בהתחלה לא הבנתי מה הטעם בכותרת המרעישה "למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם", שנראתה לי יותר כניסיון סנסציוני־כמעט למשוך תשומת לב, מאשר כבחירה עניינית לשם של ספר.
אבל אחרי שהתחלתי לקרוא הבנתי עד כמה היא מדויקת וממצה את אחת הנקודות העיקריות שעליהן כתבה קריסטין גודסי, אנתרופולוגית ופרופסורית ללימודי רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטת פנסילבניה, שמחקריה עוסקים בחיי היומיום, בסוגיות מגדריות ובכלכלה במדינות הפוסט סוציאליסטיות של מזרח אירופה.
כי גודסי מסבירה בספר ביסודיות ובתשומת לב את כל היתרונות, גם בתחום הסקס, שמעניקה לנשים מציאות חיים לא־קפיטליסטית.
למרבה הצער, קומוניזם (וסוציאליזם) קשורים כמובן בתודעת כולנו בניסוי החברתי הכושל של ברית המועצות; בשלטון הדמים והטרור של סטלין, ובקריסה הבלתי נמנעת של הגוש כולו, שכן השיטה פשוט לא פעלה, חברתית וכלכלית.
גודסי מצהירה על עצמה שהיא דוגלת בתפיסת עולם סוציאליסטית. הצהרה שבארצות הברית במיוחד, אבל לא רק שם, מעוררת מיד תמיהות והתנגדות כמעט אוטומטית, כי הרעיון שלפיו כלכלה חופשית שבה כוחות השוק קובעים סדרי עדיפויות לא רק הוכיחה את עצמה, אלא שהיא גם הוגנת יותר, לכאורה.
לא, מראה גודסי: מציאות שבה "נכון לשנת 2017 שמונה גברים בלבד מחזיקים בעושר שהוא שווה ערך לעושרם של 3.6 מיליארד בני אדם שהם המחצית הענייה ביותר של האנושות", לא יכולה להימשך לעד. (מאז שגודסי כתבה את הדברים המצב הורע: על פי הניתוחים האחרונים, חמשת האנשים העשירים ביותר בעולם, ביניהם אילון מאסק, ג'ף בזוס וביל גייטס, מחזיקים כיום בהון שווה ערך או אף גבוה יותר מזה של כל המחצית הענייה של האנושות יחד, למעלה מ-4 מיליארד בני אדם).
"בכלכלה עולמית המונעת על ידי הוצאות צריכה מבוססות אשראי של ההמונים, הבועה תתפוצץ בסופו של דבר, משבר חריף של ייצור יתר ותת־צריכה כבר נראה באופק", כתבה גודסי לפני תשע שנים.
כבר עכשיו נשים הן אלה שהכי סובלות מהכלכלה הקפיטליסטית, שכן לדבריה במבנה החברתי הפטריאכלי המסורתי שבו גברים מפרנסים את המשפחה ונשים מגדלות את הילדים, הן נעשות, באורח בלתי נמנע, תלויות בהם. בעל המאה הוא בעל הדעה. נשים נאלצות להתפשר, למשל – להישאר בנישואים לא מאושרים, כי אין להן ברירה מבחינה כלכלית. לדבריה, בקשרים זוגיים שיש בהם לגברים כוח כלכלי, הם מרגישים כמו קונים שמספקים כסף בתמורה לשירותים, כולל מיניים. גבר שאישה תלויה בו קונה ממנה מין (כן, גם בתוך הנישואים), ומרגיש פחות מחויב "להשקיע" בה ולהתחשב בצרכיה.
כדי שאישה תהיה עצמאית, ולכן פרטנרית שוות זכויות, היא חייבת להתפרנס.
ועכשיו אני מתכוונת לומר משהו קשה שאולי ייתפס בעיניי חלק מהקוראות כקיצוני ומסוכן. כי כאן, בדיוק בנקודה הזאת, מתעוררת בעיניי הבעיה הגדולה בשרשרת הטיעונים של גודסי. לבעיה קוראים "התינוקות והילדים".
