כשהייתה מרית ילדה בגן נגלה לה באקראי סוד חייה: היא הייתה עדה לתמונה שהבהירה לה בלי מילים את ייעודה ואת עתידה. את מה שראתה היא מכנה "פְּיֶיטָה עם צמה": שתי הילדות היפות של הגן הסתגרו בשירותים. לאחת מהן התלכלכה בטעות הצמה, קצהָ נטבל בצבע הירוק שאתו ציירה. הילדה האחרת עזרה לה: היא החזיקה שפופרת ריקה, שאותה מילאה במים צלולים, ושטפה בהם את הצמה ביסודיות, שוב ושוב, "טבלה את קצה הצמה, נדנדה אותה קלות עד שהמים נעכרו, משתה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת ברוב עסק ומילאה אותה במים צלולים". הילדות היו שקועות כל כך בתיקון, עד שלא הבחינו במרית. והיא, הקטנה והמעשית, רצתה להסביר להן ש"הרבה יותר יעיל יהיה לפתוח ברז ולתת לזרם לעשות את שלו", אבל פתאום התחוור לה: "אני הייתי הפולשת, המציצה לסוד שלעולם לא יהיה שלי", ועוד אמרה לעצמה – "חשבתי שתמיד אהיה בודדה. שהחמלה הזאת, היופי הזה, לעולם לא יהיו שלי." היא חשה אומללה מאוד, ובד בבד גם מאושרת, "כי בצד הקנאה והרחמים העצמיים קלטתי גם את היופי". מרחב חדש נפתח בפניה: "הבנתי מה זאת אמנות ואיך היא תציל אותי", כי "הזדהות אינה האופציה היחידה, גם התבוננות היא אושר." אפשר "לחוות משהו ברגש וגם במחשבה, מבפנים וגם ממרחק, וידעתי שהכפילות תושיע אותי. היא תאפשר לי להכיל את הכאב בלי להתפוצץ או להתמסמס".
התובנה הזאת, שמרית הגיעה אליה בגיל צעיר כל כך, מרחפת על פני הממואר שכתבה, שתיארה בו עוצמות בלתי נתפסות של כאב, שיופי ואהבה ממתיקים ומושיעים אותו.
לאורך הממואר מופיע כשלד שמחזיק אותו מעין סיפור שהיה יכול להיחשב מקברי ובלתי אפשרי, אבל כאן הוא מקבל ממדים אחרים, "סיפור" שהעניק לספר את שמו "מותה ומותה של אמא שלי": אמה של מרית חלתה במחלה חשוכת מרפא, והחליטה על יום מותה. היא נפרדה מכל אוהביה, ובבוא השעה שקבעה לעצמה נטלה את השיקוי שקיבלה מראש, זה שנועד להמית אותה בלי ייסורים.
היא אכן שקעה בתרדמת, אבל – לא מתה! במשך שבועיים עוד החזיקה מעמד, תחילה מחוסרת הכרה, עד שבשלב מסוים פקחה את עיניה והצליחה למלמל תשובות קוהרנטיות לשאלות בסיסיות: את רוצה למות? כן. היא שבה ואמרה למרית ולסביון אחותה. היא רוצה למות.
אבל גופה סירב!
והרי בעבר גופה שיתף מאוד פעולה עם רצונותיה. בפעמיים שילדה את בנותיה, אלה שלא ממש רצתה בהן, נעצרו הצירים, ופעמיים כמעט מתו העובריות בעודן באיבן. כשהרתה בפעם השלישית, בהיותה בת ארבעים ואחת, הצליח גופה להפסיק את ההיריון מאליו, הוא "התפוצץ" בתוכה, אמרה הדודנית של מרית שגם בישרה לה, כמו במעין נחמה, שזהו, יותר אמה לא תוכל להרות.
ועם זאת, אף על פי שהאמא לא רצתה להיות אמא, הייתה שם אהבה הדדית רבה ועמוקה. אהבה מחזקת וחשובה. משני הכיוונים. האם – את בנותיה, בדרכה העצמאית, שוחרת החופש, והן – אותה.
