צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִי וּלְגִזעִי.
וּמַה לִי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׁרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת־לִי.
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵץ
רֹאשׁי אֶל־כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
על־גִזְעִי אֶתָּלָה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וְפֶרַח
לֹא־פְּרִי וְלֹא־עָלֶה.

אלול, תרע"א

1
"דּוֹדִי חֲסִיד שׁוּבָה וָנַחַת;
אֶל מַר חָלְיוֹ עֵת הִתְוַדַּע,
דוֹרֵשׁ כָּבוֹד וְלֵב גַּם יַחַד –
עַל כָּךְ רָאוּי הוּא לְתוֹדָה.
אָכֵן, אָכֵן – יִרְבּוּ כָּמוֹהוּ,
אֲבָל אֵלִי, עוֹלָם שֶׁל תּהוּ
הוּא, לְשָׁרְתוֹ יוֹמָם וָלֵיל:
הַשִּּעָמוּם מִי יְמַלֵּל!
הֲלֹא נִבְזוּת, שִׁפְלוּת וְרֹעַ
לְשַׁעֲשֵׁעַ בַּר-מִנָּן,
לְהֵיטִיבוֹ שְׁכִיבַת פְּרַקְדָן,
לְסַעֲדוֹ תְּרוּפָה לִבְלֹעַ,
וּלְהַחְנִיק בִּי בָּהּ-בָּעֶת:
מָתַי יִקַח אוֹתְךָ הַשֵּׁד!"

2
בְּכִרְכָּרָה פּוֹחֵז נָסַע לוֹ,
וּבְלִבּוֹ כָּל זֹאת חָשַׁב;
הוּא בְּחַסְדֵי אֵל טוֹב לְמַעְלָה,
יוֹרֶשׁ חֻקִּי שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
רֵעֵי רוּסְלִן, רֵעֵי לוּדְמִילָה,
אַצִּיג לָכֶם כְּבָר מִלְכַתְּחִלָּה,
בְּלִי הַקְדָמוֹת, בְּלִי לִכְאוֹרָה,
הִנֵָה, עִרְכוּ נָא הַכָּרָה:
אוֹנְיָגִין, לִי יָדִיד וְרֵע,
נוֹלַד לְחוֹף נְהָר נֶבָה;
הֲגַם אַתֶּם מִן הַסְבִיבָה?
וַדַּאי טִיַלְתֶָּם עַל גְּדוֹתֶיהָ.
בִּלִיתִי שָׁמָּה לְעִתִּים –
צָפוֹן מַזִיק לִבְרִיאוּתִי.

3.
אָבִיו שֵׁרֵת בְּתֹם וּבְקֶשֶׁב;
צָבַר חוֹבוֹת, חַי עַל הַסָּף.
כָּל שְׁלִישׁ שָׁנָה זִמֵּן הוּא נֶשֶׁף –
בַּסּוֹף יָרַד מִנְּכָסָיו.
אֲבָל הַבֵּן – דַּרְכּוֹ הִצְלִיחָה:
תְּחִלָּה Madame עָלָיו הִשְׁגִיחָה;
Monsieur תַּחְתֶּיהָ בָּא צָמוּד.
יַלְדּוֹן שׁוֹבָב, אֲבָל חָמוּד.
הַצָרְפָתִי מֹחו הוֹגִיעַ:
שֶׁרַק הַיֶלֶד לא יִסְבֹּל.
תּוֹךְ שְׂחוֹק לִמֵּד אוֹתוֹ הַכֹּל;
דְּרִישׁוֹת נִמְנַע מַלְהַשְׁמִיעַ.
עַל שׁוֹבְבוּת קָלוֹת גִּנָה,
טִיֵל עָם גֶ'נְיָה בַּגִּנָּה.


תרגום: יואל נץ

א
דּוֹדִי מִן הַמְהַדְרִין הִנֵּהוּ:
וַיְהִי כַּחֲלוֹתוֹ לָמוּת,
אָכַף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ
וְאֵין כָּמוֹהוּ לְפִקְחוּת.
זֶה מַעֲשֵׂהוּ לְדֻגְמָא הוּא;
אַךְ, אֵל עֶלְיוֹן, שִׁעֲמוּם נוֹרָא הוּא
בְּלִי הֲפוּגוֹת, יוֹמָם וָלֵיל,
בִּידוּעַ־חֹלִי לְטַפַּל!
מַה מְגֻנָּה גְּנֵבַת־הַדַּעַת
לִשְׁכִיב־מְרָע הַרְגַן לֵבָב,
תַּקֵן הַכַּר לִמְרֵאשׁוֹתָיו
סַמֵּי־מַרְפֵּא הַגֵּשׁ בְּרַעַד
לְהֵאָנֹחַ – וְלַחְשׁוֹב :
תִּפַּח נָא רוּחֲךָ, סוֹף סוֹף!"

