ארכיון חודשי: יולי 2024
סרהיי ז'אדאן, "הפנימייה": גם אחרי שהמלחמה תיגמר, כללי הדקדוק יישארו…
"איך כותבים על ספר מאת מחבר שאת דואגת לחייו, מפני שהוא לוחם ברגעים אלה ממש בצבא האוקראיני, שהתנדב אליו כחייל פשוט בגיל חמישים, והסוכנת שלו מודיעה לאנשי הקשר שלה בהוצאות ספרים בעולם שבזמן הקרוב הוא לא יהיה זמין לראיונות או לתקשורת כלשהי?"
כך פתחה סיוון בסקין את סקירתה לספר הפנימייה, שאותו פרסם סרהיי ז'אדאן לראשונה ב־2017. כלומר – כחמש שנים לפני הפלישה של צבא רוסיה לתוך ארצו! כשקוראים את הספר קשה לקלוט איזו זוועה התרחשה באוקראינה כבר אז, זמן רב כל כך לפני הזוועה "האמיתית", הנוכחית, זאת שמכונה "מלחמת רוסיה – אוקראינה", בניגוד למה שכונה עד 2022 רק סתם "סכסוך" (אחרי הפלישה של רוסיה לחצי האי קרים).
רציתי כמעט לכתוב שקשה להאמין, אבל מאז השבעה באוקטובר המציאות הזאת, של הרס, שבר, סבל, של הרוגים ופצועים, של פליטים בתוך ארצם (ואצלנו גם – של חטופים! ביניהם תינוקות ופעוטות, וזקנים, ופצועות), נעשתה מוכרת גם כאן, בישראל.
עלילת הפנימייה נפרשת על פני שלושה ימים בלבד, אבל כמה הרבה מתרחש בכל השעות הללו. כמה ייאוש וחוסר אונים, שאת כולם מתאר ז'אדאן ביופי מצמית ומבעית.
הרומן הפנימייה הוא סיפורו של פאשה, מורה לאוקראינית (בעיני חלק מהדמויות בסיפור – אפשר להסיק מה לאומיותם – היא נראית שפה מתה, כזאת שאפשר למצוא אותה כביכול רק בספרים נושנים…) – שנחלץ לעזרת סאשה, אחיינו הקטין, רק בן שלוש עשרה. אחותו של פאשה שלחה את בנה לפנימייה בגלל בעיה בריאותית שלקה בה, ועכשיו, בימים שהכול מעורער ומסוכן כל כך, מחליט פאשה להיעתר לבקשת אביו, סבו של סאשה, ולמצוא את הדרך אל הפניימיה שבה הילד חי, לחלץ אותו ממנה ולהביא אותו הביתה.
בימים כתיקונים הפנימייה לא רחוקה מאוד מביתם, נמצאת בשולי העיר שבה הם גרים, אבל עכשיו המשימה שלקח על עצמו נעשתה כמעט בלתי אפשרית. כמעט כמו – לחצות את הגיהנום, או לצאת לטיול בתוך אחת מתמונות התופת שצייר הירונימוס בוש.
פאשה נקלע בדרכו למחוזות של שבר, אימה, שברונות לב וחוסר אונים. הוא רואה עיר הרוסה, מצחינה מגוויות של בעלי חיים; נפגש בפצועים אנוש ובהרוגים, וגם בחלקי גופות מחרידים: "אף אחד אינו יכול לערוב לך שלא תדרוך בדרך הזאת על מוח שפוך של מישהו"; בכל מקום אפשר לראות שרידים של העולם הקודם, המתוקן, שאיננו עוד: "שומעים את טפטוף המים בצנרת המנופצת, את הרוח גוררת עיתונים ישנים על המדרגות".
הוא מנסה לעזור לאנשים שנקרים בדרכו. לפעמים אפילו מצליח, להרף עין. דמויות של בני אדם שונים, גברים ונשים, שאינם יודעים את נפשם מגיעות ונעלמות. עם חלקן נוצר קשר קצר מאוד. האחרים הם לפעמים המון "שעומד וממתין בשתיקה" לנוכח חיילים שמתקדמים ב"תהלוכה שממלאת את הכביש כולו ומתמתחת על פני מאות מטרים". ברגעים אחרים הוא נתקל בהם בבתי דירות נטושים, או במקום כמו תחנת רכבת הרוסה שנשים וילדים רבים חוסים בה. הנשים מחכות, אבל אין להן מושג למה. הן אחוזות אימה, שמא יגנוב מהן מישהו את רכושן האחרון, היקר – מה שהצליחו לחטוף מהבית, לפני שגורשו ממנו: "יש מי שישן על שמיכה שנפרשׂה ישירות על הרצפה, יש מי שמקיף את עצמו בתיקים, שאף אחד מהם לא ייגנב, יש מי שהביא עגלה. אך על פי רוב, המיטלטלין מעטים. מה יש כאן להבין: מיהרו, חטפו את מה שנקלע תחת ידם. קודם כול מסמכים ודברי ערך. עכשיו הם יושבים ומתבוננים סביבם באי־אמון: כשמונחים בכיס עגילי זהב, אין לך מי יודע מה רצון להכיר אלמונים", מספר ז'אדאן על התחתיות שאליהן עלולה הנפש להגיע בשעת מצוקה איומה.
הכול קורס או קרס: הקשר הטלפוני, הגשרים, מסילות הברזל, הכבישים. "הדרך משובשת עד כדי כך, שממשיכים לנסוע בה אולי רק מתוך כבוד לעבָרהּ".
תיאורי ההרס האינסופי מחרידים: "בהצטלבות דרכים ולמטה, לפני הגשר, ניצבים מחסומים נטושים, כמו קיני ציפורים שמישהו החריב. בגדי בית, כלי אוכל, עיתונים, אריזות צבאיות מנותצות, שקי חול שהרוח שיסעה – הכול מוטל נעזב תחת כיפת השמיים, שוקע בקרקע, מתערבב…", ולבני האדם "לא נותר אלא לעמוד ולשמוע כיצד הכול מסביב מושמד ומת."
כל הזמן נדמה שמדובר במראות ממלחמת העולם, אבל הטלפונים הניידים שהדמויות ברומן מחזיקות בו מבהירים לנו שמדובר על ההווה וזוועותיו.
התחושה אפוקליפטית בין היתר כי לא ברור מי האויב. מי שייך "לנו". יש מין תחושה של רוע ערטילאי שאופף הכול: "סביב האוטובוס יש התקהלות שלמה של אנשי צבא. מי הם – אין לדעת: אף לא דגל אחד, את תגי היחידות אי־אפשר לראות מהמכונית, מלבד זאת, פאשה אינו מתמצא בתגים".
לא רק פאשה לא מתמצא במציאות. "כולם היו שמחים להיחלץ להגנת האישה בוורוד", כך מסופר לנו, "אבל הם לא מבינים מה קרה וממי צריך להגן עליה".
אפילו החיות אומללות: פאשה מבחין במאות זוגות עיניים של ציפורים מכווצות "כמו אגרופים", אלה יונים ש"נצמדות זו לזו, יושבות מצופפות למעלה, מעל לעמודים, תחת הסככה של תחנת הרכבת, נדחקות זו לזו כאילו קר להן, אף־על־פי שלאמיתו של דבר לא קר, פחד אוחז בהן: הן פוחדות מהרעש שמאחורי המפעל, פוחדות מדממת הרחובות הסמוכים, פוחדות מזהרורי הכספית בשמיים, פוחדות מזה שאין איש מסביב. פוחדות מפאשה". כמו גם: "מאחורי העצים יוצאים אל הבניין כלבים חסרי בית, שלושה – רזים ודרוכים. יש להם עיניים נואשות וחסרות תקווה כל כך, כאילו ניזונו בימים האחרונים מגוויות, והם יודעים שגרוע מזה כבר לא יכול להיות, גרוע מזה כבר לא יהיה, ובכלל – לא יהיה שום דבר."
למרות כל הזוועה, הספר מושך לקריאה, כי כתיבתו של ז'אדאן שנונה, עתירת תובנות ונוקבת. למשל, כשהוא נתקל בפיטר, שותף זמני לדרך, הוא מספר שהאיש נראה לו כאילו שהוא מגדל את זיפיו "כדי להיראות ברוטלי". ברגע הראשון פיטר מביט בו "כמו שמביט איש צבא בחייל נמוך ממנו בדרגה", ומוסיף: "כך מביטים נוסעים העושים את הדרך מתחילתה באלה שעולים תוך כדי נסיעה: כמדומה, כרטיסים יש לכולם, אבל השעות העודפות שבילו בתא הקרון מקנות להם יתרון לא ברור"…
כשהוא נכנס לבית ספר נטוש הוא רץ לאורך המסדרונות ומרגיש שהכיתות ריקות "כמו מקררים בבתי מלון"…
יש בסיפור רגעים טרגי־קומיים. למשל, כשאל גבו של פאשה נצמד גוף חם ונעים, הוא "חש בריח של אישה", אבל פתאום נדמה לו ש"יש לה ריח מוזר, לאישה הזאת: הסתובבה זמן רב במעיל פרווה תחת גשם שוטף ואחר כך נכנסה אתך מתחת למיטה". כשהוא פונה אל "האישה" הוא נוכח שכלב הוא שנצמד אליו…
אם אנחנו מצפים לראות את הכלב נשאר אתו, את הידידות הנאמנה שנרקמת ביניהם, נתבדה. במקום הזה, בעת הזאת, שום ידידות לא יכולה לשרוד יותר מכמה שעות, או רגעים.
