את ספרו הקודם של אלכס מיכאלידס, המטופלת השקטה, קראתי בסקרנות גוברת והולכת, וסופו, הפתרון שמבאר את כל המיסתורין המצטבר לאורכו של אותו ספר מתח, הצדיק את הקדחתנות שבה נקרא.

ספרו החדש של מיכאלידס מאכזב.

כדרכם של ספרי מתח רבים, הסיפור נטוע בהווייה של מקום תחום שבו אנשים מכירים זה את זה, כאן – באוניברסיטה בקיימברידג'. ההווי האוניברסיטאי משמש לא פעם רקע ספרותי, עד כדי כך שיש ממש סוגה כזה שמכונה, " a campus novel" או "an academic novel" וסופרים רבים (קינגסלי איימיס, סי פי סנואו, פיליפ רות, קוטזי, ורבים אחרים, ביניהם גם מאיה ערד "שלנו"), לאו דווקא כאלה שכותבים ספרי מתח, ממקמים את העלילה באוניברסיטה.

אבל בספר שלפנינו אין באמת חשיבות אמיתית לאוניברסיטה שברקע: התככים האקדמיים קלושים, כמו גם התלות של העלילה במיקום הספציפי.

לכל אורכו מתעוררת תחושה שהסיפור מופרך ולא מעובד כיאות.

גם כאן, כמו בקודמו, המטופלת השקטה, אנחנו פוגשים דמות ראשית שמגיעה מעולם הטיפול: מריאנה, פסיכולוגית ממוצא מעורב, אנגלי ויווני (כמו זה של הסופר), נקלעת לתוך פרשת רצח. כבר בעמוד הראשון נמסר לנו שהיא "יודעת" מי הרוצח, וזה כמובן איתות אזהרה מובהק לכל מי שמכיר את הסוגה: ברור שהאדם שעליו מצביע הסופר באמצעות הדמות הראשית בסיפור אינו הרוצח. אלמנטרי.

מכאן ואילך מתגלגלת עלילה לא משכנעת עם דמויות מקרטון. אף אחד שם לא מעורר תחושה של אמינות, או אהדה. עד כדי כך שבמהלך הקריאה נאלצתי לעצור מדי פעם כדי לבדוק על מי בעצם מדובר: שמות צצו ונעלמו, והדמויות לא צברו נפח, ולכן לא הצלחתי לזכור ולמקם אותן בעלילה.

עלילות המשנה לא הצליחו להסיח את הדעת, כנהוג וכנדרש מספרי מתח שבהם הסופר נוקט את התכסיס הידוע של "קוסמים" שבזריזות אצבעות או בלהג משכנעים אותנו להביט הצידה, כדי שלא נשים לב לתעלול שהם מבצעים. מיכאלידס שמכיר את חוקי הסוגה מנסה לשכנע אותנו להביט הצידה, אבל לא כל כך מצליח, כי הסיפורים "האחרים" פשוט לא מקבלים נפח ולכן לא זוכים להתעניינותנו.

כדי "להעמיק" את הסיפור משתדל מיכאלידס להיעזר בגדולים ממנו: הסיפור גדוש באזכורים מהמיתולוגיה היוונית, ומכתביו של המשורר האנגלי טניסון. אבל המיתולוגיה והשירה לא מצליחות להעשיר את הספר והשיבוץ של הציטוטים נחווה מלאכותי ואפילו מוזר. איזה ערך יש בפסקאות שכתובות ביוונית, כשברור שרוב הקוראים לא יכולים לקרוא אותן, גם אם תרגומן מובא בהמשך?

גם הפתרון הסופי לא משביע רצון. הוא אמור להפתיע (מאוד!), אבל מכיוון שהדרך אליו הייתה מייגעת ורדודה, גם הסוף לא מעורר שום הזדהות.

מיכאלידס מנסה לשמור על האהדה שלנו כלפי מי שפשע והיה בעצם גם קורבן מסוגו. הרעיון ראוי. הביצוע לא מוצלח.

Alex Michaelides, The Maidens

תרגמה: רחל פן

מאחר שהעדפתי לקרוא את הספר בשפת המקור, באנגלית, וקראתי אותו, כדרכי, בקינדל, יכולתי להשביע את הסקרנות לדעת מה עניין קוראים אחרים בספר. בקינדל אפשר לראות כמה אנשים שקראו ספר לפני סימנו בו שורות מסוימות. אני תמיד סקרנית לגלות לא רק כמה אנשים התעניינו בשורות מסוימות, אלא גם, כמובן, אילו מהן היו הנפוצות והפופולריות ביותר.

לא הופתעתי לגלות שהסימונים שהופיעו די תכופים בתחילתו של הספר, הלכו ונעלמו בהמשכו: מי בכלל יכול לעצור את שטף הקריאה? ככל שהרומן מתקדם, כך מתעצמת הסקרנות והדחף לקרוא הלאה, לגלות את התשובות לתעלומה ההולכת ונפרסת לפנינו.

