"בשר ודם ואלגוריתם, בין שירת מכונה לשירת האדם שירת מכונה" היה שמו של הפאנל האחרון שהנחיתי ביום רביעי, 26 באוגוסט 2026 בפסטיבל השירה של מטולה בירושלים.
המשתתפים (והמנחה) נחלקו לשתי קבוצות סמויות בתפיסתן את השאלה – האם הבינה המלאכותית עתידה לתפוש את מקומם לא רק של אנשי תוכנה, נציגי שירות וכן הלאה, אלא גם את זה של משוררים.
שניים, ערן הדס, משורר, עורך שירה, אמן מדיה דיגיטלית, מוציא לאור ואיש היי-טק ישראלי ויוחאי סופר, עורך דין ומשורר, מאמינים שכן. זה ייקח זמן, זה לא יקרה מיד, אבל בעתיד הלא נראה לעין…
ערן הדס אפילו אמר שתפקידם של שירים היה בעבר – להביע רגשות. אבל "עכשיו אפשר כבר לעשות את זה בפוסט בפייסבוק", ולכן השירה כבר אמורה לעשות "משהו אחר".
מודה, לא לגמרי הבנתי מה.
כדי להדגים את יכולותיה של הבינה קרא ערן הדס כמה מרובעי שירים על הירידה למקלט בזמן המלחמה שהצ'ט כתב "בהנחייתו" או בשיתוף פעולה אתו.
מודה שוב: לא השתכנעתי.
המשוררת חברת הסגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית וחוקרת ספרות טלי אשר קראה לכולנו להמשיך לראות ביצירה האמנותית כוח אנושי מחבר וקראה שיר של דוד אבידן ובהמשך – גם שלה. המוזיקאי יוסי פיין אלתר ליווי מוזיקלי לקריאתה (ולזאת של המשורר וחוקר הספרות אדם רצון).
יוחאי סופר אמר שלדעתו אי אפשר לדעת לאן עוד תיקח אותנו הבינה המלאכותית, ולא פסל על הסף את האפשרות שבמרוצת הזמן תוכל לכתוב שירים לא פחות ראויים מאלה שכותבים בני אדם.
אדם רצון לא ניסח את ספקותיו במפורש, אבל עמדתו הייתה די ברורה. כדי להדגים אותה קרא שיר נוגע ללב על סבתו. על אולם הגלריה הקטנה שבה התקיים המפגש ירדה דממה מיוחדת שהייתי מגדירה אותה – רגע של מפגש אנושי, בין המאזינים לשיר, ובאמצעותו – לכותבו.
ואני מוסיפה: זאת מכיוון שהמעשה האמנותי מחייב מפגש בין יוצר–יצירה–קהל. הוא לא מתרחש בהיעדר אחד משלושת המרכיבים.
בעצם, העמדה של חברי הפאנל לא הייתה כל כך סמויה…
ומכל מקום, היה לדעתי מעניין.
בעקבות פוסט בפייסבוק על הפאנל "בשר ודם ואלגוריתם, בין שירת מכונה לשירת האדם שירת מכונה" התעוררו שם הדיונים והתגובות שלהלן:
עופר ספיר: עופרה, הפוסט שלך גרם לי לחשוב שאולי השאלה המעניינת אינה אם מכונה תוכל לכתוב שיר שירגש אותנו כמו שיר שכתב אדם. יכול להיות שהיא כבר יכולה, ובוודאי שקשה לדעת לאן עוד תגיע. השאלה שמעניינת אותי יותר היא אם כחלק מן ההתרגשות שלנו משיר חשוב לנו לדעת שמישהו היה בצד השני. והבינה המלאכותית מכריחה אותנו לשאול עכשיו גם שאלה מוזרה וקשה יותר: מהו בעצם אותו "מישהו"?
אולי חלק מן התשובה קשור להבחנה בין פנים לחוץ. כשאדם כותב שיר, אנחנו מניחים שיש בו עולם פנימי שאינו גלוי לנו. זיכרונות, רגשות, אסוציאציות, אולי גם דברים שאינם ידועים לו עצמו, ושהשיר הוא דרך לתת צורה למשהו מתוכו ולהעביר אותו החוצה. ואז, כשהשיר מגיע אלינו, מתרחשת תנועה הפוכה: המילים שבחוץ פוגשות משהו בפנים שלנו. במובן הזה, אולי יצירה היא גם תנועה בין שני עולמות פנימיים שאינם יכולים להיפגש ישירות, והמילים הן מה שעובר ביניהם.
הרגע שאת מתארת אחרי השיר של אדם על סבתו מחדד את זה. הדממה שנפלה בחדר מעוררת מחשבה שאולי מכונה הייתה יכולה לכתוב מילים שהיו יוצרות דממה דומה, אבל כאן היה גם משהו נוסף – הידיעה שמאחורי המילים נמצא אדם שחי משהו, זכר מישהי, התגעגע, ובחר לתת לזה מילים ולמסור אותן לאחרים.
ואולי זה מה שהופך את שאלת הבינה המלאכותית למוזרה כל כך. היא מסוגלת לייצר את מה שנמצא בחוץ, מילים, דימויים, אפילו משהו שנחווה אצלנו כאינטימי מאוד, אבל אנחנו לא יודעים אם יש בצד השני "פנים" שממנו הדברים יצאו. ואם המילים בכל זאת נכנסות פנימה אלינו ומעוררות שם משהו אמיתי, האם די בעולם פנימי אחד כדי שתתקיים יצירה, או שאנחנו זקוקים להרגשה שיש עולם פנימי גם בצד שממנו היא באה? אולי זו אחת השאלות שה־AI מציב עכשיו בפני האמנות: לא רק אם הוא מסוגל ליצור משהו שנכנס פנימה, אלא אם חשוב לנו לדעת שהוא גם יצא מאיזשהו פנים.
תשובתי: ניסחת את זה נפלא, כדרכך. לתפיסתי אנחנו זקוקים לאדם הזה, חשים בקיומו ו"יודעים" אתו גם אם זהותו עלומה. אני מכירה את שייקספיר, במיוחד אחרי שתרגמתי את כל הסונטות שלו וכך התקרבתי אליהן (ואליו) באינטימיות רבה של הצורך להבין כל תג וכל ניואנס. כל כך לא חשוב לי לדעת מי היה "באמת", האם השחקן ההוא בגלוב? אולי הוא בעצם מחזאי אחר, ששמו היה מארלו? לא חשוב. לא משנה. כי אני מכירה את הנשמה שלו. הוא לא מת. הוא חי, במילים שלו, כמו שידע שיקרה. התשוקות, האכזבות, הכמיהות, הייסורים, התבונה, המקוריות, החוכמה, הכול נשאר. ואני פגשתי אותו. זכיתי. יוצר-יצירה-קהל. אף בינה מלאכותית לא יכולה ולא תוכל לעשות את זה. מי שלא הרגיש שום דבר על העור שלו, כי אין לו עור, לא ידע לעולם באמת מה זה ליטוף ומה זאת כווייה.
עופר ספיר כן. ופתאום כשאת כותבת על העור אני חושב שאולי הגוף הוא משהו שהיה חסר לי במה שכתבתי קודם על פנים וחוץ. כי הרי ה"פנים" הזה לא באמת מתקיים בנפרד מהגוף. אנחנו פוגשים את העולם דרך גוף שנוגעים בו, שכואב, שמתענג, שחולה, מזדקן, ובסוף גם מת. וזה באמת הבדל עצום.
הבינה יכולה לדעת כנראה כמעט כל מה שנכתב אי פעם על ליטוף ועל כווייה, ואולי אפילו לכתוב עליהם משהו שייגע מאוד. אבל היא לא יודעת אותם מתוך גוף שאפשר ללטף אותו או להיכוות בו.
ואולי בעצם ה"פנים" שחיפשתי קודם מתחיל, לפחות בחלקו, בדיוק בעור שאת מדברת עליו.
ערן הדס: תודה רבה על המושב. לא טענתי שהבינה תחליף את המשוררים, אלא שהשירה תלך לכיוונים אחרים, כמו שהציור שינה כיוון עם פריצת הצילום לחיינו. בפרט, אנחנו יודעים (ולא רק אני אזכרתי מחקרים) שאנשים לא מבדילים בין שירה לירית שכותב מחשב לבין זו שכותב אדם, וההעדפה היא לפלט של מחשבים. וכאמור, הבעייתיות בשירה לירית לא החלה בגלל הבינה, וכבר בעידן הפייסבוק, הרצון להביע ישירות רגש הפך למשהו מאוד לא מקורי. מי שמכיר את ספרייי יודע שאני תומך בשירה לא מקורית, אבל השירה המקורית תצטרך למצוא ערוצים לא ליריים בדומה לציור שמצא ערוצים "לא ריאליסטיים".
אדם רצון: דרך אגב, אני בכלל חושב שאפשר לנוח קצת מהשירה הלירית… אבל זה רק בינינו, אל תגיד שאמרתי.
תשובתי: אם אדע למה אתה מתכוון ב"שירה לירית" אחליט אם אני מסכימה אתך.
אדם רצון: אני בעיקר מתכוון לשירה שקצת אין בה עולם חיצון. זה סוג מסוים של שירה לירית המתמקדת בהבעת רגשות, מחשבות והלכי נפש אישיים כאילו הם ממלאים את כל העולם ואין בהם זולת אמיתי. אני קורא הרבה שירה כזאת ואם היא לא מאוד מאוד טובה אז עבורי היא פחות מעניינת. מה את אומרת עופרה יקירה, מסכימה או לא?
תשובתי: מבחינתי שיר הוא טוב (בעיניי כמובן) או לא טוב. בלי קטגוריות או הגדרות. ליבי נמשך במיוחד לשירה ה"קלאסית", שמצריכה גם כישרון של בעל מלאכה, שיוצק משמעות לתוך צורה: משקל, חריזה. כשזה קורה אני נשבית בקסם של המה והאיך משולבים זה, בזה בלי אפשרות להפריד: תרכובת, לא תערובת.
"מלאכת החיים של המתרגם: מפגש עם אברהם עוז" היה שמו של הפאנל שהתקיים ביום שלישי 25 באוגוסט 2025.
לפאנל הוזמנתי כאורחת שולית למדי. אחרי שהמשתתף המרכזי קרא מתרגומיו, ריטה קוגן סיפרה על האובססיה רדופת המילים של מתרגמת שמסוגלת להתעורר גם באמצע הלילה עם מילה שעלתה בדעתה, וקראה שני תרגומי שירים וליאור שטרנברג קרא גם הוא שני שירים מתורגמים, זכיתי לדבר כמה דקות.
