ארכיון הקטגוריה: השיר של יום שלישי

שאול טשרניחובסקי, "ראי אדמה"

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד
פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,
אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

דילן תומס, "ולא תהיה למוות ממשלה"

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.
אֶחָד יִהְיוּ הָאֲנָשִׁים הַמֵּתִים בְּמַעֲרֻמֵּיהֶם
עִם הָאָדָם אֳשֶׁר בָּרוּחַ וּבְסַהַר הַמַּעֲרָב;
עֵת עַצְמוֹתֵיהֶם יְלֻקְּטוּ נְקִיּוֹת וְהָעֲצָמוֹת הַנְּקִיּוֹת תִּמֹּגְנָה,
כּוֹכָבִים יִהְיוּ לָהֶם בְּמַרְפֵּקָם וְרַגְלֵיהֶם;
אַף כִּי יִשְׁתַּגְּעוּ, שְׁפוּיִים לִהְיוֹת יוֹסִיפוּ,
אַף כִּי יִטְבְּעוּ בִּמְצוּלוֹת יָם, שׁוּב יַעֲלוּ וְיַעְפִּילוּ;
אַף כִּי אוֹהֲבִים יֹאבְדוּ, לֹא תֹּאבַד הָאַהֲבָה;
וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.
תַּחַת תַּכְרִיכֵי הַיָּם
בְּהַאֲרִיכָם לִשְׁכַּב כִּסְעֹר רוּחַ לֹא יָמוּתוּ;
מְפֻתָּלִים עַל מִתְלִים בְּגִידִים שֶׁפֹּרְקוּ,
מְתוּחִים עַל גַּלְגַּל אַךְ בִּלְתִּי נִשְׁבָּרִים;
הָאֱמוּנָה בִּידֵיהֶם לִשְׁנַיִם תִּתְבַּקֵּעַ,
וְעַוְלוֹת הַחַד-קֶרֶן גּוּפָם תַּחֲדֹרְנָה;
בְּהִבָּקַע הַכֹּל מִסָּבִיב הֵם לֹא יִסָּדְקוּ;
וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.
לֹא עוֹד יוֹסִיפוּ שְׁחָפִים צְוָחוֹת בְּאָזְנָם לְהַשְׁמִיעַ
וּמִשְׁבְּרֵי גַּלִּים מִתְנַפְּצִים אֶל הַחוֹף קוֹלָם לֹא יָרִימוּ;
בִּמְקוֹם בּוֹ פֶּרַח הֵנֵץ לֹא עוֹד יוֹסִיף פֶּרַח
לִזְקֹף אֶת רֹאשׁוֹ אֶל מוּל חֲבָטוֹת הַמָּטָר;
אַף כִּי מְטֹרָפִים יִהְיוּ וּמֵתִים כְּמַסְמְרִים,
רָאשֵׁי דְּמֻיּוֹת יִהְיוּ הוֹלְמִים מִבַּעַד לַמַּרְגָנִיּוֹת,
מַבְקִיעִים אֶל הַחַמָּה עַד כִּי תִּשְׁתַּבֵּר הַחַמָּה וְתִפֹּל אַרְצָה.
וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

תרגם: אבנר פרץ

ג'ון דאן, "לא, מוות, אתה אל תהיה גאה"

ג'ון דאן מוכר בעיקר בזכות קטע מתוך כתביו שנהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית: "למי צלצלו הפעמונים", שהיה בכלל חלק מתוך חיבור שכותרתו הייתה "הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות".

לעומת זאת השיר "Death Be Not Proud", או, בעברית, "לא, מוות, אתה אל תהיה גאה", נכתב כסונטה, כלומר, כשיר לכל דבר, שאורכו ארבעה עשרה שורות. מבנה החריזה של הסונטות משתנה על פי קונווציות מסוימות. בשיר שלפנינו הוא – א־ב־ב־א א־ב־ב־א  ג־ד־ד־ג  ה־ה.

ג'ון דאן נמנה עם קבוצת "המשוררים המטפיזיים" בני המאה ה־17, שיצירתם התאפיינה בשימוש היצירתי שלהם בדימויים מורכבים.

בסונטה שלפנינו פונה דאן אל המוות ולועג לו. אין לך באמת כוח, אומר לו המשורר; רק נדמה לך שאתה מסוגל לקחת אליך את מי שחי. אתה בסך הכול דומה לשינה, שהיא הרי חוויה נעימה ומוכרת היטב. נדמה לך שאתה גוזל את הטובים, אבל בעצם אתה רק פודה אותם, ומציע להם שלוות נצח. ובכלל, מי אתה? לאן אתה שייך? הוא שואל את המוות, ומשיב בשמו: מקורותיך הם מחוזות הייאוש, מקומות ששולטים בהם מחלות, הרעלות, מלחמות… בסופו של דבר אתה תנוצח, כי על מי שמת כבר לא תוכל לאיים…

השיר נכלל במחזור שמכונה "הסונטות הקדושות", או "הרהורים אלוהיים". 

ג'ון דאן היה כומר אנגליקני. את השיר כתב אחרי מחלה קשה, שכמעט הביאה למותו.

אני תוהה אם אפשר לשאוב נחמה מההתרסה הזאת; מהפנייה הישירה אל מה שמפחיד כל כך את כל מי שיודע שהוא בן תמותה (כלומר – את כולנו, החל מהגיל בילדות הרכה שבו כל אחד מאתנו הבין את ארעיות קיומנו כאן, על פני כדור הארץ). 

לא בטוח שהשיר מרגיע. אולי במיוחד לא – בימים אלה, כאן בישראל, כשמוות אכזרי גבה וגובה את חייהם של צעירים, של מי שאמורים עוד למצות את חייהם ולהגיע אל הזקנה, רוויים בעשייה ובהתנסויות, עתירי ימים ומסופקים. 

ובכל זאת משהו פיתה אותי להתקרב אל השיר. לתרגם אותו. לגעת בו מקרוב. לתהות מה הוא אומר לי, שכבר איני עולת ימים…

לא מוות – אל תהיה גאה

לֹא, הַמָּוֶת,  אַתָּה – אַל תִּהְיֶה כֹּה גֵּאֶה…
מְכַנִּים אוֹתְךָ "עַז וְנוֹרָא", אַךְ אֵינְךָ!
כִּי גַּם מִי שֶׁאַתָּה, זֹאת לְפִי דַּעְתְּךָ,
כְּבָר סָחַפְתָּ – חַיִּים! – כָּךְ אֲנִי, הֲתִּרְאֶה?
דַּע כִּי מִי שֶׁאוֹתְךָ מְחַקָּה: שְׁנַת־לֵּאֶה,
מְהַנָּה, וּבְכָךְ – מִתְרַחֶקֶת מִמְּךָ…
כְּשֶׁאֶת כָּל הַטּוֹבִים תְּסַלֵּק, הֵם בְּךָ
רַק יָנוּחוּ, נַפְשָׁם תִּפָּדֶה, אַל תִּטְעֶה!
אַתָּה עֶבֶד לַפּוּר, לַמְּלוּכָה, לַיֵּאוּש,
מְעוֹנְךָ – הַרְעָלָה, מַחֲלָה, מִלְחָמָה,
גַּם בַּפֶּרֶג, בַּסַם, יֵשׁ מִקְסָם שֶׁל תְּנוּמָה,
אָז עַל מָה תִּתְרַבְרֵב, מִתְנַפֵּחַ, חֲמוּשׁ?
עוֹד שֵׁנָה קְצַרְצָרָה וְנָקִיץ לִצְמִיתוּת,
וְאַתָּה, כֵּן, הַמָּוֶת, אַתָּה שָׁם תָּמוּת.

