את סגנון רישומיה של האמנית מרב שין בן־אלון הכרתי מספרה הקודם, חמש רגליים, שבו פרשה לראשונה סיפור ש – כך כתבתי עליו באוגוסט 2020 – "אינו נצעק אלא נרמז, ובכל זאת נשמע היטב". בחמש רגליים סיפרה שין בן־אלון על סודות מעברו של אביה. הכול נרשם בקווים עדינים, מינימליסטים, בשחור ואדום.

סגנון הרישומים חוזר גם בספרה החדש, VENICE, אבל עניינו, כך ברור ממש ממבט ראשון, שונה מזה של קודמו. 

כבר ממראה הכריכה הקדמית אפשר להבחין שמדובר כאן באיזשהו פצע מפחיד: האם רואים בו שריטה עמוקה בגוף? ואולי זאת בעצם – איזו מחשבה מבעיתה – וגינה פצועה ומדממת?

מדפדפים ורואים, ממש בעמודים הראשונים, רישום של תחתונים מנוקדים, שולחן הפוך, ו – הו! כמה מחריד! – גלגל, אולי של אופניים, שיוצא ממנו מוט, וזה ננעץ מלמעלה לתוך מפשעת של אישה. היא עצמה אינה נראית. אין לה פנים, ובעצם גם לא גוף, חוץ מאשר המקום הזה שבו הרגליים מתחברות זו לזו ומשהו אלים, קשה, ופוצע – מפלח אותו. 

הדפים מלאים במלבנים ריקים: אלה השתיקות הבלתי נמנעות שמופיעות בין פרטי הסיפור ההולך ונגלה לעינינו, וביניהם – מה שמתפרש כשלוליות של דם, או של הילכדות שאין ממנה מוצא. למשל – רישום שבו סבך של חוטים לוכד את כפות הרגליים של גוף שפרטיו לא ברורים, רואים רק את קודקודו השמוט כלפי מטה, חסר אונים, סכימטי, ומעליו – בגד ים משורטט בקו שחור שמדגיש, שוב, מפשעת ספק גלויה, ספק מדומיינת.  

חלק מהרישומים מכילים מעין סמלים: Princess Cake מראה אישה מוקפת במה שנראה כמו קורי עכביש שנלכדה בתוכם, האם הם מסמנים מין חצאית שהיא לובשת? או עוגה עקובה מדם, שהאישה מצאה את עצמה תקועה עליה?

Red Arms הן זוג זרועות שניצבות זו מול זו, לפותות רפויות ברשת של חוטים שמזכירה את המשחק "סבתא סורגת", אבל כפות הידיים כאן ברישום שמוטות, חסרות אונים, ללא חיות, לא משחקות, שוב – לכודות.

Red Arms 2012

ואחר כך יש דפים עם חלקי גוף מבעיתים, קטועים, ועוד שתיקות, ושוב – תחתונים מוכתמים בדם, רגליים בלי גוף, גוף בלי פנים, דפים עם כתמים מפוספסים בגוונים שונים של אדום, אצבע נוגעת בשלולית אדומה – דם? דם! – והתמונה מהכריכה – אותה שריטה ארוכה, פצע פתוח, עמוק, מבעית, ושוב – תחתונים שכתמי הדם שעליהם נראים כמו חוטים שהסתבכו, שקושרים בין הרגליים, ואיך אפשר יהיה להשתחרר מהם? ואיך אפשר יהיה להיפטר מאימתם?

תחתונים, דיו על נייר, בעקבות מיכל נאמן, 2013

האלימות, הכאב, הזיכרון המעומעם העולה מכל דף, לא מפורשים, ואין צורך בשום הסברים. הם עולים וצפים, שוב ושוב, מתעדים מעשה – או מעשים! – אלימים שנעשו בגופה של אישה. והיא יודעת, זוכרת, ומנסה להתמודד אתם, לשחזר קטעים מתוכם, ובכך להיאבק בהם.

בין הרישומים משובצים גם קטעים מצולמים מתוך דפי ספר שרוב המילים הכתובות בהם מטושטשות ואחרות מודגשות בצהוב.

בתחילתו מופיעים צילומים מתוך ספר שנושא את השם ASPECTS OF THE WORK OF ART ורק מילה אחת מודגשת בו: Delacroix. נכתב שם משהו על הציורים שלו, שאי אפשר לקרוא, כי המילים עורפלו, נמחקו חלקית. אבל אחרות צצות ונראות ברורות יותר, פה ושם: למשל– Romanticism, או כותרת – The definition of painting.

בסופו של הספר מודגשות בדפים המילים theory, creation, imagination, evidence, dangers, influence, power of control, model for the artist himself, no way, one occasion.

הן אמורות מן הסתם להנחות אותנו, ולהעניק לנו מפתחות או רמזים להתעמקות במשמעויות המוצגות לעינינו, אמירה ארס־פואטית בתוך ערפול־מכוון של טקסט שמדבר "על" אמנות ולא יוצר אותה באופן ישיר, בניגוד לספר Venice עצמו, שבו אין שום צורך בהסברים: הרישומים עזי הבעה, שהם לא פעם מחרידים ממש, וגם השתיקות הפזורות ביניהם, מדברים בשם עצמם.