המילים הראשונות שאמר לי היו: "דוקטור בלום, אני מניח?"

"נעים מאוד."

"דוקטור בן־ציון נתניהו."

כן, הוא התעקש להקפיד על תארים בתחילה וכן, הוא לא הסיר את כסייתו המוכית כדי ללחוץ את ידי. מבטאו היה חזק משציפיתי; מבטא מחורק שיניים, אך אחר כך היה לי הרושם שהוא העצים אותו בכוונה: בן־צייייון.

"אתה יכול לקרוא לי רובן. או רוּבּ," אמרתי, והוספתי בעברית: "שלום." עמדתי על שלג שמתחתיו אולי המדרכה ואולי החצר, אין לדעת, והוא כיווץ את שפתיו והנהן במחשבה, כאילו לא זיהה את מילת הברכה, או כאילו החליט להסכין איתה.

"שלום, רוּבּ." הובלתי את האיש במעלה השביל המכוסה שלג דק אל הבית, ובעקבותינו אשתו וילדיו שהוא עדיין לא הציג.

רק אחרי שעלו למרפסת הכניסה ונכנסו הביתה אמרה האישה המוצקה, המתולתלת: "שמי צילה," אבל היא אמרה את הדברים כשמבטה נעוץ בבעלה, והוא אמר לי: "שמה צילה, אשתי," ואני הושטתי יד וצילה אחזה בה ומשכה אותי אליה והגישה לי לחי. נישקתי את הלחי. היא הגישה לי את הלחי השנייה. נישקתי גם אותה. לחייה היו קרות.

אדית׳ עלתה מהתרעננותה ובאה לומר שלום בבוהק שיניים. "וצילה, בן־ציון, תכירו, זאת אדית׳," ואדית׳ אמרה, "איזה יופי… הבאתם את הילדים… איזו הפתעה נחמדה, רובן לא הזכיר ילדים… בואו, ילדים, תנו לי את המעילים…"

הילדים והוריהם השילו את עורותיהם הזהים, מעילים, כפפות וצעיפים, ערמו אותם והפכו את אדית׳ למתלה מעילים.

"אם לא אכפת לכם" – קולה היה ציוץ מעומעם מתחת לשכבות – "לחלוץ בבקשה נעליים?" אבל ההורים כבר חלפו על פני השטיחון הפנימי בלי לנגב אפילו את רגליהם והמשיכו הלאה לחדר המשפחה, מבוססים בשלג על רצפות העץ, ושלוליות נקוו על הפרקט.

הנערים פצחו בצווחות. התברר שהגבוה מבין השלושה הבריח פנימה כדור שלג ועכשיו היה עסוק בתחיבתו לכל מקום שהצליח בבגדיו של הילד האמצעי, בחולצה, במכנסיים, בתוך רצועת הגומי של תחתונים משוכים. צילה גערה בהם בעברית בשעה שהאמצעי רדף אחרי הגדול סביב הפסנתר והצעיר געה. עוד שלג נמס על הרצפה, טביעות נעליים נספגו בַּכמו־ערבסקות של השטיח הכמו־פרסי ואדית׳ ניסתה שוב: "סליחה, אם אפשר? הנעליים? מצטערת, אנחנו מנהלים פה בית די אסייתי."

צילה אמרה שוב משהו, משהו שנשמע חטוף מכדי להיות תרגום, מילה בודדת דחוסה בקוצר רוח ובצפיפות, בהטיות זמן, גוף ומין, וכל הילדים קפאו בבת אחת וצנחו במקומם, שני הבוגרים על השטיח, הצעיר על הפרקט, והתחילו למשוך את שרוכי הנעליים הקשורים מדי.

"גם ההורים, אם זה לא קשה," אמרה אדית׳ לצילה ולנתניהו, ואלה החליפו מבט תמה ואז התיישבו על הסתרגש לחלוץ את נעליהם גם הם. איש מבני המשפחה, נוכחתי אז, לא נעל מגפיים או ערדליים או נעליים קרובות לחורפיות: נתניהו היה בנעלי עור פשוטות, צילה בנעליים שטוחות והילדים בנעלי התעמלות זולות מבד.

גרביה של צילה היו ספוגי מים, ובאחד מגרביו של נתניהו היה חור שבוהן גדולה ביקעה באמצעות ציפורן מסוקסת ולא קצוצה. צילה הושיטה את הנעליים שלה ושל בעלה לאדית׳, וזו הלכה ללקט את נעלי הילדים. כשכל נער מסר את נעליו, צילה נקבה בשמותיהם: הבכור יונתן, השני בנימין והשלישי עִדו, ואדית׳ אמרה: "תודה, יונתן, תודה, בנימין, תודה, קידו," וצילה אמרה "עִדו", ואדית׳ אמרה "קידו," והילדים הגדולים יותר צחקקו והטיחו בבן הזקונים מלל עברי כלשהו שבסופו המילה "קידו".

כשאדית׳ הניחה את נעליהם לייבוש על המחצלת, צילה אמרה שהם בני שלוש עשרה, עשר ושבע בהתאמה, ואני זוכר ששמתי לב לריווח וחשבתי שזה בערך הדבר היחיד שמסודר וממושמע בהם – ב"יאהוז" האלה, כפי שמייד התחלתי לקרוא להם בראשי; חבורת נתנ־יאהוז פרועים שהתפרצו לתוך ביתנו והרטיבו את הרצפה בשלג ועכשיו שוב היו על רגליהם והסתובבו בחדר המשפחה כאילו בחנו אותו לקראת פריצה; יונתן ובנימין סקרו את לזבז האח, בחנו את ספינות המייפלאואר והספידוול בבקבוקים, התעסקו בצעצועי הפח הנמתחים בדמות אלכסנדר המילטון וארון בר וערמו על כפות מאזני הפיוטר העתיקים משקולות רבות מדי שלא הפסיקו ליפול ברעש. עִדו הסתובב בין רגליהם, חיטט בכני העצים וחפר באח, ואז שפשף את פניו ומרח עליהם אפר.