Holy Sonnets: Death, be not proud

BY JOHN DONNE

יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים"

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב

חנוך לוין, עם הפצצת ביירות על-ידי צה"ל – ספטמבר 1982

ביירות בלהבות. בוערת לה ביירות.
וזאת ההזדמנות להיפטר מכל הזבל.
השלך לאש את המצפון והחירות.
נקה את כל השטח, אל תשאיר גם אבן.

הבער את הספרים, נייר נשרף היטב.
אל תהיה רך-לב, רק תן מזון לאש.
עשה בבית פסח? מישהו צועק?
תחוֹב סמרטוט בוער לפה המקשקש.

יש פקפוקים? שרוף גם אותם! וזרוק למדורה
את הבכיות, האנחות והגניחות.
סרחון בשר תינוקות חרוך באש
עוד יכסה על פני הרבה ריחות.

ביירות בלהבות. בוערת לה ביירות.
הפוך הכל לאפר, אחת ולתמיד.
השלך לאש את המצפון והחירות.
מחר הם עלולים, חלילה, לפרוח בשנית.

פדריקו גארסיה לורקה, "קסידה על הבכי"

אֶת הַמִּרְפֶּסֶת אֲנִי סָגַרְתִּי
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַבֶּכִי,
אֲבָל מִבַּעַד לַקִּירוֹת הָאֲפֹרִים
דָּבָר לֹא יִשָּׁמַע מִלְּבַד הַבֶּכִי.

יֵשׁ מְעַט מְאוֹד מַלְאָכִים שֶׁשָּׁׂרִים,
יֵשׁ מְעַט מְאוֹד כְּלָבִים שֶׁנּוֹבְחִים,
אֶלֶף כִּנּוֹרוֹת תִּמָּלֵא כַּף יָדִי.

 

אֲבָל הַבֶּכִי הוּא כֶּלֶב עֲנָק,
הַבֶּכִי הוּא מַלְאַךְ עֲנָק,
הַבֶּכִי הוּא כִּנּוֹר עֲנָק,
הַדְּמָעוֹת חוֹנְקוֹת אֶת הָרוּחַ,
וְדָבָר לֹא יִשָּׁמַע מִלְּבַד הַבֶּכִי.

 

תרגם: עמוס נוי

כריסטינה רוזטי – יום הולדת

גם אם על שלווה ושמחה קשה, ולא מותאם למציאות, לדבר היום. 

רחל שפירא, "נחמה"

נורית זרחי "הילדה שאביה נדקר למוות"

מתוך מטעי הבר 1974

סיון בסקין, "אנחנו חסרי המולדת"

לאה גולדברג, "איך נשכח"

קנקו מיסוזו, "אבן"

אֶתְמוֹל,
גָּרַמְתְּ לְיֶלֶד לִפֹּל,
הַיּוֹם,
סוּס מָעַד.
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת,
מִי יָבוֹא מָחָר?

אֶבֶן, שׁוֹכֶבֶת שָׁם
בִּשְׁבִיל הַכְּפָר,
תַּחַת שְׁקִיעָה אַדֻמָּה,
דָּבָר לֹא אִכְפַּת לָךְ!

מיפנית: קימורה אקיקו ואוריאל קון

קלרינה פריבורקין, "הוכחת יהדות"

פראנטה בס, 1943 בטרזיינשטט

קָטָן, אַךְ מָלֵא
וְרָדִים הַגַּן.
הוֹלֵךְ לוֹ בַּשְּׁבִיל
יֶלֶד קָטָן
יֶלֶד חָמוּד
יָפֶה כְּנִצָּן.
כְּשֶׁיִּפְרַח הַנִּצָּן
לֹא יִחְיֶה, כִּי יָמוּת
אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן

פראנטה בס היה בן 13 כשכתב את השיר. הוא נרצח לפני שמלאו לו 14.  מתוך ספרה של רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן.

עמוס נוי, "סדר פסח כהלכתו"

לְמִי אוֹי
לְמִי אֲבוֹי
לְמִי פְּצָעִים חִנָּם?

אוֹי לוֹ לְבַיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו כֻּלָּם
קְרוּעִים לִרְוָחָה אֶל חֲשֵׁכָה.

אֲבוֹי לוֹ לְיֶלֶד הַמַּפְנֶה אֶת גַּבּוֹ
לְשֻׁלְחַן חַג עֲמוּס זִבְחֵי רִיב
כְּדֵי שֶׁדִּמְעוֹתָיו לֹא תֵּרָאֶינָה.

אוֹי לָהּ לַמַּפָּה הַחֲגִיגִית הַצְּחֹרָה
הַזְּרוּעָה שִׁבְרֵי זְכוּכִית וְכִתְמֵי דָּם
כְּפִרְחֵי פָּרָג בְּחֹדֶשׁ נִיסָן.

אֲבוֹי לָהּ לָרוּחַ הַקָּרָה
הַנּוֹשֵׂאת אֶת תְּפִלָּתוֹ: קְחִי
קְחִי אוֹתִי רוּחַ טוֹבָה הַרְחֵק
הָנִיחִי אוֹתִי בְּלֵב הָעוֹלָם
שָׁם אֶהְיֶה כְּשׁוֹכֵב בְּלֵב יָם
שֶׁסְּפִינָתוֹ נִטְרְפָה בִּסְעָרָה
וְכָל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה שִׁירָה
וְהַשֶּׁקֶט הַמָּתוֹק
הַמָּתוֹק כְּמָרוֹר
יַחְבֹּשׁ פִּצְעֵי חִנָּם
וְלֹא אֵבוֹשׁ וְלֹא אֶכָּלֵם עוֹד
וְדָבָר לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד

אֲפִלּוּ דָּבָר הֲכִי קָטָן לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד

שמעון מרמלשטיין, "אלה היו הימים"

לאה גולדברג, "חמסין של ניסן"

היום – א' ניסן, תשפ"ד

רחל

"שיחה עם אחותי"

היום את חוגגת יום הולדת. את בת חמישים ותשע.

אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.

כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.

כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.

מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.

לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?

ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.

כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.

זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.

האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.

ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.

השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.

רחל נגב, "לשוב, ולו ליום אחד"

לָמָּה הֵם אֵינָם שָׁבִים?
הָאִמָּהוֹת מְחַכּוֹת. הַיְלָדִים

גְּדֵלִים וּמְחַכִּים.
לָשׁוּב, לוּ רַק יוֹם אֶחָד, לִרְאוֹת אוֹתָם
גְּבוֹהִים. הַגַּעְגּוּעִים צוֹמְחִים עָמֹק
אֶל רֶחֶם הָאֲדָמָה. מַצִּים
נִשְׁמָתָם עַד כְּלוֹת –
הֵם אֵינָם שָׁבִים. כָּל הַיּוֹם
הַדְּלָתוֹת קַשֻּׁבוֹת. לְבָבָן
נוֹפֵל עַל הַסַּף. "הוּא לֹא בָא,
הוּא לֹא בָא", בּוֹכוֹת הַדְּלָתוֹת. בַּלֵּילוֹת
הַתְּרִיסִים עֵרִים. יְדֵי הָאִמָּהוֹת
נֵרוֹת בּוֹעֲרִים עַל כָּל הַשְּׁבִילִים הַבָּאִים – –
וְהֵם אֵינָם שָׁבִים.

פרטי מהדורת מקור: הוצאת אל"ף; 1967

מתוך פרויקט בן יהודה

רחל נגב, "ציפייה לאות"

אוּלַי הָאֱלֹהִים מֵת.
בְּאַחַד הַיָּמִים.
אוּלַי בְּאַחַת הַמִּלְחָמוֹת.
לוּלֵי הָאִמָּהוֹת שֶׁנִּשְׁאָרוֹת לְחַכּוֹת
עַד עוֹלָם –
לֹא הָיָה אִישׁ יוֹדֵעַ, שֶׁמִּישֶׁהוּ
לֹא שָׁב.
הָאֳנִיָּה עָגָה בַּנָּתִיב הֶעָגֹל, תָּמִיד
מוּעָדָה לְהִשָּׂרֵף.
קוֹל הָעַוְלוֹת עוֹלֶה, צוֹחֵק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
אוּלַי הָאֱלֹהִים מֵת.
כְּאֵב עָיֵף שׁוֹתֵק מִצִּפִּיּוֹת לַשָּׁוְא.
הַיְלָדִים בָּאִים יוֹם-יוֹם
אֶל הַבַּיִת הָרֵיק.
הֵם אוֹכְלִים אֶת לַחְמָם, מַקְשִׁיבִים לַדְּלָתוֹת.
מְחַכִּים –
אִישׁ לֹא יָהִין לוֹמַר לָהֶם
כִּי הוּא לֹא
יָבוֹא.

פרטי מהדורת מקור:הוצאת אל"ף; 1967

מתוך פרויקט בן יהודה

שאול טשרניחובסקי, "שיר ערש"

יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן!
חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתּן,
יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,
בֵּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

נּוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן!
יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,
יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,
נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה:
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּם! הַיּוֹם אֲנִי עִמְּךָ!

כִּי תִישַׁן – תִּישַׁן אִמְּךָ
עֲיֵפָה גַם רְצוּצָה.
נוּם, חָלוּץ בֶּן חֲלוּצָה,
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

שֶׂה חוֹלֶה, פָּרוּץ הַלּוּל,
וּמִשְׁמֶרֶת עַל הַגְּבוּל,
וְדַלָּה עוֹד הַקְּבוּצָה, –
גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

וְאִם אֶדְמַע לֹא תֵדַע מָה,
אַךְ אֶת שִׁירָתִי תִּשְׁמַע,
שִׁירָתָהּ שֶׁל חֲלוּצָה
(“כַּדּוּרִית בּוֹ נְעוּצָה”):
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

גְּדַל בָּעֲרִיסָה, קָטָן,
אֶל יְלֵל שׁוּעָל וָתַן,
רַעֲמָהּ שֶׁל פְּצָצָה,
בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

 

 

תל-אביב, 1936

נתן אלתרמן, הטור השביעי – עם צביעות השטן

27 בפברואר 1948, עיתון דבר

רחל, "רק אשר אבד לי – "

דליה רביקוביץ', "סוף הנפילה"

דליה רביקוביץ'

לאה גולדברג, "מילים אחרונות":

אלי הירש, "שתי אפלות"

נתן יונתן, "שוב נתחיל מחדש"

יונה וולך: "מת בארץ" | רחל בלובשטיין: "עץ אגס"

הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנִּי
פּוֹרֵחַ, שְׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם
בְּגֹבַהּ גֻּמָּה לְאַגָּס נָח מֵת נֶהְדָּר.
שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר
עִטְּרוּ לַדֶּשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ
מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.
אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקְדָּם וְעוֹמֵד
בַּלָּאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפָּר לְאָן
שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.
וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב
הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר
לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.
יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא
מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי
הָאָרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.
תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה
הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת
אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה.

יונה וולך

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

רחל בלובשטיין

שתי משוררות, שני עצי אגס. אחד מהם "מת נהדר" – פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה כמעין מתנה. האחר – מלבלב לתוך החלון. פירותיו טרם הבשילו, ויש הבטחה בפריחה.

מות האגס של יונה וולך דומה בעיניה למותו של האחר, הקודם,  אביה שהותיר אותה ילדה יתומה כשנפל בקרב מול הליגיון הירדני ביולי 1948. היא נמשכת אליו כמו פרפר, שאורך חייו, כידוע, נמשך כיממה: קצר "כהרף זוועה".

גם רחל, כמוה, יודעת עד כמה קצר צפוי להיות יפי הפריחה, היא כבר חושבת על הכמישה הבלתי נמנעת, אבל כרגע, לרגע, כשהקיצה משנתה וראתה את האגס שמציץ לתוך חלונה, היא חשה שהמועקה, שרבצה על לבה כמו הר, התפוררה ונעלמה. האביב מפייס אותה בניחוחו, בחיוכו, והיא לומדת לוותר לרגע על תחושת האבל. 

האם היה באמת לרחל סיכוי להירפא מהכאב, בזכות יופיו של הטבע שמוגש לה, לפתחה?

האם יכלה יונה וולך לקונן ולשיר למת שלה, ובכך "להקפיא" אותו לעד?  

שתי המשוררות כבר מזמן אינן אתנו. רחל הוגלתה, כזכור, מהקיבוץ, כי חלתה, וימיה האחרונים עברו עליה בבדידות ובצער, רחוקה מכל מה שאהבה והוקירה. היא מתה ב־1931, כשהייתה בת ארבעים ואחת. 

יונה וולך מתה ב־1985 כשהייתה בת שלושים ושמונה, כי סירבה לטפל בסרטן השד שבו חלתה.  

