כשצופים בסרט "מעשייה אמריקאית", סרט הביכורים של היוצר האמריקאי קורד ג'פרסון, אפשר (כמעט) להבין מדוע דונלד טראמפ זכה בבחירות. 

הסרט הוא דרמה קומית שמבוססת על הרומן Erasure, "מחיקה", מאת פריסל אוורט, שראה אור ב־2001.

תלוניוס מאנק, גיבור הסרט, הוא סופר אפרו־אמריקני שזוכה לביקורות משבחות, אבל לא מצליח לפרוץ את שוק הקונים. את ספרו האחרון דוחות ההוצאות לאור שכן, לדבריהם, אינו "שחור מספיק".

מאנק מגיע ממשפחה משכילה. אחיו ואחותו רופאים, כמו שהיה גם אביהם. הם אמידים יחסית. גרים בבוסטון בשכונה של מעמד הביניים, מחזיקים בית חוף ועובדת קבועה שמטפלת בבית וחיה עם האימא המזדקנת, שהתאלמנה לפני כמה שנים. 

הסרט מתחיל בסצנה שבה מאנק, שמשמש מרצה לספרות, נאלץ להתמודד עם התופעה המכונה woke [1].

מאנק מנסה ללמד את תלמידיו את הסיפור הקצר The Artificial Nigger שפרסמה ב־1955 הסופרת (הלבנה) פלאנרי או'קונור, וכותב על הלוח את שמו של הסיפור. והרי המילה nigger אסורה בתכלית האיסור! עד כדי כך שמכנים אותה The N Word, אי אפשר להזכיר אותה אפילו בהקשר שבו בעצם מתכוונים לדון במשמעויותיה. (זה הזכיר לי את הספר לא סופרים את היהודים שבו דיויד באדיל מתאר את עוצמת האיסור להשתמש במילה nigger, כי היא פוגענית כל כך). 

אחת הסטודנטיות של מאנק (לבנה), מתקוממת נגד המילה שעל הלוח, מתריסה וטוענת שהיא פוגעת ברגשותיה. "אם אני מצליח להתמודד אתה אני בטוח שגם את יכולה," משיב לה המרצה (השחור). היא, בתגובה, יוצאת מהכיתה בטריקת דלת. וזה לא הסוף. הממונים על מאנק מזמנים אותו לשיחת בירור ומבקשים ממנו בנימוס לצאת לחופשה ללא תשלום' כי הוא פוגע ברגשות של הסטודנטים הצעירים!

מאנק נאלץ לעזוב את לוס אנג'לס ולשוב הביתה, אל משפחתו, ואל הבעיות המוכרות מדי, שהוא פוגש שם. 

ומכאן מתחיל הסיפור הקומי והמגוחך, שמאיר את מה שאמור אולי להסביר את בחירתו של טראמפ להיות נשיא ארצות הברית.

מאנק כותב רומן "מנקודת המבט של גבר שחור וזועם". הספר הוא מבחינתו סתם הלצה. למרבה הפתעתו דווקא היצירה המפוקפקת הזאת זוכה להצלחה עצומה.

"אני חושבת שהשמאל באמריקה הגזים עד לרמה שהם תומכים בטרוריסטים", כתבה לי צעירה יהודייה נאורה שמתעבת את אישיותו של טראמפ, אבל לתדהמתי שכנעה בוחרים להצביע לו. 

כן, היא הסבירה לי, גם היא נגעלת מאישיותו של טראמפ. אבל. אבל!

האנטישמיות הבוטה מפחידה אותה. הקיצוניות. ההפגנות האלימות בקולג'ים. התמיכה של אותם "Wokes" בחמאס! העיוורון לזוועות שחולל. התחושה שהפמיניזם בגד בנשים יהודיות, בגידה שמתבטאת היטב במשפט Me Too Unless You Are a Jew. שהרי – וזה נכון, למרבה הצער – התנועה MeToo# בגדה בנאנסות ובנרצחות הישראליות, כשהתנערה מהפשעים שהתרחשו כאן בשבעה באוקטובר 2023 (וההתנערות ההיא לא קשורה בשום צורה לסבל של תושבי עזה. היא התחילה כמעט מיד).  

