המילים הראשונות שאמר לי היו: "דוקטור בלום, אני מניח?"

"נעים מאוד."

"דוקטור בן־ציון נתניהו."

כן, הוא התעקש להקפיד על תארים בתחילה וכן, הוא לא הסיר את כסייתו המוכית כדי ללחוץ את ידי. מבטאו היה חזק משציפיתי; מבטא מחורק שיניים, אך אחר כך היה לי הרושם שהוא העצים אותו בכוונה: בן־צייייון.

"אתה יכול לקרוא לי רובן. או רוּבּ," אמרתי, והוספתי בעברית: "שלום." עמדתי על שלג שמתחתיו אולי המדרכה ואולי החצר, אין לדעת, והוא כיווץ את שפתיו והנהן במחשבה, כאילו לא זיהה את מילת הברכה, או כאילו החליט להסכין איתה.

"שלום, רוּבּ." הובלתי את האיש במעלה השביל המכוסה שלג דק אל הבית, ובעקבותינו אשתו וילדיו שהוא עדיין לא הציג.

רק אחרי שעלו למרפסת הכניסה ונכנסו הביתה אמרה האישה המוצקה, המתולתלת: "שמי צילה," אבל היא אמרה את הדברים כשמבטה נעוץ בבעלה, והוא אמר לי: "שמה צילה, אשתי," ואני הושטתי יד וצילה אחזה בה ומשכה אותי אליה והגישה לי לחי. נישקתי את הלחי. היא הגישה לי את הלחי השנייה. נישקתי גם אותה. לחייה היו קרות.

אדית׳ עלתה מהתרעננותה ובאה לומר שלום בבוהק שיניים. "וצילה, בן־ציון, תכירו, זאת אדית׳," ואדית׳ אמרה, "איזה יופי… הבאתם את הילדים… איזו הפתעה נחמדה, רובן לא הזכיר ילדים… בואו, ילדים, תנו לי את המעילים…"

הילדים והוריהם השילו את עורותיהם הזהים, מעילים, כפפות וצעיפים, ערמו אותם והפכו את אדית׳ למתלה מעילים.

"אם לא אכפת לכם" – קולה היה ציוץ מעומעם מתחת לשכבות – "לחלוץ בבקשה נעליים?" אבל ההורים כבר חלפו על פני השטיחון הפנימי בלי לנגב אפילו את רגליהם והמשיכו הלאה לחדר המשפחה, מבוססים בשלג על רצפות העץ, ושלוליות נקוו על הפרקט.

הנערים פצחו בצווחות. התברר שהגבוה מבין השלושה הבריח פנימה כדור שלג ועכשיו היה עסוק בתחיבתו לכל מקום שהצליח בבגדיו של הילד האמצעי, בחולצה, במכנסיים, בתוך רצועת הגומי של תחתונים משוכים. צילה גערה בהם בעברית בשעה שהאמצעי רדף אחרי הגדול סביב הפסנתר והצעיר געה. עוד שלג נמס על הרצפה, טביעות נעליים נספגו בַּכמו־ערבסקות של השטיח הכמו־פרסי ואדית׳ ניסתה שוב: "סליחה, אם אפשר? הנעליים? מצטערת, אנחנו מנהלים פה בית די אסייתי."

צילה אמרה שוב משהו, משהו שנשמע חטוף מכדי להיות תרגום, מילה בודדת דחוסה בקוצר רוח ובצפיפות, בהטיות זמן, גוף ומין, וכל הילדים קפאו בבת אחת וצנחו במקומם, שני הבוגרים על השטיח, הצעיר על הפרקט, והתחילו למשוך את שרוכי הנעליים הקשורים מדי.

"גם ההורים, אם זה לא קשה," אמרה אדית׳ לצילה ולנתניהו, ואלה החליפו מבט תמה ואז התיישבו על הסתרגש לחלוץ את נעליהם גם הם. איש מבני המשפחה, נוכחתי אז, לא נעל מגפיים או ערדליים או נעליים קרובות לחורפיות: נתניהו היה בנעלי עור פשוטות, צילה בנעליים שטוחות והילדים בנעלי התעמלות זולות מבד.

גרביה של צילה היו ספוגי מים, ובאחד מגרביו של נתניהו היה חור שבוהן גדולה ביקעה באמצעות ציפורן מסוקסת ולא קצוצה. צילה הושיטה את הנעליים שלה ושל בעלה לאדית׳, וזו הלכה ללקט את נעלי הילדים. כשכל נער מסר את נעליו, צילה נקבה בשמותיהם: הבכור יונתן, השני בנימין והשלישי עִדו, ואדית׳ אמרה: "תודה, יונתן, תודה, בנימין, תודה, קידו," וצילה אמרה "עִדו", ואדית׳ אמרה "קידו," והילדים הגדולים יותר צחקקו והטיחו בבן הזקונים מלל עברי כלשהו שבסופו המילה "קידו".

כשאדית׳ הניחה את נעליהם לייבוש על המחצלת, צילה אמרה שהם בני שלוש עשרה, עשר ושבע בהתאמה, ואני זוכר ששמתי לב לריווח וחשבתי שזה בערך הדבר היחיד שמסודר וממושמע בהם – ב"יאהוז" האלה, כפי שמייד התחלתי לקרוא להם בראשי; חבורת נתנ־יאהוז פרועים שהתפרצו לתוך ביתנו והרטיבו את הרצפה בשלג ועכשיו שוב היו על רגליהם והסתובבו בחדר המשפחה כאילו בחנו אותו לקראת פריצה; יונתן ובנימין סקרו את לזבז האח, בחנו את ספינות המייפלאואר והספידוול בבקבוקים, התעסקו בצעצועי הפח הנמתחים בדמות אלכסנדר המילטון וארון בר וערמו על כפות מאזני הפיוטר העתיקים משקולות רבות מדי שלא הפסיקו ליפול ברעש. עִדו הסתובב בין רגליהם, חיטט בכני העצים וחפר באח, ואז שפשף את פניו ומרח עליהם אפר.

"רובן," אמרה אדית׳, "נצטרך עוד כמה כיסאות… כדור הארץ לרובן בלום: תצטרך להביא כמה כיסאות מחדר האוכל." אולי צילה לא הבינה נכון, ובכל מקרה היא אמרה לבנים משהו שפירושו ודאי היה להתיישב, והם רצו לחפש עמדות; יונתן ובנימין לקחו את כיסאות השייקר העדינים שמול הסתרגש לפני שאדית׳ או אני הצלחנו לעצור בעדם.

עִדו נטול הכיסא ניסה לטפס על ברכיו של יונתן אך נדחף משם, ואז ניסה לטפס על ברכיו של בנימין אבל נדחף גם משם, בטלטלה מדאיגה של נגרות שייקרית ומקלעות מושב, ועִדו – שנפל לארץ בקרבה מסוכנת לשולחן־המגש של צ׳יפנדייל – זחל משם, קינח את לחלוחית פרצופו המושחר בפינת הסתרגש והצטנף בין הוריו.

הלכתי לחדר האוכל, הבאתי מהשולחן שניים מכיסאות האלומיניום המוצקים, הצבתי אותם בשולי הקבוצה, התיישבתי באחד מהם וניסיתי לחשוב מה הדרך המנומסת ביותר לגרום לנערים הגדולים להחליף כיסא.

"הכנתי קצת כיבוד," אמרה אדית׳, "יש הרבה מאפים מלוחים, אבל כנראה כדאי שאביא משהו מתוק לילדים?"

צילה לא הגיבה, רק המשיכה ללטף את ראשו של הילד מושחר הפנים הצורח, אז אדית׳ ניסתה שוב, "תתנגדי שאגיש לבנים שלך קצת סי־או־או־קיי־אַיי־אִי־אס?"

צילה, מבולבלת, חזרה על האותיות, "סי־או־או־קיי," אבל יונתן קטע את אימו: "קוקיס, היא מאייתת עוגיות." הוא אמר לאדית׳: "אנחנו יודעים אנגלית." בנימין אמר: "אנחנו לא אידיוטים." "ומה לגביו?" אמרה אדית׳ לעִדו, "מה לגביך?" "הוא כן אידיוט," אמר יונתן. "נכון, עִדי? אני צודק? עִדי, אתה אידיוט שלא יודע אנגלית?"

עִדו, קולו מעובה ממשיכת אף, שלח ידיים אל אימו ואמר: "קוקיס." צילה הניפה את עִדו, רחרחה אותו ואז השכיבה אותו על שולחן המגש, ובלי לפרוש מגבת הסירה את מכנסיו במשיכה וקילפה מעליו את החיתול.

"הבנים יכולים לאכול הכול," אמרה כמדברת אל הגוש. "האמת היא שהוא כבר לא צריך את הפמפרס האלה, רק בלילות וכשיש לנו נסיעה ארוכה."

אדית׳, עצומת עיניים, נעלמה אל המטבח. כשצילה חילצה מתיקה גליל נייר טואלט וניגבה את עִדו, שאלתי: "בני, יוני – רוצים להחליף כיסאות?" אבל בנימין היה רכון מעל למערומיו החיוורים של אחיו הצעיר ונדנד את הפין שלו.

