ארכיון תגיות: VOD Yes

הסדרה הטורקית, “המורה”: זהירות – מידע כוזב?

בתחילת כל פרק יש דיסקליימר: כל מה שתראו לא קרה במציאות, וכן הלאה. כאילו שמישהו יכול לחשוד בעלילה המוצגת שהיא באמת קרתה!

אבל רגע. לאט לאט מתברר שכל מה מתרחש מול עינינו, העלילה רבת הפיתולים וההפתעות, בעצם מספר לנו על עצמנו, כאן ועכשיו, על בני הנוער שלנו, על תופעות חברתיות שיש לתת עליהן את הדעת.

מדהים לראות איך סדרה שנראית לגמרי מופרכת, ואפילו קצת מוזרה לפעמים, משנה את פניה ונעשית מציאותית וחשובה!

הסדרה כוללת 22 פרקים, מושכים ומותחים מאוד. די מהר הידיעה שגם בינג’ רציני לא יכסה את כולה בבת אחת, שגם מחר היא מחכה לנו בסוף היום, הייתה מנחמת ומשמחת. אהה: “המורה” מחכה לנו! יש לנו שוב הזדמנות להתכנס לתוך המציאות החלופית הזאת, ועם זאת לא להרגיש שזה אסקפיזם ריק מתוכן, כי הסדרה היא מעין שיעור חינוך ממושך, ועם זאת תוסס, מרתק, ומותח מאוד.

די בהתחלה מתברר הסֶטינְג שבו תתקיים העלילה, ברובה המכריע: בתוך כיתה, בבית ספר תיכון, שבו מורה מחליט ללמד את תלמידיו, בני נוער דעתניים ונבונים, כמה לקחים חשובים לחיים.

זמן קצר לפני ההווה שבו מתרחשת עלילת הסדרה חוותה נערה בשם רוּיאה, אחת מבנות הכיתה של אותם תלמידים, חוויה קשה וקטלנית. רויאה הייתה ספורטאית מצטיינת, אצנית מקובלת ואהודה, עד שיום אחד הופץ נגדה סרטון שממנו משתמע כי היא נהגה ליטול סמים ממריצים כדי לנצח בתחרויות ריצה. האשמת השווא החמורה הביאה למותה. רויאה לא עמדה בלחץ הנפשי ובהתמודדות הקשה עם הנידוי החברתי, הבושה ותחושת העוול, והתאבדה.

מי אשם במותה? האם היה מישהו יכול למנוע אותו? מה נדרש כדי שחיים צעירים, יפים ומוכשרים כל כך, לא יאבדו לשווא?

לאורך 22 הפרקים בני הנוער, ואנחנו איתם, לומדים לקח אחרי לקח. כל פרק הוא “שיעור” שהמורה מייצר בדרכים מקוריות, שחלקן נראות אלימות ומזעזעות, כדי לטלטל את התלמידים, לאלץ אותם לחשוב, לחמול, לשתף פעולה, להקשיב זה לזה, להבין את מצוקותיו של הזולת, ולהיזהר מהעוצמה הבלתי נתפסת של הרשתות החברתיות, שיש בכוחן להרוס (אבל גם להועיל, אם רק משתמשים בהן כיאות!). יוצרי הסדרה מעוררים שאלות גם בעניין אמינות המידע שעולה ברשת. האם סרטון מצולם יכול בהכרח להוכיח משהו? יש תמיד לזכור את קיומה של הטכנולוגיה המכונה Deep Fake, המאפשרת ליצור תוכן מזויף שנראה אמיתי, על ידי שילוב תמונות וסרטונים קיימים על פני תמונות וקטעי וידאו מקוריים. לאחרונה התבשרנו כי מייקרוסופט פיתחה כלי חדש, VALL-E, שמחקה קול אנושי לפי דגימה של שלוש שניות בלבד, וכך אפשר לייצר “נאום” שלם בקולו של אדם אחר.