"הפרוגרסיביות שיחקה תפקיד מרכזי בבחירות בארצות הברית", כתב ב־12 בנובמבר בן דרור ימיני בידיעות אחרונות. "היא השתלטה על השיח האמריקאי ועשתה בו שמות. היא כפתה את 'תרבות הביטול', והמדרון החלקלק הוביל אותה לביטול האמת ולפגיעה אנושה בחופש הביטוי. היא בדרך כלל אנטי־ציונית ואנטישמית. כלומר גזענית. היא הכתיבה את פוליטיקת הזהויות, שרק הקימה חומות סביב קבוצות על בסיס של צבע ומוצא ודת וגזע ומגדר". 

הסרט "מעשייה אמריקאית" מדגים איך כל זה משתקף בתרבות האמריקאית. איך דווקא החתירה לשוויון, למתן מקום לקולו של "האחר", היא בעצם ביטוי אחר לגזענות מבחילה.

בסרט מראים לנו איך לבנים נאורים בעיני עצמם הולכים שבי אחרי סטריאוטיפים דוחים, ואיך ההשתוקקות שלהם להדגיש את הליברליות של עצמם היא בעצם ביטוי גס של גזענות וצביעות.

מעניין ועצוב להיווכח שדווקא הגזען (שהודיע שהוא מעריץ את היטלר), המיזוגן, האנס, הפושע המורשע, השקרן והנרקיסיסט הוא זה שמשך מצביעים מפוקחים וליברלים בעומק נשמתם להצביע לו.

האם ההפגנות הארסיות, התמיכה המטורפת של צעירים אמריקנים מטומטמים בפיגוע במגדלי התאומים, כפי שדווח ב־CNN בנובמבר 2023 (כן, עד כדי כך!) הם מה שהביא את טראמפ על העולם? 

האם טראמפ יקיים את "הבטחתו" שהבחירות האחרונות יהיו אחרונות במובנה הנוסף של המילה? "לא תצטרכו יותר להצביע", כדבריו? 

נחיה ונראה.

מעניין לשים לב שאפילו הסרט "מעשייה אמריקאית", שמבקש להגחיך את הפוליטיקלי קורקט, לוקה בעצמו בקלישאות שהוא מגנה. למשל – דמותו של האח הגיי של מאנק סטריאוטיפית עד מבוכה. האם אנחנו אמורים להאמין לדמות, או ללעוג לה? ומה עם האישה המבוגרת והשמנה מאוד, שמקבלת את תפקיד המחוזרת והנאהבת, זוכה להצעת נישואים, ומדדה אל טקס הנישואים במלוא כובד משקלה? פוליטיקלי קורקט, כי גם לזקנות שמנות מותר להיות כלות, או להפך – מדובר במהתלה ובפרודיה (קצת מרושעת, בינינו לבין עצמנו….) על פוליטיקלי קורקט? ואם כן, האם הפרודיה באמת מובנת, או שהצופים פשוט הולכים שבי אחרי הסנטימנטליות והזיוף?

מעורר מחשבות, ובהחלט – משעשע. הסרט זכה בחמש מועמדויות לפרסי האוסקר 2024, כולל בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר, וזכה בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו 2023.

---

 [1] תנועה חברתית ופוליטית שמקורה בשמאל האמריקאי. מטרתה לפעול למען מה שתומכיה מגדירים כצדק חברתי ומגדרי באמצעות פעולה אקטיבית לשינוי מעמדן של קבוצות מסוימות בחברה.