צילה סילקה את ידו בחבטה ועִדו יילל. "עוגיות קקי שוקולד צ׳יפס," אמר בנימין והצביע לתוך החיתול, "עוגיות קקי פאדג׳ בראוניז שוקולד צ׳יפס."

"זה לא קקי," הודיעה לי צילה, "זה פיפי… פּיש…" "שתן," אמר יונתן וקטף עלה כותרת מפרח חלבלוב.

"ומי זאת?" שאל נתניהו, הצביע על תצוגת הדיוקנאות המשפחתיים מכולבו סירס על השידה, הרים אחד ובחן אותו. "הבת שלך?"

"ג׳ודי. ג׳ודית׳."

"יהודית."

"היא בבית הספר כל היום, תיכון, אני חושש שתפספסו אותה."

"זה השם העברי, יהודית, שהספר שלה נכלל בביבליה של הגויים אבל לא נכנס לתנ״ך מטעמי התחסדות. יהודית, הגיבורה היהודייה, מפתה את המצביא האשורי הולופרנס, מאכילה ומשקה אותו לשוכרה, ואז היא לוקחת סכין ועורפת את ראשו."

"היא נקראת על שם סבתא של אדית׳, אשתו של סוחר דגנים מטְרִיר, שנעשה מוכר רוכסנים ברחוב 34."

נתניהו החזיר את התמונה לשידה והשעין את ג׳ודי, את אדית׳ ואותי במהופך על המנורה.

"עִדו היה נביא שכתב ספרים שאנחנו יודעים שהתקיימו, אבל עכשיו הם אבודים. ויונתן הוא יהונתן, ובנימין הוא בנימין. את אלה אתה בוודאי מכיר מהתנ״ך הקנוני."

צילה הושיטה לו את החיתול המכודרר, אך הוא לא לקח אותו. הוא רק אמר: "יוני, ביבי ועִדי… אני מקווה שלא אתחרט שהבאתי אותם איתי…"

לפעמים יש בהחלט צורך בהפוגה קלה: ספר מתח שאין בו כמעט "ערך" אמנותי או ספרותי, אבל הוא בכל זאת עושה את העבודה: מושך מאוד לקריאה, נלגם כמעט בשלוק אחד, ממשיך לסקרן ולהפתיע ממש עד סופו, ומספק כמה שעות של בריחה קלה מהמציאות. (לא ממש. היא מסרבת להפסיק להלום, אבל ספר כזה מאפשר אסקפיזם מבורך).

באהבה, אמא עונה בהחלט על הדרישות. קראתי אותו לא ביום אחד, בכל זאת 342 עמ', אבל בשעות שהייתי בתוכו לא רציתי להניח אותו, ואפילו ויתרתי על הצפייה המסורתית, כאן בביתנו, בסדרות טלוויזיה, שמגיעות אצלנו תמיד אחרי החדשות. לא צריך, הספר מספק את שעות המנוחה הנדרשות כדי לנסות להתאושש מכל מה שנשמע ונראה.

הוא מתחיל בתעלומה: אישה צעירה, סטודנטית שיש לה כישרון כתיבה שכנראה ירשה מאמה, סופרת רבי מכר מצליחה במיוחד, מתחילה לקבל מאמה מכתבים. אלה צצים במקומות לא צפויים: במכוניתה, בביתה, בזה אחר זה. הם לא נשלחו בדואר. לא הכניסו אותם למעטפה עם בול.

וזה מסתורי מאוד, כי כבר בעמוד הראשון של הספר נודע לנו שאמה של הצעירה בכלל מתה לפני זמן מה, בתאונה מצערת.

אז איך? מאיפה מגיעים המכתבים הללו, שמספרים לבת על חייה של האם לפני שהבת נולדה, על אביה הבוגדני, על אישה אחרת שרדפה אחריו באובססיביות, שאמה של הצעירה פוחדת ממנה, כי היא יודעת עליה סוד נורא?

אמה של הצעירה ואותה אישה אחרת הכירו בילדותן. שתיהן גדלו במוסד לילדים אבודים, למעשה, בבית יתומים.

ספריה הנודעים והמצליחים כל כך של האם מבוססים, כך נודע לנו, ולבתה, בהדרגה, על אירועים קשים מאוד בחייה. האִם הייתה האֵם פושעת איומה? האם כתיבתה חושפת את הזוועות שעוללו לה, ואת אלה שהיא עצמה חוללה?

בערך באמצע הרומן חלה תפנית מפתיעה באמת שהופכת את כל הפרטים שאנחנו כבר יודעים לכאורה, משנה הכול, ומעוררת סקרנות רבה עוד יותר: רגע, מה קורה כאן? איך זה ייתכן?

בסופו של דבר כל החוטים נשזרים זה בזה, כיאות, כי ספר מתח טוב יודע לפתור את כל החידות, להשיב על כל השאלות, ולהשאיר אותנו בתחושה שיש סדר בעולם, שנגלה מי הרעים באמת, ונאפשר לטובים, לאלה שסבלו, להשתקם, כך או אחרת.

בספרי מתח טובים צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, אבל רק עד רגע מסוים. אסור שזה יישאר ככה. עד תום הקריאה המציאות תהיה הגיונית יותר, והוגנת. לכן אולי הם מושכים כל כך!

הסופרת, איליאנה זנדר, מצטיינת בתיאור דמותה של פסיכופתית, ואת דרך פעולתה המצליחה כל כך: היא "ידעה להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון כדי להשיג את מה שרצתה. היה לה הכישרון הזה, לשאוב אותך פנימה. אני לא יודע. מילים מסתוריות, בדיחות, היצמדות אליך ואז התרחקות. דחיפה ומשיכה כמו גאות ושפל […]. היא גרמה לך להרגיש נהדר עם עצמך. היא הרגישה כמו החברה הכי טובה שלך. שתית? היא שתתה. קראת? היא קראה. שיחקת משחקי וידיאו? גם היא. התעניינת בפוטבול? היה לה אוסף של קלפים. עבדת בבית קפה ונתת לה קפה בחינם? היא היתה קופצת לבקר מאוחר בלילה ועוזרת לך לנקות את השולחנות."

בספר מתח הדמות הזאת נחשפת וקווי הפעולה הפסיכופתיים מתגלים.

למרבה הצער, בחיים שמחוץ לספר דמויות כאלה ממשיכות לשגשג ולהצליח, ולמרבה התהייה של מי שהצליחו "לעלות" על טיבן, לרבות מהן יש למרות הכול פמליה גדולה של אוהדים עיוורים.

ידיעות ספרים, ספרי חמד 2026
תרגום: עומר ציצלסקי,
341 עמ'

בשבוע שעבר התפרסמה רשימת הסופרים שזכאים לתמלוגים מהספריות הציבוריות, על השאלות ספריהם בשנת 2024.

כתבתי 13 ספרים שראו אור בהוצאות "נחשבות".

בשנת 2024 קיבלתי את פרס ספיר על הספר "מה קרה להגר באילת?"

עוד לפני כן זכה הספר בהמון תגובות, ביקורות נהדרות, ראיונות ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות.

רק בשנת 2024 (וגם לפני כן ואחרי כן) נפגשתי עם עשרות קבוצות קריאה בבתים פרטיים, בספריות, במוסדות, בשבתות תרבות, בבתי דיור מוגן, בזום – בארץ ובחו"ל.

מפעל הפיס, כחלק מהפרס, קנה 500 עותקים של "מה קרה להגר באילת?" וחילק אותם לספריות הציבוריות.

ברשימת הסופרים הזכאים לתמלוגים שמי נפקד.

לכאורה, בשנת 2024 אף ספר שלי, מכל השלושה עשר, כולל "מה קרה להגר באילת?" לא הושאל אפילו פעם אחת(!).

לא רק לי זה לא נראה סביר, גם לגואל פינטו, מכאן תרבות, שהזמין אותי הבוקר לשוחח אתו על כך.

אני מעלה כאן את השיחה אתו.

יש להקליק על התמונה פעמיים כדי לקרוא בנוחות

שאול אולמרט נושא שם משפחה שמהדהד מיד בתודעה: אולמרט.

אה, אמרתי לעצמי, בלי לדעת מאומה על הספר או על המחבר, בטח קשור לאהוד – מי שהיה ראש עיריית ירושלים, שר בממשלות ישראל וראש ממשלה שהתפטר מתפקידו, אחרי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירות שחיתות, הורשע וריצה את עונשו במאסר בפועל בכלא מעשיהו.

בדיקה קצרה ברשת: כן. בנו.