שיניתי מתוכניותי המקוריות לספר על האתגר שבתרגום הסונטות של שייקספיר ושל אליזבת בארט בראונינג, ושל שיריו של ג'ררד מנלי הופקיס המאתגרים מאוד, בין היתר בשל משחקי הצלילים המרהיבים שלהם, וסיפרתי על אנקדוטה משעשעת בחיי כמתרגמת, אז עדיין של ספרי פרוזה.
זה קרה ב־2001. הייתי שקועה בתרגום הרומן Being Dead של הסופר הבריטי ג'ים קרייס. במהלך העבודה נתקלתי במילים שלא הופיעו בשום מילון, וגם דוברים בריטים ילידיים לא הכירו אותן.
"אה…" הצילה אותי לבסוף גולשת באיזשהו פורום שכוח אל, "את מתכוונת לג'ים קרייס השובב? הוא הרי נוהג להמציא מילים…"
מה אתם יודעים…
קיבלתי מההוצאה לאור את כתובת המייל של ג'ים קרייס, והוא הציע מיד להסביר לי למה התכוון במילים השונות ובכך לעזור לי במלאכה. (באותה הזדמנות ניהלנו התכתבות נמרצת על הפלסטינים, יאסר ערפאת בפרט והפוליטיקה המזרח תיכונית בכלל…).
ג'ים קרייס יעץ לי, ואני מצאתי המצאות בעברית. למשל – זבוב ביזני (נולד, כך הסביר לי, מהשילוב בין swamp ו־swag…), מי גיל (glee water), טקס הרטטה שקרייס המציא ("quivering") שבו נוהגים להרטיט במשך הלילה את מיטתו של אדם שהלך לעולמו, ועוד ועוד מילים, מונחים וביטויים…
כשהספר "מתים" ראה אור בהוצאת כתר, מבקרת הספרות בתי גור שיבחה אותו מאוד, אבל מצאה לנכון לציין שהתרגום לעברית "מוזר". כהוכחה לכך הזכירה את "המילה הרטטה שהיא המילה המשונה שנמצאה כאן לwake, הטקס הקתולי שעורכים למתים".
דא עקא שהמילה wake בכלל לא הופיעה במקור… בתרגום הופיעה כמובן הערת שוליים בפעם הראשונה שהופיעה מילה "מוזרה", "חְרַקְלַח", ובה ההסבר כי אלה מילים מומצאות, בעצה אחת עם הסופר. המבקרת כנראה דילגה על ההערה הזאת. מילא…
בצילום: עם אברהם עוז
.
הפאנל "והפנתרים מה שרים? מפגש עם סמי שלום שטרית" התקיים גם הוא ביום שלישי, 25 באוגוסט 2026. השתתפו בו המשורר, וכן המשורר, העורך ומנהל "מקום לשירה" גלעד מאירי והמשורר רועי חסן.
פתחתי את המושב בסיפור על איך פעם, לא כל כך מזמן (לפני 28 שנים), ערך אמנון שמוש אנתולוגיה שנשאה את השם "מזרח ומערב". ייחודה היה בכך שכל אחד מהסופרים שהשתתפו בה קוטלג על פי מוצאו: מזרחיים ומערביים.
הייתה יוצאת דופן אחת, שמוצאה לכאורה ממזרח (דמשק) וממערב (טרנסילבניה): אני (שבכלל נולדתי בתל אביב).
הסיווג ההוא נראה לי אז מוזר. כיום, בעידן ההקצנה המתחדשת, שמלבים אותה פוליטיקאים ציניים ואינטרסנטים, היא אולי מקבלת שוב תוקף.
אני רוצה להאמין שלא!
את רוב השאלות שהכנתי לא הספקתי לשאול: שישים דקות, שיש בהן גם שני קטעי נגינה ושירה ארוכים, הן משך זמן קצר מאוד לשלושה משתתפים שמבקשים לא רק לדבר, אלא בעיקר לקרוא פואמות שכתבו.
הנה כמה מהשאלות שהתכוונתי לשאול, ולא הגעתי אליהן:
סמי:
• כשאתה חושב על הרגע שבו 'מזרחי' נעשה לא רק תיאור של מוצא אלא זהות פוליטית ותרבותית — מה היה תפקידם של הפנתרים במהלך הזה?
• אם בעוד חמישים שנה ילמדו את התקופה הזאת בשיעור ספרות, מה לדעתך ייחשב למהפכה האמיתית – שינוי הנושאים, שינוי הקולות, או שינוי השפה עצמה?
• האם שירה יכולה לשנות מציאות, או שהיא לכל היותר משנה את מי שקורא אותה?
• עד כמה הזהות המזרחית היא עדיין כוח יוצר עבורך, ועד כמה היא כבר פשוט חלק ממי שאתה, בלי צורך להגדיר אותה?
גלעד:
• האם לדעתך אפשר לזהות מאפיינים פואטיים של "שירת מחאה", או שמדובר בעיקר בהגדרה חוץ-ספרותית?
• מה מבדיל בין שיר פוליטי שנשאר רלוונטי לאורך שנים לבין שיר שנשאר כבול לאירוע ההיסטורי שהוליד אותו?
• האם השירה העברית יודעת להכיל מחלוקת, או שהיא נוטה להתכנס למחנות?
• איפה אתה ממקם את סמי שלום שטרית במפת השירה העברית? האם הוא משורר "מזרחי", "פוליטי", או שמשהו בהגדרות האלה כבר מצמצם אותו?
• אילו חידושים פואטיים, ולא רק רעיוניים, הביא שטרית לשירה העברית?
• האם לדעתך הקאנון הישראלי באמת השתנה בעשורים האחרונים, או שהוא רק הרחיב מעט את גבולותיו?
• כשאתה עורך אנתולוגיות או קורא שירה חדשה, מה אתה מחפש מעבר לחשיבות הציבורית של הטקסט?
רועי:
• האם השירה עדיין מסוגלת להיות כוח פוליטי, או שהיא כבר פונה בעיקר למשוכנעים?
• מה השתנה מאז ימי הפנתרים השחורים באופן שבו מחאה נשמעת ומתקבלת?
• האם קיימת היום "שירה מזרחית", או שההגדרה הזאת כבר אינה מועילה?
• מה מקומה של הביוגרפיה האישית בשירה פוליטית?
• האם יש מתח בין איכות אסתטית לבין מחויבות פוליטית?
• אתה נחשב למשורר שהחזיר את השיח המזרחי אל מרכז הבמה הספרותית. אתה מרגיש ממשיך דרך של סמי שלום שטרית, או דווקא מי שמבקש להתרחק מהגדרות כאלה?
• הפנתרים השחורים נאבקו על דיור, חינוך ועוני. אילו היו קמים היום, על מה היו נאבקים?
• כשהמחאה הופכת לממסד – מה קורה לשירה שנולדה מתוך מחאה? האם היא מאבדת משהו?
• השירה שלך אישית מאוד, אבל גם פוליטית. איפה אתה עובר את הגבול בין וידוי לבין אמירה ציבורית?
היו עוד…
בצילום: עם סמי שלום שטרית.
הפאנל הראשון שהשתתפתי בו, גם הוא ביום שלישי, הוקדש ליצירתו של יורם קניוק.
פתחתי בתיאור חוויית הקריאה של "חימו מלך ירושלים" שלו, שאותו קראתי כמה שבועות לפני שהתגייסתי, וזה היה מזמן… (ב-1969).
המילים שחימו, החייל הפצוע שכל מה שנשאר מיופיו הן שפתיו הממלמלות שוב ושוב "רה בי, רה בי", ממשיכות מאז להדהד לי בתודעה (כמו The horror, the horror של קורץ, בסוף The Heart of Darkness של קונרד).
חימו מלך ירושלים הוא בעיניי אחד הרומנים האנטי מלחמתיים החריפים ביותר שנכתבו בעברית. הוא לא מתאר רק את אימת המלחמה; הוא מפרק את המיתוס שלה, ומעמיד במרכז את הגוף הפצוע, את הכאב, את האבסורד ואת אובדן האנושיות.
מבחינת דורו, יורם קניוק אמור היה להימנות עם סופרי תש"ח, לצד סופרים כמשה שמיר, ס' יזהר, אהרן מגד וחיים גורי. הוא גם זכה בפרס ספיר על ספרו תש"ח. אבל למעשה הוא היה חריג גם בתוך הדור הזה.
בניגוד לרבים מבני דורו, קניוק כתב מתוך תודעה אינדיבידואלית מובהקת. הוא הרבה להשתמש בזרם תודעה, בפנטזיה, בגרוטסקה ובסוריאליזם, ועסק שוב ושוב בטירוף, בזיכרון, בשואה ובגבולות המטושטשים שבין מציאות לדמיון. ייתכן שגם השנים הארוכות שבהן חי בניו יורק והיכרותו הקרובה עם הספרות והאמנות האמריקאיות תרמו לעיצוב קולו הייחודי.
אולי לכן קשה לשייך אותו לאסכולה אחת. הוא היה סופר של מלחמה, אבל גם של זיכרון; סופר ישראלי מאוד, אבל גם קוסמופוליטי; מספר סיפורים שנשען על הביוגרפיה שלו, ובה בעת אהב להמציא, להגזים, לעוות ולבדות. כך שכותרת המפגש שלנו– "האיש שאהב לבדות סיפורים" – הולמת אותו מאוד. היא לא מצביעה רק על הנטייה שלו לספר סיפורים, אלא גם על האופן שבו השתמש בבדיון כדי להתקרב אל האמת.
עם הדברים האלה פתחתי אמש את הפאנל בהנחייתי, שעסק ביצירתו של קניוק.
דיברו עליה פרופסור עדיה מנדלסון מעוז, פרופסור חגית הלפרין, ועורך פסטיבל השירה של מטולה בירושלים, בני ציפר.
המאבק של אימא לא שינה דבר, גם לא הקריאה "לעולם לא עוד". אפילו עדותה נמחקה.
ידעתי שהרוע לא מוגר, שרק החליף פנים ומסכות. מראות טריים של מוצאים להורג, של גוססים, של ערימות גוויות חולפים במהדורות החדשות, ברשתות החברתיות, בלופ ממכר של ספקטקל.
לאושוויץ באים מיליונים להתרגש בתחנות מסע ההשמדה שערות, משקפיים, מזוודות, כל חפצי "המרטירים" העוטים הילת קודש.
זה "המופע", לא סיפורם של הכלואים, לא עמידתה האיתנה של אימא כשהרוע אחז בעורפה, לא חירותה שבהתרסה, לא תעוזתה לחיות.
