מָה זֶה קִיר
מָה זֶה בַּיִת?
מַעֲטֶה. דֹּק דַּק
אֲפִלּוּ לֹא

השורות הללו חותמות את אחד השירים הראשונים בספרה של קים מידן, לָבֶנְדֵּר טִפַּת חָלָב.

כי מה ההגנה שבית יכול להעניק?

לא סתם בית: בית בישראל.

מידן כבר יודעת: כמעט מאומה. כי אפילו בפלדלת יכולים בקלות להיווצר בְּקִיעִים. כי "דְּלֵקָה מִתְמַסֶּרֶת בַּדֶּשֶׁא בַּשְּׁבִילִים". כי בית עלול להיחשף עֵירֹם וְעֶרְיָה. כי הספר, או לפחות חלק גדול משיריו, נכתב אחרי שבעה באוקטובר 2023. והדוברת עוברת שוב ושוב את מה שקרה באותו יום. את מה שממשיך מאז לקרות בלי הרף.

כְּשֶׁנִּפְרְצָה הַדֶּלֶת
כְּשֶׁנֶּחְדַר חֲדַר הַיְּלָדִים
אוּלַי עוֹד הִבְהֵב בָּךְ דָּבָר קָטָן, מִשְׁאָלָה
שֶׁיָּבוֹאוּ זְהִירִים
שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ בְּכָל זֹאת בִּכְבוֹדֵךְ
שֶׁגַּם הֵם הוֹרִים לְתִינוֹקוֹת

אבל לא. אין סיכוי. כולנו כבר יודעים.

ואולי ידענו מראש?

כי השיר הפותח, המוטו של הספר, מספר לנו מה אומרות לעצמן בישראל אמהות לבנים קטנים, מה אומרות להן האמהות שלהן:

אִמָּא שֶׁלִּי מִתְנַבֵּאת
תִּרְאִי אֵיזֶה רֹאשׁ יֵשׁ לוֹ אֵיךְ הוּא זוֹכֵר בְּעַל פֶּה
יִקְּחוּ אוֹתוֹ לְמוֹדִיעִין
אֵין לָךְ מָה לְפַחֵד

הרי זאת המשאלה וזאת התקווה: שכשהילד הפעוט יגדל ויגיע לגיול גיוס, הוא יהיה כל כך חכם, שלא ירצו "לבזבז" את כישרונותיו, והוא ישרת בחיל המודיעין. הרחק משדה הקרב.

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה
אֲנִי כַּפַּי אֲרִימָה
יַלְדָּה בְּצַמָּה צוֹהֶלֶת בִּי לְשֵׁמַע הַשִּׁיר
מִתְגָּאָה בִּי שֶׁאֲנִי מְגַדֶּלֶת אוֹתְךָ בִּדְמוּתָהּ: יֶלֶד אֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִי
מַמְתִּין לְתוֹרְךָ לְקַבֵּל פִּסַּת חַלָּה מֵהַגַּנֶּנֶת
זָב חָלָב וּדְבַשׁ

אבוי. כן. כולנו זבי חלב ודבש, מעבירים את המורשת מדור לדור, עם שירי הגן המוכרים, אבל

לֹא רָחוֹק מֵאִתָּנוּ, לֹא רָחוֹק מֵהַשַּׁעַר הַיָּרֹק
אֶרֶץ דְּלֵקָה.
מַיִם בּוֹאֲשִׁים בָּרְחוֹבוֹת
מֵי אֵימִים בְּבִרְזֵי הַבָּתִּים
מֵי אֵימִים בְּבַקְבּוּקֵי הַתִּינוֹקוֹת
דְּלָקִים בִּצְמָחִים וּבַפֵּרוֹת וּבַיְּלָדִים
חֲלָלִים בְּמַעַיְנוֹת בַּמַּטָּעִים
גֵּיאָיוֹת דָּמִים.

 

כי מידן לא שוכחת אותם, את הילדים של מי שלא "השגיחו בכל זאת" בכבודן של הנרצחות בשבעה באוקטובר 2023. למרות הכול היא זוכרת שגם שם יש קורבנות –

תִּינֹקֶת טְמוּנָה בְּבֶטֶן אִמָּהּ הַטְּמוּנָה
בְּבֶטֶן הָאָרֶץ

שגם הן קורבנות חפות מפשע:

תִּינֹקֶת נִלְכֶּדֶת בְּבֶטֶן אִמָּהּ הַנִּלְכֶּדֶת
בְּבֶטֶן הַהֶרֶס
חוֹל בְּכָל הָעֲבָרִים
בְּכָל כַּמָּה דַּקּוֹת תְּנוּעָה
עֲמוּמָה עֲמוּמָה עֲמוּמָה

כמה מהשירים קשים מנשוא.