לא הייתי מציינת בכלל את התהייה המיידית ואת האישור שמצאתי לזהות אביו של הכותב, אלמלא רמז בעצמו בספר שכתב על קווי הדמיון בינו לבין זוהר גוטפרוינד, גיבור הרומן. זוהר הוא בנו של ראש עיריית ירושלים שנאלץ להתפטר מתפקידו, נחשד בשלב מסוים בעבירות של שחיתות, אבל בסופו של דבר הפילה אותו בפח אישה. אמנם האשמותיה שונות מאלה שאולמרט האב התמודד אתן, וקשורות בתחום אחר לגמרי, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כך שגם את אהוד אולמרט "הפילה" בסופו של דבר אישה, שולה זקן, עוזרתו הנאמנה במשך שנים רבות, שבשלב מסוים, כשהרגישה שבגד בה, "פתחה" עליו והעידה נגדו.

עם זאת, טענותיה של האישה שברומן שונות, כאמור. הן קשורות ישירות אל חייו של זוהר, והן הרבה יותר משמעותיות לו אישית, כי הן נוגעות בסיפור ילדותו והתבגרותו ומעוררות בו תהיות קשות וכואבות.

שאול אולמרט מתאר מה הרגיש זוהר גוטפרויד כשאלמונים שנתקל בהם במקומות פומביים גינו את אביו, ריכלו עליו, הטילו בו דופי, איחלו לו שייתן את הדין על מעשיו. ברור שהתיאורים הללו לא נולדו באוויר, שהם חוויות שחווה הכותב בעצמו.

שאול אולמרט מעניק לנו, כך נראה, הצצה אל חדרי החדרים של מה שקרה בבית אביו בימים שבהם נחקר, והועמד לדין ציבורי עוד לפני שנשפט באופן רשמי, ובכלל, אל נפשו של פוליטיקאי משופשף שמלמד למשל את בנו את אחד הרזים המקצועיים שלו – איך לרכוש לבבות של הזולת: להסתכל למי שמדבר אתך ישר לעיניים, להקשיב לו בתשומת לב ולעורר בו את התחושה שהוא כרגע האדם הכי חשוב לך בעולם… (אוי…).

עם זאת, יש להבין: גוטפרוינד אינו אוטוביוגרפיה.

יש הרבה נקודות של שוני בין חייו של שאול אולמרט לבין אלה של זוהר גוטפרוינד. למשל, אמו של זוהר, שהייתה אדריכלית, נהרגה בפיגוע כשהיה בן שלוש עשרה, ימים ספורים לפני חגיגת בר המצווה שלו, שבוטלה בעקבות זאת. אמו של שאול אולמרט, עליזה אולמרט, תיבדל לחיים ארוכים, היא ציירת, וכידוע – לגמרי חיה.

אין לי מושג אם יש קווי הקבלה ודמיון אחרים בין שאול וזוהר: האם בנו של אולמרט חי כמה שנים בארצות הברית? נשא לאישה יהודייה מקומית? יש לו בת ילידת אמריקה? אפשר כמובן לבדוק, היום הרי הכול זמין ברשת, אבל קווי הדמיון או בכלל הפרטים הרכילותיים הללו ממש לא חשובים ובעצם גם לא מעניינים.

מה שמעניין זאת הדמות שאולמרט יוצר בספרו, זוהר גוטפרוינד. שם המשפחה לא נבחר להערכתי באקראי, ולא בכדי זהו גם שם הספר. אם מפרקים את המילה "גוטפרויד" מתקבלות בעברית שתי מילים: חבר טוב.

וזהו בעצם עניינו האמיתי של הרומן.

הוא נפתח בו ממש בשורות הראשונות בספר: "יותר מעשור לאחר מותו של יפתח, צלצל הטלפון של זוהר. שיחה נכנסת מ: יפתח". הנה הסיפור מתחיל. אנחנו מסתקרנים: מיהו היפתח הזה? איך זה שששמו עדיין מופיע ברשימת החברים בטלפון של זוהר, עשר שנים אחרי שמת? ומניין בעצם הגיעה השיחה, אם עבר מן העולם לפני זמן רב כל כך?

לאורך הרומן מתפענחים כל סודות הקשר בין זוהר ליפתח. מה היו זה לזה. מה בעצם הביא למותו של יפתח. ומדוע זוהר כועס על בני משפחתו עד כדי כך שניתק כל קשר אתם, וברח לאמריקה, שם הוא לא ממש מוצא את מקומו, כי הוא ירושלמי במהותו. ברגעי מצוקה הוא מונה בליבו את שערי העיר, האשפות, הרחמים, הפרחים וכן הלאה, על פי סדרם.

העיר שהוא בן בית בה, שמבחינתו היא מובנת מאליה – מראה שגרתי שנשקף מחלון הכיתה בבית הספר – היא, כך הוא מבין בדיעבד, מקום שבו אנשים עלולים ללקות בתסמונת מוכרת שנושאת את שמה, מצב פסיכוטי נדיר שעצם השהות בה עלולה לעורר.

הרומן מתקדם בשני מישורים: הוא מתחיל כסיפור בגוף שלישי, שבו מספר כל יודע מתאר את מה שקורה לזוהר, ואז בהמשך משובצים בו קטעים ארוכים של כתיבה אישית: זוהר גוטפרוינד מספר על ילדותו, ועל הקשר המיוחד כל כך שהיה לו עם יפתח. בנקודה מסוימת שני הסיפורים נפגשים, העבר עם ההווה, ואנחנו, הקוראים, מבינים לנפשו של זוהר, ומצטערים אתו על המצוקות שאתן נאלץ להתמודד לאורך חייו.

אז איך נראית חברות גברית? האם היא יכולה באמת להתקיים, ובאילו תנאים? על כך מנסה הרומן להשיב. מאחר שהוא מוקדש "לזיכרו של חברי האהוב גדי ברינקר (1975־2010)" אי אפשר שלא להתרשם שגם השלד של הרומן איננו פיקטיבי לחלוטין.

הוצאת ידיעות ספרים, 2026
עורכת: עלמה כהן ורדי
215 עמ'

מוסף תרבות וספרות, הארץ, 17.7.2026

בכל פעם שאני נתקלת בעדות, כתובה או מדוברת, של עוד אישה שעברה פגיעה במשפחה, אני משתאה על קווי הדימיון. חוזרת שוב ושוב על התובנה שהגעתי אליה לפני שנים רבות: הם, הפוגעים, למדו כולם באותו בית ספר.

כי לא רק המעשים האיומים, גם הדיבורים הנלווים אליהם, גם התגובות בדיעבד לעדותה של הנפגעת, ולניסיונות שלה לשקם את חייה, משתחזרים שוב ושוב.

הכול מוכר כל כך.

והכול נורא תמיד, בכל פעם מחדש.

ספרה הצנום של ליהי רז, רק 104 עמ' במהדורה דיגיטלית, הוא עוד ניסיון להתמודד באומץ עם רוחות הרפאים של העבר, עם הפגיעה של מי שהיא מכנה "הצל" וזהותו הביוגרפית אינה מוזכרת, אבל לא קשה לנחש מי הוא במשפחתה, ועם הפגיעה הלא פחות חמורה של העומדת מנגד, כמו תמיד: של האמא.

מוטיב האמהות חוזר על עצמו. הספר מוקדש "לכל האמהות שלי, אתן יודעות מי אתן". הכותבת מצטטת שוב ושוב את השורות המהדהדות בלבה של כל נפגעת: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה": שם ספר הילדים של נורית זרחי.

אצל זרחי מדובר בחתלתולה שאיבדה את האימא שלה בחצר בחושך.

אצלנו, הנפגעות, האימא נמצאת, לפחות בתחילת הדרך, במרחק הושטת יד, אבל היא נעדרת. היא נטשה אותנו בבית שלה, שלנו, של הפוגע, והחושך הוא האימה, הייאוש, הפליאה, חוסר היכולת להשלים, החושך הוא הבור שנפער בנשמה, שלעולם לא יוכל להתמלא, כי אם אימא שלי… מי בעולם כולו…

אפילו, כמו בחייה של ליהי רז (וגם בחיי), כשמופיע בן זוג אוהב אהבת אמת, מישהו מסור, נאמן, ועקבי, התהומות ממשיכות לארוב, אי אפשר לנוס מהן לגמרי, לתמיד, כי הבור שנכרה בילדות – המעילה באמון, הבגידה הראשונית, העמוקה כל כך – נשאר, מאיים, לפעמים גם מתווה את הדרך אל הנפילות הבלתי נמנעות הבאות.

ספרה של ליהי רז נוגע גם באמהות שלה עצמה, כנפגעת: האם תדע להיות אימא? האם תוכל להיות אימא של בת (היא כותבת ששמחה כשנולדו לה בנים), האם תדע להיות אימא לבן? איך תלמד אותו לא לפגוע?

איך תוכל להתמודד עם האימא שלה שנהפכה לסבתא? האם תהיה שונה ב"תפקידה" החדש? (לא!)

סימנתי שוב ושוב שורות שהכרתי מחיי, מעשים, אמירות. למשל: "ההורים שלי לא דמו בדבר להוריו של אחי הקטן, שקיבל הורים תומכים ואוהבים." כן. (פעם אמרה לי נפגעת שאמרה לאחיה, שחזר ואמר לה – "אלי הם היו שונים לגמרי": "אז לך יש הורים אחרים מההורים שלי, יוצא מזה שאנחנו לא אחים, נכון?")

