אני זוכרת את ההשתאות המהולה בחמלה שחשתי בעבר הרחוק למראה צילומים נושנים, בשחור לבן, של תושבי לונדון שרועים בלילות במנהרות של הרכבת התחתית, כדי להתגונן מפני ההפצצות של הגרמנים, בזמן מלחמת העולם השנייה. המראה היה מוזר, שייך לגמרי להיסטוריה הרחוקה.
מי העלה על דעתו שמראות דומים יתרחשו מקץ כמה עשרות שנים גם בתל אביב?
צילם: יובל חן, מתוך כתבה ב yent
אבל זה קרה. הצילום הזה צולם ב־15.6.2025: לפני כשנה. גם בתל אביב נראו המראות המזעזעים הללו: תושבי העיר מצטופפים כדי לישון במקום בטוח מפגיעת הטילים האיראניים. (בצפון הארץ תושבים רבים מדי אינם ממוגנים בשום צורה, עד היום).
כשקראתי את הספר עיר של נשים שמתרחש בברלין ב־1943, לא יכולתי, למרבה האימה, שלא להבחין בקווי דימיון רבים שמצטיירים בו בין המציאות שהרומן מתאר לזאת של חיינו. לונדון, תל אביב – מלחמה מזמנת מראות דומים במקומות שונים.
אבל זה מחריד שבעתיים, כי מי רוצה לראות דמיון לא רק בינינו לבין לונדון של אותן שנים, אלא גם בינינו לבין ברלין?
הגרמנים הם אלה שפתחו במלחמה ההיא ואין צורך להוסיף דבר על מידת אשמתם ועל פשעיהם. היא נשקפת במלוא עוזה בספר עיר של נשים. אנחנו מלווים בו את המתרחש מתוך נקודת מבט של סיגריד, גרמנייה מבטן ומלידה, ורואים דרך עיניה, בין היתר, את האגביות שבה התייחסו רוב האזרחים הגרמנים לזוועות שהסבו בני ארצם, גם בשמם, ליהודים: הגזירות, חוקי נירנברג, ליל הבדולח, הביזה והרצח, ובהמשך – הגירושים ההמוניים, הטלאי הצהוב שיהודים אולצו לעטות, ההשפלות, ההתעללות, והשמועות המהוסות על רצח המוני שמתרחש "במזרח", במקומות שאליהם מגרשים אותם, וגם על זוועות אחרות שהצבא הגרמני מעולל.
באחד מרגעי השיא של הרומן בעלה של סיגריד, חייל בוורמאכט, חוזר הביתה אחרי שנפצע בחזית, ומספר לה משהו על הזוועות הללו. הוא אמנם מזועזע, כנראה אפילו הלום קרב, אבל עם זאת מצדיק את המעשים האיומים שהוא וחבריו עשו. יש "הסבר" לפשעי המלחמה המעוררים פלצות. הוא מספר לה איך כלאו במבנה גדול את תושביה של עייריה "במזרח", זקנים נשים וטף, והעלו אותם באש, אבל, הוא מקדים ואומר, הייתה להם סיבה: יום לפני כן מצאו גופות של חיילים גרמניים, חבריהם, שעברו התעללות קשה. אמנם הבעל מלקה את עצמו על כך שלא אפשר אפילו לילדה אחת קטנה לברוח מהמבנה העולה באש, אבל עם זאת גם נאחז בהצדקה שנתן לעצמו.
כשקוראים את הספר יש לא מעט דברים שמוכרים לנו ממציאות חיינו כאן ועכשיו.
למשל – תיאור של יהודייה ושתי בנותיה הקטנות שגרמנים טובים הצליחו להסתיר. כשקראתי עליה כשהיא מנסה להעסיק את הילדות בדממה, כדי שלא יישמעו, במשחקי קלפים, לא יכולתי שלא לחשוב על דניאל אלוני ובתה אמיליה, או על חן ברודץ' עם ילדיה עופרי, יובל ואוריה, ועם אביגיל עידן הקטנה, בשבי בעזה.
אז זה – מצד אחד.
