוג שלי, אריה אורן, שהיה אחד החניכים באותו קורס חובלים. גם כעבור שנים רבות הוא זכר את הזעזוע שחש ממה שנגלה לעיניהם, ואת תגובתו של המפקד שנחלץ לעזרתה של הצעירה, וגם הסביר לפקודיו שאף אישה לא מעוניינת באמת במה שקרה שם. אחרי ששמעתי על אותה "פרשה" טרד התיאור את מנוחתי במשך שנים. ביקשתי להבין מי הייתה הצעירה הזאת, מדוע נקלעה לסיטואציה, ומה קרה לה אחרי כן.
ניסיתי לחקור בתוכי את סיפורה ולכתוב עליו, כמו בספרי הקודמים, כלומר – חיפשתי את הסיפור, אבל הוא לא "נכנע" לי, עד שזנחתי את הכתיבה בפרוזה, ועברתי למבנה התובעני של סונטות. השורות המחורזות והמשקל הקבוע הגנו עלי כנראה מפני התוכן המחריד, שכן "התברר" לי ב"מחקר" הפנימי שערכתי בנפשי, שהגר, גיבורת הסיפור שהחל להיפרש בתודעתי, עברה פגיעה מינית בתוך המשפחה.
שלחתי את כתב היד לנועה מנהיים, העורכת הראשית של מדור ספרות עברית בהוצאת כנרת, ובתחילת יולי התנהלה בינינו ההתכתבות שלהלן:
אמנם מה קרה להגר באילת? כתוב בסונטות, אבל מדובר למעשה ברומן. יש בו עלילה שנפרשת על פני 30 שנה, מ־1969 עד 1999, יש בו דמויות, תיאורים, דיאלוגים, וסיפור שכולל כמה וכמה תפניות והפתעות…
אחרי שסיפרתי על דבריה, הוסיפה נועה מנהיים וכתבה כך:
אז מה? תסכימו אתה?
כתב היד של מה קרה להגר באילת? נהפך לספר, שראה אור בימים אלה. והגיע לחנויות.
בלבה של תנועת ההתנגדות שכונתה "הוורד הלבן" (או "השושנה הלבנה") היו שישה גרמנים צעירים: הסטודנטים האנס שול (1918–1943) וסופי שול (1921–1943), שהיו אח ואחות, כריסוף פרובסט (1919–1943) ואלכסנדר שמורל (1917–1943), ויל גרף (1918–1943), ופרופסור קורט הובר (1893–1943).
בין השנים 1942 ו־1943 כתבו השישה והפיצו שישה עלונים, שקראו לגרמנים להתנגד לנאציזם. הם השתמשו במכונת שכפול ישנה, ולמרות המחסור שגרמה המלחמה, הצליחו להשיג נייר, מעטפות ובולים. הם הפיצו את העלונים תוך סיכון ממשי לחייהם. ב־18 בפברואר 1943 לקחו האנס וסופי שוֹל עותקים של העלון השישי לאוניברסיטת מינכן והניחו אותם במסדרון ובכניסה לבניין הראשי של האוניברסיטה. השרת הבחין בהם, והם נעצרו. ב־22 בפברואר נגזר גזר דין מוות על השניים, ועל כריסטוף פרובסט. הם הוצאו להורג באמצעות גיליוטינה, שעות מעטות אחרי תום המשפט.
אלכסנדר שמורל, קורט הובר וויל גרף נעצרו בשלב מאוחר יותר, וגם הם נשפטו והוצאו להורג.
חברי "השושנה הלבנה" לא נשכחו. הם העניקו השראה ליצירות אומנות רבות, ביניהם ספרים (את אחד מהם, הוורד הלבן, כתבה ינינה אלטמן השלס, שעל הממואר המפעים שלה בעיני ילדה בת שתים עשרה כתבתי כאן) ואופרה (שהלחין אוּדו צימרמן והפיק בישראל אריה קרישק).
להלן קטע מתוך העלון הראשון שהפיצו חברי הקבוצה:
אין דבר בזוי יותר מאומה מתורבתת שמוכנה להישלט בידי קליקה פרועה, קליקה שנכנעה לדחפים מושחתים. כל גרמני שמתבייש כיום בממשלה שלו, חושש מפני החרפה שתבוא עלינו ועל ילדינו כשיוסר הכיסוי מעל עינינו, והפשעים המזוויעים לאין שיעור יתגלו. אם פנימיותם של הגרמנים כבר הושחתה והיא כה מפוררת עד שהם מתנהלים בלי לנקוף אצבע, מתוך אמון אדיש בחוקי ההיסטוריה המפוקפקים, יובס הנכס הנעלה ביותר שיש לאדם, מה שמרומם אותו מעל כל ייצור אחר: הרצון החופשי שלו.
גתה מכנה את הגרמנים "אומה טרגית" […], אבל כיום הם נראים כמו עדר של חסידים, שלשד עצמותיהם נשאב מתוכם, נשדדה מהם ליבת קיומם, והם נכונים להידחף לעבר הנפילה. כך זה נראה, אבל זה לא נכון. מה שקרה זה שאת כל אחד מאתנו הכניסו לתוך בית כלא נפשע. זה קרה בתהליך מתעתע של אונס שיטתי, ורק מי שנאזק, התחיל לתפוס מה קורה לו. מעטים הבינו שגורלם נחרץ, וכשהתריעו והזהירו – הומתו. יש לדבר עליהם ועל גורלם.
אם כל אחד מאתנו יחכה עד שמישהו אחר יתחיל לפעול, הנקמה תלך ותתקרב, עד שהקורבן האחרון יושלך לתוך לועה של המפלצת שאינה יודעת שובע. לכן כל אחד מאתנו חייב, מתוך מודעות לאחריותו כנוצרי וכבן לתרבות המערב, להתגונן כמיטב יכולתו מפני הפגיעה באנושיות, מפני הפשיזם ומפני כל פרט במערכת השלטונית האבסולוטית, ולעשות את זה עכשיו, ממש ברגע האחרון.
הפסיקו את פעילותה של מכונת המלחמה הזאת, לפני שאחרונת הערים תהפוך לעיי חורבות, כמו שקרה בקלן, ולפני שהצעיר האחרון ידמם למוות, בשם ההיבריס.
(מאחר שאני לא יודעת גרמנית, תרגמתי את הקטע מהגרסה באנגלית)
הממואר שעת אפס נפתח בציטוט מאלף מתוך המחלה כמטאפורה, מאת סוזן סונטאג: "המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף על
פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מסויים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא."
הציטוט מדויק מאוד לרוחו של הספר: טליה אפלבאום פלד מכניסה אותנו אל מציאות החיים של אישה בת חמישים, נשואה ואם לשני בנים, שחלתה בפעם השנייה בסרטן – לימפומה. "זאת מחלה חוזרת – הייתה ברמיסיה תשע שנים."
איך מתמודדים (שוב!) עם הבשורה הקשה? איך נראית המציאות במחלקה המבודדת בבית החולים? אפלבאום פלד היא במקצועה פסיכולוגית קלינית, ולא מפתיע לגלות שבסיפורה שזורות תובנות של מי שרגילה לפרש, ולחפש משמעויות ואפילו "כותרות", לא רק לרגשותיו של הזולת, אלא גם לרגשותיה: "אולי היא בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה", ואנחנו נשכרים יחד אתה מתגובתו של רופא שהשיב לה ש"זה לא דיכאון. שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם כל כך נמוכות."
היא כותבת על עצמה (בגוף שלישי): "היא רזה, חשופה ומבוהלת. מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם", ושוב חושפת רבדים של סבלה, שהרי כן, מחלה, גם של אדם אחר, מעוררת בהכרח אצל סובביו חרדות ותהיות על שבריריותם של החיים.
צר היה לי להיווכח שהתנסותה של הכותבת באינטראקציה עם הצוותים המטפלים בבית החולים שבו אושפזה הייתה לפעמים קשה נפשית: קוצר רוח של אחיות לא רגישות שלא הבינו, כך נראה, את הצדדים הרגשיים הנלווים לטיפול במחלה. היא מזכירה אמנם "אח ערבי עדין", אבל מתארת גם עימות מתסכל עם אחות שסירבה לאפשר לה להתקלח: מתארת אותה כאחות צעירה, "אנטיפתית" שאינה מחזירה לחולה חיוך או מבט, פניה "מכורכמות וקשות". האחות מסבירה לה שאי אפשר לנתק אותה מהעמוד כדי שתוכל להתרחץ, כי "זה לא בפרוטוקול", וניאותה לבסוף לבקש לכך רשות מהרופא. אחות אחרת, "חסרת סבלנות" שואלת אותה "בקולה הקר" אם אפשר להוריד את המינון של המורפיום, כולה עניינית ותכלתית, מתעלמת מהצד הרגשי של הכאבים שהחולה מספרת לה עליהם.
למרבה הצער, הכרתי מקרוב את החיים במחלקה המבודדת של בית החולים שבה מאושפזים חולים המחכים להשתלה מוח עצם, ואז מתאוששים ממנה (שכן, יש לדעת, מדוברת בפרוצדורה רפואית קשה מנשוא!). החולה שליוויתי לא זכתה להבריא, אבל בשבועות הארוכים של האשפוז לא יכולתי שלא להתרגש ולהתפעל מהחמלה והחסד של כל אנשי הצוות שטיפלו בה ברגישות ובאנושיות אינסופית, בסבלנות ואפילו הייתי אומרת – באהבה. לא זכור לי מימי אותו אשפוז ממושך אף עימות כמו זה שאפלבאום פלד מתארת.
אולי דווקא בשל ההיכרות העצובה שלי עם המחלה היה לי טוב לקרוא על חולה שעברה את כל התהליך הקשה, הכמעט בלתי אפשרי, והחלימה, ללוות אותה בדרכה, מהפרק "כפיית החזרה" שבו היא מתארת את קבלת הבשורה המרה, ועד לפרקים "בית" ו"אחרי". להבין איך המחלה משפיעה על כל מעגלי החיים הסובבים את החולה. כך למשל נוגע ללב ומאלף תיאור המפגש שלה כפסיכולוגית עם מטופלת שלה, שמודה בכעס שחשה כלפי טליה אפלבאום פלד־המטפלת: "חוויתי ממש נטישה," אמרה לה המטופלת. "את, שכל כך עזרת לי בשנים שעברו, השארת אותי לגמרי לבד," והיא מוסיפה: "אני יודעת שטיפלת בסרטן, ובכל זאת."
כשקוראים את הספר מבינים שכן, אפשר להחלים. אפשר להתאושש. אפשר לכתוב על זה. ועל כך אני מודה לטליה אפלבאום פלד, ומאחלת לה בריאות טובה ואריכות ימים.
איאן מקיואן מכפרה, מהתמים, מעל חוף צ'זיל וגם מטובת הילד (שממנו התפעלתי קצת פחות) וממכונות כמוני (המופלא, אך שונה כל כך מקודמיו), חזר, ובגדול. לא רק בנפח של ספרו החדש – כחמש מאות עמודים באנגלית – אלא גם בטווח הראייה שלו, במרחב שהוא תופס, ובעומק המחשבות שהוא מביע ומעורר.
Lessons הוא סיפור שבמרכזו ניצבת דמותו של אדם בשם רונלד. אנחנו פוגשים בו לראשונה כשהוא ילד בן אחת עשרה, ומלווים אותו מקרוב מאוד לאורך כשבעים שנה.
באחד הראיונות שנערכו עם מקיואן בעקבות הופעתו של הספר, אמר הסופר שבניגוד לאנשים מסוימים, שמתעניינים בכיסא ריק, הוא עצמו מעדיף כיסא שיושב עליו מישהו, כלומר – עניינו העיקרי הוא בדמות. ואכן, אנחנו לומדים להכיר את רונלד היטב, את מחשבותיו, מעשיו, רצונותיו, צרכיו. ואף על פי שהוא דמות ספציפית ומדויקת מאוד של אדם אחד, הוא גם, כך מראה לנו מקיואן, יציר התקופה שאליה נולד ובתוכה גדל.
אנחנו נוכחים ב־Lessons בעוצמה האדירה שיש למציאות ההיסטורית על חייהם של בני האדם. בספר מופיעים כל האירועים החשובים שהתרחשו במאה העשרים ועד לימינו אנו (הרומן אינו מגיע עד לפלישה של רוסיה לאוקראינה, אבל מגיפת הקורונה וכל מעלליה מוזכרת בפרקים האחרונים, הווי אומר – הסיפור מתחיל אי שם בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ומגיע ממש עד לימינו אלה).
השפעתה של המציאות ההיסטורית מתגלה לפעמים באופן ישיר ומיידי, ולפעמים היא צצה ועולה בדמותם של סודות, שרבים מהם נחשפים לאורך הדרך. כך למשל צץ פתאום בחייו של רונלד אח לא ידוע, תינוק שנמסר לאימוץ כשהיה בן חודש (בראיון עמו ציין מקיואן כבדרך אגב שמאורע כזה התרחש גם בחייו). רק כשהאח כבן שישים נודע לנו – ולרולנד – מה הסיפור המשפחתי המזעזע שנקשר בלידתו, ובעצם נגרם במהלך מלחמת העולם השנייה, ובגללה.
אירוע אחר, שמשפיע ישירות על חייו של רונלד הוא משבר הטילים בקובה, והאימה שחש כנער צעיר בן ארבע עשרה: הוא בטוח שבקרוב מאוד העולם ייכחד במתקפת טילים הדדית בין ברית המועצות לארצות הברית. אין לו ספק: בני אדם פשוט יתאדו באחד הימים הקרובים, וזה הגורל המובטח לו ולחבריו, שכן הפנימייה שבה הם לומדים וגרים שוכנת בסמיכות לבסיס צבאי מאוים. הפחד גורם לו לעשות מעשה נואש של מי שלא רוצה למות לפני שהוא זוכה לחוות קשר מיני עם אישה.
כאן מתחיל סיפור שחורץ חריץ עמוק מאוד לאורך חייו: מרים, המורה שלו לפסנתר, אישה כבת עשרים וחמש, ניסתה כבר מזמן לפתות אותו, ובעקבות משבר הטילים הוא נעתר לה, מגיע אליה, ושוקע בקשר מיני אקסטטי שנמשך שנתיים. משבר הטילים נפתר, אבל הקשר עם האישה המבוגרת ממנו כמעט בעשור ישבש את כל מהלך חייו.
לימים, כעבור עשרות שנים, כששוטר שמנסה לדובב אותו שואל אותו אם הקשר עם האישה ההיא הזיק לו, רונלד ממהר להכחיש: לא, היא לא פגעה בחייו. עד אחרית ימיו הוא מאמין שהיה שותף פעיל, שהוא עצמו היה מעוניין, שהוא אשם לא פחות ממנה. וזה, הרי, טיבה של פגיעה מינית בילדים: הבלבול, התעתוע, ההרס הפנימי העמוק.
שהרי אנחנו רואים כבר במהלך אותן שנתיים עד כמה מרים הזיקה לו: הרחיקה אותו מחברת בני גילו, גרמה לכך שייכשל בלימודים, הסיטה אותו מהמסלול האקדמי שהיה יכול להתאים לו. יש לא מעט עדויות וראיות לכך שרונלד היה נער מבריק ובעל פוטנציאל רב, אבל הוא נדחף לוויתור על המשך הלימודים כבר בגיל שש עשרה, אין לו תעודת בגרות, אין לו סיכוי ללמוד מקצוע מספק ומכניס, כל חייו הוא נסחף לכאן ולשם, עוסק בעבודות זמניות, בתחושות של השפלה וחוסר אונים שהוא עצמו אינו מוכן לתת עליהן את הדעת במלואן, או להסביר לעצמו מה באמת גרם להן.
המאורע החשוב הבא שמלווה את חייו של רונלד הוא התאונה המחרידה שאירעה בכור הגרעיני בצ'רנוביל. יחד אתו אנחנו חווים את האימה, את התחושה שהאנושות, במעשיה הנלוזים, מסכנת את חייו ואת חייו של לורנס, בנו הפעוט: "הענן [הרדיואקטיבי] מתקדם…" הוא מבועת, וכותרות העיתונים, שבהן מבטיחות הרשויות ש"אין סכנה לציבור" רק מפחידות אותו יותר. הוא מזדהה עם דבריו של מישהו שכתב במכתב למערכת העיתון כי "בכל מקום שיש בו כוח גרעיני, יש שקרים, גם במזרח וגם במערב."
ועם זאת, אחד מזיכרונות הילדות החשובים והמרגשים שיש לרונלד הוא תמונה שנחקקה בתודעתו: תאונת דרכים שהיה עד לה, ובעקבותיה ראה את המסירות האנושית של העוברים והשבים, ביניהם – אביו – שהזדרזו לסייע ולהציל את הפצועים. "כמה טובים בני האדם, כמה נדיב העולם שיש בו אמבולנסים שמגיעים מיד, משום מקום, לכל מקום שיש בו כאב וצער. היא תמיד שם, מערכת שלמה, שמתקיימת ממש מתחת לפני השטח של חיי היומיום, מתבוננת בדריכות, עם כל הידע והמיומנות שיש לה, כדי לעזור, נטועה בתוך רשת של טוּב שעוד יתגלה." העולם, הוא מסיק כילד, "אוהד והגון, והוא יכיל גם אותו עצמו, בטוב, בהגינות, שום דבר רע לא יקרה לו, או למישהו אחר, לפחות עוד הרבה זמן." המחשבות התמימות הללו מבטאות כל כך יפה את המבט הילדי, הבוטח, האופטימי, שהיה כנראה לכולנו, עד שלב מסוים, עד שירד לטמיון…
אחד החלקים היפים ביותר ברומן, תיאור נוגע ללב, ועם זאת גם צורב בשל פער דומה בין התמימות למציאות, הוא סיפור ביקורו של רונלד בברלין, יומיים אחרי שהחומה נפלה.
בספר המופלא התמים תיאר מקיואן את שנות המלחמה הקרה. כאן, בספר שלפנינו, הוא מספר לנו – כעדות מיד ראשונה, שהרי מקיואן, כמו גיבור ספרו, ביקר באותם ימים בברלין – על האופוריה, ועל תחושת הוודאות שמכאן ואילך העולם רק ילך וישתפר. "העולם יהיה עכשיו טוב יותר," הוא אומר לעצמו, "רוסיה תהפוך לדמוקרטיה ליברלית, הנשק הגרעיני בעולם כולו יושמד, נחשולי הענק של כסף זמין ושל רצון טוב יזרמו כמו מים צלולים, וינקו את כל הלכלוך שהבעיות החברתיות יוצרות. בני האדם יזכו ברווחה כללית, בתי ספר, בתי חולים, ערים, יחודשו. העריצות ביבשת דרום אמריקה תתפוגג. יערות הגשם באמזונס יינצלו ובני האדם ישמרו עליהם, העוני יוכחד. מיליוני בני אדם יחגגו, ירקדו, יקשיבו מוזיקה…"
כמה קסום וכמה מחריד לקרוא את החזון הזה, שמזכיר את ראייתו של הילד בן האחת עשרה, לפני שהתפקח.
ההתפקחות מתרחשת, כמובן, בהמשך הרומן. מקיואן יודע היכן הוא חי. מבין למשל את הנזקים שארצו גרמה לעצמה כשפרשה מהאיחוד האירופי. הוא רואה ומאתר את עוצמת האכזבה, את עלייתו של הימין הקיצוני, את שנות הטירוף של שלטון טראמפ. ואנחנו אתו, חווים הכול שוב.
יש בספר עוד היבט מרתק במיוחד: אחת הדמויות שהוא מתאר הוא של סופרת מצליחה מאוד, שאת פריחתה אנחנו מלווים, החל בספר הראשון שכתבה, אחרי שעזבה לשם כך לצמיתות את בנה הקטן, תינוק בן שבעה חודשים, ואת בעלה האוהב והתומך.
האם אישה אינה יכולה לכתוב וגם להיות אימא ורעיה? האם כתיבה מצוינת, אפילו חשובה, יכולה להצדיק נטישה של תינוק? ומי מאושר יותר, בסיכומו של דבר, מי שנשאר נאמן למשפחתו וזוכה לחוות את הקשרים המתמשכים עם הילדים והנכדים, או מי שוויתר על משפחה והתמסר ליצירה האמנותית?
מה הקשר בין החיים של היוצר, הביוגרפיה האישית שלו, לבין כתיבתו? האם יש לראות ברומן סוג של ממואר או וידוי? עד כמה סופרים "משתמשים" בחוויות האישיות שלהם, ובאלה של הקרובים אליהם?
מקיואן הוא כמובן האיש שיכול להשיב על השאלות הללו, בהיותו סופר פורה ומצליח כל כך. הוא מדגים בפנינו לא פעם את המעשה האמנותי, ואיך בעצם הוא מתבצע. למשל: הוא "שאל" מג'יי קיי רולינג את העמדה הטרנספובית (השנויה, כידוע, במחלוקת) שהיא לא מהססת לבטא שוב ושוב: הסופרת שיצר בספרו מביעה עמדות דומות (וזוכה, כמו רולינג, לאותם קיטונות של בוז וגועל…).
נהניתי מאוד מקריאת Lessons, שמראה לנו את כל שיעורי החיים שרונלד עובר. זהו רומן מאתגר ומרתק. הוא ראה אור לראשונה באנגלית בספטמבר 2022. מעניין אם, ומתי, יופיע תרגום שלו לעברית.
קקיסטוקרטיה(באנגלית: Kakistocracy) היא ממשלה המנוהלת על ידי האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים או חסרי מצפון. המילה נטבעה כבר במאה ה-17.
אטימולוגיה
המילה נגזרת משתי מילים ביוונית, κάκιστος (קקיסטוס; הגרוע ביותר) ו-κράτος (קראטוס; שלטון) – שלטון הגרועים ביותר.