גודסי מסבירה שוב ושוב שתנאי הכרחי לעצמאותן של נשים הוא הקמתן של "מסגרות טובות" שבהן יופקדו הילדים עם בוקר ומהן יילקחו עם ערב, כדי שנשים יוכלו לצאת לעבוד במשרות מלאות ולהיות עצמאיות ולא תלויות בגברים. לטענתה של גודסי הסידור פעל היטב במדינות הסוציאליסטיות, עם מעונות היום ה"טובים" שהודות להם נהנו נשים משוויון כמעט מלא עם גברים (אם כי, היא מודה, גם שם עיקר נטל תחזוקת הבית, כלומר – המשרה המלאה השנייה הנדרשת כדי לחיות – המשיך ליפול על כתפי נשים, גם אם במדינות כמו בולגריה חינכו גברים להשתתף במשימה: לא "לעזור" לנשים, אלא להיות שותפים: "החלטת הפוליטיברו של בולגריה משנת 1973 כללה גם התייחסות מפורשת לחינוך מחדש של גברים כדי שיהיו פעילים יותר בבית").
מה משמעותן של אותן מסגרות "טובות" היא אינה מפרטת, כאילו שהפרטים מובנים מאליהם. אבל, אני שואלת, כמה טובות יכולות להיות המסגרות הללו? מה יכול להיות טוב לתינוק שנמסר בגיל שלושה חודשים, מועד תום חופשת הלידה בישראל, ל"מסגרת" שבה יגדלו אותו אנשים זרים?
אני נזכרת בשני שירים שכתבו אלי אליהו: "אלה היו החוקים" וטל ניצן: "מסע הילדים": מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה / שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת: / בֹּקֶר […] הֵם לֹא בּוֹכִים / הֵם שָׁרִים / אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי" (טל ניצן); "אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים / בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים. / שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם. / אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק / הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. / כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים. / זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת" (אלי אליהו).
ומתקשה להשתכנע ש"מסגרות", כולן כאחת, יכולות באמת להיות "טובות". אפילו בתי הילדים בקיבוץ, כנראה מהמשובחות שבמסגרות, הותירו חותם וטראומה ברבים מאוד מהילדים שגדלו בהם, כפי שאפשר להיווכח מיצירות רבות שרואות אור בשנים האחרונות (כמה דוגמאות קטנות: עיניים גדולות זה לא טוב, של רונית בלנרו־אדיב; היה לך טוב או היה לך רע?, של יעל נאמן; ראיון עם נחשון גולץ, שסיפר בשנת 2000, בכתבה של ורד לי־ברזילי במוסף הארץ. גולץ סיפר בו על עוולות החינוך המשותף). ליבי נקרע כשאני חושבת על תינוקות בני שלושה חודשים שנמסרים לטיפולן של נשים זרות. גם כשהטיפול מסור, לא ייתכן שעיניה של מטפלת יחליפו את המבט המתפעל, הרך, של הורים שאוהבים את הילד שלהם בכל ליבם.
וכן, אני בהחלט אומרת "הורים", לא "אימא", כי גודסי מזכירה "פתרון" נוסף, נכון יותר בעיניי, ל"בעיית" גידולם של ילדים: חינוך של האבות, לא חינוך – אינדוקטרינציה! – לכך שהילד, והבית על תביעותיו, שייך לשני ההורים. אכן, גודסי מציינת שיש מדינות, בעיקר בסקנדינביה, שמעניקות חופשות לידה ממושכות (לדעתי הן צריכות להימשך עד גיל שלוש, שאז הילד כבר מוכן וזקוק לחברה של בני גילו!), ומחייבת גם את הגברים, את האבות, לקחת את החופשה שנועדת לגידול הילדים. האימא מתמסרת לכך, במשך כמה חודשים. ואחר כך – גם האבא. הילד נשאר בבית. מטפלים בו בתוך המשפחה. לא ב"מסגרות".
למה נשים נהנות יותר מסקס בסוציאליזם ראה כאמור אור באנגלית ב־2018, ועכשיו גם בתרגומו לעברית. דונלד טראמפ כיהן אז כנשיא, בקדנציה הראשונה שלו. פעמיים הביס אישה, בפעם הראשונה את הילארי קלינטון ובשנייה – את קמלה האריס, חרף העובדה שהיו, כפי שקריסטין גודסי מציינת לגבי קלינטון, מועמדות בעלות ניסיון ורקורד של עשייה ציבורית נרחבת והוכיחו ידע והבנה, לעומת המנצח הבור והעילג.