והכי קשה בעיני הוא זה שנפתח כך –

אֲנִי מְנַסָּה לְהַבִּיט בָּךְ
וּלְהַעֲלִים עַיִן. אֲנִי רוֹכֶנֶת לְאַט לוֹמַר לָךְ בְּשֶׁקֶט
הַי. אֲנִי קִים. אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ?
(זֶה נִגְמַר. זֶה נִגְמַר. הֵם הָלְכוּ).
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁתֵּרָתְעִי וּבְכָל זֹאת
מוֹשִׁיטָה לְךָ יָד וּבַד בְּבַד עוֹטֶפֶת אוֹתָךְ
טוֹמֶנֶת אוֹתְךָ בַּחוֹל

והיא ממשיכה ופונה אל האישה האלמונית:

שָׁנָה שְׁלֵמָה אֲנִי מִתְנַעֶרֶת מִמֵּךְ.
שָׁנִים שְׁלֵמוֹת אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
שֶׁתִּהְיִי נוֹחָה לְאִחְסוּן
שֶׁתִּהְיִי בְּשֶׁקֶט
שֶׁתֵּעָדְרִי

כי היא פונה אל אחת הקורבנות, אישה שעונתה לפני שנרצחה. מתארת את מה שקרה. את מה שהיא רואה בעיני רוחה. את הזוועה. הזוועה! העינויים. המענים. את איך הם

מִתְגּוֹדְדִים לִנְשֹׁם לְעַשֵּׁן לִשְׁתּוֹת מַיִם
אַחִים עַכְשָׁו יוֹתֵר מִלִּפְנֵי כֵּן.

כי

הַנִּצָּחוֹן עָלַיִךְ אִחָה אוֹתָם לוֹחֵם בְּלוֹחֵם
רֵעַ בְּרֵעַ
כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ נֶעֶזְרוּ זֶה בָּזֶה
לְהִתְלַהֵב לְלַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ
בִּטְפִיחוֹת עַל הַשֶּׁכֶם
הֵם עוֹלִים אֶל הָרֶכֶב
מַמְשִׁיכִים מִמֵּךְ הָלְאָה
מוֹתִירִים אוֹתָךְ שָׁם מִתְנוֹסֶסֶת
(מָה יוֹתֵר מִכָּל הָרַג אוֹתָךְ?)

וזה רק אמצע השיר!

אני לא יודעת איך הצליחה מידן להביט כך לתוך השמש. לא להסתנוור כליל. לכתוב כך את השיר הזה.

ואת זה שבו היא כותבת אל שירי ביבס:

שִׁירִי
אַתְּ בָּאָה בַּלַּיְלָה, בְּהַרְדָּמוֹת
כְּשֶׁאֲנִי מְנִיקָה.
בְּסִבּוּב הַמַּפְתֵּחַ בַּדֶּלֶת
בַּהֲנָפַת הַתְּרִיסִים בַּבָּרִיחִים אַתְּ בָּאָה
בָּרְכִינָה הַשְּׁקֵטָה אֶל הַלּוּל רַק שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר
בַּנְּשִׁימוֹת שֶׁלּוֹ אַתְּ בָּאָה יָפְיֵךְ בָּא
פָּנַיִךְ הַמְּבֹעָתִים מַבְזִיקִים כָּל הַזְּמַן
וְאֵינֶנִּי מְעִזָּה לְהַבִּיט בָּךְ

לא מעיזה? מעיזה ועוד איך. ויודעת, וזוכרת שגם קיר הבית שלה הוא רק דוק דק.

ועם זאת, שוב: גם עליהם! כי מסתבר שהלבנדר המופיע בשמו של הספר, איננו – כך נודע לנו מהערת שוליים – צמח האזוביון המשמש להפצת ריח נעים. הו, לא!

