המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי (1265־1312) פגש פעם בילדותו את ביאטריצ'ה פורטינארי, בתו של בנקאי. הם לא החליפו ביניהם מילה. כשהיה בן שמונה עשרה ראה אותה שוב ברחוב. הם החליפו ביניהם ברכת שלום. זה כל הקשר שהיה ביניהם אי פעם. אבל די היה בכך מבחינתו. דנטה התאהב בביאטריצ'ה, וכתב שירים אלמותיים שהוקדשו לדמותה. הוא ראה בה מלאך ואמצעי לגאולה.
מה חשבה על כך ביאטריצ'ה (או מה הייתה חושבת, אילו ידעה)? איזו הרגשה זאת, להיות מושא להערצה כזאת מצד מישהו שבעצם בכלל לא מכיר אותך?
ומה היה קורה לכל אחד מהם אילו זכה המעריץ "לממש" את תשוקתו הסוערת? איך בכלל מממשים תחושה כזאת? בגוף שנוגע בגוף? במשגל? מה היה מרגיש האוהב הלהוט אילו שכב עם הנערצת? האם ההערצה הייתה נשמרת?
ג'ון מקסוול קוטזי, סופר דרום אפריקני (שחי כיום באוסטרליה), זוכה פרס נובל לספרות, בוחן (בין היתר) את השאלה הזאת בספרו The Pole and Other Stories שראה אור באנגלית ב־2023. בעברית הוא הופיע בגרסה מקוצרת, שכוללת רק את הנובלה הראשונה, העיקרית.
באנגלית נוספו על "הפולני" כמה סיפורים שבמרכז רובם מופיעה דמותה של הסופרת המזדקנת, הבדויה, אליזבת קוסטלו, שכבר הופיעה בספרים קודמים של קוטזי ונחשבת במידה רבה לאלטר אגו שלו. שמו של אחד הרומנים של קוטזי נושא אפילו את שמה: אליזבת קוסטלו.
קוסטלו כתבה כביכול חלק מהסיפורים המוקדשים לה בספר שלפנינו, והם עוסקים רבות בבעלי חיים ובזכויותיהם.
כך למשל בסיפור "The Glass Abattoir"' כלומר – בית המטבחיים השקוף – הסופרת מבקשת מבנה לעזור לה לבנות בית מטבחיים כזה. היא רוצה שבני אדם יוכלו לראות במו עיניהם את התהליך המזעזע שבו שוחטים חיות בדרכן אל הצלחת, ומאמינה שאם יווכחו עד כמה זה נורא, יימנעו מהטבח.
קוטזי, בשמה של קוסטלו, טורח לתאר בפרוטרוט רב כל כך את שלבי ההרג, עד שאפשר לומר שהוא למעשה בונה במילים את בית המטבחיים השקוף שהסופרת שהמציא מבקשת להקים.
עלי להודות – ואומר להצדקתי שאני צמחונית! – שלא הייתי מסוגלת לקרוא את התיאורים הללו ודילגתי עליהם, שמא יטבעו בתודעתי לצמיתות. כן, זה האפקט שקוטזי מבקש ליצור. אבל לא תודה. לא בשבילי. (האם קרניבורים מושבעים יקראו וישנו את דרכיהם? מן הסתם גם הם ידלגו, מסיבותיהם האחרות. דיסוננס קוגנטיבי אינו תופעה שאנשים מבקשים לעצמם, ומי שרוצה להמשיך להתענג על מנת בשר־החיה שבצלחתו, ודאי לא ישוש לקרוא פרטים על איך המנה הזאת נוצרת).
בסיפור אחר בספר, "The Old Woman and the Cats", אנחנו פוגשים שוב את בנה של הסופרת שהתמקמה בכפר פורטוגלי נידח, שם היא מאכילה עשרות חתולים (ואת האקסהיביסציונט המופרע והמנודה של הכפר). הבן אדיש לחיות. מבחינתו, אפשר היה להרוג את כולן, לא רק את החתולים, גם את הכלבים המשוטטים. "Exterminate the brutes", הוא מצטט את המשפט המחריד מתוך הנובלה בלב האפלה של קונרד. את המשפט הזה – "השמידו את כל הפראים" (או – את כל הילידים), מצאו כתוב בשוליו של דוח שכתב קורץ, סוחר שנהב אירופי שהשתקע באפריקה, לשם יצא כאידיאליסט שביקש "לתרבת" את הילידים וסיים את חייו כמתעלל ורוצח שלהם. הציטוט מתוך הנובלה של קונרד העניק את שמו לספר של סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים!, שבו תיאר לינדקוויסט את התפתחות הדרוויניזם החברתי של האדם האירופי, ששכנע את עצמו כי זכותו ואפילו חובתו(!) להכחיד את כל מי שאינו דומה לו.