לקרוא את כל זה ולדעת שזאת הייתה רק מעין הקדמה. שמה שקורה כיום באוקראינה חמור פי כמה. שהסופר עצמו נמצא בקו החזית, נלחם.
גם אם הוא משתדל לגייס אופטימיות: "עשיתי את העבודה שלי." הוא מסביר מדוע לא התגייס כלוחם. "אני בסך הכול מלמד את הילדים לכתוב נכון. עיסוק לא פחות חשוב, לדעתי, מעמידה במחסומים. את המחסומים יורידו, וכללי הדקדוק יישארו. אז שלא יבואו אלי בשום טענות."
ולחשוב שאצלנו, כאן בישראל, התרחשה הזוועה של השבעה באוקטובר, שגם כאן יש המוני פליטים בארצם. ולזכור כל הזמן את החטופים הנמקים במנהרות, ואת הטבח המחריד שהתרחש אתמול (שבת) במג'דל שמס. לחשוב, לזכור, ולהבין שאין לדעת מה עוד צפוי לנו.
קשה להכיל את כל זה.
עם זאת, הקריאה של הספר מזמנת חוויה מיוחדת במינה. כזאת שמעניקה ההתמודדות עם קריאה של יצירת מופת.
תרגמה לעברית מהנוסח הרוסי (שתורגם מאוקראינית): דינה מרקון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
320 עמ'
לפני 78 שנים: כשנאבקו בשלטון הבריטי בארץ ישראל
תל אביב, יום ב', ט' תמוז תש"י (8.7.46)
…מהצמרת לא תפסו כמעט איש. הם אמנם באו עם רשימות אך כל חברי המשקים שנאסרו מסרבים לזהות את עצמם ואומרים רק את השם הפרטי ושם המשק. בין ה"יושבים" זרבי'קה, יוש, סמיטי ועוד רבים. תוצאות החיפושים היו בדרך כלל הרס וחורבן, שוד וגזילה (לרוב!) רצח ופציעה ומאסר המוני. מספר הנאסרים מגיע ל־3000. רק ביגור מצאו נשק וגם זה רק בעזרת שני בוגדים. נמצא מחסן גדול תת־קרקעי שהגישה שלו עם מעלית וקרוניות וכמו כן עוד כ־20 מחבואים קטנים בסה"כ 100 רובים, 100 אקדחים, 300 אלף כדורים עשרוצ מרגמותצ ואלפי פגזים וכו'. שני הבוגדים צעירים יהודים שבאו בזמנו כמעפילים (ב"מילוס" וב"פטריה") והתגייסו לצבא הצ'כי. שניהם נחטפן ע"י תנועת המרי ויעמדו בפני בין דין צבאי יהודי.
היישוב קיבל את המכה בלי בהלה, במשמעת ובליכוד מסביב למנהיגות.
גל התנדבותלעזרת המשקים הציף את היישוב וגם נכונות לכל פעולה וקרבן. לא נעשו כל מעשי פזיזות. כל אחד יודע שהמאבק (בה' הידיעה) אך התחיל.
הססמה היא: הותקפנו – נחזיר מלחמה שערה. אם אומר לך שלא היו עד עכשיו כל הפגנות מחאה ולא הוכרזו שביתות וכל מה שהיה נהוג אולי תבין את המענה שעל דרך המחשבה כאן. חסל סדר המחאות. המוסדות מתכננים מרי אזרחי והיישוב מחכה להוראות.
איתמר בן אב"י, "החצוף הארצישראלי – פרקים מחייו של הילד העברי הראשון": מכונת זמן מרתקת
בן־ציון בן־יהודה, בנו הבכור של אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית, החליט בשלב מסוים של חייו לשנות את שמו. "איתמר", כי אמו אהבה מאוד את עצי הדקל שצמחו בחצר ביתם, "בן אב"י" – כדי לשמור על הקשר עם אביו, שכן שם המשפחה שבחר הוא בעצם נוטריקון שמו, ובה בעת לקבוע לעצמו מעין זהות מחודשת.
את האוטוביוגרפיה שלו, שמתחילה בלידתו ומסתיימת במות אביו ב־1922, חתם בן אב"י ב־1942, בעת ששהה בגלות בניו יורק. הספר ראה אור לראשונה ב־1962, תשע עשרה שנים אחרי מותו.
ב־2016 החליטה הוצאת ידיעות ספרים להוציאו לאור במהדורה מחודשת, והוסיפה לה שתי מסות פותחות, מאירות עיניים, אחת שכתב ירון לונדון, ואחת שכתב מאיר שלו. כמו כן מופיעים בספר פתח הדבר למהדורה הראשונה, שאותו כתבה רעייתו, לאה בן־אב"י לבית אבושדיד, וההספד שכתב חיים וייצמן לזיכרו של בן אב"י.
קריאת הספר משולה למסע במכונת זמן. בן אב"י לוקח אותנו אתו אל מחוזות ילדותו של "הילד העברי הראשון": אביו החליט שבנו יחשף מרגע לידתו, וכל העת, רק לשפה העברית. כדי לממש את ההחלטה נאסר על הילד באופן מוחלט להיפגש עם ילדים אחרים. עד שמלאו לו שלוש לא דיבר בן־ציון, וכל סובביו היו בטוחים שהניסוי שאביו עורך מזיק לנפשו. "הפסיקו את הניסיון אשר לא יצליח לעולם", אמרו להם, "העברית סופה לנצח בספרות, בעיתונות, גם בבתי המדרש. על ילדינו לדבר בלשון בני אדם מן היישוב – יידיש, או צרפתית, אנגלית, אינטלקית, אף גרמנית – שפות הנהוגות לאורך כל ים התיכון", אמרו להם.
ואז, יום אחד, פרץ הדיבור מפיו בבת אחת. זה קרה כשאביו הגיע הביתה במפתיע ושמע את אמו של הילד שרה לו ברוסית. התקף הזעם שבו לקה הבהיל כל כך את הפעוט, עד שהגה את המילה הראשונה: "אבא". השמחה הרבה השכיחה מאביו את כעסו על אשתו… מאז ואילך החל הילד לדבר. מילים שחסרו לו בשפה – חידש בעצמו (למשל – את המילים "סביבון", "מפית", "רעשן"…), או שאביו התבקש להמציאן למענו…
הבידוד שחי בו בשנותיו הראשונות היה מוחלט (אפשר לראות שחזור שלו בסדרה הטלוויזיונית הנפלאה "הצבי", ששודרה בכאן 11): "הייתי רואה את כל הילדים הקטנים עוברים או רצים ברחוב הצר, ולי אין כל אפשרות להצטרף אליהם. רק אחרי הצהריים, בשעה שאבי היה יורד העירה דרך רחוב יפו, רכוב על חמורו, לעבודתו במערכת עיתונו – היתה אמי מרשה לי לצאת אל החצר, בלי לגרוע עין ממני ממקום עיסוקה במטבח. אך אסור היה לי לבוא במגע עם מישהו, גדול או קטן, כדי שלא להיכשל בלשון לועז". בשלב מסוים, כשהעברית שבפיו התבססה, הרשה לו אביו ללכת לבית הספר, שם למד גם שפות אחרות ואחרי שהשתלט עליהן התחיל, למורת רוחו הרבה של אביו, לקרוא גם ספרים בצרפתית, ואפילו העז לשיר את ההמנון הצרפתי, ועורר עליו את זעמו של האב שהצליף בו, כששמע אותו "חוטא" כך, ארבע פעמים, אחת לכל בית – "אותה שעה בירכתי בלבי את מחבר ההמנון שמיעט במספר בתי השיר", מעיר בן אב"י בהומור… (בהמשך, כשהיה כבן אחת עשרה, יצר בן־אב"י גרסה עברית לשיר, החליט להקים צבא עברי, שזה יהיה המנונו, ופנה בחשאי לברון בנימין־אדמונד רוטשילד כדי לקבל ממנו מימון להקמת אותו צבא… פלא שכינו אותו "חצוף"?…)
מרתק לקרוא על חייהם של הירושלמים בתחילת המאה ה־20. על ההווי השכונתי, ללמוד על חיי היומיום, ולהיווכח כמה רחבת ידיים נראתה אז הארץ, שהרי המסע בעגלה רתומה לסוסים בדרך מירושלים ליפו היה ממושך, וכרוך בתלאות ובטלטולים רבים… בן־אב"י מיטיב לתאר הכול בפרטי פרטים ובחיוניות, עד שהקורא חש שהוא אתו שם, בדרך, עובר את "המורד הגדול ליד הקסטל", יורד בדרך "המתפתלת לעומת שער הגיא בהרהריה ובסלעיה", מגיע אל "הקהוואה [בית הקפה…] הערבית שבשער הגיא", עוצר בפונדק לצורך "לגימת חמין" [כלומר – משקה חם…], ממשיך לרמלה העיר, "בדרך המישור בכיוון יפו". הוא מתאר את ליל הירח במילואו, את יללת השועלים הנוגה, את אורחת הגמלים שהשתרכה לאורך הדרך, "כשערבים מתנדנדים עליהם ומחללים בחליליהם זמירות רוויות געגועים"… כל אלה מעוררים ממש תחושה שאנחנו שם, בתחילת המאה, שותפים למסע…
בן אב"י שינה אמנם את שם משפחתו, אבל היה לגמרי בנו של אביו. כמו אליעזר בן־יהודה, גם איתמר היה מסור כולו לשפה העברית. כמה גאווה חש כשהבין שהיא הולכת ונפוצה, שעוד ועוד ילדים מדברים בה בטבעיות, כשפה ראשונה! בילדותו "היו באים סקרנים לראות בפלא של אם המדברת לעוללה בשפת הקודש", וכשהיה תינוק אביו צהל וקרא אל אמו "'דבורה! דבורה!, […] 'השמעת את בן־ציון? הוא צחק בעברית'". אמו הקניטה את האב: "'ועוד מעט,' ענתהו אמי בתוכחה, 'עוד מעט ותבשרני שבן־ציון בכה בעברית'"…
כמו אביו נמשך ליבו של בן־אב"י אל העיתונות, ולאורך חייו שימש עורך וכתב, וגם יזם את הקמתם של כמה וכמה עיתונים יומיים ושבועיים.