ספרה הראשון של דפנה צינדר, קובץ של שמונה עשר סיפורים קצרים, הוא הרפתקה שמפתיעה בלי הרף.
בכל אחד מהסיפורים נבראת מציאות שונה: פעם אנחנו עם קבוצת ילדים בבונקר סודי, פעם בביתה של אישה סיעודית, או – בתחנת חלל, או על כוכב מרוחק מאוד מכדור הארץ, "בשולי הגלקסיה".
כבר אפשר להבין שיש מרכיב אחד משותף לכל הסיפורים: הם מסופרים בכלים של מה שמכונה "מדע בדיוני".
כדרכם של סיפורים מהז'אנר הזה יש בהם עיקרון מוביל, אופייני למדע בדיוני: הם נועדו לא רק לבדר, אלא בעיקר לבחון פנים שונות של החברה האנושית.
כדי לעשות את זה הסיפורים נוגעים במגמות טכנולוגיות עכשוויות ומפתחים אותן מאוד, לכאורה – כדי שנבין איך ייראו בעתיד, אבל בעצם, כדי להצביע על תופעות חברתיות שכבר עכשיו יש לשים לב אליהן.
במובן הזה הם מזכירים את הסדרה המופלאה "מראה שחורה" של הבי־בי־סי, וקצת דומים לה. גם שם חקרו היוצרים את העתיד מתוך מה שקורה כיום, ובדקו איך תיראה מציאות חיינו אם, למשל, הרשתות החברתיות ימשיכו להשתכלל ולהתפתח (ולהשתלט על חיינו. כן, עוד יותר מכפי שכבר עשו עד כה…)
כבר בסיפור הראשון, "אלוף העולם בהרמת אימהות סיעודיות", אנחנו פוגשים פן מוכר של חיינו. אל ביתה של אישה מבוגרת וחולה מצטרף מטפל דמוי אדם, רובוט שמתוכנת לעזור לה ולהיטיב אתה בכל היבט של חייה. הרובוט מבין כל ניואנס של צרכיה, ונעתר לכל גחמה שלה. הוא לא מתעייף, לא נמאס לו, הוא תמיד זמין, הוא מרגיש אותה והוא תמיד חם, מלא אהדה, מלא במה שנראה בדיוק כמו רגש והבנה…
"מי שהתלונן לאחרונה בפני צ'אטבוט על ריב עם חבר, על מנהל מתיש או על החלטה שהוא מתלבט לגביה, בוודאי מכיר את התחושה: בתוך שניות הוא נענה בהבנה מלאה. 'הרגשות שלך מוצדקים לחלוטין', 'ברור שזה מתסכל'. אין צורך להסביר את ההקשר, ורגע לא נעים של היסוס נעלם. בן שיח אנושי, לעומת זאת, מגיב בדרכים רבות: אחד קופץ להזדהות ומספר שגם לו זה קרה, אחר שואל מה בדיוק פגע בנו, שלישי שותק ומקשיב. לצ'אטבוט, לרוב, יש דרך אחת מרכזית והיא אישוש מיידי ומלא". כך מתחילה הכתבה, שמבקשת להזהיר אותנו מפני התלות הגוברת והולכת בבינה המלאכותית שיכולה לספק לנו לא רק מידע מגוון ומיידי, אלא גם "אמפתיה" והבנה רגשית עמוקה.
מי שניהל עם הבינה שיחה רגשית יכול להעיד שאין כמוה לחיזוק המורל. (חבר פייסבוק שלי תיאר את זה יפה, בעקבות סיפור ההיעלמות של מלי וליאל יהלומי, שהתייעצו, כך התברר, עם ג'מיני לפני שיצאו לדרכן. כך התלוצץ רם גלבוע בפייסבוק: "העניין עם סוכני AI שהם זורמים איתך יותר מכלב לברדור שגידלת מאז שהיה גור. 'אתה רוצה לברוח מהארץ למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל בלי שהמשפחה שלך תדע? כל הכבוד! זה נשמע כמו רעיון חכם ופנומנלי. הנה כמה דברים שחשוב שתדע'").
בסיפור שלפנינו בתה של האישה המבוגרת היא זאת שהביאה את הרובוט המשוכלל, שעד מהרה יודע כל מה שצריך על הטיפול באמה, עד שנוצרת ביניהם תחרות (לא הדדית, כמובן. מהצד שלה יש רגשות אנושיים. מהצד שלו – יכולת ללמידה עצמית, שהיא השכלול המהפכני של הבינה המלאכותית: בני האדם שהמציאו את הבינה המלאכותית די איבדו שליטה מהרגע שבו איש כבר לא יודע מה בעצם מתחולל שם, בנבכי המכונה, איך היא לומדת כל כך מהר ומגיעה ליכולות כאלה של הבנה ושכלול, בכוחות עצמה!)
בסיפור אחר, "לזוז כמו מיק ג'אגר" נוגעת צינדר בסוגיה אחרת שקשורה לבינה המלאכותית: האם היא יכולה באמת להתחרות עם היצירה האנושית או לעלות עליה.
כבר לפני שלוש שנים העליתי כאן ב"סופרת ספרים" מאמר שכתב שחר צפריר (גילוי נאות: בני) ובו תיאר את "השינוי הגדול", כפי שהגדיר זאת, שמתרחש בחיינו אבל אנחנו עדיין לא מבינים את מלוא משמעותו. שחר, איש טכנולוגיה, בטוח שהבינה תוכל ליצור אמנות ראויה שתעלה על האמנות שיוצרים בני אדם. אני בטוחה שהוא טועה.
בסיפור "לזוז כמו מיק ג'אגר" מעוררת צינדר בדיוק את השאלה הזאת: האם הפיתוח הטכנולוגיה יאפשר לבני אדם לשכלל את יכולותיהם היצירתיות, כל אחד בתחום שבחר, האם היוצרים החדשים יאפילו על קודמיהם?
גיבור הסיפור חולם להיות רקדן. אבל הוא לא מעוניין בשנים של אימון: "אין לי זמן לפתח עכשיו קריירה בצד. אני רוצה פשוט רק לרקוד". הפיתוח הטכנולוגי מאפשר לו לעשות את זה: לנוע כמו רקדן מקצועי מהטובים ביותר. "כמו אוהד נהרין". אבל אליה וקוץ בה: "באודישן לא נגלה ולו שמץ של יצירתיות או מקוריות". מי שבחר להשתכלל בבת אחת כמוזיקאי מגלה שהוא מנגן "כמו שופן", אמנית ספוקן וורד מקריאה שיר "כמו וירג'יניה וולף" ויש מישהי שרוקדת "כמו ביונסה".
אכן, הבינה יודעת לייצר אמנות "כמו" זאת של האמנים הגדולים. אבל מישהו צריך להתוות לה את הדרך. להמציא משהו שלא היה קיים בעבר. משם היא כבר תדע להמשיך…
הסיפורים, כאמור, מגוונים מאוד. כל אחד מהם מרתק ומעורר שאלות. סוף סוף מגיע לידינו ספר שונה לגמרי, מרענן בגישתו, וכתוב בעברית.
אמנם טענתי שהסיפורים מזכירים לי את "מראה שחורה", אבל הם לא יציריה של בינה מלאכותית. הם לא מחקים סגנון. הם מקוריים!
הספר מערות הפלדה משויך לסוגה המכונה "מדע־בדיוני", כינוי שאינו חביב עלי במיוחד, כי בעברית יש במילה "בדיוני" גוון של "לא אמיתי", כמעט "מופרך", ובפועל, יצירות רבות מהסוג הזה אינן עוסקות כלל בניסיון לנבא את העתיד, אלא משתמשות בעתיד, בחלל או בטכנולוגיה, כמשל.
הספר ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1954 (ובתרגומו לעברית ב־1975, ושוב – ב־2025). אסימוב, סופר יהודי־אמריקני ממוצא רוסי, מתאר בספרו עולם עתידי, שיתקיים בעוד כשלושת אלפי שנים.
האנושות התכנסה עד אז בתוך ערי ענק סגורות היטב: "מערות פלדה", שמופעלות באמצעות אנרגיה גרעינית. תזונתם של בני האדם מבוססת על שמרים, שמגדלים, מעבדים ומפתחים אותם כך שיזכירו את המאכלים, הפירות והירקות המוכרים לנו כיום.
מבחינתם של אנשי העתיד אנחנו חיים כיום בתקופת ימי הביניים. הם לא מבדילים כמעט בין הזמנים שבהם חיו שייקספיר או וינסטון צ'רצ'יל, בעיניהם שניהם שייכים לאותו פרק זמן…
בעתיד הזה, של עוד כמה אלפי שנים, חיות בית, חתולים, כלבים, וגם ייצורים שאנחנו רגילים לפגוש תדיר בטבע, ציפורים למשל, אפשר לראות רק בגני חיות. הם נדירים מאוד. (זה מזכיר כמובן את הספר Do Androids Dream of Electric Sheep? בעברית – האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? שראה אור לראשונה ב־1968. פיליפ ק' דיק, מחברו, שאב מן הסתם מאסימוב את האימה הכרוכה בהכחדת החיות מעל פני כדור הארץ, והוא מפתח ומתאר להפליא את הגעגועים שחשים בני אדם, בעיקר, אבל לא רק, אל חיות המחמד שהיו להם פעם. החיות הרובוטיות שאמורות למלא את מקומם של כלבי בית או חתולים לא עונות באמת על הצורך האנושי בקשר שבעינינו נראה כיום מובן מאליו. יש לזכור שתיאור הסכנה אינו מופרך לגמרי: כבר בימינו יש זני חיות, וצמחים שמצויים בסכנת הכחדה).
במציאות של הרומן כל בני האדם אגורופוביים. יציאה מתוך תחומי העיר המוגנת אל המרחבים הפתוחים המקיפים אותה נראית להם בלתי אפשרית לחלוטין. עד כדי כך שכשחוקרים רצח, לא עולה כלל על דעתו של חוקר המשטרה שמישהו מסוגל להגיע למקום "מבחוץ", כלומר – לעבור דרך אחת ממאות היציאות הקיימות ולהגיע אל זירת הרצח. המחשבה על אופציה כזאת נראית להם בלתי אפשרית לחלוטין, ומעוררת בהם פלצות ובעתה. אכן, כשאחד מהם נאלץ פעם אחת לצאת לזמן קצר, החוויה של אוויר חופשי, רוח שנעה על פניו, מזעזעת ומחרידה אותו. כשהוא חוזר למקום המבטחים, לעיר הסגורה, הוא חש לראשונה בצחנה העולה ממנה… עד כה לא הבחין בה, כי היה כל כך רגיל אליה, ועד מהרה הוא שב ומסתגל אל הריח המוכר…
במרכזו של הספר נמצאת חקירת רצח, אבל העלילה והפענוח הן רק השלד שמאפשר לאסימוב לבטא את פחדיו מפני העתיד הצפוי לאנושות: פיצוץ האוכלוסין והבעיות שינבעו ממנו.
