במוסף ספרות ותרבות של הארץ עלה ביום שישי (ב־15 בנובמבר 2024) התרגום שלי לשיר קצר ושנון של דורותי פארקר.
על השיר סיפרה לי לראשונה אישה צעירה ואהובה שאיננה עוד אתנו: מיכל, הבת של אריק, שהתלבטה, ביום שאושפזה לראשונה, איך להציג אותי בפני הצוות הרפואי, ובסוף סיכמה – "אימא מאמצת".
את השיר דיקלמה באוזניי "מהראש". כזאת הייתה – עשירה וגדושה בידע מתחומים שונים (כל עוד לא נגעו במציאות הישירה, במה שכינתה "פוליטיקה"…)
היא דיקלמה אותו באנגלית, בשלמותו, בחיוך אירוני: אין מה לעשות, אמרה לי באותו חיוך, אלא להשלים ולהמשיך, כל עוד ועד ש…
המון זמן והמון פעמים ניסיתי לתרגם את השיר. האתגר לא פשוט, כי הוא קצר, מחורז, עם פאנץ' שנון בסופו.
כשוויתרתי על ההיצמדות המדויקת לסדר השורות בשיר המקורי הצלחתי, אני חושבת לגעת בו ולהמיר אותו לעברית.
כל תרגום, ודאי של שירה, הוא פשרה. אבל עכשיו, כשהוא בעברית, אני מרגישה שהוא גם קצת שלי…
מקדישה את התרגום לזכרה של מיכל.
זה תרגום קשה מאוד. נראה לי שהתרגום שלך עושה עבודה טובה בלשמור את החלקים הכי מעניינים של הטקסט המקורי.
ניסיתי לתרגם גם:
התער כואבת
לח הנהר
חומצה מכתמת
והסם הוא מר
אקדחים זה אסור
קשירות נקרעות
הגז עכור
עדיף כבר לחיות
יש כאן גם הרבה פשורת. הסם מר במקום לגרום להתכווצות, חומצה אחת במקום חומצות רבות, והגז עכור במקום להסריח. אם יש לך עצות לאיך לשפר אני ממש אעריך 🙂
לא נראה לי שיש לי עצה טובה לשיפור התרגום של השיר השנון והקשה הזה. הרי את הגרסה שלי כבר הצעתי… אגב, התער לא "כואבת", אלא מכאיב.
שיר מדהים. תודה לך, עפרה. אני מרגישה שהתרגום אינו 'פשרה', אלא יצירה חדשה. מעולה.
תודה רבה!