ב
כֹּה, בְּגַמֵּא סוּסֵי־הַדֹּאַר
הִרְהֵר הָעֶלֶם הַשׁוֹבָב,
בְּחֶסֶד צֵאוּס רָם־הַתֹּאַר
יוֹרֵשׁ הוֹנָם שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
מְיֻדָּעִי רוּסְלַן־לוּדְמִילָה!
לְהִתְוַדַּעַ נָא הוֹאִילוּ,
בְּלִי הַקְדָּמוֹת וּבִטּוּל־זְמָן,
עִם גִּבּוֹרוֹ שֶׁלָּרוֹמָן:
אוֹנְיֶגִין, יְדִידִי מְנֹעַר,
עַל גְדוֹת נְהַר נֶוָה נוֹלָד,
שָׁם גַּם אַתָּה, קוֹרֵא נִכְבָּד,
אוּלַי הִפְלֵאתָ זִיו וָבֹהַר!
שָׁם אָז טִיַּלְתִּי גַם אֲנִי –
אַךְ אוֹי לִי מֵאַקְלִים צְפוֹנִי.

ג.
פְּקִיד־אֶמוּנִים הָיָה אָבִיהוּ
וְחַי עַל כָּסֶף הַמִּלְווֹת;
שְׁנֵי בָּלִים בְּשָׁנָה הִפְלִיא הוּא,
עֲדֵי רֻשַּׁשׁ מֵרֹב חוֹבוֹת.
שָׁפַר מְאֹד גּוֹרַל הַיֶלֶד:
תְּחִלָּה Madame בּוֹ מְטַפֶּלֶת;
Monsieur חִנְכָהוּ אַחְרֵי־כֵן.
וַיְהִי קֻנְדָּס, אַךְ מָלֵא־חֵן.
וְאֶת מֹחוֹ לִבְלִי יַגֵעַ,
Monsieur l'Abbé, עֲלוּב צָרְפַת,
לִמְּדוֹ הַכֹּל בְּאֶפֶס־יָד,
אֶת שֵׁבֶט פִּיו הָיָה מוֹנֵעַ,
בְּדַרְכֵי־נֹעַם הוֹכִיחו
וּלְגַן־הַקַּיִץ הוֹלִיכוֹ.

תרגום: א' שלונסקי

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

תרגום: יורם ברונובסקי

אצל בקט דידי (ולדימיר) וגוגו (אסטרגון), מחכים לגודו. גודו? מה פירוש? גוד קטן? ואולי היפוך של המילה dog  כפי שהיו מי שהציעו (אבל הרי המחזה נכתב במקור בצרפתית)? האם גודו יגיע? אולי אנחנו צריכים להתחרט ולהכות על חטא? תוהה ולדימיר. אבל על מה, שואל אותו אסטרגון, "על כך שנולדנו?" 

דידי וגוגו מנסים "להעביר את הזמן". למשל – במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ'רלי צ'פלין.

הם מתפלספים: "אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים", אומר אסטרגון, ומוסיף, "או כמעט – " וולדימיר משיב לו: "אז? אז מה נעשה?" "בוא לא נעשה כלום," משיב לו חברו, "זה יותר בטוח." וולדימיר משיב: "בוא נחכה ונראה מה הוא אומר." "מי?" "גודו". וכך שוב ושוב, כמו בשיר מעגלי בלי קצה ובלי סוף, שכן הם התחברו  זה לזה, חוזרים דידי וגוגו אל העיקר: גודו, ששמו מתחיל בהברה של שם החיבה של אחד מהם, ומסתיים בתחילת הצליל של האחר. 

"אישית אני אפילו לא יודע אם אזהה אותו אם אראה אותו", אומר אסטרגון, בעצם, במשפט שמנוסח כתנאי בטל, באנגלית: "personally I wouldn't even know him if I saw him"', לכן: "אילו ראיתי אותו". תנאי בטל דומה למי שמפנטז על אפשרות לא קיימת. כשלימדתי אנגלית הדוגמה לתנאי בטל הייתה ציטוט מפיו של אדם שלא קנה כרטיס פיס, ובכל זאת מפנטז על מה היה עושה אילו זכה, ובעצם מדבר על אפשרות לא אפשרית.  

המונח "מחכים לגודו" נהפך למושג שמביע חוסר תוחלת: ציפייה למה שלעולם לא יתגשם. 

בספר משלי פרק י"ג פסוק י"ב " כתוב כי "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה, מַחֲלָה-לֵב". למיטב הבנתי אומר הפסוק שציפייה ממושכת מדי מחליאה את האדם. מעניינת הסתירה עם עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח, שלפיה "מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי." כלומר, היהדות, אליבא דלייבוביץ, דוגלת דווקא בעצם הציפייה. כמו דידי וגוגו, שמחכים לנצח לגודו. כמו גם הדוברים בשירו של קוואפיס, אשר "מחכים לברברים".