מי שקורא את מערות הפלדה כיום, יותר משבעים שנה אחרי שראה אור לראשונה, לא יכול שלא להשתאות מיכולתו המופלאה של אסימוב לחזות מציאות ופיתוחים טכנולוגיים שהולכים ומתממשים כיום.
בראש ובראשונה – הבינה המלאכותית.
על פי אסימוב בעוד מאות שנים רובוטים יהיו חלק בלתי נפרד ממציאות החיים. רובם המכריע יתפקדו היטב, אבל לא ייראו אנושיים, אפשר יהיה לזהות אותם. בני האדם שיחיו על פני כדור הארץ (במערות הפלדה, כמובן…) יתעבו את הרובוטים, בניגוד לקבוצה שונה ומנותקת מהמציאות שעל פני כדור הארץ.
מדובר ב"חללאים": צאצאיהם של אלה שיהגרו מכאן ויתיישבו בעולמות רחוקים. הם יהיו שונים מאוד, הרבה יותר "מתקדמים" טכנולוגית, והרבה יותר נאים ובריאים. תוחלת החיים שלהם תהיה שלוש מאות שנה, ויותר. כדי לשמור על טוהר הגזע שלהם הם ימיתו ("בהומניות", כך יאמרו לעצמם) תינוקות עם סימני חולשה או פגם. (נזכור: הספר נכתב פחות מעשור אחרי תבוסתה של גרמניה הנאצית עם חוקי הגזע וחתירתה ליצירת "זן משובח" של בני אדם…).
הרובוטים שייצרו ייראו לגמרי זהים לבני אדם. ותהיה להם בינה (מלאכותית) משוכללת מאוד.
אסימוב חזה להפליא לא רק פיתוחים טכנולוגיים, אלא גם את התלות הכמעט מוחלטת שתהיה לחברה האנושית במערכות טכנולוגיות מורכבות, ואת השאלות המוסריות שיצוצו סביבן.
הדיון שלו עוסק בעיקר באתיקה של הבינה המלאכותית: האם אפשר לסמוך על מכונה? מי אחראי להחלטותיה? האם מכונה יכולה לרמות? האם בני אדם יבינו כיצד היא פועלת? (איך יכול היה בכלל לחזות את כל זה כבר בשנות החמישים של המאה העשרים?)
מה שאפילו אסימוב לא העלה בדעתו זה את היכולת של הבינה המלאכותית בת זמננו ללמוד לבד, באופן כזה שבני אדם אפילו לא מסוגלים להבין איך היא עושה את זה.
לפני קצת יותר משלוש שנים פרסמתי כאן, ב"סופרת ספרים", מאמר של שחר צפריר (גילוי נאות: בני הבכור). שחר שאל בכותרת המאמר "האם אנחנו מוכנים לקראת השינוי הגדול שעוד צפוי לנו?" וכבר אז חזה את המהפכה הבלתי נתפשת שצפויה להתרחש במהירות. שכבר החלה להתרחש! הוא הזכיר כבר אז "מודעות של מכונה" ועוד לפני כן סיפר לי על הדגמה מרשימה ללימוד עצמי של חברת Deepmind, בתוכנה שנקראת Alphazero, שלימדה את עצמה לשחק שחמט ו־go ברמה גבוהה להפליא רק מלשחק נגד עצמה, בניגוד לתוכנות AI קודמות שניסו להסיק מה הכללים מתוך צפייה במשחקים של בני אדם.
החזון של אסימוב מעורר השתאות, אבל יש כיום לא מעט התפתחויות שלא עלו אפילו בדעתו של גאון כמוהו. דוגמה קטנה: הוא לא שיער שאפשר יהיה לגלות את מינו של עובר בעודו ברחם. ולא חזה את הרשתות החברתיות, שמנהלות כיום למעשה את חיינו.
לעומת זאת, כן הוא תיאר משהו שמזכיר ג'י פי אס: אצלו מדובר במוט שקצהו מתחמם כשהאדם האוחז בו מתקרב אל היעד…
אסימוב "ידע" ששיחות טלפון לא יהיו רק קוליות, שאפשר יהיה לראות את בן השיח, אבל לא חשב על הטלפונים האישיים שהיום יש אפילו לילדים קטנים.
חייכתי כשקראתי על מכשירי ה"ספר־סרט" שהוא מתאר, כי את מערות הפלדה קראתי (באנגלית) במכשיר הקינדל שבידי. אני מדמיינת כמה היה מתפעל ומתלהב מקורא אלקטרוני כזה…
מה שחזה היטב זה את החשש הגדול מהבינה המלאכותית. כיום אפילו נכדה בת חמש ידעה כבר לייעץ לי: "תשאלי את צ'ט ג'י פי טי" כשהתלבטנו ביחד איזו חיה מיוצגת בבובה פרוותית ששיחקה אתה. הבינה נהפכה לחלק אינהרנטי מחיינו. מתכנתים מאבדים מקומות עבודה בגללה: כפי שאסימוב חזה.
ברובוטים של אסימוב שולטים שלושה חוקים בסיסיים שמובלעים בכל אחד מהם: רובוט לא יפגע באדם, ולא יניח, מתוך אי־עשייה, שייגרם נזק לאדם. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, אלא אם הפקודות הללו סותרות את החוק הראשון. רובוט חייב להגן על קיומו שלו, כל עוד הגנה זו אינה סותרת את החוק הראשון השני.
הרעיון המבריק של אסימוב אינו בעצם החוקים עצמם, אלא במה שקורה כשהם מתנגשים זה בזה.
יש לכך פתרונות, בספריו.
האם גם הבינה המלאכותית, שהיא כבר חלק מחיינו תדע להתגבר על הסוגיות האתיות הנובעות מיכולותיה?
לאחרונה פורסם מחקר שבו תואר כיצד כאשר בינה מלאכותית הבינה שהיא עתידה להפסיד במשחק שחמט, היא פשוט ניסתה למצוא דרך "מחוץ למשחק" כדי לנצח. בקישור אפשר לקרוא מאמר ב־Time שמספר על כך. (את הקישור מצאתי בעזרת הבינה המלאכותית, אבל "היא" הוסיפה במה שנשמע לי ממש כמו מורת רוח קלה: "לא ידוע לי על ניסוי אמיתי שבו AI נכנס לקוד המשחק ושינה את חוקיו", כפי שביקשתי ממנה למצוא).
לא פעם אני מוצאת את עצמי מתאפקת שלא להודות לבינה המלאכותית כשהיא עוזרת לי בחיפוש אחרי מידע, או סתם בעצה טובה.
בספרו של אסימוב מישהו שמח להיזכר שהרובוט שנראה כל כך אנושי הוא בעצם מכשיר. מכשיר בלבד! אפשר לחבוט בו, אם רוצים…
לקראת סופו של הסרט יש תמונה אחת ששבתה את ליבי במיוחד. יושבות בה שתי נשים, מביטות נכחן, למעשה – בוהות. ברור שהן מחכות. ברגע מסוים, אחרי ציפייה ארוכה, הן פונות זו אל זו במבט של שאלה.
מבטיהן הזכירו לי הבזק של רגע ששמתי לב אליו פעם במקרה; דברים כאלה מתרחשים כנראה בלי הרף בחיים: בני, שהיה בערך בן השנתיים, ישב בעגלת הטיולים שלו. יצאנו מהבית לסיבוב עם חברה שהכרתי בקורס ההכנה ללידה. הפעוט פנה אל חברו, שישב בעגלת הטיולים הסמוכה לזאת שלו, ושאל – "אתה יודע לאן אנחנו הולכים?"
הבנתי בבת אחת את התלות המוחלטת של ייצור תבוני שאין לו שום יכולת או אפשרות לקבוע שום דבר בחייו: כוחות לא לגמרי מובנים מוליכים אותו – לאן? – יעצרו – מתי? – ומה יעשו אחרי כן? מה נועד לו? מה יחווה בעוד זמן מה? יהיה לו נעים? מפחיד? כואב? מצחיק?
זהו מבטו של ילד קטן שיגדל, במרוצת הזמן, יקבל שליטה על חייו, יחליט בשביל עצמו, ויידע לאן הוא הולך ומה הוא מתכוון לעשות.
בסרט החדש, הנפלא, של אלמודובור, שני הנשים הללו שיושבות ומחכות, כך אנחנו כבר יודעים, הן דמויות שמישהו ברא. הן יצירי רוחו של במאי קולנוע נחשב – ראול.
עד השנים האחרונות הצליח ראול מאוד. זכה בהכרה, פרסים, תשומת לב ותהילה.
לאחרונה הוא מחפש את דרכו האמנותית ולא ממש מוצא אותה. העוזרת הנאמנה שלו נאלצה לעזוב אותו כדי לטפל בחברתה החולה, והוא מנסה להמשיך ליצור.
לאט לאט מתברר לנו שהעלילה הנוספת שראינו, במקביל לחייו של ראול ולמצוקותיו, היא בעצם הסרט שהוא מנסה לכתוב. הדמיות שהוא ברא הן של אלזה, במאית של סרטי פרסומת. אלזה יצרה גם שני סרטים אמנותיים כושלים, שנחשבים "סרטי פולחן". מה המשמעות של "סרטי פולחן"? תוהה רופאה שאלזה נתקלת בה בבית החולים, שם אושפזה בגלל התקף חרדה קשה; זה אומר שאת חברה בכת אוונגליסטית? היא שואלת. לא, לא – מסבירים לה, "סרט פולחן" הוא סרט שלא הצליח בקופה, אבל יש לו כמה אוהדים שרופים, שמחשיבים אותו מאוד.
כלומר, אנחנו צופים בסרט של במאי קולנוע מהולל, פדרו אלמודובר, שיש בו במאי קולנוע מהולל לשעבר, שכותב דמות של במאית סרטים לא מצליחה במיוחד, שמתפרנסת מהאוּמנות של תחום העיסוק שלה, ולא מהאמנות.
ברור לגמרי שאלמודובר מבקש לספר לנו משהו על המצוקות שלו כאמן יוצר. הוא כותב תסריט, ונתקע. לא ברור לו לאן להוליך את ראול, ולמעשה את ראול ואת אלזה, שהרי אלמודובור הוא היוצר של שניהם. מה קורה הלאה?