שתי נשים שמתו צעירות כל כך, בדמי ימיהן, כמעט כמו הפרפר בשירה של אחת מהן.

אבל השירים שלהן נשארו אתנו. 

שייקספיר, סונטה 10: אינך אוהב, מוטב שתתבייש | את הבריות, בוש, לא תאהב אפילו | לבושתך אין אהבה אתך | בוש והודה: אינך אוהב אף איש | אוי לבושה, הכחש כי לא אהבת | מפני בושה מוטב כחש כי לא תאהב | בוש והודה שאינך אוהב איש

אפשר לקנות – תמורת 15 ש"ח, את התרגום שלי (בעריכה של דורי מנור ושל אנה הרמן)
למחזור הסונטות המלא של הסונטות של שייקספיר, באתר e-vrit

ב\

רחל שפירא, "מחשבות על יבש ועל עננים"

רחל, "רק אשר אבד לי – "

חנוך לוין, "תן לנו בריאות"

תן גרון בריא לצעוק מכאב,
ולב בריא לשברון הלב,
ועיניים בריאות לראות כמה שחור,
ושיניים בריאות שיהיה מה שינשור –

תן לנו בריאות.

תן לנו בריאות לבכות על מה שאין,
ובריאות לקנא, ובריאות להתלונן,
וקצת בריאות לפחדים, לבדידות,
וגם להתייאש תן קצת בריאות –

תן לנו בריאות.

תן שפע בריאות לחלות כמו שצריך,
ועוד טיפת בריאות בשביל היסורים,
ותן לנו בריאות להבין בפשטות
שחיינו לשווא, ולשוא גם נמות –

תן לנו בריאות.

ותן לנו בריאות להבין בפשטות
שחיינו לשווא, ולשווא גם נמות.

מתוך: הגיגולו מקונגו

ויליאם בלייק, "דמות אל", תרגם: רונן סוניס

_upscale

אלכסנדר פן, ""ובכל זאת…"

ויליאם שייקספיר, מקבת מערכה V תמונה 5: הדרך שבה הלכו טיפשים…

מָחָר, וְעוֹד מָחָר, וְעוֹד מָחָר
יִזְחַל אַט אַט כְּצָב מִיּוֹם לְיוֹם
עַד דַּף אַחֲרוֹן בְּלוּחַ הַזְמַנִּים;
וְכָל תְּמוֹלֵינוּ רַק הֵאִירוּ דֶּרֶךְ,
שֶׁבָּהּ הָלְכוּ טִפְּשִׁים לִזְלֹל עָפָר.
דְּעַךְ, דְעַךְ כְּבָר, נֵר קָצָר!
חַיִּינוּ צֵל עוֹבֵר, שַׂחְקָן עָלוּב
הַמְקַפֵּץ שָׁעָה עַל הַבִּימָה
וּמִתְנַדָּף: הֵם רַק מַעֲשִׂיָּה
שֶׁל מְפַגֵּר, גִּבּוּב שֶׁל שֶׁצֶף קֶצֶף
בְּלִי שׁוּם מוּבָן.

תרגום: מאיר ויזלטיר

תרגום: דורי פרנס

ברטולט ברכט, "הזמנים החדשים": הטמטום הישן

צ'ואנג צו, "כשהנעל תואמת"

צ'וּי הָאֻמָּן
הֵיטִיב לְשַׂרְטֵט עִגּוּלִים מֻשְׁלָמִים
בְּיָד חָפְשִׁית
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּעֶזְרַת מֵחוּגָה.

אֶצְבְּעוֹתָיו יָצְרוּ
מֵאֲלֵיהֶן צוּרוֹת, מֵאֵי שָׁם.
בָּהּ בָּעֵת  הָיְתָה תּוֹדַעְתּוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת,
וְלֹא הֻטְרְדָה מִמַּעֲשָׂיו.

לֹא הָיָה צֹרֶךְ בְּשׁוּם הִתְעָרְבוּת.
תּוֹדַעְתּוֹ הָיְתָה פְּשׁוּטָה בְּתַכְלִית,
וְלֹא הִכִּירָה שׁוּם מַחְסוֹם.

כְּשֶׁהַנַּעַל תּוֹאֶמֶת,
כַּף הָרֶגֶל נִשְׁכַּחַת,
כְּשֶׁהַחֲגוֹרָה תּוֹאֶמֶת,
הַבֶּטֶן נִשְׁכַּחַת,
כְּשֶׁהַלֵּב צוֹדֵק
הבְּעַד וְהַנֶּגֶד נִשְׁכָּחִים.

אֵין דְחָפִים, אֵין כְּפִיוֹת,
אֵין צְרָכִים, אֵין הִמָּשְׁכֻיּוֹת:
עִנְיָנַיִךְ נִשְׁלָטִים,
אַתְּ אָדָם חָפְשִׁי.

הַקַּלּוּת צוֹדֶקֶת. כְּשֶׁאַתְּ צוֹדֶקֶת –
אַתְּ קָלָה.
הַמְשִׁיכִי בְּקַלוּת, וְתִצְדְּקִי.
הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לָלֶכֶת בָּהּ הִיא – קַלּוּת:
לִשְׁכֹּחַ אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה,
וְלִשְׁכֹּחַ שֶׁהַהֲלִיכָה קָלָה.

 

(בתודה – לגיורא אנדן)

שז, "ההרים"

רוחמה וייס, "החמצות"

ז'ק פרוור, "ארוחת בוקר"

תרגם: שמעון זנדבנק

תרגם אהרון אמיר


Jacques PRÉVER

Il a mis le café
Dans la tasse
Il a mis le lait
Dans la tasse de café
Il a mis le sucre
Dans le café au lait
Avec la petite cuiller
Il a tourné
Il a bu le café au lait
Et il a reposé la tasse
Sans me parler
Il a allumé
Une cigarette
Il a fait des ronds
Avec la fumée
Il a mis les cendres
Dans le cendrier
Sans me parler
Sans me regarder
Il s’est levé
Il a mis
Son chapeau sur sa tête
Il a mis
Son manteau de pluie
Parce qu’il pleuvait
Et il est parti
Sous la pluie
Sans une parole
Sans me regarder
Et moi j’ai pris
Ma tête dans ma main
Et j’ai pleuré.

חיים נחמן ביאליק, "על השחיטה"

סיון תשפ"ג

 



 

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

 

אייר, תרס"ג.

לאה גולדברג, "השחר הנוטה למות"

אתמול מלאו 112 שנים להולדתה של המשוררת, ב29.5.1911

יהודה אטלס, מתוך "ילדים של אף אחד": סודו של אבא מפורסם…

סונטה 50, מתוך "מה קרה להגר באילת?" רומן בסונטות

כתבו על הספר

חנוך לוין, "שחמט"

לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.

אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.

ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.

לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.

© 2020-2022 יורשי חנוך לוין


מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור

אברהם סוצקבר (סוצקעווער) מתוך "אל יורשִי הלא–נולד, אחד–עשר שירים מאוחרים", תרגם מיידיש: בני מר

ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

יגאל שפירא, "בסיני"

אלמנתו, רותי שפירא, כתבה את הספר בקולן – נשים בישראל בצל האובדן

השיר התפרסם בגיליון מיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות, “לשחזר תקווה״, שיזם וערך אילן שיינפלד.

כתבתי־וילאנל: "על הלחם שהוטמן לצד סבון"

נתן זך, "גמל המלך שלמה", מתוך "כל החלב והדבש"

בר שנאפר, "במרחק", תרגם: בני מר

חיים נחמן ביאליק, "חוזה, לך ברח"

ברטולט ברכט, "גנרל, הטנק שלך הוא רכב חזק"

אני רוצה שביתה

הקופים עלו לשלטון

ברכט: משפחות, כשנולד להן בן…

גליון 24 של הו! ובו גם שלושה וילאנלים שכתבתי

קישור לרכישת הגליון

קישור לפייסבוק של הו!

קישור לאינסטגרם של הו!

כתב אפרים סידון, אייר יוסי אבולעפיה, "עלילות פֶרְדִינַנְד פְּדָהצוּר בקיצור"  

שאול טשרניחובסקי, "בשעה של קדרות"

חיים נחמן ביאליק, "אחרי מותי" (אתמול – מאה וחמישים שנה ליום הולדתו)

ג'ויס קרול אוטס "דוקטור תעזור לי" תרגמה מאנגלית: רוני אמיר

התפרסם במדור לספרות ותרבות של עיתון הארץ ב-26 באוגוסט 2022

לא יפה…

שייקספיר, סונטה 9: האם אתה נותר ברווקות | האם מפחד בכי של אלמנה | המחשש דמעות האלמנה | האם כדי למנוע מאלמנה לקונן | שמא מפחד עין אלמנה להרטיב | את בכי האלמנה אתה ירא? האם | האם מפחד בכי האלמנה


חיים נחמן ביאליק, "לא זכיתי באור מן ההפקר"

מדוע מדוזה נענשה



יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

צילה זן־בר צור, שמרי על הקיכלי: "קמה בבוקר אל תוך העצב"

מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

כתבתי – שיר־תצלום: רק מנציחה על אוטומט

צילה זן־בר צור, שמרי על הקיכלי: "אני נשבעת לך"

לאה גולדברג, "גשם בשמש"

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין גֶשֶׁם וּבֵין אוֹר
כְּרוּתָה וַדַּאי רַק לִרְגָעִים סְפוּרִים.
אַךְ אַהֲבָה, כְּשֶׁהִיא קְצָרָה מְאֹד,
יָפָה יוֹתֵר מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

כמה דק המרחק



אתמול היינו אמורים לחגוג עם מיכל את יום הולדתה ה־45. לצערנו, לא זכינו. 

מיכל השאירה לעולם את יצירתה – הדיסרטציה שכתבה – שממשיכה לשמש חוקרים בבלשנות, וכמובן גם את הזיכרונות הרבים ממנה.


השירים מתוך השער תמונות מרמב"ם,  בספר מה המים יודעים על צמא

אשר ברש: ערב יום כיפור 1940

עיתון הארץ 11 באוקטובר 1940

ישראל ראבון, "שיערך הזהוב"

תרגם מיידיש: בני מר

נתן זך, "אני רוצה תמיד עיניים"

אלפרד טניסון, "הוא נם, עלעל אדום" | "הנה ישן ניצן שני ולובן"

לאה גולדברג, אנטיגונה

אברהם חלפי, "עם קומץ שמים"

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

מרינה צווטייאבה, "רק חצי חלילן"

שרון אולדס, תרגמה: שירה סתיו, "קרקעית חיינו": השטן בא אלי

שייקספיר, סונטה 8: אתה הלחן | כולך רינה |כולך ניגון | זמרה לאוזן! | קולך כמנגינה | למוסיקה תקשיב? | בשמוע צלילים | מוסיקה נשמעת

אנה אחמטובה, "זאת את –?"

כתבתי – שיר־תצלום: "אין בך רוך?"

חיים נחמן ביאליק, "מנהג חדש"

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
שִׂמְלַת שֵׁשׁ וּכְתֹנֶת פַּסִּים –
וּבְשַׁבָּתוֹת, בֵּין הָעֵצִים,
פּוֹרְחִים נְשִׁיקוֹת וַאֲגַסִּים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
נַעֲלֵי מֶשִׁי עִם קִשּׁוּרִים –
וַעֲלֵי צַוַּאר נַעֲרָה אַחַת
תּוֹלִים עַצְמָם שְׁנֵי בַחוּרִים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
אֶתְמוֹל חַנָּה, מָחָר פְּנִנָּה;
אֲבָל חֶזְקֵאלִי מַחֲמַדִּי –
לִי לְבַדִּי, לִי לְבַדִּי.

כתבתי – שיר־תצלום: "מכשפה?"

שייקספיר, סונטה 7: הבט אל המזרח | מזרחה שא עיניים | שור, במזרח | ראה, בעת שבמזרח | ראה במזרח | עת במזרח | ראה! פאתי מזרח | ביקוד מאור

מעיין אבן, גיא וינטרוב, ההצגה "הסוף": פתאום אני נזכרת שאני, בעצם, בחיים

לאה גולדברג, "שיבולת ירוקת העין"

א. פתיחה
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי רַגְלֵנוּ דָרְכָה בַּשְּׁבִילִים,
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי עֵינֵנוּ טָבְלָה בַּשָּׁמַיִם,
כִּי צָמְחָה בְּמֶרְחַב הַקָּמָה, בֵּין אַלְפֵי שִׁבֳּלִים,
שִׁבֹּלֶת אַחַת דַּקָה יִרֻקַּת הָעַיִן.

כִּי נְתִיבֵנוּ רָחָב וְהָלַכְנוּ הָלוֹךְ וּמָעוֹד,
כִּי אָהַבְנוּ לִצְחוֹק וְקִוִּינוּ לִגְוֹעַ –
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבֹהָה עַד מְאֹד,
הוּא עוֹנֶה לַכְּאֵב הַגָּבֹהַּ.

ב. פגישה בגשם
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
זְרוֹעַ נִשְׁזְפֶת חָבְקָה אֶת הַכַּד.
סִיד הַכְּתָלִים. תְּמוּנָתָהּ שֶׁל מָרִיָּה.
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
צֹהַר כָּחֹל אֶל בִּרְקִי הָרָקִיעַ.
צהַר כָּחֹל וְנִרְעָד.