ציפייתם בשיר שלפנינו מעניקה לכאורה פשר לחייהם. בזכותה הכול נאספים בכיכר העיר. אבל כאן, בשיר של קוואפיס, הציפייה לברברים משתקת. בגללה לא מחוקקים חוקים. בגללה טובי הנואמים השתתקו. בגללה הכול עסוקים רק בעטיית מחלצות, שאמורות להרשים את הברברים, כשיבואו. ועוד יום חולף בלי תכלית, כי שוב הם לא הגיעו, אותם ברברים. 

הבחירה דווקא במילה "ברברים" היא כמובן עצם העניין. על פי מילון רב מילים: בַּרְבָּרִי הוא "כינוי לאדם פרימיטיבי וחסר תרבות המתנהג בצורה גסה, פראית ולעיתים אכזרית". מה בכלל ידוע לנו עליהם, במסגרת של השיר? רק שנאומים נאים משעממים אותם, ושפאר והדר חיצוניים מרשימים אותם מאוד. 

ומה עוד? 

שאולי בעצם אינם קיימים בכלל. 

אז אולי הברברים הם בכלל אנחנו? אלה שנאספים כדי להתפעל מגינונים חיצוניים? אלה שוויתרו על התוכן, לטובת מראית עין? אלה שמעדיפים להעביר את ימיהם בבטלנות ובחוסר מעש, שמוותרים למחוקקים, שאינם ממלאים את תפקידם?

בלילה תיפול עלינו שוב המבוכה. נגלה שעוד יום עבר בלי תכלית. אנחנו לא מחכים למשיח. אנחנו מחכים לברברים, ואפילו הם לא יביאו לעולם. 

גְּבִרְתִּי יְרֻקַּת־הָעֵינָיִם.
אֲפוֹרַת הַגּוֹרָל (וְכַלְבֵּךְ מִן הַצַּד).
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, וְכַלְבֵּךְ – הַשְׁנַיִם,
שֶׁגּוֹרַלְכֶם אֶחָד.

אֶת יְהָבֵךְ, הַגְּבֶרֶת, תַּשְׁלִיכִי
עַל שֶׁכֶם מְאַהֵבֵךְ־לְשָׁעָה.
וְאִם לא יָבוֹא, אֶת קוֹלֵךְ אָז תַּנְמִיכִי
בְּשִׁיחָתֵךְ עַם לִבֵּךְ שֶׁטָּעָה.

תַּנְמִיכִי קוֹלֵךְ, שֶׁיִשְׁמַע רַק הַלַּיִל,
לא אֹזֶן אָדָם. וְתֹאמְרִי אָז: מַה טּוֹב
שֶׁיֵשׁ בָּעוֹלָם גַּם בְּדִידוּת שֶׁל שְׁנַיִם
וּלְכָל הַדְּבָרִים יֵשׁ סוֹף.

מַה טוֹב כִּי רֵעִי הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
רַק לִי מְצַיֵּת הוּא. אַבִּיר נֶאֱמָן! – –
– – לוּלֵא זֶה רֵעֵךּ הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
וַדַּאי שֶׁהָיִית אִלֶּמֶת מִזְמָן.

אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.
אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.
אֱלֹהִים אֵינוֹ מוֹחֶה אֶת דָּמוֹ
כִּי הַדָּם אֵינוֹ הַנֶּפֶשׁ,
אֱלֹהִים אֵינוֹ מְפַנֵּק אֶת אֲבָרָיו
כִּי הָאִישׁ אֵינוֹ בָּשָׂר.
אֱלֹהִים גּוֹחֵן אֵלָיו, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט בּוֹ.
בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הָאִישׁ הוּא יֶלֶד קָטָן.
הוּא קָם בִּכְבֵדוּת עַל אַרְבַּע וְרוֹצֶה לָלֶכֶת,
וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.
עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.
אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ
אֲבָל הוּא מִתְמַהְמֵהַּ,
הוּא אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לְהַבְהִיל אֶת הָאִישׁ
בְּאוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה.
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה.

בְּתוֹךְ לִבִּי כְּלוּאָה צִפּוֹר עִוֶּרֶת
וְקוֹל שִׁירָהּ מָתוֹק מֵרֵיחַ וֶרֶד,
אֲבָל אַתָּה אֲשֶׁר מָאַסְתָּ בִּי
לִפְתֹּח לֹא תֹאבֶה אֶת סְגוֹר־לְבִּי.

בַּחֲלוֹמוֹת לֵילִי כִּבְמִכְמֶרֶת
נָצוֹדָה קוֹנְכִיָּה וְסוֹד דּוֹבֶרֶת,
אֲבָל אַתָּה שֶׁכֹּה יָקַרְתָּ לִי
לָדַעַת לֹא תֹאבֶה אֶת סוֹד־לֵילִי.

וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת
שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר,
זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַי,

יַצְמִיד אֵלַי הָאֹזֶן הַקַּשֶׁבֶת
וְיַאֲזִין לַלַּחַשׁ וְלַשִּׁיר
עַד בְּיָדָיו אַפְקִיד אֶת אוֹצְרוֹתַי.

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה
לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.
גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה
לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת
חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.
וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם בָּא.

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה
רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.
גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה
לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת…

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא
עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב
בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.
הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר.

אֵלֶּה אֵינָם קְמָטִים,
אֶלָּא סִדְקֵי מַסֵּכָה.

פָּנֶיךָ הֵם פְּנֵי
הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ.

אֲנִי קוֹבֵר יַלְדוּת,
תּוֹפֵר סוֹדוֹת לְתוֹכִי.

לִפְנֵי שֶׁנַּפְשִׁי לִגְזָרִים תִּקָּרַע
נוֹתָר לִי לִהְיוֹת הַיֶּלֶד הָרַע.

וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?
זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?
אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?
שֶׁל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזֹּאת, שֶׁל מִי הָאֹזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?
שֶׁל מִי הַבֶּטֶן הַקְּטַנְטַנָּה הַמְּלֵאָה חָלָב, עֲדַיִן לֹא יָדוּעַ:
שֶׁל דַּפָּס, רוֹפֵא, סוֹחֵר, כֹּמֶר?
לְאָן יַגִּיעוּ הָרַגְלַיִם הַקְּטַנְטַנּוֹת, הַמַּצְחִיקוֹת הַלָּלוּ, לְאָן?
לַגַּנּוֹן, לְבֵית־הַסֵּפֶר, לַמִּשְׂרָד, לַחֲתֻנָּה
אוּלַי עִם בִּתּוֹ שֶׁל רֹאשׁ הָעִיר?
עוֹלָל, מַלְאָכוֹן, פְּתִיתוֹן, קֶרֶן אוֹר,
כְּשֶׁבָּא לָעוֹלָם אֶשְׁתָּקַד,
לֹא חָסְרוּ אוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית, צִמְחֵי גֵּרַנְיוּם בַּחַלּוֹנוֹת,
בֶּחָצֵר מוּזִיקָה שֶׁל תֵּבַת נְגִינָה,
נִבּוּי מֻצְלָח בַּעֲטִיפַת נְיָר וְרֻדָּה,
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַלֵּדָה חֲלוֹמָהּ הַנְּבוּאִי שֶׁל הָאֵם:
לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם יוֹנָה — בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת,
לִלְכֹּד אוֹתָהּ — יַגִּיעַ אוֹרֵחַ מְיֻחָל זֶה מִכְּבָר.

טוּק טוּק, מִי שָׁם, זֶה לִבּוֹ שֶׁל אַדּוֹלְפִיק פּוֹעֵם.
מוֹצֵץ, חִתּוּל, סִנָּרוֹן, רַעֲשָׁן,
הַבַּחוּרוֹן בָּרִיא, תּוֹדָה לָאֵל,
דּוֹמֶה לְהוֹרָיו, לַחֲתַלְתּוּל שֶׁבַּסַּל,
לַיְלָדִים מִכָּל הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים הָאֲחֵרִים.
נוּ, הֲרֵי לֹא נַתְחִיל לִבְכּוֹת עַכְשָׁו,
אָדוֹן צַלָּם יַעֲשֶׂה קְלִיק מִתַּחַת לַשַּׁרְווּל הַשָּׁחֹר.
פוֹטוֹ־קְלִינְגֶּר, גְּרַבֶּנְשְׁטְרָסֶה בְּרַאוּנַאוּ,
וּבְּרַאוּנַאוּ הִיא עֲיָרָה קְטַנָּה אַךְ מְכֻבֶּדֶת,
חֲבָרוֹת סוֹלִידִיּוֹת, שְׁכֵנִים טוֹבִים וִישָׁרִים,
נִיחוֹחַ עוּגַת שְׁמָרִים וְסַבּוֹן אַפְרוּרִי.
יִבְבַת הַכְּלָבִים וּפַעֲמֵי הַגּוֹרָל אֵינָם נִשְׁמָעִים.
הַמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה מְרוֹפֵף אֶת צַוְּארוֹנוֹ
וּמְפַהֵק מֵעַל לַמַּחְבָּרוֹת.

תרגם מפולנית: רפי וייכרט

בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, כַּשֶׁמֶשׁ הַזֹּאת,
מִי, מִי הִמְצִיאֵךְ לְחָרְכֵנִי בְּחֶנֶק?…
אָרוּר, שֶׁהִסְגִּיר לְאָזְנִי אֶת הַסּוֹד,
כִּי רַק בִּדְרָכַיִךְ שֶׁלָךְ אֶבָּחֵנָה!