הספר גדוש בתיאור מפגשיו עם שועי עולם, אנשי רוח, דיפלומטים, מלכים, אנשי עסקים ויוצרים. עשרות רבות של שמות גודשים את הספר, ובמהדורה הנוכחית נוספו לכל אחד מהם הערות שוליים שמבארות מי היה כל אחד מהם. ממש שיעור בהיסטוריה שהתרחשה לנגד עיניו, בעצם – בהשתתפותו הפעילה – של בן אב"י!
כשקראתי את התיאור המדוקדק של כל המטעמים שאכל בסעודה שהשתתף בה בביתו של הברון רוטשילד, לא יכולתי שלא לחשוב על נכדו, גיל חובב, שהגיש וכתב תוכניות בישול רבות בטלוויזיה…
היו לו, לבן־אב"י בבגרותו, שלושה עניינים שריתקו אותו במיוחד. אחד מהם, השאיפה לשלוט בים שארץ ישראל שוכנת לחופו, להקים צי, לבנות נמל, התממשה. השני – הצעתו לשנות את צורת הכתיבה העברית ולאמץ אותיות לטיניות – לא התקבלה. בן אב"י האמין שצורת כתיבה כזאת תקל על לימוד השפה. מרתק לקרוא על המפגש שלו עם מוסטפא כמאל אטאטורק, מייסדה של טורקיה המודרנית ונשיאה הראשון, שקבע כי הכתב הערבי יוחלף באלפבית הלטיני. בן אב"י טוען בספרו שהוא זה שהעלה לראשונה את הרעיון באוזניו של אטאטורק!
הרעיון השלישי שהגה, ושגם הוא לא יצא לפועל היה – ליצור בארץ ישראל פדרציה של שלושה קנטונים – יהודי, ערבי ובריטי, שכל אחד מהם יהנה מאוטונוטמיה בתחומים מסוימים וביחד ייצרו כעין שוויץ של המזרח התיכון.
מי יודע איך היו יכולים להיראות חיינו כיום אילו התממש רעיונו, שכיום נראה כל כך מופרך ובלתי אפשרי. מה שברור – אין טעם לשאול "מה היה אילו…"
הוצאת ידיעות ספרים, 2016, 336 עמ'
פדריקו גארסיה לורקה, "קסידה על הבכי"
אֶת הַמִּרְפֶּסֶת אֲנִי סָגַרְתִּי
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַבֶּכִי,
אֲבָל מִבַּעַד לַקִּירוֹת הָאֲפֹרִים
דָּבָר לֹא יִשָּׁמַע מִלְּבַד הַבֶּכִי.
יֵשׁ מְעַט מְאוֹד מַלְאָכִים שֶׁשָּׁׂרִים,
יֵשׁ מְעַט מְאוֹד כְּלָבִים שֶׁנּוֹבְחִים,
אֶלֶף כִּנּוֹרוֹת תִּמָּלֵא כַּף יָדִי.
אֲבָל הַבֶּכִי הוּא כֶּלֶב עֲנָק,
הַבֶּכִי הוּא מַלְאַךְ עֲנָק,
הַבֶּכִי הוּא כִּנּוֹר עֲנָק,
הַדְּמָעוֹת חוֹנְקוֹת אֶת הָרוּחַ,
וְדָבָר לֹא יִשָּׁמַע מִלְּבַד הַבֶּכִי.
תרגם: עמוס נוי
עינת לביאד, "בדק בית": השבר תם
המוטו של ספר השירים של עינת לביאד לקוח מתוך שיר של פניה ברגשטיין, "שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי", שבו נזכרת ברגשטיין בהוריה ובכל מה שהנחילו לה לפני שנים רבות, ונשאר בנפשה לעד. המוטו מיטיב לשקף את רוחם של רבים משיריה של לביאד, אלה המוקדשים להוריה, לאובדנם, לגעגועים אליהם, לצער שאין לו נחמה. "מי ינחם אותי על מותך, אמא / עכשיו כשאת אינך?" פונה הדוברת אל האם הנעדרת בשיר "עכשיו, כשאת אינך". כמה מר הצער שבו דווקא האדם היחיד שיכול היה לשכך אותו במעט הוא זה שהיעדרו גורם לַצער…
בשער שנקרא "כאבי פנטום" אנחנו קוראים על אותו חסר שהאדם שחש בו מתייסר ממנו כל כך: "איך זה שהחלל שהשארת פה / התמלא עד אפס מקום?" הדוברת שואלת את אימה, ומדגימה את תחושת החסר והיתמות הבלתי נסבלת בשאלה שלעולם כבר לא תוכל לקבל עליה תשובה: "תגידי, מכניסים או לא מכניסים / נענע לפלפלים ממולאים?"
את כאבי הפנטום היא מרגישה כמו אחרי עקירה של שן בינה שממשיכה להכאיב גם כשכבר איננה שם, כמו "ביום בו אמא שלי / נעקרה".
היא מזדהה עם האם: גם השיער שלה מכסיף, ואפילו למדה כביכול את הלקח: היא לא צובעת אותו, כדי ש"אלי הוא לא יגיע כמו אלייך / בהפתעה": הוא, כלומר הקץ החטוף, הלא צפוי. כמה הזדהות היא חשה עם האימא, ואיך לא ידעו ולא הבינו שסופה קרוב, "שאת הולכת ומתקרבת / אל תאריך התפוגה"…
גם על אביה היא מתאבלת בשיריה. תוהה "מה חשב אבי ומה הוא ידע / כשהלך והלבין בין סדיני המיטה?" ומה הוא חש ברגעיו האחרונים, "האם נסק למעלה? האם נשמט?"
על קיומו של הכאב, על עוצמתו, למדה לא רק ממות הוריה, אלא גם מאחרים. למשל – מהמורה שלה לאנגלית שפעם "הסתכלה מהחלון / על מגרש החניה או על משהו אחר" והודיעה פתאום לתלמידיה היא "חייבת ללכת". היא מזדהה עם המורה, מבחינה ברגשותיה, בניגוד לחבריה הצוהלים, כי ההפסקה התארכה להם – קשובה, רגישה, חשה ש"בלי לדעת, היא לימדה אותי גם איך זה נראה // כשאבל נושך".
בשער הנושא את השם "ראי ראי" כותבת לביאד על פחדים: "זה כלום, / זה רק התקף חרדה"; "דכדוך חורף הוא תופעה / מוכרת ומקובלת, / לא תסמין מאובחן"; על הכמיהה להגר: "להעז לעזוב / לפני / שיגיע הקור הגדול"; על חרדותיה הקשורים בבנה: "ואם תחליט להיות נזיר, / סיפן, אצטרובל או כוכב?" ובבתה, בשיר "אחד בספטמבר" שבו היא מרגישה כמו יוכבד שמשלחת את הפעוטה שלה "אל הלא־נודע", "בתוך אוטובוס ההסעה"; בשער "חור שחור" היא רומזת על כאבים נושנים שבהם "רק במבט לאחור הצלחתי לחבר את כל הנקודות המפוזרות / לנקודה אחת ברורה. / רק בדיעבד הבחנתי שכל הנקודות / היו נורות של אזהרה".
