כריסטינה רוזטי, תרגום: עופרה עופר אורן

 

 

---

---

כריסטינה רוזטי, תרגום: לאה נאור

 

“Christina Rossetti, “Remember

(35)

---

---

(104)

במכתב שסיפרה בו לאחותה על ספר השירים שלה, קובץ של שירי ילדים, כתבה המשוררת כריסטינה רוזטי לאחותה כי יש בו “פנינים שלא נדלו ואבני חן שלא נכרו מהמעמקים”. רוזטי כתבה את הדברים הללו ב-1874, שנתיים אחרי שהספר ראה אור לראשונה. עד היום הוא מרתק את קוראיה של רוזטי ואת החוקרים העוסקים בכתיבתה.

הספר כולל 126 שירים קצרים, קצובים ומחורזים. באנגלית הוא נקרא Sing Song. תרגמתי אותו לעברית בשם שירי לי שיר: ציטוט של שורה מתוך אחד השירים.

חלקם יכלו להתפרסם גם היום בספרי ילדים, אבל רבים היו מן הסתם נפסלים ונחשבים לא הולמים קוראים צעירים, שכן הם עוסקים רבות בשכול וביתמות. אלה נושאים שהעסיקו מאוד את בני התקופה הוויקטוריאנית. אנשים לא היססו באותה תקופה להתקרב אל המוות, לגעת בו ולתעד אותו. אחד המנהגים המקובלים היה למשל להצטלם לצד גופות של אנשים שזה עתה הלכו לעולמם. לפעמים נהגו אפילו להציב את המתים בתנוחות “חיות”. הנה לדוגמה תצלום של תינוק מת, שהוצג כאילו הוא חי:

לפיכך גם הנושאים המופיעים בשיריה של רוזטי, אחותו של הצייר הנודע גבריאל דנטה רוזטי, שנחשבת כיום אחת מבכירות השירה הוויקטוריאנית, אינם מפתיעים. היא מוכרת אמנם בעיקר בזכות השירים שכתבה למבוגרים, שהיו חדורים באמונה דתית, אבל גם שירי הילדים שלה מעוררים, כאמור, עניין. הם מיטיבים לשקף את התקופה שבה חיה, ובה לא רק מותם של פעוטות ותינוקות היה שכיח אלא גם העוני שנשא בחובו מצוקה קשה.

הנושאים המרכזיים בשירתה, אהבה, פרידה ומוות, שולטים גם בשירי הילדים שכתבה. גם הטבע מופיע בהם רבות: ציפורים, פרחים, חילופי העונות, הנופים הכפריים של אנגליה והדמויות שמאכלסות אותם: הנערה החולבת, הפועל בחווה, ילדים שמשוטטים בשדות.

אל הספר נוספו איורים שרוזטי עצמה רשמה את הרעיונות להם. היא העבירה את הרישומים שלה לצייר ארתור יוז, שעיבד אותם, בהתאם להנחיותיה.

הנה כמה מבחר מתוך כמה מהשירים בקובץ, מלווים באיורים המקוריים, כאן בתרגומי:

פָּרוּשׁ בִּכְלוּב זָהָב,
פָּרוּשׁ עַל הֶעָנָף –
בְּיוֹם מַקְפִּיא רַק נְשַׁעֵר
חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שָׁפַר יוֹתֵר.

אַךְ כְּשֶׁעָלִים יָנֵצּוּ כָּאן
וְעַל עָנָף יָצוּץ הַקֵּן,
הָאִם עוֹד יִוָּתֵר סָפֵק
מִי מִשְּׁנֵיהֶם הוּא הַמִּסְכֵּן?

---

---

בִּן לַיְלָה פִּטְרִיָּה בָּקְעָה,
מָה תִּלְמְדוּ מִכָּךְ, רֵעַי?
מֵאָה שָׁנָה צָרִיך אַלּוֹן,
אַךְ הוּא אַלּוֹן, הֲלֹא.

מַלְאָךְ לְרַגְלֶיךָ
מַלְאָךְ לְרֹאשְׁךָ,
אַתָּה כְּמוֹ טָלֶה
מְתֻלְתָּל בַּמִּטָּה.