אכן, מתברר שבפינלנד פיתחו תוכנית לימודים שבה המורים נדרשים ללמד תלמידים איך להבחין בין מידע כוזב לידיעות אמיתיות. בעיתון “הארץ” כתבו על כך: “זה חמש שנים שפינלנד היא המדינה המובילה באירופה בכל הקשור ליכולת של תושביה להתמודד עם דיסאינפורמציה. על כך מלמד סקר שפרסם באוקטובר המכון לחברה פתוחה (Open Society Institute) בסופיה שבבולגריה. מקורות רשמיים אומרים כי הסיבה להצלחתה של פינלנד בתחום זה היא מערכת החינוך החזקה שלה, הנחשבת לאחת הטובות בעולם, שבה מוקדש מאמץ רב להבהיר לתלמידים מהי דיסאינפורמציה. אוריינות תקשורתית היא חלק מתוכנית הלימודים הלאומית, החל בגן החובה.” האם יש סיכוי שגם בישראל יקדמו תוכנית דומה? האם הרשויות כאן רוצות בכלל שילדים ובני נוער ילמדו להבחין במידע כוזב ולהישמר מפניו?

ובחזרה לסדרה: במשך יותר משבוע התמכרנו לה, עסקנו בה גם כשלא צפינו – שוחחנו עליה, תהינו, ניסינו להבין סוגיות נסתרות – ובכל זאת הופתענו שוב ושוב מהמהלכים הבלתי צפויים הרבים שהיא מובילה. אין ספק שהסדרה מקורית מאוד, שכן אינה פועלת על פי תבניות מוכרות וצפויות. המהפכים הרגשיים שהיא יוצרת (עד כדי, נודה על האמת, רגעים סנטימנטליים ומזילי דמעות – אבל, בינינו, מה רע בכך…?) ממכרים.

בתום הפרק האחרון הפטיר בן זוגי: “חבל שזה נגמר…”

אכן…

אפשר לצפות בה ב־VOD  של Yes. אחרי שני פרקים נדרשנו לשלם תמורת מנוי לסדרות טורקיות. לא האמנתי שנעשה את זה, אבל אחרי שני הפרקים הראשונים היינו חייבים להמשיך ולגלות מה קורה הלאה.

@torkish1

המורה סדרה חדשה בערוץ הדרמות הטורקיות 2

♬ צליל מקורי – סדרות_טורקיות

ניקיטה מיכלקוב, הסרט “מכת שמש” Yes VOD: אויבו של אויבי הוא בהכרח – חברי?

את סרטו של ניקיטה מיכלקוב “שמש בוגדנית” זוכה פרס האוסקר לסרט הזר ב-1994, ראיתי לפני שנים רבות, ולא שכחתי אותו. בסרט הציג מיכלקוב את הברוטליות הסטליניסטית ואת חוסר האונים של אמנים ואינטולקטואלים שאינם יכולים להתמודד עם רצחנותה של המשטרה החשאית. ההווה של אותו סרט התרחש ב-1936, והשמש שבסרט, היא מופיעה לקראת סופו כמעין שלט ענק שחולש על הכול, מרמזת על מי שכונה (בחוגים מסוימים גם בישראל!) “שמש העמים”, כלומר על סטלין, שמשטרו הטוטליטרי הורס וממית את החברה ואת חיי הפרט, מתנכל לאהבה בין גבר ואישה שרוצים רק לחיות בשלווה עם ילדיהם וחבריהם, בדצ’ה שלהם, בכפר.

כשראיתי שסרט אחר של מיכלקוב, “מכת שמש”, מוקרן בYes VOD הזדרזתי לצפות בו.

“מכת שמש” (המבוסס על שני סיפורים קצרים של איוון בונין) עוסק באותו עניין כמו קודמו. הוא מספר לנו על העולם האפל והמרושע, שאליו נקלעו הרוסים בעקבות המהפכה. ההווה שלו מתרחש ב-1920. קצין רוסי שהצבא האדום הביס את יחידתו נזכר בימים שקדמו למהפכה. קטעי ההווה אפלים וקודרים. מצד אחד אנחנו רואים בהם את החיילים המובסים, שמנסים ללבות בעצמם תקוות לעתיד. מהצד השני אנחנו רואים את אנשי המנגנון של הצבא האדום, ובראשם פוליטרוקית יהודייה קשוחה, שגורלם של החיילים הללו נתון בידיה. 