תיאור הימים האחרונים לחייה, שבהם סעדו אותה, טיפלו בה כמיטב יכולתן, והרבו לצחוק (צחוקה היה חסר להן במיוחד, כי הוא תמיד ליווה אותה בחייה לכל מקום ובכל סיטואציה) מדהים. קודם כול, מה שקרה להן "בגדול": אמן המתאבדת לא מצליחה למות, ושנית – הסצנות הקטנות שליוו אותן במשך השבועיים, עד שהמוות הגיע. אחרי שהתעוררה חלקית סבלה אמן מכאבים, והן ניסו להקל עליה בעזרת רופא פליאטיבי שהגיע והסביר להן איך לתת לה מורפיום. אבל המבחנה עם התרופה נשברה, חלק מתוכנה נשפך, אצבעותיה של סביון נפצעו… ו – מה עושים? איך מתגברים על חוסר המיומנות, המגושמות, על המאבק בין הרצון לעזור לאמן לבין הצורך העמוק להשאיר אותה בחיים?
כשסבתה האהובה מאוד של מרית נפלה יום אחד באישון לילה ומתה פתאום, כולם כינו את זה "מות נשיקה". מרית לעומת זאת הצטערה ושבה ואמרה לעצמה – אילו רק התאפשר לי להיפרד ממנה. רק עוד שבועיים. ובכן, אמה העניקה לה את הזכות המוזרה הזאת, שהייתה בה גם מידה רבה של חסד.
כותרת המשנה של הממואר, "סיפור אהבה" מדויקת מאוד. מרית מספרת לנו רבות על בני משפחתה. על האהבה שידעו להשפיע אלה על אלה. על המוזרויות שלהם. על חייהם הססגוניים והצבעוניים מאוד, צבעוניים ממש. סבה, למשל, שהיה בעלים של מפעל למכונות השקיה, הקפיד לצבוע את המכשירים שנועדו להיטמן באדמה, תמיד – בצבעים יפים כראות עיניו, כי, כך הסביר, "אני אוהב צבעים". לימים, כשבנה של מרית הגדיר את עצמו באותן מילים, עוד בהיותו תלמיד בבית הספר, הבינה שזאת כנראה תכונה שעוברת בירושה, כי גם היא עצמה "אוהבת צבעים".
והספר מלא בהם – את כולו היא צובעת במילותיה, והתמונות מתחלפות, כמו בקליידוסקופ מרהיב ויפה להפליא: הציורים שסבה צייר על החלון בחדרו. התיקים שדודתה תפרה משאריות בדים ורפיה. ולצידם כל הפרטים הרבים האחרים שהיא זוכרת היטב:
"גם עכשיו, עשרות שנים אחרי מותם, אני עדיין חולמת על התקרות המתפוררות, על הגיגיות התלויות מעל הרחוב, על סל הקש הצהוב המיטלטל מעל ראשי העוברים ושבים. אני עדיין חולמת על המברשת והיעה הקטן שבעזרתם היה סבי מטאטא את הפירורים מהשולחן, על שלוש הקוקיות הקוראות זו אחר זו, על המסך הכבד העטור גדילים שנתלה באמצע הדירה והפך את המסדרון לבמת תיאטרון ואת דלתות חדר האמבטיה והשירותים לתפאורה. אני חוזרת אל חדרה המואר של סבתי, ואפילו יותר מזה אל החדרון האפלולי של סבי, שמתפשט ומתכווץ לפי הצורך"…
הילדה מהגן שגדלה ונהפכה לאמנית יודעת למצוא יופי גם במקומות שיש בהם סבל, ונחמה, גם כשכואב.
אפילו לנהג האמבולנס שבא לפנות את גופת אמה, שהצליחה סוף סוף למות, היא מוצאת מילות נחמה: הוא מספר לה על סבתו, שנקראה שמס, שמש בערבית, על האבל ותחושת האשמה שהוא נושא אתו מאז שמתה, על תחושתו שהשמש כבתה. לא, היא אומרת לו, השמש לא כבתה. סבתא שלך אהבה אותך ולא רצתה שתצטער ושתרגיש אשם. השמש ממשיכה לזרוח – בתוכך!
כי היא כבר יודעת: גם אנשים מתים ממשיכים לגדול.
מצא חן בעיניה מאוד שאת ההישגים העצומים, הנחשבים מאוד, של בני משפחתה – אמה הייתה שופטת חשובה, רות בן ישראל, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, דקאנית הפקולטה למשפטים בשנים 1990–1991, וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א ודודה היה יובל נאמן, מדען, פרופסור, חבר כנסת, גם הוא חתן פרס ישראל – "מניחה" מרית בממואר שלה כהערות שוליים, כי הם לא העיקר. מה שחשוב באמת זאת האהבה הרבה ששררה שם, ושהספר מיטיב להביע.
הוצאת אלטנוילנד, 2026
עורך: דורי מנור
154 עמ'