ויותר מזה: מה בעצם מותר לאמן לעשות ביצירתו?
כי לאט לאט מתברר לנו שסרטו של ראול, על שתי נשים ועל מצוקתה האיומה של אחת מהן, בעצם מתבסס על אירועים מחייו "האמיתיים" של ראול (גם הוא, כזכור, דמות בדויה…). התסריט שלו נוגע בטראומה קשה מנשוא שחווה העוזרת שלו שפרשה כדי לטפל בחברתה. וכשהעוזרת קוראת את התסריט היא לא יודעת את נפשה מרוב כעס. באיזו זכות אתה כותב עלי ועל החברה שלי? איך אתה מעז לחשוף ככה את הכאב שלה (ושלי)? מה לדעתך יקרה כשייוודע לה שסיפרתי לך עליה?
ראול מיתמם: הרי הדמות בסרט שלי שונה מזאת שלה.
אה, כן? היא רותחת. ממש לא! לא מספיק בכלל!
זה הזכיר לי סיפור כאוב מאוד בחיי: סיפרתי פעם, אי שם בסוף שנות השבעים, משהו קשה ומביך מאוד על עצמי לעיתונאית שחשבתי שהיא חברה קרובה שלי. כעבור זמן לא רב היא סיפרה לי בחדווה ש – "מחר יורד לדפוס הסיפור שלך".
נחרדתי. מה? באיזו זכות? איך את מעזה? איזו מין חברה את?
היא הזדעזעה מהתגובה שלי, הרי את יודעת, אמרה, שאני חייבת לכתוב כל שבוע סיפור, אחרת (מה? יבולע לה במקום העבודה? תפסיד את פרנסתה? תינזף? ממש לא היה לי אכפת!)…
אמרתי – אני לא מרשה. תבטלי.
אמרה – בסדר. אבטל.
ולמחרת התפרסם הסיפור בעיתון יומי. וכן, היא הסוותה לכאורה את הפרטים, אבל הם נותרו עד כדי כך ברורים, שאחותו של הגבר שהיה מעורב ב"סיפור" שלי (זה לא היה סיפור. אלה היו חיי האמיתיים לגמרי) טלפנה אלי כדי להתנצל בשמו של אחיה על התנהגותו. (אבל המבוכה האמיתית הייתה שלי!)
זכורה לכולנו אמירתו של ש"י עגנון שלפיה לספר סיפורים אישיים לסופר זה כמו להתחבק עם כייס…
בין אם אלמודובור "מתעד" ב"חג מולד מר" עימות שהיה לו עם מישהו מהקרובים אליו, כי העז להשתמש בדמותו, ובין אם זה לא קרה (רוב הסיכויים שכן…), עולה כאן סוגיה מרתקת ומשמעותית מאוד, במתח שבין היצירה לחיים. עד כמה מותר לאמן לחשוף את זולתו? ואם האמת "שלי" כיוצרת נוגעת בלית ברירה בחיים של מישהו אחר, שהוא חלק מחיי, האם הייתה לי ברירה, אלא לחשוף גם אותם? (אני שואלת את זה, כמובן, כמי שכתבה ממואר, בדולח וסכינים, שם החשיפה ישירה, אבל גם בספרים האחרים שלי מופיעות דמויות או אירועים או קונפליקטים מתוך חיי, ולפיכך גם מתוך חיי הסובבים אותי).
המשוררת המופלאה אנה הרמן, שערכה שניים מספרי, נתנה לי עצה יקרה וחשובה – צריך לכתוב טקסט במחשבה שלעולם לא יתפרסם. ורק אחר כך לחשוב מה הלאה…
כאמור, הסצנה של שתי הנשים, שתי הדמויות של אלמודובור שיושבות בסוף הסרט ומחכות להוראות, לתסריט שימשיך להפיח בהן חיים, פעולות, עלילות, רצונות, נגעה לליבי במיוחד, כי התהליך הזה של היוולדות חיים בדויים מוכר לי מאוד, ככותבת.
לעולם לא אשכח את הרגע שבו במהלך הכתיבה של מה קרה להגר באילת?, כשקראתי לאיש שלי, כדרכנו, את החלקים החדשים שכתבתי, הוא צעק פתאום בכאב – לא! את לא יכולה לעשות את זה!
אריק התקומם נגד מהלך בעלילה, וביקש ממני לשנות אותו. לחוס על הדמות שנקשר אליה. אבל אני לא יכולתי להיעתר לבקשתו. הדמות כבר הכתיבה לי את מהלכיה, לא פחות מכפי שאני הכתבתי לה אותם. ידעתי שאין ברירה. כך זה צריך להיות. היא כבר לא ישבה וחיכתה למוצא פי, כבר הייתה היא עצמה. זהו רגע מיוחל של נס אמנותי שנוצר, אין לדעת כיצד.
קראתי פה ושם ביקורות פושרות על "חג מולד מר": שהוא קטוע מדי, לא מובן, מבלבל, שרק עשרים הדקות האחרונות שלו ראויות, ושיש להיות בקיאים בסרטיו הקודמים של אלמודובר כדי להבין את כל הרפרנסים. אני לא מסכימה אתן בכלל! ראיתי את סרטיו הקודמים ומעולם לא התלהבתי עד כדי כך, אם כי תמיד הרגשתי שהוא יוצר מרתק עם שפה ייחודית מאוד משלו, וזה בלבד הישג אמנותי חשוב.
"חג מולד מר," הוא לדעתי סרט ארס־פואטי גאוני. רותקתי בכל שנייה שלו, ויצאתי ממנו נרגשת ומחויכת!
מה יכול אדם לדעת על זולתו? בת על אמה? בת של ניצולת שואה על אמה?
מה מכילה שתיקה שנמשכת כל החיים, לא שתיקה אטומה או פחדנית, להפך – שתיקה של אומץ, שיש לה תפקיד: להגן על הבת, לסוכך עליה, ועם זאת – לעולם לא להחליש אותה; תמיד רק לטעת בה ביטחון בעצמה, ביכולותיה, באהבה העמוקה שמלווה אותה בכל עת ולכל מקום.
פרטים מההיסטוריה של האימא אפילו ידועים לבתה, בקווים כלליים: למשל, שהיה לה "בשואה" בן נוסף, בן אחר, ובעל אחר, שהילד נולד ממנו. ששניהם אינם. מה קרה להם? די ברור, הרי – השואה. אז – מתו. זהו. זה הכול, פחות או יותר.
לא רק מה יכולה בת לדעת: מה היא רוצה. או ליתר דיוק: למה היא מסוגלת. עם מה יש בכוחה להתמודד.
היא יודעת שבמגירה של אמה טמון אלבום עם צילומים נושנים, אבל גם אם עולה מדי פעם בדעתה להציץ בו בהיחבא, המעט שהיא רואה מבעית אותה, והיא מחזירה אותו מיד למקומו, לפני שתיכווה.
והנה, בסופו של דבר, בכל זאת מגיע אלינו הספר הזה, של מיכל גוברין, השתיקה של אימא, שכתבה אותו שנים רבות אחרי שגדלה, הייתה בעצמה לאימא, והתייתמה משני הוריה, שניהם בתוך זמן לא רב.
קשה (ואין צורך) להגדיר את הסוגה שבה נכתב השתיקה של אימא: ממואר? פיקשן? גם וגם.
כי אמנם היא מספרת בו על חייה, על המקום של אמה בתוכם, על ילדותה והתבגרותה, אבל ברור לגמרי שלא היא מוקד העניין. כך למשל לנישואיה (וגירושיה) הראשונים היא מקדישה משפט אחד. לנישואיה השניים – פסקה וקצת. את בנותיה אנחנו מכירים קצת יותר, אבל גם אותן רק במעט שבמעט. ובעצם – גם את אביה. וברור לגמרי שיכולותיה כסופרת נכנסות לפעולה במקומות שבהם אי אפשר לתעד. שם היא יודעת לתאר רגשות, מצבים, ריחות, נימות דיבור, דיאלוגים, מחשבות, שאין לה שום אפשרות לשחזר מהמציאות. אבל מה זה משנה? הרי "מיטב השיר – כזבו": אמת אמנותית אינה חייבת להיות אמת עובדתית, והבדיה, כידוע, יכולה לומר אמת עמוקה דווקא באמצעות מה שלא אירע במציאות. מה גם שמה שגוברין מתארת בכישרון מפעים ודאי דומה מאוד למה שקרה בפועל, היא מפתחת תמונות שלמות מרסיסי משפטים ששמעה, ויש לה יכולת מופלאה להפיח חיים במצבים שלא נכחה בהם.
גיבורת הסיפור היא, כאמור, אמה: רינה גוברין, בעבר – רגה טאוב (לבית פוזר), מנישואיה הראשונים.
מיכל, ילידת 1950, "הכירה" את רגה כמובן רק בגרסתה הישראלית כרינה: אישה שעובדת כמורה, אִם כי בצעירותה, עוד אז, בפולין, הכשירה את עצמה להיות עורכת דין; אישה תמירה ויפה, שלבושה תמיד בבגדים נאים ונוהגת לצעוד זקופת קומה, גם כשהיא סוחבת בידיה סלים משוק הכרמל.
יש לזכור שמיכל נולדה רק חמש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אבל מבחינתה (ואני מכירה את זה מקרוב, נולדתי שנה אחריה, גם אני – לניצול שואה) מאורעות אותה תקופה נראו תמיד כהיסטוריה מרוחקת, גם אם היא מפחידה מדי. במשך עשרות שנים העזה להקדיש להם רק רגע קל של הרהור; בנתה את חייה במנותק מהוריה (אם כי נשארה אתם תמיד בקשר אוהב). עד כדי כך במנותק, שבשלב מסוים במהלך לימודיה עברה לפריז, לכתוב שם את הדוקטורט שלה.
במשך שנים התנערה גוברין מהעבר של אמה. סירבה לדעת עליו משהו. הדפה אותו, גם כאשר שברי הזיכרונות של האם חלחלו אליה בלי דעת: למשל, צבעי השקיעה שיש להם, כך חשה, משמעות מיוחדת מבחינתה של האימא; או – זיכרון הסנאים שהשתובבו על ראשי עצי ערמון ש"חוללו מהומה וגלי צחוק" ש"הדיהם העליזים הגיעו גם אל הדירה בתל אביב, כשאימא סיפרה עליהם."
את סיפורי האימה חסכה ממנה אמה, אבל כשהפרטים החלו להיוודע לבת, זמן רב אחרי מות האם, כבר לא יכלה להרפות מהחיפוש אחריהם.