קוטזי מצדד כמובן בסופרת, ומתעב את עמדת בנה האדיש כל כך לחיות, בעצם – מתעב אותן ממש. האימא מספרת לו על נשמתן. הוא לא מבין, או לא מוכן להבין, למה כוונתה.
וזה מחזיר אותנו לסיפור הראשון, "הפולני". גם בו מתעוררות שאלות הנוגעות בנפש, במקרה הזה, בנפש האנושית.
הסיפור מתחיל בוויטולד וַלְצִ'יקְיֵיבִיץ', פסנתרן פולני נודע. וַלְצִ'יקְיֵיבִיץ' מתמחה בביצוע יצירתו המוזיקלית של שופן, ונחשב פרשן מקורי ושונה מהרגיל של המלחין. הוא מנגן את שופן מתוך ריחוק אינטלקטואלי, נעדר העוצמה הרגשית שבה אנחנו רגילים לשמוע את יצירותיו של שופן. ויטולד (כך הוא נקרא לאורך הנובלה, שכן מי שאינם דוברי פולנית מתקשים לבטא את שם המשפחה שלו) מגיע לפורטוגל כדי לנגן בברצלונה. ביאטריס, הדמות הראשית בסיפור, גרה שם, והיא מתבקשת לארח אותו אחרי הקונצרט. ביאטריס נשואה. אמנם כבר מזמן אין אינטימיות זוגית בינה ובין בעלה, אבל הקשר ביניהם ידידותי. היא אמידה, אלגנטית, חובבת אמנות, וויטולד מתאהב בה עד כלות.
עד כדי כך שכמה שעות אחרי שנפגשו לראשונה הוא מציע לה לנסוע אתו לברזיל, למסע קונצרטים מתוכנן שלו.
ביאטריס נדהמת. מה לה ולו? מה לה ולברזיל?
היא בעיקר משתאה מהעוצמות הרגשיות שוויטולד מבטא, כבר באותו מפגש ראשוני, וגם בהמשך.
הרי הוא בכלל לא מכיר אותי! מה הוא עושה ממני אלילה? היא תוהה.
ועם זאת, נראה שמשהו מהעוצמות הרגשיות של ויטולד כן מחלחל אליה. האם תתאהב בו בחזרה? האם יש להם עתיד משותף?
מה יתאפשר ביניהם? האם יקרה משהו בעזרת האמצעי שאתו אנחנו ממשים אהבה: הגוף האנושי? האם מגע בין שני גופים יכול לרומם את הנשמה לעבר ממדים טרנסנדנטים, או שאין ברירה אלא לדעת שיש לו, לגוף, מגבלות?
ביאטריס זוכרת את הסקרנות שחשו בניה בילדותם כלפי הגוף הנשי, סקרנות שנמהלה בתחושת זוועה: אם לאישה "חסר" האבר שיש להם, מה יש לה שם, במקום זה? (רמז ל"קנאת הפין" הנודעת של פרויד, אבל בהפוך? קנאת הווגינה?…). היא זוכרת איך הגיחו לעולם "משם", "מכוסים בדם וריר, יצאו אל הרעש ואל מבטו הננעץ של העולם".
אז מה, לשם, לאבר הזה דווקא, ויטולד נכסף כל כך…? הוא שישביע את רעבונו?
אני נזכרת בסונטה 129 של שייקספיר, להלן בתרגומי:
האם מה ששייקספיר מתאר יחול גם על ויטולד? "משמומש / מסב יגון, ביעות שלא דומיין"?
באמצע הנובלה חלה תפנית מפתיעה ומאלפת, שקושרת אותנו ביתר שאת לסיפור "המקורי" של דנטה וביאטריצ'ה, אבל ב"מציאות האמיתית" (לכאורה, שהרי גם היא מומצאת…) אין שום פאתוס. וגם זה מעניין.
אני חושבת שלמי שיכול, כדאי לקרוא את הגרסה האנגלית, שמכילה עוד כמה מתנות, חוץ מאשר הנובלה "הפולני", אבל למי שלא – ממליצה בהחלט גם על הגרסה שהופיעה בעברית. (אני קראתי רק את האנגלית ואת מה שצוטט לעיל תרגמתי בעצמי).
בעברית: הוצאת אפרסמון, 2025
תרגום: מיכל אלפון
138 עמ'
