ב־1984 עלה לאקרנים בישראל סרט שעורר סערה. כך לפחות נכתב בעיתון "חדשות" בנובמבר 1984, אחרי שהוקרן בכנסת: "הכנסת סערה מאחורי הסורגים" הייתה הכותרת. ועם זאת, "רבים מחברי הכנסת זמזמו ביחד עם בועז שרעבי" ו"בתום ההקרנה פרצו במחיאות כפיים לעצמם". (לעצמם? כן… כך נכתב בעיתון…).

חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד) "מחה נגד הסרט". לדבריו, "יש בסרט הזה הלקאה העצמית. צריך להיות יפה נפש אבל לא יפה נפש טיפש", וצ'רלי ביטון "ממלמל לעצמו בזעם "תראו איזה חולים יש בבית הזה'".

אורי ברבש, הבמאי, קרא מכתב נרגש של ניצולת שואה, והטיח בזעם במיכאל איתן, "אם אתה מתעלם מהמכתב הזה, אתה חסר רגשות".

לטענתה של גאולה כהן לפיה הסרט "תמים", השיב יוסי שריד כי "הסרט הזה הוא תשובת האהבה לשנאה, שנאת הערבים ושנאת הזר. כבר ראינו לאן הוביל אותנו התחכום".

"מאחורי הסורגים" זכה להצלחה רבתי, בישראל ובעולם. הוא היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרטים הזרים, ונחשב לאחד מאבני הדרך של הקולנוע הישראלי.

הסרט מציב אסירים יהודים וערבים בחזית אחת מול סגל הסוהרים המושחת של בית הסוהר. אורי שיושב על שוד מזוין ועיסאם שיושב על פעילות עוינת, חוברים למלחמה של סולידריות מול ממסד דכאני שמלבה שנאה.

אמש הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים עותק דיגיטלי משוחזר של הסרט, שהפיק ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים.

היה מדהים ומזעזע להיווכח עד כמה ארבעים ושתיים השנים שחלפו מאז שהוקרן לראשונה לא שינו מאומה. עד כמה הסרט רלוונטי לימינו, לא פחות, אלא יותר.

לפני שהסרט הוקרן דיברו יוצריו.

בני ברבש הוא תסריטאי, סופר וקצין במילואים, אחד מהפעילים והנואמים הבולטים במחאות נגד הממשלה. מאז מחאת בלפור (2020-2021), איש שקולו מוביל בהפגנות ברחבי הארץ. להלן דבריו באחת ההפגנות בהבימה:

(על ספרו החשוב כל כך הקפות שניות, שנוגע במה שעובר עלינו מאז כאן בישראל מאז שבעה באוקטובר כתבתי כאן).

וכאן הדברים שאמר לפני ההקרנה המחודשת של הסרט:

בני ברבש

להיות חופשי, כמו שאומר אורי במונולוג המניאקים, זה לבחור!

להיות נאמן לערכים הכי בסיסיים של הדמוקרטיה הליברלית ברוח מגילת העצמאות.

לא דמוקרטיה שמדירה 20 אחוז מאזרחיה ומתייחסת אליהם כמצורעים.

לא הדמוקרטיה הנֵכָה שאִפשרה לנאשם לכהן כראש ממשלה!

לא הדמוקרטיה המזויפת שמפעילה שתי מערכות משפט – אחת לכובשים והשנייה לנכבשים.

לא דמוקרטיה שמאפשרת לגזענים כהניסטים להיבחר לכנסת ומֵתִירָה למורשעים לכהן כשרים בממשלה.

לא דמוקרטיה שמניחה לעסקנים דתיים לרדת לחייהם ולמותם של אזרחים חילונים, לקבל על כך שכר מהמדינה, ובאותה הזדמנות לחלץ את בניהם משירות צבאי, לחיות מכספינו ולשגשג מהקזת דמם של בנינו ובנותינו!

לא הדמוקרטיה המפרשת את הכרעת הרוב כהֵיתֵר לרמוס את זכויות המיעוט, לשרוף את מגילת העצמאות. לסרס את שומרי הסף. להכניע את מערכת המשפט. לצפצף על החוק ולהפוך את גופי הביטחון למשרתיה הנרצעים של הממשלה.

לא דמוקרטיה שבה הממשלה מתעדפת את צרכיה הקואליציוניים על חשבון הצלת אזרחיה שנחטפו על ידי אויב אכזר – שהיא עצמה האכילה וטיפחה!!!

הבחירה של עסאם ואורי במהדורה המחודשת של "מאחורי הסורגים" – ואני מקווה שכולם כאן מזדהים איתם – היא בדמוקרטיה שתטוהר מהסחי, מהרפש, מהעיוותים ומהסילופים ותשיב אל כנם את החרות האמיתית, השוויון המלא, האחווה והחתירה לשלום.

הקהל אמש היה אוהד. חברת הכנסת נעמה לזימי (המבורכת!) הגיעה, ונשארה עד הסוף. היה ברור שכאן לא ימחו נגדו, אדרבא, ההתרגשות הייתה מוחשית וברורה עוד יותר מאי פעם.

העותק המשוחזר של הסרט הוקרן אתמול, יום שלישי בערב, ב־14 ביולי 2026. יום שבו עבר בכנסת החוק המופקר להקפאת מעצרי עריקים חרדים, כלומר – חוק הפטור ממעצרים למשתמטים. כמו כן, במסגרת ההסכמות הקואליציוניות, קודמו חוקים נוספים ובהם אישור חוק יסוד לימוד תורה. כל אלה נועדו כמובן לשלם אתנן לחרדים כדי שימשיכו לתמוך בשלטונו של נתניהו.

זוהי "דמוקרטיה נכה", כדבריו של ברבש, שיש להמשיך לפעול נגדה בכל הכוח ובכל האמצעים.

ובינתיים – אני ממליצה בכל פה על "מאחורי הסורגים". אם יש בו תמימות, היא נובעת רק מחוסר הידיעה של יוצריו (של כולנו!) לקראת מה עוד אנחנו הולכים. עד כמה מצבנו עוד יורע בעשורים הבאים, ולא רק בגלל טבח נתניהו, שהיה, כך אני מקווה, השיא שממנו נוכל רק להשתקם.

תעקבו אחרי הפרסומים. אם "מאחורי הסורגים" יוקרן גם אחרי תום הפסטיבל, רוצו לראות אותו – שוב, או בפעם הראשונה!