היסטוריה
השימוש המוקדם ביותר במילה מתוארך למאה ה-17, ב-"A sermon Preached at the Publique Fast the ninth day of Aug. 1644 at St. Maries" של פול גוסנולד:
לכן אין לנו צורך להקפיד על תפילה נגד כאלה: נגד אותם מסיתים מתחסדים, שהביאו אש משמים כדי להעלות את ארצם באש, העמידו פנים שהדת מעוררת ומקיימים מרד מרושע ביותר: נגד אלה של נירון, אשר קרע את רחם האם שילדה אותם, ופצע את השדיים שינקו אותם: נגד אותם קניבלים שניזונים מהבשר ושיכורים בחולצת אחיהם: נגד אלה של קטילינה שמחפשים את מטרותיהם הפרטיות בהפרעה לציבור, והציתו את הממלכה כדי להצית ביצים משלהם: נגד הסערות האלה של המדינה, אותן רוחות חסרות מנוחה שאינן יכולות לחיות עוד, אז מתערבות ומתערבבות; שנוקטים בגירוד תמידי של שינוי וחידוש, הפיכת ההיררכיה הישנה שלנו לכנסייה חדשה, וזה שוב לעצמאות חדשה יותר; והמונרכיה המנומסת שלנו הופכת לסוג מטורף של קקיסטוקרטיה. אלוהים אדירים!
הסופר האנגלי תומאס לאב פיקוק השתמש במונח ברומן שלו משנת 1829 "The Misfortunes of Elphin", שבו הוא מסביר שהקקיסטוקרטיה מייצגת את ההפך מאריסטוקרטיה, שכן אריסטוס (ἄριστος) פירושו "מעולה" ביוונית בספר שלו משנת 1838, Memoir on Slavery, הסנאטור האמריקני ויליאם הארפר השווה קקיסטוקרטיה לאנרכיה, ואמר שקקיסטוקרטיה התרחשה רק לעיתים רחוקות:
אנרכיה היא לא ממש היעדר ממשל, אלא ממשל של הגרועים מכל – לא אריסטוקרטיה אלא קקיסטוקרטיה – מצב שלכבוד טבענו הושג רק לעתים רחוקות בקרב בני אדם, ושאולי הודגם במלואו רק במהלך הגרוע מכל. זמנים של המהפכה הצרפתית, כאשר הגיהינום הנורא הזה בער בלהבה הנוראה ביותר שלו. במצב דברים כזה, להיות מואשם זה להוקיע – להגן על החפים מפשע זה להיות אשם; ואולי ההשפעה הגרועה ביותר, היא שאפילו אנשים בעלי טבע טוב יותר, שמעשיהם עצמם מתועבים להם, מונעים על ידי אימה להוביל במעשי אשמה ואלימות.
המשורר האמריקני ג'יימס ראסל לוול השתמש במונח בשנת 1876, במכתבו לג'ואל בנטון, בכותבו: "מה שממלא אותי בספק ובפחד הוא השפלה של הטון המוסרי. האם זה או לא תוצאה של דמוקרטיה? האם שלנו היא 'ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם', או האם קקיסטוקרטיה, לטובת נבלים במחיר של שוטים?"
במאות ה-20 וה-21, המונח שימש לתיאור:
כמה ממשלים בארצות הברית החל שימוש מוגבר במונח במהלך כהונתו של דונלד טראמפ, והפך לוויראלי ב-2017 ו-2018. המונח שומש רבות על ידי פובליציסטים, פרסומים פוליטיים, ובספרים.
ממשלת ברזיל תחת ז'איר בולסונארו.
ממשלת רוסיה תחת בוריס ילצין ווולדימיר פוטין.
ממשלת מצרים תחת עבד אל-פתאח א-סיסי.
ממשלות שונות באפריקה שמדרום לסהרה.
ממשלת מלזיה תחת המפלגה Pakatan Harapan לאחר הבחירות הכלליות במלזיה ב-2018 ותחת פריקטן נשיונל במהלך המשבר הפוליטי במלזיה (2020–2021).
ממשלת הפיליפינים בפיקודו של רודריגו דוטרטה, ולאחר הבחירות לנשיאות בפיליפינים (2022), שנחשבה למושפעת מאוד מקמפיינים של דיסאינפורמציה במדיות חברתיות שונות כמו פייסבוק, יוטיוב ו-טיקטוק.
זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את רומן הביכורים שכתבה לימור מרגולין־יחידי, מי שהייתה בעברה שופטת בבית משפט השלום בתל אביב, הרגשתי שאני "בידיים טובות". היה לי ברור שהמספרת תוליך אותי בבטחה לכל מקום שאליו היא רוצה שאגיע, שהיא יודעת את הדרך, ושאני יכולה לתת בה אמון.
לא טעיתי. הרומן לים אותו הריח הוא בעיניי ספר חשוב, אולי במיוחד בימים כאלה, כשהגזענות בישראל מתגלה במלוא כיעורה, וזוכה למקום של כבוד בהסכמים קואליציוניים מבעיתים (למשל: סעיף מזעזע, בלתי נתפס, שמעורר מחשבות עגומות על זמנים ומקומות ש"אסור להשוות" אליהם, האומר כי בתי עסק פרטיים יוכלו להימנע ממתן שירות בשל אמונה דתית). קראתי קצת על מרגולין־יחידי והבנתי שהיא זכתה בשנה שעברה, 2021, "בפרס ע"ש יצחק רבין למחקרי שלום, פיוס ושיתופי פעולה בין יהודים-ערבים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב". הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בעשייתה המבורכת.
אבל קודם כול יש להדגיש: מדובר ביצירה ספרותית משובחת. מרגולין־יחידי מעצבת את הדמויות שברומן בקווי שרטוט מהירים: כמה אפיונים, כמה נקודות ציון בחייהן, והן מצטיירות לעינינו, חיות ומשכנעות.
העלילה נעה ביניהן, ובין השנים, מתרחשת לסירוגין ב־1948, 1947, 2010, 2008, 2004, עוברת ושבה, מתקדמת בזמן ונסוגה, ומספרת לנו על חייהם של בני שתי משפחות: רביב ועות'מן, שאינם יודעים, וכנראה שלעולם לא יגלו, מה הקשר הסמוי, הסודי והעמוק, המחבר ביניהם, ועל האופנים השונים שהמציאות המקומית השפיעה על חייהן ועל גורלם.
בחלקו האחרון של הספר מראה לנו מרגולין־יחידי איך התרחשה הנכבה הלכה למעשה. מה קרה לאנשים, חלקם אמידים, בעלי נחלה ורכוש, איך נפרדו, במקרה של המשפחה שאותה אנחנו מלווים, לא רק ממעמדם בחברה, שנתפס בעיניהם איתן ובטוח, אלא גם מבית המידות שבו חיו, אחוזה מפוארת ששימשה בחלקה כבית הארחה יוקרתי, ובו מבשלות ומנקות ואומנות לילדי המשפחה. איך נהפכו ביום אחד לפליטים חסרי כול. עד לתיאור היום שבו נסו אל מחנה האוהלים שהוקם בעזה למען הפליטים, הספקנו להיקשר אליהם, הכרנו את חייהם הנינוחים ביפו ("יאפא" בפיהם), התפעלנו מביתם המפואר השוכן בתוך פרדס ומהנופים שבהם חיו בבטחה.
בקטעים הקרובים יותר להווה אנחנו לומדים להכיר את צאצאיהם של אותם פליטים, לומדים מה קורה להם עכשיו ומה הם יודעים על העבר של בני משפחתם.
בהווה אנחנו פוגשים גם את הדמויות של בני משפחת רביב – את אפרת, אונקולוגית ילדים ומנהלת מחלקה בבית חולים, את יעל אחותה שהתאלמנה זמן קצר אחרי שהיא ובעלה רכשו בית ערבי נושן ששוכן ביפו, ואת אודי, בנה של יעל, שנאלץ להתנדב לשירות בצבא, בשל רשרוש בלב שמנע ממנו, לצערו הרב, להתגייס.
כבר בתחילת הרומן אנחנו יודעים שאודי מתמודד עם איום מפחיד מהצבא, ורק בסופו של הספר נודע לנו מה היה הקונפליקט המוסרי שאתו התמודד.
האם הבית שיעל גרה בו הוא בעצם ביתם של בני משפחת עות'מן, שנאלצו לעזוב אותו ולנוס על נפשם? כמה מחריד תיאור הרגעים האחרונים שלפני המנוסה! אנשים שבעוד כמה שעות יהיו חסרי כול מכסים את הרהיטים שבביתם בסדינים, כדי "שלא יתמלא הריפוד באבק שיהיה קשה להסירו", מרוקנים את המקררים, משאירים במזווה את כל המזון היבש, אחרי שחילקו את השאר, מגיפים את החלונות, סוגרים את התריסים, מבריחים את הדלתות ומבקשים ממנהל בית ההארחה "לבוא ולבדוק את הבית בתקופת היעדרותם ולדווח להם על כל תקלה". כמה מזעזע להיווכח עד כמה היו תמימים, עד כמה לא היה להם מושג מה באמת יעלה מעתה בגורלם. אי אפשר שלא לחוש צער, הזדהות, אמפתיה. (כן, גם אם הקוראת עצמה היא דור שני לפליטים, שגם הם נאלצו לעזוב את בתיהם, האחד – בדמשק, האחר – בעיר שדה בטרנסילבניה, ולא יכלו עוד לשוב אליהם לעולם).
האם הדור החדש יוכל לגאול את מצוקת הדורות הקודמים? שואל הרומן. האם רצון טוב, מסירות ונכונות לסייע מעל ומעבר יכולים לכפר? להועיל? לשנות משהו? האם המסייעים יאלצו לשלם מחיר כבד על נכונתם?
חלק מהשאלות הללו נשארות פתוחות, אבל נדמה לי שיש חשיבות בעצם העובדה שהן נשאלות!
(חרף הנאתי הרבה מקריאת הספר עלי להוסיף נקודה אחת קטנה של ביקורת, הנוגעת לתחקיר שערכה – או לא ערכה – הכותבת: לצערי אני יודעת שהשתלת מוח עצם אינה נעשית בניתוח, אלא בעירוי, ושאין שום צורך בנוכחותו הפיזית של התורם. אם הוא נמצא בארץ רחוקה מוח העצם שתרם מגיע בטיסה, בשקית).
הזדהיתי כל כך עם הכתוב, עד שאני לא יכולה שלא לאחל ליסמין הקטנה, שנזקקת בסיפור להשתלת מוח עצם, החלמה ובריאות, גם אם איננה אלא דמות של ילדה בדויה.
ב-11 בספטמבר 2001 בפיגוע של אסון התאומים בניו יורק, התאלמנה ליאת לוינהר מבעלה, שי, שעבד במגדל הצפוני.
בתם הקטנה ספיר הייתה אז בת פחות מחודשיים.
לוינהר בי פרסמה לאחרונה ספר שבו היא מספרת על מה שעבר עליה ביום שבו קרסו חייה, והיא אישה צעירה מאוד, שהוטל עליה להישאר לבדה ולשמש עמוד התווך והמשענת של התינוקת שנותרה יתומה בגיל רך כל כך.
לוינהר משתפת אותנו בדרך הארוכה שעשתה, בהתמודדויות שנכפו עליה, ובמאמצים שלה להמשיך לחיות, ואפילו למצוא אהבה שנייה עם גבר אחר, אחרי שאהובה הראשון נרצח באכזריות רבה כל כך.
מה היא הרגישה באותו בוקר, כשנודע לה על הפיגוע המחריד? איך התמודדה עם הספקות והתקוות, עם הצורך למצוא לעצמה "משהו לעשות" כדי להרגיש שהיא אקטיבית ופועלת למען בעלה? איך התמודדה עם ההבנה העמוקה שאין עוד שי, שהוא מת, לצד הרמייה העצמית שהמשיכה לספק לה תקווה מופרכת שאולי שי, בעוצמתו הרבה, הנפשית והגופנית, ניצל, בניגוד לכל הסיכויים? מדוע חלפו כמה ימים עד שנודע לה ששני המגדלים קרסו לחלוטין, ואיך רק אז הבינה מה משמעותה של הקריסה? איך חשבה להרחיק את הכאב מבתה הקטנה, ומה גרם לה להבין כי הדרך שבחרה בה שגויה?
על כל אלה מספרת לוינהר בפרוטרוט, וסיפורה מרתק ונוגע ללב.
היא מספרת גם על לא מעט דברים מסמרי שיער שנאמרו לה במשך השנים: הנוסע שישב לצידה בטיסה חזרה ארצה, כחודש אחרי שבעלה נהרג, וסיפר לה בטיפשותו בדיחות על הפיגוע: "'איזה שיר שרו במגדלי התאומים? אתן יודעות?' הוא לא המתין לתשובה והכריז — 'רד אלינו אווירון!'" וגם: "'למה עלו מחירי הדירות במנהטן?' עיניו צחקו אלינו, מתכוננות לפאנץ', 'כי עכשיו לכל הדירות יש נוף לים!'"
אותו צעיר התפלץ, כמובן, כשנודע לו שהאימא הצעירה שיושבת לצידו במטוס התאלמנה בפיגוע…
היא מספרת על ידיד שטרח לומר לה עד כמה הוא מצטער בשבילה "שיש לכם ילדה" והבטיח לה שברבות הימים תבין למה התכוון… (היא כמובן עדיין לא מבינה).
מספרת על אדם זר שעמד לצידה בתור בדואר ואמר לה שהוא צריך ללמוד לא לדבר יותר מדי: היא סיפרה לו שהתאלמנה בפיגוע, אחרי שאמר לה שהיא צעירה מדי לדעת משהו על פיגועים, ואז, אחרי שתיקה קצרה מדי, מצא איך לנחם אותה: "'לא נורא,' הוא אמר בנימה מרגיעה, 'יבוא מישהו יותר טוב.'"
פסיכולוג שהלכה אליו כדי לשאול אותו איך לספר לספיר הקטנה מה קרה לאביה, יעץ לה לומר ש… נפל עליו קיר…
אורחת שהגיעה מניו יורק נזפה בה על הזוגיות החדשה שמצאה כמה שנים אחרי הפיגוע: "אני עוד לא התרגלתי לזה ששי מת, ואת כבר עם מישהו אחר." (לעומת אמו השכולה של שי, שעודדה אותה לא להישאר לבדה!)
ולעומת אותה מכרה – אנשים שמתחו עליה ביקורת על כך שהיא ממשיכה להתאבל על שי, גם שנים אחרי שנהרג, גם אחרי שנישאה שוב והביאה לעולם ילד נוסף: "סביר לחוות אותו [את האבל] חזק כל כך אחרי כל השנים האלה?"
לצד כל אלה היו גם קולות אנושיים ושפויים: למשל, מישהי שהבטיחה לה שאם ידעה אהבת אמת, תדע לזהות אותה שוב, כשתגיע, ומכרה מהחוג לריקודי עם שהופתעה לראות אותה חוזרת לשם זמן קצר כל כך אחרי שהתאלמנה – כבר היא מחפשת זוגיות? – אבל כשהסבירה לה שבאה "כדי למצוא את שי", הבינה והציעה במפתיע חיבוק שנזקקה לו מאוד באותו רגע, וגם עובד של החברה קדישא שהגיב בבכי מפתיע כשטלפנה אליו כדי להתייעץ אתו איך לנהוג כשהתגלו, כעבור שנים, חלקי גופה נוספים של שי, שיש לקבור גם אותם.
נראה לי שאפשר ללמוד הרבה מתוך כל האינטראקציות הבלתי אפשריות הללו: עד כמה עלינו להיות רגישים וזהירים כלפי הזולת, כי אף פעם אי אפשר לדעת איזה משא נושא עליו האדם הניצב מולנו.
למרות עיסוקו של הספר בשכול, יתמות ובאלמנות, יש בו מידה לא מעטה של אופטימיות. ליאת לוינהר בי מספרת על הכול בדייקנות, בישירות כובשת ובאומץ שראוי להערכה.
כמו השופט, הרומן הקודם שכתב שי אספריל, גם ספרו החדש אילו נולד איטלקי כתוב היטב, ומושך מאוד לקריאה. גם כאן מדובר בספר ריאליסטי שמתאר את המציאות הישראלית מקרוב ובמדויק, וגם כאן העלילה חולפת בין דמויות שונות, שסיפוריהן לא נראים שייכים זה לזה. רק בשלב מסוים נודע לנו סוד נורא שנסתר מהן. האם יגלו אותו? האם האמת תיחשף? אין להם אף שמץ של מושג שמשהו קושר ביניהם, ולאורך מרבית העלילה דרכיהם אפילו לא מצטלבות, כך שגם הקורא תוהה – מדוע בכלל נכללו באותו רומן?
סיפוריהן של כל הדמויות, חוץ מאחת מהן, זאת של ויקטור, נמסרים מגוף שלישי. ויקטור הוא אם כן הדמות המרכזית: אותו אנחנו שומעים מדבר אלינו ישירות, מספר לנו על חייו, עברו, ועל רגשותיו ומחשבותיו.
מעניין מאוד להיווכח בפער שבין נקודות המבט השונות: ויקטור נשוי להגר. מה היא יודעת עליו באמת? בדעתה לא עולה בכלל האפשרות שוויקטור יודע עליה הרבה יותר ממה שהיא חושבת, ואין לה מושג מה הוא מסוגל לעשות. רק אנחנו, שמלווים את שניהם, יודעים מה מניע אותו, למה הוא מקווה, ואיך הוא מתכנן לממש את תקוותיו.
כמו ויקטור, גם שי אספריל עורך דין (הוא היה אחד מעורכי הספר המרתק סיפורי משפט, שבו סיפרו כותבים שונים על פסקי דין משמעותיים ששינו את פני החברה הישראלית), ולכן אנחנו זוכים להצצה לתוך עולמם של עורכי דין בישראל. למשל, להתבדחויות העצמיות השגורות בפיהם: "איך קוראים לעורך דין עם איי־קיו נמוך במיוחד? כבודו!"
אחד הקטעים החזקים ביותר ברומן הוא ה"נאום" שנושא עורך הדין באוזניו של גבר, כדי לשכנע אותו שלא כדאי לו להתגרש. עורך הדין מסביר לאיש את ההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת הצפויות לו: "אנשים כמוך לא מבינים שברגע שכף רגלם דורכת בבית המשפט, הם כבר הפסידו." הפרטים שהוא מונה – ההסבר שרק גברים עשירים ממש יכולים להרשות לעצמם להתגרש, כי כול האחרים פשוט יקרסו כלכלית, יאבדו את דירתם, יצטרכו לשלם מזונות ולהבטיח לילדיהם "מדור" בסכומים שעולים על הכנסותיהם, יאלצו לחזור לגור עם ההורים, ו"איזו אישה תצא עם גבר בגילך שגר עם ההורים שלו?" כלומר – לא יתאפשר להם גם להשתקם ולפתח קשרים זוגיים חדשים. "השופטות, ובעיקר מרבית השופטים, יאמינו לה [לאישה שממנה האיש מנסה להתגרש], כי היום זה באופנה להאמין לאישה ולא לגבר." האיום הולך וגובר: "יש אפילו שופטת אחת […] שבעלה עזב אותה לטובת המזכירה שלו, ואם גבר שבגד באשתו נופל אצלה או אצל החברות שלה, אז רק אלוהים יעזור לו"… הבקיאות של אספריל בַּמָּטֶרְיָה ניכרת היטב…
אחד ממוקדי העניין ברומן הוא – מה קורה כשילדים נגזלים מהוריהם, בדרך כזאת או אחרת. לדוגמה, יש דמות של גבר אירי שבת זוגו הישראלית מנעה ממנו להכיר את בתם המשותפת, הלא היא הגר, אשתו של ויקטור. "למראה כל ילדה קטנה ברחוב הרגיש שתוקעים לו סכין בלבו." אנחנו נוכחים לא רק בכאבו של האב: "כשיש לך ילד שנלקח ממך, שאתה לא יודע מה עובר עליו, איך אפשר להמשיך הלאה?", אלא רואים גם מה קורה לילדה שגדלה בעל כורחה בלי אבא. לְמה יגרום החסך הכפוי? מה הצמא שישאר לעד בנפשה? הגר נוכחת "שקשה לשקם את מה שאמה מנעה ממנה," ושהחסך ידריך את צעדיה ויקבע את בחירותיה, לא תמיד לטובתה.
שאלות אחרות שהרומן מעלה הן – מה גבולות האתיקה העיתונאית? מה מניע עיתונאים ועורכים? לְמה הם באמת זקוקים? מה כוחן של הרשתות החברתיות? מה עלול לגרום לבני אדם להפוך למציצנים?
נזכרתי בסרט האהוב עלי כל כך, "חיים של אחרים", כשקראתי את הפסקה הזאת מתוך אילו נולד איטלקי: "בחלוף השנים לא העונג המיני היה בעיניו העיקר. מנחם הזדקן, וצורכי הגוף לקראת גיל שבעים אינם כפי שהיו עשור קודם, והוא העדיף לבחור זוגות מבוגרים שקרובים יותר לגילו וחיים יחד שנים ארוכות. בזמן שצפה בהם היה יכול לדמיין את עצמו בתוך מערכת היחסים הזאת, שחיים בה שני אנשים שמכירים זה את זה היטב כל כך ומרגישים בנוח כל כך זה עם זה שהם משתינים בדלת פתוחה, מתווכחים ומיד מתפייסים, וכשהם שוכבים הם מכירים את הגוף המתחכך בהם כמעט כמו את גופם שלהם. אמנם לא הבין את שפתם של רוב התיירים, אבל דווקא היה קל יותר לספוג אל קרבו את טון הדיבור שלהם, את מבטיהם, את החיוכים ואת מחוות הגוף. הפה יודע לשקר, חשב, אבל לגוף יש דרכים משלו לספר את האמת".
