האם אפשר להירפא מטראומה? האם יש מכנים משותפים לטראומות שנגרמו כתוצאה מתופעות שונות? מה בעצם משמעותה העמוקה של כל טראומה? האם שיחות תרפואיטיות יכולות לתקן אותה? האם יש דמיון בין נפגעי הלם־קרב, ניצולי תאונות וקורבנות תקיפה ואונס?
בספר שלפנינו מקיף הפסיכיאטר ההולנדי הנחשב בסל ואן דר קולק היבטים רבים ושונים שנוגעים בהופעתה של טראומה ובטיפול בה. ואן דר קולק משלב בספר סיפורים אישיים של מטופלים שלו, כמו גם סיפורים על חייו, עם הסברים תיאורטיים מפורטים, למשל – על מבנה המוח, ומראה היכן "נרשמת" בו טראומה, וכיצד הגוף זוכר ומשמר אותה, ואז מציע מגוון של שיטות טיפול שונות, ביניהן מיינדפולנס, יוגה, טכניקת EMDR, ביופידבק, מדיטציה, תיאטרון, שכולן "עוקפות" את השפה המדוברת, ומגיעות ישירות אל המקום הפגוע בנפשו של מטופל פוסט טראומטי. ואן דר קולק טוען שתרופות פסיכיאטריות עוזרות, אמנם, אבל שאין להן השפעה מיטיבה לטווח הארוך, ובמידה רבה דוחה גם את הפסיכותרפיה בשיחות, בין היתר מכיוון שאינן מועילות, לדעתו, להתגבר על הפגיעה הטראומטית, הן מכיוון שלפעמים אי אפשר בכלל לבטא את הפגיעה במילים, והן מכיוון שלפעמים אין די בתובנות שמגיעים אליהן בשיחות, ונדרש מנגנון שיכול לגבור על הפגיעה שנטמעה בגופו של הנפגע. "שום תובנה והבנה שאנחנו מפתחים לא משנה, כי המוח הרציונלי חסר אונים כשהוא מנסה לדבר עם המוח האמוציונלי ולשכנע אותו שהמציאות השתנתה." ולכן "טראומה, בין אם גרם לה משהו שנעשה לאדם, או מה שהוא עשה לעצמו, מקשה כמעט תמיד לקיים קשרים אישיים אינטימיים. איך יוכל אדם שחווה חוויה שאי אפשר לבטאה במילים ללמוד לבטוח בעצמו או במישהו אחר? ואיך, לחילופין, יכול אדם להתמסר לקשר אינטימי, אחרי שפגעו בו בברוטליות?"
הניסיון לנזוף באדם פוסט טראומטי, לצעוק עליו בתקווה שירגע, הוא כמובן חסר תועלת. "אם צועקים על אדם שבלאו הכי איבד שליטה, רק מחמירים את חוסר הוויסות הרגשי. ממש כשם שכלב מתכווץ כשצועקים עליו ומכשכש בזנב אם מדברים אליו בנימה מתנגנת, גם אנחנו, בני האדם, מגיבים בפחד, כעס או ניתוק לדיבור צורם ורם מדי, ונפתחים ונרגעים כשמדברים אלינו בחביבות. אין לנו שליטה על התגובות הללו כלפי אינדיקטורים לביטחון או לסכנה."
ואן דר קולק מסביר כי ויסות עצמי תלוי ביכולתו של האדם להיות "מחובר בקשר ידידותי" אל גופו. "אחרת אתה תלוי בוויסות חיצוני – החל בתרופות, סמים או אלכוהול, יש לך צורך מתמיד בהרגעה ועידוד, או שאתה מְרַצֶּה את הזולת ונכנע בלי הרף לרצונותיו.