מדובר ב"מכונה מבוססת בינה מלאכותית שסרקה את כלל האוכלוסייה העזתית והפלילה בני אדם להריגה בטווח טעות של 10%. המכונה אומנה לסמן בעצמה יעדים לחיסול ללא פיקוח של אנשי מודיעין ויצרה רשימות ענק של מטרות. שכללה גם ילדים מתחת לגיל 17. לבנדר, יחד עם מכונות נוספות, שולחת התראה אוטומטית כאשר יעד ההתנקשות נמצא בבית משפחתו במסגרת מדיניות אש המכונה 'ציד רחב'". (הקישור מופיע בהערת השוליים בספר!)

אז יש שיר ששמו "לבנדר", שמתאר את מה שלבנדר הזה מעוללת. איך היא

מְשַׁחֶרֶת לְטֶרֶף בִּשְׁמֵנוּ

מידן מכנה אותה

לָבֶנְדֵּר טִפַּת חָלָב

כי המכונה מודדת משקל וגובה של ילדים, כדי לדעת במי לפגוע.

בשמנו!

יש להדגיש: לא כל הספר עוסק בזוועות ההן.

יש בו גם נגיעות של מה שמכונה "החיים עצמם". למשל, שיר יפה להפליא על אמהּ, שהיא פונה בו אל האימא במשפטים נוגעים כל כך ללב:

אַל תֵּלְכִי.
מִי יִשְׂמַח בִּי כָּכָה?
לְמִי עוֹד אֶהְיֶה שַׁיֶּכֶת כָּכָה
בַּעֲבוֹתוֹת
בְּאַהֲבָה מְבֻטֶּנֶת

אבל כן, חלק גדול בספר מוקדש בכל זאת לשירים שמספרים על המציאות הישראלית, על עצמה ועל בניה אשר, לתחושתה,

גְּדֵלִים בִּשְׂדֵה מוֹקְשִׁים

והוא המקום שאליו הגיעו והשפה שאליה נולדו:

עִבְרִית גּוֹהֶרֶת עַל הַיְּלָדִים שֶׁלִּי בַּלַּיְלָה מְנַחֶשֶׁת
מֵהֵיכָן יוּטְחוּ הָרְסִיסִים כֵּיצַד
מֵאֵיזֶה צַד עוֹד יוּמַט הַבַּיִת
מְגַחֶכֶת עַל עַצְמָהּ כְּאִלּוּ שֶׁזֶּה יַעֲזֹר

 

מידן מעניקה לכולנו את המילים המתארות את פעימות הלב שלנו. את החרדות, את המועקות, ולצידן – את האהבה אין קץ.

הספר נקרא בנשימה עצורה. אין ספק שאשוב ואקרא אותו עוד ועוד.

הוצאת מקום לשירה 2026
עורכת: נועה שקרג'י
72 עמ'

אמרתי לה שאני לא יכולה יותר, שהוא מתעלל בי נפשית ולעתים גם פיזית וגם
כלכלית, שהוא מותיר אותי מתוסכלת רגשית, מינית, שהוא עסוק במשחקי שליטה, ועושה כל מה שהמדריך אומר לו – גם כאשר מדובר בסטיות או בפסיכוזות.

"אני רוצה להתגרש", אמרתי אחרי ששטחתי בפניה את קורותי, מצפה שהיא תבין ללבי ותתמוך בי.

"מאמי'לה שלי", היא ליטפה את שערי. "את תאבדי את הילדים, ברגע אחד. ולא רק אותם – את תאבדי גם את המשפחה שלך, אותנו. אף אחד לא ידבר איתך, אף אחד לא יעזור לך. את מכירה את המשפחה שלו, אין לך סיכוי מולם".

"אבל הוא מתעלל בי," התחלתי לבכות.

״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", היא אמרה בקרירות.

"את אומרת שגם אתם לא תתמכו בי אם אעשה את זה?" ניגבתי את דמעותי והבטתי בפניה הקפואות.

"אני אומרת שלא יהיה לנו מה לעשות, ושאם את מתכננת להרוס את החיים שלך, של הילדים שולחים שלך, לא תהיה לנו ברירה אלא להתרחק", היא הסבירה. "למה את כל כך אנוכית וחושבת רק על עצמך? יש לך משפחה שלמה שתיהרס. אני מבינה שלא טוב לך, אבל אני בטוחה שאפשר לעבוד על זה. תעבדו על זה עם מי שצריך ואיך שצריך והכול ישתפר. לשבור את הכלים זו לא אפשרות מבחינתי, לא אפשרות בכלל. תעשי עם זה מה שאת רוצה".