תְּכֵלֶת־מָטָר עֲמֻקָה וְנִרְגֶּשֶׁת.
קַמְנוּ. בֵּרַכְנוּ. לָלֶכֶת. לָצֵאת.
צְחוֹק מִתְנַצֵל. תְּנוּעָה מְגַשֶׁשֶׁת.
תְּכֵלֶת מַבָּט עַמֻקָה וְנִרְגֶשֶׁת.
עָמְדָה בַּפֶּתַח. עָמְדָה בַּגֶשֶׁם.
עָמְדָה כְּאִילָן שָׁקֵט.

ג. קשת מעל לשדה
וּמִתַּחַת לַקֶשֶׁת טִפָּה מְצַלְצֶלֶת –
פַּעֲמוֹן הַדְּרָכִים הַגָּלוּל וְהַקָּר.
רָתְמוּ הַשְׁחָקִים בְּסוּפָה צוֹהֶלֶת
אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הַנִּסְעַר.

הוּא רָץ אֶל הָאֹפֶק, אֶל קְצֵה־הַסוּפָה,
הוּא רָץ וְדוֹהֵר אֶל מָסַךְ הַגְּשָׁמִים.
מָחָר הוּא יָשׁוּב אֶל שַׁחֲרִית יְחֵפָה,
יָבִיא עֲגִילִים אֲדֻמִּים.

ד. שלוליות
עָמְדוּ אִילָנוֹת. הֻכְפְּלוּ בַּמַּיִם.
שְׁלוּלִיוֹת. כֹּה הַתְּכֵלֶת תִּשְׁתֶּה לִרְוָיָה.
הִצְטַלְבוּ הַדְּרָכִים מוּל אָדָם וְשָׁמַיִם
כְּנָשִׁים יְחֵפוֹת בְּפִתְחִי כְּנֵסִיָּה.

וּבָאוּ לִשְׁתּוֹת הַשָּׁעוֹת הַחִוְרוֹת,
לָאֵבוּס הַשְׁקִיעָה הַלּוֹהֶטֶת הַגִיעָה.
מַה דָּקוֹת רַגְלֵי הַסְיָח הַוָּרֹד
מוּל אֲגַם יְרַקְרַק שֶׁל רָקִיעַ!

ה. הָאַוָּז
אֵל פַּרְוָר, אֶל גָּדֶר שֶׁל קְרָשִׁים, אֶל עֵץ־דְֻבְדְּבָן,
אֶל הַנּוֹף הָרָטֹב שֶׁבְּרוּחַ טוֹבָה יְצַפֶּה לִי,
אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ הֲלוֹם, הָאַוָּז הַלָּבָן,
הַבּוֹדֵד, הַנָּזִיר, הַפֶּלִי?

יֵשׁ אַחִים יְרֻקִים דּוֹבְבִים לְכָל גִּבְעוֹל,
יֵשׁ בְּגַנִּים עֲמֻקִים אָב לָאִילָן הַפּוֹרֵחַ,
רַק לָאַוָּז הַלָּבָן, רַק לַמֶּרְחָק הַכָּחֹל
אֵין אָח, אֵין אָב, אֵין רֵעַ.

ו.זמר למשחק ולמפוחית
צָמְחָה בַּקָמָה, בְּשָּׂדֶה עָבֹת
שִׁבֹּלֶת יִרֻקַת הָעַיִן.
כָּמוֹהָ הָיוּ רִבּוֹא רְבָבות
שִׁבֳּלִים יְרֻקוֹת־עֵינַיִם.

אַךְ לָנוּ בִּלְבַד זִכָּרוֹן וּמַבָּט
וְאָנוּ נִבְחַר לְעוֹלָם בָּאַחַת.
אֲחֵרוֹת עַל פָּנַיִךְ אֵיִן,
ירֻקַּת־הָעַיִן.

שייקספיר סונטה 6: "לא, אל תתן לחורף להשחית" | "בל יך בך אגרוף ברזל הכפור" | "מנע איפה קיצך מלהשחת" | "יד חורף מחוספסת בל תחמוס" | "אז אל תניח לעול ידו של החורף להשחית" | "ובכן בל תניח ליד חורפית מרופטת לרגום" | "לא, אל תניח לאגרוף החורף" | "ועל כן אל תרשה לכפור חורף משחית"

כתבתי: שני וילאנלים על ילדה שסירבה לאכול כבד

לאה גולדברג "האביב שפרץ מאין-סוף ערבות": בליעל!

הָאָבִיב, שֶׁפָּרַץ מִאֵין־סוֹף עֲרָבוֹת,
בְּלִיַּעַל, פּוֹזֵל, מוֹנְגוֹלִי,
בִּכחוֹל חַלוֹנוֹת, בְּזֵעַת הָאֻרְווֹת,
בְּדְרָכִים – כְּמוֹ חַג וָחוֹלִי.

יַעֲצם אֶת עֵינָיו הַיְּקוּם הַמְסֻנְוָר,
(זְהָבִים וְאוֹרוֹת לָשׂבַע!)
פֶּרֶא־אָבִיב שֶׁבָּרַח מִבֵּיבָר,
מַצְלִיף, מְגָרֵשׁ הָרְחוֹבָה.

הָעֵצִים נְמוֹגִים, הַבָּתִּים נִמְחָקִּים,
הָלְכָה – תָּעָתָה הַדֶּרֶךְ,
כְּמִיהָה וָמָוֶת בִּשְׁלַל מֶרְחַקִים
אַחִים תְּאוֹמִים לַפֶּרֶא.

רַק עִם לַיְלָה יֵצְאוּ מֵרְשְׁתָּם כּוֹכָבִים
וְכוֹכָב מִכּוֹכָב יִפְחַד:
"רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה אֲבִיבִים!
"וּלְמַטָה – אָבִיב אֶחָד"…

נתן זך, "חרטה"

כְּשֶׁאָמְרוּ לִי לְהִתְחָרֵט
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְחָרֵט.
הָלַכְתִּי רָחוֹק מִדַּי, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
וְלָהֶם מִכְּדֵי לְהִתְחָרֵט.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָשׁוּב, אָמַר הַמֵּת.
הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לִי לְהִתְחָרֵט
וְרֵיחַ הָאֲדָמָה מְמַלֵּא אֶת נְחִירַי.
כָּל מָה שֶׁחַי חַי, אָמַר הַחַי,
אֲבָל, אַחַי, אֶל תִּתְיָרְאוּ מִפְּנֵי הַמֵּת.
הוּא לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
לֹא יוּכַל לְהִתְחָרֵט. 