"רובן," אמרה אדית׳, "נצטרך עוד כמה כיסאות… כדור הארץ לרובן בלום: תצטרך להביא כמה כיסאות מחדר האוכל." אולי צילה לא הבינה נכון, ובכל מקרה היא אמרה לבנים משהו שפירושו ודאי היה להתיישב, והם רצו לחפש עמדות; יונתן ובנימין לקחו את כיסאות השייקר העדינים שמול הסתרגש לפני שאדית׳ או אני הצלחנו לעצור בעדם.

עִדו נטול הכיסא ניסה לטפס על ברכיו של יונתן אך נדחף משם, ואז ניסה לטפס על ברכיו של בנימין אבל נדחף גם משם, בטלטלה מדאיגה של נגרות שייקרית ומקלעות מושב, ועִדו – שנפל לארץ בקרבה מסוכנת לשולחן־המגש של צ׳יפנדייל – זחל משם, קינח את לחלוחית פרצופו המושחר בפינת הסתרגש והצטנף בין הוריו.

הלכתי לחדר האוכל, הבאתי מהשולחן שניים מכיסאות האלומיניום המוצקים, הצבתי אותם בשולי הקבוצה, התיישבתי באחד מהם וניסיתי לחשוב מה הדרך המנומסת ביותר לגרום לנערים הגדולים להחליף כיסא.

"הכנתי קצת כיבוד," אמרה אדית׳, "יש הרבה מאפים מלוחים, אבל כנראה כדאי שאביא משהו מתוק לילדים?"

צילה לא הגיבה, רק המשיכה ללטף את ראשו של הילד מושחר הפנים הצורח, אז אדית׳ ניסתה שוב, "תתנגדי שאגיש לבנים שלך קצת סי־או־או־קיי־אַיי־אִי־אס?"

צילה, מבולבלת, חזרה על האותיות, "סי־או־או־קיי," אבל יונתן קטע את אימו: "קוקיס, היא מאייתת עוגיות." הוא אמר לאדית׳: "אנחנו יודעים אנגלית." בנימין אמר: "אנחנו לא אידיוטים." "ומה לגביו?" אמרה אדית׳ לעִדו, "מה לגביך?" "הוא כן אידיוט," אמר יונתן. "נכון, עִדי? אני צודק? עִדי, אתה אידיוט שלא יודע אנגלית?"

עִדו, קולו מעובה ממשיכת אף, שלח ידיים אל אימו ואמר: "קוקיס." צילה הניפה את עִדו, רחרחה אותו ואז השכיבה אותו על שולחן המגש, ובלי לפרוש מגבת הסירה את מכנסיו במשיכה וקילפה מעליו את החיתול.

"הבנים יכולים לאכול הכול," אמרה כמדברת אל הגוש. "האמת היא שהוא כבר לא צריך את הפמפרס האלה, רק בלילות וכשיש לנו נסיעה ארוכה."

אדית׳, עצומת עיניים, נעלמה אל המטבח. כשצילה חילצה מתיקה גליל נייר טואלט וניגבה את עִדו, שאלתי: "בני, יוני – רוצים להחליף כיסאות?" אבל בנימין היה רכון מעל למערומיו החיוורים של אחיו הצעיר ונדנד את הפין שלו.

צילה סילקה את ידו בחבטה ועִדו יילל. "עוגיות קקי שוקולד צ׳יפס," אמר בנימין והצביע לתוך החיתול, "עוגיות קקי פאדג׳ בראוניז שוקולד צ׳יפס."

"זה לא קקי," הודיעה לי צילה, "זה פיפי… פּיש…" "שתן," אמר יונתן וקטף עלה כותרת מפרח חלבלוב.

"ומי זאת?" שאל נתניהו, הצביע על תצוגת הדיוקנאות המשפחתיים מכולבו סירס על השידה, הרים אחד ובחן אותו. "הבת שלך?"

"ג׳ודי. ג׳ודית׳."

"יהודית."

"היא בבית הספר כל היום, תיכון, אני חושש שתפספסו אותה."

"זה השם העברי, יהודית, שהספר שלה נכלל בביבליה של הגויים אבל לא נכנס לתנ״ך מטעמי התחסדות. יהודית, הגיבורה היהודייה, מפתה את המצביא האשורי הולופרנס, מאכילה ומשקה אותו לשוכרה, ואז היא לוקחת סכין ועורפת את ראשו."

"היא נקראת על שם סבתא של אדית׳, אשתו של סוחר דגנים מטְרִיר, שנעשה מוכר רוכסנים ברחוב 34."

נתניהו החזיר את התמונה לשידה והשעין את ג׳ודי, את אדית׳ ואותי במהופך על המנורה.

"עִדו היה נביא שכתב ספרים שאנחנו יודעים שהתקיימו, אבל עכשיו הם אבודים. ויונתן הוא יהונתן, ובנימין הוא בנימין. את אלה אתה בוודאי מכיר מהתנ״ך הקנוני."

צילה הושיטה לו את החיתול המכודרר, אך הוא לא לקח אותו. הוא רק אמר: "יוני, ביבי ועִדי… אני מקווה שלא אתחרט שהבאתי אותם איתי…"