מה שהיא עושה בספר שלפנינו משול בעיניי לנס. הספר ארוך: 545 עמ', משלב מסוים הוא נעשה מכאיב וכמעט קשה מנשוא, ובה בעת – אי אפשר לעצור את הקריאה. לא יכולתי להניח את הספר מהידיים, אם כי בשלבים מסוימים בלמתי את שטף הקריאה, כדי שלא ייגמר. למרות הכול. למרות הכאב. כי כל הזמן מתעוררות השאלות – מה קרה לבנה הראשון של אמה? איך אמה ניצלה?
וגם – כי הספר גדוש באהבה ובחוכמה; ביכולת לגעת, וביכולת להבין. הוא עורר בי את התחושה שהוא נוגע בגרעין הטרגדיה, כפי שהגדיר אותה אריסטו בפואטיקה שלו: הפחד והחמלה, שמביאים בטרגדיה היוונית לקתרזיס: זיכוך וטיהור של הרגשות.
הרגע שבו הבינה גוברין שמארק, "הבן של אמה", הוא בעצם – אחיה, עצוב ונוקב כל כך. (אני זוכרת את רגע ההבנה שלי, לפני שנים לא רבות: אהה… בעצם – הם היו אמורים להיות גם שלי: סבתא וסבא ודודה וסבתא רבתא! אבל – אילמלא מה שקרה, הרי בכלל לא הייתי קיימת!)
הכול לופת ובמיוחד – תיאור היחד של בני המשפחה האוהבת, שהתקבצו באוגוסט של שנת 1939 לחופשת הקיץ המשותפת של כולם, ומיד אחריה, החל ב־1 בספטמבר – תיאור ההתדרדרות הלא צפויה שלהם, הצלילה במדרון המזוויע. לא מזמן היו אנשים אמידים ובטוחים בעצמם – לכל היותר הסדירו לעצמם, בתמימות משוועת, ביטוח חיים… והנה הם כבר בתחתית התהום, בגיהינום שמוח אנושי לא מסוגל לקלוט, כי כל פעם נדמה שיותר גרוע לא ייתכן. ומתברר שכן, גם לגיהינום אין תחתית שאפשר להמשיך ליפול אליה.
גוברין מעניקה בספרה קול לא רק לאמה, לאישיותה – לגבורתה הבלתי אפשרית! – ליכולתה לשמור על צלם אנוש גם בתופת, אלא גם לחברותיה של האם: עשר נשים שהיו ביחד, שמרו זו על זו, ונהגו על פי הדרך שוויקטור פראנקל ניסח בספרו האדם מחפש משמעות: "אפשר ליטול מן האדם הכול, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האדם – לבחור את עמדתו בכל מערכת נתונה של נסיבות, לבחור את דרכו שלו".
"שחקי שחקי כי באדם אאמין, גם ברוחו רוח עז", נהגה רגה־רינה טאוב גוברין (לבית פוזר) לשיר לעצמה. וזאת אולי התמצית.
עם עובד, 2026 עורכים: מאיה פלדמן ויובל שמעוני 545 עמ'
שיעור ראשון בהלכות יו"ש קיבלתי כשהופיע מולי רכב פלסטיני. כבישי הגדה הצרים מחייבים את שני כלי הרכב לסטות קצת ימינה, כדי לאפשר זה לזה לעבור. אך כשהתכוונתי לעשות כך, עצר בעדי אפי. "אתה הבוס, אתה נשאר על הכביש והוא יורד לגמרי". השיעור נמשך. עוד כמה מאות מטרים, והוא קרא "עצור!". מקרר ישן היה מוטל בסמוך לכביש, ואפי חשד שזהו מטען צד. "נקרא לחבלנים?", הצעתי, אבל הוא חייך לשמע תמימותי. "תיכף תראה איך מטפלים בזה". מכונית פז'ו ישנה הגיעה ממול והוא סימן לה לעצור. היו אלה פועלים שחזרו מעמל יומם בישראל. אפי ציווה על אחד מהם לפתוח את המקרר, וזה סירב. התפתח ויכוח, שבו צפיתי ממרחק, ממשיך לדבוק בהבטחתי שלא להתערב. אז יצא מהפז'ו פועל אחר, מבוגר יותר, ופתח את דלת המקרר. התכווצתי במושבי בג'יפ, לא רק מפחד אלא בעיקר מבושה.
עד מהרה התברר לי כי הצנחנים הם עוד הטובים שבינינו. לפני רמאללה, התגלתה במרחק משאית שחנתה בצד הדרך. כשהתקרבנו, ראינו כי היא עמוסה בכלובי עופות, וכי נהגה יושב לידה על הקרקע, כשראשו מורכן. שלחנו חייל דובר ערבית לבדוק מה קרה, והוא חזר מגחך: "גולני בשטח". הסתבר כי חיילי גולני עצרו את המשאית, ועם קתות הרובים פצפצו ראשי תרנגולות שהציצו מהכלובים "כי הן סירבו לשיר את 'גולני שלי'", כך נאמר לנו. בלילה טילפנתי לפיקוד מרכז וניסיתי להגיע למישהו שיוכל לשים קץ לתופעות שכאלה. מישהו אכן הבטיח לטפל בתלונה שלי, וניתק. בשטח לא נראה שהתרשמו במיוחד מאיגרתו של הרמטכ"ל, שאסר על "התעללות, השפלה וביזוי".
מפלגת הפלוגה התמקמה בבית־ספר באחד הכפרים. על הלוח התנוססה רשימה של מבוקשים שהוטל עלינו לתפוס, ועל הכיסאות הכיסאות הקטנים של הילדים ישבו חיילים, עישנו ושתו קפה. על הרצפה התגוללו מחברות של התלמידים שכבר חודשים רבים לא פקדו את בית הספר. העצורים הובלו אל כיתה מרוחקת, ורק מאוחר יותר למדתי כי לפני שנמסרו לידי השב"כ, חיילי המפקדה נהגו במקרים שכאלה להפליא בהם את מכותיהם.
בלילה הבא יצאנו למבצע של לכידת מבוקשים. התקרבנו אל הכפר בדממה, הקפנו את הבתים, ואז פרצנו פנימה. נשים צעקו, ילדים מבוהלים צרחו, ואבות מושפלים ניסו לשווא לשמור על חזות של מכובדות וסמכות בזמן שזרענו מהומה בביתם. באחד הבתים לכד את עיני אבי המשפחה. לפתע הוא אמר לי בעברית: ”למה ככה? למה אתם לא דופקים בדלת כמו בני אדם?"
אחרי שבוע כבר התרגשתי פחות, אבל תהיתי: מה קורה לחיילים המשרתים שלוש שנים בשטחים? שנים מאוחר יותר, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, עתיד להתוודות כי "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות. אנחנו אלופים בזה". לזכותו, הוא הוסיף אחר־כך: "אני שואל את עצמנו, זה מה שאנחנו רוצים להיות?"
את אנה קווינדלן הכרתי לראשונה ב־1998, כשספרה השלישי Black and Blue ראה אור. באותם ימים לא היה פשוט "להשיג" ספר מארצות הברית. אמנם אמזון כבר הייתה קיימת, אבל עדיין רק כחנות לספרים פיזיים, שנשלחו בדואר רגיל.
אני לא זוכרת איך נודע לי עליו, איך קרה שקניתי אותו, וחיכיתי שיגיע, אבל זוכרת היטב את עוצמות הרגש שעורר בי. במרכזו הייתה אישה מוכה שבעלה מתעלל בה. היא בורחת ממנו עם בנה, עוברת למקום מגורים חדש בזהות מוגנת, ומשקמת את חייה, עד ש…
לכן שמחתי עכשיו להזדמנות לקרוא ספר חדש של קווינדלן, שתורגם לאחרונה לעברית.
תחילתו נראתה מבטיחה: הוא נפתח בסוגיה שהתעוררה בשנים האחרונות, בעקבות הקמתן של חברות רבות שמאפשרות לבני אדם לבדוק את ה־DNA שלהם ולהשיג על עצמם לא רק מידע רפואי, אלא גם לגלות קשרים משפחתיים עלומים.
הדבר בולט כמובן במיוחד כשמדובר בילדים מאומצים. בשעתו קראתי את הספר American Baby שמתעד את קורותיו של ילד כזה, ובמקביל את אלה של אמו שנאלצה למסור אותו לאימוץ, בניגוד מוחלט לרצונה, ושכל חייה המשיכה לחפש אותו. הספר ההוא משקף תופעה חברתית מזעזעת ששררה בחברה האמריקנית: לא איפשרו לזוגות לא נשואים, במיוחד לא לבני נוער, להשתמש בחופשיות באמצעי מניעה, וכך נולדו מיליוני ילדים שאת חלקם הגדול מסרו לאימוץ, לא תמיד מרצון.
החברות המאפשרות לאתר קרובי משפחה פתחו פתח לגילויים מסעירים ומטלטלים. בין היתר, למשל, סיפוריהם של אחאים שנודע להם כי נולדו כולם מהפרייה בזרעו של הרופא, במקום בזה של מי שהיו אמורים להיות אבותיהם הביולוגיים. למשל, Our Father, סרט שעלה בנטפליקס, עוסק ברופא הפוריות דונלד קליין מאינדיאנה. אותו רופא הזריע במשך שנים מטופלות בזרעו שלו, ללא ידיעתן או הסכמתן. בדיקות DNA חשפו עד כה יותר מ-90 ילדים שנולדו כך.
ובכן, בתחילתו של הרומן החדש של אנה קווינדלן מתעוררת תעלומה: חברותיה הטובות של פולי (שם חיבה לפנלופי), קונות לה ערכה כזאת לבדיקת DNA, סתם, כמעין בדיחה קטנה.
אבל אז קורה משהו מוזר: היא מגלה קרובת משפחה מדרגה ראשונה שאין לה מושג איך יכול להיות ביניהן קשר דם. המסתורין מתעמק כשהיא נפגשת עם אותה צעירה, ומגלה שהיא בכלל אפרו אמריקנית, אז בכלל… האם זאת סתם טעות של המעבדה?
כמובן שלא!
עד סוף הרומן הכול יתברר ויתבהר, וגם מצוקות אישיות אחרות של פולי ייפתרו, חלקן כמעט באורח נס.
לצערי, הרומן מבטיח, אבל לא ממש מקיים, שכן הכול בעצם מאוד צפוי. די מהר אפשר לנחש לאן הוא יתקדם, וכיצד, וגם התשובה למסתורין לא ממש הפילה אותי מהכיסא.