 

אברהם סוצקבר, "חרוזים שחורים"

תרגם: בני מר

וילנל: הקצו לה חדר


הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

"אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!"
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

עופרה עופר אורן

י"ל פרץ, "המוזה שלי"

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ – זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

תרגם: בני מר

מרלן דיטריך שרה את "שיר התן"

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, תַּן מְיַלֵּל,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַתַּן מְיַלֵּל שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, יֶלֶד בּוֹכֶה,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַיֶּלֶד בּוֹכֶה שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

מילים: משה סחר
לחן: יוחנן זראי

מרלן דיטריך הגרמנייה, שפעלה נגד השלטון הנאצי ואף הצילה יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ביקשה לשיר את השיר "התן", ולמדה אותו מפיה של ריקה זראי, במהלך ביקורה בישראל ב-1960.

בביצועה אפשר לשמוע את עוצמת הקינה שביקשה להביע.

דיטריך המשיכה לשיר אותו גם אחרי הביקור בישראל, בהופעותיה באירופה.

אברהם שלונסקי, "קץ אדר"

א

כְּאֶצְעֲדוֹת־הַזָּהָב אֲשֶׁר לִזְרוֹעוֹת הַבֶּדְוִיָּה
יַעַנְדוּ הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל
אֶת צְמִידֵיהֶם
בִּשְׁעוֹת הַזָּהָב אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.
אָז תֵּצֶאָן הַשֹּׁאֲבוֹת הָעַיְנָה
וְהָיוּ הַכַּלָּנִיּוֹת כְּאֶצְעָדוֹת לְרַגְלֵיהֶן.

הַטִּי הַטִּי־נָא אֶת כַּדֵךְ
וְנִשְׁתֶּה מֵימֵי־עַיִן קָרִים נוֹזְלִים
וְהָיוּ לְחִכֵּנוּ כַּיַּיִן הַטּוֹב.

כִּי יָרַד הָאֲדָר לִגְווֹעַ מִתְּנוּבָה
כַּאֲשֶׁר יָמוּתוּ הַבֶּדְוִים אֲשֶׁר לְשֵׁבֶט עֶזְרָא
מִנִּי אַהֲבָה.

אָז הָיִינוּ שְׁמֵי־הַשְּׁקִיעָה
אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.

 

ב

הַחַמָּה פָּרְשָׁה מַעֲדַנּוֹת אֶל מֵעֵבֶר הַגִּלְבֹּעַ
כְּשֵׁיךְ נְשׂוּא־פָּנִים וּשְׂבַע־מַרְגֹּעַ
וְהַלַּיִל – בֶּדְוִי צָעִיר עִם יְפֵה תַּלְתַּלִים
יָצָא אֶת אָהֳלוֹ.
מֵעוֹדָם לֹא הִשִּׁילוּ הַשָּׁמַיִם כּוֹכְבֵיהֶם כָּכָה!
בַּת־בֶּדְוִים פֹּה הִתְפָּרְקָה אֶת כָּל עֶדְיָהּ:
הֵן זָקֵן הַשֵּׁיךְ
וְהַבֶּדְוִי צָעִיר וְעַז־עֵינַיִם.

הִנֵּה יוֹצֵא כְּבָר לְאִטּוֹ הַיָּרֵחַ
כְּסָרִיס שָׁמֵן מִן הַהַרְמוֹן
וַתְּהִי דְמָמָה.

 

ג

עַד שֶׁתִּתְרַפֵּק לָהּ חַמָּה עַל צַוְּארֵי הַגִּלְבֹּעַ
הָבָה נֵרֵד גַּם אֲנַחְנוּ מַרְגְּלוֹתָיו
וְנִרְבְּצָה כִּגְמַלִּים אוֹ כְּהָרֵי הַגִּלְבֹּעַ
עַל גְּדוֹת הָעָיִן.

וְהִנֵּה גַּם הַצֹּאן תָּבֹאןָ אֵלֵינוּ
עִם הָרוֹעֶה.
אֶחֱזוּ לָנוּ טָלֶה טָלֶה קָטֹן־קָטֹן
נַגְמִיאֶנּוּ מִן הָעַיִן
וְעֵינֵנוּ טָהוֹר.

אַךְ הִנֵּה יְאַסֵּף כְּבָר הָרוֹעֶה אֶת עֲדָרָיו
וַחֲלִילוֹ יָשִׁיר אֶת הַלָּיִל.
הָבָה אֶנְהָגֵךְ אֲבִיאֵךְ הָאֹהֱלָה
אֶל אָהֳלֵנוּ הַנּוֹהֵר כְּשַׂלְמַת־חָג
וְרָבַצְתִּי לְרַגְלַיִךְ
כְּעַיִן הַיּוֹצֵא מֵרַגְלֵי הַגִּלְבֹּעַ.

כִּי הָיָה הָעוֹלָם לְשִׁיר־חֲלִילִים בְּפִי הָרוֹעֶה.

 

ד

וּבְשׁוּבֵנוּ מֵעֲמַל יוֹם הָאֹהֱלָה
וְהָעֲיָנוֹת
כְּטַף אֲשֶׁר פָּרְצוּ מִבַּיִת הוֹרָתָם חוּצָה
עוֹד יְפַטְפְּטוּ בְּאָזְנֵינוּ רוּץ וּפַטְפֵּט
בּוּל־בּוּל
וְהָיִינוּ גַּם אֲנַחְנוּ לְטַף אוֹ לְיִבְלֵי־הָרִים
אֲשֶׁר יִשְׁתּוֹבְבוּ בְּחֵיק הָאֲדָמָה
בּוּל־בּוּל.

הִנֵּה־הִנָּה שְׂפַת הָאַהֲבָה
לְכָל טַף הָאֲדָר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

 

ה

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיַּכְמֵר מִכְמְרוֹתָיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נַכְמִיר גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּכְמָרוֹת
כִּי עוֹד מְעַט וִירַצְּדוּ דְגֵי־הַזָּהָב
אֲשֶׁר לִיאוֹר הַלַּיִל הָרָחוֹק.

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיִּפְרֹשׂ אֶת מִפְרָשָׂיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נִפְרֹשׂ גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּפְרָשִׂים
כִּי עוֹד מְעַט וְהֻצְּתוּ גַם הָאוּרִים
אֲשֶׁר לְחוֹפֵי הַלַּיִל הָרְחוֹקִים.

אַךְ אוּלַי יוֹמֵנוּ הוּא שֶׁנֶּעֱקַד עַל מִזְבְּחוֹ
כִּי בָּא לָיִל?
אָז לָמָּה לֹא נַעֲמֹס גַּם אֲנַחְנוּ אֶת עֲצֵי־הַמַּעֲרָכָה
כִּי עוֹד מְעַט וְנֶחְתּוּ הַגֶּחָלִים
אֲשֶׁר לְמַחְתַּת הַלַּיִל הָרְחוֹקָה.

הַגִּידִי לִי
אַתְּ הַמִּכְמוֹרֶת אַתְּ הַמִּפְרָשׂ אַתְּ הָעֲקֵדָה
אֲשֶׁר לַאֲדָרִי:
עַל מָה זֶה כֹּה אָהַבְתִּי אֶת הָעֶרֶב?