בשורות האחרונות של השיר הזה אפשר להבחין באפיון בולט שקיים ברובם: אמנם שירתה של לביאד אינה מחורזת ואינה שומרת על משקל קבוע וברור כלשהו, אבל היא מעלה על הדעת את דבריו של ט"ס אליוט:
the ghost of some simple metre should lurk behind the arras in even the 'freest' verse
כלומר – גם במארג של שירה הכי "חופשית" חייבת לארוב רוח הרפאים של המשקל: יש לחוש במידה כלשהי של מוסיקליות ביצירה שמבקשת להיקרא שיר.
בשירים הללו רוח הרפאים הזאת קיימת. למשל – בשיר "ויזרח השמש", החותם את הקובץ:
"כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים
פָּנִים אֶל פָּנִים
וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי"
(בראשית, ל"ב,ל"א)
יָבוֹא מַה שֶׁיָּבוֹא,
יֵלֵךְ מַה שֶׁיֵּלֵךְ,
אֶרְאֶה מַה שֶׁאֶרְאֶה,
כְּבָר שָׂרִיתִי עִם כְּאֵב.
הַמָּחָר הוּא הַמָּחָר,
הָאֶתְמוֹל הוּא הָאֶתְמוֹל,
וְעַתָּה עוֹלֶה הַשַּׁחַר.
תַּם הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל.
יש בשורות הללו מקצב ומוזיקליות, שמהדהדים גם בקודמותיהן.
למשל – בשיר הראשון בקובץ, שבו החריזה בין "געגועים", "ארבעים", "אלוהים", "רגעים", "ממולאים" משמשת מעין עמוד שדרה צלילי.
או בשיר "נקודת המראה" שמחולק לארבעה בתים ובכל אחד יש שתי שורות מחורזות.
או בשיר "נהרה" שגם בו המוזיקליות שבחריזה – אחים־כעכים, תפילה־בחילה, מהומה־נחמה, לחדול־הגדול – מחזיקה הכול.
סממנים מוזיקליים דומים מופיעים בשירים רבים בספר.
המוטו של השיר האחרון הוא כמובן אזכור של הפסוק שבו יעקב נאבק במלאך וראה את אלוהים "פנים אל פנים", אבל ניצל. הדוברת מספרת בשיר שעם הכאב הגדול כבר התמודדה – קראנו עליו עד כה – והיא משלימה עם גורלה ועם מה שמצפה לה. הגענו אל העמוד האחרון. יש לקוות שהשבר הגדול תם לעת עתה.
מה היה קורה – אילו?
נסיון ההתנקשות היה חייב להיעשות אפוא בעת ביקורו של היטלר בתערוכת השלל הסובייטי, ביקור שנועד למלא את החלל שבין הטקס בחצר הצויגהאוס ובין הנחת הזר על מצבת החייל האלמוני, גרסדורף התייצב בכניסה לתערוכה בחדרי הציגהאוס. כשנכנס הרודן ועבר לידו הניף את יד ימינו בהצדעה, ובו בזמן לחץ בידו השמאלית על מתג הנפץ של הפצצה. הוא ציפה שהיטלר ישהה בתערוכה כחצי שעה, זמן רב די והותר לפוצץ את המטען. אבל באותה שנה חלף היטלר בתערוכה כרוח סערה, כמעט לא העיף מבט במוצגים שהוכנו בשבילו, וכעבור שתי דקות כבר היה בחוץ. גרסדורף לא יכול עוד ללכת בעקבותיו. הוא חיפש את חדר השירותים הקרוב ביותר ומיהר לפרוק את הפצצה.
שוב שיחק להיטלר מזל מעורר השתאות. אפשר שהיה חשש מפני הפצצה של בעלות הברית, שאכן היתה צפויה, כמו שראינו בפרק הקודם; ואפשר שיועצי האבטחה של היטלר הכיר את דאגתם לבטחנו במקום ציבורי, בשל האווירה הלא נוחה בעקבות
מפלת סטלינגרד, אז פשטו שמועות על נסיונות הפיכה, בייחוד לאחר מחאותיה של תנועת "הוורד הלבן" של הסטודנטים הנס וסופי שול וחבריהם במינכן; ואולי היטלר עצמו, שלא שש להופיע בציבור בנסיבות רגישות שכאלה בשעה שהארץ עדיין לא התאוששה מן האסון הצבאי הכבד, לא החשיב ביותר את הטקסים וביקש להיפטר מהם במהירות; יהיו הסיבות מה שיהיו, שוב נכשל נסיון התנקשות שתוכנן בקפידה למרות כל הקשיים והוצא אל הפועל מתוך סיכון של ממש. לא במהרה תזדמן קושרים הזדמנות חדשה.
נילי לנדסמן, "הפועלות": ההיסטוריה מנקודת מבט אישית
רק בחלקו האחרון של הספר מתבהר הקשר האישי של המחברת, נילי לנדסמן, עם הדמויות שעליהן כתבה, או לפחות – עם אחת מהן, שנמצאת בשולי הסיפור. וברור לגמרי שאותה דמות אמנם איננה גיבורת הספר, אבל קורות חייה עוררו בלנדסמן סקרנות, שאותה השביעה – תחילה במחקר המדוקדק והנרחב שערכה, ואחר כך – בכתיבת הספר שלפנינו. אי אפשר להגדיר אותו כפיקשן מוחלט, שכן הדמויות המופיעות בו כולן, או כמעט כולן, מוכרות היטב. אבל גם לא מדובר בספר עיון, שכן לנדסמן רקחה מחייהן של הנשים שעליהן כתבה סיפורים שאמנם אינם בדויים, אבל חלקים, או פרטים רבים בתוכם השלימה בכוח הדימיון.
ברור לגמרי שלנדסמן מפלרטטת כאן לא רק עם ספרי היסטוריה או אוטוביוגרפיות שבהם תיעדו בני אדם בדיעבד את חייהם וזיכרונותיהם, אלא גם עם יומנים אישיים ומכתבים, שמשמשים אותה כמקורות ראשוניים: תיעוד בזמן אמת של הלכי רוח, מחשבות ועיסוקים.
במרכז הספר נמצאת רחל כצנלסון, שרק בערוב ימיה, כשזלמן בעלה כיהן כנשיא מדינת ישראל, הסכימה לקבל עליה גם את שם המשפחה שלו, שז"ר.
אנחנו פוגשים אותה לאורך השנים, החל ב־1919, שם אנחנו מכירים אותה מבעד לעיניה של חנה, אחותו של ברל כצנלסון. רחל נישאה אמנם לשז"ר, אבל הייתה מאוהבת בברל, וליבה נשאר שלו לעד – כך על פי לנדסמן, ויש להאמין לה, שהרי ברור שחקרה היטב את העניין.
עד אחרית ימיה תתגעגע רחל אל ימי "בית האבן של הקבוצה בירושלים", ששם מתחיל הסיפור. ברל וחבורה של נשים, שתי אחיותיו, רחל כצנלסון, ואחרות, שהו שם זמן מה, עבדו בחקלאות והתפרנסו ממנה, אבל בסופו של דבר פירק ברל את החבורה כשהתגייס לגדוד העברי. חמש נשים לא יכלו להישאר לבדן בבית מוקף ערבים.
הפרק הראשון מסתיים בתיאור מפתיע של יוסף טרומפלדור, כאן הוא מכונה אוסיה, שמנסה בכוח, בידו האחת, לתקוף את חנה, אחותו של ברל. "יעברו עוד שנים רבות לפני שחנה תתיישב לכתוב את זיכרונותיה. לספר שלה תקרא אח ואחות", מניחה לנדסמן את דעתנו כשהיא מסבירה לנו מניין נודע לה על התנהגותו הנלוזה של טרומפלדור.
התיאור של הגידם ש"עבד בחריצות בכל עבודה פיזית" ושהטיח בחנה, כמו כל דוש תל אביב מצוי, "בשביל מה באת אתי עד לפה" כשסירבה לגישושיו התוקפניים, בסופו של טיול לילי משותף, הזכיר לי את השעשוע הנפוץ לאחרונה שבו, באמצעות AI, "מחיים" דיוקנאות של אנשים מפורסמים, כדי שניווכח כיצד היו נראים כיום. הנה, למשל:
הרגשתי כך במיוחד בפרק השני, "על העיקר אין אנו מדברות (1929)" שמוקדש לרחל בלובשטיין, היא רחל "המשוררת". רחל כצנלסון כבר נשואה לשז"ר, וגרה לא הרחק מהדירה העלובה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, שהגיעה אליה המשוררת אחרי שגירשו אותה מהקיבוץ, כי חלתה בשחפת.
הרכילות הידועה לכולנו, לפיה היה לשז"ר רומן עם המשוררת לא נסתרה גם מאוזני אישתו, אבל לנדסמן מבהירה לנו שמדובר בשמועות שווא (לעומת הרומן האמיתי שניהל שז"ר עם – אוזניים תצילנה – גולדה מאיר, כפי שמתברר בפרקים הבאים).