 

 

 

 

 

 

היו רגעים לאורך הסדרה החזקה והחשובה הזאת שבהם ממש לא יכולתי לנשום. קשה כל כך להכיל את הייאוש של ארבע הנשים המוצגות בה, כולן קורבנות אלימות במשפחה; עמוק כל כך ומר חוסר התקווה שלהן, תחושת האין מוצא. 

כל אחת מהארבע היא דמות ספציפית וחד פעמית, אבל היא גם מייצגת "מגזר" של נשים מוחלשות שאין בכוחן לעזור לעצמן, והחברה אינה יודעת, או אינה מעוניינת במיוחד, להושיט להן יד.

דיאנה, המכונה דיי, היא רוקחת מבוגרת, כבר סבתא, שמתמודדת עם בעל אלים, שתלטן ומקטין. האיש מעמיד בפני הסביבה, וגם בפני בני משפחתם הקרובה, הנכדים, פני בעל טוב ודואג וסבא חביב. אבל האמת היא שהוא מסוגל לעולל לה דברים איומים. למשל – לנעול בפניה את דלת ביתם בלילה סערה חורפי, ובבוקר, כשהוא בא לאסוף אותה מתחנת המשטרה, לשם הלכה לבדה ברגל בגשם ובקור, הוא מעמיד פנים של בעל מסור לאישה מוזרה ובעייתית. מחייך אל השוטרים בהבנה סמויה – תראו עם מה אני נאלץ להתמודד וכמה שאני טוב אליה.

צ'רי היא מהגרת ואם לשני ילדים קטנים היא אינה יודעת אנגלית, בניגוד לבעלה, שהוא עורך דין במקצועו. היא סובלת מפוסט טראומה, אחרי שבעלה ניסה להטביע אותה באמבטיה. עכשיו, אחרי שנסה מפניו, יש לו מטרה אחת: להכאיב לה. כדי לממש את מטרתו הוא נעזר באמו. אמה של צ'רי, לעומת זאת, נשארה בהונג קונג. יש ביניהן קשר טלפוני בלבד. צ'רי יודעת שאמה לא יכולה לעזור לה, ולכן בשיחות הטלפון אתה היא מעמידה פנים שהכול כשורה. בעלה של צ'רי עושה הכול כדי לגזול ממנה את ילדיה. הוא פועל בערמומיות ובתכמנות. קל לו. הוא יודע אנגלית. לה אין שום יכולת להתבטא ולייצג את עצמה. איך תסביר למנהלת בית הספר שהיא לא מזניחה את ילדיה, אלא נקרעת בין הצורך להתפרנס, לבין מערכת המשפט, שבאמצעותה בעלה נאבק נגדה? איך תיאבק על ילדיה, כשאין לה שום יכולת לתקשר באנגלית, והמערכת אינה דואגת לספק לה מתורגמנית שתישאר אתה, שתסביר לה עד הסוף מה אומרים לה, שתתרגם כיאות את דבריה? אכן, מישהי כזאת מגיעה, אבל היא אדישה למצוקתה של צ'רי, ופשוט נוטשת אותה באמצע התהליך! איך תתמודד עם הבעל האלים, שמיומן מאוד בהעמדת פנים, מציג חזות חביבה, שפויה ואינטליגנטית? איך תחשוף את פרצופו האמיתי? אנחנו מבינים עד כמה מחסום השפה מטעה. צ'רי מצטיירת לא רק כאימא מזניחה, אלא גם כאדם מוגבל וחסר הבנה. רק לקראת הסוף אנחנו נוכחים עד כמה מראית העין הזאת מוטעית, ועד כמה צריך להיזהר באנשים שבשפת אמם הם רהוטים, חזקים ונבונים.

הדמות השלישית היא זאת של ריי, צעירה שנסה מפני אימא אלימה מאוד, עד כדי כך שהיא משאירה על הגוף של בתה צלקות מבעיתות. אין לריי שום פתרון: אחרי שעזבה את הבית היא לנה במחסן של מקום העבודה שלה. כשאחד העובדים מגלה זאת הוא מנצל את ההזדמנות ומתחיל לנצל אותה ולפגוע בה. לאן תלך? איפה בעולם יימצא לה מקום בטוח? 