 

ו

בַּמֶּרְחָק שׁוֹקֵק נְחַשׁ־הַבַּרְזֶל מִדֵּי עֶרֶב

וּמַפְרִישׁ עָשָׁן אֶל מוּל אָהֳלֵנוּ.
אָז הָבָה נִפְתְּחָה אַמְתְּחוֹתֵינוּ
עִם הַעֲרֵב־שֶׁמֶשׁ אֵי־שָׁם הַרְחֵק הַרְחֵק
וְיִבְצֹר נָא הַלַּיִל אֶת כּוֹכָבָיו
מְלֹא טְנָאֵינוּ.

כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יִגְוְעוּ לְפֶתַע כָּל הַצִּפֳּרִים
אֶל שְׁקִיעָה אַחַת
וּפִתְאֹם נַעֲמֹד – כִּי חָסַרְנוּ כֹּל.

מִי הִצִּית אֶת הַמְּדוּרָה הָאַחֲרוֹנָה לְרַגְלֵינוּ?
מִי יְצַוֵּנוּ לֶכֶת לֶכֶת לֶכֶת?
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי בָּכֹה נִבְכֶּה עוֹד כִּילָדִים
כִּי נִרְעַב מְאֹד.

אָז נִפְתַּח אַמְתְּחוֹתֵינוּ
(אַיֵּה הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הִצְטַיַּדְנוּ?)
וּבָכִינוּ
כִּי אֵין גְּמוּל.

 

ז

וְהִנֵּה גַּם עֶרֶב־הַזְּקוּנִים אֲשֶׁר לַאֲדָר!
בִּכְלִי אַרְגָּמָן אֲשֶׁר לִשְׁקִיעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
כִּגְלִימַת בֶּן־הַשֵּׁיךְ
אִישׁ כְּפַר הָעַיִן
אֶל אָהֳלֵנוּ יָסוּר כְּנִכְלָם.
וְעִם הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי לָךְ
מֵת הָאֲדָר.
וַיִּהְיֶה אָהֳלֵנוּ – עֶרֶשׂ־מוֹתוֹ.

שִׁמְרִי שִׁמְרִי לִי הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה
אֶת גְּלִימַת הָאַרְגָּמָן אֲשֶׁר בְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ.
הִנְנוּ הוֹלְכִים מִזֶּה כְּנִכְלָמִים
וְרַגְלֵנוּ בּוֹכָה אֶל כָּל רֶגֶב מִדֵּי נִפְסַע
וּגְלִימָתוֹ לַהַט עֲלֵי שֶׁכֶם.

כִּי יָתַמְנוּ.

 

ח

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים
יְצַלְצְלוּ פַּעֲמוֹנִים
עֶרֶב־עֶרֶב
אֶל הַכְּחֹל.

עוֹד בָּלֹה יִבְלוּ עַל פְּעָמֵינוּ נַעֲלֵי־זָהָב
מִשּׁוּט בְּלִי הֶרֶף
בִּנְתִיבֵי חֹל.

וַאֲנַחְנוּ (כָּל אֲשֶׁר פַּעַם אָהָב)
בָּכֹה־נֵבְךְּ לִצְלִיל הַפַּעֲמוֹנִים
עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים.

אליזבת בישופ: "ללמוד איך לאבד זאת אמנות" | "האמנות לאבד אינה קשה ללמידה" | "יכולת לאבד היא כלל אינה קשה" | "אובדן הוא אמנות גם לחסרי הכישרון"

אליזבת בישופ (1979-1911) הייתה משוררת וסופרת אמריקנית. השיר שלה One Art נכתב כווילנל, צורה שירית שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות בשישה בתים. בחמישה הראשונים שלוש שורות כל אחד, ובאחרון – ארבע. החריזה בחמישה הבתים הראשונים אחידה: (א-ב-א), ושתי השורות האחרונות בבית השישי הן א-א. כמו כן יש בשיר שני רפרנים, כלומר – שורות חוזרות במתכונת קבועה. עוד פרטים מעניינים על הווילאנל אפשר לקרוא כאן. 

ב-2004 הושלמה דיסרטציה של חוקרת אמריקנית שכתבה על שובו של הווילאנל. אפשר לקרוא אותה כאן. 

ברשומה שלהלן מובאים ארבעה תרגומים שונים לעברית של שירה של אליזבת בישופ, ואחריהם – השיר במקור, באנגלית. 

סונטה 5 של שייקספיר, שמונה תרגומים: "אותן שעות ששרטטו את מה" | "שעות אשר הלבישו עדנים" | "אותן שעות העניקו עיטורים" | "אותן שעות שעיצבו במעודן" | "הזמן אשר היטיב בכשרונו הרב" | "אותן שעות אשר ביד רכה" | "השעות הללו אשר בעמל רב צודד" | "שעות שחוללו ביד רכה" |

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.


 

 

 

 

 

 

 

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

יונית נעמן, "מפגשים אקראיים עם גזענים בני זמננו – רשימה חלקית"

השיר התפרסם לראשונה בעיתון הארץ ב-18 בינואר 2022

פרץ מרקיש, "זה טוב…"

זֶה טוֹב: מִגֶּשֶׁם חֹרֶף, מֵעָשָׁן שָׁחֹר
הַלֵּב יָכוֹל לָנוּחַ כְּבָר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ:
אִמָּא מַדְלִיקָה אֵי־שָׁם בִּימוֹת הַחֹל
נֵרוֹת שַׁבָּת עַכְשָׁו לִכְבוֹד כָּל יְלָדֶיהָ…
לָמָּה לִי שַׁבָּת? שַׁלְוָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת?
מִי יִשְׁתֶּה עַצְבוּת מִבֵּין הַחֲרַכִּים?
אֵי־שָׁם יֵשׁ אַבָּא שֶׁקִּדֵּשׁ כְּבָר עַל הַגֶּשֶׁם,
הוּא עֵץ גִּבֵּן שֶׁעֲנָפָיו נֶאֱנָקִים.
יָמִים — לְדַיִשׁ. כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת סְתָו לִשְׁכַּב,
עַל תְּחִנָּתִי הָרוּחַ תַּעֲבֹר וִיהִי מָה.
רֹאשִׁי עַכְשָׁו שִׁבֹּלֶת — אֶל חֶרְמֵשׁ יִקְרַב,
וְאֵין לִי טְעָנוֹת לָרוּחַ אוֹ לְאִמָּא…
לָמָּה לִי שַׁבָּת, סִירִים, נֵרוֹת דּוֹלְקִים?
הַלַּיְלָה הוּא פָּנָס. סוּסֵי הַלְּוָיָה
דָּרְסוּ לִי שָׁם בִּגְדֵי שַׁבָּת שְׁחוּקִים.
— טִפּוֹת הַיָּם, טִפָּה נוֹסֶפֶת לִרְוָיָה!

בחר ותרגם: בני מר