אֶתְמוֹל,
גָּרַמְתְּ לְיֶלֶד לִפֹּל,
הַיּוֹם,
סוּס מָעַד.
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת,
מִי יָבוֹא מָחָר?

אֶבֶן, שׁוֹכֶבֶת שָׁם
בִּשְׁבִיל הַכְּפָר,
תַּחַת שְׁקִיעָה אַדֻמָּה,
דָּבָר לֹא אִכְפַּת לָךְ!

מיפנית: קימורה אקיקו ואוריאל קון

קָטָן, אַךְ מָלֵא
וְרָדִים הַגַּן.
הוֹלֵךְ לוֹ בַּשְּׁבִיל
יֶלֶד קָטָן
יֶלֶד חָמוּד
יָפֶה כְּנִצָּן.
כְּשֶׁיִּפְרַח הַנִּצָּן
לֹא יִחְיֶה, כִּי יָמוּת
אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן

פראנטה בס היה בן 13 כשכתב את השיר. הוא נרצח לפני שמלאו לו 14.  מתוך ספרה של רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן.

לְמִי אוֹי
לְמִי אֲבוֹי
לְמִי פְּצָעִים חִנָּם?

אוֹי לוֹ לְבַיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו כֻּלָּם
קְרוּעִים לִרְוָחָה אֶל חֲשֵׁכָה.

אֲבוֹי לוֹ לְיֶלֶד הַמַּפְנֶה אֶת גַּבּוֹ
לְשֻׁלְחַן חַג עֲמוּס זִבְחֵי רִיב
כְּדֵי שֶׁדִּמְעוֹתָיו לֹא תֵּרָאֶינָה.

אוֹי לָהּ לַמַּפָּה הַחֲגִיגִית הַצְּחֹרָה
הַזְּרוּעָה שִׁבְרֵי זְכוּכִית וְכִתְמֵי דָּם
כְּפִרְחֵי פָּרָג בְּחֹדֶשׁ נִיסָן.

אֲבוֹי לָהּ לָרוּחַ הַקָּרָה
הַנּוֹשֵׂאת אֶת תְּפִלָּתוֹ: קְחִי
קְחִי אוֹתִי רוּחַ טוֹבָה הַרְחֵק
הָנִיחִי אוֹתִי בְּלֵב הָעוֹלָם
שָׁם אֶהְיֶה כְּשׁוֹכֵב בְּלֵב יָם
שֶׁסְּפִינָתוֹ נִטְרְפָה בִּסְעָרָה
וְכָל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה שִׁירָה
וְהַשֶּׁקֶט הַמָּתוֹק
הַמָּתוֹק כְּמָרוֹר
יַחְבֹּשׁ פִּצְעֵי חִנָּם
וְלֹא אֵבוֹשׁ וְלֹא אֶכָּלֵם עוֹד
וְדָבָר לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד

אֲפִלּוּ דָּבָר הֲכִי קָטָן לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד

היום – א' ניסן, תשפ"ד

היום את חוגגת יום הולדת. את בת חמישים ותשע.

אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.

כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.

כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.

מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.

לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?

ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.

כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.

זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.

האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.

ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.

השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.

לָמָּה הֵם אֵינָם שָׁבִים?
הָאִמָּהוֹת מְחַכּוֹת. הַיְלָדִים
גְּדֵלִים וּמְחַכִּים.
לָשׁוּב, לוּ רַק יוֹם אֶחָד, לִרְאוֹת אוֹתָם
גְּבוֹהִים. הַגַּעְגּוּעִים צוֹמְחִים עָמֹק
אֶל רֶחֶם הָאֲדָמָה. מַצִּים
נִשְׁמָתָם עַד כְּלוֹת –
הֵם אֵינָם שָׁבִים. כָּל הַיּוֹם
הַדְּלָתוֹת קַשֻּׁבוֹת. לְבָבָן
נוֹפֵל עַל הַסַּף. "הוּא לֹא בָא,
הוּא לֹא בָא", בּוֹכוֹת הַדְּלָתוֹת. בַּלֵּילוֹת
הַתְּרִיסִים עֵרִים. יְדֵי הָאִמָּהוֹת
נֵרוֹת בּוֹעֲרִים עַל כָּל הַשְּׁבִילִים הַבָּאִים – –
וְהֵם אֵינָם שָׁבִים.