"הייתי אמורה להיות רק שלו". כן. כן. ממש בימים שפגע בי, אסר עלי להיפגש עם נער שאהבתי, ואהב אותי, וגם עם עם הבאים אחריו. איסור טוטלי.

"וידעתי שרואים עלי. אני מסומנת", היא כותבת. כן.

ושמות הגנאי שספגה.

אימה של רז כינתה אותה "זונה * מכוערת * שמנה * מגעילה * בושה * אני מתביישת שאת הבת שלי * אל תלכי לידי ברחוב * מטומטמת * שקרנית * משוגעת * משוגעת * משוגעת * משוגעת * משוגעת *" אני שמעתי שאני "פטרייה ועלוקה"… ובעצם, גם שהייתי מכוערת להחריד, כתינוקת. הנה שיר שכתבתי על כך:

רז גזזה לעצמה יום אחד את השיער (היפה). השיער שלי לא היה יפה במיוחד, אבל אחרי שעות של קינטורים והקנטות על כך שאני, עם הפוני על המצח, "נראית כמו קוף", הלכתי וגזרתי לעצמי את כל השיער. הספרית שניסתה לתקן למחרת את הנזק שאלה בזעזוע "מי עשה לך את זה?"

(על המשמעויות הרבות הטמונות בשיער, כולל המעשה הזה של הגזיזה העצמית האלימה, אפשר לקרוא בספר המרתק של אפרת אנג'ל קצור, להתיר את הקשר).

ההבנה שאמה כנראה קינאה בה. (כמו התחושה הברורה, המבוססת, שהאימא שלי קינאה בי); שהפסיקה לאהוב אותה (ואותי), כשגדלנו קצת, ולא היינו עוד שלוחות שלהן, אלא בני אדם בפני עצמנו, עם צרכים ורצונות משלנו.

בניגוד לרז, הייתי ילדה יפה ורזה. את ההשמנה, כמו זאת שהיא מתארת על עצמה וחוזרת ומזכירה, "עשיתי" בשלב מאוחר הרבה יותר בחיי. כמה עשרות קילוגרמים מיותרים, בבגרותי. הצלחתי אמנם להשיל אותם לפני כמה שנים, אחרי חיים ארוכים בתוך גוף שתיעבתי, אבל אני יודעת היטב שהקילוגרמים שמבהילים אותי מאוד אורבים לי כל הזמן (אפשר לקרוא על כך בטור שכתבתי על הספר גוף זרה של ורד שם טוב).

להרגיש קצת אמא הוא ספר עדות חשוב. למי שהייתה שם הוא נותן שוב תוקף ואישור: זה קרה. לך. לי. לאחרות. ואללי – הרי זה ממשיכות לקרות ממש ברגעים אלה, ביותר מדי בתים "נורמטיביים".

הוצאת יצירה עברית, 2026
עורכת: ליאת לב רן
104 עמ'

עם מותו של ז׳בוטינסקי איבד נתניהו את פטרונו. הוא מצא את עצמו נטוש בארץ זרה, ובפלשתינה חיכה לו רק גינוי. באותו זמן, אירופה בערה. נתניהו הסתגר בעבודתו האקדמית והצליח להשלים את הדוקטורט שלו במין סמינר רבנות קטן ומוזר בפילדלפיה, שמטרתו להכין רבנים קטנים ומוזרים להוביל את "בתי הכנסיות" שלכם.

אתה מן הסתם יודע יותר ממני על זה. אבל שווה בנפשך! בזמן הטרגדיה הגדולה ביותר שאירעה לעמו, בן־ציון נתניהו לא היה באירופה ולא בפלשתינה אלא בפילדלפיה, פנסילבניה, וכתב על ספרד בימי הביניים! כתב על האינקוויזיציה בזמן השואה… כתב על כישלונם של יהודי חצי האי האיברי להציל את עצמם כייצוג לחוסר יכולתו שלו להציל את יהודי אירופה… איזה טירוף!

אחרי המלחמה, מה הוא יכול להרגיש? אפילו אחרי שהשלים את הדיסרטציה, מה הוא יכול לחגוג? בוודאי לא את כינונה של מדינה יהודית, מאורע שיריביו טענו שהוא ניצחון אך בא במחיר מיליוני הרוגים. מדינה שלא נלקחה אלא ניתנה, לא מרצון טוב אלא מתוך רגשי אשם, בתור פיצוי על אסון.

מבחינתו הייתה זאת מדינה שבראשיה פשרנים, ותרנים, גלגולים ספק־יהודים של נוויל צ׳מברליין: בן גוריון, ויצמן, אנשים שירקו על קברו של ז׳בוטינסקי ואפילו לא אפשרו לגופתו לחזור לישראל מקברו שבאדמת לונג איילנד.

שום רוויזיוניסט לא הוזמן לקחת חלק בממשלה הישראלית החדשה. לתנועה לא הייתה השפעה בכנסת. עכשיו הייתה רק ציונות אחת, ורביזיה לה אַיִן. למרות הכול, נתניהו חזר הנה – הוא נאלץ לחזור הנה, למרות הכול, כדי למצוא תפקיד פוליטי, תפקיד צבאי, תפקיד מודיעיני, כל תפקיד שיהיה, אפילו באקדמיה.

ואולי הוא חזר רק כדי לחזות בכישלונה של ישראל. אבל כמובן, היא לא נכשלה. עד היום. ועם זאת, נתניהו המשיך בשלו, חיכה כמעט עשור שמישהו, לא משנה מי, יחזיר אותו מן הכפור.

הוא היה היסטוריון שנשמט מן ההיסטוריה, צאצא של רב־דיפלומט מתוסכל שנמחק בעצמו מדברי ימי המדינה. מצב טרגי. אם לפני כן עמיתים מהאוניברסיטה התחמקו מנתניהו בשל דעותיו הפוליטיות, עכשיו הם התחמקו ממנו בשל הטרגדיה שלו. בשל המרירות שלו, הטינה, הזעם. אני מודה ומתוודה שגם אני התחמקתי ממנו. לא הייתה ברירה.

קישור לטור על הספר הנתניהוז

לרגעים לא הצלחתי להחליט אם הספר נכתב "ברצינות", או שמדובר פשוט בפרודיה מתמשכת.

בין אם כך ובין אם כך, הוא סחף אותי וקראתי אותו בלגימה אחת (לא משימה קשה במיוחד, הוא צנום… אולי אפשר לכנות אותו נובלה, ולאו דווקא רומן; לא שזה משנה משהו…)

אנחנו מלווים בספר את מור, צעירה תל אביבית (שגדלה בהרצליה ולמדה בבאר שבע). היא מתגאה בתיאור הזהות שלה: "מתכנתת". התג הזה, הנוסף לשמה – המקצוע שרכשה בעמל רב – יקר לה מאוד. מבחינתה הוא אות לכך שהיא נמנית עם "המוצלחות". שהיא לא סתם מישהי. שיש לה ערך.

אבל הערך הזה בעצם לגמרי חיצוני. איכשהו מור לא מצליחה להפנים אותו ולהתגאות בו באמת, עד הסוף.

נראה שכל חייה הם בעצם העמדת פנים מתמשכת.

כנראה שמי שהיה רואה  אותה מבחוץ לא היה מעלה בדעתו עד כמה היא חסרת ביטחון ובודדה, עד כמה היא מתאמצת.

מאז ומתמיד!

התיאור של מור הילדה, מור הטינאייג'רית, מכמיר לב: קשה לשאת את המאמצים העל אנושיים שלה להשתלב בחברה, את המחשבות הבלתי פוסקות שלה על איך להצליח בכך: היא מפצירה באמה המנוכרת והדיכאונית שתסכים סוף סוף לקנות לה נעלי מותג מסוימות, כדי שלפחות בכך תהיה "כמו כולן", ואז אולי המותג יחלחל מהנעליים "כלפי מעלה" ויעניק לכולה את השייכות הנכספת לחבורה. היא מתיישבת, בכוונה תחילה, ליד הילדות הכי מקובלות, או פוסעת לצידן בטיול השנתי או בפעילות של תנועת הנוער. אולי כך יחשבו כולם שהיא שייכת? אבל זה לא מצליח. הן לא מתאכזרות אליה, רק מתעלמות לחלוטין. היא פשוט לא מסוגלת להשתלב בשיחות שלהן, אין לה מושג על מי ועל מה הן מרכלות.

בהפסקות בבית הספר היא מנהלת טקס שמאפשר לה לעבור אותן בשלום, בלי שמישהו ירגיש שהיא כל כך לבד: יש מסלול שהיא עוברת, עולה אל הגג, יוצאת ממנו בדלת אחרת המנוגדת לזאת שנכנסה ממנה, ממלמלת לעצמה מילים, כדי להעביר את הזמן עד הצלצול, ומכיוון שהיא כל הזמן בתנועה, היא אומרת לעצמה שאם אחד המורים יראה אותה הוא לא יבחין במצוקתה: היא נראית בדרך לאנשהו, כדי לעשות משהו… (התיאור הזכיר לי קטע בממואר של עופר ספיר, תמיד עוד פעם אחת, שבו גם הוא מספר על אותה מצוקה שהייתה לו כתלמיד בבית הספר, ועל מנגנוני התגברות דומים).