בשני המקרים, הספר שלפנינו והסרט, ההצצה על חיים של אחרים נובעת מתוך בדידות תהומית, שבעצם – רק מדגישה ומעצימה אותה.
מסתבר מהרומן שהבדידות אינה רק נחלתו של מי שלא הקים משפחה. "אין חרב, חדה ככל שתהיה, שתוכל לחתוך את עצמה!" אומר לעצמו אחד האנשים בסיפור, בדימוי חזק ורב משמעות. מי יכול לא רק לחתוך, אלא גם לעזור לעצמו? למי יש סיכוי ליצור קשר עמוק, אמיתי ומתמשך עם זולתו? מה הכוחות הנפשיים המונעים את היכולת ליצור קשר כזה?
כמה חודשים לפני שהנסיכה דיאנה נהרגה במנהרה ההיא בפריז, פגשתי באקראי, בקרן רחוב בקריית שמונה, את ג'ניפר, קרובת משפחה של המלכה אליזבת.
ב-1990 התראיינה ג'ניפר לעיתון מעריב, וסיפרה כי הגיעה עד פת לחם, ושהיא נאלצת להתפרנס כמנקה בבתים של אחרים. ג'ניפר יהודייה כמו אמה, אבל אביה היה בן למשפחת אצולה אנגלייה ותיקה, והוא קרוב משפחה של אמה של המלכה.
הכרתי את ג'ניפר, כי בתחילת שנות ה־70, כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, היא לימדה במעבדה הלשונית, מה שנקרא "מבטא": אנגלית של אנגלייה, אנגלית של בת אצולה.
השבוע, כשגמרנו לצפות בסדרה הדוקומנטרית על בני המשפחה של ג'ניפר, הסדרה התיעודית "הארי ומייגן", נזכרתי במה שג'ניפר אמרה לי אז, במפגש הרגעי שלנו בקריית שמונה.
הנסיכה דיאנה נפרדה באותם ימים מצ'רלס, וג'ניפר "ריכלה" איתי על המשפחה שלה. "דיאנה לא מבינה," אמרה לי, "באיזו סכנה היא נמצאת, עכשיו כש'הפירמה' כבר לא מגינה עליה."
כשדיאנה נהרגה לא יכולתי שלא לחשוב על מה שג'ניפר, האינסיידרית, אמרה לי, וחשבתי על דבריה גם כשצפיתי בסדרה: על הבעתה שמייגן הביעה, כשסיפרה שברשתות החברתיות יש קריאות להרוג אותה. "אני אימא!" היא אומרת, "אלה החיים שלי, זה אמיתי!" (ג'רמי קלרקסון, אחד מכותבי הטורים העיתונאיים, שקרא בשעתו "להצעיד את מייגן עירומה ברחובות של כל אחת מהערים בבריטניה, בשעה שההמונים צועקים 'בושה!' ומטיחים לעברה גושי צואה", כתב, אחרי שצפה בסדרה, שהוא מתחרט ומתבייש על דבריו, ועל הכאב שגרם!)
אז כן, הארי ומייגן חיים במציאות פריבילגית להדהים, ואפשר לראות בהם צמד מפונקים שמתלוננים על מר גורלם. נכון, קשה להזדהות עם מצוקתם בימים שבהם מיליוני בני אדם סובלים מבעיות חמורות כל כך, במיוחד בארצם, שבה האזרחים מתחילים להבין את התוצאות ההרסניות של החלטתם להסתלק מהאיחוד האירופי. הסבל האמיתי של רבים כל כך נובע כמובן גם מהאכזריות הבלתי נתפסת של המלחמה באוקראינה, וכשהארי ומייגן מתלוננים על הבית הקטן שקיבלו במתנה מהמלכה (כה קטן עד שאופרה וינפרי שקפצה לביקור נדהמה, לדבריהם), או כשהם מספרים איך מצאו מקלט באמריקה בביתו של מיליארדר שהחליט לנדב להם את אחוזתו, עד שיקנו להם בית משלהם. לא קשה לדון אותם לכף חובה ולומר להם – חבר'ה, תתעוררו. המצב שלכם לא באמת קשה כל כך!
ובכל זאת – מצאתי את עצמי מזדהה עם לא מעט מהדברים שהשניים אמרו. לא קשה למשל להאמין להם שהייתה שם גזענות. יש לכך גם ראיות. הפעוטה שבהם, שהיא רק דוגמה – הסיכה הגזענית־במפגיע שאחת מבנות משפחת המלוכה הקפידה לענוד בהתרסה מרושעת דווקא בקבלת הפנים המשפחתית הראשונה שערכו למייגן. מדובר בתכשיט שנועד – באנגליה יודעים זאת – לפאר את העבדות (אותה נסיכה התנצלה בדיעבד. אז מה?).
אחת המרואיינות בסדרה הדוקומנטרית מסבירה עד כמה הגזענות מושרשת באנגליה, ולא רק במשפחת המלוכה, שבארמונותיה אפשר למצוא אינספור ראיות לשעבודם של "ילידים" באימפריה הבריטית המהוללת. (כשקוראים את הספר פחות זה יותר מאת ג'ייסון היקל אי אפשר שלא להזדעזע מנתונים כמו: "בין המאה ה־16 למאה ה־19 'נשאבו' 100 מיליון ק"ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת 'השואה הוויקטוריאנית האחרונה.'")
האם מייגן נתקלה בגזענות? אין לי ספק שכן!
אי אפשר שלא להבין גם את מצוקתם של השניים, שהעיתונות הצהובה עטה עליהם והשחירה את דמותם, במיוחד את דמותה, בעיני הציבור, עד כדי קריאות לרציחתה!
האם הייתה בקריאות הללו גם מיזוגניה? אין לי ספק. רבים מאשימים את האישה, את מייגן, מכנים את בריחתם של בני הזוג מאנגליה "מגזיט", משחק מילים מכוער ותוקפני על "ברקזיט", שמרמז כי היא אשמה בשתלטנותה ובנחישותה להרחיק את בעלה מארצו, גם כשהוא חוזר ומסביר שההחלטה הייתה שלו, כי הוא הרגיש שעליו להגן על אשתו וילדיו מפני החדירה האלימה של הצהובונים עמוק לתוך חייהם ופרטיותם.
בסדרה של נטפליקס (שגם היא נעשתה מושמצת!), מתאפשר להם לדבר ולספר מה עבר ומה ממשיך לעבור עליהם. בעיניי הם אמינים, ישירים ואפילו מדי פעם נוגעים ללב.
מאחר שאני לא אנגלייה, אין לי זכות למתוח ביקורת על בחירתם של הבריטים בשיטת הממשל המלוכנית. אני יכולה אפילו להבין את תחושותיהם כלפי אליזבת II, שהיו בה לא מעט צדדים מעוררים חיבה: למשל – חוש ההומור המפורסם שלה, שאותו ביטאה ממש עד לימי חייה האחרונים, כמו בסרטון המשעשע שבו השתתפה ונראתה משוחחת עם הדובון פדינגטון, ואף "הראתה" לו מה היא סוחבת בארנק המפורסם שלה: כריך לשעת הצורך… אין ספק שהיא הייתה אדם כריזמטי וחינני, וכמו שאמר עליה (אני לא זוכרת מי) – אחד מהישגיה המרשימים ביותר היה שהיא הצליחה לדבר הרבה ולא לומר שום דבר, במשך עשרות שנות מלוכתה.
אין לי זכות למתוח ביקורת על מוסד בית המלוכה, אבל בכל זאת, יש לי דיעה. באחד הראיונות שהתנהלו בעקבות הסדרה "הארי ומייגן", אמרה המרואיינת (שהייתה, יש לציין, בדעת מיעוט) כי בית המלוכה האנגלי הקפיד מאז ומתמיד לשמור בעיקר על עצמו. כך למשל סירב המלך ג'ורג' לתחינתו של קרוב המשפחה שלו, הצאר ניקולאי השני, ולא הסכים להציל אותו ואת בני משפחתו ממה שאכן קרה: רציחתם בידי הבולשביקים. בית המלוכה ידע גם להכאיב לבני המשפחה שלו עצמו: מדוע אסרו על אדוארד השמיני לשאת את אהובתו? ועל מרגרט, אחותה של המלכה, להינשא לגבר שאהבה? האם התדרדרותה הנפשית, חיי השיכרות שחיה בערוב ימיה, היו יכולים להימנע, אילו לא אילצו אותה להיפרד ממנו? וצ'רלס, המלך הנוכחי? מדוע אסרו עליו לשאת את מי שאהב, וכפו עליו לשאת אישה שסבלה כל חייה מהעלבון המר של מי שנשואה לגבר בוגד ואדיש?
כן, זאת בהחלט עוד משפחה לא מתפקדת, אבל הם – לפחות אלה שנולדו לתוכה – נאלצים ולא מבחירה להתמודד עם הפלישה המתמדת, הבלתי אפשרית, לתוך קרביהם ופרטיותם.
הפעם הארי ומייגן בחרו להכניס את המצלמה, ולדבר אליה ישירות. אני דווקא מבינה את הצורך שלהם לומר את האמת, לספר על מה שחוו, ולקוות שסוף סוף יבינו את הצד שלהם. למרבה הצער, נראה כי הרוח הכללית שבה התקבלו הדברים שלהם שלילית. אין, לדעתי, לדחות על הסף את האפשרות שגם בכך מעורב "הארמון". האם חלק מההתנפלות השלילית על מייגן לא נועדה להסיט את האש ממישהו אחר? למשל – מבן המלוכה הסורח, הנסיך אנדרו, דוכס יורק, אחיו של המלך הנוכחי, שהסתבך קשות בפרשה מגעילה שקשורה בפגיעה מינית בקטינה, ובהסדר כספי, מחוץ לכותלי בית המשפט, בינו לבינה?
האם הסדרה תשפר את דימויים של הארי ומייגן? כנראה שלא.
האם אני מבינה מדוע האנגלים נוהים אחרי בית המלוכה ורוצים בקיומו? תשובתי לשאלה לא רלוונטית.
בן הכמעט־אחת־עשרה, תלמיד כיתה ה', קרא את הספר וכך הגיב:
"הספר בסך הכול טוב. הציורים מאוד מצחיקים. אני בטוח שלא באמת כתב אותו ילד בכיתה ה'!"
ועוד:
"יש בו חלקים מוצלחים, למשל – " (כאן הדובר כמעט פרץ בצחוק!) "כשהוא מסביר למה לא כדאי לשכוח בילקוט כריך!… אבל יש גם עצות טיפשיות, כי ילדים עלולים לעשות מה שכתוב. למשל: איך לבדוק את התשובות במבחן, אחרי שגומרים לכתוב אותן. כתוב שכדאי להריח את הדפים ואפילו ללקק אותם. זה רעיון ממש לא טוב, לכתוב דבר כזה בספר!"
מהטבלה שבעמוד 70 בן הכמעט־אחת־עשרה כמעט צחק. בראשה נכתב "הנה טבלה שתעזור לכם לענות תשובות די טובות אם שואלים אתכם בשיעור שאלה ואין להם מושג מה התשובה".
ואז כך:
שיעור
מה לענות על כל שאלה
תורה
שמע ישראל. אברהם, יצחק, יעקב. חושך מצרים. כינים. צרעת.
חשבון
שבר מדומה כפול שבר עשרוני קטן מקבב רומני
אנגלית
איים נוט שור, איי לייק מי דוב, ואטס יור ניים, ת'נקיו ורי מאצ'
מדעים
מערכת העיכול מפרקת את כדור הארץ והירח לייצור חשמל, דו־חיים, נפח, מתכות, מבחנה, ומשאבי טבע בכבד
עברית
אומצה, תתרן, מרמורית, פרצפת
גיאוגרפיה
שמקמק ארץ־ישראלי מצוי
וכן הלאה…
נראה שהספר שעשע אותו, במידה מסוימת.
לשאלתי – "הספר מזכיר במשהו את הסדרה יומנו של חנון? מנסה לחקות אותה?" (זאת סדרה שהוא אוהב, וקורא אותה בהתלהבות, אבל במקור, באנגלית, שפה שהצליח למרבה הפליאה ללמוד על בוריה, ממש בכוחות עצמו!)
השיב הנכד: "זה מאוד דומה ודי על אותו הרעיון".
הנה, למשל, אחת ה"עצות" בספר שלפנינו:
"האם יש סיכוי ששיעורי הבית שלכם יעשו את עצמם רוב הילדים לא אוהבים להכין שיעורי בית. ובגלל שזה המצב, ניסיתי למצוא דרכים איך לעשות שיעורי בית ממש טוב, אבל בלי החלק המעצבן של לשבת ולהכין אותם. אז עכשיו אני אספר לכם על הבדיקות שעשיתי, ולאיזו מסקנה מדהימה הגעתי בסופו של דבר.
פעם ראיתי תוכנית ממש שווה בטלוויזיה על קסמים והגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה להכין שיעורי בית בקלות היא בעזרת קסם אמיתי אז למד קצת על קסמים, ויום אחד כשקיבלתי בשיעור מדעים דף עבודה כשיעורי בית, החלטתי להשתמש בקסם כדי להכין אותם.
הקסם שלי היה כזה – קרעתי את הדף לשניים. חצי דף הכנסתי לתוך מרק עוף שאימא שלי הכינה יום קודם וסגרתי את הסיר. את החצי השני של הדף מרחתי בממש קצת (לא יותר מחצי כפית קקי של אלכס, הצב שלי, ושמתי בתוך הטוסטר. למחרת בבוקר אספתי עם מסננת חתיכות קטנות של נייר שצפו במרק עוף. את החצי שהיה בטוסטר לא מצאתי, אבל מצאתי בפח חתיכות נייר שרופות. אספתי את כל חתיכות הנייר ושמתי בקופסה קטנה. הלכתי לבית ספר, ולפני השיעור הראשון שמתי את הקופסה בתא של המורה למדעים בחדר מורים. אמרתי את הלחש של הקסם שהמצאתי והלכתי לכיתה. לפי הקסם שהמצאתי חתיכות הנייר ששמתי למורה בתא היו אמורות להתאחות ולהפוך לתוכי. התוכי היה אמור להיכנס למיקרוגל בחדר מורים ושם להפוך לדף העבודה שמופיעות בו כל התשובות הנכונות."
והנה עוד אחת, כפי שהיא מצולמת מתוך הספר:
חוששני שאני, הסבתא, לא ממש מבינה את ההומור והשנינות, אבל הספר לא מיועד לי.
מה פשר אמירתו הידועה של רבי עקיבא, שהסביר כי "הכול צפוי והרשות נתונה"?בפני מי הכול צפוי? ומה המשמעות של "הרשות נתונה"? מה חזק יותר בין שני חלקי המשפט? האם מכיוון שהכול צפוי אין האדם יכול להשפיע על גורלו, או שמא ההמשך סותר את ההתחלה, הווי אומר – גם כאשר הכול צפוי, הגורל אינו חתום ויש בכוחו של אדם להשפיע על מהלך חייו?
שאלות מעין אלה הן לִבה של הנובלה חייו המוזרים של איוון אוסוקין, יצירתו הספרותית היחידה של פיוטר דמיינוביץ' אוספנסקי, שראתה אור לראשונה ברוסית בתחילת המאה העשרים. לימים תרגם אותה המחבר לאנגלית, עם שינויים ותוספות.
בפתיחתה של הנובלה אנחנו פוגשים את איוון אוסוקין שמאוהב בזינאידה, אישה צעירה שמפצירה בו להתלוות אליה בנסיעתה לחופשה ארוכה בקרים. אוסוקין משתוקק לנסוע, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להצטרף אליה, בשל עוניו.
עד כאן הכול מתנהל במישור ריאליסטי ושגרתי, אלא שבשלב מסוים מתחיל מעין מסע מיסטי ומָגי: אוסוקין מתייצב בביתו של קוסם שיש בכוחו להחזיר את הצעיר אל רגע מסוים בעברו, כדי שיתחיל משם שוב את חייו, וינסה לשנות את מהלכם. אם יצליח, ימנע את שלל התקלות והטעויות שבעטיין הגיע עד לנקודה בזמן שבה הוא נאלץ להיפרד מאהובתו. אוסוקין מבקש מהקוסם להחזירו אל ימיו כתלמיד בבית הספר, ומחליט שהפעם יתמיד בלימודים ויהיה חרוץ: הפעם לא יסלקו אותו בבושת פנים, הוא לא יחזור על כל המשגים שעשה בעבר.
רגע לפני שהקוסם מחזיר אותו אל עברו הוא מזהיר אותו ואומר לו ששום דבר לא יעזור. הוא מועד לעשות שוב את כל הטעויות, ובדיוק באותו אופן, ולהביא לאותן תוצאות בדיוק.
הרעיון הזכיר לי את הפרק "דוב לבן" בסדרה המרתקת "מראה שחורה" מבית היוצר של הבי־בי־סי. הפרק שודר לראשונה ב–2013. במרכזו – אישה צעירה שמתעוררת כל בוקר למציאות חיים מזוויעה. היא לא יכולה לזכור שהכול כבר קרה בכל אחד מהימים הקודמים, שכן כל לילה מוחקים לה את הזיכרון, וכל בוקר היא מתחילה הכול מחדש.
בתחילת חזרתו אל העבר, אוסוקין זוכר שכבר היה שם. בהמשך הזיכרון מתעמעם, הוא נסחף שוב אל חייו. אמנם פה ושם יש רגעים שנראים לו מוכרים, הוא חווה מעין Déjà vu (חוויה שכולנו מכירים!), אבל הקוסם צדק: אין לאוסוקין שום סיכוי לשנות את מה שקורה וקרה, אם הוא עצמו לא ישתנה.
כנראה שאת הגלגולים האלה הוא חוזר ועושה שוב ושוב, בלי לזכור. האם צריך לקרות משהו כדי שהם יוכלו להיפסק? "בני האדם חוזרים תמיד על אותן טעויות. ראשית, הם פשוט אינם יודעים שהם חגים במעגל, ואם ישמעו זאת יסרבו להאמין," אומר הקוסם, ומסביר לו שאינו מבקש את "הדבר הנכון", ולכן הוא "משול לאדם שגווע ברעב, אבל אינו יודע לבקש לחם ומבקש מה שבכלל אינו נחוץ לו."
אוספנסקי מנסה להסביר לנו שאם לא נלמד, אם לא נפיק את הלקח הנכון, אם לא נבין מה באמת חסר לנו, מה עלינו לרצות ובמה עלינו להשתנות, אנחנו מועדים לחזור שוב ושוב על אותם חיים, ולא נצליח – זה מה שהבנתי – להתגלגל לקיום נעלה ומשופר יותר.
יש בספר איזה קסם, שהולך ומתפוגג, לטעמי, שכן הוא נעשה יותר ויותר דידקטי, במיוחד בנספח ובפרק 27, האחרון. שני החלקים האלה לא היו, כאמור, במהדורה המקורית ברוסית, אוספנסקי הוסיף אותם למהדורה האנגלית. שם כבר לא מדובר בסיפור, אלא בהרצאה.
החלקים ההתחלתיים, אלה שבהם אנחנו חווים את חייו המשוחזרים של אוסוקין ונוכחים לראות כיצד ומדוע הוא לא מצליח לשנות בהם כלום, הרבה יותר מעניינים ומוצלחים בעיניי. "למה אני שוב חושב על זה?" תוהה אוסוקין בגלגולו החדש, ואז, "שוב מערסל את עצמו על ידי אותם חלומות נושנים בהקיץ." גם בגלגול החדש הוא אומר לעצמו שהוא "מבין למה לא יכולתי ללמוד אז", כי גם בפעם המי יודע כמה הוא משתעמם כל כך בבית הספר…
"כמה קל, מתברר, ליפול אל בורות ישנים", וגם "אין הבדל מהותי בין העבר להווה", הוא מהרהר… האם החלומות שאנחנו חולמים, בהקיץ או בשינה, אינם אלא זיכרונות קדומים? מחשבה מעניינת…
המעגליות הבלתי נמנעת, שמתרחשת כשההתחלה של הסיפור חוזרת אל סופו, מילה במילה, משעשעת ומעוררת מחשבות.
כשהייתי בת עשרים ושתיים, למדתי ספרות בפקולטה פרובינציאלית, רוב הזמן בחברת בנותיהם ובניהם של הבורגנים המקומיים. האמנתי בתמימות ובגאווה שאם אכתוב ספרים, אם אהיה סופרת, והרי אני הצאצאית האחרונה של איכרים שכירים, פועלים בבתי חרושת, חנוונים, אנשים שזכו לבוז בשל התנהגותם, בשל המבטא שלהם, בשל בורותם, אם אעשה זאת – אוכל לפצות על אי הצדק החברתי שבהשתייכות־מלידה למעמד מסוים. חשבתי שניצחון אישי ימחק מאות שנים של שליטה ועוני. זאת הייתה אשליה שבית הספר טיפח בי, כי הצטיינתי בלימודים. איך יכלו הישגיי האישיים לגמול על ההשפלות ועל הפגיעוֹת?
[…]
אחרי שבחרתי ללמוד ספרות, נשארתי אתה, והיא נהפכה לדבר בעל הערך הרב ביותר, אורח חיים שגרם לי לשקוע ברומנים של פלובר או וירג'יניה וולף ולחיות בהם, ממש. הספרות הייתה מעין יבשת שיצרתי באופן לא מודע, מתוך התנגדות לסביבתי החברתית, וראיתי בכתיבה לא פחות מאשר – אפשרות לשנות את המציאות.