האם האלימות שנשים חשופות אליה פוגעת רק במי שמעמדן החברתי נמוך? לא, מראה לנו הסדרה. הדמות הרביעית, זאת של גרייס, מוכיחה לנו שאלימות במשפחה יכולה להתקיים בכל מקום. גרייס היא עורכת דין מצליחה ואמידה. בקרוב תתמנה לשותפה בכירה בחברה שבה היא עובדת, אבל גם במשפחתה שוררת אלימות קשה. 

כל הסיפורים האישיים הללו מתנקזים בסדרה אל מה שאמור להיות "מקום מבטחים": ארגון סיוע לנשים קורבנות אלימות. פיבי החיננית, הדמות המרכזית בסדרה, היא אשת יחסי ציבור שמתחילה לעבוד בארגון. תפקידה – לבלום את הקיצוצים בתקציב, שמאיימים על המשך פעילותו של "מקום המבטחים".

עד מהרה פיבי מגלה לתדהמתה שגם היא עצמה הסתבכה בתוך סיפור של אלימות משפחתית. כבר מרגעיה הראשונים של הסדרה פיבי מסבירה לחוקר המשטרתי שאליו נדרשה להגיע ולהעיד (רק בסוף אנחנו מבינים את כל פרטי המקרה שעליו היא מספרת), כי אלימות כזאת אינה נוחתת על אף אישה בבת אחת: התופעה מתפתחת תמיד עם הזמן, הולכת ומחמירה, עד שהקורבן מוצאת את עצמה לכודה, ובמקרים רבים – נטולת יכולת להשתחרר, לנוס ולהציל את עצמה. הפוגעים יודעים היטב איך לטוות סביבה את הקורים, איך להפיל אותה בפח. יש לדעת, פיבי מסבירה, כל אחת עלולה לגלות שהגיעה למקום הזה! העולם נחלק לשניים: אלה שבטוחות שלהן זה לא יכול לקרות, ואלה שכבר יודעות שטועות מי שמאמינות בכך.

הסדרה קצרה, רק ארבעה פרקים, אבל מרתקת, מפתיעה, וגם חשובה מאוד. 

את סרטו של ניקיטה מיכלקוב "שמש בוגדנית" זוכה פרס האוסקר לסרט הזר ב-1994, ראיתי לפני שנים רבות, ולא שכחתי אותו. בסרט הציג מיכלקוב את הברוטליות הסטליניסטית ואת חוסר האונים של אמנים ואינטולקטואלים שאינם יכולים להתמודד עם רצחנותה של המשטרה החשאית. ההווה של אותו סרט התרחש ב-1936, והשמש שבסרט, היא מופיעה לקראת סופו כמעין שלט ענק שחולש על הכול, מרמזת על מי שכונה (בחוגים מסוימים גם בישראל!) "שמש העמים", כלומר על סטלין, שמשטרו הטוטליטרי הורס וממית את החברה ואת חיי הפרט, מתנכל לאהבה בין גבר ואישה שרוצים רק לחיות בשלווה עם ילדיהם וחבריהם, בדצ'ה שלהם, בכפר.

כשראיתי שסרט אחר של מיכלקוב, "מכת שמש", מוקרן בYes VOD הזדרזתי לצפות בו.

"מכת שמש" (המבוסס על שני סיפורים קצרים של איוון בונין) עוסק באותו עניין כמו קודמו. הוא מספר לנו על העולם האפל והמרושע, שאליו נקלעו הרוסים בעקבות המהפכה. ההווה שלו מתרחש ב-1920. קצין רוסי שהצבא האדום הביס את יחידתו נזכר בימים שקדמו למהפכה. קטעי ההווה אפלים וקודרים. מצד אחד אנחנו רואים בהם את החיילים המובסים, שמנסים ללבות בעצמם תקוות לעתיד. מהצד השני אנחנו רואים את אנשי המנגנון של הצבא האדום, ובראשם פוליטרוקית יהודייה קשוחה, שגורלם של החיילים הללו נתון בידיה. 