אחד התנאים החשובים להתפתחותו של אדם בריא והרמוני, הוא, לפי ואן דר קולק, קשר מכוונן (attuned) של ילד עם אמו. כשהוא מנסה להבין איך בכלל ייתכן שהורים פוגעים בילדיהם, הוא מסביר ש"כאשר האימא אינה רואה בילד שלה פרטנר ליחסים הדדיים מכווננים, אלא זר מתסכל, מעצבן, לא מרוצה, נוצר הרקע שבו תיתכן פגיעה." והוא טוען כי סנכרון עם הזולת אפשר להשיג באמצעות צלילים ותנועות ש"מתחברים", למשל "במקצבים החושיים היומיומיים שמתקיימים כשמבשלים, מנקים את הבית, הולכים לישון ומתעוררים. להיות מסונכרנים פירושו 'לעשות פרצופים' זה לזה ולהתחבק, להביע שמחה או אי שביעות רצון ברגע המתאים, להתמסר בזריקת כדור, או לשיר ביחד. במרכז לטיפול בטראומה," הוא מספר, "פיתחנו תוכניות כדי ללמד הורים ליצור קשר ולהיות מכווננים, והמטופלים שלי לימדו אותי שיטות נוספות להגיע לכוונון: לשיר במקהלה, לרקוד ריקודים סלוניים, לשחק כדורסל בקבוצה, לנגן בלהקת ג'אז או מוזיקה קאמרית. כל אלה יוצרים תחושה של כוונון ושל הנאה שיתופית".
ואן דר קולק פיתח את שיטות הטיפול השונות שהוא ממליץ עליהן בספרו אחרי שטיפל בהלומי קרב ממלחמת ויאטנאם. אז נוכח לראות שקיים הבדל מהותי בין זיכרונות "רגילים", לבין זיכרונות טראומטיים. הלומי הקרב, כך הסתבר לו, נשארו כלואים או קפואים ברגעים שבהם התרחש האירוע הטראומטי. כך למשל כשהציג בפניהם את הכרטיסים הנודעים עם כתמי הרורשך, ראו בהם הלומי הקרב רק את הזוועות שחוו: לא הייתה בהם יכולת להפעיל את הדמיון. הכול סבב והתמקד בחוויות הקשות שנטבעו בתודעתם והם המשיכו לחיות את החוויות הללו בלי הרף בהווה מתמשך ואינסופי שאין ממנו מוצא. "איכשהו, האירוע הקשה שמסב להם כל כך הרבה כאב, נהפך למקור היחיד של משמעות. הם חשו חיים באמת רק כשהם מבקרים בעברם הטראומטי." והוא מסביר זאת: "כשמשהו מזכיר את העבר לאנשים שעברו טראומה, הם מגיבים כאילו שהאירוע הטראומטי מתרחש בהווה. אבל מכיוון שההמיספרה השמאלית במוחם אינה פועלת היטב, הם לא מודעים לכך שהם חווים הכול מחדש, ומשחזרים את העבר." זה קורה כי הורמוני הדחק של אנשים שעברו טראומה מתעצמים מהר ובחדות, ונדרש להם זמן רב יותר להתמתן, גם בתגובה לגירוי מתון יחסית."
הספר מיועד, כך נראה לי, בעיקר למטפלים, שיכולים למצוא בו עושר של שיטות, הסברים, רעיונות ודוגמאות, אבל יכול בהחלט לעניין גם קוראים שחוו טראומה, או כאלה שיקיריהם סובלים ממנה. אותי עניין במיוחד מה שכתב על טראומה שנגרמת מפגיעה מינית במשפחה. מי שתוהה מדוע מוזמן לקרוא את המאמר שכתבתי "מה קרה לילדה ששמרה על סוד ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו". הוא הופיע בספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו.
הזדעזעתי במיוחד למקרא הקטע שלהלן:
"הופתעתי במיוחד כשנוכחתי כמה רבות היו המטופלות שסיפרו על פגיעה מינית בילדות. העניין התמיה אותי, כי ספר עיון בפסיכיאטריה, שנחשב באותה עת בסיסי, קבע שגילוי עריות הוא תופעה נדירה מאוד בארצות הברית, ושהוא מתרחש רק אצל אחת מתוך שמונה מיליון נשים. מאחר שבאותה עת חיו בארצות הברית כמאה מיליון נשים, תהיתי איך ייתכן שארבעים ושבע מהן, כמעט מחציתן באוכלוסייה הכללית, הגיעו דווקא אל משרדי, בקומת המרתף של בית החולים. יתר על כן, בספר נכתב כי 'אין כמעט הסכמה לגבי השאלה האם גילוי עריות של אב ובת מהווה מקור לפסיכופתולוגיה שנובעת ממנו.'" מחריד, ולא יאומן!