פרטי מהדורת מקור: הוצאת אל"ף; 1967

מתוך פרויקט בן יהודה

אוּלַי הָאֱלֹהִים מֵת.
בְּאַחַד הַיָּמִים.
אוּלַי בְּאַחַת הַמִּלְחָמוֹת.
לוּלֵי הָאִמָּהוֹת שֶׁנִּשְׁאָרוֹת לְחַכּוֹת
עַד עוֹלָם –
לֹא הָיָה אִישׁ יוֹדֵעַ, שֶׁמִּישֶׁהוּ
לֹא שָׁב.
הָאֳנִיָּה עָגָה בַּנָּתִיב הֶעָגֹל, תָּמִיד
מוּעָדָה לְהִשָּׂרֵף.
קוֹל הָעַוְלוֹת עוֹלֶה, צוֹחֵק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
אוּלַי הָאֱלֹהִים מֵת.
כְּאֵב עָיֵף שׁוֹתֵק מִצִּפִּיּוֹת לַשָּׁוְא.
הַיְלָדִים בָּאִים יוֹם-יוֹם
אֶל הַבַּיִת הָרֵיק.
הֵם אוֹכְלִים אֶת לַחְמָם, מַקְשִׁיבִים לַדְּלָתוֹת.
מְחַכִּים –
אִישׁ לֹא יָהִין לוֹמַר לָהֶם
כִּי הוּא לֹא
יָבוֹא.

פרטי מהדורת מקור:הוצאת אל"ף; 1967

מתוך פרויקט בן יהודה

יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן!
חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתּן,
יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,
בֵּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

נּוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן!
יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,
יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,
נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה:
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּם! הַיּוֹם אֲנִי עִמְּךָ!

כִּי תִישַׁן – תִּישַׁן אִמְּךָ
עֲיֵפָה גַם רְצוּצָה.
נוּם, חָלוּץ בֶּן חֲלוּצָה,
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

שֶׂה חוֹלֶה, פָּרוּץ הַלּוּל,
וּמִשְׁמֶרֶת עַל הַגְּבוּל,
וְדַלָּה עוֹד הַקְּבוּצָה, –
גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

וְאִם אֶדְמַע לֹא תֵדַע מָה,
אַךְ אֶת שִׁירָתִי תִּשְׁמַע,
שִׁירָתָהּ שֶׁל חֲלוּצָה
(“כַּדּוּרִית בּוֹ נְעוּצָה”):
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

גְּדַל בָּעֲרִיסָה, קָטָן,
אֶל יְלֵל שׁוּעָל וָתַן,
רַעֲמָהּ שֶׁל פְּצָצָה,
בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

תל-אביב, 1936

27 בפברואר 1948, עיתון דבר

הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנִּי
פּוֹרֵחַ, שְׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם
בְּגֹבַהּ גֻּמָּה לְאַגָּס נָח מֵת נֶהְדָּר.
שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר
עִטְּרוּ לַדֶּשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ
מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.
אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקְדָּם וְעוֹמֵד
בַּלָּאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפָּר לְאָן
שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.
וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב
הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר
לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.
יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא
מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי
הָאָרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.
תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה
הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת
אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה.

יונה וולך

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

רחל בלובשטיין

שתי משוררות, שני עצי אגס. אחד מהם "מת נהדר" – פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה כמעין מתנה. האחר – מלבלב לתוך החלון. פירותיו טרם הבשילו, ויש הבטחה בפריחה.

מות האגס של יונה וולך דומה בעיניה למותו של האחר, הקודם,  אביה שהותיר אותה ילדה יתומה כשנפל בקרב מול הליגיון הירדני ביולי 1948. היא נמשכת אליו כמו פרפר, שאורך חייו, כידוע, נמשך כיממה: קצר "כהרף זוועה".

גם רחל, כמוה, יודעת עד כמה קצר צפוי להיות יפי הפריחה, היא כבר חושבת על הכמישה הבלתי נמנעת, אבל כרגע, לרגע, כשהקיצה משנתה וראתה את האגס שמציץ לתוך חלונה, היא חשה שהמועקה, שרבצה על לבה כמו הר, התפוררה ונעלמה. האביב מפייס אותה בניחוחו, בחיוכו, והיא לומדת לוותר לרגע על תחושת האבל. 

האם היה באמת לרחל סיכוי להירפא מהכאב, בזכות יופיו של הטבע שמוגש לה, לפתחה?

האם יכלה יונה וולך לקונן ולשיר למת שלה, ובכך "להקפיא" אותו לעד?  

