תחילה קראתי (ותרגמתי לעברית…) את ארבעים וארבע הסונטות שכתבה אליזבת בארט בראונינג, בספר סונטות מהפורטוגזית, מחזור שירי אהבה העוקב אחרי התפתחות הקשר שלה עם המשורר רוברט בראונינג.
(יש ללחוץ על הקישור ולחכות כמה שניות עד שספר הדפדוף במהדורה עברית-אנגלית יעלה)
אחרי כן פניתי – לראשונה, עלי להודות – אל הנובלה הידועה של וירג'יניה וולף, "פלאש", זאת שגיבורה הראשי הוא כלבה של בארט בראונינג, בן לוויתה המסור שהגיע אליה עוד לפני שנישאה בחשאי, והמשיך לחיות לצדה גם אחרי שנסה מבית אביה העריץ ונישאה לרוברט בראונינג.
בשעתו, ב-1989, כשראה אור הספר הראשון שלי הפרדת צבעים, שאחד הסיפורים בו מסופר מנקודת מבט של כלב, דיברו אתי רבות על פלאש, אבל רק מקץ יותר משלושה עשורים הגעתי אל שכיית החמדה המופלאה הזאת. כמה מענג הסיפור על פלאש, כמה משעשע, שנון, חכם ומושך את הלב!
אמנם הגרסה העברית של ספר מחכה לי על המדף כבר שנים רבות, אבל העדפתי לקרוא את המקור האנגלי בקינדל. כמה משמח התהליך הקצר שבו בלחיצת כפתור הספר אצלי!
וירג'יניה וולף, כמצויין בסופו של הסיפור על פלאש קיבלה את השראתה לכתיבתו מכמה מקורות: שיר שכתבה אליזבת בארט עוד לפני שהכירה את רוברט בראונינג; חליפת המכתבים ביניהם; מכתבים שכתבה לאחותה ולידידיה, וכן מכתבים של אחרים, שבהם הזכירו את פלאש.
אבל וולף אינה מספרת על פלאש, אלא אותו, ומייצגת את כל האירועים וההתרחשויות מנקודת מבטו. זאת אינה משימה פשוטה כלל ועיקר, שהרי פלאש מבין הרבה, אך נטול שפה, ולא כל מה שקורה סביבו נהיר לו. כך למשל ברור לקורא בשלב מסוים שגבירתו של פלאש הרה ללדת, אבל פלאש רק חש בשינוי, בתכונה שאינה מובנת לו, בשינויים שאין להם הסבר. יודע ולא יודע, מבין ולא מבין, רגיש מאוד לתמורות שמתרחשות קרוב אליו, ובמיוחד למצבי הרוח של "מיס בארט", כפי שהיא מכונה בסיפור. כל מי שחי במחיצת כלב מכיר מן הסתם את ההזדהות וההבנה בלי מילים שעמן ידידו הטוב ביותר של האדם מגיב לכל שינוי במצב הרוח של בעליו. וולף מתארת את כל אלה להפליא.
דומה שיכולתה לרדת אל נפשו של הכלב רבה כל כך, עד שמדי פעם היא "מתווכחת" עם בארט בראונינג, ומפענחת את תחושותיו של פלאש באופן שונה מפרשנותה של מיס בראונינג ולאופן שבו היא מתארת אותן במכתביה. כך למשל בארט מספרת כיצד כשלקחה את פלאש בפעם הראשונה לריג'נטס פארק הוא התרוצץ לו בהנאה, שכן, לדבריה, הוא תמיד מוציא את הטוב במצבים קשים, אבל, מסבירה וולף, היא טענתה באבחנתה, שכן פלאש נהג כך, רץ והתרוצץ, רק משום שנעלב, שכן התברר לו שבריג'נטס פארק כלבים חייבים להתהלך כשהם קשורים ברצועה…
הסיפור עתיר שנינויות מעודנות ומחוכמות, והוא משעשע מאוד בהומור הדק האופייני כל כך לכתיבתה של וולף.