הבנתי שזה אני נגד העולם.

המחשבה הראשונה בעקבות המפגש עם הספר מסכת יציאה, שראה אור לאחרונה בידיעות ספרים הייתה – שיש תקווה.

הספר כולל סדרת מונולוגים בגוף ראשון שבכל אחד מהם מספר הדובר או הדוברת על תהליך "היציאה" שלו מתוך המסגרת החרדית. את המונולוגים אספו וערכו שני יוצאים, יהודה שוחט ויוסי קלאר, שפותחים את הספר בסיפוריהם האישיים.

חלק מהדוברים בספר יצאו לגמרי, והם חיים כיום כחילונים לכל דבר; אחרים יצאו, אבל הם ממשיכים להיות דתיים, שומרי מסורת, מאמינים. ויש גם כאלה שמכונים "אנוסים": אלה שפגשנו בסדרת הטלוויזיה הלא־תיעודית המרתקת "בְּהַסְתּוּרֶה", ששודרה בכאן 11: אנשי הקהילה שקצו באורח החיים החרדי, ומנהלים חיים כפולים. את סודם הם מסתירים מבני המשפחה והקהילה, וחלקם משלמים מחיר כבד כשהעולמות מתנגשים והשקרים נחשפים.

אותי כחילונית גמורה עודד תחילה לקרוא כל כך הרבה סיפורים של חרדים שמתנערים מאורח החיים שנכפה עליהם, רק משום שנולדו לחברה מסוימת.

שהרי בשנים האחרונות, במיוחד מאז שבעה באוקטובר 2023, הפערים בין אזרחי המדינה לבין החרדים נעשו בלתי נסבלים בעליל: הצעירים שמסרבים להתגייס ולשאת על עצמם את העול הכבד של הגנה על קיומנו, קריאות ה"נמות ולא נתגייס" המקוממות, בשעה שהצבא משווע לכוח אדם, ההפגנות האלימות לא רק נגד הגיוס לצה"ל אלא בכלל נגד אורח החיים החילוני (לאחרונה למשל ההפגנות המקוממות בשבתות כנגד פעילותו של בית קפה "בסמטה" בירושלים, שמנסות לשבש את אורח החיים החילוני), תקציבי העתק שמוזרמים אל המגזר החרדי בצורת "כספים קואליציוניים", שנועדו כולם לשמר את הקואליציה – כל אלה "מתנגנים" ברקע כשקוראים את הספר מסכת יציאה.

ריבוי הסיפורים המופיעם בו מעורר את התחושה שמדובר במגמה נפוצה ומעוררת תקווה.

סיפוריהם האישיים של חלק מהדוברים מעוררים חלחלה. למשל – יותר מקורבן אחד, גברים ונשים, שעברו התעללות מינית אלימה ובני המשפחה שלהם עשו הכול כל להשתיק אותם כשהעזו לספר מה עבר עליהם. כשהתעקשו הנפגעים לעמוד על שלהם – נידו אותם. הם נזרקו מהבית למלחמת קיום בלתי אפשרית, בלי שום הגנה: צעירים נטולי כל השכלה שמאפשרת להתפרנס (מאחר שלימודי הליבה נשללו מהם) וחסרי כישורים שיאפשרו להם לשרוד מחוץ למערכת שבה גדלו.

הפער בין אורח החיים הטפילי המושרש כל כך בחברה החרדית בישראל לבין מה שאמור ויכול להתקיים, נגלה כבר במונולוג הראשון, בפרק 1 שכותרתו: "נעים להכיר: יוסי קלאר". האיש מספר שאחרי שהוריו החליטו להגר לארצות הברית גילה שחרדים יכולים גם לעבוד, לא רק להקדיש את כל זמנם ללימודים. "בארץ אבא שלי, שעבר כמנהל חשבונות בחברה בתל אביב, היה חריג מהנורמה וגרם לי לאי־נעימות מול החברים, והנה בבורו פארק שבברוקלין אני לומד ומדבר ביידיש, וכל ההורים של חברי לכיתה עובדים במקצועות חופשיים! היו שם רופאים, בעלי חברות, סוחרים בבורסה, שכירים ועורכי דין. כולם חסידים, יראי שמים ומפרנסים". בחיידר האמריקני הוא גם למד מקצועות חול. פתאום הגיע לידיו – ברשות! – "ספר עב כרס, יפה ומושקע, עם הכותרת Science!" בברוקלין שיחק, בנוכחות ההורים של חבריו, במשחקי מחשב, "והעולם על מכונו עומד, ואנחנו אף לא מנסים להסתיר מהם, יהודים חסידים, כשרים ויראי שמים, את העובדה שאנחנו משחקים במשחק של גויים"!