אין ספק שמדובר במה שמכנים באנגלית page turner, ולא מפתיע להיווכח שהספר התייצב בראש רשימת רבי המכר, לא רק בגרסתו העברית. הוא כבש למשל את הרשימה של הניו יורק טיימס וכיכב גם ברשימות של עיתונים אחרים.

מיכאלידס, שזהו ספרו הראשון, עושה כאן משהו מעניין מאוד: מצד אחד הוא מציית לחוקי הז'אנר, שהרי מדובר בסיכומו של דבר במותחן. מצד שני, הוא ניגש לסיפור מנקודת מבט שונה מהרגיל: האדם שחוקר את הפשע אינו דמות קונוונציונלית שפוגשים בדרך כלל בספרי מתח. לא מדובר בבלש (או בלשית, כמובן), עיתונאי או שוטר – אנשים שאנחנו מצפים מהם לחקור פשעים, אלא בפסיכולוג ותרפיסט בשם תיאו, שמתמסר לטיפול באישה שאושפזה אחרי שרצחה את בעלה.

המשימה נראית בלתי אפשרית, שכן המטופלת, אלישה ברנסון, ציירת מפורסמת ומצליחה, שותקת כבר כמה שנים. אף אחד ושום דבר לא מצליח להביא אותה לכך שתגיב. האם תיאו יצליח לדובב את אלישה?

הסימונים הרבים של קוראי הספר קשורים אל עולמו של תיאו, אל תחום הידע שלו בפסיכולוגיה, דברים שאמרה לו התרפיסטית שלו, או כאלה שקרא ולמד.

כך למשל סימנו 1,396 איש (נכון לאמצע נובמבר 2019) את "אנחנו נוטים כל כך לבלבל בין אהבה לזיקוקי דינור – ומפרשים תפקוד לקוי כדרמה. אבל אהבה אמיתית היא עניין שקט מאוד, משעמם, למי שמבקש דרמות."

2,684 קוראים סימנו את "בחירה של אהוב או אהובה דומה מאוד לבחירה של תרפיסט. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אותו אדם ינהג כלפינו בכנות, אם יהיה מוכן לשמוע ביקורת, יודה בטעויות, לא יבטיח לנו דברים בלתי אפשריים".

2,054 קוראים סימנו את "התפתחות האישיות שלנו אינה מתרחשת באופן מבודד, אלא ביחס לזולת – כוחות בלתי נראים, רבי עוצמה, מעצבים ומשלימים אותנו; כלומר – הורינו."

1,782 קוראים סימנו לעצמם לזכור את הציטוט מכתביו של פרויד: "רגשות שלא מצאו להם ביטוי אינם נעלמים. הם נשארים חיים, קבורים, והם יצוצו בעתיד, יובעו בצורות מכוערות יותר."

ברור לגמרי שפסיכולוגיה להמונים קורצת ומסקרנת (את ההמונים…). גם העובדה שהעלילה מתרחשת בחלקה בבית חולים לחולי נפש מעוררת כנראה עניין. תיאור המקום, האנשים שמאכלסים אותו – אנשי צוות ומטופלים כאחת – מסקרן.

מי שזוכר את הסרט "קן הקוקייה" (ומי לא זוכר אותו, או לפחות את התחושות שהותיר, כאלה הנוגעות בבריאות הנפש ונחתמו בתודעה הקולקטיבית: הידיעה המשותפת לכולנו ש"קן הקוקייה" אינו יכול אלא להיות מקום מתאכזר וסדיסטי) נמשך בוודאי לקרוא על בית חולים לחולי נפש. לבחון שוב: האם אנשי הצוות ציניים ומרושעים, כמו שהוצגו בסרט ההוא? האם אכפת להם מהמטופלים? האם תיאו יזכה לסיוע מצדם? האם ייתקל בחומה של רוע ואכזריות? האם הטיפולים מכוונים באמת אך ורק לטובתם של המטופלים? האם המטפלים מעמידים פנים, או שהם מתעניינים בכנות במצבם הנפשי ובטובתם של המטופלים?

הרומן שלפנינו משיב לכאורה על השאלות הללו, ועל רבות אחרות. כאמור, די ברור מדוע נהפך לרב מכר עולמי מצליח כל כך. לא מדובר בספרות גדולה, אבל כשעשוע לשעות הפנאי המטופלת השקטה עונה בהחלט על הציפיות. גם תהיות לגבי פערים שהתעוררו במהלך הקריאה זוכות למענה סדור, אולי לא לגמרי מתקבל על הדעת, אבל מהודק ותפור כיאות.

וכן, מדי פעם יש בהחלט צורך גם בספרים מהסוג הזה, הפוגה קלילה, אבל כזאת שלא מעליבה את האינטליגנציה.

(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל ולא נעזרתי בספר שראה אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים, בתרגומה של רחל פן.)