צָרַרְתִּי בַּשֶׁלֶג מִזְגֵּךְ הָלוֹהֵט,
קַרְחוֹן הֶעֱלֵיתִי עַל פְּנֵי שְׂרֵפוֹתַיִךְ,
וְאַתְּ לא נִרְתַּעַת מִכֹּבֶד הַחֵטְא –
אֲנִי הַנָּמֵס בְּחִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ.

וּפַעַם־בְּפַעַם, תְּפוּחָה כְּאֶשְׁכּוֹל,
תִּפְּלִי עַל אָבְנָיִם פְּלָאַיִךְ לָלֶדֶת.
וְאָז, בִּבְלִי־דָעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל :
בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…

1930

יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִיעַ אַרְצָה,
רַק כַּאֲשֶׁר הֶם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
יש אֲנָשִׁים שֶׁזִיו זִכְרָם מֵאִיר
כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
אוֹרוֹת אֵלֶה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַיִל –
הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ.

לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְדוֹלָה מֵהַחַיִים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגדֶל הַחַיִים
שֶׁכְּשֶׁיִתְנַשְׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד,
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְמִישָׁה,
שֶׁמִּתְנַשֶׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶצֶת
עִם הַחַיִּים,
אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה, אוֹ לִרְבּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח.
אַהֲבָה שֶׁמַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים.

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל־שַׁלֶכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל־עָבֵי עַרְבַָיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַבּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַיָּרוֹת הַחֲסִידות.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל־הַחַלּוֹן יִתְדַפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתָּם נַעֲלֵיכֶם? טְלֶאתָם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחִי אָדָמָה".

תרס"ה

רוּחַ סְתָו אֶל הַחַלּוֹן הֵבִיאָה חֶזְיוֹנוֹת
שֶׁל יָמִים קָרִים וְשֶׁל שֶׁלֶּכֶת,
וּבַבַּיִת שׁוּב הָאַף דָּבֵק לַזְּגוּגִיּוֹת,
וְחֶשְׁוָן דּוֹחֵק חֻמּוֹ שֶׁל קַיִץ.

וּכְעָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ
כָּךְ דּוֹאוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת
אֶל שֶׁמֶשׁ בְּחֻפְשָׁה
וְעַל יָרֵחַ שֶׁכָּבֶה בַּחֹרֶף,
וְאִילָן קָטָן שָׁכוּחַ
מִשְׁתּוֹפֵף בְּצֵל אָבִיב
וְרוּחַ יְגֵעָה נוֹשֵׂאת מַשָּׂא
לַעֲיֵפָה עַד הָאָבִיב.

רוּחַ סְתָו הַדְּרָכִים הֵבִיאָה הַבְטָחוֹת
שֶׁל יָמִים טוֹבִים עוֹמְדִים בַּפֶּתַח,
וְיוֹנָה תְּמִימָה נוֹשֵׂאת עָנָף לְמַזָּל טוֹב
וּשְׁלֵמִים שְׁלֵוִים פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

וְעוֹבֶרֶת לָהּ חוֹלֶפֶת עוֹד עוֹנָה וְעוֹד תְּקוּפָה
וְהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וּמִשְׁתַּנֶּה בְּתוֹךְ שָׁבוּעַ
וַאֲנִי עוֹמֵד תָּמֵהַּ, מִתְקַשֶּׁה קְצָת לְהָבִין,
אֲבָל אַף פַּעַם לֹא אֵדַע, לֹא אֵדַע.

רוּחַ סְתָו הִבְהִירָה מַחְשָׁבוֹת וְזֶה לֹא דַּי לָהּ
רוּחַ סְתָו עָשְׂתָה שֵׁרוּת יָפֶה…

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 40 Sonnets from the Portuguese

"ב-1919 פרץ בקייב פוגרום", סיפרה המשוררת קדיה מולודובסקי בשיחה שנערכה בישראל עם עיתונאי של מעריב, שלושים שנה לאחר המעשה. קדיה הסתתרה באותו יום ביחד עם שתי חברות בביתו של ידיד, אך "קצינים פורעים" מצאו אותן שם. להפתעתן, הסתפקו הפורעים בתכשיטיהן של הצעירות, ולא נגעו בהן לרעה. "מאז אין אני עונדת עדיים", סיפרה קדיה, והוסיפה: "סידרנו מסיבה לכבוד הנס, ובמסיבה קראתי כמה שירים שכתבתי בקשר למאורע".

כך נהפכה קדיה מולודובסקי בת העשרים וחמש למשוררת. עד אז עבדה כגננת בוורשה. "ילדות קודרת הייתה לילדי ישראל אלה", סיפרה באותו ריאיון בעיתון מעריב. "יחפים היו באים לגן, נפשה כלתה לנעליים", והיא הייתה מספרת להם אגדה על נעליים חדשות ועל מעיל חם "כשהם רועדים מקור". 