מצד שני, כשקוראים את הספר קשה שלא להיזכר גם ב"נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל ב־2016, יאיר גולן, שהזהיר אז, לפני עשר שנים, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מפני תהליכים חברתיים ומוסריים המתרחשים בישראל, ומזכירים תהליכים דומים שהתרחשו באירופה ובגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה.
אתחיל בדוגמה קטנה ושולית יחסית: כולנו זוכרים את הסערה הציבורית שהתעוררה בארץ לפני עשר שנים כששחקני כדורגל ערביים סירבו לשיר את ההמנון של מדינת ישראל. "קַשָּׁר העבר של נבחרת ישראל אמר בכנס במסגרת שבוע המלחמה בגזענות: 'מפריעות לי המילים 'נפש יהודי הומיה', עד שלא יהיה שינוי, ערבים לא ישירו את התקווה'". סרבני ההמנון זכו לתגובות נזעמות, כמעט לרדיפה. האיש המכונה "הצל" העלה לרשת סרטונים שמוכיחים את דבר העבירה שלהם, והאווירה הציבורית גבלה בהסתה. אבל כן, בהחלט, לגמרי – להבדיל. חייהם של הכדורגלנים בכל זאת לא היו בסכנה, בניגוד למתואר בעיר של נשים:
במקלט, בזמן הפצצה, אחת הנשים פוצחת בשירה ולנוכחות ברור לגמרי שאם לא יצטרפו אליה, חייהן בסכנה: "מונדט סוקרת את הנאספים בעיניה ותרה אחר המתמהמהים. היא נועצת מבט מרוכז בסיגריד אבל לצערה הרב, סיגריד כבר שרה. היא אפילו השיגה בתחרות את חמותה, שעדיין משחקת בתופסת עם חלק מהמילים. מצטערת לאכזב אותך, נחשה ארסית זקנה, משיבה סיגריד בינה לבינה למונדט, אבל אז היא מפנה את מבטה אל אריקה ורואה לחרדתה שפיה של הצעירה חתום בכוח כברכיה של בתולה. תשירי! היא מבריקה את הפקודה לקודקודה של הבחורה. תשירי, לעזאזל! ואולי הצעירה אכן ניחנה ביכולת לקרוא מחשבות כי במבט מקפיא לעבר סיגריד היא פוערת לפתע את פיה ונוערת את המילים. בסיומו של השיר נשמע שאון תשואות ומחיאות כפיים והזרועות מתנופפות אל על במקהלה צפויה של היילים! גם סיגריד מנופפת בזרועה, אבל ההייל שלה אינו נלהב כמו זה של אריקה, שמביטה בה כעת בבוז מהול בהתרסה".
לא, לא אותו דבר. אבל מזכיר.
בגרמניה הנאצית, אנחנו רואים כי אחד היה דינה של מי שהעזה לפקפק בכוונותיו הטהורות של המנהיג העליון. מי שהכריזה בפומבי שאינה מאמינה לו או בוטחת בו, אדרבא, שהיא משוכנעת שהיא, שלומה וטובתה בכלל לא מעניינים אותו, הייתה שקולה למתאבדת. בישראל לא יוציאו איש להורג על אמירות כאלה, אבל בקרב ציבורים מסוימים אף אחד לא יעז לומר אותם על "המנהיג", אם אינו רוצה להסתכן בחרפות, נידוי ואולי אפילו באיומים ממשיים על שלומו.
מספרים לנו שהציבור הגרמני אוסף בגדים וחפצי חיוניים למען נפגעי ההפצצות.
זאת כמובו דוגמה לפניה היפות, המופלאות, של החברה הישראלית האזרחית (לא של הממסד!), בברלין התרומה נעשתה בכורח, כאן – מרצון אמיתי וכן לסייע, גם זה קיים כאן, במציאות חיינו. המתנדבים הרבים של חזית הבית פועלים במסירות, מתוך רצון עמוק ונכונות להתאמץ למען הזולת. הם ראויים לכל הערכה.
למרבה הצער, יש נקודות דמיון שמחרידות את הנפש.