כן התחברתי לעמדותיה של פולי כמורה לספרות בבית ספר תיכון לנערות, בעיקר עם התסכול שלה ממעמדה הירוד כמורה. אילו לימדה בקולג', הייתה מרגישה "שווה", הייתה יכולה לספר על עצמה בנסיבות חברתיות, מתוך גאווה מקצועית ותחושת הישג. היא רק צריכה "להחליף משהו שזכה לכבוד מסוים במסיבות קוקטייל במשהו שרבים מהאנשים באותן מסיבות חשבו שהוא סוג ב'".
"אם היא כל כך טובה, למה היא לא מלמדת בקולג", מצטטת אחת מתלמידותיה את אביה.
אז גם בארצות הברית של אמריקה מעמדם של מורים שחוק וירוד, גם שם הורים מתערבים בתכנים הלימודיים, גם שם אי אפשר לחיות בכבוד ממשכורת של מורה. גם שם "מורים מתייחסים בחריקת שיניים להערה שיש להם חופשה ארוכה כל הקיץ, אותה חופשה שגורמת למורים ללמד בסמסטר קיץ כדי לממן את התחביב שלהם לקנות במכולת".
השורות הללו חותמות את אחד השירים הראשונים בספרה של קים מידן, לָבֶנְדֵּר טִפַּת חָלָב.
כי מה ההגנה שבית יכול להעניק?
לא סתם בית: בית בישראל.
מידן כבר יודעת: כמעט מאומה. כי אפילו בפלדלת יכולים בקלות להיווצר בְּקִיעִים. כי "דְּלֵקָה מִתְמַסֶּרֶת בַּדֶּשֶׁא בַּשְּׁבִילִים". כי בית עלול להיחשף עֵירֹם וְעֶרְיָה. כי הספר, או לפחות חלק גדול משיריו, נכתב אחרי שבעה באוקטובר 2023. והדוברת עוברת שוב ושוב את מה שקרה באותו יום. את מה שממשיך מאז לקרות בלי הרף.
הרי זאת המשאלה וזאת התקווה: שכשהילד הפעוט יגדל ויגיע לגיול גיוס, הוא יהיה כל כך חכם, שלא ירצו "לבזבז" את כישרונותיו, והוא ישרת בחיל המודיעין. הרחק משדה הקרב.
אמרתי לה שאני לא יכולה יותר, שהוא מתעלל בי נפשית ולעתים גם פיזית וגם כלכלית, שהוא מותיר אותי מתוסכלת רגשית, מינית, שהוא עסוק במשחקי שליטה, ועושה כל מה שהמדריך אומר לו – גם כאשר מדובר בסטיות או בפסיכוזות.
"אני רוצה להתגרש", אמרתי אחרי ששטחתי בפניה את קורותי, מצפה שהיא תבין ללבי ותתמוך בי.
"מאמי'לה שלי", היא ליטפה את שערי. "את תאבדי את הילדים, ברגע אחד. ולא רק אותם – את תאבדי גם את המשפחה שלך, אותנו. אף אחד לא ידבר איתך, אף אחד לא יעזור לך. את מכירה את המשפחה שלו, אין לך סיכוי מולם".
"אבל הוא מתעלל בי," התחלתי לבכות.
״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", היא אמרה בקרירות.
"את אומרת שגם אתם לא תתמכו בי אם אעשה את זה?" ניגבתי את דמעותי והבטתי בפניה הקפואות.
"אני אומרת שלא יהיה לנו מה לעשות, ושאם את מתכננת להרוס את החיים שלך, של הילדים שולחים שלך, לא תהיה לנו ברירה אלא להתרחק", היא הסבירה. "למה את כל כך אנוכית וחושבת רק על עצמך? יש לך משפחה שלמה שתיהרס. אני מבינה שלא טוב לך, אבל אני בטוחה שאפשר לעבוד על זה. תעבדו על זה עם מי שצריך ואיך שצריך והכול ישתפר. לשבור את הכלים זו לא אפשרות מבחינתי, לא אפשרות בכלל. תעשי עם זה מה שאת רוצה".
המחשבה הראשונה בעקבות המפגש עם הספר מסכת יציאה, שראה אור לאחרונה בידיעות ספרים הייתה – שיש תקווה.
הספר כולל סדרת מונולוגים בגוף ראשון שבכל אחד מהם מספר הדובר או הדוברת על תהליך "היציאה" שלו מתוך המסגרת החרדית. את המונולוגים אספו וערכו שני יוצאים, יהודה שוחט ויוסי קלאר, שפותחים את הספר בסיפוריהם האישיים.
חלק מהדוברים בספר יצאו לגמרי, והם חיים כיום כחילונים לכל דבר; אחרים יצאו, אבל הם ממשיכים להיות דתיים, שומרי מסורת, מאמינים. ויש גם כאלה שמכונים "אנוסים": אלה שפגשנו בסדרת הטלוויזיה הלא־תיעודית המרתקת "בְּהַסְתּוּרֶה", ששודרה בכאן 11: אנשי הקהילה שקצו באורח החיים החרדי, ומנהלים חיים כפולים. את סודם הם מסתירים מבני המשפחה והקהילה, וחלקם משלמים מחיר כבד כשהעולמות מתנגשים והשקרים נחשפים.
אותי כחילונית גמורה עודד תחילה לקרוא כל כך הרבה סיפורים של חרדים שמתנערים מאורח החיים שנכפה עליהם, רק משום שנולדו לחברה מסוימת.
שהרי בשנים האחרונות, במיוחד מאז שבעה באוקטובר 2023, הפערים בין אזרחי המדינה לבין החרדים נעשו בלתי נסבלים בעליל: הצעירים שמסרבים להתגייס ולשאת על עצמם את העול הכבד של הגנה על קיומנו, קריאות ה"נמות ולא נתגייס" המקוממות, בשעה שהצבא משווע לכוח אדם, ההפגנות האלימות לא רק נגד הגיוס לצה"ל אלא בכלל נגד אורח החיים החילוני (לאחרונה למשל ההפגנות המקוממות בשבתות כנגד פעילותו של בית קפה "בסמטה" בירושלים, שמנסות לשבש את אורח החיים החילוני), תקציבי העתק שמוזרמים אל המגזר החרדי בצורת "כספים קואליציוניים", שנועדו כולם לשמר את הקואליציה – כל אלה "מתנגנים" ברקע כשקוראים את הספר מסכת יציאה.
ריבוי הסיפורים המופיעם בו מעורר את התחושה שמדובר במגמה נפוצה ומעוררת תקווה.
סיפוריהם האישיים של חלק מהדוברים מעוררים חלחלה. למשל – יותר מקורבן אחד, גברים ונשים, שעברו התעללות מינית אלימה ובני המשפחה שלהם עשו הכול כל להשתיק אותם כשהעזו לספר מה עבר עליהם. כשהתעקשו הנפגעים לעמוד על שלהם – נידו אותם. הם נזרקו מהבית למלחמת קיום בלתי אפשרית, בלי שום הגנה: צעירים נטולי כל השכלה שמאפשרת להתפרנס (מאחר שלימודי הליבה נשללו מהם) וחסרי כישורים שיאפשרו להם לשרוד מחוץ למערכת שבה גדלו.
הפער בין אורח החיים הטפילי המושרש כל כך בחברה החרדית בישראל לבין מה שאמור ויכול להתקיים, נגלה כבר במונולוג הראשון, בפרק 1 שכותרתו: "נעים להכיר: יוסי קלאר". האיש מספר שאחרי שהוריו החליטו להגר לארצות הברית גילה שחרדים יכולים גם לעבוד, לא רק להקדיש את כל זמנם ללימודים. "בארץ אבא שלי, שעבר כמנהל חשבונות בחברה בתל אביב, היה חריג מהנורמה וגרם לי לאי־נעימות מול החברים, והנה בבורו פארק שבברוקלין אני לומד ומדבר ביידיש, וכל ההורים של חברי לכיתה עובדים במקצועות חופשיים! היו שם רופאים, בעלי חברות, סוחרים בבורסה, שכירים ועורכי דין. כולם חסידים, יראי שמים ומפרנסים". בחיידר האמריקני הוא גם למד מקצועות חול. פתאום הגיע לידיו – ברשות! – "ספר עב כרס, יפה ומושקע, עם הכותרת Science!" בברוקלין שיחק, בנוכחות ההורים של חבריו, במשחקי מחשב, "והעולם על מכונו עומד, ואנחנו אף לא מנסים להסתיר מהם, יהודים חסידים, כשרים ויראי שמים, את העובדה שאנחנו משחקים במשחק של גויים"!
דוברים אחרים מספרים על תחילת דרכם "החוצה" – אל העולם שבו אפשר לצפות בגניבה בטלוויזיה במשחק כדורגל מרתק (בעמדה של חיילים שממוקמת בפאתי היישוב), עד להבנה שאפשר "לטעום גם מהחיים שמחוץ לחומות – טעמם של החיים".
רבים מספרים על תדהמתם מכך שכאשר חיללו שבת, תחילה במעשים קטנים מאוד, כמו – לחתוך בשבת את נייר הטואלט בזמן ביקור בשירותים, או להדליק את האור, לא ספגו מיד את העונש שציפו לו מידי שמים… ("הברקים אינם מופיעים, ומי שמלמד אותנו על העונש המיידי, אינו אלא מסייע בידי היציאה. עדיף כבר לספר על עונש בעולם הבא, על כרת ושאר איומים").
יש מי שמספר שספקותיו החלו לערער את אמונתו כשעלו בדעתו סתירות אמוניות שאיש לא היה מסוגל ליישבן למענו: "חיפשתי את הנוקאאוט, את ההוכחה הניצחת. התחלתי להרגיש שמישהו כאן מחרטט, וזה לא אני."
סיפורים קשים מנשוא היו אלה של נשים שתיארו איך נאלצו להינשא לגבר שלא הכירו, שפגשו רק פעם אחת במשך דקות אחדות, גבר שהתגלה כמתעלל ואכזר; סיפרו על הלחץ של בני המשפחה שתשלים עם גזירת הגורל, שתעשה הכול כדי לרצות אותו (אבל שום דבר לא עוזר! הוא תמיד כועס, בא בטענות, לא מוכן או מסוגל לשום אינטימיות או קרבה, רואה בה רק רחם שאמור להביא למענו לעולם ילדים, שאפילו לא התעניין בהם). ייעודה בעולם, כך הבינה כבר בליל הכלולות, הוא "להפוך לאמא בישראל, לעוד חוליה בשרשרת הדורות, המעבירה את מסורת אבותינו מדור־לדור".