אכן, מולודובסקי ידועה בעיקר בזכות השירים שכתבה לילדים. בין הידועים שבהם "גלגוליו של מעיל" שמתאר את קורותיו של מעיל שתפרו במיוחד לילד, ואחרי שגדל, המעיל עובר לילדים אחרים, עובר ומתגלגל ומתבלה, מאבד חלקים ממנו ולבסוף מתפורר לגמרי.  השיר התפרסם לראשונה ביידיש בעיתון הילדים "גרינינקע ביימעלעך" (העצים הירקרקים), בווילנה, ב- 1933, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בדבר לילדים ב-1934, בתרגומה של פנינה הלפרין:  

ובפעם השנייה תרגם אותו נתן אלתרמן והוא הופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945:

אבל כפי שאפשר להבין מסיפורה של מולודובסקי על הנסיבות שבהן כתבה את שיריה הראשונים, היא כתבה גם שירים למבוגרים.

את אחד מהם, שנקרא "כלות", היא מייחדת לנשים היהודיות שהכירה בערי פולין. הנה הוא כאן, בתרגומו של עמוס נוי:

לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹזְרוֹת בַּיִת
מוֹזֶגֶת שָׂרָה אִמֵּנוּ בְּקַנְקַנִּים
יֵין נְתָזִים מֵחָבִיּוֹת אֲפֵלוֹת.
מִי שֶׁיֹּעַד לָהּ קַנְקַן מָלֵא
נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
וּמִי שֶׁיֹּעַד לָהּ גָּבִיעַ זָעִיר
מְמַלְּאָה אוֹתוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּדְמָעוֹת.
וּלְנַעֲרוֹת הָרְחוֹב
הָרוֹאוֹת נַעֲלֵי חֲתֻנָּה לְבָנוֹת בַּחֲלוֹמָן,
מְבִיאָה שָׂרָה אִמֵּנוּ
לְפִיהֶן הֶעָיֵף
דְּבַשׁ טָהוֹר בְּצַלָּחוֹת קְטַנּוֹת.
לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת מִמּוֹצָא מְיֻחָס,
מְבֻיָּשׁוֹת מִכְּדֵי לְהָבִיא לְבָנִים מֻכְתָּמִים
אֶל תַּחַת מַבָּטָהּ הַבּוֹחֵן שֶׁל הַחוֹתֶנֶת,
מוֹבִילָה רִבְקָה אִמֵּנוּ גְּמַלִּים
טְעוּנִים אֲרִיגֵי פִּשְׁתָּן.
וּכְשֶׁעֲלָטָה נִפְרֶשֶׂת לִפְנֵי רַגְלֵיהֶם
וְכָל הַגְּמַלִּים כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה
מוֹדֶדֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ כֻּתְנָה, אַמָּה אַחַר אַמָּה,
מֵהַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְעַד הַצָּמִיד שֶׁעַל זְרוֹעָהּ.
לְאֵלּוּ שֶׁעֵינֵיהֶן כְּבָר עָיְפוּ
מִצְּפִיָּה בְּיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים,
וִידֵיהֶן כָּחֲשׁוּ מִכְּמִיהָה
לְגוּף יֶלֶד קָטָן וְעָנֹג,
מְבִיאָה רָחֵל אִמֵּנוּ עִשְׂבֵי מַרְפֵּא
שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל הָרִים רְחוֹקִים,
וּמְנַחֶמֶת אוֹתָן בְּדִבּוּר שָׁקֵט:
אֱלֹהִים יָכֹל בְּכָל רֶגַע לִפְתֹּחַ רֶחֶם שֶׁנֶּחְתַּם.
לְאֵלּוּ שֶׁבּוֹכוֹת בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעִים בּוֹדְדִים,
וְאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּחֲלֹק עִמָּן אֶת צַעֲרָן,
הַמְּדַבְּרוֹת עִם עַצְמָן בִּשְׂפָתַיִם חֲרוּכוֹת,
אֲלֵיהֶן בָּאָה חֶרֶשׁ לֵאָה אִמֵּנוּ
מְסוֹכֶכֶת עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּיָדַיִם חִוְּרוֹת.

מהשיר אנחנו לומדים להכיר את הנשים הללו ואת מצוקותיהן: עוזרות בית, נערות רחוב, נשים בודדות ונשים אומללות. מולודובסקי מתארת בשיר את הנחמה והפיצוי שיזכו להן עלובות הנפש, אותן המקופחות והזנוחות, שלאחר מותן יעניקו להן אהבה ותשומת הלב שכמותן לא קיבלו מעולם בחייהן. ולא סתם טיפול רגיל יקבלו: האמהות מהמקרא, הן עצמן, יטפחו את הנשים הללו, כל אחת על פי דרכה.