[…]
חשתי את כובדו משקלו של השוני בין הקיום הנשי לקיום הגברי, בחברה שבה המגדר הגדיר את התפקיד. אמצעי מניעה היו אסורים, והפסקת היריון נחשבה פשע. הייתי נשואה, אימא לשניים ומורה בבית הספר, וכל נטל האחריות על ניהול משק הבית היה עלי. עם כל יום שחלף התרחקתי יותר מהכתיבה, ומההבטחה שלי לנקום. לא יכולתי לקרוא את המשל של קפקא "בפני החוק" מתוך המשפט בלי לראות את גורלי: למות ולעולם לא לעבור בשער שנוצר למעני בלבד: הספר שרק אני יכולתי לכתוב אותו.
[…]
די מהר התברר – עד כדי כך שלא יכולתי לדמיין שום דרך אחרת להתחיל – שעלי לעגן את סיפור השסע של קיומי החברתי, שהיה מנת חלקי כסטודנטית, מצב מזעזע שבו, בגלל עמדת המדינה הצרפתית, נאלצו נשים לחפש בחשאי, בחצרות האחוריות, את מי שיסכימו להפסיק למענן הריונות לא רצויים.
ורציתי לתאר את כל מה שקרה לגופי הצעיר; איך גיליתי את העונג. את הווסת. וכך, בלי שהייתי באותה עת מודעת, אותו ספר ראשון, שראה אור ב־1974, מיפה את המרחב שבו אמקם את כתיבתי: חברתי ופמיניסטי. הנקמה שנקמתי בשמם של האנשים ושל המגדר שעמם נמניתי, התאחדה.
[…]
נאלצתי לשוב ולהשתמש בכתיבה הספרותית במילה "אני", גוף ראשון – זה שבאמצעותו אנחנו מתקיימים, ברוב השפות, מהרגע שאנחנו לומדים לדבר ועד מותנו – מילה שנחשבת לעתים תכופות נרקיסיסטית כשהיא מתייחסת לסופר עצמו ולא לְ"אני" מיוצג ובדיוני. כדאי לזכור שהמילה "אני", שהשימוש בה יוחד בעבר לבני אצולה שסיפרו על הצלחותיהם בשדה הקרב, נכבשה בצרפת במאה השמונה עשרה באופן דמוקרטי, זכתה לאישור האומר שבני האדם שווים, ושזכותם להיות הנושא של סיפורם האישי
[…]
התעוררה בי המחויבות לכתיבה, לא למען סוג מסוים של קוראים, אלא כתיבה מתוך ההתנסות שלי כאישה וכמהגרת־פְּנים; ומזיכרוני ההולך ומתארך בכל השנים שבהן חייתי, ומההווה, הסַפָּק האינסופי של דימויים ומילים של אחרים. במחויבות הזאת, שבאמצעותה הבטחתי לעצמי לכתוב, תומכת האמונה, שנהפכה לוודאות, שספר יכול לתרום לשינויים בחיים אישיים, יכול לעזור לנפץ את הבדידות שיוצרות חוויות שאותן חווים, ומדחיקים, והוא מאפשר לבני האדם לדמיין את עצמם מחדש. כאשר מה שאי אפשר לבטא במילים יוצא לאור, הוא נעשה פוליטי.
אנחנו רואים את זה כיום במרד הנשים שמצאו את המילים כדי לטרפד את העוצמה הגברית, נשים שמתקוממות, כמו שקורה באיראן, נגד הביטוי הארכאי ביותר של אותה עוצמה.
[…]
אני מביטה לאחור על ההבטחה שהבטחתי לעצמי כשהייתי בת עשרים: לנקום את נקמת האנשים שאליהם אני שייכת. אני לא יודעת אם קיימתי את הבטחתי. ממנה, וממי שקדמו לי, גברים ונשים חרוצים ועמלנים שנרתמו לבצע עבודות שגרמו למותם בטרם עת, קיבלתי את הכוח ואת הכעס, את התשוקה ואת השאיפה להעניק להם מקום בספרות.
תרגמתי את הקטעים מהנאום מתוך גירסתו האנגלית (עע"א)
האם מוסרי להפציץ אוכלוסיה אזרחית – גם אם זה קורה במהלך מלחמה – ? התשובה האוטומטית, המובנת מאליה, היא, כמובן, לא באל"ף רבתי!
ומה בעניין פצצת האטום שהוטלה על הירושימה (ואחר כך גם על נגסקי)? נהוג לחשוב שזה נעשה "כדי לקצר את המלחמה ולהביא לסופה". התפיסה כאילו הייתה איזושהי הצדקה להפצצה ההיא מתערערת לגמרי כשקוראים את הספר שישה חודשים ב-1945. המחבר, מייקל דובס, מראה שגם התירוץ ההוא היה מרושע ומופרך מיסודו: פצצת האטום הוטלה על ערי יפן בעיקר מכיוון שלהארי טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם. יפן אותתה שהיא נכונה להיכנע עוד לפני הירושימה ונגסקי.
ומה עם ההפצצות על ערים בגרמניה הנאצית? המצדדים בהן סברו שכך יהיה אפשר לפגוע במורל הגרמני, לפיכך הופצצו במהלך 1944 ו־1945 ערים גדולות כמו קלן, המבורג, דרמשטט, מגדבורג, ברלין, דרזדן. בהפצצות נהרגו עשרות אלפי אזרחים ונהרסו מאות אלפי בתים.
שנתיים אחרי תום המלחמה הגיע לגרמניה סופר ועיתונאי שוודי, סטיג דאגרמן, מטעם העיתון "אקספרסן", כדי לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי. גרמניה הייתה עם תום המלחמה לעיי חורבות. דאגרמן כתב סדרה של מאמרים שבהם תיאר את מה שראה בגרמניה בשנת 1947. התוצאה, הספר שלפנינו, מרתקת ומסמרת שיער.
צורפו לו שתי הקדמות מרתקות ומאירות עיניים. את הראשונה כתבה הסופרת האוסטרית זוכת פרס נובל אלפרידה ילינק, ואת השנייה – מארק קורלנסקי, סופר ועיתונאי אמריקני. הלה אינו יכול שלא לנסות לתאר לעצמו "מה היינו חושבים על גרמניה אילו היטלר לא היה עולה לשלטון", שהרי גרמניה נחשבה "אחד ממרכזי התרבות הגדולים באירופה"; באמריקה "נהגו פעם ללמד גרמנית", אבל "דעתנו על גרמניה השתנתה", כמובן, והיא נחשבת כיום (ב־1947!) "אויב האנושות".
אכן, קשה, אם לא בלתי אפשרי, להזדהות עם סבלם של הגרמנים. המשפט "אבל הם התחילו", שנחשב בדרך כלל, ומשום מה, ילדותי, הוא בעיני דווקא טיעון לגיטימי ומוצדק. ב־1 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את ערי פולין, בלי שקדמה לכך כל פרובוקציה. חיילים גרמנים – לא היטלר במו ידיו! ~ עשו את זה, ובכל מקרה, היטלר כידוע נבחר בבחירות דמוקרטיות. אלה שהצביעו לו נשאו לימים בתוצאות של בחירתם בו!
אבל דאגרמן הגיע לגרמניה בלי שיפוטיות, וכדי לראות את המציאות ולתאר אותה. הוא פורט לפרטים קטנים ומחרידים את הסבל הקשה מנשוא של הגרמנים שחייהם, בתיהם, עתידם, נהרסו לצמיתות, כך לפחות זה נראה אז, ב־1947. (מי היה מאמין שבתוך שנים לא רבות תצליח גרמניה להשתקם, לשגשג כלכלית, ולהפוך שוב לאחת המדינות החזקות ביותר בעולם!).
דאגרמן מתאר את הקשיים הבלתי נסבלים שאתם התמודדו מי שמכונים "האדם הפשוט": התינוקות מזי הרעב ש"גרים" במרתפים מוצפים במים; הנשים שמנסות למצוא משהו להאכיל בו את הילדים – שק עם תפוחי אדמה הוא אוצר, ועל תפוח עץ עסיסי אפשר רק להזות. הוא מתאר את הערים ההרוסות. את הפליטים שאין להם לאן להגיע, את הרכבות הדחוסות שבקרונות שלהן אין מקום אפילו כדי לעמוד על שתי רגליים. (כן, כמובן שאי אפשר לשכוח את רכבות המשא שהובילו יהודים לאושוויץ. ההשוואה מובנת מאליה. אבל לתינוק הגרמני המורעב שנחנק שם אי אפשר להסביר על מה הוא נענש).
הנה, למשל, תיאור: "סבלם של הילדים בבריכות המרתפים האלה הוא בלתי ניתן לתיאור. אם רוצים, אפשר לתאר זאת באופן קולע, למשל כך: זו העומדת במים ליד התנור פשוט נוטשת את הסיר המבעבע לגורלו וניגשת למיטה שבה שוכבים שלושת הילדים המשתעלים ומצווה עליהם לקום ולצאת מיד לבית הספר. המרתף אפוף עשן, שוררים בו קור ורעב, והילדים שישנו בבגדיהם יוצאים למים המגיעים כמעט עד לחלק העליון של נעליהם הבלויות, מדשדשים במסדרון המרתף החשוך שגם עליו אנשים ישנים, עולים בגרם המדרגות החשוך ויוצאים אל הסתיו הגרמני הצונן והרטוב. הלימודים יתחילו רק בעוד שענתיים, והמורים מספרים למבקרים זרים על אכזריותם של ההורים הזורקים את ילדיהם לרחוב. אבל במקרה הזה אפשר להתווכח עם אותם ההורים על משמעות המושג רחמנות. על פי תפיסת העולם הנאצית רחמנותו של המוציא להורג טמונה במהירות המהלומה, או שמא בדייקנותה. רחמנותם של ההורים הללו טמונה בגירוש ילדיהם מהמים שבתוך הבית אל הגשם בחוץ, מאוויר המרתפים הלח לרחוב הסגרירי."
כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה בימים אלה באוקראינה: ההפצצות על ערים שלוות, המרתפים האפלים. שבהם מנסים אזרחים חפים מפשע לשרוד.
דאגרמן מסיים את ספרו במילים "ואיני יכול לעשות דבר בעניין. לעזאזל, איני יכול לעשות דבר".
זה לא שאהבתי את הסרטים הקודמים, הידועים והמונומנטליים, של שפילברג. חלקם נראו לי, במבט מבחוץ, אפילו מגוחכים: כריש ענק מפחיד, חייזרים שמאיימים על האנושות, כל האינידאנה ג'ונסים עם ההרפתקאות המופרכות שלהם, הדינוזאורים שקמים לתחייה… אפילו אי־טי לא ממש דיבר אלי, חרף הצלחתו הפנומנלית, ויכולתו לפנות אל קהלים רבים ומגוונים כל כך. לא פעם לגלגתי על דבריו המוזרים של שפילברג בטקס, כשהוענק לו פרס האוסקר על סרטו "רשימת שינדלר": האיש עמד על הבמה והודה, בין היתר, "לשישה מיליון שאינם יכולים להיות כאן ולצפות בסרט, ביחד עם כל מיליארד הצופים שרואים אותו הלילה "… חשבתי – כמה נרקיסיסט צריך להיות אדם כדי להודות לשישה מיליון נרצחים ולהצר על כך שאבדה להם ההזדמנות לצפות בסרט שיצר?
אבל סרטו החדש, "הפייבלמינים", מעין אוטוביגרפיה קולנועית, פשוט גמר אותי. די מהר התחלתי לדמוע, ועד תום ההקרנה חיסלתי שלוש ממחטות נייר. היו רגעים שמצאתי את עצמי מתייפחת ממש, וזה לא שהסרט עצוב! ממש ממש לא! הוא פשוט ריגש אותי עד עמקי הנשמה.
כי זה סרט על היווצרותו של אמן. שפילברג יצר בו, בשפה קולנועית, את "דיוקן האמן כאדם צעיר" שלו, סיפר לנו איך הכול התחיל כשהוריו לקחו אותו לראשונה לקולנוע, כשהיה כבן חמש, איך הופעל עליו הקסם ושבה אותו לעד, ומה הייתה דרכו עד לרגע שבו הבין שהקולנוע הוא ייעודו הבלעדי בחיים, שבלי העשייה הזאת הוא אינו יכול לחיות.
מי שצופה בסרט ויודע שהאיש זכה פעמיים באוסקר, לא יכול להיות אדיש למאמצים של אביו (המהנדס) לשכנע אותו שמדובר בתחביב, בעשייה שולית וחסרת משמעות שמוטב לזנוח אותה ולמצוא עיסוק רציני יותר, למשל – לימודי הנדסה, ולהתמיד בו… (ולעומת זאת – לעידוד שזכה מאמו).
שפילברג – בסרט שמו סם, ועיון קצר בקורות חייו מגלה ששמואל הוא שמו "היהודי" – מספר לנו על הקשר המיוחד שלו עם אמו, פסנתרנית מוכשרת שוויתרה על קריירה מוזיקלית כדי להיות רעיה ואם, על ההבנה והתמיכה שהעניקה לו בדרכו להיות אמן יוצר, ועל העידוד המופלא שזכה לקבל מדודה של אמו, יהודי מבוגר עם מבטא גלותי שפגש אותו (לפי הסרט) רק פעם אחת, אבל השמיע באוזניו את הלקח החשוב ביותר שאמן צריך לדעת: העשייה הזאת היא משמעות חייך. אל תמעל בה, אל תוותר עליה ואל תישמע לקולות שמנסים לומר לך שהיא לא חשובה!
הסרט לא רק מרגש מאוד, הוא גם משעשע ורצוף בדיחות קטנות. כך למשל כשסם, בן דמותו של שפילברג, נאלץ לעבור דירה מפינקס שבאריזונה ללוס אנג'לס, בעקבות רילוקיישן של אביו, הוא סובל בבית הספר מבריונים אנטישמיים. "איך נקלענו פתאום לארץ של ענקים?", הוא שואל את אחותו באחד הימים הראשונים שלהם בבית הספר החדש, ומנסה לפלס לעצמו דרך בתוך קבוצת נערים גבוהים, חסונים ובהיר שיער.
סם־שפילברג זוכה כמובן לתהילה בין בני כיתתו רק אחרי שכישרונו המיוחד מתגלה: הוא מתנדב להסריט את יום הכיף שתלמידי הכיתה האחרונה בבית בבית הספר נוהגים לעשות על חוף הים כחלק מטקסי הפרידה מהמקום. סם, עם יכולתו המיוחדת, עם המבט החד, המקורי והמדויק שלו, לוכד עשרות רגעים משעשעים ומרגשים. התלמידים מריעים לו בתום ההקרנה, אבל זה רק קטע קטן ממה שקורה לו באותו ערב: ברגע מסוים מתעמת אתו אחד הביריונים שמיררו עד כה את חייו. השיחה ביניהם מפתיעה ומרגשת. בסיומה תובע ממנו הביריון לשמור את פרטיה בסוד, וסם נעתר לבקשתו, אך מוסיף – "אלא אם אעשה על זה פעם סרט"… ומיד נבהל משפת הגוף המאיימת של בן שיחו ושב ומבטיח: "מה שלא אעשה לעולם!"
והרי אנחנו יושבים עכשיו וצופים בסרט הזה. רואים את סם נאבק באנטישמיות כשהוא מכחיש שהרג את ישו (האנטישמים תובעים ממנו "להתנצל על הרצח"…), ומסביר ש"לא חייתי לפני אלפי שנים ומעולם לא ביקרתי ברומא" (למיטב ידיעתי ישו לא נשפט והועלה על הצלב ברומא… מילא…). אנחנו רואים את סם תָּמֵהַּ כשהוא מעניק לבת הזוג שלו, נערה מאמינה, שמנסה בלי הרף להמיר את דתו, תליון עם צלב זהב, והיא שואלת אותו "מצאת את ישו?" "בחנות תכשיטים?" הוא משיב לה בפליאה… אנחנו רואים אותו נאבק, חוטף מכות, כועס, נעלב, אוהב, מתרגש…
התענגתי על כל רגע בסרט. על הדרמות המשפחתיות שהוא פורש. על הרגעים היפים ומלאי וההומור, על האהבה הרבה שהוא מביע, לא רק לאמנות, גם לאמו ולאביו, וגם, לרגעים ספורים, לאחיותיו. אבל בעיקר – על תיאור צמיחתו של האמן המצליח.
את הספר La Place, שאותו הקדישה לאביה, פרסמה אנני ארנו לראשונה ב־1983, כלומר לפני הספרים האחרים שלה שקראתי וכתבתי עליהם כאן בבלוג. (אמנה אותם על פי הסדר שהגעתם אליהם, שאינו חופף לסדר שבו נכתבו וכמובן שגם לא לכרונולגיית החיים של ארנו:L'Événementמשנת 2000; Passion simple מ־1991; La Femme מ־1987; Mémoire de fille מ־2016; Honte מ־1997).
מפעים להיווכח עד כמה התקדמה ארנו מאז שפרסמה את La Place. בעיני הטוב שבספריה (שקראתי) הוא זה שפרסמה ב־2016, ובו תיארה את הקיץ המר שחוותה כשהייתה בת שבע עשרה.
בסיומו של La Place מסבירה ארנו, כמו שעשתה גם בספריה האחרים, את המשמעות של הכתיבה מבחינתה: "סיימתי עכשיו לנכס את המורשת שממנה נפרדתי כשנכנסתי לעולמם של הבורגנים המשכילים."
כמי שכבר קראה עוד כמה מהספרים, אני יודעת הרבה יותר פרטים על חייה של ארנו, ואפילו על העתיד שטרם נודע לה כשכתבה את השורות המסכמות הללו. כשהיא מזכירה בספר הנוכחי, כמעט כבדרך אגב, את מחנה הקיץ שבו שימשה מדריכה כשהייתה בת שבע עשרה, אני כבר יודעת מתוך הספר Mémoire de fille מה באמת עבר עליה באותו קיץ, וכשהיא מדברת על השתייכותה לבורגנות המשכילה, אני כבר יודעת למשל שנישואיה לא צלחו, יודעת על ההפלה הטראומתית שעברה רגע לפני שהצטרפה אל המעמד הנחשק, יודעת גם מה עלה בגורלה של אמה של ארנו, בשנים שבאו אחרי שהתאלמנה מבעלה.
הספר שלפנינו הוא אם כן רק מעין התחלה, הניצן שממנו יתפתחו הממוארים האחרים, המופלאים. הוא מעין אימון נגינה על כלים שאותם ארנו תפתח מאוד בשנים הבאות.
עם זאת, כבר אפשר בהחלט לזהות את טביעת האצבע שלה: הכתיבה הארס פואטית, הכוללת רפלקציות על הכתיבה. היא כותבת למשל, בחלקו הראשון של הספר: "נדרש לי זמן רב לכתיבה. כשבחרתי לחשוף את מארג חייו באמצעות כמה עובדות נבחרות ופרטים, אני מרגישה שאני מתרחקת לאטי מדמותו של אבי. השלד של הספר משתלט עליו, ונראה שהרעיונות מתפתחים מאליהם".
אלה מחשבות שסופרים משאירים בדרך כלל מחוץ לספר, אבל לארנו חשוב לתעד את התהליך היצירתי, וזה כמובן מעניין מאוד.
היא מסבירה לנו אפילו את הבחירה לכתוב ממואר ולא פיקשן: "התחוור לי שכתיבה של רומן לא באה בחשבון. אם אני רוצה לספר סיפור על חיים שההכרח שלט בהם, אין לי זכות לבחור בצורה האמנותית הזאת, בפיקשן, ולא לנסות לייצר משהו 'מרגש' או 'לופת'. עלי לערוך את הדברים שאבי אמר, את הטעמים ואת האיפיונים, כמו גם את האירועים שבחייו, בקיצור – את כל הראיות לקיומו, קיום שחלקתי אתו."
"באופן טבעי, אני לא חשה התרוממות רוח בכתיבה של הספר הזה, שנראה כמו משימה שלקחתי על עצמו ושאני נשארת בה קרובה אל המילים והמשפטים ששמעתי," היא מספרת לנו, ומוסיפה תובנה על מציאות החיים של הוריה, שאותה היא מתעדת: "זה היה עולם שבו השפה הביעה מציאות."
אכן, בספריה היא משתמשת בשפה כדי להביע את מציאות החיים: של עצמה, של כל אחד מהוריה, וגם של הסביבה ושל ההיסטוריה והחברה שבתוכה חיה ופעלה. שוב ושוב היא מתעדת אירועים מהמציאות: למשל, מלחמות, גם כאלה שמתרחשות בארצות רחוקות, אבל תמיד מעניינות אותה כעניין שמשפיע ישירות על חייה.
אבל עניינו העיקרי של הממואר הוא – מאבק הקיום של אביה, הצלחתו להפוך מחקלאי לפועל, ולבסוף – לבעלים של חנות מכולת ובית קפה. המעבר שלו ממעמד למעמד, ולבסוף – הצלחתו האולטימטיבית, הסיפוק הגדול ביותר שלו, אולי בעצם סיבת קיומו: העובדה שבתו הצליחה להשתחל לעולם שבז לאביה, ולהשתייך אליו. (מה היו הוריה אומרים היום, אילו נכחו בטקס שבו היא מקבלת את פרס נובל? נעים לדמיין!)
ארנו כתבה עד כה 23 ספרים. קראתי ב"בליץ" וכמעט בנשימה אחת שישה מהם. בעתיד אחזור גם אל האחרים. כתיבתה ממכרת!
ברכות, אנני ארנו, על קבלת פרס נובל לספרות, 2022. כן את בהחלט ראויה לו, והוא ראוי לך!