אנחנו רגילים לחשוב על רחל המשוררת כעל דמות שברירית, אומללה, בודדה, דיכאונית. נילי לנדסמן מביאה בפנינו אישה שונה לגמרי. כן, חולה מאוד, אבל גם סקרנית, עליזה ותאבת חיים (בפעם הראשונה שאנחנו "רואים" אותה היא מגיעה תלויה על זרועו של בחור צעיר ונאה, שמלווה אותה במדרגות אל דירתה שבעליית הגג, והיא מסבירה בעליזות שרק רצתה לראות את הגשם יורד על הים).
היא מצטיירת גם כגחמנית ובלגניסטית לא קטנה: תיאור החדר שלה, שכולו מגובב ומרובב, די מזעזע, כמו גם תובענותה המפונקת – "הלא ידוע לכל שידידיה של רחל אינם מתנכרים לה כלל ובאים לבקרה ומתמידים בכך למרות שהם עסוקים כהוגן בענייני היישוב" כותבת לנדסמן מנקודת מבטה של רחל כצנלסון. לנדסמן נשענה מן הסתם על תיאורים של בני דורה של המשוררת, ונראה כי לא הייתה אהודה במיוחד. אז אולי לא גירשו אותה מדגניה רק בגלל השחפת? או שהתיאורים שעליהם נשענה לנדסמן היו חד־צדדיים ואולי אפילו קצת (מאוד…?) מרושעים?
רחל כצלנסון נקרעת בסיפור בין חמלה וכעס כלפי המשוררת, בין תחושת ידידות ורצון לעזור לה, לבין מורת רוח ורצון להתרחק ממנה. כל זה מעניין מאוד.
ברור לגמרי שרחל כצנלסון עצמה משכה את ליבה של לנסדמן. כצנלסון ערכה במשך שנים את כתב העת, שהיה בתחילת דרכו חשוב ובעל השפעה, "דבר הפועלת"; היא זכתה בפרס ברנר וברבות הימים גם בפרס ישראל; הייתה אשת נשיא מכובדת, אם כי נשארה מאוהבת בגבר אחר. כצנלסון ריתקה את הסופרת, ולא רק היא, אלא גם הנשים הרבות האחרות שהקיפו אותה, ביניהן, בין היתר, דבורה דיין – אמו של משה דיין; אווה טבנקין – אמו של משה טבנקין; שרה שמוקלר, בת זוגו של ברל כצנלסון ולאה מירון, חברתם המשותפת, שאחרי מותה של שרה נהפכה לבת-זוגו; רבקה כצנלסון, שירשה את מקומה של רחל כעורכת כתב העת. כל הנשים הללו ייסדו ובנו את מדינת ישראל. כשאנחנו קוראים עליהן אנחנו חולפים ביעף על פני ההיסטוריה של כולנו, כפי שנראתה מתוך נקודת המבט שלהן, המשתקפת בעיניה של לנדסמן.
אלי הירש, "משהו מעבר לאושר": איזו אהבה!
ספרו החדש של אלי הירש, שראה אור ממש בימים אלה, הוא ממואר שנכתב בפרוזה־שירית או בשירה־פרוזאית. סוגה ייחודית, פיתוח עצמי וחדשני של המשורר.
כל אחד מהשירים מציית לצו אחד בלבד: כולם כתובים בשמונה־עשרה שורות. כל השאר מותאם בכל פעם לשיר עצמו, בלי כללים שנקבעו מראש. השורות אינן נחרזות ואינן נענות למשקל שירי.
הכלל הנוסף שהשירים מצייתים לו הוא – כנות טוטלית, ויכולת למצוא משמעות ועוצמה בפרטים הכי קטנים של חיי היומיום, ובכך – להתעלות אתם מהפרטי אל הנשגב.
הספר הוא בעצם ממואר, או שמא – ועל רקע העיר תל אביב – תיעוד של סיפור האהבה ארוכת הימים בין הכותב ונתי, אשתו־אהובתו, שהירש מספר עליה ביופי שאין לו שיעור.
כבר בשיר הראשון, "פריז 1984" מתחילה להתגלות האהבה ההדדית ש"כולה מוזהבת ושמחה". הירש כותב על "החיוך שלך / כמו בחלום שאין יפה ממנו"; על "רגע שכולו אושר", ואנחנו, הקוראים, יוצאים לדרך, שבה אנחנו מלווים את זוג האוהבים. לרגעים – את התלאות שעברו ביחד. באחרים, רבים מהם – את שמחותיהם המשותפות.
אפילו שיר שמספר לכאורה על מריבה, "הריב הראשון", הוא בעצם שיר על אהבה עמוקה, ועל היכולת של הדובר להביט פנימה אל תוך נפשו, לתהות, וללמוד משהו על עצמו:
זֶה הָיָה הָרִיב הָרִאשׁוֹן שֶׁלָּנוּ וְהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁרָאִיתִי אוֹתָךְ בּוֹכָה. הַכֹּל בִּגְלַל צֶבַע: הַדִּירָה
בְּגִבְעָתַיִם הָיְתָה צְבוּעָה בְּמִין יָרֹק בֵּית חוֹלִים
מְזַעְזֵעַ שֶׁעָשָׂה לָךְ רַע, אֲבָל לָךְ הָיְתָה תָּכְנִית:
קָנִית צֶבַע לָבָן, מִבְרָשׁוֹת, הִרְחַקְתְּ אֶת הָרָהִיטִים
וְהַסְּפָרִים וּשְׁאַר הַחֲפָצִים מֵהַקִּירוֹת, כִּסִּית הַכֹּל
בִּסְדִינִים וְגִיַּסְתְּ אוֹתִי לַמְּלָאכָה. אֶלָּא שֶׁדַּוְקָא
אֶצְלִי מַשֶּׁהוּ פִּתְאוֹם הִסְתַּבֵּךְ אוֹ נִקְרַע: סֵרַבְתִּי
לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה. הַשֵּׁד הַהוּא, הַצֵּל, הָאֵל הַזָּר, פָּרַץ
מִמֶּנִּי וְעָשָׂה אוֹתִי טִפֵּשׁ וְיַלְדוּתִי. אֵין לִי מֻשָּׂג
לָמָּה. שְׁנֵינוּ לֹא זוֹכְרִים מָה הָיְתָה הָעִלָּה לְפֶרֶץ
הַכַּעַס הַמּוּזָר, לָרִיב, לַדֶּלֶת הַנִּטְרֶקֶת, לָעֲרִיקָה
שֶׁלִּי מִשְּׂדֵה הַקְּרָב. לְמַעַן הָאֱמֶת אֶת הָעֲרִיקָה אַנְ'לֹא
זוֹכֵר אֲבָל מְנַחֵשׁ שֶׁהָיְתָה: הָיָה עָלַי לְהֵעָלֵם לִזְמַן מָה
כְּדֵי שֶׁהַמַּרְאֶה הַמֻּפְלָא יִתְגַּלֶּה לִי פִּתְאוֹם כְּשֶׁאָשׁוּב:
רֹב הַקִּירוֹת כְּבָר לְבָנִים וְאַתְּ עוֹמֶדֶת שָׁם, מֻכְתֶּמֶת
צֶבַע וּדְמָעוֹת, צוֹבַעַת וּבוֹכָה. וּמֵאָז, בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמַּרְאֶה צָף
בְּזִכְרוֹנִי, אֲנִי מוּצָף לְרֶגַע בְּבוּשָׁה שֶׁמִּתְמוֹסֶסֶת לְתוֹךְ אַהֲבָה.
מהשיר הזה אפשר ללמוד משהו על רוחו של הספר כולו: שפת דיבור, עד כדי "אַנְ'לֹא"; פרטים מחיי היומיום: מכלי הצבע הלבן, המברשות, הסדינים; ולצידם – זיכרון של איזו גחמה רגעית, לא מובנת לדובר עצמו, וההתגלות של המראה המופלא, לאחר ששב הביתה: ההשתנות של החדר, בעקבות הצבע הלבן שמכסה את הקירות, וחשוב ממנו – פני אהובתו, המוכתמת "צֶבַע וּדְמָעוֹת". הלב נכמר אליה. ואליו. אל הצער שגרם לה. ולעצמו. ואל האהבה הגואה בו, ומגיעה בכוח רב גם אלינו.
בחלק מהשירים ממשיך הדובר לפנות ישירות אל אהובתו: "את ממעטת מאוד לבכות, ולכן כל בכי שלך / הוא סימן, נבואה, צו, והצו תמיד אותו צו: / תראה אותי"… הוא אכן רואה אותה. רואה כל כך, מקרוב, באינטימיות שהוא חולק אתנו, כי "כל מה שאני רוצה זה לראות אותך, נתי".
באחרים הוא מספר על עצמם בגוף יחיד רבים: "אף על פי שאהבנו מיד, ואהבנו מאוד – אהבה / מחיבוק ראשון – לא מיהרנו להשתמש במילה / עצמה".
ויש גם שירים שהם זיכרונות של חברויות, או, כדבר אחד השירים, הנושא את השם "חשבונות", מחשבות על ימים אחרים ועל האנשים שהיו שם: "כן, חבורת מקום הייתה גברית במפגיע, אז לא קלטתי עד כמה".