---

---

---

---

לְכֹל סִיכָּה יֵשׁ רֹאש, אַךְ הוּא נְטוּל שֵׂעָר,
יֵשׁ לָאֲגַם פָּנִים, אַךְ אֵין פֶּה שֶׁנִּפְעַר.
הַמַּחַט? יֵשׁ לָה קוֹף! אַךְ הוּא לֹא מְטַפֵּס,
לַכֹּתֶל יֵשׁ אָזְנַיִם, אוֹתָן לֹא נְחַפֵּשׂ.
יֵשׁ לַשֻּׁלְחָן רַגְלַיִם, שֶׁכְּלָל אֵינָן פּוֹסְעוֹת.
לַמַּיִם יֵשׁ עֵינַיִם, אַךְ הֵן אֵינָן רוֹאוֹת.
יֵשׁ לַכִּנּוֹר צַוָּאר, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ קָבוּעַ,
לַמְּשֻׁלָּשׁ ­– שׁוֹקַיִם, לֹא יְכוֹלוֹת לָנוּעַ.
לַנַּעַל יֵשׁ לָשׁוֹן, שֶׁכְּלוּם אֵינָה בּוֹלָעָת,
וְלַמַּסּוֹר יֵשׁ שֵׁן – לִלְעוֹס אֵינָה יוֹדָעָת.
הָעֵץ מַצְמִיחַ בַּד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר,
הַדַּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, גַּם עִם אָזְנֵי חֲמוֹר,
אֵין שֵׁם-נִרְדָּף חוֹשֵׁשׁ, הֲרֵי לֹא הוּא אָשֵׁם,
וְאַף-אֶחָד שׁוֹנֶה: הוּא אַף שֶׁלֹא נוֹשֵׁם.

---

---

בֵּין לְהָבִים שֶׁל דֶּשֶׁא חַד
פִּרְחֵי קַחְוָן תְּמִימֵי מַבָּט.
כְּמוֹ זֹהַר כּוֹכָבִים רָחוֹק,
עַל שַׁחַק שֶׁכֻּלּוֹ יָרוֹק.

---

---

לִבְחוֹש אוֹתָהּ,
וּלְעַרְבֵּב,
לִטְרֹף אוֹתָהּ
הֵיטֵב הֵיטֵב,
וּמֵאִלְפָּס שֶׁלֹא כֻּסָּה,
אָז לְהָעִיף אֶת הָעִסָּה,
מִי אֶת הַפַּנְקֵייק אָז תוֹפֵס?
מִי שֶׁזָרִיז לֹא מְפַסְפֵס.

ההקדשה של כריסטינה רוזטי בפתח ספרה נוגעת ללב במיוחד: “חרוזים שמוקדשים בלי רשות לַתִּינוק שהציע אותם”.

רוזטי לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. עם זאת, אפשר לחוש באהבתה להם וביכולתה להבין אותם ואת מה שמעניין אותם, וגם באהדה הרבה שהיא רחשה כלפי הורים לילדים קטנים. אין לדעת אם שיריה מבוססים על זיכרונות הילדות שלה, או על היכרותה עם הילדים שראתה סביבה. מכל מקום, שיריה ממשיכים לגעת ללב גם שנים רבות אחרי מותה.

אפשר לקנות את הספר בהנחה, ישירות מהמתרגמת, עם הקדשה אישית, תמורת 52 ש”ח, כולל דמי משלוח בדואר רשום. לכתוב אל ofra.offer@gmail.com

ofra.offer@gmail.com 

נערה כבת חמש עשרה, כריסטינה רוזטי, מסתופפת עם אביה בביתם שבלונדון. כל בני משפחתם יוצאים בבוקר לעבודה. האב התעוור לפני כשנתיים ואינו מסוגל עוד לעבוד כמורה שמלמד את שפת אמו, איטלקית. אמה של הצעירה נאלצת לעבוד שוב כאומנת, כפי שעשתה עד שנישאה. גם אחותה של כריסטינה עובדת, כדי לתרום לפרנסת המשפחה. רק אחיהן, גבריאל דנטה רוזטי, ממשיך בלימודי האמנות שלו. (לימים יקנה שם עולמי כצייר. לפני שלוש שנים נמכר ציור שלו, “פרוספרינה”, בסכום שיא של 5.2 מיליון דולר).

לאחרונה נפגעה בריאותה של כריסטינה. האם התסמינים שהיא סובלת מהם − חלק מהרופאים קובעים שזאת אנגינה, אחרים מדברים אפילו על שחפת − נובעים מבעיה גופנית גרידא, או שמקורם נפשי ואלה תחלואים פסיכוסומטיים? האם ייתכן שחלתה בעצם רק מכיוון שאינה רוצה לצאת מהבית, לעבוד כאומנת, כמו אמה ואחותה? עד כה אירחה כל יום חברה לאביה וטיפלה בו. עכשיו גם היא אינה בקו הבריאות.