הבדידות של מור קשה ועמוקה כל כך, והישיגיה הלימודיים טובים כך כך, עד שהמחנכת בכיתה ה' שלחה לעברה את העלבון אולטימטיבי בדמות הערה בתעודה, שלפיה כדאי לה לשים לב גם לחיי החברה. לשים לב! לשים לב! מה היא לא עושה כדי לטפל בבעיה?

והיא לא נפתרת גם בבגרותה. כן, היא מתכנתת בחברת היי טק. אבל את חיי החברה שלה היא מנהלת עם טבלאות אקסל ותזכורות – כל שלושה שבועות היא פונה אל אחת ה"חברות" שלה, מהצבא, מהלימודים, כדי לתחזק את הקשר עם כל אחת מהן.

כך גם עם גברים. היא גולשת באתרי היכרויות, ומנהלת רישום מדויק של הברנשים, שכולם מתערבבים בתודעתה: איפה נפגשה אתו, מה היה מדד המשיכה, מה עיסוקו, וכן הלאה.

כל חייה הם מפח נפש מתמשך ובלתי פוסק. אמה אדישה ומנותקת, ולא מתעניינת בה בכלל. סבתה אוהבת אותה לכאורה, אבל עסוקה מאוד בחייה, בבילויים שלה, בחברות (שכמותן לא היו ולא יהיו למור לעולם). גם את הקשר עם הסבתא שלה מור משמרת בעזרת כללים קבועים מראש: יש ימים בשבוע שמוקדשים לשיחה אתה, אף פעם לא בספונטניות, הכול מתוכנן ומחושב.

מור היא OCD  לא רק בקשרים שלה עם אנשים, יש לה גם אובססיה לניקיון. בעת מצוקה (רוב הזמן, אם כך…) היא מנקה בחריצות רבה גם את מה שכבר נקי.

אז מה צופן לה עתידה? האם תצליח למצוא את האושר הנכסף, שהיא כל כך מייחלת לו?

בכל פעם יש מטרה שאם תממש אותה, כך היא סבורה, תגיע "לשם": משרה נחשקת, דירה שכורה נחמדה, קשר זוגי מחייב, הצעת נישואין ראויה לשמה, עם הפקה מרשימה, מסיבת רווקות כמו של כולן, טבעת יהלום מסוג מסוים מאוד.

וכל ציון דרך כזה מתגלה כמאכזב; רק מפחי נפש, שוב ושוב!

אותי, מהעשור השמיני של חיי, עניין לקרוא על מנהגים שאני בכלל לא מכירה. הרגשתי כמעט כמו בהסתכלות אנתרופולוגית על צעירה תל אביבית בת זמננו. זה באמת מה שהן עושות במסיבת רווקות? כך באמת "אמורה" להיראות הצעת הנישואים שהן מצפות לה כל כך? מדהים!

אני חייבת להודות שמצוקתה המתמשכת של מור לא עוררה בי אמפתיה. אפשר אפילו לומר שלהפך; שהרגשתי – כמו בנות הכיתה שלה, שדוחות אותה, בעצם? – שגם אותי היא מרתיעה. לכל היותר מעורר בי רצון לנער אותה ממש, פיזית, ולהגיד לה, אולי די עם זה? וגם, התעורר בי אולי אפילו שמץ של שמחה־לאיד מרושעת. כי איך אפשר להיות תמיד רק מאוכזבת ואומללה כל כך? מתי תחיי כבר באמת? תהיי את עצמך, לא הדימוי שאת מחפשת? מתי תאמיני למה שאת מרגישה? (מתי תיתני לעצמך להרגיש?)

ממש ממש בסוף, בעמודים האחרונים בספר, יחול (אולי!) מהפך. מור (אולי!) למדה איזה לקח, ואולי מעתה ואילך היא סוף כל סוף תשתנה ותיקח שליטה אמיתית, לא מדומה, על חייה. אני מאחלת לה כל טוב ונפרדת ממנה בלי להצטער…

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2026
עורכת: סלין אסייג
119 עמ'

תולדות העולם הן למעשה סיפור של תהפוכות בלתי פוסקות. אומות ואימפריות עולות ונופלות. לפעמים הן מובסות מבחוץ, לפעמים הן קורסות מבפנים. לרוב זהו שילוב של השניים.

כמעט תמיד זה קורה בהפתעה גמורה.

האנתרופולוג אלכסיי יורציק היטיב לבטא את הלך הרוח הרווח בקרב מי שגדלו בברית המועצות של שנות השמונים בכותרת ספרו הכול היה לנצח עד שזה נגמר.

שינויים חיוביים יכולים לקרות, והם אכן קורים, ואף שתמיד פועלות גם נסיבות היסטוריות קונטינגנטיות, בסופו של דבר בני אדם שפועלים יחדיו הם אלה שמעצבים את ההיסטוריה.

"לעולם אל תפקפקו בכך שקבוצה קטנה של אזרחים חושבים ומחויבים יכולה לשנות את העולם", כך מתחיל ציטוט המיוחס לאנתרופולוגית מרגרט מיד. "בעצם, זה הדבר היחיד שאי־פעם שינה אותו".

כמובן, לא תמיד השינוי מתרחש לטובה, כפי שגילו יורצ'ק ורבים מעמיתיו במזרח אירופה. נסיגה אינה נדירה יותר מקדמה, ואולי זאת הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים דבקים במצב הקיים. אבל הניסיון לדרוך במקום ולהישאר בן מקל על אלו שמנסים למשוך אותנו לאחור ומאפשר להם להצליח. רק תנופה חזקה קדימה יכולה להציב משקל נגד לכוח המשיכה של אלה שמקווים לחזור לנורמות החברתיות של העבר.'

בהתחלה לא הבנתי מה הטעם בכותרת המרעישה "למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם", שנראתה לי יותר כניסיון סנסציוני־כמעט למשוך תשומת לב, מאשר כבחירה עניינית לשם של ספר.

אבל אחרי שהתחלתי לקרוא הבנתי עד כמה היא מדויקת וממצה את אחת הנקודות העיקריות שעליהן כתבה קריסטין גודסי, אנתרופולוגית ופרופסורית ללימודי רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטת פנסילבניה, שמחקריה עוסקים בחיי היומיום, בסוגיות מגדריות ובכלכלה במדינות הפוסט סוציאליסטיות של מזרח אירופה.

כי גודסי מסבירה בספר ביסודיות ובתשומת לב את כל היתרונות, גם בתחום הסקס, שמעניקה לנשים מציאות חיים לא־קפיטליסטית.

למרבה הצער, קומוניזם (וסוציאליזם) קשורים כמובן בתודעת כולנו בניסוי החברתי הכושל של ברית המועצות; בשלטון הדמים והטרור של סטלין, ובקריסה הבלתי נמנעת של הגוש כולו, שכן השיטה פשוט לא פעלה, חברתית וכלכלית.

גודסי מצהירה על עצמה שהיא דוגלת בתפיסת עולם סוציאליסטית. הצהרה שבארצות הברית במיוחד, אבל לא רק שם, מעוררת מיד תמיהות והתנגדות כמעט אוטומטית, כי הרעיון שלפיו כלכלה חופשית שבה כוחות השוק קובעים סדרי עדיפויות לא רק הוכיחה את עצמה, אלא שהיא גם הוגנת יותר, לכאורה.

לא, מראה גודסי: מציאות שבה "נכון לשנת 2017 שמונה גברים בלבד מחזיקים בעושר שהוא שווה ערך לעושרם של 3.6 מיליארד בני אדם שהם המחצית הענייה ביותר של האנושות", לא יכולה להימשך לעד. (מאז שגודסי כתבה את הדברים המצב הורע: על פי הניתוחים האחרונים, חמשת האנשים העשירים ביותר בעולם, ביניהם אילון מאסק, ג'ף בזוס וביל גייטס, מחזיקים כיום בהון שווה ערך או אף גבוה יותר מזה של כל המחצית הענייה של האנושות יחד, למעלה מ-4 מיליארד בני אדם).

"בכלכלה עולמית המונעת על ידי הוצאות צריכה מבוססות אשראי של ההמונים, הבועה תתפוצץ בסופו של דבר, משבר חריף של ייצור יתר ותת־צריכה כבר נראה באופק", כתבה גודסי לפני תשע שנים.

כבר עכשיו נשים הן אלה שהכי סובלות מהכלכלה הקפיטליסטית, שכן לדבריה במבנה החברתי הפטריאכלי המסורתי שבו גברים מפרנסים את המשפחה ונשים מגדלות את הילדים, הן נעשות, באורח בלתי נמנע, תלויות בהם. בעל המאה הוא בעל הדעה. נשים נאלצות להתפשר, למשל – להישאר בנישואים לא מאושרים, כי אין להן ברירה מבחינה כלכלית. לדבריה, בקשרים זוגיים שיש בהם לגברים כוח כלכלי, הם מרגישים כמו קונים שמספקים כסף בתמורה לשירותים, כולל מיניים. גבר שאישה תלויה בו קונה ממנה מין (כן, גם בתוך הנישואים), ומרגיש פחות מחויב "להשקיע" בה ולהתחשב בצרכיה.

