היום את חוגגת יום הולדת. את בת חמישים ותשע.
אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.
כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.
כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.
מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.
לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?
ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.
כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.
זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.
האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.
ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.
השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.