אחד מהם, צעיר פטפטן ועליז, מספר לחבריו שיש ברשותו מצלמה, והוא מבקש להנציח אותם. הוא מעמיד את עשרות השבויים על גרם מדרגות ארוך, וכשהם ניצבים מולו דוממים, במעין פוזה היסטורית, מגיעה הפוליטרוקית במכונית שנעצרת בחריקת בלמים וחוצצת בין הצלם למצולמים. היא נוזפת בחיילים ומטיפה להם מוסר: איך הם מעזים בכלל להצטלם, חיילים כושלים שכמותם?

כאן עושה מיכלקוב מחווה לבמאי הקולנוע הרוסי הנחשב מאוד, סרגיי אייזנשטיין. כזכור, בסרטו של אייזנשטיין "אוניית הקרב פוטמקין" יש סצנה בלתי נשכחת שבה האונייה יורה לעבר המפגינים העומדים בראש גרם מדרגות מפורסם באודסה. המצלמה נעה כלפי מטה, אל  ההמון שמנסה לרוץ ולהימלט מפני ההפגזה. אחת הנמלטות היא אם לתינוק שנפצעת ומרפה מאחיזתה בעגלתו. זאת נשמטת מידיה ומתחילה להתדרדר במורד המדרגות. עינו של הצופה המבועת אינה יכולה להרפות ולנוס מהמראה המזוויע: תינוק רך, חף מפשע, קורבן לאלימות המבעיתה.

גם בסרט שלפנינו מופיעה עגלת תינוק שמדרדרת במורד המדרגות, עד שהיא "נוחתת" בתחתיתן בתוך מדורה ועולה באש. אלא שכאן העגלה ריקה. אחד החיילים מצא אותה בתוך מטמון אבוד שמישהו זנח. יש בו כל מיני מזכרות מהעבר: מאותם ימים שגיבור הסרט נזכר בהם בלי הרף, כשהעולם היה עדיין שלֵו, בטוח ומלא ביופי. 

קטעי העבר מצולמים באור מלא. יש בהם גוונים צבעוניים, נשים מהודרות, ילדים עליזים, צחוק. 

החייל השבוי שב בזיכרונותיו אל העבר, אל אחת ההפלגות שבהן שט בספינת קיטור על נהר הוולגה, אז התאהב באישה יפהפייה והשתדל לכבוש אותה. שוב ושוב עולה בדעתו השאלה – מדוע קרה מה שקרה? איך הרסנו את הארץ היפה שהייתה לנו? איך נוכל לחיות עם ההבנה של מה שעוללנו? למה לנו כל זה ("זה", משמע – ההרס, המוות, האובדן, הכיעור, האכזריות, שהביאה אתה המהפכה הקומוניסטית)? 

יכולתי להזדהות מאוד עם הסרט ועם מה שהוא מבקש להביע אלמלא נודע לי שיוצרו, ניקיטה מיכלקוב, מקורב מאוד אל השלטון הנוכחי ברוסיה. הוא, כך נמסר, מיודד עם פוטין. 

האם בלתי נמנע שהמתנגדים לברית המועצות הסובייטית יתמכו בשלטון הנוכחי? האם המציאות צבועה כולה בגוונים חד משמעיים של שחור או לבן? האם אויבו של אויבי הוא בהכרח ידידי? אלה שאלות כבדות משקל, שהתשובה להן בעיני חד משמעית. 

חרף זאת, הסרט ראוי, מרתק, ומסעיר. במיוחד סופו. כדרכי, לא קראתי עליו מראש ולכן הסוף פעל עלי בעוצמה. לכן לא אכתוב עליו כאן. הסרט זמין, כאמור, ב Yes VOD.