כדי שאישה תהיה עצמאית, ולכן פרטנרית שוות זכויות, היא חייבת להתפרנס.

ועכשיו אני מתכוונת לומר משהו קשה שאולי ייתפס בעיניי חלק מהקוראות כקיצוני ומסוכן. כי כאן, בדיוק בנקודה הזאת, מתעוררת בעיניי הבעיה הגדולה בשרשרת הטיעונים של גודסי. לבעיה קוראים "התינוקות והילדים".

גודסי מסבירה שוב ושוב שתנאי הכרחי לעצמאותן של נשים הוא הקמתן של "מסגרות טובות" שבהן יופקדו הילדים עם בוקר ומהן יילקחו עם ערב, כדי שנשים יוכלו לצאת לעבוד במשרות מלאות ולהיות עצמאיות ולא תלויות בגברים. לטענתה של גודסי הסידור פעל היטב במדינות הסוציאליסטיות, עם מעונות היום ה"טובים" שהודות להם נהנו נשים משוויון כמעט מלא עם גברים (אם כי, היא מודה, גם שם עיקר נטל תחזוקת הבית, כלומר – המשרה המלאה השנייה הנדרשת כדי לחיות – המשיך ליפול על כתפי נשים, גם אם במדינות כמו בולגריה חינכו גברים להשתתף במשימה: לא "לעזור" לנשים, אלא להיות שותפים: "החלטת הפוליטיברו של בולגריה משנת 1973 כללה גם התייחסות מפורשת לחינוך מחדש של גברים כדי שיהיו פעילים יותר בבית").

מה משמעותן של אותן מסגרות "טובות" היא אינה מפרטת, כאילו שהפרטים מובנים מאליהם. אבל, אני שואלת, כמה טובות יכולות להיות המסגרות הללו? מה יכול להיות טוב לתינוק שנמסר בגיל שלושה חודשים, מועד תום חופשת הלידה בישראל, ל"מסגרת" שבה יגדלו אותו אנשים זרים?

אני נזכרת בשני שירים שכתבו אלי אליהו: "אלה היו החוקים" וטל ניצן: "מסע הילדים": מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה / שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת: / בֹּקֶר […] הֵם לֹא בּוֹכִים / הֵם שָׁרִים / אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי" (טל ניצן); "אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים / בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים. / שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם. / אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק / הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. / כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים. / זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת" (אלי אליהו).

ומתקשה להשתכנע ש"מסגרות", כולן כאחת, יכולות באמת להיות "טובות". אפילו בתי הילדים בקיבוץ, כנראה מהמשובחות שבמסגרות, הותירו חותם וטראומה ברבים מאוד מהילדים שגדלו בהם, כפי שאפשר להיווכח מיצירות רבות שרואות אור בשנים האחרונות (כמה דוגמאות קטנות: עיניים גדולות זה לא טוב, של רונית בלנרו־אדיב; היה לך טוב או היה לך רע?, של יעל נאמן; ראיון עם נחשון גולץ, שסיפר בשנת 2000, בכתבה של ורד לי־ברזילי במוסף הארץ. גולץ סיפר בו על עוולות החינוך המשותף). ליבי נקרע כשאני חושבת על תינוקות בני שלושה חודשים שנמסרים לטיפולן של נשים זרות. גם כשהטיפול מסור, לא ייתכן שעיניה של מטפלת יחליפו את המבט המתפעל, הרך, של הורים שאוהבים את הילד שלהם בכל ליבם.

וכן, אני בהחלט אומרת "הורים", לא "אימא", כי גודסי מזכירה "פתרון" נוסף, נכון יותר בעיניי, ל"בעיית" גידולם של ילדים: חינוך של האבות, לא חינוך – אינדוקטרינציה! – לכך שהילד, והבית על תביעותיו, שייך לשני ההורים. אכן, גודסי מציינת שיש מדינות, בעיקר בסקנדינביה, שמעניקות חופשות לידה ממושכות (לדעתי הן צריכות להימשך עד גיל שלוש, שאז הילד כבר מוכן וזקוק לחברה של בני גילו!), ומחייבת גם את הגברים, את האבות, לקחת את החופשה שנועדת לגידול הילדים. האימא מתמסרת לכך, במשך כמה חודשים. ואחר כך – גם האבא. הילד נשאר בבית. מטפלים בו בתוך המשפחה. לא ב"מסגרות".

למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם ראה כאמור אור באנגלית ב־2018, ועכשיו גם בתרגומו לעברית. דונלד טראמפ כיהן אז כנשיא, בקדנציה הראשונה שלו. פעמיים הביס אישה, בפעם הראשונה את הילארי קלינטון ובשנייה – את קמלה האריס, חרף העובדה שהיו, כפי שקריסטין גודסי מציינת לגבי קלינטון, מועמדות בעלות ניסיון ורקורד של עשייה ציבורית נרחבת והוכיחו ידע והבנה, לעומת המנצח הבור והעילג.

בסופו של הספר קוראת גודסי לכולנו להיאבק נגד המגמות המחרידות שרווחו כבר בעת כתיבת הספר: למשל, הקריאה לבטל את זכות הבחירה לנשים(!). לא ידעתי שיש בארצות הברית תנועה שמטיפה לכך בריש גלי, ובלי להתבייש. כלומר – הנסיגה היא לא רק בחוקים הידועים לנו, אלה שאוסרים שוב על הפלות, היא נוגעת בניסיון לפגוע בשוויון הזכויות הבסיסי ביותר. טראמפ המיזוגן והפשיסט מייצג את המגמה הזאת גם בכהונתו השנייה.

מגמות דומות אפשר כמובן לראות גם בישראל. המפלגות החרדיות מדירות נשים משורותיהן. הן תובעות להדיר אותן גם במרחב הציבורי. הצעת החוק שלהן, שנועדה להתיר הפרדה מגדרית בכל התארים והמוסדות האקדמיים "מטעמי דת", מעוררת פלצות. יופי תירוש בספרה הופרדנו כך – מורה נבוכים להפרדה מגדרית מיטיבה להסביר את הסכנות.

ויחד עם זאת, גם תמיכה גורפת בשמאל ה"פרוגרסיבי" הקיצוני בארצות הברית לא מרגיעה אותי בכלל. אותם "ווקים" ששטפו את האוניברסיטאות בארצות הברית מיד אחרי טבח שבעה באוקטובר וקראו "לשחרר את פלסטין" "מהנהר עד הים" בלי שיהיה לרובם מושג על איזה נהר ואיזה ים מדובר, אלה שהחליטו שהם תומכים בבין לאדן ובפיגוע המחריד שעשה במגדלי התאומים ב־2001 (כאן למשל קישור למאמר בגרדיאן שכותרתו: TikTok ‘aggressively’ taking down videos promoting Bin Laden ‘letter to America" כלומר – טיק טוק מסירה בתקיפות סרטוני וידיאו שתומכים ב'מכתב לאמריקה' שכתב בין לאדן). אי אפשר שלא לחוש מידה רבה של סקפטיות כלפי אותם זרמים, שאמורים להיות הכוח המתנגד למה שטראמפ מייצג. אדרבא, די ברור שהם אלה שבמידה רבה העלו את טראמפ וחיזקו את כוחו, כתגובה שכגד לתפישות הקיצוניות והרדיקליות שהם מייצגים.

עם כל הסתיגויותיי, אין ספק שהדעות שגודסי מביעה מדברות מאוד אל ליבי. אף אישה לא יכולה להתנגד למדיניות הרווחה שגודסי מטיפה לה. כך למשל היא מראה מה ההשלכות להיעדר ביטוח רפואי ממלכתי. הוא נהוג בישראל, אך לא בארצות הברית. ביטוחים רפואיים נעשים שם באופן פרטי, או דרך מקומות העבודה, עובדה שמונעת לפעמים מנשים להשתחרר מנישואים כושלים, שמא ייוותרו בלי הביטוח הרפואי שהן מקבלות ממקום העבודה של הגבר שהן נשואות לו. מחריד!

הספר מרתק ומאיר עיניים. שוב ושוב ראיתי עד כמה דבריה חשובים ורלוונטיים ממש למציאות העכשווית שלנו כאן בארץ. למשל, כשקראתי על "חוקים המחייבים שריון מקומות לנשים בתפקידים פוליטיים" לא יכולתי שלא לחשוב על מדיניות הריץ' רץ' בפריימריז של הדמוקרטים: שילובן של נשים במקומות ריאליים. גודסי טוענת שעל פי מחקרים חוקים כאלה, אם הם נאכפים כראוי, "יעילים להפליא בהגדלת מספר הנשים בתפקידים בכירים": לא רק של אלה ששובצו מלכתחילה, אלא גם של הבאות אחריהן, כי נוצרים "מודלים לחיקוי לדור הבא של נערות השואפות לקריירה בפוליטיקה".