בסופו של הספר קוראת גודסי לכולנו להיאבק נגד המגמות המחרידות שרווחו כבר בעת כתיבת הספר: למשל, הקריאה לבטל את זכות הבחירה לנשים(!). לא ידעתי שיש בארצות הברית תנועה שמטיפה לכך בריש גלי, ובלי להתבייש. כלומר – הנסיגה היא לא רק בחוקים הידועים לנו, אלה שאוסרים שוב על הפלות, היא נוגעת בניסיון לפגוע בשוויון הזכויות הבסיסי ביותר. טראמפ המיזוגן והפשיסט מייצג את המגמה הזאת גם בכהונתו השנייה.
מגמות דומות אפשר כמובן לראות גם בישראל. המפלגות החרדיות מדירות נשים משורותיהן. הן תובעות להדיר אותן גם במרחב הציבורי. הצעת החוק שלהן, שנועדה להתיר הפרדה מגדרית בכל התארים והמוסדות האקדמיים "מטעמי דת", מעוררת פלצות. יופי תירוש בספרה הופרדנו כך – מורה נבוכים להפרדה מגדרית מיטיבה להסביר את הסכנות.
ויחד עם זאת, גם תמיכה גורפת בשמאל ה"פרוגרסיבי" הקיצוני בארצות הברית לא מרגיעה אותי בכלל. אותם "ווקים" ששטפו את האוניברסיטאות בארצות הברית מיד אחרי טבח שבעה באוקטובר וקראו "לשחרר את פלסטין" "מהנהר עד הים" בלי שיהיה לרובם מושג על איזה נהר ואיזה ים מדובר, אלה שהחליטו שהם תומכים בבין לאדן ובפיגוע המחריד שעשה במגדלי התאומים ב־2001 (כאן למשל קישור למאמר בגרדיאן שכותרתו: TikTok ‘aggressively’ taking down videos promoting Bin Laden ‘letter to America" כלומר – טיק טוק מסירה בתקיפות סרטוני וידיאו שתומכים ב'מכתב לאמריקה' שכתב בין לאדן). אי אפשר שלא לחוש מידה רבה של סקפטיות כלפי אותם זרמים, שאמורים להיות הכוח המתנגד למה שטראמפ מייצג. אדרבא, די ברור שהם אלה שבמידה רבה העלו את טראמפ וחיזקו את כוחו, כתגובה שכגד לתפישות הקיצוניות והרדיקליות שהם מייצגים.
עם כל הסתיגויותיי, אין ספק שהדעות שגודסי מביעה מדברות מאוד אל ליבי. אף אישה לא יכולה להתנגד למדיניות הרווחה שגודסי מטיפה לה. כך למשל היא מראה מה ההשלכות להיעדר ביטוח רפואי ממלכתי. הוא נהוג בישראל, אך לא בארצות הברית. ביטוחים רפואיים נעשים שם באופן פרטי, או דרך מקומות העבודה, עובדה שמונעת לפעמים מנשים להשתחרר מנישואים כושלים, שמא ייוותרו בלי הביטוח הרפואי שהן מקבלות ממקום העבודה של הגבר שהן נשואות לו. מחריד!
הספר מרתק ומאיר עיניים. שוב ושוב ראיתי עד כמה דבריה חשובים ורלוונטיים ממש למציאות העכשווית שלנו כאן בארץ. למשל, כשקראתי על "חוקים המחייבים שריון מקומות לנשים בתפקידים פוליטיים" לא יכולתי שלא לחשוב על מדיניות הריץ' רץ' בפריימריז של הדמוקרטים: שילובן של נשים במקומות ריאליים. גודסי טוענת שעל פי מחקרים חוקים כאלה, אם הם נאכפים כראוי, "יעילים להפליא בהגדלת מספר הנשים בתפקידים בכירים": לא רק של אלה ששובצו מלכתחילה, אלא גם של הבאות אחריהן, כי נוצרים "מודלים לחיקוי לדור הבא של נערות השואפות לקריירה בפוליטיקה".
האם קיים שריון כזה בעוד מפלגות?
האם הגיוני שאישה תצביע למפלגה שאינה נוהגת כך, או חמור מזה: לא כוללת בכלל נשים?
בעיניי זאת שאלה רטורית שהתשובה עליה מובנת מאליה.
הוצאת נמלה, 2026
תרגם: אלי למדן
200 עמ'