לרגעים לא הצלחתי להחליט אם הספר נכתב "ברצינות", או שמדובר פשוט בפרודיה מתמשכת.

בין אם כך ובין אם כך, הוא סחף אותי וקראתי אותו בלגימה אחת (לא משימה קשה במיוחד, הוא צנום… אולי אפשר לכנות אותו נובלה, ולאו דווקא רומן; לא שזה משנה משהו…)

אנחנו מלווים בספר את מור, צעירה תל אביבית (שגדלה בהרצליה ולמדה בבאר שבע). היא מתגאה בתיאור הזהות שלה: "מתכנתת". התג הזה, הנוסף לשמה – המקצוע שרכשה בעמל רב – יקר לה מאוד. מבחינתה הוא אות לכך שהיא נמנית עם "המוצלחות". שהיא לא סתם מישהי. שיש לה ערך.

אבל הערך הזה בעצם לגמרי חיצוני. איכשהו מור לא מצליחה להפנים אותו ולהתגאות בו באמת, עד הסוף.

נראה שכל חייה הם בעצם העמדת פנים מתמשכת.

כנראה שמי שהיה רואה  אותה מבחוץ לא היה מעלה בדעתו עד כמה היא חסרת ביטחון ובודדה, עד כמה היא מתאמצת.

מאז ומתמיד!

התיאור של מור הילדה, מור הטינאייג'רית, מכמיר לב: קשה לשאת את המאמצים העל אנושיים שלה להשתלב בחברה, את המחשבות הבלתי פוסקות שלה על איך להצליח בכך: היא מפצירה באמה המנוכרת והדיכאונית שתסכים סוף סוף לקנות לה נעלי מותג מסוימות, כדי שלפחות בכך תהיה "כמו כולן", ואז אולי המותג יחלחל מהנעליים "כלפי מעלה" ויעניק לכולה את השייכות הנכספת לחבורה. היא מתיישבת, בכוונה תחילה, ליד הילדות הכי מקובלות, או פוסעת לצידן בטיול השנתי או בפעילות של תנועת הנוער. אולי כך יחשבו כולם שהיא שייכת? אבל זה לא מצליח. הן לא מתאכזרות אליה, רק מתעלמות לחלוטין. היא פשוט לא מסוגלת להשתלב בשיחות שלהן, אין לה מושג על מי ועל מה הן מרכלות.

בהפסקות בבית הספר היא מנהלת טקס שמאפשר לה לעבור אותן בשלום, בלי שמישהו ירגיש שהיא כל כך לבד: יש מסלול שהיא עוברת, עולה אל הגג, יוצאת ממנו בדלת אחרת המנוגדת לזאת שנכנסה ממנה, ממלמלת לעצמה מילים, כדי להעביר את הזמן עד הצלצול, ומכיוון שהיא כל הזמן בתנועה, היא אומרת לעצמה שאם אחד המורים יראה אותה הוא לא יבחין במצוקתה: היא נראית בדרך לאנשהו, כדי לעשות משהו… (התיאור הזכיר לי קטע בממואר של עופר ספיר, תמיד עוד פעם אחת, שבו גם הוא מספר על אותה מצוקה שהייתה לו כתלמיד בבית הספר, ועל מנגנוני התגברות דומים).

הבדידות של מור קשה ועמוקה כל כך, והישיגיה הלימודיים טובים כך כך, עד שהמחנכת בכיתה ה' שלחה לעברה את העלבון אולטימטיבי בדמות הערה בתעודה, שלפיה כדאי לה לשים לב גם לחיי החברה. לשים לב! לשים לב! מה היא לא עושה כדי לטפל בבעיה?

והיא לא נפתרת גם בבגרותה. כן, היא מתכנתת בחברת היי טק. אבל את חיי החברה שלה היא מנהלת עם טבלאות אקסל ותזכורות – כל שלושה שבועות היא פונה אל אחת ה"חברות" שלה, מהצבא, מהלימודים, כדי לתחזק את הקשר עם כל אחת מהן.

כך גם עם גברים. היא גולשת באתרי היכרויות, ומנהלת רישום מדויק של הברנשים, שכולם מתערבבים בתודעתה: איפה נפגשה אתו, מה היה מדד המשיכה, מה עיסוקו, וכן הלאה.

כל חייה הם מפח נפש מתמשך ובלתי פוסק. אמה אדישה ומנותקת, ולא מתעניינת בה בכלל. סבתה אוהבת אותה לכאורה, אבל עסוקה מאוד בחייה, בבילויים שלה, בחברות (שכמותן לא היו ולא יהיו למור לעולם). גם את הקשר עם הסבתא שלה מור משמרת בעזרת כללים קבועים מראש: יש ימים בשבוע שמוקדשים לשיחה אתה, אף פעם לא בספונטניות, הכול מתוכנן ומחושב.

מור היא OCD  לא רק בקשרים שלה עם אנשים, יש לה גם אובססיה לניקיון. בעת מצוקה (רוב הזמן, אם כך…) היא מנקה בחריצות רבה גם את מה שכבר נקי.

אז מה צופן לה עתידה? האם תצליח למצוא את האושר הנכסף, שהיא כל כך מייחלת לו?

בכל פעם יש מטרה שאם תממש אותה, כך היא סבורה, תגיע "לשם": משרה נחשקת, דירה שכורה נחמדה, קשר זוגי מחייב, הצעת נישואין ראויה לשמה, עם הפקה מרשימה, מסיבת רווקות כמו של כולן, טבעת יהלום מסוג מסוים מאוד.

וכל ציון דרך כזה מתגלה כמאכזב; רק מפחי נפש, שוב ושוב!

אותי, מהעשור השמיני של חיי, עניין לקרוא על מנהגים שאני בכלל לא מכירה. הרגשתי כמעט כמו בהסתכלות אנתרופולוגית על צעירה תל אביבית בת זמננו. זה באמת מה שהן עושות במסיבת רווקות? כך באמת "אמורה" להיראות הצעת הנישואים שהן מצפות לה כל כך? מדהים!

אני חייבת להודות שמצוקתה המתמשכת של מור לא עוררה בי אמפתיה. אפשר אפילו לומר שלהפך; שהרגשתי – כמו בנות הכיתה שלה, שדוחות אותה, בעצם? – שגם אותי היא מרתיעה. לכל היותר מעורר בי רצון לנער אותה ממש, פיזית, ולהגיד לה, אולי די עם זה? וגם, התעורר בי אולי אפילו שמץ של שמחה־לאיד מרושעת. כי איך אפשר להיות תמיד רק מאוכזבת ואומללה כל כך? מתי תחיי כבר באמת? תהיי את עצמך, לא הדימוי שאת מחפשת? מתי תאמיני למה שאת מרגישה? (מתי תיתני לעצמך להרגיש?)

ממש ממש בסוף, בעמודים האחרונים בספר, יחול (אולי!) מהפך. מור (אולי!) למדה איזה לקח, ואולי מעתה ואילך היא סוף כל סוף תשתנה ותיקח שליטה אמיתית, לא מדומה, על חייה. אני מאחלת לה כל טוב ונפרדת ממנה בלי להצטער…

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2026
עורכת: סלין אסייג
119 עמ'