״אנחנו שנינו״ – המגזין – מגונה יותר מסאד (רולאן בארת)
הקיץ צפיתי לראשונה בסרט פורנו בטלויזיה בערוץ "קנאל +". למכשיר שלי אין ממיר, לכן התמונות על המרקע היו מטושטשות, והדיבורים הוחלפו בהמייה מוזרה, ברחשושים, רשרושים, במעין שפה אחרת, רכה ובלתי מקוטעת. אפשר היה לראות צללית אישה במחוך עם גרבונים, וגבר אחד. העלילה הייתה לא מובנת ולא יכולתי לצפות מה יקרה, מה יהיו התנועות או הפעולות. הגבר התקרב אל האישה. בצילום תקריב, איבר המין של האישה נראה גלוי כולו בריצודי המסך, ואז איברו של הגבר, בזקפה, החליק לתוך האישה. במשך זמן ארוך מאוד, ההלוך ושוב של שני האיברים הוצג מזוויות רבות. הזין הופיע בשנית בידיו של הגבר, והזרע נשפך על בטנה של האישה. מן הסתם מתרגלים למראה הזה, בפעם הראשונה הוא מטלטל. אינספור דורות בחלוף המאות, ורק עכשיו אפשר לראות את זה, איבר המין של האישה וזה של הגבר מתאחדים, הזרע – מה שאי אפשר היה לראות אלא במחיר של מוות כביכול, נעשה היום פשוט כל-כך לצפייה כמו לחיצת ידיים.
נדמה לי שהכתיבה צריכה לשאוף לכך, לרושם שעולה מהרגע של האקט המיני, לאותה חרדה ותדהמה, להשעיה של השיפוט המוסרי.
מאז חודש ספטמבר בשנה שעברה, לא עשיתי דבר מלבד להמתין לגבר: שיתקשר אליי או שיבוא אליי. הלכתי לסופרמרקט, לקולנוע, הבאתי בגדים לגיהוץ, קראתי, בדקתי מבחנים, בדיוק אותם הדברים שעשיתי בעבר, אבל עכשיו לא הצלחתי להתרגל לפעולות האלה, הן נעשו אפשריות רק במאמץ מפרך. בעיקר כשדיברתי הייתה לי תחושה שאני מרחפת. המילים והמשפטים, אפילו הצחוק בפי, נוצקו מחוץ לכל אחיזה של ההיגיון או הרצון. ובאמת, אני זוכרת אך במעורפל מה עשיתי, מה ראיתי בקולנוע, מי היו האנשים שפגשתי. התנהגתי כולי באופן מוכני. המעשים היחידים שבהם פעלתי מתוך רצון או תשוקה, מתוך איזה כוח שעשוי להיקרא אינטיליגנציה אנושית (יכולת השערה, הערכה של בעד ונגד, הסקת מסקנות) היו כולם ביחס לגבר הזה:
לקרוא בעיתון מאמרים על המקום שלו (הוא היה מארץ אחרת)
לבחור בגדים ואיפור
לכתוב לו מכתבים
להציע מחדש את המיטה ולשים פרחים בחדר
לכתוב מה אסור לשכוח להגיד לו בפעם הבאה, שעשוי לעניין אותו
לקנות ויסקי, פירות, מצרכים קטנים ומגוונים לערב שלנו יחד
לדמיין באיזה חדר נעשה אהבה כשיבוא.
בכל השיחות שניהלתי, העניינים היחידים שהעירו אותי מאדישותי נקשרו בגבר הזה, במשרה שלו, בארץ שממנה בא, במקומות שהיה בהם. בן השיח שלי לא חשד שדריכותי הפתאומית אינה קשורה לאופן דיבורו, או לנושא עצמו של דבריו, אלא לעובדה שיום אחד, עשר שנים לפני שפגשתי בו, א', שהיה אז בשליחות בהוואנה, אולי נכנס בדיוק לאותו מועדון לילה, "לה פיורנדיטו", שבן השיח שלי, מרוגש מתשומת לבי המיוחדת, תיאר בפניי עכשיו בפרטי פרטים. גם כאשר קראתי ספר, המשפטים שעליהם השתהיתי עסקו ביחסים שבין גבר ואישה. חשבתי שהם מלמדים אותי דבר מה על א' ושהם נותנים מובן ודאי למה שהתאוותי להאמין בו. הנה, כשקראתי בחיים וגורל של גרוסמן ש"כשאוהבים, מתנשקים בעיניים עצומות", דימיתי שא' אוהב אותי כי הוא מנשק אותי ככה. שאר הספר, אחר כך, חזר להיות עוד אחת מהפעולות שגדשו את השנה הזו, אמצעי לכלות בו את הזמן בין שני מפגשים.
העתיד הצטמצם לשיחת הטלפון הבאה ולמפגש שיקבע בעקבותיה. השתדלתי לא לצאת מהבית מעבר למחויבויותיי המקצועיות – שאת זמניהן הוא ידע – מחשש מתמיד להיעדר ולהחמיץ שיחה ממנו. נמנעתי אפילו מלהשתמש בשואב האבק או במייבש השיער שעלולים היו להחריש את הצלצול. כשהטלפון צלצל הוכיתי בתקווה שלפעמים ארכה לא יותר מהזמן שבו הרמתי באיטיות את השפופרת ואמרתי הלו. כשגיליתי שזה לא הוא, שקעתי באכזבה גדולה כל כך, שנמלאתי תיעוב כלפי האיש בצדו השני של הקו. אבל מרגע ששמעתי את קולו של א', ציפייתי הבלתי מוגבלת, הכואבת, הקנאית מן הסתם, נעלמה כלא הייתה עד שנדמָה לי שהייתי משוגעת וחזרתי באחת אל השפיות. למעשה נדהמתי מהכוח הבלתי סביר של הקול הזה ומהחשיבות המופרזת שהיה לו בחיי.
אם הוא היה מודיע לי שהוא מגיע בעוד שעה – שיש לו ״הזדמנות״, כלומר תירוץ לאחר מבלי שאשתו תחשוד – הייתי נמלאת ציפייה חדשה, ללא שום היגיון, ללא תשוקה אפילו (עד כדי כך ששאלתי את עצמי אם אצליח להגיע לאורגזמה), חשה בדחף יוקד לבצע מטלות שלא מצאתי בהן את ידיי ורגליי: להתקלח, לערוך את השולחן, למרוח לק בציפורניים, להעביר סמרטוט. לא ידעתי עוד למי אני מחכה. נרעדתי כולי מהרגע הזה – ככל שהתקרב נתקפתי באימה ללא שם – שבו אשמע את המכונית עוצרת, השער נסגר, קול צעדיו על מבואת הבטון.
כשהוא הועיד לי זמן המתנה ארוך יותר, שלושה או ארבעה ימים שבין הטלפון שלו לבין בואו, מאסתי מראש בעבודה שאני נדרשת לעשות, בארוחות עם חברים שאליהן אני חייבת ללכת לפני שאראה אותו. לא רציתי לעשות דבר מלבד לחכות לו. ולכן חייתי בחרדה מתעצמת שיופיע משהו וימנע את המפגש שלנו. אחר צוהריים אחד שבו חזרתי אל ביתי במכונית והוא היה צריך להגיע כחצי שעה מאוחר יותר, עברה בי מחשבה מהירה שאני עלולה לעשות תאונה. ומייד: "אני לא יודעת אם אוכל לעצור״.
(לא אחת אני משווה את התשוקה לתאונה מכוונת או לתאונה שבה אפגע, למחלה, לאירוע טראגי פחות או יותר. זוהי דרך בטוחה למדי לאמוד את כוחה של התשוקה – אולי גם לקרוא תיגר על הגורל – ובה בעת להיווכח אם אני מוכנה לשלם את המחיר של הדמיון: "אין לי בעיה שביתי יישרף כל עוד אספיק לגמור את מה שאני כותבת״.)
ברגע שהייתי מוכנה, מאופרת, מסורקת, הבית מסודר, לא יכולתי, אם נשאר לי עוד זמן, לקרוא או לתקן מבחנים. גם לא רציתי, באיזה אופן, להסיח את דעתי בדבר מה שאינו הציפייה לא': לא לבזבז אותה. לפעמים כתבתי על דף את התאריך, את השעה, ו"הוא יבוא" ובהמשך משפטים נוספים, חששות, שהוא לא יבוא, שאין לו חשק. בערב נטלתי שוב את הדף, "הוא בא", וכתבתי בלי סדר דברים שקרו במפגש. ואז הבטתי, המומה, בדף המקושקש, ובו שתי הפסקאות שנכתבו לפני ואחרי, שנקראו בהמשכיות וללא קיטוע. בין השתיים התקיימו שיחות, תנועות גוף, שגרמו לכל השאר להיראות מגוחך, כך גם הכתיבה שבה ניסיתי לקבע אותן. מרחב של זמן המוגדר על ידי שני רעשים של מכונית, ה-25 R שלו עוצרת, ומניעה מחדש, מרחב שבו הייתי בטוחה שמעולם לא היה דבר חשוב יותר בחיי, לא ללדת ילדים, לא להצליח בבחינות הסמכה, אף לא לנסוע רחוק, מאשר זה, להיות במיטה עם הגבר הזה בשעת אחר הצהריים.
הדבר נמשך רק כמה שעות. לא ענדתי את שעון היד שלי, הורדתי אותו רגע לפני בואו. הוא ענד את השעון שלו, חששתי מהרגע שבו ייוועץ בו בחשאי. בפעמים שבהן הלכתי למטבח להביא קרח, הרמתי את עיניי אל שעון המחוגים התלוי מעל הדלת, "קצת יותר משעתיים", "שעה אחת", או "בעוד שעה אהיה כאן בלעדיו". שאלתי את עצמי בתימהון: "איפה ההווה?".
לפני שהלך, הוא התלבש במתינות. הבטתי בו מכפתר את חולצתו, גורב את גרביו, לובש את תחתוניו, את מכנסיו, מסתובב אל המראה כדי לקשור את עניבתו. כשילבש את המקטורן, הכול ייגמר. לא הייתי אלא זמן שעבר דרכי.
את הספר Honte, בושה, כתבה אנני ארנו ב–1995. כמו בספריה הקודמים שקראתי ( (L'Événement ,Femme ,Passion simple ו־Mémoire de fille) גם כאן הסופרת נוגעת במציאות החיצונית ובמה שמתרחש בה, השמכונה במרוצת הזמן "ההיסטוריה". יש בה, במציאות הזאת, משמעות רבה מבחינתה של ארנו.
מיד כשנודע דבר זכייתה בפרס נובל לספרות, מיהרו כלי התקשורת בישראל לדווח על עמדותיה הפוליטיות ויחסה לישראל. כך למשל נכתב בוואלה ב־6 באוקטובר 2022:
"ארנו מזוהה עם השמאל הרדיקלי בצרפת ועם עמדותיו, כולל בנוגע לחרם התרבותי על ישראל. ב-2018 חתמה על עצומה שקראה להחרמת עונת התרבות ישראל-צרפת, במסגרתה התקיימו מאות אירועי תרבות צרפתיים בישראל ומאות אירועי תרבות ישראליים בצרפת, ביוזמת ובמימון הממשלות של שתי המדינות. ב-2019 חתמה על עצומה שגינתה את האירוויזיון בתל אביב וקראה לטלוויזיה הציבורית בצרפת לא לשדר אותו.
"בעצומה שעליה חתמה ב-2019 נכתב: 'אנו קוראים לטלוויזיה הצרפתית ולמשלחת הצרפתית לאירוויזיון לא לשמש כיסוי למשטר ששולח מדי יום שישי צלפים לעזה לירות על ילדים לא חמושים במצעד השיבה. תרבות שמכבדת את עצמה לא מופיעה במדינת אפרטהייד. לא היינו מקבלים את זה לו זה היה בדרום אפריקה, אין סיבה שנקבל את זה כשזה בישראל'".
כשקוראים את יצירותיה של ארנו אי אפשר שלא להבין את העניין המוסרי והרגשי שלה בעוולות המתרחשות בעולם.
בספריה משחקת תפקיד חשוב הנוכחות האימפרליאיסטית של צרפת באלג'יר, ואת הספר Honte היא מסיימת במעין השתאות: עיתונאים שכתבו על התקפת מרגמות קטלנית בסרייבו הזכירו את הבושה העמוקה שהם חשים. הם, כך מתחוור לה, יכולים לחוש בושה בעניין מסוים – המלחמה בבוסניה – ולא לחוש בושה בעניין אחר – המלחמה ברואנדה.
לעומתם הבושה שהיא חשה מאז ומתמיד, מילדות, קיימת כל העת. היא החלה לחוש בה במלוא עוזה כשהייתה בת שתים עשרה, כשאביה ניסה להרוג את אמה. הממואר מתחיל בתיאור אותו מקרה אלים, שעורר בה לא רק בושה, אלא גם חרדה עמוקה מפני העתיד, וחשש מתמיד מפני האסון הנורא העומד להתרגש עליה ועל בני משפחתה. מאוחר יותר, כשנסעה עם אביה לטיול, למעשה – למסע צליינות אל המערה בלורד (ב־1858 התגלגלה בה, כך מספרים המאמינים, מריה הקדושה בגופה של ילדה ענייה, בת איכרים פשוטה) – התעצמה תחושת הבושה. אמה של אנני, ששם ילדותה היה דושן – שלחה את בעלה ואת בתה כדי שיתפללו בלורד. במהלך המסע הבינה אנני עד כמה היא והוריה שונים מזולתם, עד כמה הם קרתנים, עד כמה מביכים פרטים כה רבים בחייה: "המשתנה בחצר הבית, חדר השינה המשותף (מאחר שכך נהגו בכפר, ומאחר שהיה חסר מקום, ישנתי במיטה עם הורי), ההתנהגות האלימה והשפה הגסה של אמי, הלקוחות השתויים והמשפחות שלא שילמו לנו." בושה!
"תחושה הבושה הייתה עניין רגיל. היא הייתה בעיני תוצאה בלתי נמנעת של העיסוק של הורי, של הקשיים הפיננסיים שלהם, של מוצאם במעמד הפועלים ושל אופי ההתנהגות שלנו באופן כללי. ומה שקרה באותו יום ראשון בחודש יוני [כשאביה ניסה להרוג את אמה]. בושה נהפכה לדרך חיים חדשה מבחינתי. אני חושבת שאפילו לא הייתי ערה לקיומה, היא נהפכה לחלק מגופי."
כפי שכבר נוכחתי בספריה האחרים של אנני ארנו שקראתי, כל אחד מהם "מוקדש" לעניין מסוים. ב־L'Événement היא מספרת על הפלה שעברה. ב־Femme – על חיי אמה ומותה. ב־Mémoire de fille על מה שקרה לה בקיץ שבו מלאו לה שבע עשרה, וב־Passion simple על התאהבותה האובססיבית בגבר נשוי.
ב־Honte מספרת ארנו על עיירת ילדותה, לילבון, שהיא הגיבורה הראשית בממואר. באחד הספרים הקודמים שלה שקראתי, Femme, ארנו מספרת שנסעה לקבור את אמה בלילבון, אבל אינה מייחדת שם מקום נרחב לעיירה. היא רק מתארת איך דודתה הפצירה בה להישאר לארוחה (במסעדה), איך התלבטה ובסוף החליטה להיעתר להזמנה. כאן ב־Honte, אפשר להבין את עוצמת הניתוק והשינוי שארנו עברה. בספר שלפנינו היא אפילו מסרבת להזכיר את שם העיירה, ומציינת אותה רק באות ל'.
כמובן שמבחינה כרונולוגית הכתיבה של Honte קדמה לממואר העוסק במות אמה, ומי שקרא את הספרים "על פי סדרם" יודע הרבה יותר מאשר מי שמדלגת, כמוני, מעניין לעניין ומתקופה לתקופה, אבל הספרים לומדים "להסתדר" במוח על פי הכרונולוגיה שלהם, ונוצרת לאט לאט עלילת החיים שארנו פורשת לפנינו לאורך שנים רבות – ואנחנו לומדים להכיר את חייה.
גם ב־Honte לרפלקציה על הכתיבה עצמה מוקדש מקום. לאחר שנזכרה בניסיונו של אביה להרוג את אמה, כך היא מספרת, חיה במשך כמה ימים עם הזיכרון, "וכשכתבתי עליו יכולתי לראות אותו ממוקד, עם צורות וצבעים מוגדרים; יכולתי אפילו לשמוע קולות."
תוך כדי כתיבת הספר היא מציינת: "אם, כפי שאפשר להבין מתוך כמה אינדיקציות (הצורך לקרוא שוב שורות שכתבתי חוסר היכולת לקחת על עצמי משהו אחר), התחלתי לכתוב ספר חדש, מסתבר שהסתכנתי בכך שגיליתי הכול מראש."
"הכול" – כלומר, הניסיון של אביה להרוג את אמה. ככל שהממואר מתקדם, ברור לגמרי שהמוקד שלו איננו בקשר בין הוריה, אלא במצע החברתי והתרבותי שבו גידלו אותה, לפיכך מדובר גם כאן בכתיבה שמתארת לא רק את עצמה ואת משפחתה, אלא בכזאת שיש בה ערך נוסף. מה קורה למי שנולד בעיירה קטנה, שבה העניין העיקרי של בני האדם הוא – הזולת, הרכילות עליו, הזהירות המופלגת של כל אחד ואחד להישמר מפני רכילות כזאת? איך חיים כשכל מעשה, כל נשימה, כל דיבור, זוכים לתשומת לב, לבדיקה מדוקדקת, לניתוחים? למשל – כמה דוגמאות קטנות – כשאדם חולף על פני ביתו של הזולת, הוא לעולם לא יפנה את מבטו לעבר הבית, שמא ייתפס כסקרן! וזאת בשעה שהסקרנות היא המוטיב העיקרי בחייהם של תושבי העיירה! מה קורה למי שגדלה בחברה שבה לא חושבים, אלא פועלים ועושים?
"בגיל שתים עשרה חייתי על פי כללים וחוקים של העולם הזה. לא עלה בדעתי שייתכנו כללים וחוקים שונים."
בחברה הקרתנית של העיירה "גינו באופן מוחלט גירושים, קומוניסטים, זוגות לא נשואים, אמהות יחידניות, נשים ששתו, שעברו הפלה, שראשיהן גולחו אחרי הניצחון על גרמניה, נשים שלא החזיקו בית מסודר, וכן הלאה. גינוי חמור פחות היה כלפי נערות שהרו לפני שנישאו וגברים שבילו בבית קפה (לילדים ולבני נוער היה מותר לבלות)."
ארנו מתארת את העיירה בדקדקנות ובפרוטרוט: איך היא נראית, מה יש בה, איך פועלים בתי הספר בתחומה, מה ההבדלים בין בית הספר הפרטים לציבורי: היא עצמה למדה בבית ספר פרטי, שניהלו אותו ולימדו בו נזירות, ונחשבה פריבילגית, שכן הוריה שילמו שכר לימוד, אבל באותו בית ספר הייתה גם פנימייה לילדות עניות או יתומות, שהילדות מהבתים המבוססים יכלו לזהות אותן, בין היתר, בשל הבגדים המרופטים שלבשו, לא פעם – בגדים שהילדות האחרות נפטרו מהם. (נזכרתי, כמובן, באבא ארך רגליים, של ג'יין וובסטר, בטראומה של ג'ודי, שמא יתגלה לאחת הילדות העשירות בבית הספר שהיא לובשת את שמלתה הישנה).
"שיבחו אנשים שעבדו היטב," היא כותבת, "גם אם זה לא כיפר על מעשיהם השליליים, זה אפשר לקבל אותם", היא מסבירה ומדגימה: "אמנם הוא שותה, אבל הוא עובד קשה."
חשדו בעיירה באנשים שנהגו להתלהב. "מוטב היה לומר – 'זה לא מזיז לי'."
השאיפה הייתה – להגיע למצב שהכול יחבבו אותך.
הצורך היה – להסוות כל דבר שעלול לעורר עניין או סקרנות.
בביתם, שהיה צמוד לחנות המכולת, דחו כל ויכוח עד שאחרון הקונים ילך, "אחרת מה יחשבו עלינו?"
האם המקום שבו גדלה הוא זה שמעורר בארנו את התחושה שכתיבתה "מוגבלת לשפה החומרית של העבר: המילים והתחביר שלא הגיעו אלי אז, מעולם לא הגיעו. לעולם לא אוכל ליהנות מיכולת ללהטט עם דימויים או לשחק עם הסגנון."
מעניין כל כך לקרוא את חוות הדעת הזאת, הרפלקציה הארס פואטית, על כתיבתה. האם היא באמת רואה את חסרונותיה, או שכבר למדה להעריך אותם, זאת עוד לפני שהתבשרה שזכתה בפרס נובל לספרות?
בתום קריאת הספר הרביעי של ארנו אני יכולה לומר שהשתכנעתי: כן, בהחלט – פרס נובל!
מדובר בספר חשוב מאוד. אין ספק שהשפעתם של הספרים מצטברת, וככל שמכירים יותר את ארנו ואת כתיבתה האוטוביוגרפית, אפשר יותר להעריך את עוצמתה יוצאת הדופן.
כמו בשלושת הספרים הקודמים שלה שקראתי (L'Événement ,Femme ו־Passion simple), גם הספר שלפנינו מוקדש ל"נושא" ולעניין שהתרחש בפרק זמן מסוים בצעירותה של ארנו.
כבר הגעתי למסקנה שכל הספרים הללו אינם אלא ספר אחד, שכתיבתו מתמשכת לאורך שנים רבות, אבל חלקיו אינם חופפים את כרונולוגיית החיים של ארנו. כלומר, מדובר בסוז'ט (האירועים שסדרם מוצג בהתאם להחלטת הכותבת) ולא בפבולה (עלילת החיים על פי סדרה). כמו הספרים הקודמים, גם Mémoire de fille נקשר אל הממוארים האחרים. מהספר Femme אנחנו מכירים את ארנו הילדה, הנערה, שאמה מעודדת אותה ללמוד (ולא לעשות שום דבר אחר – חברים הם כמובן מחוץ לתחום), כדי שתתקדם בחיים. כאן היא שבה ומספרת לנו איך בבית הוריה "היא חיה ומתנהגת כמו מלכה".
