בכל פעם שאני נתקלת בעדות, כתובה או מדוברת, של עוד אישה שעברה פגיעה במשפחה, אני משתאה על קווי הדימיון. חוזרת שוב ושוב על התובנה שהגעתי אליה לפני שנים רבות: הם, הפוגעים, למדו כולם באותו בית ספר.

כי לא רק המעשים האיומים, גם הדיבורים הנלווים אליהם, גם התגובות בדיעבד לעדותה של הנפגעת, ולניסיונות שלה לשקם את חייה, משתחזרים שוב ושוב.

הכול מוכר כל כך.

והכול נורא תמיד, בכל פעם מחדש.

ספרה הצנום של ליהי רז, רק 104 עמ' במהדורה דיגיטלית, הוא עוד ניסיון להתמודד באומץ עם רוחות הרפאים של העבר, עם הפגיעה של מי שהיא מכנה "הצל" וזהותו הביוגרפית אינה מוזכרת, אבל לא קשה לנחש מי הוא במשפחתה, ועם הפגיעה הלא פחות חמורה של העומדת מנגד, כמו תמיד: של האמא.

מוטיב האמהות חוזר על עצמו. הספר מוקדש "לכל האמהות שלי, אתן יודעות מי אתן". הכותבת מצטטת שוב ושוב את השורות המהדהדות בלבה של כל נפגעת: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה": שם ספר הילדים של נורית זרחי.

אצל זרחי מדובר בחתלתולה שאיבדה את האימא שלה בחצר בחושך.

אצלנו, הנפגעות, האימא נמצאת, לפחות בתחילת הדרך, במרחק הושטת יד, אבל היא נעדרת. היא נטשה אותנו בבית שלה, שלנו, של הפוגע, והחושך הוא האימה, הייאוש, הפליאה, חוסר היכולת להשלים, החושך הוא הבור שנפער בנשמה, שלעולם לא יוכל להתמלא, כי אם אימא שלי… מי בעולם כולו…

אפילו, כמו בחייה של ליהי רז (וגם בחיי), כשמופיע בן זוג אוהב אהבת אמת, מישהו מסור, נאמן, ועקבי, התהומות ממשיכות לארוב, אי אפשר לנוס מהן לגמרי, לתמיד, כי הבור שנכרה בילדות – המעילה באמון, הבגידה הראשונית, העמוקה כל כך – נשאר, מאיים, לפעמים גם מתווה את הדרך אל הנפילות הבלתי נמנעות הבאות.

ספרה של ליהי רז נוגע גם באמהות שלה עצמה, כנפגעת: האם תדע להיות אימא? האם תוכל להיות אימא של בת (היא כותבת ששמחה כשנולדו לה בנים), האם תדע להיות אימא לבן? איך תלמד אותו לא לפגוע?

איך תוכל להתמודד עם האימא שלה שנהפכה לסבתא? האם תהיה שונה ב"תפקידה" החדש? (לא!)

סימנתי שוב ושוב שורות שהכרתי מחיי, מעשים, אמירות. למשל: "ההורים שלי לא דמו בדבר להוריו של אחי הקטן, שקיבל הורים תומכים ואוהבים." כן. (פעם אמרה לי נפגעת שאמרה לאחיה, שחזר ואמר לה – "אלי הם היו שונים לגמרי": "אז לך יש הורים אחרים מההורים שלי, יוצא מזה שאנחנו לא אחים, נכון?")

"הייתי אמורה להיות רק שלו". כן. כן. ממש בימים שפגע בי, אסר עלי להיפגש עם נער שאהבתי, ואהב אותי, וגם עם עם הבאים אחריו. איסור טוטלי.

"וידעתי שרואים עלי. אני מסומנת", היא כותבת. כן.

ושמות הגנאי שספגה.

אימה של רז כינתה אותה "זונה * מכוערת * שמנה * מגעילה * בושה * אני מתביישת שאת הבת שלי * אל תלכי לידי ברחוב * מטומטמת * שקרנית * משוגעת * משוגעת * משוגעת * משוגעת * משוגעת *" אני שמעתי שאני "פטרייה ועלוקה"… ובעצם, גם שהייתי מכוערת להחריד, כתינוקת. הנה שיר שכתבתי על כך:

רז גזזה לעצמה יום אחד את השיער (היפה). השיער שלי לא היה יפה במיוחד, אבל אחרי שעות של קינטורים והקנטות על כך שאני, עם הפוני על המצח, "נראית כמו קוף", הלכתי וגזרתי לעצמי את כל השיער. הספרית שניסתה לתקן למחרת את הנזק שאלה בזעזוע "מי עשה לך את זה?"

(על המשמעויות הרבות הטמונות בשיער, כולל המעשה הזה של הגזיזה העצמית האלימה, אפשר לקרוא בספר המרתק של אפרת אנג'ל קצור, להתיר את הקשר).

ההבנה שאמה כנראה קינאה בה. (כמו התחושה הברורה, המבוססת, שהאימא שלי קינאה בי); שהפסיקה לאהוב אותה (ואותי), כשגדלנו קצת, ולא היינו עוד שלוחות שלהן, אלא בני אדם בפני עצמנו, עם צרכים ורצונות משלנו.

בניגוד לרז, הייתי ילדה יפה ורזה. את ההשמנה, כמו זאת שהיא מתארת על עצמה וחוזרת ומזכירה, "עשיתי" בשלב מאוחר הרבה יותר בחיי. כמה עשרות קילוגרמים מיותרים, בבגרותי. הצלחתי אמנם להשיל אותם לפני כמה שנים, אחרי חיים ארוכים בתוך גוף שתיעבתי, אבל אני יודעת היטב שהקילוגרמים שמבהילים אותי מאוד אורבים לי כל הזמן (אפשר לקרוא על כך בטור שכתבתי על הספר גוף זרה של ורד שם טוב).

להרגיש קצת אמא הוא ספר עדות חשוב. למי שהייתה שם הוא נותן שוב תוקף ואישור: זה קרה. לך. לי. לאחרות. ואללי – הרי זה ממשיכות לקרות ממש ברגעים אלה, ביותר מדי בתים "נורמטיביים".

הוצאת יצירה עברית, 2026
עורכת: ליאת לב רן
104 עמ'