מה היא עושה בבית כל היום, חוץ מאשר לטפל באביה? היא כותבת שירים. את הראשון – “ססיליה לא הלכה לגן / בלי הגלדיאטור שלה” − חיברה והקריאה לאמה עוד לפני שידעה לכתוב. עד שמלאו לה שמונה עשרה כבר התאספו אצלה כחמישים שירים, שמשפחתה קיבצה לספר בהוצאה פרטית.

הביוגרפית של כריסטינה רוזטי, הנחשבת כיום אחת מבכירות המשוררת הוויקטוריאניות, הסבירה את מחלתה בטראומה מינית מודחקת. כריסטינה רוזטי סבלה מהתקפי דיכאון ומתחושת אשמה וסוד, שאותם הביעה בשיריה המסויטים. באחד מהם, למשל, השתמשה בדימוי של תנין שטורף את הצאצא שלו. אביה, כך טענה כותבת הביוגרפיה, פגע מינית בבתו. אחד השירים הנרטיביים שכתבה “שוק השדונים”, “Goblin Market” , רומז על קשר אינססטואלי בין אחיות.

אולי הצלתה תגיע מהנישואים שהציע לה אחד החברים של אחיה, אף הוא צייר. הם מתארסים, אבל נפרדים, כי הוא נעשה קתולי, ואז היא דוחה גבר נוסף שמציע לה נישואים, שוב – מנימוקים דתיים.

כעשור אחרי שהאירוסים בוטלו, כתבה  לעצמה כריסטינה רוזטי שיר יום הולדת (כאן בתרגומי):

לִבִּי כְּמוֹ צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת בְּשִׁיר
שֶׁשָׁתִיל שֶׁמֻּשְׁקֶה מְשַׁכֵּן אֶת קִנָּהּ.
לִבִּי עֵץ תַּפּוּחַ עָמוּס מֵרֹב פְּרִי
שֶׁמַּכְבִּיד וְכוֹפֵף כָּל עָנָף.
לִבִּי הוּא קְלִפָּה מְנַצְנֶצֶת שֶׁל קֶשֶׁת,
אֲשֶׁר מְשַׁכְשֶׁכֶת בְּיָם שֶׁל שַׁלְוָה,
לִבִּי בִּי שָׂמֵחַ יוֹתֵר מִכֹּל אֵלֶּה,
כִּי בָּאָה אֵלַי אַהֲבָה.

הַשִּׂיאוּנִי עַל כֵּס שֶׁהוּא מֶשִׁי וּפוּךְ
וְעָטוּף בְּסָגֹל וְאָפֹר שֶׁל סְנָאִי,
גַּם גַּלְּפוּ וְעַטְּרוּ בְּרִמּוֹן וְיוֹנָה,
וּבְאֶלֶף עֵינֵי הַטַּוָּס הַפִּלְאִי.
קַשְּׁטוּ בָּעֵנָב הַמֻּכְסָף, הַמֻּזְהָב,
בְּעָלִים שֶׁל שׁוֹשָׁן, בְּיָפְיָהּ שֶׁל פַּרְוָה,
כִּי הִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁל הֻלֶּדֶת חַיָּי
וּבָאָה אֵלַי אַהֲבָה.

זהו, לכאורה, שיר אהבה, שחוגג את בואו של האהוב, ואת היופי המקיף את המשוררת, הן הטבעי והן המלאכותי – השתיל המושקה, העץ העמוס בפרות, הקשת בשמים, הכס המעוטר בכסף וזהב.

עיון נוסף חושף לא מעט אלוזיות מקראיות שקיימות בו. למשל, בבית הראשון הציפור המקננת על שתיל מושקה מעלה על הדעת פסוקים מספר ישעיהו: “וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו”, ומספר תהלים: “וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּו”; המילה “קשת” מזכירה את סיפור נוח וסיום המבול; בבית השני יש אזכורים לבית המקדש, למשל − הכס: “בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה’ וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם”, הגילופים: שני עמודי הנחושת הניצבים בקדמת מקדש שלמה, יָכִין וּבֹעַז, המעוטרים בפרחים-שושנים, בפירות-רימונים ובענפים-שבכים, וגם פסוקים משיר השירים: “אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים”.