כך למשל בהקדמה לסיפורו של פלאש העוסקת בבני מינו, כלבים מגזע קוקר ספניאל מתאפיינים לדבריה, בחלוקה למעמדות שונים: "עד תקופת שלטונה של המלכה אליזבת [הראשונה] כבר נוצרה אצולה של כלבים" שסיבותיה טובות יותר מאלה של האצולה האנושית, שכן אצל הכלבים היא נמדדת באמצעות כללים ברורים. למשל, אסור שיהיו לקוקר ספניאל "אוזניים מתולתלות" או ציצת שיער על הקודקוד, שנחשבת "פורענות" של ממש. לעומת זאת, אצל בני האדם "שוררת מהומה ובלבול," שהרי "אין שום מועדון שרשאי לקבוע לגביהם כללים דומים"…
וולף ממשיכה ומספרת לנו על קורותיו של פלאש, שבעליו הראשון "דמה לאפולו, עד שהזלילה והסביאה הפכו אותו לבכחוס", ומסבירה כיצד הגיע לידיה של אליזבת בארט בראונינג. באיזו מתיקות היא מתארת את הבלבול של הכלב, את ההסתגלות שלו לביתו החדש, את הוויתור שלו על הרגליו הקודמים, למשל – הצורך להתרוצץ בשדות, שכן אליזבת כמעט שאינה יוצאת מהבית, והוא מחליט "להיכנע, לשלוט בעצמו, לכבוש את האינסטינקטים העזים ביותר של טבעו" רק משום שהוא מתאהב בכל לבו בגבירתו החדשה…
וירג'יניה וולף מעמיקה לחדור אל נפשו. כך למשל היא מתארת את ההתמקדות שלו בחוש הריח, הוא כמובן החוש הדומיננטי אצל כלבים, וכמה יפה היא עושה את זה! כמה משובב את הנפש ופיוטי! (את הקטע שלהלן תרגמתי בעצמי. בתחתית הרשימה מופיע התרגום מהספר. מוזמנים להשוות…)
"המשוררים הדגולים ביותר אינם חשים בריח זולת זה של ורדים מצד אחד, וזבל, מצד שני. איש מהם לא תיעד מעולם את אינספור הגוונים המתקיימים בין שני הקצוות. אבל פלאש, הוא חי בעיקר בתוך עולם הריחות. האהבה היא ריח, בעיקרה; צורה וצבע הם ריח; מוזיקה ואדריכלות, פוליטיקה ומדע הם ריחות. מבחינתו – הדת עצמה היא ריח. אין בכוחנו לתאר את החוויה הפשוטה ביותר שהוא חווה כשרחרח את נתח הבשר היומי או איזו עוגייה. אפילו מר סווינבורן[1] לא היה יכול לבטא את עוצמת הריח שחש פלאש ברחוב וימפול בשעות אחרי הצהריים של חודש יוני. ובאשר לריחה של כלבת ספניאל המעורב בריח לפידים, זרי דפנה, קטורת, דגלים, שעווה מנרות ועלי הכותרת של זרי ורדים שמעכו אותם עקבי נעליים עשויות סָטֶן שהושרו בקמפור, אולי שייקספיר – אילו עצר לרגע את כתיבת "אנתוני וקליאופטרה" – היה יכול לתאר אותו, אבל שייקספיר לא עצר את הכתיבה. נודה אם כך בחוסר היכולת שלנו, ונוכל רק לציין שמבחינתו של פלאש איטליה באותן שנים שהיו הגדושות ביותר, החופשיות והמאושרות ביותר בחייו, הייתה בעיקרה רק רצף של ריחות.