השירים מספרים לא רק על האהבה, אלא גם על קשרים חשובים נוספים בחייו של הדובר. למשל, "הכול קרה אחר כך": הצער על חבר קרוב, חזי, שעליו "כבר לא יכולנו להתאבל מרוב יגון". ההתמזגות המוחלטת עם הכאב: "איך אשרוד כשהזוועה הזאת תבקע להטביעני?" וכאן אפשר לראות שוב איך השורות השיריות מעצבות את אירועי החיים ומעניקה להם משמעות שמתעלה מעליהם, בזכות הפיוט.
הספר מחולק לשערים: "אני זוכר", "איים צפים", "תל אביב", "יומן תשמ"ח", "רק נתי אחת", "לא תם ולא נשלם".
ב"איים צפים" למשל אנחנו קוראים על התגלויות שבהן מסע גיאוגרפי מעורר גם מסע של התפתחות רגשית וחושנית, שקשורה תמיד בנתי, "ויופיך, יופיך, יופיך, יופיך – ".
החיים הם לא רק נסיעות כאלה. הם גם משימות: "התאמות בנקים והכנת משכורות", בשיר "ימי התום"; הם גם הצעת נישואים, התלבטויות שבהם "הפור נופל // וקלפי הגורל נחשפים". הם "משהו מעבר לאושר", "שתיקה" ו"רעש"; הם רגעי אימה של ביופסיה ואשפוז. אבל תמיד "ביחד": "אני חושב על הביחד הזה, הביחד־ביחד הזה, הביחד־ביחד / של בית החולים אבל גם הביחד־ביחד שלנו בכלל".
"תל אביב" היא – החתונה. ליל הכלולות. ועוד נסיעות. היא בתי קפה בשנות התשעים, ומסעדות בשנות השמונים. היא "המסתורי והמתוק ביותר" שאינו "קשור לדג או לברווז אלא לפעם ההיא שאימך / רק אמך משום מה (אביך אולי היה בחו"ל) – רצתה לשמח אותנו או את / עצמה ולקחה אותנו למסעדה קטנה בדרום אבן גבירול ששמה היה 'קרן' /והזמינה לכל אחד מאתנו שרימפס ברוטב סרטנים" – הכול, כל חומרי החיים משמשים כאן כאבני חן שאפשר להסתכל דרכן ולראות את העולם מואר ומהבהב לתמיד, מונצח על הדף, בשלל צבעים מרהיבים, כל פרט הוא פריזמה, כל רגע הוא אוצר שנאגר.
הביוגרפיה השירית שכתב אלי הירש מושכת את הלב ומרתקת. היא מגוונת וגדושה, ומעוררת רצון לקרוא אותה שוב ושוב, תחילה ברצף, אחרי כן פה ושם, מדי פעם, ולהתעשר ממנה.
השער האחרון "לא תם ולא נשלם" מבטיח המשך, בספר הבא. מחכים לו.
על עטיפת הספר מופיעים שני תצלומים מלפני שנים, של נתי ואלי הירש, לפני שנים. והנה כאן, תצלום ממסיבת קדם־ההשקה הקטנה, הפרטית, מלאת האהבה והחום האנושי, שערכו בביתם לפני ימים אחדים לכבוד הספר. נתי ואלי אירחו בחום לב והכנסת אורחים קבוצה של חברים ששמחו כל כך בשמחת הספר החדש.
Alice Munro Was Hiding in Plain Sight
דברים שכתבה סופרת קנדית, בעקבות גילוייה של בתה של אליס מונרו על כך שאביה החורג תקף אותה מינית בילדותה:
כמובן שלא כולם ידעו. אני לא ידעתי, ובעולם שבו אין כמעט קוראים, בין אם הם קנדיים ובין אם לאו, שלא מרגישים קרבה כלשהי לאליס [מונרו], סברתי שאני "מכירה" אותה יותר מרוב האנשים. שורשי בעמק אוטווה, קרוב כל כך למקום שבו אליס גדלה, המקום שעליו כתבה לעתים תכופות, עד כדי כך שאחד מסיפוריה הנודעים ביותר נקרא "עמק אוטווה".
אנשים כתבו שאליס מצליחה למצוא את האוניברסלי בתוך הספציפי – ובכן, היא מצאה את האוניברסלי במה שהוא ספציפי בשבילי: חיי משפחה כפריים, "שקטים" של אנשים לבנים, כמו אלה של בני המשפחה שלי.
אבל שום דבר [ממה שהתגלה] לא מפתיע אותי.
אני כאובה, אבל המצוקה שלי שזורה בהכרה שמשפחות לא מגיבות לפגיעה כמו שהן עושות בקולנוע. הן לא מעניקות לנפגעת תמיכה בלתי מסוייגת, אפילו כשהתוקף לא מתכחש למעשיו.
הן מגינות על עצמן ומקריבות את מי שהפריעה לשלווה המשפחתית.
הכול מכירים בכך ש"כול" מי ש"ידע" על סודות כאלה כולל לעתים קרובות אנשים חזקים שיכלו להתריע, אבל לא עשו זאת. האנדראות בעולם משלמות את המחיר. ככה זה.
מאיר שלו, "על אהבה ואחיזת עיניים": ההנאה שבכתיבה ובקריאה
כל יום שישי בבוקר, כשהעיתון הגיע אל סף דלתנו, נהגתי, לפני הכול, לפתוח את העמוד האחרון של המוסף ולקרוא את הטור של מאיר שלו. לא פעם פרצתי בצחוק רם מדבריו. הרבה פעמים ביקשתי לשתף את מה שכתב, לצטט את דבריו, לקרוא אל העולם – תראו! תקראו!
כשהטור שלו נעלם, מיד אחרי מותו – והמילה "מיד" מדויקת, כי התברר בדיעבד שגם כשחלה המשיך לכתוב אותו כסדרו, כמעט עד לרגעי חייו האחרונים – הרגשתי שנגזל ממני קשר חשוב ומיוחד. זהו. כבר לא אדע מה דעתו של מאיר שלו על מה שקורה. לא אזדהה. לא אמצא את המילים שמיטיבות כל כך להסביר לי מה אני חושבת ומרגישה.
ספרו שראה אור השנה הוא בעצם שחזור של שניים קודמים, שפרסם עוד בחייו: הספר בעיקר על אהבה הופיע לראשונה ב־1995, והספר סוד אחיזת העיניים – ב־1999. זה שלפנינו עכשיו הוא שילוב נפלא ביניהם. קראתי אותו בעונג צרוף.
בהקדמה לספר הראשון (היא מופיעה גם בחדש), הסביר מאיר שלו שהוא כולל "הרצאות אחדות, על ביטויי האהבה והגורל, הטבע והנוף, היופי והזיכרון" כפי שאפשר למצוא אותם בספרים שונים. רשימה שלהם מופיעה בעמוד האחרון של הספר שלפנינו: החל בעלילות גלגמש, האפוס המסופוטמי מ־2,100 לפנה"ס, המשך במטמורפוזות של אובידיוס, יוסף ואחיו, הנבחר, מוות בוונציה, מאת תומס מאן, וכלה בטריסטרם שנדי מאת לורנס סטרן, וביניהן יצירות נוספות רבות (של מלוויל, הארדי, מונתה, נחום גוטמן, ועוד ועוד).
מבטו של שלו על כל היצירות הללו מרתק ומעורר השראה, וכל אחת מתובנותיו או תגליותיו מעניינת מאוד. הנה למשל הוא מסביר לנו שסופרים רק מעמידים פנים שהם מומחים של ממש בתחומים רבים… עד כדי כך שהוא מגלה לנו, בבדיחות הדעת, כיצד בעקבות ספרו בביתו במדבר פנה אליו תלמיד בבית ספר תיכון וביקש ממנו שינחה אותו בעבודת המחקר שאותה ביקש להקדיש לארינמל, שכן גיבור ספרו של שלו מגדל חרק כזה, "וכיוון שהוא מתאר בגוף ראשון את תצפיותיו, ייחס לי התלמיד בקיאות של אנטומולג מקצועי – ולא היא."
"רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות," הוא מסביר לנו. "אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן, העמדת פנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מהחוזה שבין הקורא והכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי." נפלא ומשעשע לקרוא את הדברים הללו. לא רק כקוראת, אלא גם ככותבת…
מהדוגמה האחת הזאת אפשר להבחין באחד מכוחותיו העיקריים של הספר: כתב אותו סופר שהוא גם קורא בקיא ומיומן. הוא מכיר את מלאכת הכתיבה, ויודע איך ניגש אליה לאו דווקא מי שאחראי להיווצרותה, אלא זה ש"רק" קורא אותה. והוא מסביר: יש אמנם שותפים רבים להתהליך הופעתו של ספר: לקטורים, עורכים, מגיהים, פקידים במשרד וסבלים של ההפצה, אבל יש רק שניים, הסופר והקורא, שבלעדיהם אין ספרות.