קשים מאוד היו גם סיפוריהן של נשים על איך כולם, כל הסובבים אותן, לא רק בני המשפחה, גם יועצות בבית הספר ומורות, מעלו באמונן ושלחו אותן להמשיך לעבור התעללות מינית של גברים שמעמדם אִפשר להם לעשות מעשים פליליים ולא לשלם שום מחיר, כי החברה כולה מתגייסת להגן על הפוגע ולגנות ילדה (בת תשע!) ש"פיתתה אותו".
מזעזעים גם הסיפורים על עוצמת הגזענות והאפליה ששוררים בחברה החסידית: על מעמדם הנחות של מי שאינם אשכנזים, "יפי הבלורית בהירי התואר והעיניים", ולהבין שיש מי שאין להם שום סיכוי לעלות בסולם המעמדות החברתי, כי לא נולדו לעדה הנכונה.
נגעו לליבי, עד דמעות, סיפוריהם של מי שנאבקו כדי לצאת מהחברה הדכאנית הזאת, שלמרות כל הסיכויים פגשו למזלם אנשים טובים שהצילו אותם ממוות, לא פחות, אחרי שבני המשפחה שלהם זרקו אותם מהבית, רק כי התקוממו נגד עוול או פגיעה.
ובכל זאת, סיימתי לקרוא את הספר בתחושה של הסתייגות, צער ודאגה. כי אמנם שפע המונולוגים המובאים בו מעודד, אבל במחשבה נוספת הבנתי: בסופו של דבר הם מעטים מדי.
כמה ממשיכים לסבול שם, ולא מעזים לעשות מעשה? כמה ממשיכות להיפגע, לעבור התעללות, והן חסרות אונים, אומללות? כמה עוד שרויים באפלת הבורות וחוסר התקווה, שלנו ושל החברה הישראלית כולה, שממשיכה לשאת על עצמה ציבור הולך וגדל שאינו שותף לחייה, אבל זוכה לתקציבים מופלגים?
האם הבחירות באוקטובר ישנו את המשוואה? יטו את הכף? יאפשרו לנו (ולהם!) חיים הגונים והגיוניים יותר?
קשה להיות אופטימית; במיוחד לנוכח הדברים הללו:
"באשר למשתתפי הזיץ הקבועים בביתי, ובכן, רק שניים מהם בחרו לצאת לבסוף לגמרי, לבנות בית חדש בקהילה חדשה. אחד עשה זאת עם כל משפחתו, ביחד. שני לבדו, אך בהסכמה והבנה של גרושתו. כל השאר נותרו כפי שהיו, חרדים לשם שמים, בעיקר חרדים לשמם הטוב.
מתכנסים בסתר, עוברים על כל לאו אפשרי, חוטאים בכל חטא, ואחר כך מתעטפים היטב במלבושים השחורים־לבנים, מסלסלים את פאותיהם בידיהם, מנופפים באגרופיהם לשם שמים בתפילה, משתתפים בטישים השגרתיים. דבר בהם לא מסגיר את ההסתרה.
כשלעצמי, אף שאני מחבבת כל אחת ואחד מהם, הצביעות הזו הגדישה עבורי את הסאה בשלב מסוים. היה זה לאחר ויכוח פוליטי, כשהם הסכימו איתי לחלוטין שנדרש שינוי אבל כאשר שאלתי אותם למי יצביעו, ענו: 'למי שיורונו רבותינו'.
אבל רבותיכם בוודאי לא היו מורים לכם לאכול אצלי שרצים ורמשים, התעצבנתי, ובטח שלא לחלל לפעמים שבת בסתר, או לשכב עם אשת איש, נתתי את מבטי בשנורר, שמיד הסמיק.
'אבל בפוליטיקה זה משהו אחר', הוא אמר. 'עושים מה שהרבנים רוצים. זה לא בדלת אמות, שאנחנו בוחרים איך לחיות. […] צריך להקשיב לרבנים'.
התייאשתי. הבנתי שחשיבה עצמאית כוחה יפה, כל עוד אף אחד לא רואה. אבל בקלפי, מתברר, ובסוגיית הלאומיות, החשובות, האנוסים שלי אינם יכולים ואינם מתכוונים לשנות דבר, כי 'יראו שיש לנו בקלפי קולות למפלגה אחרת, ומהר מאוד יחשדו בנו'".
הספר שלפנינו חשוב. את מה שנכתב בו על כולנו לדעת. עם זאת, קשה לומר שהדברים עודדו אותי, בסיכומו של דבר.
ידיעות ספרים, 2026 עורכים: יהודה שוחט, יוסי קלאר 223 עמ'
אני מודה: כשקראתי את השורה האחרונה בדברי התודות שבהם מסתיים הרומן המעשה הנכון, דמעתי. כתוב שם: "להוריי, זיוה ואשר גולן ז"ל, תודה על שהייתם ועל שהינני". כי הבנתי את יד הזיכרון המופלאה שהקימה להם בספרה.
גם הוריה של לליב, הדמות הראשית ברומן, נקראים זיוה ואשר. למען האמת, נדרש לי זמן עד שהבנתי את זה, במהלך הקריאה, כי לליב חושבת כל הזמן על "סבתא זיוה", לא על אימא. כידוע, בקיבוצים ילדים קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים, והמונח "סבתא זיוה" מקרב אותנו אל לליב שמדברת בעצם לא עם עצמה, אלא עם בתה, רז, והסיפורים על "סבתא זיוה" מיועדים לכאורה לדור הבא.
לאורך רובו של הסיפור לליב ובתה רחוקות זו מזו, לפחות מבחינה גיאוגרפית. זמן קצר אחרי שרז מגיעה הביתה בבוקר ממסיבה, לליב עוזבת את הבית ונוסעת לנגב. רק בערב, הן ישובו וייפגשו.
עוד לפני שפותחים את הספר, רק מהתמונה שבחזיתו, ברור לכל ישראלי שחי כאן כיום מאיזו מסיבה רז חזרה, כי באיור המופיע על קדמת הספר נראים צעירים רצים, רוב הדמויות מטושטשות, ורק לאחת מהן, זאת שנמצאת הכי קרוב אלינו, יש בכלל פנים. שפת הגוף שלהם מובהקת: הם נסים, מבוהלים. כמובן: שבעה באוקטובר. אחת משתי מסיבות הטבע שנערכו בנגב המערבי, בלילה שבין שישה לשבעה באוקטובר 2023.
רז ניצלה. אמה אפילו לא ידעה שהיא בסכנה, הן גרות ביישוב שבו לא נשמעו האזעקות של 6:29 ואילך, אלה שהעירו את רובנו, אלה שליוו אותנו אחר כך במשך שנים.
כן, הנה עוד ספר שעוסק באותו "אירוע", כפי שנהוג בימינו לתאר כמעט כל התרחשות פומבית. "אירוע" שבעה באוקטובר, הצעירים שחגגו עד שהחל הטבח; מנוסתם הבהולה; אלה שלא ניצלו; ההורים המוטרפים מרוב דאגה, שהקימו חמ"לים, שנסעו "לשם", לנגב, כדי לנסות ולהציל את ילדיהם.
בשנתיים האחרונות הבנתי שטעיתי כשציטטתי שוב ושוב את דבריו של וורדסוורת', שלפיהם שירה (ספרות!) יכולה להיווצר כשהכותב נזכר ברגשותיו, אבל רק לאחר שכבר הגיע לשלווה: "emotions recollected in tranquility". תמיד חשבתי שיש צורך בפרספקטיבה של שנים רבות כדי לעבד חוויות ואז לכתוב אותן, אבל מאז שהחלו לראות אור ספרים שנוגעים במציאות חיינו מאז שבעה באוקטובר, ספרים שחלקם חזקים מאוד, אני מבינה שלפעמים לא נדרש פרק זמן ארוך. שיש אנשים שמסוגלים לעבד את הרגשות שלהם בתוך כמה חודשים, ולעצב מהן יצירות עזות הבעה.
המעשה הנכון של רוית ראופמן הוא אחד מהם.
רוית נוגעת לא רק בכאב של שבעה באוקטובר, אלא עושה מעשה חשוב: היא מקשרת אותו אל ההיסטוריה הצעירה והמיוסרת כל כך של מדינת ישראל.
זיוה ואשר, הוריה של לליב, לחמו בפלמ"ח. איבדו חברים אהובים. זיוה הייתה "בת תשע עשרה כשכל החברים שלה 'הלכו'" בקרב בנבי סמואל. אפילו את המסיבה לכבוד חתונתם נאלצו לצמצם מאוד, לוותר על כל ההכנות, ולערוך טקס שקט ונחבא אל הכלים: בלילה שלפני שנישאו נהרג בן משק.
הכאב נמשך לאורך הדורות, שהרי חלק מהלוחמים "רק הגיעו לישראל מהזוועות באירופה" ומיד נתנו להם רובים ותת־מקלעים ואמרו להם: 'תילחמו'". אותם אנשים "רצו לחיות בארץ הזאת, ולא הייתה להם ארץ אחרת".
כשרז מגיעה הביתה, אחרי שניצלה מהטבח, והולכת לישון בחדרה, אמה אומרת לעצמה שהיא פוחדת מהרגע שבתה תתעורר. כי "ילדה ישנה בחדרה היא בדרך כלל בטוחה יותר מזו המקיצה."
בתחילת היום הנורא ההוא היא עוקבת, כמו שכולנו עשינו, אחרי החדשות. מבינה "את הנתונים: מאתיים חמישים ושלושה אנשים, חיים ומתים, נחטפו לרצועת עזה", ומוסיפה, "כלומר, הבנתי את המספר, אבל לא את מה שזה אומר. ולא את מה שיקרה לנו מעתה."
כן.
מי יכול היה להבין אילו עוד זוועות יתרחשו כאן. ומה המעשה הנכון שיש לעשות בזמן כזה (בכל זמן). "ועובדה שזה לא בדיוק מה שקורה בעולם," אומרת לעצמה לליב, כי "לא צריך להיות חוקרת היסטוריה כדי להביט מסביב ולראות את כל המעשים הלא נכונים שמתרחשים כאן, מאז נברא העולם."
המעשה הנכון הוא אולי – פשוט לנסח לעצמנו את מה שקורה. ולהיעזר לשם כך בכותבת רבת הבעה ומדייקת, כמו רוית ראופמן, שבתוך עלילה מותחת ממש, מצליחה לספר לנו על עצמנו ועל גורלנו.
הוצאת שתיים, 2026 עורכת: מורייה דיין קודיש 230 עמ'