דוברים אחרים מספרים על תחילת דרכם "החוצה" – אל העולם שבו אפשר לצפות בגניבה בטלוויזיה במשחק כדורגל מרתק (בעמדה של חיילים שממוקמת בפאתי היישוב), עד להבנה שאפשר "לטעום גם מהחיים שמחוץ לחומות – טעמם של החיים".

רבים מספרים על תדהמתם מכך שכאשר חיללו שבת, תחילה במעשים קטנים מאוד, כמו – לחתוך בשבת את נייר הטואלט בזמן ביקור בשירותים, או להדליק את האור, לא ספגו מיד את העונש שציפו לו מידי שמים… ("הברקים אינם מופיעים, ומי שמלמד אותנו על העונש המיידי, אינו אלא מסייע בידי היציאה. עדיף כבר לספר על עונש בעולם הבא, על כרת ושאר איומים").

יש מי שמספר שספקותיו החלו לערער את אמונתו כשעלו בדעתו סתירות אמוניות שאיש לא היה מסוגל ליישבן למענו: "חיפשתי את הנוקאאוט, את ההוכחה הניצחת. התחלתי להרגיש שמישהו כאן מחרטט, וזה לא אני."

סיפורים קשים מנשוא היו אלה של נשים שתיארו איך נאלצו להינשא לגבר שלא הכירו, שפגשו רק פעם אחת במשך דקות אחדות, גבר שהתגלה כמתעלל ואכזר; סיפרו על הלחץ של בני המשפחה שתשלים עם גזירת הגורל, שתעשה הכול כדי לרצות אותו (אבל שום דבר לא עוזר! הוא תמיד כועס, בא בטענות, לא מוכן או מסוגל לשום אינטימיות או קרבה, רואה בה רק רחם שאמור להביא למענו לעולם ילדים, שאפילו לא התעניין בהם). ייעודה בעולם, כך הבינה כבר בליל הכלולות, הוא "להפוך לאמא בישראל, לעוד חוליה בשרשרת הדורות, המעבירה את מסורת אבותינו מדור־לדור".

קשים מאוד היו גם סיפוריהן של נשים על איך כולם, כל הסובבים אותן, לא רק בני המשפחה, גם יועצות בבית הספר ומורות, מעלו באמונן ושלחו אותן להמשיך לעבור התעללות מינית של גברים שמעמדם אִפשר להם לעשות מעשים פליליים ולא לשלם שום מחיר, כי החברה כולה מתגייסת להגן על הפוגע ולגנות ילדה (בת תשע!) ש"פיתתה אותו".

מזעזעים גם הסיפורים על עוצמת הגזענות והאפליה ששוררים בחברה החסידית: על מעמדם הנחות של מי שאינם אשכנזים, "יפי הבלורית בהירי התואר והעיניים", ולהבין שיש מי שאין להם שום סיכוי לעלות בסולם המעמדות החברתי, כי לא נולדו לעדה הנכונה.

נגעו לליבי, עד דמעות, סיפוריהם של מי שנאבקו כדי לצאת מהחברה הדכאנית הזאת, שלמרות כל הסיכויים פגשו למזלם אנשים טובים שהצילו אותם ממוות, לא פחות, אחרי שבני המשפחה שלהם זרקו אותם מהבית, רק כי התקוממו נגד עוול או פגיעה.

ובכל זאת, סיימתי לקרוא את הספר בתחושה של הסתייגות, צער ודאגה. כי אמנם שפע המונולוגים המובאים בו מעודד, אבל במחשבה נוספת הבנתי: בסופו של דבר הם מעטים מדי.

כמה ממשיכים לסבול שם, ולא מעזים לעשות מעשה? כמה ממשיכות להיפגע, לעבור התעללות, והן חסרות אונים, אומללות? כמה עוד שרויים באפלת הבורות וחוסר התקווה, שלנו ושל החברה הישראלית כולה, שממשיכה לשאת על עצמה ציבור הולך וגדל שאינו שותף לחייה, אבל זוכה לתקציבים מופלגים?