שלו מפליא לתאר את עוצמת כוחו של הסופר, הריבון של סיפורו, בוראו ויוצרו. שמחתי מאוד על עמדתו, שלפיה אין לבוא אל הכותב בטענות על מהלכים שונים בעלילה, במיוחד אחרי שנאלצתי פה ושם להסביר או לתרץ לפחות מהלך אחד שמתרחש בספר שלי מה קרה להגר באילת? התרחשות שקוממה כמה מקוראיי שחלקם כמעט קראו אותי לסדר בגללה (למרבה ההקלה, היו מנגד גם קוראים שהבינו והצדיקו את אותה השתלשלות…).
היו לי גם שמחות – כקוראת. למשל כששלו כותב על לוליטה הוא מדגיש שהמברט המברט אינו נבוקוב, ולכן טועים מי שמתבלבלים ביניהם וסבורים שהסופר היה פדופיל: "המחבר אינו עומד מאחורי כל תפישה של כל גיבור בספרו ואינו משתמש בגיבוריו כדי להביע את דעותיו שלו. הדבר אפשרי, אבל אינו מחויב המציאות"! אכן, אסור להתבלבל. לפעמים הדמויות מייצגות את עמדותיו של הסופר, אבל לא תמיד!
שלו אולי אינו מומחה לחרקים, כפי שאפשר לטעות ולהבין מאחד מספריו, אבל בסיפורים – הן מהספרות והן מהמקרא! – הוא מומחה גדול. הציטוטים הרבים שהוא מביא בפנינו מתוך כל מה שקרא פשוט נפלאים. למשל – הדיון שלו בעניין יופיין של דמויות ספרותיות, והציטוט שהוא מביא מתוך הרומן הרחק מההמון המתהולל של תומס הארדי, ולפיו "אנו צובעים ומעצבים את מראה עינינו על־פי המחסורים שבלבנו", ולכן איננו זקוקים לתיאורים מפורטים של הסופר. כאן מוסיף שלו ומתייחס לאחד המאפיינים של הכתיבה התנ"כית, הצמצום וההשמטה של פרטים מסוימים, שאפשר למצוא לא רק בספר הספרים: "בדיוק כך אנחנו מתארים לנו גם את מראן של בת־שבע התנכ"ית," הוא כותב, "ושל הלנה מטרויה ושל רחל אמנו ושל אטלנטה מקאלידון ושל כל הנשים היפות הללו – לפי המחסורים שבלבנו"… ולכן, לדבריו, גם "הקמצנות בתיאור האשה היפה אינה נחלת התנ"ך בלבד"… אמנם מכעיס אותו שהומרוס טרח לפרט איך נראה כל כלי נשק שמחזיק אכילס, ובתנ"ך "יש לנו פרקים שלמים, משעממים להפליא, של כל הכפתורים והפרחים של המנורה, וכל המחתות והיעים והמזבחות והידיות והכיורים והעמודים של המשכן והמקדש, אבל לא של פניהן של הנשים המעטות המכונות בו 'יפות'". עם זאת, הוא מוסיף, "הנשים היפות של התנ"ך ושל המיתולוגיה היוונית ממשיכות לסקרן קוראים רבים עד עצם היום הזה…"
כפי שאפשר לראות בציטוט שלעיל ("פרקים שלמים, משעממים להפליא"), שנינותו וחוש ההומור של מאיר שלו זורחים ומשעשעים כמעט בכל עמוד בספר. "בסופו של דבר, אנשים רבים שאלו את אלוהים שאלות נוקבות וישירות", הוא כותב בדיונו על הגורל ועל סופרים ששלחו את גיבוריהם לטעון כנגד אלוהים (כמו למשל – טוביה החולב), אבל, הוא מוסיף, "איש מהם לא קיבל תשובה"…
או: "ואם תרשו לי להעיר הערה כללית: כדאי לקרוא סיפורים שהסופר נהנה לכתוב אותם, כמו הסיפור הזה [כוונתו לסיפורה של תמר אשת ער, בספר בראשית], ולא סיפורים שהוא מוכרח לכתוב, כמו ברית בין הבתרים".
כשקוראים את ספרו של שלו מרגישים היטב בהנאתו, שקורנת גם אלינו!
עם עובד, 2024, 381 עמ'
אליס מונרו – איזו אכזבה!
הבת של אליס מונרו הטילה היום פצצה, ואני לא יודעת את נפשי.
לפני שנים רבות, כבר באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, גיליתי אותה, את אליס מונרו, הסופרת הקנדית הנפלאה (כך חשבתי עד היום).
עד היום היא הייתה אחת הסופרות האהובות עלי ביותר. אז, בשנות השמונים, כשרציתי לקרוא ספר באנגלית, נאלצתי למצוא דרך להשיג אותו. לא היה אמזון. לא היה אינטרנט! כדי לגלות אם יצא ספר חדש שלה הייתי צריכה להפעיל תכסיסי בילוש. אבל השגתי את כולם! וקראתי אותם. והתפעלתי כל כך.
היו אפילו תקופות שחיזרתי אחרי הוצאות לאור בתחינה שיתרגמו אותה לעברית ויפרסמו אותה. לא הסכימו. לא שמעו עליה. או שלא האמינו שהיא באמת חשובה כל כך. הרי כתבה בסך הכול על חיי נשים ונערות.
אבל אז למדו על קיומה גם כאן. כמובן – כשזכתה בפרס נובל לספרות, הייתה לשם דבר.
ואני אהבתי את הסיפורים שלה. כל כך!
אבל היום נפל דבר.
היום מספרים בכלי תקשורת רבים, הנה למשל ב־Guardian, על מה שגילתה לעולם בתה של מונרו, אנדריאה רובין סקינר: בעלה של הסופרת – אביה החורג של הבת – פגע בה מינית כשהייתה ילדה.
סקינר כתבה שסיפרה על כך לראשונה לאמה, ב־1992, כשהייתה בשנות העשרים לחייה, אחרי שמונרו דיברה באהדה, בפומבי, על דמות ספרותית שנפגעה מינית.
היא כתבה לאמה מכתב וסיפרה לה על הפגיעה. אליס מונרו הגיבה כצפוי, ובדיוק כפי שהבת חששה: מבחינתה הפגיעה של בעלה בבתה הייתה בגידה בה. באשתו. "היא בכלל הבינה שהיא מדברת עם קורבן?" תהתה הבת, והשיבה – לא. היא לא הבינה.
ב־2005 הלכה הבת למשטרה. הוגשה תביעה נגד האב החורג, שהיה אז בן שמונים, והוא הודה! (ונגזרה עליו… תקופת מבחן של שנתיים).
אליס מונרו נשארה אתו, עד מותו.
וטענה בפני בתה שסיפרה לה "מאוחר מדי" על הפגיעה. אמרה לה ש – מה לעשות? היא אוהבת אותו יותר מדי. ושאם יש את מי להאשים, זה את התרבות המיזוגנית, כי בתה מצפה ממנה להתכחש לצרכיה (של האם!), להקריב את עצמה למען ילדיה. ושהיא, אמה של הנפגעת, לא אמורה לתקן את העוולות שמעוללים גברים. "זה הכול רק בינך לבינו", אמרה לה. "לא קשור אלי" (כמה מוכר).
האב החורג האשים, כמובן את הילדה (בת התשע, בתקופה שהפגיעה בה החלה), שחיפשה, לדבריו "הרפתקאות מיניות". הוא גם טען שניסתה להרוס את חיי הנישואים שלו ושל אמה.
אנדריאה רובין סקינר מבקשת שכל מי שדן בספרים של אמה, מרצה עליהם, חוקר אותם (מתפעל מהם?) יזכור: אליס מונרו ידעה שאביה החורג של בתה פגע בבת כשהייתה ילדה, אבל עמדה לצידו. לא לצידה.
וזה מכאיב גם לי. מאוד.
לא כתבתי כמעט על הספרים של אליס מונרו כי קראתי אותם שנים רבות לפני שיצרתי את הבלוג "סופרת ספרים", אבל תמיד חשבתי שעוד אחזור אליהם, שעוד אגע שוב ביופיים.
זה כבר לא יקרה.
Graham Moore The Holdout | גרהם מור, "המושבעת הטובה": האם חבר מושבעים מסוגל לעשות דין צדק
"לפעמים האמת היא קו הגנה גרוע במיוחד", אומרת לעצמה מאיה סיל.
לפני עשר שנים שירתה מאיה כמושבעת במשפט מתוקשר מאוד: בובי נוק, צעיר שחור, מורה, נחשד שניהל מערכת יחסים אסורה עם ג'סיקה סילבר, אחת מתלמידותיו, שנעלמה. חייה של מאיה, המושבעת במשפט ההוא, השתנו בעקבותיו לבלי הכר. כיום, מקץ עשר שנים, היא מתמודדת עם האשמת־שווא שנובעת למעשה מאותו משפט, ועליה לשקול איך להגן על עצמה. האם להודות בפשע שלא ביצעה, כי השיקולים המשפטיים מראים שרק כך תצליח להינצל מאימת הדין?