ב־Mémoire de fille מספרת ארנו לנו, ובעצם – לעצמה, על הקיץ שבו, כשהייתה בת שבע עשרה, יצאה לראשונה מבית הוריה, מעיניה הפקוחות והמשגיחות של אמה, והשתתפה כמדריכה במחנה קיץ לילדים.
היא מנסה להבין מה קרה לה במהלך אותו קיץ. מה משמעותם של שרשרת המעשים הקיצוניים ושל החוויות וההתנסויות שיכלו כנראה לקרות רק לצעירה תמימה מאוד, שבאה מרקע דתי, עתיר איסורים וּכְפִיּוֹת, צעירה שלא היו לה עד אז קשרים חברתיים משמעותיים, ודאי שלא עם בנים, והיא ערגה אל החופש, קיוותה להימלט מהכבלים, רצתה לחוש את עוצמת החיים ואת הריגושים שיכולים להיות בהם, והייתה זקוקה עד כלות לתחושה של השתייכות אל חברת בני גילה. ארנו מתארת את הבלבול, אובדן השליטה, בעיקר – את חוסר יכולתה של הילדה ההיא להבין מה בעצם קורה לה, ומה המשמעות של המערבולת הבלתי צפויה שנסחפה לתוכה.
גם כאן, כמו בספרים הקודמים של ארנו שקראתי, יש משמעות רבה למבט הארס פואטי של הסופרת, שהכתיבה מעניקה לחייה משמעות, וזאת אחת הסיבות לחשיבות שהיא מעניקה לתיעוד הקיץ ההוא, כשהייתה בת שבע עשרה. "בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, יגיע הספר האחרון, כמו שיש תמיד מאהב אחרון" (את הספר שלפנינו פרסמה ב־2016, כלומר – כשהייתה בת 76, והצורך להתוודע אל אותו פרק בחייה נעשה פתאום דחוף וחיוני).
"יום אחד לא יישאר אף אחד שיזכור," היא כותבת בתחילתו של הממואר, "מה שהנערה, ולא אף אחד אחר, חוותה, יישאר נטול הסבר, חיים שחיו אותם לשווא."
הכתיבה – היא בלבד – יכולה, מבחינתה של ארנו, להעניק משמעות ופשר. "היא מאפשרת לי להתעלות מעל הזמן. המחשבה של 'סתם ליהנות מהחיים' בלתי נסבלת. כל רגע שאין בו פרויקט כתיבה דומה לסוף."
מרתקות ההתלבטויות שהיא משתפת אותנו בהן: האם לכתוב על הנערה ההיא בגוף ראשון או שלישי? מדובר בה עצמה או באדם זר? היא מוכיחה לנו עד כמה פרטי חייה של הנערה ההיא נהירים לה, היא זוכרת מה לבשה, מה חשבה, מה רצתה, אבל העתיד שלה הוא העבר של ארנו הכותבת עליה. לפיכך יש מקומות שבהם שני הגופים מעורבים ממש בתוך משפט אחד: בחירה אמנותית שארנו הסבירה לנו אותה.
כמו בספריה הקודמים שקראתי, גם ב־Mémoire de fille עוצרת ארנו מדי פעם את הסיפור ומשתפת אותנו בהתלבטויות שלה ככותבת: "אני רוצה להפסיק כאן, כאילו שדי בכל מה שנאמר עד כה כדי להבהיר את מה שיש לדעת כהכנה להמשך – אשליה רומנטית, שהיא תיאור הולם לגיבורה של סיפורת. אבל עלינו להתקדם, להגדיר את הרקע – החברתי, המשפחתי והמיני – שהעיר את התשוקה ההיא, את הגאווה ואת הציפייה, באותו רגע בזמן; לחפש את הסיבות לגאווה ואת מקורותיו של החלום." ארנו נוגעת בכך שהדברים האישיים שהיא מספרת אינם שלה בלבד. מבקשת שנבין עד כמה הם חשובים כביקורת חברתית, כאמירה כללית שאינה נוגעת רק בה עצמה. היא כותבת על "הנורמות והחוקים של החברה הצרפתית לפני יובל שנים", אבל אני, שקוראת את ספריה לא במקור אלא בתרגומם לאנגלית, יודעת שהדברים שהיא כותבת עליהם אינם קשורים רק לחברה הצרפתית. הם מוכרים לי כל כך. מזכירים לי, חרף הפערים במקום ובזמן (אני צעירה מארנו באחת עשרה שנים), התנסויות מחיי. עד כדי כך שהיו רגעים שתהיתי – איך זה שארנו כתבה את הספר הזה, ולא אני? איך זה שהיא יודעת כך להשמיע את הקול שלי (גם אם לא באתי ממשפחה קתולית ולא עברתי קיץ דומה לזה שארנו חוותה)?
כן, בהחלט, פרס נובל, ועוד איך! ואני, שהתמכרתי, עוברת אל הספר החמישי: La Honte, באנגלית – Shame. הוא מתחיל כך: "אבא שלי ניסה להרוג את אימא שלי ביום ראשון אחד, בחודש יוני." איך אפשר להתאפק ולא להזדרז ולקרוא אותו?
הספר השלישי של זוכת פרס נובל לספרות השנה (2022) שקראתי (גם אותו באנגלית) התחיל לעורר בי תחושה ששלושת הספרים הם בעצם פרקים בממואר אחד. הם דומים, מתכתבים זה עם זה ומאזכרים זה את זה, גם אם כל אחד מהם מתמקד ב"נושא" ספציפי ומסוים: L'Événement מספר על ההפלה שעברה בצעירותה, Femme על חייה ומותה של אמה, ובספר שלפנינו – פרשת אהבים עזת תשוקה שניהלה עם גבר מזרח אירופי נשוי.
למעשה, תחילתו של L'Événement – האירוע, בעברית – היא סופו של Passion simple, שכן בהקדמה של סיפור ההפלה היא מספרת איך הגיעה לקלינקה שמיועדת לחולי איידס כדי לבדוק אם נדבקה במחלה. בספר L'Événement אנחנו לא יודעים במי היא חושדת, וב־Passion simple אנחנו מגלים שמדובר במאהב הנשוי: אחרי שעזב אותה התחילה פתאום לחשוב שאולי השאיר לה לפחות "מתנה" אחת ממשית: את המחלה…
הדמיון בין שלושת הממוארים, בעיקר הדמיון ל–Femme, הוא בקטעים הארס־ פואטיים. בשני הספרים עסוקה ארנו במשמעות שיש לכתיבה מבחינתה. בספר שלפנינו היא אפילו מנסה להסביר לעצמה, ולנו הקוראים, את ההבדל שיש בין אקצהביציוניזם לבין כתיבת ממואר. ההסבר שלה מרתק: "טעות היא להשוות בין אדם שכותב על חייו לבין אקצהיביציוניסט, כי האחרון מונע מתשוקה אחת בלבד: להראות את עצמו, ובו בזמן גם להיראות", בשעה שהיא, כאדם כותב, נשענת על פער הזמנים שבין הכתיבה, בזמן שרק היא רואה את הכתוב, לבין "הרגע שבו אנשים אחרים יקראו את הדברים, רגע ש[בשעת הכתיבה] אני חשה כי לא יגיע לעולם", והיא מוסיפה: "עד אז אולי אעבור תאונה או אמות. מלחמה או הפיכה יכולות לפרוץ. העיכוב מאפשר לי לכתוב היום, כמו שבגיל שש עשרה נהגתי להשתזף במשך יום שלם בשמש הקופחת, או בגיל עשרים – להתעלס בלי להשתמש באמצעי מניעה, בלי לחשוב על התוצאות."
מרתק!
(אמרה לי פעם אנה הרמן, משוררת מופלאה והעורכת של ספר שירים שכתבתי: לכתוב צריך מתוך תחושה שזה לא יתפרסם לעולם!)
במקום אחר בממואר כותבת ארנו כי "להמשיך לכתוב עוד ועוד – זאת הדרך לדחות את הטראומה שמתחוללת כשנותנים לאחרים לקרוא." אקצהביציוניזם? לא ממש…
הדברים הללו מעניינים מאוד, במיוחד מכיוון שעוצמת החשיפה העצמית של ארנו ב–Passion simple פשוט מדהימה. כמו בתיאור ההפלה שעברה, שם לא חסכה מאתנו אף פרט מחריד אחד, גם כאן ארנו לא מוותרת לעצמה. היא מספרת לנו על האובססיה הטוטלית שחשה כשהתמכרה לקשר הגופני עם המאהב שלה. והיא פורטת את האובססיה לפרטי פרטים. בכל אחד מעמודי הספר היא מונה אותם. אפילו אחרי שהמאהב עזב אותה וחזר לארצו, היא ממשיכה עם המחשבות האובססיביות. כך למשל היא נעתרת להזמנה להשתתף בכנס בקופנהגן, אף על פי שאין לה שום חשק או מוטיבציה. "במטוס, בדרך חזרה, חשבתי על זה שנסעתי לדנמרק רק כדי לשלוח משם לגבר גלויה."
את האובססיה היא מכנה passion. באנגלית, וכנראה שגם בצרפתית, למילה passion יש קונוטציה דתית, שכן היא מתארת לא רק תשוקה גופנית ומינית, אלא גם את ייסוריו של ישו בדרך אל הצלב, ועליו. במשמעות הזאת מתרגמים אותה בעברית לא במילה "תשוקה", אלא במילה "פסיון": יצירה דתית בעלת אופי דרמטי, המבוססת על טקסטים מהברית החדשה. בממואר ה־passion מקבלת ממדים כמעט מיתיים. שום דבר חוץ מביקוריו הנכספים של הגבר לא מעניין אותה. היא איבדה כל קשר אל מציאות החיים שקדמה להיכרות ביניהם. כשהוא הולך היא שקועה בהזיות על מה שקרה ביניהם, ואז מתחילה לייחל למפגש הבא. הכול מנותב רק למחשבות עליו. פעם אהבה להקשיב למוזיקה קלאסית. עכשיו – לשירים רומנטיים, שאולי יבהירו לה משהו על רגשותיה. אם מישהו מזכיר איזה מועדון לילה בהוואנה, היא מקשיבה בתשומת לב, רק משום שהיא נזכרת שהמאהב נשלח פעם להוואנה, ואולי ביקר באותו מועדון לילה…
בניגוד לרצונה אפילו את שני בניה הסטודנטים (כאן אנחנו נזכרים בממואר Femme, שכן היא מסבירה לנו שוב מדוע גם את הוריה הקפידה למדר, ולא אפשרה להם לדעת משהו על חייה האהבה שלה) היא כמעט מקריבה לטובת הקשר עם הגבר: אמנם הייתה מעדיפה שלא לערב אותם במה שקורה לה, אבל בלית ברירה היא מתנה את ביקוריהם בביתה בכך שיתקשרו מראש כדי שתוכל לאשר להם להגיע, רק במקרה שהגבר אינו שם, ועליהם לדעת שאם המאהב יודיע שהוא רוצה לבוא, הם יידרשו להסתלק מיד…
כל דבר קשור למאהב, ומשמש לה אות או סימן. למשל, היא קראה שאנשים מאוהבים נוהגים להתנשק בעיניים עצומות, ולכן הסיקה מיד שהגבר מאוהב בה, שהרי הוא עוצם את העיניים כשהוא מנשק אותה…
כל מה שנמצא בחיי היומיום שלה נקשר בקיומו של המאהב, וגם בולם ומונע ממנה כל מיני פעולות יומיומיות: היא לא שואבת את האבק ולא מייבשת את השיער במייבש, שמא לא תשמע את הטלפון מצלצל…
היא שקועה כל כך בתשוקה, בצורך שלה להיות עם הגבר, עד שכשהיא אתו היא שמה כל הזמן לב למחוגי השעון, אבל לא במחיצתו של הגבר! היא מבועתת מהמבט שהוא מגניב אל השעון שהוא עונד, מבט שמבשר את סיומה המתקרב של הפגישה! היא הולכת למטבח, "כדי להביא מים קרים", ובודקת: כמה זמן נשאר? עוד שעתיים… עוד שעה… עד שהיא תוהה – "מתי בכלל מתקיים ההווה?" (שהרי הזמן לא מפסיק להתקדם)…
"נהגתי למנות את הפעמים שהתעלסנו. הרגשתי שבכל פעם נוסף לקשר בינינו משהו חדש, אבל שההצטברות הזאת של נגיעות ושל עונג תרחיק אותנו בסופו של דבר זה מזה. ישרפו את הון התשוקה. מה שהרווחנו בעוצמה הגופנית הפסדנו בזמן שעמד לרשותנו."
לדעתי עניינו של הממואר הזה בכל זאת איננו בתשוקה הגופנית, אלא בכתיבה. במה שמניע אותה. באיך היא פועלת. במה משמעותה. עד כמה היא מפחידה, משמרת, או מאפשרת. מה היא תובעת.
"לעתים תכופות חשתי שאני חיה את התשוקה הזאת, בדומה לאיך שאני כותבת ספר: אותה נחישות לדייק בכל תמונה, אותה תשומת לב מדוקדקת לכל פרט. יכולתי אפילו להשלים עם המוות, בתנאי שאמצה עד תום את התשוקה הזאת – כמו שאני מוכנה למות כמה חודשים אחרי שאסיים לכתוב את הספר הזה.
זאת התשוקה האמיתית. אלה החומרים הנדרשים לה וזה המעשה החשוב באמת!
אחרי הספר L'Événement של זוכת פרס נובל לספרות השנה (2022), קראתי, כמובטח, ספר נוסף שלה. משמעות שמו בצרפתית היא בפשטות – "אישה". באנגלית הוא תורגם כ"סיפורה של אישה".
הספר לא תורגם לעברית, ומאחר שלצערי אני לא קוראת צרפתית, נאלצתי לקרוא את הגרסה האנגלית.
ובכן כך: קודם כול, כמו האירוע, גם הספר שלפנינו קריא מאוד. (וכנראה כמו כל ספריה של ארנו, אמשיך לבדוק…). גם כאן מדובר בממואר.
ב־Femme כתבה ארנו על מות אמה, ובעצם – תיעדה את חייה, מתחילתם ועד סופם. את הממואר התחילה לכתוב ימים אחדים אחרי שאמה הלכה לעולמה, וכתבה אותו במשך כעשרה חודשים. מה שמעניין, לא פחות מהנושא העיקרי עצמו, זה שלאורך הכתיבה ארנו מתייחסת אל עצמה ואל הכתיבה, במהלך ארס־פואטי. היא מעוררת כל הזמן את התחושה שהיא מודעת לעצמה, מודעת לכך שהיא מתעדת, מודעת למשמעות של התיעוד, איך הוא משרת אותה, מה הוא עושה לה תוך כדי. מתעוררת אם כן תחושה של שיחה מתמשכת שהולכת ומתפתחת לנגד עינינו, לא של "מוצר" מוגמר שאנחנו קוראים אחרי שהסופרת ליטשה אותו, אחרי שמחקה חלקים, התלבטה, שינתה… יש להניח שארנו ערכה את כתב היד, אבל התוצאה המתקבלת היא של כתיבה כמעט יומנית, שכוללת, כאמור, הרבה רפלקציה על המעשה עצמו.
"אני מרגישה בכוחם המנחם של משפטים פשוטים, או קלישאות", היא מציינת מיד אחרי שהיא כותבת שהיא חשה "מין ריקנות כזאת: זה האביב הראשון שהיא כבר לא תראה," ואז כמו מותחת על עצמה ביקורת: איזו מחשבה בנלית. ובכל זאת משאירה על כנו את המשפט ה"קלישאתי", כי הוא בכל זאת נכון, כי הוא בכל זאת מדויק.
"אני מאמינה שאני כותבת על אימא שלי כי עכשיו תורי להביא אותה לעולם," היא כותבת בערך בתום השליש הראשון של הספר, כמו מסבירה לעצמה וגם לנו מה מניע אותה: התחושה שכתיבתה מעניקה סוג של חיים חדשים לאישה שמתה – זאת שנולדה למשפחה כפרית; שהעבודה בבית חרושת נחשבה בעיניה עלייה בדרגה; שחלמה על השיפור האולטימטיבי מבחינתה: להיות מוכרת בחנות, אבל הצליחה הרבה יותר, שכן בתבונתה העסקית השכילה לקנות חנות כזאת, ובצמוד לה – בית קפה. אמה ניהלה את השניים וגילתה יכולות מפתיעות, שעזרו לה לשגשג עד כמה שאפשר כבעלת חנות מכולת. ארנו מספרת איך אמה התמידה לקבל את פני הלקוחות במאור פנים, בתשומת לב אישית (ואז – בפרטיות של ביתה הצמוד לחנות – קרסה, נטולת כוחות בשל העמדת הפנים המאומצת, המתמשכת). אבל הישגה הנפלא ביותר היה, כך מתארת ארנו, היא עצמה. בתה. האם פטרה את הבת מכל חובות היומיום, בתנאי שתלמד, תתקדם, ותשפר את מעמדה בעולם.
כשקוראים את Femme, שהקדים את L'Événement בשלוש עשרה שנים (אני קראתי אותם בסדר הפוך), אפשר להבין יותר את מצוקתה של ארנו כשהרתה לגבר מזדמן. כשקראתי את האירועהתקשיתי להבין מדוע הרגישה בודדה כל כך. מדוע הסתירה מהוריה את היריונה (עד כדי רמייה ממש, כשהניחה בראש ערימת הבגדים המלוכלכים שהביאה אל אמה לכביסה בביקורה השבועי הקבוע, תחתונים מוכתמים בהפרשה דמית, כדי שאמה תחשוב שהיא במחזור ולא תעלה בדעתה שבתה הרתה). מדוע נאלצה לחפש פתרון, הפלה, כל כך לבד, ולא נעזרה בהוריה? אחרי Femme ברור לגמרי: ארנו לא יכלה בשום פנים ואופן לאפשר לאמה, שהקריבה למענה הכול, לדעת מה קרה לה. הייתה חייבת להסתיר ממנה את המעשה הנורא, שהעמיד בסכנה את כל המאמצים, את כל התקוות שאמה תלתה בה!
כשאמה הייתה נערה שחיה בעיירה קטנה, כותבת ארנו, "במקום שבו עניינן העיקרי של הבריות היה לדעת כמה שיותר על שכניהם, התרחש קונפליקט בלתי נמנע בין הרצון 'ליהנות מהנעורים' לחשש לאבד את המוניטין. אמי ניסתה להתאים את עצמה לדימוי הנעלה ביותר שיכול להיות לאנשים מסוגה: 'פועלת בבית חרושת, ובכל זאת – מכובדת."
כשארנו נישאה לאקדמאי, שמשפחתו באה מרקע שונה מזה של הוריה, חששה אמה שהמחותנים שלה מתנשאים מעליה. כדי "לפצות" את בתה ואת חתנה הקפידה כל השנים להעניק להם כסף ועזרה ככל יכולתה. "היא לא האמינה שאפשר לאהוב אותה בפני עצמה," כותבת ארנו, ואי אפשר שלא לחוש בכאב הנסתר, שלא נאמר במילים מפורשות.
ארנו כותבת על אמה, ובד בבד כותבת על הכתיבה: "לפני חודשיים התחלתי את הספר הזה, וכתבתי על דף ריק 'אימא שלי מתה ביום שני 7 באפריל'. אני יכולה עכשיו להסכין עם המשפט הזה. כשאני קוראת אותו, אני מרגישה כאילו מישהו אחר כתב אותו, אבל אני לא יכולה להתקרב לבית החולים ולבית האבות, או להיזכר פתאום בפרטים מיומה האחרון. בהתחלה חשבתי שלא אתקשה לכתוב. למעשה, אני מקדישה זמן רב למחשבות על מה עלי לומר ועל בחירת מילים וניסוחים, כאילו שקיים רק סדר אחד נצחי וקבוע שאמור להביע את האמת על אמי (אם כי איני יכולה לומר מה יש באמת הזאת). כשאני כותבת חשוב לי רק למצוא את הסדר המסוים הזה."
הממואר כולו הוא הניסיון (וההצלחה!) למצוא את הסדר. למצוא פשר בחייה ובמותה של האם. להביע את מגוון התובנות והרגשות שארנו חשה כלפיה, לתאר מה חשה כלפי אישה קרובה כל כך, שרצתה, לדעתה של ארנו, להמשיך לחיות גם כשנעשתה דמנטית, גם כשכבר לא ידעה מי היא והיכן היא.
תיאור ההתדרדרות ההדרגתית מכמיר לב ומזעזע, אבל הוא מראה גם תשוקה לחיים ותחושה שיש בהם טעם. קרובי המשפחה הרחוקים של האם לא הבינו בשביל מה היא המשיכה לחיות עוד כשנתיים אחרי שאיבדה את תבונתה. ארנו מאפשרת לנו לראות שייתכנו יופי, קרבה, אינטמיות – אהבה! – גם במקומות החשוכים ביותר, כשהנפש נראית כאילו הלכה לאיבוד.
אני ממשיכה לספר נוסף של ארנו במסע מסקרן אל נבכי יצירתה.
מודה: עד לפני שהודיעו כי אנני ארנו היא כלת פרס נובל לספרות השנה, 2022, לא הכרתי את ספריה. ארנו תקבל את הפרס בטקס שיערך בשבת הקרובה. את השבוע הקרוב אקדיש לכמה מספריה, כל יום – טור על ספר אחר.
רק שניים מהם, האירוע ולא קמתי מהלילה שלי תורגמו מצרפתית לעברית, ושניהם לא זמינים באתר e-vrit, שבו אני נוהגת לקנות ספרים דיגיטליים. אפשר לקרוא אותם רק בגרסה מודפסת. למי יש סבלנות לחכות? החלטתי אם כן לקרוא את התרגום לאנגלית, הזמין, כפי שאני אוהבת, בלחיצת כפתור אחת…
התחלתי עם האירוע, שבאנגלית נקרא Happening ובצרפתית – L'Événement.