אחד מהם, צעיר פטפטן ועליז, מספר לחבריו שיש ברשותו מצלמה, והוא מבקש להנציח אותם. הוא מעמיד את עשרות השבויים על גרם מדרגות ארוך, וכשהם ניצבים מולו דוממים, במעין פוזה היסטורית, מגיעה הפוליטרוקית במכונית שנעצרת בחריקת בלמים וחוצצת בין הצלם למצולמים. היא נוזפת בחיילים ומטיפה להם מוסר: איך הם מעזים בכלל להצטלם, חיילים כושלים שכמותם?

כאן עושה מיכלקוב מחווה לבמאי הקולנוע הרוסי הנחשב מאוד, סרגיי אייזנשטיין. כזכור, בסרטו של אייזנשטיין “אוניית הקרב פוטמקין” יש סצנה בלתי נשכחת שבה האונייה יורה לעבר המפגינים העומדים בראש גרם מדרגות מפורסם באודסה. המצלמה נעה כלפי מטה, אל  ההמון שמנסה לרוץ ולהימלט מפני ההפגזה. אחת הנמלטות היא אם לתינוק שנפצעת ומרפה מאחיזתה בעגלתו. זאת נשמטת מידיה ומתחילה להתדרדר במורד המדרגות. עינו של הצופה המבועת אינה יכולה להרפות ולנוס מהמראה המזוויע: תינוק רך, חף מפשע, קורבן לאלימות המבעיתה.

עגלת התינוק המתדרדרת על המדרגות, בסרט “אוניית הקרב פוטמקין” של סרגיי אייזנשטיין

גם בסרט שלפנינו מופיעה עגלת תינוק שמדרדרת במורד המדרגות, עד שהיא “נוחתת” בתחתיתן בתוך מדורה ועולה באש. אלא שכאן העגלה ריקה. אחד החיילים מצא אותה בתוך מטמון אבוד שמישהו זנח. יש בו כל מיני מזכרות מהעבר: מאותם ימים שגיבור הסרט נזכר בהם בלי הרף, כשהעולם היה עדיין שלֵו, בטוח ומלא ביופי. 

העגלה המתדרדרת בסרט “מכת שמש”
העגלה עולה באש

קטעי העבר מצולמים באור מלא. יש בהם גוונים צבעוניים, נשים מהודרות, ילדים עליזים, צחוק. 

בהפלגה על הוולגה, לפני המהפכה

החייל השבוי שב בזיכרונותיו אל העבר, אל אחת ההפלגות שבהן שט בספינת קיטור על נהר הוולגה, אז התאהב באישה יפהפייה והשתדל לכבוש אותה. שוב ושוב עולה בדעתו השאלה – מדוע קרה מה שקרה? איך הרסנו את הארץ היפה שהייתה לנו? איך נוכל לחיות עם ההבנה של מה שעוללנו? למה לנו כל זה (“זה”, משמע – ההרס, המוות, האובדן, הכיעור, האכזריות, שהביאה אתה המהפכה הקומוניסטית)? 

יכולתי להזדהות מאוד עם הסרט ועם מה שהוא מבקש להביע אלמלא נודע לי שיוצרו, ניקיטה מיכלקוב, מקורב מאוד אל השלטון הנוכחי ברוסיה. הוא, כך נמסר, מיודד עם פוטין. 

האם בלתי נמנע שהמתנגדים לברית המועצות הסובייטית יתמכו בשלטון הנוכחי? האם המציאות צבועה כולה בגוונים חד משמעיים של שחור או לבן? האם אויבו של אויבי הוא בהכרח ידידי? אלה שאלות כבדות משקל, שהתשובה להן בעיני חד משמעית. 

חרף זאת, הסרט ראוי, מרתק, ומסעיר. במיוחד סופו. כדרכי, לא קראתי עליו מראש ולכן הסוף פעל עלי בעוצמה. לכן לא אכתוב עליו כאן. הסרט זמין, כאמור, ב Yes VOD. 