במשפט ההוא היו ראיות רבות לאשמתו של בובי: שרידי די־אן־איי של ג'סיקה, דם, שערות, נמצאו במכוניתו; הודעות טקסט בוטות ומפורשות שהחליפו העידו שהיה ביניהם קשר מיני; הפעם האחרונה שג'סיקה נראתה בחיים הייתה בחברתו של בובי. הבעיה העיקרית של התובע במשפט הייתה שגופתה של ג'סיקה לא נמצאה מעולם, ומאיה, המושבעת, השתכנעה שהתעורר ספק סביר בנוגע לאשמתו של בובי, ולכן יש לזכותו.
כל זה התרחש, כאמור, לפני עשר שנים. ועכשיו רִיק דאגלס, אחד המושבעים האחרים באותו משפט, צץ ומופיע שוב בחייה, ודורש ממנה לשתף אתו פעולה במה שהוא מכנה – חשיפת האמת: הוא משוכנע שהמושבעים עשו אז טעות איומה; שבובי הוא כן הרוצח, ושחובתם הייתה להרשיעו. מתברר למאיה שאת כל עשר השנים שחלפו מאז הקדיש ריק לעניין אחד: להוכיח את אשמתו של בובי. הוא אפילו כתב ספר, שבו עיקר טענותיו היו נגד מאיה, שלדבריו אילצה אותו ואת שאר המושבעים לזכות את הנאשם, כמעט בניגוד לרצונם.
מסתבר שהציבור כולו השתכנע שבובי אכן רצח את ג'סיקה. חלק מהראיות לא הובאו בפני המושבעים, בשל פלפולים משפטיים. מה שכל העולם ידע, נסתר מעיניהם. כשהמשפט הסתיים, להפתעתם הרבה של המושבעים, הם גילו שהכול דנים אותם לכף חובה. הדיעה המקובלת הייתה שמדובר בשנים־עשר מטומטמים ששלחו רוצח לחופשי. (בהקשר זה אי אפשר כמובן שלא להיזכר במשפט של או ג'יי סימפסון: לכל מי שצפה בשידורים הישירים מבית הדין היה ברור שסימפסון הוא רוצח מתועב, אבל המושבעים זיכו אותו, ואפילו די מהר. במרוצת הזמן הוכח שאו ג'יי סימפסון פושע מועד. הוא סיים את חייו מנודה ורדוף, אחרי שביצע עוד מעשים פליליים. נראה שאין כיום אף אחד שמאמין עוד בחפותו).
אבל הרומן שלפנינו מורכב בהרבה. את האמת הסופית המוחלטת נגלה, כמובן. כדרכם של ספרי מתח היא תגיע ממש בעמודים האחרונים, אחרי הטעיות, תהפוכות והפתעות רבות.
נדמה לי שהספר נכתב בעיקר כדי לדון בשיטת המשפט הנהוגה בארצות הברית: שנים־עשר בני אדם "מהיישוב", כלומר – אזרחים רגילים, נטולי כל השכלה משפטית, אמורים לשבת ולהקשיב לתובע ולסנגור, ואז להתכנס, לדון בכל מה ששמעו, ולחרוץ – פה אחד – את דינו של הנאשם!
נראה כי הסופר מכיר היטב את המהלכים שמתרחשים מאחורי הקלעים של השיטה: איך באמת מתנהגים המושבעים "מאחורי הקלעים"? האם הם מצייתים לכלל הכי חשוב (והכי קשה!) שלפיו אסור להם בתכלית האיסור לדון על כל מה שהם שומעים במהלך המשפט, עם אף אחד, ובמיוחד לא בינם לבין עצמם?
מה נדרש מאדם כדי שישתף פעולה עם התפקיד וימלא אותו נאמנה? מדוע מישהו מסכים בכלל להקדיש שבועות או חודשים מחייו כדי לשרת כמושבע (והרי קל מאוד לחמוק מהמטלה, בתירוצים פשוטים ומוכרים)?
האם השיטה צודקת? פועלת? האם אפשר לסמוך עליה?
ולא פחות חשוב – מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח על חייהם של מושבעים במשפט שיש לו הדים ציבוריים רמים כל כך?
כל אלה שאלות מרתקות, והספר מתמודד אתן היטב. העלילה נעה בין ההווה לעבר, בין מה שמתרחש "עכשיו", כעבור עשר שנים, למה שהיה אז, במהלך המשפט. בחלקי העבר אנחנו פוגשים את כל אחת מהדמויות, ומבינים מה מטריד ומה מניע אותן. כך למשל מושבעת שחורה מתקוממת נגד הציפייה שרק בשל מוצאה האתני תצדד בחשוד, כי גם הוא שחור.
כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה עניין הגזענות רגיש בארצות הברית. מסתבר שמי שנחשד שהוא גזען, מרגיש שטפלו עליו את האשמה החמורה ביותר שאפשר בכלל להעלות על הדעת. (אבל די ברור שמדובר רק על גזענות־אסורה־בתכלית על רקע של צבע העור. אנטישמיות אינה מוזכרת בספר בכלל, אבל כפי שאפשר להיווכח בימינו, היא לגיטימית ועוד איך: "ילדיי לא ידעו אנטישמיות מהי. ואז העלימו יהודים מספרי המחזור של התיכון", מספרים למרבה הזוועה ישראלים שחיים בארצות הברית).
מושבעת אחרת, שבעלה נוהג להשפיל אותה ולזלזל בה מרגישה פתאום בעלת ערך, ומושבע שנראה גברתן בעל גוף מתגלה כעדין נפש ושברירי… איפיוני הדמויות מתבטאים בצורה מרתקת ברגע שבו עליהם להחליט אם להרשיע מישהו, ואז – אחד מהם מבקש להצילו מחיים שבהם המוניטין שלו ייפגע אנושות, אחר מעדיף לא לאפשר למשטרה לגעת בגסות בעניינים עדינים, מישהי אומרת לעצמה שהיא לא מוכנה לשלול מאדם אחר את חירותו, מטרתו של אדם אחר היא רק – להיטיב עם הקבוצה שהוא משתייך לה, יש אישה שמסרבת לנהוג כפי שמצפים ממנה, אחת אחרת מחליטה להגן על דמות של אדם חסר אונים וחף בוודאות מכל מפשע, ועוד אחת – מבקשת פשוט לחמול. יש ביניהם מי שמחליט כך או אחרת רק כדי להציל את עצמו, והאחרונה שביניהם – כדי לתקן טעות שעשתה בעבר.
מושבעים מחליטים אם כן על פי אופיים, עקרונותיהם ואורחות חייהם, ולאו דווקא, ולא רק, על פי הראיות המובאות בפניהם. זאת כנראה המסקנה הסופית שהספר מבקש שנגיע אליה.
על השאלה האם שיטת חבר־המושבעים טובה ויעילה יותר משיטות אחרות הוא אינו מנסה לענות…
את הספר תרגמה לעברית הדסה הנדלר, והוא ראה בישראל אור בהוצאת תכלת. אני קראתי אותו באנגלית, ואת מה שמצוטט לעיל תרגמתי בעצמי.
לפני שמונים ושש שנים –
…כאן באונייה נוסעים הרבה ערבים נוצרים שכפי הנראה נוסעים לעשות פרופוגנדה באמריקה נגד היהודים כי יש להם דעות משונות על המעוראות והציונות. אני שמעתי הרבה מהשטויות שלהם כי הייתי המתורגמן האנגלי שלהם שתרגמתי את דבריהם האנגלים לעברית. בשביל המתווכחים היהודים הדעה הכי שטותית שלהם היא שהיהודים היו א. מעוררי המאורעות. ב. הורגי הערבים ג. מחריבי ארץ ישראל וכל מיני דברים אחרים.
הם אומרים את ההפך מדבריהם קודם הם אומרים שהם אוהבים את היהודים ומקווים שיתקיימו הדברים הכתובים בתורתם שהיהודים יבואו לארץ ישראל וכנגד זה הם אומרים רק היהודים ילידי הארץ שיודעים ערבית. בכלל הם אומרים שהיהודים הם מרכז הרעה בעולם ולכן שונאים אותם בכל העולם. היה כאן מתווכח טוב מאוד ששאל אותו "אתה מוסלמי?" הערבי אמר, "לא, נוצרי". אז ענה היהודי, או, אז אם כך אין שום שאלה. אנחנו היהודים ביחד עם המוסלמים נגרש אותכם מכאן ונקים מדינה עברית־ערבית שתכבוש את כל העולם".
היה כאן על האוניה מיסיונר אחד (שדמה יותר לספרדי מאשר לכומר) והוא נסה לנצר אותי בהבטחות שלנוצרים מחכה סליחה בעולם הבא וליהודים לא, אז בא אותו המתווכח ואמר לו "אם אתה מאמין בעולם הבא קום וזרוק את עצמך לים תכף ומיד."
שיבושי העברית צוטטו לעיל כפי שהופיעו במקור, במכתב מ־21 באוגוסט 1938
כריסטינה רוזטי – יום הולדת
גם אם על שלווה ושמחה קשה, ולא מותאם למציאות, לדבר היום.
רחל שפירא, "נחמה"