האם קיים שריון כזה בעוד מפלגות?

האם הגיוני שאישה תצביע למפלגה שאינה נוהגת כך, או חמור מזה: לא כוללת בכלל נשים?

בעיניי זאת שאלה רטורית שהתשובה עליה מובנת מאליה.

הוצאת נמלה, 2026
תרגם: אלי למדן
200 עמ'

(יום הולדת שמח לאהובי)

המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי (1265־1312) פגש פעם בילדותו את ביאטריצ'ה פורטינארי, בתו של בנקאי. הם לא החליפו ביניהם מילה. כשהיה בן שמונה עשרה ראה אותה שוב ברחוב. הם החליפו ביניהם ברכת שלום. זה כל הקשר שהיה ביניהם אי פעם. אבל די היה בכך מבחינתו. דנטה התאהב בביאטריצ'ה, וכתב שירים אלמותיים שהוקדשו לדמותה. הוא ראה בה מלאך ואמצעי לגאולה.

מה חשבה על כך ביאטריצ'ה (או מה הייתה חושבת, אילו ידעה)? איזו הרגשה זאת, להיות מושא להערצה כזאת מצד מישהו שבעצם בכלל לא מכיר אותך?

ומה היה קורה לכל אחד מהם אילו זכה המעריץ "לממש" את תשוקתו הסוערת? איך בכלל מממשים תחושה כזאת? בגוף שנוגע בגוף? במשגל? מה היה מרגיש האוהב הלהוט אילו שכב עם הנערצת? האם ההערצה הייתה נשמרת?

ג'ון מקסוול קוטזי, סופר דרום אפריקני (שחי כיום באוסטרליה), זוכה פרס נובל לספרות, בוחן (בין היתר) את השאלה הזאת בספרו The Pole and Other Stories שראה אור באנגלית ב־2023. בעברית הוא הופיע בגרסה מקוצרת, שכוללת רק את הנובלה הראשונה, העיקרית.

באנגלית נוספו על "הפולני" כמה סיפורים שבמרכז רובם מופיעה דמותה של הסופרת המזדקנת, הבדויה, אליזבת קוסטלו, שכבר הופיעה בספרים קודמים של קוטזי ונחשבת במידה רבה לאלטר אגו שלו. שמו של אחד הרומנים של קוטזי נושא אפילו את שמה: אליזבת קוסטלו.

קוסטלו כתבה כביכול חלק מהסיפורים המוקדשים לה בספר שלפנינו, והם עוסקים רבות בבעלי חיים ובזכויותיהם.

כך למשל בסיפור "The Glass Abattoir"' כלומר – בית המטבחיים השקוף – הסופרת מבקשת מבנה לעזור לה לבנות בית מטבחיים כזה. היא רוצה שבני אדם יוכלו לראות במו עיניהם את התהליך המזעזע שבו שוחטים חיות בדרכן אל הצלחת, ומאמינה שאם יווכחו עד כמה זה נורא, יימנעו מהטבח.

קוטזי, בשמה של קוסטלו, טורח לתאר בפרוטרוט רב כל כך את שלבי ההרג, עד שאפשר לומר שהוא למעשה בונה במילים את בית המטבחיים השקוף שהסופרת שהמציא מבקשת להקים.

עלי להודות – ואומר להצדקתי שאני צמחונית! – שלא הייתי מסוגלת לקרוא את התיאורים הללו ודילגתי עליהם, שמא יטבעו בתודעתי לצמיתות. כן, זה האפקט שקוטזי מבקש ליצור. אבל לא תודה. לא בשבילי. (האם קרניבורים מושבעים יקראו וישנו את דרכיהם? מן הסתם גם הם ידלגו, מסיבותיהם האחרות. דיסוננס קוגנטיבי אינו תופעה שאנשים מבקשים לעצמם, ומי שרוצה להמשיך להתענג על מנת בשר־החיה שבצלחתו, ודאי לא ישוש לקרוא פרטים על איך המנה הזאת נוצרת).

בסיפור אחר בספר, "The Old Woman and the Cats", אנחנו פוגשים שוב את בנה של הסופרת שהתמקמה בכפר פורטוגלי נידח, שם היא מאכילה עשרות חתולים (ואת האקסהיביסציונט המופרע והמנודה של הכפר). הבן אדיש לחיות. מבחינתו, אפשר היה להרוג את כולן, לא רק את החתולים, גם את הכלבים המשוטטים. "Exterminate the brutes", הוא מצטט את המשפט המחריד מתוך הנובלה בלב האפלה של קונרד. את המשפט הזה – "השמידו את כל הפראים" (או – את כל הילידים), מצאו כתוב בשוליו של דוח שכתב קורץ, סוחר שנהב אירופי שהשתקע באפריקה, לשם יצא כאידיאליסט שביקש "לתרבת" את הילידים וסיים את חייו כמתעלל ורוצח שלהם. הציטוט מתוך הנובלה של קונרד העניק את שמו לספר של סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים!, שבו תיאר לינדקוויסט את התפתחות הדרוויניזם החברתי של האדם האירופי, ששכנע את עצמו כי זכותו ואפילו חובתו(!) להכחיד את כל מי שאינו דומה לו.

קוטזי מצדד כמובן בסופרת, ומתעב את עמדת בנה האדיש כל כך לחיות, בעצם – מתעב אותן ממש. האימא מספרת לו על נשמתן. הוא לא מבין, או לא מוכן להבין, למה כוונתה.

וזה מחזיר אותנו לסיפור הראשון, "הפולני". גם בו מתעוררות שאלות הנוגעות בנפש, במקרה הזה, בנפש האנושית.

הסיפור מתחיל בוויטולד וַלְצִ'יקְיֵיבִיץ', פסנתרן פולני נודע. וַלְצִ'יקְיֵיבִיץ' מתמחה בביצוע יצירתו המוזיקלית של שופן, ונחשב פרשן מקורי ושונה מהרגיל של המלחין. הוא מנגן את שופן מתוך ריחוק אינטלקטואלי, נעדר העוצמה הרגשית שבה אנחנו רגילים לשמוע את יצירותיו של שופן. ויטולד (כך הוא נקרא לאורך הנובלה, שכן מי שאינם דוברי פולנית מתקשים לבטא את שם המשפחה שלו) מגיע לפורטוגל כדי לנגן בברצלונה. ביאטריס, הדמות הראשית בסיפור, גרה שם, והיא מתבקשת לארח אותו אחרי הקונצרט. ביאטריס נשואה. אמנם כבר מזמן אין אינטימיות זוגית בינה ובין בעלה, אבל הקשר ביניהם ידידותי. היא אמידה, אלגנטית, חובבת אמנות, וויטולד מתאהב בה עד כלות.

עד כדי כך שכמה שעות אחרי שנפגשו לראשונה הוא מציע לה לנסוע אתו לברזיל, למסע קונצרטים מתוכנן שלו.

ביאטריס נדהמת. מה לה ולו? מה לה ולברזיל?

היא בעיקר משתאה מהעוצמות הרגשיות שוויטולד מבטא, כבר באותו מפגש ראשוני, וגם בהמשך.

הרי הוא בכלל לא מכיר אותי! מה הוא עושה ממני אלילה? היא תוהה.

ועם זאת, נראה שמשהו מהעוצמות הרגשיות של ויטולד כן מחלחל אליה. האם תתאהב בו בחזרה? האם יש להם עתיד משותף?

מה יתאפשר ביניהם? האם יקרה משהו בעזרת האמצעי שאתו אנחנו ממשים אהבה: הגוף האנושי? האם מגע בין שני גופים יכול לרומם את הנשמה לעבר ממדים טרנסנדנטים, או שאין ברירה אלא לדעת שיש לו, לגוף, מגבלות?

ביאטריס זוכרת את הסקרנות שחשו בניה בילדותם כלפי הגוף הנשי, סקרנות שנמהלה בתחושת זוועה: אם לאישה "חסר" האבר שיש להם, מה יש לה שם, במקום זה? (רמז ל"קנאת הפין" הנודעת של פרויד, אבל בהפוך? קנאת הווגינה?…). היא זוכרת איך הגיחו לעולם "משם", "מכוסים בדם וריר, יצאו אל הרעש ואל מבטו הננעץ של העולם".

אז מה, לשם, לאבר הזה דווקא, ויטולד נכסף כל כך…? הוא שישביע את רעבונו?

אני נזכרת בסונטה 129 של שייקספיר, להלן בתרגומי:

האם מה ששייקספיר מתאר יחול גם על ויטולד? "משמומש / מסב יגון, ביעות שלא דומיין"?

באמצע הנובלה חלה תפנית מפתיעה ומאלפת, שקושרת אותנו ביתר שאת לסיפור "המקורי" של דנטה וביאטריצ'ה, אבל ב"מציאות האמיתית" (לכאורה, שהרי גם היא מומצאת…) אין שום פאתוס. וגם זה מעניין.