סדרת הטלוויזיה “this is us” – “החיים עצמם”: איך נראית אהבה

זהו. הגענו אל הפרק האחרון בעונה החמישית. את העונה השישית, המובטחת נזכה אולי לראות בסתיו, ועד אז נתרפק על זכרם של בני משפחת פירסון שכל כך התרגלנו להשתתף בחייהם כצופים, לשמוח ולכאוב אתם, ולהתפעל מהתחכום הרב של יוצריהם: לא רק השחקנים המעולים, אנשי האיפור שמצליחים להזקין צעירים אבל לשמור על החינניות שלהם, התסריטאים שרקחו שלל עלילות ועלילות משנה מסקרנות והעורכים שהיטיבו כל כך להצליב עבר והווה, לשבץ אותם זה בזה ולהראות שוב ושוב עד כמה החיים שעלילותיהם מתפתלות, מושפעים מדברים שנאמרו בילדות, מחוויות מעצבות שברגע התרחשותן אין לדעת כמה הן חשובות ומשמעותיות.

בכלל לא מפתיע שהסדרה מרובת הפרקים – שמונה עשר בכל אחת מהעונות (חוץ מהעונה החמישית שבה רק שישה עשר פרקים) – זכתה בשלל פרסים: השחקן סטרלינג ב’ בראון, המגלם את בנם המאומץ של רבקה וג’ק, זכה בפרס האמי, בגלובוס הזהב, ובפרסים רבים נוספים. כמעט כל השחקנים האחרים היו מועמדים לפרסים יוקרתיים, כמו גם הסדרה עצמה, שבנוסף על שלל מועמדויות צויינה ב-2016 כאחת מעשר הסדרות הטובות של AFI (כלומר – The American Film Institute Awards), וזכתה לציון של 93% באתר Rotten Tomatoes.

הסדרה  עוקבת אחרי בני משפחת פירסון: ההורים ג’ק ורבקה, שלושת ילדיהם, רנדל, קווין וקייט, וגם אחרי בני הזוג והילדים של הילדים בנעוריהם ובבגרותם. הסדרה נפרשת על פני כמה עשורים. בעבר הרחוק היא חוזרת אל ימי מלחמת ויאטנאם, והיא חוזה מדי פעם, להרף עין, את מה שצפוי לקרות בעתיד הרחוק כנראה בסביבות 2040, אם כי עיקר העלילה מתמקד בהווה שמחוץ לסדרה. כך למשל בעונה החמישית מדברים על הקורונה, עוטים מסכות ומחטאים את הידיים. ברור אם כן שהיא מתרחשת ב2020. יש עוד אירועים חיצוניים שמהדהדים בפרקים, למשל – הנישואים של מייגן מרקל לנסיך הארי.

יש בה התייחסויות רבות לתרבות ההמונים. כך למשל מככב שיר של לאונרד כהן באחד הפרקים הנוגעים ללב, ומילותיו מבהירות לאחת הדמויות שדמות אחרת, אדם שמת מזמן, אהב אותו והתגעגע אליו, בניגוד למה שנראה לעין.

בפרק אחר אנחנו פוגשים שתי דמויות שהקשר שלהן לעלילה לא מתחוור עד שלב מאוחר מאוד – בכלל, זאת הטכניקה שחוזרת על עצמה: מדי פעם מופיעים בני אדם שנדרש זמן להבין מי הם, וכל מפגש כזה כמו “ממלא” חללים ומשלים סיפורים שידענו רק את קווי המתאר שלהם. באותו פרק, המופיע בעונה החמישית, מסתבר רק בסופו שבני הזוג הלא מוכרים לנו, מהנדס מחשבים ממוצא הודי ואשתו שמתוסכלת מכך שהוא שקוע מדי בעבודתו המדעית, אינם קשורים ישירות לעלילת הסדרה, אלא מתבססים על דמויות אמיתיות: זאת של נזיר אחמד, מהנדס מחשבים, שבזכות עבודתו בדחיסת נתונים מתאפשרת העברה בין מחשבים של קבצי תמונות ווידיאו. בסיומו של הפרק, שהוקדש לאותו מהנדס מחשבים, אפילו מראים לנו תצלום של אחמד, שדומה מאוד לשחקן המגלם את דמותו, וכש”החברים” שלנו מהסדרה שולחים זה לזה תצלומים, אנחנו יודעים כבר למי בעצם על כולנו להודות על האפשרוך לעשות זאת…

הסדרה מתאפיינת בכך שהיא מביעה אהבה, אך היא אינה סנטימנטלית. מדובר לא רק באהבה השוררת בין בני משפחת פירסון, אלא גם בזאת שיוצריה של הסדרה חשים כלפי הדמויות שיצרו. אף אחת מהדמויות לא מושלמת. לכל אחד מהגברים והנשים בסדרה יש פגמים. הם טועים, מכאיבים זה לזה, יש בהם נקודות של עיוורון, הם יודעים לכעוס ולפגוע, ובכל זאת, אי אפשר שלא להתמוגג מהאנושיות שלהם, מהיכולת שלהם ללמוד, מהרצון הטוב שלהם.