האהבה, יש להניח, איבדה לאיטה את כוח המשיכה שלה. הריח נשאר. עכשיו, אחרי שהשתקעו שוב בקזה גואידי, כולם עסקו בענייניהם. מר בראונינג כתב בקביעות בחדר אחד; גברת בראונינג כתבה בקביעות בחדר אחר. התינוק שיחק בחדר הילדים. אבל פלאש שוטט בחוץ, ברחובות של פירנצה, ונהנה משיכרון החושים של הריח. הוא טופף עם הריחות ברחובות הראשיים ובאילו הצדדיים, עבר בכיכרות ובסמטאות. הוא עקב באפו ועבר מריח לריח; המחוספס, החלק, האפל, המוזהב, הוא נכנס ויצא, עלה וירד, אל מקושי הנחושת, אל המקומות שבהם אופים לחם, אל אלה שבהן נשים יושבות ומסתרקות, אל כלובי הציפורים שנערמו על פני הַגְבָּהוֹת, שם היין נוטף מאליו ומכתים בארגמן את המדרכה, שם הריח נודף מעור, מרתמות ומשיני שום, שם חובטים אריגים, שם עלי הגפן רוטטים, שם גברים יושבים ושותים ויורקים ומטילים קוביות משחק – הוא רץ פנימה והחוצה, אפו מופנה תמיד כלפי מטה, גומע את המהות; או כשאפו מופנה כלפי מעלה אל האוויר, רוטט מהניחוח. הוא ישן בתוך שלולית שמש חמימה – השמש הצחינה כל כך את האבן! הוא חיפש את מחילת הצל – הצל החמיץ כל כך את האבן! – הוא טרף אשכולות שלמים של ענבים בשלים, בעיקר בשל צבעם הסגול; הוא לעס וירק את השיירים הגסים של בשר עזים או מקרוני שהנשים האיטלקיות השליכו לעברו מהמרפסת – בשר עזים ומקרוני היו ריחות עזים, סמוקים. הוא עקב אחרי המתיקות הנפעמת של הקטורת שהתאבכה בדקויות אלימות לתוך חשכת הקתדרלות ועיוותי המילים, ובעודו מרחרח, ניסה ללקק את זהב הזגוגיות הצבעוניות שמעל לקברים.")
וולף יודעת מבפנים איך נפשו פועלת, איך מוחו עובד. כיצד הוא מקנא במפגשיו הראשונים עם המחזר של בארט ותוקף אותו, אבל בהמשך – מצטרף אליה באהבתה. כך קורה גם כשנולד להם תינוק: ברגע הראשון, כשמכניסים אותו לחדר אחרי הלידה הוא המום, שכן "מיס בארט" התפצלה פתאום ונהפכה לשניים… בתחילה הוא מסתגר במשך כשבועיים, ששקולים, מסבירה לנו וירג'יניה וולף, לכמה חודשים בחייו של אדם, עד שהוא מחליט שבעצם הוא אוהב גם את בן המשפחה החדש…
וולף כמובן לא מספרת לנו רק על הכלב פלאש. היא מבליעה בסיפור את הביקורת החברתית שמעסיקה אותה: הבדלי המעמדות בחברה האנגלית (פלאש נגנב, ומיס בארט נאלצת לשלם כופר תמורת חייו. התנסותו בביתם של העניים האלימים מזעזעת. וולף מציירת את הקרבה הגיאוגרפית שבין שני העולמות: הפריבילגי, העשיר והמעודן, לעומת הגס, האלים והמקופח של העניים), מראה את ההבדל בין לונדון, שבה הכול מזויף, לעומת פירנצה, שם הכול אמיתי וחופשי. היא מעוררת שאלה מוסרית: האם נכון ומוצדק לנהל משא ומתן עם חוטפים בני בליעל? האין בכך כניעה לסחטנות? הגברים הסובבים את מיס בארט, אביה, אחיה, אפילו האהוב שלה, מתנגדים בכל תוקף. אבל היא משיבה לכולם בטיעון מנצח: יש לנו אחריות וחובה מוסרית כלפי מי שהוא חסר ישע ותלוי בנו.
מתחשק להרבות ולספר על פלאש ולצטט עוד ועוד מהספר, אבל אולי מוטב פשוט לקרוא אותו! ההנאה מובטחת!