מדובר בממואר. ארנו מספרת בו על אירוע שהתרחש בחייה בעבר הרחוק, ב–1963, כשהייתה סטודנטית (הספר ראה אור לראשונה בשנת 2000, כלומר – שלושים ושבע שנים לאחר מעשה). בעקבות קשר קצר מועד ולא מחייב עם סטודנט, חבר לספסל הלימודים, הרתה ארנו, שהייתה אז בתחילת דרכה, צעירה שמתעתדת לפתח קריירה אקדמית או אמנותית, ובעיקר – נחושה בדעתה להתרחק ממעמד הפועלים ומהעוני שלתוכם נולדה – ואין בה שום יכולת או רצון ללדת תינוק לא רצוי, שישנה את מהלך חייה.
ארנו מיטיבה לתאר את חוסר האונים של אישה צעירה שאין לה מושג מה עושים. היא לא יודעת אפילו איך מבצעים הפלה, וודאי שלא אל מי לפנות, וכיצד.
הגברים הסובבים אותה נחשפים במלוא קלונם. לא רק הגבר שאמור היה להיות שותף לתוצאות המעשה שעשו ביחד, אלא גם ידידים־לכאורה שמצבה רק עורר בהם סקרנות מגעילה והתרגשות ארוטית: בבת אחת השתנתה בעיניהם תדמיתה והיא נראתה להם פתאום אישה מתירנית וזמינה: "בעיני רוחו נהפכתי מצעירה שעלולה לסרב, לאישה מסוג אחר, כזאת שבלי ספק כבר אמרה פעם אחת 'כן'. זה היה בתקופה שבה ההבדל בין שני סוגי הנשים היה חשוב מאוד, והוא הכתיב את היחס של בחורים כלפי נערות. ג'ן ט' היה פשוט פרגמטי. הוא היה בטוח שלא יכניס אותי להיריון, כי כבר הייתי במצב הזה…" ארנו חשה שהגבר שפנתה אליו כדי שיעזור לה היה אפילו מבודח קמעא למראה המהפך שחל בה, לא עוד "סטודנטית־לדוגמה", אלא "צעירה נואשת". ארנו פנתה אליו כי ידעה שהוא פעיל בארגון שהפיץ מידע לגבי "תכנון המשפחה". התברר לה שהפלה שמבקשת לעבור צעירה רווקה אינה נכללת ברעיון של "תכנון המשפחה".
גם רופא שפנתה אליו סירב לעזור לה. "צעירות כמוני בזבזו את זמנם של רופאים. נשים נטולות קשרים וכסף – שהרי אחרת לא היינו מגיעות אליהם – שימשו תזכורת תמידית לכך שהחוק ישלח אותם לבית הסוהר ויסגור להם את הקליניקה לצמיתות. הם לעולם לא יאמרו לנו את האמת: שאינם מוכנים להקריב את הקריירה שלהם למען איזו פרגיונת מטומטמת שנדפקה. או אולי בגלל תחושת החובה שלהם, הם העדיפו למות ולא להפר את החוק, שיכול לעלות בחייהן של נשים. ודאי הניחו שרוב הנשים לא יוותרו על ההפלה, למרות האיסור. ואישה שתתקע לתוך הרחם שלה מסרגה בכלל לא שקולה להרס הקריירה שלך." (תרגום שלי מהגרסה האנגלית)
האם שאל את עצמו מישהו מדוע, בעצם, אסור לאישה להפיל עובר לא רצוי, שנוצר בעקבות יחסי מין אקראיים, עם גבר שאין אתו שום קשר משמעותי? מדוע גברים יכולים להמשיך בחייהם כאילו כלום, ורק האישה נדרשת לשלם את מלוא המחיר, ולכל החיים, אם ההפלה לא מתבצעת? "לא ידעת אם אסור להפיל כי הפלה היא דבר רע, או שהיא רעה, כי היא אסורה. אנשים קבעו את שיפוטם בעקבות החוק. את החוק עצמו הם לא שפטו."
ארנו כתבה את הספר בתחושה שהכול השתנה: בשנת 2000 ההפלה בצרפת כבר הייתה חוקית. מי העלה אז בדעתו ששוב יתחולל בעולם מהפך, שבארצות הברית יהפוך בית המשפט העליון על פיה את הפסיקה המכונה "רו נגד וייד" מ־1973, שקבעה כי לנשים בהריון שמעוניינות לעבור הפלה יש הגנות פדרליות המעוגנות בחוקה, וכי נשים יאלצו שוב להיאבק על הזכות לקבוע מה ייעשה בגופן.
כשקראתי את הספר תהיתי אם הוא מצדיק בעיני את הקבלה של פרס נובל לספרות, פרס מכובד, הפרס הנחשב ביותר.
לא הוגן לשפוט על פי ספר אחד, שהרי הפרס ניתן על מכלול יצירתה, וארנו פרסמה עשרים ושלושה ספרים. אכן, יש בספר עוצמה רבה. מרגשים דבריה של ארנו על האחווה הנשית שזכתה לה, הסיוע בפועל, בכסף, במעשים, אפילו מנשים זרות לגמרי, לא כל שכן מחברות.
מחריד ומבעית במיוחד התיאור של ההפלה עצמה שארנו עברה.
כמה ימים אחרי הקריאה של הספר עוד המשיך התיאור להדהד בתודעתי, המשיך לזעזע אותי.
הנה הקטע, בתרגומה של נורה בונה, כפי שראה אור בהוצאת רסלינג, סדרת ושתי.(את הקטע המתורגם לקחתי ממאמרה של דורית שילה בכתב העת האינטרנטי המוסך, הבלוג של הספרייה הלאומית. בניגוד לי, לשילה אין שום ספקות בדבר הפרס שקיבלה ארנו):
הרגשתי צורך עצום לחרבן. רצתי לשירותים, שהיו בצידו השני של המסדרון, וכרעתי מעל האסלה כשפניי לדלת. ראיתי את המרצפות בין ירכיי. דחפתי בכל כוחותיי. זה פרץ כמו רימון, בהתזת מים שהגיעה עד לדלת. ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה.
הדלת של או' הייתה פתוחה קמעה, אור בקע מבפנים, קראתי לה בשקט: "זהו זה".
שתינו בחדר שלי. אני יושבת על המיטה, והעובר בין הרגליים. אנחנו לא יודעות מה לעשות. אני אומרת לאו' שצריך לחתוך את חבל הטבור. היא לוקחת מספריים, אנחנו לא יודעות איפה בדיוק צריך לחתוך, אבל היא עושה את זה. אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי, עם הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה. או' מתיישבת על שרפרף, היא בוכה. אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שֵם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן.
אין לנו מושג מה לעשות בעובר. או' הולכת להביא מהחדר שלה שקית צנימים ריקה ומניחה אותו בפנים. אני הולכת עם השקית לשירותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי המים.
ארנו מרשה לעצמה להיכנס כאן לתוך הרגע ההוא, לא מוותרת לעצמה ולקוראיה, מראה לנו את הזוועה על כל פרטיה. וכמובן שמהדהדת ממנו השאלה מדוע נאלצה אישה צעירה לחוות את הדבר הנורא הזה, ואיך תוכל אי פעם לשכוח אותו (היא לא תוכל. ועכשיו גם אנחנו אִתה). אין ספק שלא מדובר כאן בתיאור של חוויה אישית גרידא: יש כאן כמובן ביקורת חברתית נוקבת, שמשתמעת מהתיאור, ובעצם גם מכל מה שקדם לו. אם כן, בכל זאת – פרס נובל?
בימים הקרובים אקרא ספרים נוספים של ארנו, ואספר עליהם.
אני שומעת אותם צוחקים מכאן. אני בטוחה שהגברת לא אוהבת את הרקדנית הרוסייה הזאת, כי על הבמה היא מאוד עדינה כשהיא רוקדת בלט, אבל היא לועסת ברעש ונוגסת ישר מהלחם. זה שהם אמנים לא אומר שהם תרבותיים, או ממשפחה טובה. בגלל שהם אמנים כאילו מותר להם הכל, אבל הם פחדנים וטיפשים כמו כל השאר, ובדרך כלל הרבה יותר מגוחכים. מספיק לראות את ליידי אוטולין מורל לבושה כמו מנורה, את קרינגטון או אפילו את אדון דאנקן בבגדים ישנים המוזנחים. מספיק ללכת לצ'רלסטון כדי לחטוף שוק מהבית הזה שהוא מלוכלך ומבולגן אבל מלא ציורים ענקיים בכל מקום. הכל שם מכוסה בציורים של גברת ואנסה, הרהיטים, הדלתות, הקירות, אפילו התקרה. הם לא מבינים כמה הם מגוחכים. הערב אדון קיינס לבוש בסגנון דוסי, כמו אשתו הטרייה. את מי הוא מנסה לרמות? הוא יותר אנגלי מהצוקים של דובר. חוץ מזה, איך ייתכן שאדם שיכול להיפגש עם ראש הממשלה מתי שהוא רוצה, יבזה את עצמו אחר־כך בצורה כזאת ויתחפש כמו בקרנבל? הם רוצים להיות יותר שונים ממה שהם באמת, הם משחקים כמו ילדים כשהם לבד. הם מוקסמים מעצמם, הבנתי את זה טוב מאוד ביום שהגברת אמרה לי: "בשום בית לא היית מבלה כמו שאת מבלה כאן.” כאילו זה תיאטרון ויש לי מושב בשורה הראשונה.
לפני כמה שנים הזדמן לי לבקר בכלא פביאק, בוורשה. פביאק היה בית סוהר גרמני ששכן ברובע היהודי, בין אוקטובר 1939 לאוגוסט 1944. כיום שוכן בו מוזיאון שמנציח את הזוועות שחוללו שם הגרמנים במהלך המלחמה: כליאה, עינויים והוצאות להורג של יהודים ושל פולנים. על קירותיו תלויים צילומים של כמה מהקורבנות, ולצדם סיפורם האישי המזעזע. שם נוכחתי לדעת עד כמה סיפור אחד, בודד ואישי, יכול להיות משמעותי יותר מאשר פרק בספר היסטוריה או אפילו מהמראה של ערימות השיער או האפר המוצגים ב"מוזיאון אושוויץ". אלה אמנם מחרידים, אבל סיפורו האישי של אדם אחד ממחיש את הזוועה.
כלא פביאק מוזכר לא פעם בספרו של אדוארד רייכר, שתורגם לאחרונה לעברית. (לדוגמה: "מדי יום ביומו עברה ברחוב משאית שהעבירה עצורים מבית הסוהר פַּביאַק לחקירה במפקדת הגסטפו. כל יהודי שהלך ברחוב בשעה זו נתפס ונורה בו במקום, ולכן ברגע שהמשאית נראתה ברחוב זֶ'לַזנָה, האנשים מיהרו להתחבא בפתחי הבתים או בחנויות.").
לכאורה מדובר בסיפור אחד מיני רבים כל כך, על עוד ניצול שואה, אבל יש בסיפורו של הכותב, אדוארד רייכר, עוצמה יוצאת דופן.
רייכר היה רופא עור ומין מצליח ואמיד. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בערבו של ה־31 באוגוסט 1939, ב"ריחם המשכר של הפרחים" שמילא את חדר הווילה שלו ושל אשתו ובתו. זה היה "הערב האחרון של ימי השלום". השכם בבוקר שלמחרת החלו הגרמנים לתקוף את פולין, וגם ד"ר רייכר, שלא האמין שהמלחמה תפרוץ, "אף על פי שרוחותיה היו באוויר", נאלץ עד מהרה להתמודד עם השלכותיה: "בחמש בבוקר העירו אותנו קולות נפץ עזים. זינקתי אל החלון. השמים היו אדומים כדם. מטוסי אויב תקפו את שדה התעופה הצבאי ברודה פביאניצקה. המטוסים הפולניים לחמו בתוקפים בסיוע מן הקרקע של כוחות הגנה נגד מטוסים. מטוסים שנפגעו התרסקו בלהבות על הקרקע. אשתי הצטרפה אלי, ויחד עמדנו ליד החלון וצפינו במחזה המוזר כמו בסצנה מסרט".
עד מהרה מצאו את עצמם הרופא ובני משפחתו פליטים שנואים ונרדפים בארצם. מכאן ואילך הוא פורש את סיפורי ההינצלות שלו ושל אשתו וילדתם הקטנה, וכל פרט וכל שלב מפליאים ומדהימים יותר מאלה שקדמו להם. אין ספק שלא פעם שיחק להם המזל, והרי אנחנו תמיד יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של מי שניצלו! אבל אל המזל ואל צירופי המקרים הרבים לאינספור נוספו גם אינטואיציה ותושייה מופלאות.
רייכר מסביר כי בשלב מסוים פיתח מנגנון הישרדות שהיה בו מרכיב אחד חשוב: לא להאמין לאף מילה שאומר לו גרמני. אם הוא רוצה להגיע למקום א', עליו להעמיד פנים שהוא מבקש דווקא לנוס משם. אם מצווים עליו להתייצב – הוא בורח. אם מציעים לו פיתויים, הוא מסרב להאמין להם: "בכל מקרה של הוראה או של פקודה גרמנית – רצוי לעשות את ההפך," שהרי גם מי שהובטח להם שיחיו, "נשלחו אל מותם למחרת." סקפטיות מתמדת ופיקחון מוחלט, היו חלק מה"טכניקה" שהוכיחה את עצמה.
כשניסה לשכנע אחרים, למשל – כשהפציר במישהי שלא תעלה לרכבת, כי "אף אחד לא יודע מה קורה שם, במזרח", כשניסה להסביר לה ש"יכול להיות שאין שם בכלל עבודה אלא משהו רע מאוד", הוא לא הצליח. היא עלתה על הרכבת עם בנה הקטן, ושניהם נרצחו.
יותר מפעם אחת נוכח רייכר כי גורלם של מי שמאמינים לצוררים נחרץ. כך למשל הוא מתאר מפגש מזעזע עם יהודי בשם לאון, שתמימותו עוררה ברייכר השתאות: אותו יהודי, שעבד כספר, התפרנס למעשה משיתוף פעולה עם הגרמנים: הוא הוביל אותם אל מטמונותיהם של עשירי ורשה, ולקח לעצמו מעשר מתוך כל התכשיטים, הבדים יקרי הערך, בקבוקי הבושם, אבני החן, התמונות, השטיחים ושאר חפצי החמדה. הרי הנשדדים כבר לא יזדקקו להם, במקום שאליו נלקחו, הסביר לרייכר (והזכיר לי את מה שסיפרה אנה ביקונט בספרה אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה: איך למשל נהגו נשים פולניות לפשוט מנשים יהודיות את התחתונים שלהם, זמן קצר לפני שאותן יהודיות נרצחו). ליאון צבר עושר אגדי, והרגיש בטוח, כי קיבל מהֶפלֶה, אחד המפקדים הגרמנים הבכירים (שאדוארד רייכר העיד לימים במשפטו!), "אישור מעבר חופשי": תעודה ש"הונפקה מטעמה של אחת המחלקות באס־אס, חתומה בצלב קרס". המסמך התיר לליאון "לנוע בחופשיות", ולכן היה משוכנע ששלומו מובטח, ושכל הרכוש שצבר ישמש אותו ואת בניו בתום המלחמה… לשווא ניסה רייכר לשכנע אותו שלא יבטח בגרמנים. ליאון, שני בניו ואשתו נרצחו, כמובן.
ליאון, הספר היהודי, לא היה היחיד שהלך שבי אחרי אשליותיו המטורפות. רייכר מתאר את המפגשים שהיו לו עם חיים רומקובסקי, האיש שהגרמנים מינו לתפקיד ראש היודנרט בגטו לודג', והוא הפך את עצמו ל"מלך הגטו", ושלט בנתיניו ביד רמה. הסיפורים על רומקובסקי ידועים כמובן, אבל בספר שלפנינו יש עדות מכלי ראשון של מי שהכיר את האיש עוד לפני שהמלחמה פרצה. רייכר מעיד כיצד רומקובסקי, בתוקף תפקידו כאחראי על בית יתומים בעיר, הביא אליו לטיפול בחשאי ילדה יתומה שחלתה במחלת מין. הייתה לרומקובסקי "סטייה מינית מסויימת", "רומז" רייכר, בעצם לא רומז אלא אומר במפורש. האיש לא היה אם כן רק סדיסט עם שיגעון גדלות, ש"לא היה עליו שום פיקוח", מי ש"החזיק בידיו כוח עצום" עד שהעוצמה "חברה לדמיונותיו הפרועים ושיבשה עליו את דעתו", עוד לפני המלחמה הוא היה פדופיל מנוול, שניצל ילדות רכות וחסרות ישע.
כתיבתו של רייכר מפוקחת ולא פעם גם צינית. כך למשל הוא מספר על הקברן של גטו ורשה, שחשב, אולי "שאם הוא יקבור אנשים אחרים, הגורל יחוס עליו והוא עצמו לא יגיע לקבר". כאן מוסיף רייכר, "והוא צדק. הוא לא נקבר. הוא נשרף בקרמטוריום של טרבלינקה ואפרו פוזר ברוח."
דוגמה נוספת: "ערים שונות ברחבי העולם מתפרסמות בזכות אתריהן. ורשה יכלה להתפאר בגטו הגדול ביותר באירופה, אולי הגדול ביותר בתולדות האנושות."
רייכר, שהצליח לצאת מהגטו ולהסתתר בצד הארי, היה עד ראייה למרד גטו ורשה, לבתים שנשרפו, לאמהות שקפצו עם ילדיהן אל מותם, וגם שמע את הפולנים הצופים בזוועה וחוגגים את רציחתם של היהודים (נזכרתי, כמובן, בשיר "קמפו די פיורי" של המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בפער הבלתי נתפס בין מה שהתרחש משני צדי החומה: שם – מאבק הירואי שגורלו נחרץ, כאן – צהלה אדישה ועיוורת).
הרבה לפני כן רייכר מתאר כיצד ראה את יאנוש קורצ'ק צועד עם ילדי בית היתומים בדרך אל רציחתם.
"המלחמה שינתה הכול", הוא כותב. "עכשיו יכולנו להבחין בבירור בין אנשים טובים ורעים". כך למשל היה קצין גרמני אחד, טוני, שעזר למשפחתו של רייכר כמיטב יכולתו ואפילו התאהב בגיסתו של רייכר, והציע לשאת אותה לאישה ולקחת אתם את הילדה הקטנה, בתם של רייכר ואשתו, כדי להצילה. כך גם אישה בזנות, פולניה מבוגרת ואומללה, נחלצה בשלב מסוים לעזרתו של רייכר, והצילה את חייו. אלה רק שני מקרים מתוך רבים שבהם יד מושטת, אפילו להרף עין, הפרידה בין חיים למוות.
המשפט האחרון הוא מותחן משפטי, שמציית לחוקי הז'אנר: בניית מתח, התרתו, ובסופו – מהפך והפתעות. בבסיסו של הסיפור מתקיים דיון בכמה סוגיות מעניינות. העיקרית שבהן נסובה סביב נושא מעניין: התגלה כי במהלך השלב האחרון בניסויים שנערכו לקראת אישורה של תרופה מהפכנית, שאמורה להציל את חייהם של מי שחלו בסוגים מסוימים של סרטן, מתו חלק מהפציינטים. האם אפשר להסיק מכך שהתרופה מסוכנת? מה יקרה אם החששות יתאמתו והתרופה תיפסל? מה יעלה בגורלה של החברה שמייצרת אותה? האם היא תפשוט את הרגל?
תחקיר עיתונאי חושף חשד: ד"ר קיריל פאפקו, הבעלים של החברה והאיש שפיתח את התרופה, שהוא רופא ידוע ונכבד ומדען נחשב, וזכה בעבר בפרס נובל, עיוות את תוצאות המחקר, וגרם לכך שהמידע על המתים נמחק ממסד הנתונים.
ד"ר פאפקו עומד לדין, והסנגור שמגן עליו הוא חברו הטוב, סנדי סטרן. שניהם היגרו בצעירותם לארצות הברית מארגנטינה, שם נולדו. אחד הנושאים המשניים בסיפור הוא פערי המעמדות ביניהם: האחד – בן למשפחה מבוססת מגרמניה, האחר בן לפליטים יהודים עניים ממזרח אירופה. במהלך העלילה, בעיקר לקראת סופה, נחשפים סודות מזעזעים מחייו של אחד מהם.
המותחן מאפשר שוב לקורא הישראלי להציץ אל נבכי מערכת המשפט האמריקנית (שמקורה במערכת המשפט האנגלית), זאת שמתבססת על חבר מושבעים.
הסופר סקוט טורו הוא עורך דין פלילי ותיק מנוסה, לפיכך ברור שאת כל מה שהוא מספר לנו הוא מכיר היטב מהשטח, ושהתובנות שהוא שוטח בפנינו שאובות מהמציאות המשפטית השונה כל כך מזאת הישראלית.
שם עורכי דין – סנגורים ותובעים כאחת – חייבים לפתח מיומנויות מיוחדות במינן, כדי שיצליחו להשפיע על שנים עשר המושבעים. הסנגור לא חייב להוכיח שום דבר, אלא רק "להשתיל" ספקות בלבם של המושבעים, שכן הרשעה אמורה להתקיים רק אם הם משתכנעים באשמתו של הנאשם "מעבר לספק סביר".