יוצרי הסדרה מראים לנו את מה שאנחנו נוהגים לא פעם לשכוח בהתנהלות היומיומית שלנו: רוב בני האדם פגיעים. לכל אחד יש ברקע סיפור כאוב שאם יודעים עליו, נוטים לסלוח לו על רגזנותו, או על קוצר רוחו. שכן נרגן מתגלה כאדם בודד ומיוסר, נהג תוקפן במגרש החניה בעצם מתוח מאוד כי אשתו חולה אנושה, ואלה רק שתי דוגמאות לדמויות לגמרי שוליות בסיפור.

את הדמויות העיקריות אנחנו לומדים להכיר על כל צדדיהן. רנדל, למשל, אומץ רק יומיים אחרי שנולד. הוריו המאמצים, ג’ק ורבקה, הם בני זוג לבנים שהיו אמורים להביא לעולם שלישייה, אבל אחד התינוקות מת בלידה. ג’ק ורבקה יצאו מבית החולים עם שלושה תינוקות: קייט וקווין, ורנדל, שאביו הביולוגי נטש אותו. רנדל כהה עור, ולאורך הסדרה אנחנו מלווים את ההתמודדות שלו עם אימוץ בין-גזעי, עם השאלה מניין בעצם בא, מי היו הוריו הביולוגיים, ואיך הוא יכול להשתלב במשפחה המאמצת שבה אינו דומה לאיש.

קווין אחיו ניחן לכאורה בכל המעלות: הוא בנם הביולוגי של הוריו. הוא שחקן יפה תואר, מוכשר ומצליח, אבל כל חייו קינא באחיו המאומץ, שהתגלה בגיל צעיר כילד מחונן. איך יתמודד קווין עם הקנאה? מה היא תעולל ליחסים בין האחים?

גם לאחותם, קייט, לא חסרות בעיות. היא שמנה מאוד – עצומת ממדים – לעומת רבקה אמה היפהפייה והדקיקה. מה גרם לקייט להגיע לממדים כאלה? איך היא חיה בתוך גופה? האם תזכה לאהבת אמת, לזוגיות, האם חייה יתמקדו תמיד בגזרתה, או שיש בה עוד צדדים מעניינים? כישרונות ראויים להערכה? בסדרה משתדלים מאוד היוצרים להראות לנו שהשומן הוא רק צד אחד בדמותה של קייט, ורוב הפרקים לא מתמקדים בו.

מצד אחד הסדרה עוסקת ב”נושאים” שאפשר להגדיר: אימוץ, קנאה, השמנה,יחסים בין גזעיים. מצד שני, היא הרבה יותר מכל אלה. היא מציירת חיים זורמים ומפכים, שינויים, התפתחויות, וממשיכה כל הזמן לשלב בין הזמנים כדי להראות כמה רבה ההשפעה של אפיזודות שונות בחיים: שום דבר לא סתמי, כל דבר מוביל לדבר אחר.

יוצרי הסדרה מיטיבים לבנות מתח. כך למשל לאורך פרקים רבים אנחנו יודעים שג’ק, אבי המשפחה, מת, ושמותו היה כרוך באירוע דרמטי מאוד, אבל עובר פרק ועוד פרק עד שמגלים לנו, לקראת סוף העונה השנייה, מה בעצם קרה, והגילוי מסמר שיער.

הסדרה יכולה למעשה להמשיך כך עד אינסוף: הילדים גדלים, נולדים להם ילדים, גם הם גדלים ומתפתחים. ולכל אחד מהם יש סיפור חדש, שמשתלב עם הסיפורים של כל האחרים.

סדרה נהדרת, מכמירת לב ומומלצת מאוד. אפשר לראות אותה ב Yes VOD. אנחנו מחכים בכליון נפש לעונה השישית.