Virginia Woolf Flush
לעברית: חנוך קלעי
הגרסה העברית של הספר המצוי בידי היא מ-1974. היא כתובה בלשון ארכאית ומסורבלת. להלן הקטע המצוטט לעיל, כפי שהוא מופיע בספר.
הובא לידיעתי כי הספר תורגם שוב לאחרונה, ויש להניח שהעברית בגרסה המחודשת רעננה וטובה יותר. להלן הקטע הארוך המצוטט לעיל, כפי שהופיע בתרגום הישן.
"גדולי המשוררים לא הריחו אלא ורדים מצד אחד, וגללים מצד אחר. דרגות הביניים המרובות לאין שיעור לא נזכרו ולא נפקדו כלל. אבל דווקא עולם זה של ריחות הוא שבו שרוי היה פלאש ביותר. האהבה הייתה בעיקרה ריח; הצורה והצבע היו ריח; המוסיקה והאדריכלות, החוקים והמשפטים, המדיניות והמדעים, היו ריח. לגביו אפילו הדת הייתה ריח. תיאור התנסותו הפשוטה ביותר בנתח בשר ובעוגיות, מזון חוקו, הוא למעלה מכוחנו. אפילו מר סווינבֶּרן לא היה יכול לומר מה היא לגבי פלאש משמעות הריח של רחוב וימפול ביום יוני חם אחרי הצהריים. אשר לתיאור ריחה של כלבת ספניאל המעורב בריחות של לפידים, זרי דפנה, קטורת, דגלים, נרות דונג וזר עלי ורדים שמעכה אותו עקב סטין שנשמר בתוך קמפור, היה אולי שקספיר יכול, אילו הפסיק באמצע כתיבת 'אנטוניוס וקליאופטרה' – אבל שקספיר לא הפסיק לכתוב. לאחר שהודינו אפוא כי אין הדבר בכוחנו, יכולים אנו רק לציין כי לגבי פלאש היתה איטליה, בשנות חייו אלה, המלאות, החופשיות והמאושרות ביותר, בעיקר רצף של ריחות. האהבה יש להניח, איבדה מעט מעט את קסמה. הריח נשאר. עתה […] פלאש הפליג לחוצות פירנצה להתענג על שכרון הריחות. הוא פילס לו נתיבו ברחובות ראשיים וברחובות צדדיים, בכיכרות ובסמטאות, על פי הריח. הוא פילס לו בחוטמו מריח אל ריח, מן הגס אל הרך, אל הכהה, אל הזהוב. הוא נכנס ויצא, עלה וירד, במקום שמרדדים נחושת, במקום שאופים לחם, במקום שהנשים יושבות וסורקות את שערן, במקום שכלובי הציפורים מגובבים גבוה על המרצפת, במקום שהיין נשפך בכתמים אדומים כהים על המדרכה, במקום שעומדים ריחות של עור ושל רתמה ושל שום, במקום שחובטים בדים, במקום שמרטטים עלי גפנים, במקום שיושבים גברים ושותים ויורקים ומשחקים בקוביה – הוא נכנס ויצא במרוצה, חוטמו תמיד אל הקרקע, שואף אל קרבו את הבושם; או שחוטמו מופשל באוויר, מרטיט מן הניחוח. הוא ישן אִי־פה בתוך מטלית לוהטת של שמש – איך הפיקה השמש ריחות מן האבן! הוא חיפש לו אי שם נקרה של צל – איך הפיק הצל החמוץ ריחות מן האבן! הוא בלע אשכולות שלמים של ענבים בשלים בעיקר על שום ריחם הארגמני; הוא לעס ורקק את כל השיירים הגסים של בשר עזים או מַקרוני שבעלת הבית האיטלקית השליכה מהגזוזטראות – בשר-עזים ומקרוני היו ריחות חריפים, ריחות אדומים. הוא הלך שבי אחר המתיקות המסחררת של קטורת לתוך מבוכים סגולים של כנסיות אפלות, רחרח וניסה ללעוס את הזהב אשר על פני זגוגית צבעונית של מצבת קבר"…
[1] משורר אנגלי (1909-1837)