בשורה האחרונה של כל בית מביעה הדוברת שמחה על כך שבאה אליה אהבה. המילה כפי שהיא מופיעה במשפט המקורי באנגלית:  My love is come to me יכולה להתפרש כ”אהוב” או כ”אהבה”. בשנה שבה כתבה כריסטינה רוזטי את השיר כבר לא הייתה מאורסת ומן הסתם לא ציפתה עוד להינשא. נראה כי האהבה שעליה כתבה לא הייתה קשורה לבן אנוש − גבר או אישה.

חלק מהרופאים מאמינים שחלתה בנעוריה עקב אדיקות דתית יתרה, שגבלה בהפרעה נפשית. ייתכן שצדקו. אין לכך כל חשיבות, אם אותה להיטות דתית הביאה לכתיבת שיר כמו “יום הולדת”, שיכול לשמח כל קורא, גם אם אינו אדם מאמין, כמו המשוררת.

---

תודה לאורנה ליברמן, שסייעה בהשוואה למקורות המקראיים.
(לשון המקרא: אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה).

---

הטקסט באנגלית

שיר ליום הולדת / כריסטינה רוזטי
לִבִּי כְּמוֹ צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת בְּשִׁיר
שֶׁשָׁתִיל שֶׁמֻּשְׁקֶה מְשַׁכֵּן אֶת קִנָּהּ.
לִבִּי עֵץ תַּפּוּחַ עָמוּס מֵרֹב פְּרִי
שֶׁמַּכְבִּיד וְכוֹפֵף כָּל עָנָף.
לִבִּי הוּא קְלִפָּה מְנַצְנֶצֶת שֶׁל קֶשֶׁת,
אֲשֶׁר מְשַׁכְשֶׁכֶת בְּיָם שֶׁל שַׁלְוָה,
לִבִּי בִּי שָׂמֵחַ יוֹתֵר מִכֹּל אֵלֶּה,
כִּי בָּאָה אֵלַי אַהֲבָה.

הַשִּׂיאוּנִי עַל כֵּס שֶׁהוּא מֶשִׁי וּפוּךְ
וְעָטוּף בְּסָגֹל וְאָפֹר שֶׁל סְנָאִי,
גַּם גַּלְּפוּ וְעַטְּרוּ בְּרִמּוֹן וְיוֹנָה,
וּבְאֶלֶף עֵינֵי הַטַּוָּס הַפִּלְאִי.
קַשְּׁטוּ בָּעֵנָב הַמֻּכְסָף, הַמֻּזְהָב,
בְּעָלִים שֶׁל שׁוֹשָׁן, בְּיָפְיָהּ שֶׁל פַּרְוָה,
כִּי הִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁל הֻלֶּדֶת חַיָּי
וּבָאָה אֵלַי אַהֲבָה.

לעברית: עופרה עופר אורן ©

---

יוֹם הֻלֶּדֶת
כריסטינה רוזטי

לִבִּי כְּמוֹ צִפּוֹר שִׁיר קְטַנָּה
שֶׁבַּגְּשָׁמִים קִנָּה נִשְׁטָף,
כְּמוֹ עֵץ עִם תַּפּוּחִים בְּשֵׁלִים
שֶׁכּוֹפְפוּ אֶת הֶעָנָף.
כְּמוֹ צֶדֶף בְּצִבְעֵי הַקֶשֶׁת,
כְּמוֹ קֶשֶת שָׁטָה בַּגַּלִּים.
לִבִּי נִרְגָשׁ יוֹתֵר. הִיּוֹם
יָבוא אֲהוּב נַפְשִׁי שֶׁלִּי.

בְּנוּ לִי בִּימָה מִמֶּשִׁי רַךְ,
צִבְעָה יָרוֹק-סְגַלְגָּל-מוּזְהָב,
גָּלְפוּ יוֹנִים וְרִימוֹנִים
וְטַוָּסִים פְּרוּשֵׂי זָנָב,
אֶשְׁכּוֹל עִנְבֵי זָהָב כָּסוּף,
שׁוֹשָן צָחוֹר יְפֵה עָלִים/
יוֹם הִהֻלֶּדֶת שֶׁל חַיָּי
יָבוֹא אֲהוּב נַפְשִׁי שֶׁלִּי.

לעברית: לאה נאור