התחלנו לצפות בסרט, ומיד עצרנו כי הבנו: מוטב לשמור אותו לצפייה משותפת עם בן העשר וחצי, (שהרי המְספֵּר, כך הוא מעיד על עצמו, היה בכיתה ד' כשהרפתקאותיו המתוארות בסרט התרחשו)!
ואכן, כולנו – בן העשר (וחצי), כמו גם שני בני ה-70+, התענגו ביחד מהסרט החמוד הזה, וכל אחד מסיבותיו הוא.
בהתחלה הילד קצת התלונן על "איכות הגרפיקה". ניסיתי להסביר לו שהיא בכוונה עשויה בפשטנות ובשטיחות, מן הסתם כדי שנחוש שאנחנו מושלכים בזמן כמה עשרות שנים לאחור, הוא לא קיבל את ההסבר, אבל בהמשך התרצה, ושכח את ההסתגויות. הסרט סחף גם אותו!
בוויקיפדיה מתארים את "אפולו ½10" כ"סרט מדע בדיוני מונפש", אבל רק המילה הרביעית מדויקת. לא מדובר במדע בדיוני אלא בסרט נוסטלגי שנוגע ללבם של מי שהיו ילדים או בני נוער באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.
במוקד נמצאת הנחיתה של אפולו 11 על הירח. הילד המספר חי ליד נאס"א, בפרבר אמריקני שכל שוכניו קשורים לסוכנות החלל. האבות עובדים שם בשלל משרות – פקידים, אנשי מנהל, וגם מהנדסים למיניהם, שכולם שותפים למשימה השאפתנית ההיא, להנחית אדם על הירח. הילדים חשים, כמובן, גם הם את ההתרגשות שמלווה את כל השיגורים לחלל, גם את אלה שקדמו לאפולו 11. באחת הסצנות מראים לנו למשל כיצד המורה דוחפת לתוך כיתת הלימוד את הטלוויזיה המונחת על כן מתגלגל (לא יכולתי שלא להיזכר בתחילת ימי כמורה לאנגלית, כשגם אנחנו נהגנו לגרור לתוך הכיתות את הטלוויזיה. ספרי הלימוד הותאמו למשדרים של הטלוויזיה הלימודית, והשאלות אם נצליח "לקלוע" לשעת השידור, אם הטלוויזיה תפעל כיאות, אם הילדים יקשיבו, לא הפסיקו להטריד אותנו אז… קשה לשכוח כמה ייסורים התייסרתי אז עם The Sheriff of Hollywood Hills…). לֵאוּת הצטיירה גם על פניה של המורה המונפשת שבסרט, ואילו התלמידים שצפו בשיגור נראו נלהבים, והיה ברור שהתהליך מוכר להם היטב: הם ספרו לאחור, עד להכרזה ה-lift-off שלוותה כמובן בתשואות רמות.
אז על מה הסרט?
לכאורה מדובר בפנטזיה של הילד המספר: לפני השיגור של אפולו 11 היה שיגור סודי, אפולו ½10, שבו שלחו לירח… אותו! המדענים שהגיעו אליו בחשאי הסבירו לו שהחללית נבנתה בטעות קטנה מדי, ורק ילד כמוהו יוכל לטוס בה… וכך הוא מלווה במחשבותיו את השיגור, רואה את עצמו יושב שם, נרגש, מפוחד, מתגבר, נפעם – כל קשת הרגשות הצפויה…
אבל בעצם, מתחת לסיפור העלילה המרכזי, הסרט מספר לנו על שנות ילדותנו. אמנם לא גדלתי בפרבר אמריקני עשיר, אבל גיליתי כל כך הרבה חוויות משותפות עם הילדים המתוארים בסרט, ועם אורחות החיים שהיו שם, ואפילו בכל מיני פרטים קטנים. למשל – כיצד נערות בשנות השישים נהגו לגהץ את שיערן (כן, כך ממש! עם מגהץ שמיועד לבגדים!), כדי ליישר אותו…
או, למשל – איך נהגו "לרדוף" אחרי כל ג'וק בעזרת כימיקלים רעילים ומסוכנים לבני האדם, לא רק לג'וקים.
וגם, למשל – הקרטיבים שהיו למעשה גושי קרח מומתקים, שהיו נדבקים ללשון…
ועוד דוגמה: כמה הרבה רכבנו על אופניים:
ואיך כשיצאנו לדרך במכונית, היה אפשר לצפות שניאלץ לעצור ולהחליף גלגל: "אולי זה כי היינו בתקופה שלפני חגורות הפלדה, ופשוט עוד לא ידעו לייצר צמיגים טובים"…
ושיחות המתיחה בטלפון, שאישית לא נהגתי להשתתף בהן, אבל שמעתי עליהן, כמובן…
שני הצופים המבוגרים התמוגגו מרוב נוסטלגיה, ואני נזכרתי כמה נוגה ומנותקת הרגשתי ביום שבו אפולו 11 נחתה על הירח, עם המשפט המופלא ההוא "One small step for a man, one giant leap for mankind." (שבדיעבד, כך הסתבר, לא היה אלתור ושליפה מהמותן כפי שניל ארמסטרונג נהג להתפאר, אלא תוכנן מראש…): ממש באותו שבוע חזרתי ארצה משהות של שלוש שנים בלונדון, והרגשתי היטב את ההבדל בין מה שחוויתי "בחוץ לארץ" ההיא, לבין כאן בארץ. אמנם השיגור זכה לכותרות בעיתונים, אבל אותה התרגשות, אותו חיבור־חי אל העולם, ליתר דיוק – אל החלל! – לא הורגשו אז בארץ, שהרי לא היה שידור חי.
בסרט שמחתי לחזור אל אותם ימים, והפעם – בחברתו של נכד…