ואן דר קולק כותב שרבות מהמטופלות שהייתה להן היסטוריה של גילוי עריות, לא היו בדיוק משוחררות מ"פסיכופתולוגיה שנבעה מכך": הן סבלו מאוד מדיכאון, בלבול, ולעתים קרובות נהגו לפגוע בעצמן בדרכים מוזרות, למשל – חתכו את עצמן בסכיני גילוח. אותו ספר שוואן דר קולק מצטט, לא רק הטיל ספק בכך שגילוי עריות עלול לפגוע בילדה, אלא אפילו תמך בגילוי עריות (עד כדי כך!), והסביר כי "גילוי עריות מפחית את הסיכוי ללקות בפסיכוזה ומאפשר הסתגלות טובה יותר לעולם החיצון". מה?!
תודה רבה לוואן דר קולק שגילה כי הספר הבסיסי ההוא שגוי לגמרי ומטעה, כמובן. שיש לגילוי עריות השפעה הרסנית ביותר על שלומן של נשים. ואן דר קולק כותב כי "במובנים רבים המטופלות הללו לא היו שונות בהרבה מהלומי הקרב שטיפלתי בהם בעבר. גם הן סבלו מסיוטים ומפלשבקים. גם הן נעו בין פרצי זעם שהתרחשו מדי פעם, לתקופות שבהן היו כבויות רגשית. מרביתן התקשו מאוד להסתדר עם אנשים אחרים ולא הצליחו לקיים קשרים בינאישיים משמעותיים."
"ההתמודדות גובה מחיר," כותב ואן דר קולק ומסביר: "ילדים רבים מעדיפים לשנוא את עצמם ולא לסכן את היחסים שלהם עם מי שמטפל בהם, אם יביעו כעס, או יברחו. עקב כך ילדים פגועים גדלים לא פעם בתחושה שאי אפשר לאהוב אותם." כמה עצוב. כמה מוכר.
כדי לתמוך בדבריו אביא ציטוט מתוך המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)": "המטופלת, שסִבלה העמיק ונעשה אינסופי, פחדה לפעמים שאם תתחיל לבכות, לא תוכל להפסיק, שתמשיך לנזול עד שתאזל, עד שגופה יימס כולו בדמעות וייעלם, יישטף אל הביוב. הייסורים, כך הבינה, נובעים מתוכה, מבחירה, או בשל ליקוי מולד. היא זאת שאחראית לכך שאין לה עור מגן, שכולה קצות עצבים חשופים, לכך שכל נגיעה מסיבה לה כאב לא סביר, לכך שאינה מסוגלת לשלוט ברגשותיה. ככל שהטיפול התמשך, חשה שדעתה הולכת ומשתבשת, אבל העדיפה להמשיך ולכעוס על עצמה. רק על עצמה. כי אם היא זאת שאשמה, זאת שגורמת לכל הסבל הזה − האחריות למצבהּ נתונה בידיה בלבד. וזה קל יותר. כי אז יש סיכויים לשיפור. כי רק את עצמה היא יכולה להתאמץ ולשנות. כן, היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד".
וואן דר קולק מוסיף ומדגיש כי "על כל חייל שמשרת באזור מלחמה, יש עשרה ילדים וילדות שחיים בסיכון בביתם".
הוא מדבר, כמובן, על צעירים אמריקנים, שרובם המכריע אינם משרתים בצבא. אצלנו הסיכון והסיכוי של חיילים ללקות בפוסט טראומה שונה וגבוה בהרבה מאשר זה של צעירים אמריקנים. ועל כך אפשר, למרבה הזוועה, להוסיף גם את הססטטיסטיקה של פגיעות בילדים. לקרוא, להבין ולהתפלץ מההבנה שבעבר הלא רחוק לא רק שמחבריהם של ספרים מקצועיים נחשבים לא גינו את התופעה ההרסנית הזאת של גילוי עריות, אלא אפילו המליצו עליה!
מחריד לחשוב על דורות של תרפיסטים שגדלו על התפיסה המעוותת הזאת, ואחרי שקוראים את הקטע הזה אפשר אולי להבין טוב יותר מדוע הילדה שחשפה את סודה נאלצה להתמודד עם מטפלים מזיקים כל כך. ואן דר קולק מספר שבשלב מסוים בקריירה שלו עבד עם גו'דית לואיס הרמן שכתבה את טראומה והחלמה, ולפניו את Father Daughter Incest, ספר חשוב מאוד להבנת התופעה.
גם הספר שלפנינו יכול לתרום תרומה משמעותית להבנה של נפגעים ולשיפור חייהם.
(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים כאן הם בתרגומי).