אני חושבת שלמי שיכול, כדאי לקרוא את הגרסה האנגלית, שמכילה עוד כמה מתנות, חוץ מאשר הנובלה "הפולני", אבל למי שלא – ממליצה בהחלט גם על הגרסה שהופיעה בעברית. (אני קראתי רק את האנגלית ואת מה שצוטט לעיל תרגמתי בעצמי).

בעברית: הוצאת אפרסמון, 2025
תרגום: מיכל אלפון
138 עמ'

אזרחים טובים יותר, בעלי מודעות חברתית ואמפתיה לזולת, הם לא בהכרח אזרחים דמוקרטיים יותר. […] מדען המדינה קליף זוקין תיאר את המגמה המעורבת הזאת כ"התרחבות הפער בין המרכיב האזרחי בחייהם של צעירים לבין המרכיב הפוליטי".

צעירים נוטים להתנדב יותר בקהילה, אך להיות מעורבים פחות בזירה הפוליטית. הם אורזים ארגזי מזון לנזקקים, אבל אינם שואלים את עצמם כיצד ניתן לצמצם
את העוני; מסייעים לילדים ממעמדות נמוכים בלימודים, אבל אינם מפתחים עמדה ערכית התומכת בשוויון.

הנובלה של דוסטיייבסקי צייתנית ראתה אור לראשונה ב־1876, ותורגמה לאחרונה לעברית (לא בפעם הראשונה. עמנואל ביחובסקי תרגם אותה ב־1980 בשם נפש כנועה והיא הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ודינה מרקון בספר נפש כנועה, ב־2021, בהוצאת כרמל).

ההקדמה, מאת המחבר, מעניינת לא פחות מהנובלה עצמה. דוסטוייבסקי פותח בבקשת סליחה לקוראיו "על כי הפעם, במקום 'יומן' רגיל" הוא מציע "נובלה בלבד", מבקש מהם "להיות סלחניים" כלפיו, ואף מסביר להם, כמעט כמי שמחפש תירוצים, מה בנובלה שיקראו בעוד רגע לא כל כך סביר, ומדוע בכל זאת החליט לכתוב אותה כמות שהיא. הוא מסביר: "ציירו בנפשכם איש שאשתו, שאך לפני שעות אחדות קפצה מן החלון אל מותה, מונחת על שולחנו", והוא ממשיך: מבינים באיזו סערת רגשות האיש מצוי, שהרי "טרם הספיק להסדיר את מחשבותיו"? האם סביר בכלל לכתוב את מחשבותיו, כפי שהן עולות בתודעתו?

השאלה מעניינת, כי היא מקדימה את ההתפתחות הספרותית המכונה "זרם התודעה". במאה ‏ה־19 סופרים לא נהגו לתעד את המחשבות הקטועות, המבולבלות, החולפות במוחו של אדם, כפי שעשו לימים סופרים כמו וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס, שמהלו בכתיבתם מחשבות סמויות של הדמות עם דברים שנאמרו בפועל, הוסיפו אסוציאציות רגעיות, ו"מתחו" את הזמן. כך למשל דקות אחדות של שיחה בארוחת ערב אחת נמשכות אצל וולף באל המגדלור לאורך עמודים רבים, בשל ההרהורים של הדמויות המתועדות בסיפור, וג'ויס מוותר בכלל על המספר המתווך ומציג את זרם המחשבות בהייווצרו. אכן, דוסטויביסקי נחשב אחד המבשרים החשובים של טכניקות התודעה המודרניסטיות.

עוד לפני שהוא מתחיל בסיפור הוא מקדים תרופה למכה, שמא ימתחו ביקורת על בחירתו לתעד את המחשבות של האיש שיצר, והוא מסביר: "מאליו מובן כי מהלך הסיפור נמתח על פני שעות אחדות ורצוף מקטעים וקטיעות ומעידות פנימיות: פעם הגיבור מדבר אל עצמו ופעם הוא פונה למאזין בלתי נראה, לשופט אלמוני".

כדי לתקף את בחירותיו הוא גם נתלה באילנות גבוהים, ומזכיר את "יצירת המופת", כדבריו, של ויקטור הוגו יומו האחרון של נידון למוות, שבו הוגו "יישם תחבולה זהה כמעט: הנידון למוות אצל הוגו מנהל רשימות, "ולא רק ביומו האחרון אלא אף בשעתו האחרונה ובדקה האחרונה לחייו". דוסטוייבסקי מגן על הבחירה: "לולא הרשה לעצמו להפליג כך בדמיונו, היצירה עצמה – המציאותית והאמיתית מכל היצירות שכתב – הייתה נמנעת מאתנו".

ועם ההקדמה הזאת אנחנו יוצאים לדרך.

"…כל עוד היא כאן, הכול עדיין בסדר: אני ניגש מדי דקה ומביט. אך כשייקחו אותה מחר – כיצד אישאר לבד? היא שוכבת על השולחן בטרקלין, על זוג שולחנות קלפים מחוברים. הארון יגיע מחר, לבן, מרופד משי לבן, ובעצם, לא זה העיקר…"

אז מה העיקר?

העיקר הוא, כמובן, נסיבות מותה של צעירה בת שש עשרה שהדובר נשא לאישה, לכאורה כדי לגאול אותה מחיי מצוקה של יתומה מוכה שדודותיה מתעמרות בה, מעבידות אותה בפרך, מכות אותה, ואפילו מתכוונות להשיא אותה לאלמן, חנווני שמן בן חמישים.

המספר צעיר ממנו. הוא קצין לשעבר. והוא מעיד על עצמו שהוא נראה טוב יותר. הוא בעל בית עבוט, משכונאי, שעניים אומללים מפקידים בידו, בתמורה לכמה מטבעות, חפצים היקרים לליבם, כאלה שלא תמיד יש להם ערך ממשי בשוק, בתקווה שיספיקו במרוצת הזמן לפדות את אותם חפצים.

הדובר מנצל את מצוקתה ומציע לה נישואים, ואז כשהיא שלו, מתחיל להתעמר בה. אבל לכאורה אין לו מושג שזה מה שהוא עשה.

"הצייתנית" הוא מופת של הפללה עצמית לא מודעת, של אדם שאינו מבין מה בעצם הוא מגלה לנו על עצמו, ממש בזמן שהוא מנסה להסביר את התנהגותו. מחשבותיו מתרוצצות: הסופר מיטיב להכניס אותנו אל התודעה המבולבלת שפונה ספק אלינו, ספק אל עצמו. כך למשל הוא מזכיר מדי פעם פרטים שאנחנו לא אמורים לדעת עליהם, בלי הקדמות ובלי הסברים. למשל, שם של אישה, לוקרי, שצץ פתאום: הוא, המספר, הרי יודע שמדובר במשרתת שלו, אבל אנחנו נעצרים לרגע: מי? על מי אתה מדבר כאילו שכבר הזכרת אותה? כך הוא גם מתייחס לאירועים שהוא יודע עליהם, כמובן, אבל אנחנו אמורים "להצטרף" אליהם בבת אחת, לאמצע התרחשותם, כמו למשל אל מחלתה של אשתו שבמשך שבועיים הייתה מחוסרת הכרה, מתי זה קרה? מדוע ואיך? זה לא חשוב! היא החלימה, ועכשיו הוא, המספר הקדחתני, ממשיך הלאה, מנסה להבין מה גרם להתאבדותה, איך לא הבינה שהוא זקוק לה עד ייאוש?

איך? אולי כי מהרגע הראשון היה קר אליה, כחלק מתוכנית מוזרה לקשור אותה אליו? אולי כי התקמצן עליה בחולניות מפחידה? כי הדף אותה בהתחלה, כשעוד ניסתה להביע רגשות חמים כלפיו?

מהרגע הראשון, המפגש בבית העבוט שאליו הגיעה כדי להפקיד כמה חפצים ולקבל ממנו כסף שיאפשר לה להתקיים, עמדה, בלי דעת, על טיבו, כששאלה אותו, בתמימות, אם הוא "נוקם בחברה". אוהו! ועוד איך נוקם! ובה בעת – כולו התחסדות, שקרים עצמיים, ומה שנהוג בימים אלה לכנות "גזלייטינג" (איזו מילה שימושית, שמכילה בשלוש הברות כל כך הרבה רבדים ומשמעויות!)

דוסטויבסקי מתגלה בנובלה הזאת – וזה לא מפתיע, נכון? – כרב־אמן בחדירה אל נפש האדם ובחשיפתם של פגמים וסודות פנימיים כשהאדם שבו מדובר ממשיך לא להכיר, גם אחרי שאנחנו הקוראים העדים מבחוץ כבר מבינים אותם.

ליצור דמות שמספרת הכול ולא יודעת מאומה – זאת גדולה אמנותית.

הוצאת תשע נשמות, 2026
תרגום: פולינה פרוקמן
109 עמ' (כולל סיפור נוסף, "בונוס", מאת יונה גונופולסקי)