שתי המשוררות כבר מזמן אינן אתנו. רחל הוגלתה, כזכור, מהקיבוץ, כי חלתה, וימיה האחרונים עברו עליה בבדידות ובצער, רחוקה מכל מה שאהבה והוקירה. היא מתה ב־1931, כשהייתה בת ארבעים ואחת. 

יונה וולך מתה ב־1985 כשהייתה בת שלושים ושמונה, כי סירבה לטפל בסרטן השד שבו חלתה.  

שתי נשים שמתו צעירות כל כך, בדמי ימיהן, כמעט כמו הפרפר בשירה של אחת מהן.

אבל השירים שלהן נשארו אתנו. 

אפשר לקנות – תמורת 15 ש"ח, את התרגום שלי (בעריכה של דורי מנור ושל אנה הרמן)
למחזור הסונטות המלא של הסונטות של שייקספיר, באתר e-vrit

תן גרון בריא לצעוק מכאב,
ולב בריא לשברון הלב,
ועיניים בריאות לראות כמה שחור,
ושיניים בריאות שיהיה מה שינשור –

תן לנו בריאות.

תן לנו בריאות לבכות על מה שאין,
ובריאות לקנא, ובריאות להתלונן,
וקצת בריאות לפחדים, לבדידות,
וגם להתייאש תן קצת בריאות –

תן לנו בריאות.

תן שפע בריאות לחלות כמו שצריך,
ועוד טיפת בריאות בשביל היסורים,
ותן לנו בריאות להבין בפשטות
שחיינו לשווא, ולשוא גם נמות –

תן לנו בריאות.

ותן לנו בריאות להבין בפשטות
שחיינו לשווא, ולשווא גם נמות.

מתוך: הגיגולו מקונגו

מָחָר, וְעוֹד מָחָר, וְעוֹד מָחָר
יִזְחַל אַט אַט כְּצָב מִיּוֹם לְיוֹם
עַד דַּף אַחֲרוֹן בְּלוּחַ הַזְמַנִּים;
וְכָל תְּמוֹלֵינוּ רַק הֵאִירוּ דֶּרֶךְ,
שֶׁבָּהּ הָלְכוּ טִפְּשִׁים לִזְלֹל עָפָר.
דְּעַךְ, דְעַךְ כְּבָר, נֵר קָצָר!
חַיִּינוּ צֵל עוֹבֵר, שַׂחְקָן עָלוּב
הַמְקַפֵּץ שָׁעָה עַל הַבִּימָה
וּמִתְנַדָּף: הֵם רַק מַעֲשִׂיָּה
שֶׁל מְפַגֵּר, גִּבּוּב שֶׁל שֶׁצֶף קֶצֶף
בְּלִי שׁוּם מוּבָן.

תרגום: מאיר ויזלטיר

תרגום: דורי פרנס

תרגם: שמעון זנדבנק

תרגם אהרון אמיר

Jacques PRÉVER

Il a mis le café
Dans la tasse
Il a mis le lait
Dans la tasse de café
Il a mis le sucre
Dans le café au lait
Avec la petite cuiller
Il a tourné
Il a bu le café au lait
Et il a reposé la tasse
Sans me parler
Il a allumé
Une cigarette
Il a fait des ronds
Avec la fumée
Il a mis les cendres
Dans le cendrier
Sans me parler
Sans me regarder
Il s’est levé
Il a mis
Son chapeau sur sa tête
Il a mis
Son manteau de pluie
Parce qu’il pleuvait
Et il est parti
Sous la pluie
Sans une parole
Sans me regarder
Et moi j’ai pris
Ma tête dans ma main
Et j’ai pleuré.

סיון תשפ"ג

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

אייר, תרס"ג.

אתמול מלאו 112 שנים להולדתה של המשוררת, ב29.5.1911

לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.

אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.

ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.

לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.

© 2020-2022 יורשי חנוך לוין

מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור

ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

אלמנתו, רותי שפירא, כתבה את הספר בקולן – נשים בישראל בצל האובדן

השיר התפרסם בגיליון מיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות, “לשחזר תקווה״, שיזם וערך אילן שיינפלד.

קישור לרכישת הגליון

קישור לפייסבוק של הו!

קישור לאינסטגרם של הו!

יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין גֶשֶׁם וּבֵין אוֹר
כְּרוּתָה וַדַּאי רַק לִרְגָעִים סְפוּרִים.
אַךְ אַהֲבָה, כְּשֶׁהִיא קְצָרָה מְאֹד,
יָפָה יוֹתֵר מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.