למשל: שתי נשים גרמניות משוחחות על מה שמעוללים ליהודים, ממש לנגד עיניהן: "למרות השמועות על כך שיהודים הוכו ברחובות ונעקרו ממיטותיהם ועונו במרתפים של חומי־החולצות, ההתאכזרות האישית הזאת נראתה אקראית. סיפור על היהודי הזה, סיפור על היהודי ההוא. מזעזע אולי, אבל בשגרת היומיום קל לעצום עיניים ולאטום אוזניים. כי בסופו של דבר, מה אפשר לעשות?"
ומה אנחנו, הרוב הישראלי הדומם, עושים נוכח תקיפות פיזיות של חקלאים ורועים פלסטינים שעובדים בשדות או במרעה, לעיתים בידי מתנחלים ומדי פעם גם בליווי או בנוכחות כוחות ביטחון?
מה אנחנו עושים נגד הצתת בתים, כלי רכב ומטעים, פגיעה ברכוש חקלאי, חסימת גישה למקורות מים ולשטחי מרעה, נגד איומים, הטרדות, מעצרים מנהליים ממושכים ללא כתב אישום?
אנחנו גאים בכך שבמקרה של הצתת בית משפחת דוואבשה בכפר דומא הועמדו הפושעים לדין, אבל זה אמור להיות מובן מאליו, ואין די בכך. כי מה עשה מישהו כשנודע על "חתונת השנאה" ב־2015? משתתפים בחגיגה תועדו רוקדים עם כלי נשק, מניפים תמונה של התינוק הנרצח עלי דוואבשה, דקרו את התמונה שלו, ושרו שירי נקם.
כן: "בסופו של דבר, מה אפשר לעשות?" מהדהדות שוב ושוב המילים שאומרת ברומן גרמניה אחת לחברתה.
האלימות המחלחלת לתוך החברה הישראלית לא עוצרת בשום מקום. הנה ידיעה מהיום שבו אני כותבת את הטור, 19.6.2026: "יו״ר הדמוקרטים יאיר גולן – היום במהלך פעילות שטח של הדמוקרטים בגבעתיים הותקפו פעילים שלנו. אחת מהם הותקפה פיזית ומילולית. העלונים שהחזיקה הושלכו לרצפה והטלפון הנייד שלה נשבר. האלימות הפוליטית וההסתה מלמעלה מחלחלת אל הרחוב. מכונת הרעל לא מסתפקת עוד בשקרים, בהסתה ובאיומים ברשתות – היא מנסה להשתיק גם אזרחים שיוצאים לשכנע, להתנדב ולהיאבק על עתידה של ישראל״.
"מה אפשר לעשות?"
"את צריכה לנוח," אומר בעלה של גיבורת הספר, סיגריד , לאשתו, "אל תטרידי את עצמך בדברים שאת לא יכולה לשנות." זה לא מה שרובנו אומרים לעצמנו?
עיר של נשים הוא ספר קריא מאוד, שבהחלט מראה לנו איך אישה רגילה בתכלית משנה את עמדותיה, מתנערת מאדישותה, או מחוסר היכולת שלה להבין באמת מה קורה לנגד עיניה, ומתגלה כגיבורה אמיתית. לצערי, הרגשתי שיש בו גם מאמצים – מיותרים בעיני – למשוך את קהל הקוראים באמצעות תיאורים ארוטיים מפורשים ועלילת התאהבות סוערת, סנטימנטלית, ולא ממש משכנעת. רומן ארוטי הוא ז'אנר בפני עצמו, ולא התפעלתי מהשילוב שלו בתוך הסיפור שענייניו משמעותיים וכבדי משקל.
ובכל זאת, הרומן מיטיב לשקף מציאות של אנשים שהשלטון בארצם מדכא בהם כל יכולת לחשוב בצורה רציונלית, ובעיקר – להבחין בין טוב ורע, ולזהות חוקים לא מוסריים שאסור לא רק לא להסכים אתם, אלא – חובה להתנגד להם בכל דרך, אפשרית, ולא אפשרית.
הוצאת מטר, 2014
תרגמה: עידית שורר
396 עמ'