האם הבחירות באוקטובר ישנו את המשוואה? יטו את הכף? יאפשרו לנו (ולהם!) חיים הגונים והגיוניים יותר?

קשה להיות אופטימית; במיוחד לנוכח הדברים הללו:

"באשר למשתתפי הזיץ הקבועים בביתי, ובכן, רק שניים מהם בחרו לצאת לבסוף לגמרי, לבנות בית חדש בקהילה חדשה. אחד עשה זאת עם כל משפחתו, ביחד. שני לבדו, אך בהסכמה והבנה של גרושתו. כל השאר נותרו כפי שהיו, חרדים לשם שמים, בעיקר חרדים לשמם הטוב.

מתכנסים בסתר, עוברים על כל לאו אפשרי, חוטאים בכל חטא, ואחר כך מתעטפים היטב במלבושים השחורים־לבנים, מסלסלים את פאותיהם בידיהם, מנופפים באגרופיהם לשם שמים בתפילה, משתתפים בטישים השגרתיים. דבר בהם לא מסגיר את ההסתרה.

כשלעצמי, אף שאני מחבבת כל אחת ואחד מהם, הצביעות הזו הגדישה עבורי את הסאה בשלב מסוים. היה זה לאחר ויכוח פוליטי, כשהם הסכימו איתי לחלוטין שנדרש שינוי אבל כאשר שאלתי אותם למי יצביעו, ענו: 'למי שיורונו רבותינו'.

אבל רבותיכם בוודאי לא היו מורים לכם לאכול אצלי שרצים ורמשים, התעצבנתי, ובטח שלא לחלל לפעמים שבת בסתר, או לשכב עם אשת איש, נתתי את מבטי בשנורר, שמיד הסמיק.

'אבל בפוליטיקה זה משהו אחר', הוא אמר. 'עושים מה שהרבנים רוצים. זה לא בדלת אמות, שאנחנו בוחרים איך לחיות. […] צריך להקשיב לרבנים'.

התייאשתי. הבנתי שחשיבה עצמאית כוחה יפה, כל עוד אף אחד לא רואה. אבל בקלפי, מתברר, ובסוגיית הלאומיות, החשובות, האנוסים שלי אינם יכולים ואינם מתכוונים לשנות דבר, כי 'יראו שיש לנו בקלפי קולות למפלגה אחרת, ומהר מאוד יחשדו בנו'".

הספר שלפנינו חשוב. את מה שנכתב בו על כולנו לדעת. עם זאת, קשה לומר שהדברים עודדו אותי, בסיכומו של דבר.

ידיעות ספרים, 2026
עורכים: יהודה שוחט, יוסי קלאר
223 עמ'

אני מודה: כשקראתי את השורה האחרונה בדברי התודות שבהם מסתיים הרומן המעשה הנכון, דמעתי. כתוב שם: "להוריי, זיוה ואשר גולן ז"ל, תודה על שהייתם ועל שהינני". כי הבנתי את יד הזיכרון המופלאה שהקימה להם בספרה.

גם הוריה של לליב, הדמות הראשית ברומן, נקראים זיוה ואשר. למען האמת, נדרש לי זמן עד שהבנתי את זה, במהלך הקריאה, כי לליב חושבת כל הזמן על "סבתא זיוה", לא על אימא. כידוע, בקיבוצים ילדים קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים, והמונח "סבתא זיוה" מקרב אותנו אל לליב שמדברת בעצם לא עם עצמה, אלא עם בתה, רז, והסיפורים על "סבתא זיוה" מיועדים לכאורה לדור הבא.

לאורך רובו של הסיפור לליב ובתה רחוקות זו מזו, לפחות מבחינה גיאוגרפית. זמן קצר אחרי שרז מגיעה הביתה בבוקר ממסיבה, לליב עוזבת את הבית ונוסעת לנגב. רק בערב, הן ישובו וייפגשו.

עוד לפני שפותחים את הספר, רק מהתמונה שבחזיתו, ברור לכל ישראלי שחי כאן כיום מאיזו מסיבה רז חזרה, כי באיור המופיע על קדמת הספר נראים צעירים רצים, רוב הדמויות מטושטשות, ורק לאחת מהן, זאת שנמצאת הכי קרוב אלינו, יש בכלל פנים. שפת הגוף שלהם מובהקת: הם נסים, מבוהלים. כמובן: שבעה באוקטובר. אחת משתי מסיבות הטבע שנערכו בנגב המערבי, בלילה שבין שישה לשבעה באוקטובר 2023.