שרה אמנו, שעל פי הסיפור בספר "בראשית" רדתה באמתה והתנכלה לה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ", (בראשית ט"ז, ו') דווקא היא, תפצה את עוזרות הבית ותשרת אותן.

רבקה הנדיבה, זאת שאמרה לאליעזר, ההלך שביקש ממנה להגמיע אותו מים: "שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית, כד, יח-יט), רבקה הצנועה, שבראותה את החתן המיועד לה שאלה את אליעזר "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" וכשהוא משיב לה "הוּא אֲדֹנִי" היא מתכסה, מפאת הצניעות: " וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד, סה), היא, שעזבה את בית אביה והגרה לארץ כנען, תוביל על גמלים, כמו אלה שעליהם הגיעה אל משפחתה החדשה, שלא תראה בה רוב אושר, אריגי פשתן שמיועדים  לאותן "כלות עלובות ממוצא מיוחס", שמתביישות להוכיח את בתוליהן (או להיחשף בקלונן?)

רחל שהשתוקקה לבן: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') כך איימה, תעזור לעקרות, ולאה הדחויה, שזכתה אמנם לבנים, אבל לא לאהבה: "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כ"ט, ל'), הָאֵם ששמה מעיד עליה שהיא עייפה, רפה וחולה: "וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת" (בראשית, כ"ט, י"ז), תסוכך על עיניהן של הבודדות, עיני הנשים שלא היה מי שיאהב אותן וינחם אותן בחייהן.

נראה כי הפיצוי והגמול מיועד לא רק לנשים שאליהן מפנה מולודובסקי את השיר, אלא גם לאמהות עצמן, שגם הן זקוקות לתיקון או לנחמה.

השיר ראה אור לראשונה בתרגומו הנוכחי בגיליון 13 של כתב העת הו! לצד הקדמה שכתב המתרגם, עמוס נוי. 

מתוך: בוא אלי חייל נחמד
בספר: מה איכפת לציפור

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר

מַה תִּרְעַשׁ אָבִי,
אָבִי הַשּׁוֹתֵק, הַמָּלֵא
צַעֲקָתוֹ
אֶגְרוֹפִי בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ, אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי מַכְאוֹבֶיךָ
הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ
וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר.

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

תר"ס.

תרגומו של משה זינגר

"רְאִי, מֵהַצַּיִד הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,
בֵּין אַלּוֹנִים נִמְצְאָה גּוּפָתוֹ.

צַר עַל אִשְׁתּוֹ. הַמַּלְכָּה צְעִירָה.
בִּן לַיְלָה הִכְסִיף-הֶאֱפִיר שְׂעָרָהּ."

אֶת מִקְטַרְתּוֹ הוּא נָטַל מִן הָאָח

על אנה אחמוטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאָה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶש.
הַפֵּשֶָר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלא נִפְתַּר, יִפָּתֵר.
מַה שֶָלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָג. 

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינְנוּ סִמָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מִהָאֲדָמָה הַזֹּאת? 

אֲפִילוּ כָּךְ. עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִי בֶּן–חֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק. 

תרגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך "מחוזות רחוקים" 1991

מקשיבים לשיר שאהבת, וחושבים עלייך. 

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

בתרגומו של שמעון זנדבק

תרגומו של משה זינגר

הלא יְבַכּוּ

יָשַׁבְנוּ יַחַד בָּעֶרֶב חֲרִישִׁי
אֲנִי פָּרַסְתִּי לֶחֶם חַי
אַתָּה גְּבִינָה מָרַחְתָּ
הַחֲמִימוּת זָרְמָה בֵּינֵינוּ
דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן.

הַמּוֹלִיכוּת שֶׁל הַפוֹרְמַיְקָה
גְּבוֹהָה מְאוֹד
וְאוֹר הַנֵּאוֹן לֹא מַשְׁאִיר צְלָלִים

*

אַל תֵּלֵךְ
חֹשֶׁךְ בַּחוּץ
שְׁעַת הַכִּשּׁוּף עוֹד לֹא תַּמַּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַלֹּא יְבַכּוּ
אֶת כַּף יָדְךָ הַחַמָּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַזְּמַן עוֹד קָצָר
אֵינְסוֹף דּוֹאֶה מֵעָלֶיךָ.

אַל תֵּלֵךְ
יִהְיֶה כָּל כָּךְ קַר
הֵי, שָׁכַחְתָּ אֶת מִשְׁקְפֶיךָ.

קול של ציפור ראשונה

בִּקַּשְׁתָּ
הַשְׁאִירִי דֶלֶת פְּתוּחָה
אָמַרְתָּ שֶׁלא תְצַלְצֵל.
אָמַרְתָּ
שֶׁאִם אֶהֱיֶה נְבוֹכָה
אֲפִילוּ לא תִתְנַצֵל.