וכך אנחנו עדים שוב ושוב להלכי המחשבה של עורך דין שאינו טוען בפני שופט או שופטת, אלא בפני שנים עשר אזרחים מהשורה. הוא יודע ש"מושבעים לא אוהבים לראות שעד יוצא בלי עונש מאותה עבירה שעל ביצועה הם מתבקשים להרשיע נאשם"; הוא משתדל להיות שנון, לשעשע את המושבעים ולהצחיק אותם; הוא שם לב להבעות הפנים של כל אחד מהם; הוא מקפיד שלא לנעוץ בהם מבטים ממושכים מדי, כדי לא לעורר בהם אי נוחות, אבל מגניב לעברם מבטים ורושם לפניו הנהונים או פה קפוץ; הוא שוקל שיקולים שאמורים להיות משפטיים, אבל אינם כאלה, לאור התגובה הרגשית האפשרית של המושבעים, למשל – האם לאלץ עדה "להשתמש בתיקון החמישי ולשמור על זכות השתיקה באמצע מתן עדות" או לוותר על האפשרות, לא מכיוון שהיא נכונה מבחינה משפטית, אלא מתוך החשש שמא יקומם את המושבעים.
"כמו כל עורכי הדין המופיעים בבתי המשפט," מספר לנו טורו, "גם סטרן מתייחס למושבעים ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא מוקיר את תפקידם כערך בסיסי בחֵירות האדם. עם זאת, בחדר המושבעים הם יוצרים לפעמים מציאות שהקשר בינה לבין מה ששמעו בדיונים קלוש ביותר. כעורך דין אתה מתנהל במשפט בהתאם לכללים בני מאה שנה, ולעומת זאת נראה כאילו המושבעים פורשים לחדרם ומחליטים שהם משחקים במשחק וידיאו כזה או אחר, כמו שהנכדים שלו אוהבים, משחק שבו לעולם יש רק דמיון מקרי לזה שלנו."
לפיכך, הוא ממשיך ומסביר, חשוב "שהשופט ישקול בכובד ראש אם השאלות העובדתיות השונות שהועלו במשפט הן כאלה שהמושבעים באמת יכולים להכריע בהן בהתאם לחוק," שהרי יש לשופט תפקיד גם במערכת המשפטית הזאת. למשל, הוא מנחה את המושבעים את מה "למחוק" מתודעתם אם אחד הצדדים הביע התנגדות שהשופט קיבל, והוא זה שמורה להרחיק את המושבעים מהאולם בכל פעם שמתעוררת שאלה שמוטב לדעתו שלא ישמעו את פרטיה.
בהמשך מסביר טורו, באמצעות דברים שהוא שם בפיו של עורך הדין סטרן, את מקור שיטת המושבעים: "במגנָה כּרטא, כתב הזכויות הגדול, הבטיח מלך בריטניה הבטחה חגיגית שממשלתנו מקיימת אותה עד עצם היום הזה, הבטחה שבעניין רציני כל כך – עניין שבו חירותו של אדם ועצם קיומו עשויים להשתנות לנצח – שבמקרים אלה ההחלטה אם לנאשם מגיע לקבל עונש מבית המשפט לא תהיה נתונה בידי נושאי משרה ציבורית כאלה או אחרים, או אפילו בידי קבוצה של עורכי דין, או אפילו בידי שופט מוכשר להפליא" אלא – בידי עמיתיו של הנאשם, "האנשים שעובדים ומתפללים לאלוהים לצידו, שחיים באותן שכונות ובאותם רחובות".
סטרן מתלהב מהשיטה. "רעיון מדהים," הוא מכנה אותה. האומנם? האם סביר להניח ששנים עשר אנשים "מהרחוב" יוכלו לפסוק כיאות?
על הדעת עולה מיד פסיקת חבר המושבעים במשפטו של או ג'יי סימפסון, שזיכו ב-1995 את הרוצח אחרי דיון שנמשך רק ארבע שעות, שאותו ערכו מאחורי הקלעים. זיכו אותו בפסק דין ידוע לשמצה, חרף המובהקות של הראיות והעדויות שהוצגו בפניהם, והיו אמורות להוביל להרשעה ודאית. אותם מושבעים, ברובם שחורים, היו מוטים, ופסק הדין שלהם היה בלי כל ספק מעוות ושגוי.
לעומת זאת, אי אפשר שלא לחשוב על השופטים, לא חבר מושבעים! שהרשיעו את רומן זדורוב, אף על פי שלא הוצגו בפניהם שום ראיות פורנזיות שקשרו את הנאשם לזירת הרצח. בישראל הודאה נחשבת "מלכת הראיות" ומהרגע שזדורוב הודה, הכול נסגר בפניו. אפילו הזיכוי שזיכה אותו בדעת מיעוט יורם דנציגר, שופט בית המשפט העליון, לא הספיק כדי לקבוע שעולה "ספק סביר" בצדקת הרשעתו. יש לקוות שהמשפט החוזר יעשה עמו דין צדק. בימים אלה מחכים לפסק דין חדש.
אין לי מושג מה אפשר להסיק משתי הדוגמאות הקיצוניות והסותרות הללו, ואולי הדיון בספר מתח איננו הזירה המתאימה למסקנות כאלה.
ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.
כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.
וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות.
הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה.
בדידות, שראה אור לראשונה ב־1905, הוא אחד הסיפורים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כתבה אותו הסופרת הקטלנית קָטֵרִינָה אַלְבֶּרְט אִי פָּרָדִיס, המוכרת בשם־העט הגברי ויקטור קטלנה.
כשקראתי את ההקדמה לספר לא הופתעתי לגלות שכשיצא לאור בתחילת המאה העשרים הוא זכה מיד "בהכרה אדירה", הן של מבקרי ספרים והן של הקהל הרחב. איך לא? מדובר ביצירה מפעימה בעדינותה, בדייקנותה, ובעיקר – בתיאורים המופלאים המופיעים בה בלי הרף, בכל עמוד ועמוד. (ליה נירגד הפליאה לתרגם אותם לעברית ולשמר את יופיים).
הסיפור נפתח במסעם של בני זוג נשואים, מילא ומטיאס, שאמורים להגיע אל מנזר שכוח אל, ששוכן על ראש אחד מהרי הפירנאים. השניים ישמשו במנזר כאנשי המשק והתחזוקה. אנחנו מלווים אותם בדרכם, ורואים הכול מנקודת המבט של מילא. מצד אחד היא נחרדת מהבידוד שיכפה עליה, ומצד שני היא מתפעלת מכל היופי הנפרש לעיניה בדרך, ואחרי כן גם למעלה על ההר.
הדימויים השונים שקטלה יוצרת פשוט מקסימים. למשל: ניחוחה של קורנית פורחת "נישא מעלה כהבל פה טהור של מלאכים". עצי זית "רקמו על השמים קשת גדולה של תחרה כסופה". ריחם של אדי מרק העולים מקדירה נראים כמו "עננה לבנה" שמסתלסלת מעלה, "כאילו הייתה הקדירה אגרטל ובו קנוקנות פורחות". שמש חורפית נראית כמו "פרח אור נבול", וגם בחיוורונה היא מצליחה "להסיט מעליה את המלמלות הדקות שהסתירו אותה, ושטף של זהב עמום התפרש על פסגתו החשופה של המצוק הבינוני". והנה תיאור יפה להפליא של גינה פורחת: "ציפורנים אדומות התמסרו בלי בושה לנשיקות השמש."
בדרך למנזר מילא מביטה סביבה ורואה "יריעה יפהפייה, פרומה כולה, רשת צפופה של משי צהוב שנזרעה בכוכבים של זהב בזכות האור שנפל עליה מצדה האחר של הדרך". היא מתפעלת מהשוני שבין האזור שאליו הגיעה, לבין המקום שממנו באה. כאן: "נפרש מישור רידורטה, חובק את הגבעה ומשובץ כולו בחלקות זהות בגודלן, כמו לוח שחמט רחב ממדים. שדות השלח היו שייכים לכל אנשי הכפר והתחלקו ביניהם על פי הסכמים עתיקי יומין. בין תעלות מים זכים שבהקו בשמש כשברי מראה, ניקדו את האדמה החומה הצבעים העזים של הירקות המלבלבים." בעיניה כל מה שהיא רואה "פורה להפליא, שופע נדיבות ואהבה!"
האם המקום שאליו תיקלע בעוד זמן מה יזמן לה באמת שפע של אהבה, כמובטח?
במנזר מילא מגלה זוהמה והזנחה של שנים. כמה יפה אפילו תיאור התהליך שבו היא מקרצפת הכול! לא רק רצפות, קירות, משטחים, כלי מטבח, אלא גם את המנחות השונות שהותירו מאמינים לנוכח פסלו של הקדוש. המנחות הללו נראות לה "כמו איברים כרותים של תינוקות מתים, הקביים שכפות ידיים מלוכלכות הספיגו בהם את זיעתן, רעמות השיער שפעם נישאו על ראשים והתפרחת העצומה של לוחות תודה קטנות וכהות המשובצות בקירות ובעמודים" – בסיפור הזה גם לכלוך נראה יפה, או לפחות מעניין… את הכול מילא מנקה בחריצות ובמסירות אין קץ, ובעקבות זאת החפצים שהיא מנקה הולכים ומתגלים: "העולם המפציע שלבלב תחת המברשת, מלא בצבעים שנעורו לתחייה, בתמונות ובחפצים מובחנים."
לטעמי, עיקרו של הסיפור ביופיו, אבל התיאורים הרבים נועדו לספר לנו על היחסים של מילא עם הדמויות הסובבות אותה: מה יקרה לקשר שלה עם בעלה? מה באמת היא מרגישה כלפי מי שמכונה "הרועה", גבר שנוהג בה בחסד ומיטיב איתה? אנחנו נגלה מדוע אישה שגרה בכפר הסמוך, ושאיתה מילא התיידדה, מתנכרת לה פתאום, ויתברר לנו ממה מילא תתפקח, מה היא תאבד, ובמה תזכה, בסופו של דבר.
הסיפור מתפתח, ויש בו עלילה מהודקת, מעודנת ונוגעת ללב, שנובעת כולה מהדמויות, מאישיותן ומהערכים שלהן. משובצות בו אגדות שונות ומלבבות, שכולן קשורות אל הנוף ההררי.
מילא תגלה בעצמה תעצומות נפש שלא ידעה על קיומן, יהיו לה תובנות חדשות על המציאות ועל בני האדם, ובסופו של הסיפור היא תהיה אדם אחר לגמרי מהאישה שעלתה לראשונה אל ההר.
הספר ג'וני שב משדה הקרב ראה אור לראשונה באנגלית בתחילת ספטמבר 1939, כלומר – ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. דלטון טרמבו (על קורות חייו כתסריטאי נוצר הסרט "טרמבו" המגולל את סיפור התנגדותו לרדיפות של חבר הקונגרס הרפובליקני ג'וזף מקארתי) הוסיף לו אחרית דבר פעמיים. את השנייה כתב ב־1970, ואת הראשונה – ב־1958. בשנייה הסביר טרמבו כי אילו אסרו על הפצת ספרו במהלך מלחמת העולם השנייה, לא היה "מוחה על כך בלהט", שכן, בניגוד לקודמתה, זאת שלימים כונתה "מלחמת העולם הראשונה", השנייה "לא הייתה רומנטית". טרמבו מתכוון מן הסתם לומר שלמרות כל מה שכתב בספרו, נגד היטלר כן היה מוצדק וראוי להילחם.
לעומת זאת, הוא מתאר את פרוץ המלחמה ב־1914 וטוען כי היא "החלה כחגיגת קיץ". כך כתב עליה ב־1958, באחרית הדבר הראשונה. הוא מתאר את אותן "חצאיות מתנופפות וכותפות זהובות־גדילים מכל עבר", את חגיגות היציאה לקרב, מספר על מיליוני האנשים שהריעו לעבר הפילדמרשלים ו"שאר השוטים מסוגם", אלה שצעדו בסך "ברחובות ערי הבירה של אירופה".
ג'וני שב משדה הקרב, מבכה את התמימות, את הששון שבו הלכו גברים אל מותם הוודאי, במקרה הטוב. גורלו של ג'וני, חייל ששב מהקרב, מר ממוות.
כידוע, מלחמת העולם הראשונה כונתה "המלחמה שתשים קץ למלחמה" (באנגלית: "The war to end war"). זאת הסיסמה שאליה מתייחס טרמבו בציניות מרה: "אף אחד לא אומר אני ארעיב את עצמי למוות כדי שלא לגווע ברעב, אף אחד לא אומר אני אבזבז את כל הכסף שלי כדי לחסוך כסף. אף אחד לא אומר אני אשרוף לעצמי את הבית כדי להגן עליו משריפה. אז למה שמישהו ירצה למות בשביל הזכות לחיות? בשאלות של חיים ומוות צריך להיות היגיון לפחות כמו בקנייה של כיכר לחם במכולת."
הסיפור כולו מגיע אלינו מתוך התודעה של חייל אמריקני שנפצע פצעים אנושים, שמו ג'וני, והוא גיבור הרומן – אם אפשר לכנותו "גיבור". אל זיכרונותיו ומחשבותיו אנחנו מתוודעים. ג'וני פצוע קשה כל כך, עד שהוא בטוח שאין בעולם אף פצוע שחומרת מצבו דומה לזה שלו: הוא איבד את כל גפיו, התעוור ונחרש. זמן רב נדרש עד שהכרתו המעורפלת מתחילה לחזור ולהתמקד, עד שהוא מבין מה מצבו. אין לו שום יכולת לתקשר עם הסביבה, שכן החוש היחיד שנותר לו הוא חוש המישוש, ליתר דיוק – עורו יכול לחוש נגיעות, ליטופים, ואת הטיפול בו. כך, כלוא בתוך גופו, חי־מת, הוא חושב ומהרהר, ואומר לעצמו על עצמו ש"הוא הדבר הקרוב ביותר לאיש מת על פני האדמה." ומאחר שהוא "איש מת שעדיין יכול לחשוב, הוא "יודע את כל התשובות שהמתים יודעים אותן אבל לא מסוגלים לחשוב עליהן", ולכן מרגיש שהוא "יכול לדבר בשם המתים מפני שהוא אחד מהם." הוא "החייל הראשון מאז ששת ימי בראשית שמת ועדיין נשאר לו מוח שמסוגל לחשוב."
ומה דעתו על המלחמה שאליה יצא? על הערכים שכדי להגן עליהן נפצע כך?
האם החיילים האחרים, הוא תוהה, "כל הילדים האלה חשבו על הדמוקרטיה ועל החופש ועל חירות ועל כבוד ועל ביטחון האומה ועל כוכבים ופסים לנצח בזמן שמתו?" ומשיב לעצמו: "בטח שלא." (ועם זאת, שוב: באחרית הדבר שכתב טרמבו אחרי מלחמת העולם השנייה כבר לא היה נחרץ בהתנגדותו לכל מלחמה שהיא!)
ג'וני מאשים, איך לא, את המנהיגים. את הגנרלים. את אלה ששולחים צעירים להיהרג: "אתם יכולים להחזיק בעקרונות שלכם כל עוד אני לא צריך למסור את החיים בשבילם." הוא זועם על "אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים." אלה ש"נשמעים מצוין". אלה שמספרים לנו כי "המוות עדיף על חרפה, אדמה מקודשת בדם," אלה שמדברים על ההרוגים כמי ש"מסרו את נפשם בגבורה", כי "מותם לא היה לשווא", ועל אלה שמדברים על "חללינו הגיבורים."
ועל כל אלה הוא משיב: "אבל מה אומרים המתים?" (וכל כך מזכיר כאן את חנוך לוין.הפונה מפיו של חייל הרוג שמדבר אל אביו ואומר לו "אל תאמר שהקרבת קורבן, / כי מי שהקריב הייתי אני, / ואל תדבר עוד מלים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי, / ותראה איך טומנים את גופי בעפר – בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי").
עוד הוא אומר לעצמו ש"בכל עסקה אחרת, נגיד כשקונים מכונית או מבצעים מטלה בשביל מישהו יש לך זכות לשאול ומה יוצא לי מזה?" אבל חיילים יוצאים לקרב בלי לברר, כי "כשמישהו מופיע ואומר היי בוא איתי ותעמיד את החיים שלך בסכנה ואולי תחזור נכה אז אין לך שום זכויות. אפילו לא הזכות לומר כן או לא או אני אחשוב על זה," וזאת מכיוון ש"בשום ספר לא כתוב שהחיים של הבן אדם שייכים לו."
ג'וני שב משדה הקרב הוא ספר מבעית, ועם זאת – חשוב מאוד, ואפילו מרתק. כשתודעתו של ג'וני מתחילה להצטלל, כשהוא מתחיל לחפש דרך לתקשר עם הסובבים אותו, אנחנו מלווים בנשימה עצורה את מאמצעיו העל־אנושיים להבהיר למי שמטפלים בו שלמרות מצבו הוא עדיין בן אנוש, חושב, רוצה, מתכנן, מבקש, ומשתדל להביע את משאלותיו.
האם יצליח? מה תהיה התוצאה?
זהו ספר חובה. הוא קשה מאוד (במיוחד למי שחי במציאות הישראלית המדממת), אבל חשוב מאין כמוהו.
אחד מקני המידה לאיכותו של סרט הוא לדעתי משך הזמן שהוא ממשיך להטריד את המחשבות. הסרט הטורקי Cici, כלומר – מתוקונת, מבית היוצר של נטפליקס, הוא אם כן יצירה איכותית, שכן למחרת הצפייה עוד המשכנו לדון בו, לתהות, לעורר שאלות ולמצוא להן תשובות.
במרכז הסרט מצויה משפחה שחוזרת פעמיים אל הכפר שבו החלו חייה והסתיימו עם מות האב. נותרו האם, שמה הָאוָוה, ושלושת ילדיה – שני בנים ובת בכורה. בתחילתו של הסרט אנחנו מתוועדים אל היחסים ביניהם, בעיקר בין הבעל והאב לבין אשתו, שיש לה סיבות כבדות משקל לכעוס עליו: הוא נוהג בבניו, במיוחד בקָדיר, האח הבינוני, ביד נוקשה מדי. האם שואפת שהילדים יזכו להשכלה גבוהה, שתאפשר להם לצאת מהכפר ולחיות חיים טובים מאלה הצפויים לאיכרים פשוטים. האב מתנגד בכל תוקף. ואז מתרחש אירוע משנה חיים, שנשאר חתום בלבם של הילדים והאם.
כעבור שלושים שנה הם חוזרים אל הבית הכפרי, והפעם מלווים אותם אנשים רבים, שכן קָדיר, שנמשך תמיד אל המסרטה הביתית של אביו, נהפך ליוצר קולנוע, והוא מגיע עם צוות גדול כדי לצלם סרט שמתבסס על החיים שהיו להם בכפר, בבית שאותו לא מכרו. באמתחתו מצויים קטעי סרטים ביתיים רבים שהוא ואביו צילמו, והוא מתבסס עליהם כדי לנסות ולספר את הסיפור על אודות המשפחה שמעסיק אותו כל השנים. אמו מסוייגת, אחותו ובתה המתבגרת תומכות בו ומנסות לעזור לו ביצירת הסרט.
אבל משהו משתבש, כפי שמסתבר שנתיים אחרי כן, כששני האחים והאחות מגיעים שוב, עם האם, אל הבית. האח הצעיר מגיע עם אשתו ובנו. האם כבר זקנה ודמנטית, ובתה מטפלת בה באהבה רבה. חלקו האחרון של הסרט מתרחש כמעט בהווה, ליתר דיוק – בעיצומה של מגפת הקורונה, כלומר – לפני כשנתיים. (מעניין לראות איך המגיפה החלה "לככב" ביצירות, למשל ברומן French Braid של אן טיילר או בסרט Help, המתאר את קוצר ידה המחריד של מערכת הבריאות הבריטית במהלך המגיפה).
כאן, בשלב הזה ובאופן מפתיע, נחשף בלי דעת סוד קשה מאוד, משהו שחלק מהדמויות כבר יודעות, אבל לא מבינות. כל החוטים נקשרים פתאום, והתמונה מתבהרת ומתבררת, והיא מותירה את האנשים הללו מזועזעים עד עמקי נשמתם: איך לא ידעו? איך לא תיארו לעצמם? איך חיו במשך שנים רבות בשקר?
הסרט מתנהל באיטיות ובמתינות, אבל אינו משעמם אף לרגע, לא מעט בזכות משחקה המופלא של מי שמגלמת את האווה בזקנתה. כמעט בלי לדבר, בתנועות מעטות ובעיקר בהבעות פנים, מצליחה השחקנית לבטא קשת של רגשות: כעס, כאב, טינה, אשמה.
עם זאת, הסרט אינו חף מבעיות. כך למשל לא ברורה דמותה של האחות בבית החולים שטיפלה באב כשאושפז. מה היה בה שהיא מעסיקה כל כך את מחשבותיה של האווה? למעשה היא די שולית בסיפור, ובכל זאת היא זוכה למבט ממוקד ומתמשך.
גם נוכחות אשתו ובנו של האח הצעיר, שמגיעים אתו אל הבית בחלק האחרון, אינה מפותחת די הצורך. אמנם האישה משמשת מעין עֵדה מזועזעת למה שמתרחש לנגד עיניה, אבל בעצם אנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר. היא מעין סטטיסטית במחזה.
אפילו דמותו של ג'מיל, ילד שאבי המשפחה החליט לטפל בו וצירף אותו אליהם, בעצם אינה מפותחת. אנחנו יודעים עליו רק שהוא יתום ובודד, ושהוא מיטיב לשיר. הוא מופיע שוב ושוב, שתקן ומבויש. תפקידו – להניע את העלילה, ולהוסיף לה עוד ממד של החמצה ושל מפח נפש. אבל מי הוא? מה יש בו, מלבד המבט החיצוני של הדמויות האחרות?
חרף ההסתייגויות הקלות, הצפייה בסרט מעניקה חוויה עמוקה ומשמעותית.
![עטרה אופק על "מה קרה להגר באילת?": "יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק", "יצירת פאר […] בליגה של שייקספיר" (!)](https://i0.wp.com/ofra-offer-oren.com/wp-content/uploads/2023/04/%D7%A7%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%92%D7%A8-%D7%91%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%9C-%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%A4%D7%A8%D7%A1.png?resize=672%2C372&ssl=1)