רז ניצלה. אמה אפילו לא ידעה שהיא בסכנה, הן גרות ביישוב שבו לא נשמעו האזעקות של 6:29 ואילך, אלה שהעירו את רובנו, אלה שליוו אותנו אחר כך במשך שנים.

כן, הנה עוד ספר שעוסק באותו "אירוע", כפי שנהוג בימינו לתאר כמעט כל התרחשות פומבית. "אירוע" שבעה באוקטובר, הצעירים שחגגו עד שהחל הטבח; מנוסתם הבהולה; אלה שלא ניצלו; ההורים המוטרפים מרוב דאגה, שהקימו חמ"לים, שנסעו "לשם", לנגב, כדי לנסות ולהציל את ילדיהם.

בשנתיים האחרונות הבנתי שטעיתי כשציטטתי שוב ושוב את דבריו של וורדסוורת', שלפיהם שירה (ספרות!) יכולה להיווצר כשהכותב נזכר ברגשותיו, אבל רק לאחר שכבר הגיע לשלווה: "emotions recollected in tranquility". תמיד חשבתי שיש צורך בפרספקטיבה של שנים רבות כדי לעבד חוויות ואז לכתוב אותן, אבל מאז שהחלו לראות אור ספרים שנוגעים במציאות חיינו מאז שבעה באוקטובר, ספרים שחלקם חזקים מאוד, אני מבינה שלפעמים לא נדרש פרק זמן ארוך. שיש אנשים שמסוגלים לעבד את הרגשות שלהם בתוך כמה חודשים, ולעצב מהן יצירות עזות הבעה.

המעשה הנכון של רוית ראופמן הוא אחד מהם.

רוית נוגעת לא רק בכאב של שבעה באוקטובר, אלא עושה מעשה חשוב: היא מקשרת אותו אל ההיסטוריה הצעירה והמיוסרת כל כך של מדינת ישראל.

זיוה ואשר, הוריה של לליב, לחמו בפלמ"ח. איבדו חברים אהובים. זיוה הייתה "בת תשע עשרה כשכל החברים שלה 'הלכו'" בקרב בנבי סמואל. אפילו את המסיבה לכבוד חתונתם נאלצו לצמצם מאוד, לוותר על כל ההכנות, ולערוך טקס שקט ונחבא אל הכלים: בלילה שלפני שנישאו נהרג בן משק.

הכאב נמשך לאורך הדורות, שהרי חלק מהלוחמים "רק הגיעו לישראל מהזוועות באירופה" ומיד נתנו להם רובים ותת־מקלעים ואמרו להם: 'תילחמו'". אותם אנשים "רצו לחיות בארץ הזאת, ולא הייתה להם ארץ אחרת".

כשרז מגיעה הביתה, אחרי שניצלה מהטבח, והולכת לישון בחדרה, אמה אומרת לעצמה שהיא פוחדת מהרגע שבתה תתעורר. כי "ילדה ישנה בחדרה היא בדרך כלל בטוחה יותר מזו המקיצה."

בתחילת היום הנורא ההוא היא עוקבת, כמו שכולנו עשינו, אחרי החדשות. מבינה "את הנתונים: מאתיים חמישים ושלושה אנשים, חיים ומתים, נחטפו לרצועת עזה", ומוסיפה, "כלומר, הבנתי את המספר, אבל לא את מה שזה אומר. ולא את מה שיקרה לנו מעתה."

כן.

מי יכול היה להבין אילו עוד זוועות יתרחשו כאן. ומה המעשה הנכון שיש לעשות בזמן כזה (בכל זמן). "ועובדה שזה לא בדיוק מה שקורה בעולם," אומרת לעצמה לליב, כי "לא צריך להיות חוקרת היסטוריה כדי להביט מסביב ולראות את כל המעשים הלא נכונים שמתרחשים כאן, מאז נברא העולם."

המעשה הנכון הוא אולי – פשוט לנסח לעצמנו את מה שקורה. ולהיעזר לשם כך בכותבת רבת הבעה ומדייקת, כמו רוית ראופמן, שבתוך עלילה מותחת ממש, מצליחה לספר לנו על עצמנו ועל גורלנו.

הוצאת שתיים, 2026
עורכת: מורייה דיין קודיש
230 עמ'