הערב בצוותא מתחיל כמו מופע סטנדאפ. השחקנית מזנקת אל הבמה בתרועות של שמחה, יורדת אל הקהל, מדברת אתו מקרוב, לכאורה – לא כ"דמות" שהיא מגלמת, אלא כ–היא עצמה. כאן ועכשיו. זפרן לא נבהלת גם כשנכנסים לאולם מאחרים. היא מדברת אתם ועליהם, מאלתרת, "מעדכנת" אותם במה שנאמר עד כה ואפילו יורדת לרגע מהבמה ומנהלת עם אחד מהם דיאלוג קצר, שהיא כמובן שולטת בו. אבל ברור לגמרי שיש כאן שילוב הדוק בין הפרסונה ה"אמיתית" שלה, הטקסט שכתבה ולמדה בעל פה ושאותו היא פורסת לפנינו, וגם – דמותה הבימתית הבדויה למחצה.

היא תשעשע אותנו בדיבורים נועזים "על עצמה", על חיי המין שלה עם בעלה, ובכלל על המיניות המוחצנת־לכאורה שלה: "אני כוסית", "שכבתי עם מישהו רק כי אמר לי שאני נראית דור־רביעי (לשואה, כלומר – צעירונת…) ואז, לאט לאט, מתחת למעטה המצחיק, תספר לנו, בחיוך אירוני, על הכאבים העמוקים של חייה.

והכול, כך ברור לגמרי, אותנטי ומדויק!

עניין ה"דור הרביעי" מתברר די מההתחלה כקריטי: כי הדמות הבימתית ומן הסתם גם השחקנית המגלמת אותה, הן "דור שני" לשואה. אף על פי שהיא נראית צעירה. היא מדגישה בשמחה: לא "דור שלישי" כצפוי לאישה בגילה. אמה, היא עצמה, לא סבא או סבתא, הייתה בשואה, כשהייתה ילדה קטנה. ומאחר שהשחקנית שלפנינו נולדה כשאמה הייתה כבר אישה מבוגרת, היא נאלצה להתמודד עם כל מה שבני הדור השני "קיבלו". למשל – אימא שלא דיברה אתה על שום דבר, חוץ מאשר – על אוכל: מה אכלת? מה תאכלי? איך תגדלי? למה את לא אוכלת? הילדה השתוקקה לשיחה עם האימא, אבל זאת הייתה שקועה בחרדות היפוכונדריות שהתמקדו כולן בבריאות של בתה. אז איך נראים חייה של ילדה שמשוכנעת שהיא עלולה למות בכל רגע בגלל אוושה בלב, או ברונכיט? 

זפרן מספרת על הכול בארשת מבודחת, אבל הכאב, כאמור, הולך ומתברר, הולך ומצטבר, עד לסוף שחל בו פיצוץ רגשי עז, מפתיע ומזעזע.

יש לאורך ההצגה רגעים מופלאים במיוחד. למשל, כשזפרן "מסבירה" מה לדעתה ההבדל בין ניצול שואה ל"שורד", ומדוע, כך היא סבורה, שינו את המושג. שינו את השם: כי המילה "שורד" מזכירה מילה של קופירייטרים, שהחליטו "למתן" את הכאב במעין שילוב בין השואה לסדרה "הישרדות": המילה המתייפיפת "שורד" מזכירה לה תוכניות ריאליטי. מי שלא "שרד" – למשל תינוק שנרצח בגיטו – מעלה אם כן תמונה שבה קיבל מהשופטים (הרוצחים הגרמנים, כן?) אהדה וחיזוקים, עד להחלטה ה"גורלית" נוסח תוכנות ריאליטי: "אמנם ריגשת… אבל לצערנו לא תוכל להמשיך אתנו".

האירוניה המרה, הלעג ל"דרמות" הטלוויזיונית סוחטות הדמעות והקיטשיות, ולניכוס של המושג "שורד", קורעים את הלב.

יש לזפרן יכולת מעוררת השתאות לשמור על הקהל מרוכז, מרותק, ממש על הקצה, היא מצחיקה, מגוונת, מדויקת, ואז – גורמת לנו, לצופים בה, לעצור את הנשימה, כשהיא נועצת בנו את הסכין המטפורית המפכחת, המעוררת מחשבות. 

"מיינדפק", בבימויה של מתן דרעי בדש, מוגדרת כ"מסיבת ניצחון אוטוביוגרפית": הניצחון של בת הדור השני שיודעת לספר, ולצחוק על מה שעבר עליה, ועוד לפני כן – של אמה. כי מה יכול להיות מנצח יותר מאשר אישה שהצליחה להישאר בחיים ואפילו הביאה לעולם שתי ילדות?

ההצגה רבת עוצמה וראויה מאוד!