נִדְמֶה שֶׁחִיַּכְתָּ
לְתוֹךְ הַשְׁפוֹפֶרֶת
בִּקַּשְׁתָּ
שֶׁלא אֶהֱיֶה מְאֻפֶּרֶת
אָמַרְתָּ
בְּשֶׁקֶט אָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ
לא אָעִיר אוֹתָךְ מִשְׁנַתֵךְ.

בּוֹא אֵלַי

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ
דַּלְתִּי פְּתוּחָה

שׁוֹמֵעַ?

קוֹל שֶׁל צִפּוֹר
רִאשׁוֹנָה
אוּלַי יוֹנָה

*

יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
נוֹסֶקֶת לָאוֹר
לא חוֹשֶׁבֶת
עַל מַה יִהְיֶה
כְּשֶׁתַחְזוֹר
לא בּוֹחֶרֶת נָתִיב
לא מְחַכָּה לָאָבִיב
פּוֹרֶצֶת אֶל עַל
נוֹצָה וְתַלְתַּל
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
נוֹסֶקֶת לָאוֹר

הַתְכֵלֶת הָרַךְ
הָיָה לָנוּ נוֹף
הָיָה לָנוּ חוֹף
שַׁלְוָה וּמִסְתּוֹר
הַזְמָן נֶעֱלַם לוֹ
וְכָל הָעוֹלָם
לא הָיָה קַיָּם
הָיָה רַק אוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
בַּתְּכֵלֶת הָרַךְ

חֵץ

נִנְעַץ בַּכָּנָף
הָיִינוּ צִפּוֹר נְעוּצָה
עַל שֶׁבֶר עָנָן

הדים וצללים

כְּשֶׁרָצִיתִי – עָצַמְתִי עֵינַיִם
וְהוּא הוֹפִיעַ מוּלִי
כְּחָתָן עַד קְצוֹת הַשְּׂפָתַיִם
לְהָרִיחַ פְּלוּמַת שְׂעָרִי עַל הָעֹרֶף.
כְּצוֹרֵף הָאוֹרֵב לָאוֹר לְלָכְדוֹ בְּכַפָּיו
הוּא אָרַג בְּגֵוִי תַּכְשִׁיטִים נִזְרָמִים שֶׁל זָהָב.

*

הֵדִים וּצְלָלִים לא יְכוֹלִים לַגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לַגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קוֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעֵי הָעוֹר.

*

הַצִּיּוּר שֶׁתָּלוּי עַל הַקִיר
נוֹעָד תְּחִלָּה לְהַזְכִּיר
שֶׁאֵינֶנּוּ.
שֶׁרַק הַמַּגָּע הַשָׁטוּחַ, הַקַר,
נִשְׁאָר עוֹד מִמֶּנּוּ.
הוּא הָיָה כָּל כַּךְ חַי
בְּקַלוּת יָכוֹלְתִי לִטְעוֹת.
הָיוּ אֲפִילוּ קוֹלוֹת
וְרֵיחַ וְטַעַם.
הַכֹּל כְּמוֹ פַּעַם.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים.
בִּיקוּרָיו נִהְיוּ נְדִירִים
וְאָבַד קוֹלוֹ מִן הַחֲלוֹמוֹת.

*

הוּא
מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר.
אִם הָיִיתִי עוֹבֶרֶת
אֶת הַגָּדֵר
וַדַּאי
הָיִיתִי מַשִּׂיגָה אוֹתוֹ.
כְּמוֹ
שֶׁוַּדַּאי הָיִיתִי לוֹכֶדֶת
אֶת הַיָּרֵחַ
לוּ טִפַּסְתִּי עַל הָעֵץ
שֶׁבֵּין עֲנָפָיו הִתְחַבֵּא.

עורי משיל אותך

אֵיךְ מֵחַלוֹנְךָ
נִרְאָה הַשֶׁלֶג
דוֹמֵם וְנֶעֱרָם עַל הֶהָרִים

דְמוּתְךָ
בְּלָבָן מוֹלֶכֶת
עַל הַכְּסָתוֹת וְהַכָּרִים.

שְׁתִיקָה
נִמְלָא הַחֶדֶר
כְּמַשֶׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְדוֹר

אֲבָל סְדָקֵיהָ
תָּסְסוּ בְּאוֹר.

רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶג
שֶׂזָרַק שֵׂיבָה בַּהַר

הַזְמַן הַהוּא
עָרִיץ וְנֶהֱדָר
עֲדַיִין הֵד מוּכָּר.

הַיִינוּ יְלָדִים
וְלַחַלוֹן מִסְגֶרֶת
עַכְשָׁיו נוֹפֵל הַגֶּשֶם
עַל הַמִּרְפָּסוֹת בַּלָאט
עוֹרִי מַשִׁיל אוֹתְךָ
לְאָט אַחַר לְאָט

*

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת

*

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.

©שושי שמיר