מודעת־אבל על מותה של אישה זרה, לא בת משפחה, לא ידידה קרובה, לא מישהי ששייכת למעגל החברתי של בני הזוג ג'וואד וסלמא, משבשת לחלוטין את חייהם.

נראה כי שום דבר לא יוכל עוד לתקון. ג'וואד, שמגיב בעוצמה רגשית לא אופיינית, מבהיל את אשתו בבכי שלו ומבלבל אותה. מה קרה לו? מדוע הוא נראה פתאום כמי שעולמו חרב?

כשנודעת לה הסיבה לאבל הפתאומי היא מתבלבלת עוד יותר. וכועסת. מרגישה נבגדת. אבל איך אפשר לבגוד בה עם אישה שמתה? ומי בכלל האישה הזאת, שמשפיעה בעוצמה רבה כל כך על בעלה?

כך נפתח הסיפור שרקם עודה באשאראת, עיתונאי וסופר ערבי-ישראלי, תושב יפיע.

הסיפור מתגלגל אל העבר, אל שנות השמונים, ושם אנחנו לומדים על מה היה בקשר בין ג'וואד ותמם, כיצד הכירו, ומדוע נפרדו.

כדי שניטיב עוד יותר להבין את הדמויות, נוקט באשאראת בתכסיס ספרותי מוצלח: אנחנו צוללים אל יומן אישי שכתבה תמם, ובו סיפרה על ילדותה הרחוקה, על המקור לכאב ולקרע הנורא שנקרע בנפשה ובמשפחתה כשהייתה רק בת תשע, ועל המפגש שלה עם ג'וואד, בבגרותה. עכשיו אנחנו רואים הכול גם מנקודת המבט שלה, וההבנות הנוספות מעמיקות את דמותה.

מסתבר, כמובן, שחייה הושפעו לא רק מאירועים פרטיים, כאלה שיכולים לקרות בכל מקום ובכל משפחה, אלא גם – מהמקום שבו היא חיה, ומהעמדה שלה כערבייה בישראל.

לאורך הרומן אנחנו פוגשים את "האחר" (ואני כותבת את זה, כמובן, מנקודת המבט שלי: ישראלית יהודייה!): את הערבים שחולקים אתנו את הארץ הזאת, אלה שמציאות החיים הגיאוגרפית שלהם זהה לשלנו, אבל הנפשית וההיסטורית שונה לחלוטין.

אחד הקטעים המרתקים בספר הוא דיאלוג בין שני גברים ישראלים, יהודי וערבי, שניהם בשנות השישים לחייהם, משכילים ומתונים. שניהם מסוגלים להגיע לדיאלוג. אבל נקודת המבט של כל אחד מהם לא מאפשרת באמת להבין את עמדת בני העם שהאחר מייצג. השאלה שהם מנסים למצוא לה תשובה היא – האם בקשר זוגי אפשר להתעלם ממה שמכונה "הנושא הלאומי"?

היהודי אומר שהוא אישית "מאמין שלפלסטינים יש זכות להקים מדינה משלהם, מאמין שצריך לשים קץ לכיבוש." הוא טוען שלדעתו "זה יועיל גם ליהודים, יאפשר להם חיים במדינה נורמלית," ויחד עם זאת הוא חושב ש"לנו היהודים יש זכות לשמור על ביטחוננו."

הערבי משיב ש"העמים הערבים עוינים את היהודים משום שהם גירשו את הפלסטיני מארץ מולדתו והקימו מדינה על חורבותיה."

היהודי מבין אותו: "אין ספק שהפלסטינים שילמו מחיר כבד, אבל עמים אחרים ממשיכים הלאה ולא נתקעים בעבר, כאילו אין עתיד, חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המציאות כדי לשנות אותה הוא הדבר המסוכן ביותר העומד בפניהם," ומעורר בערבי תסכול וכעס "שכמותן לא הרגיש זה זמן רב," והוא משיב:

"אבל מדובר בבית שלהם, בזכויות שלהם! אתה יודע שיש תושבים עכשיו כאן במדינה שאסור להם לחזור לבתים שלהם בכפרים שהמשפחות שלהם נעקרו מהם ב-48'."

היהודי מתרגז: "זאת הטרגדיה!" הוא קורא, "שהם שוקעים בעבר. אני לא מכחיש את העוול שנגרם להם, אבל הם חייבים לחפש מסלולים אחרים. עדיף לקבל את המציאות ולהתחיל לבנות מציאות חדשה, מאשר לחיות את הטרגדיה שלך גם אם הצדק איתך."

אבל הערבי לא משתכנע, כמובן: "מי שידו במים אינו כמי שידו באש", הוא מנסה להסביר, "אולי אתה לא יודע מה היה מצבנו אחרי הנכבה, ואיזה תהליך עבר עלינו. דווקא אנחנו היינו הראשונים שסירבו לבכות על ההריסות. ההורים שלנו עבדו קשה מאוד כדי לבנות את הכול מאפס. ובכל זאת, אין בכך כדי לשלול את זכותנו או את זכותם של הפליטים בכלל להשיג את זכויותיהם."

האם זהו דו־שיח של חירשים? האם הדיאלוג הזה, שבו אף צד אינו משכנע ואף צד אינו משתכנע, יכול לקדם אותנו למקום של הבנה, פיוס, שיתוף פעולה, חיים של אחווה?

האם עצם כתיבת הספר, עצם היכרותו של עודה באשאראת עם הטיעונים של היהודים הישראלים, עצם היכולת שלו להציג אותם כך בוויכוח, מעידים על סיכוי שתיווצר כאן הבנה?

אני רוצה כל כך להאמין, אבל בכלל לא בטוחה. כי בוויכוח שהוא מציג בפנינו כל צד מתחפר בעמדותיו. מאזין לאחר, אבל לא באמת מסוגל להבין אותו.

עודה באשאראת בקיא כמובן מאוד בהוויה הישראלית-יהודית. העברית שלו, למשל, מושלמת. הוא תרגם בעצמו את ספרו מערבית. רובנו לא יודעים ערבית. תמאם אפילו נוזפת ביהודי ישראלי שמספר לה שהוא שולט בערבית, והיא מבינה שלמד את השפה במהלך שירותו הצבאי. מדוע, היא תוהה, אתם לומדים ערבית רק כדי לשרת במודיעין, ובעצם – כדי להתנכל לנו?

גיבוריו של באשאראת מתהלכים כאן, במולדת המשותפת לכולנו, אבל רואים מראות שונים. כשסלמא מחליטה למצוא לעצמה עיסוק שימלא את נפשה וינחם אותה על התנהגותו של בעלה, היא מצטרפת לסיורים מודרכים בחבלי הארץ שבהם שכנו בני עמה בעבר הלא כל כך רחוק, לפני שנושלו מאדמתם. כשתמאם מטיילת עם ידיד והוא מצלם גדר של בסיס צבאי, היא לא יודעת את נפשה מרוב פחד, ואכן, ניגש אליהם חייל, שאוסר עליהם לצלם. בדיעבד מתברר שהפעולה הכמעט תמימה תגבה ממנה ומהידיד שלה מחיר כבד מנשוא. הארץ הזאת שלהם ולא שלהם.

אין להבין מכך שהרומן הוא פמפלט פוליטי. לחלוטין לא. מדובר ביצירה ספרותית מגובשת, מרתקת ונוגעת ללב.

عودة بشارات
المرحومة تمام مکحول
رواية

1

היו שישה הרוגים ופצועה אחת באותו יום. ראשונות היו אמא וסבתא. אחר כך סטודנט שניסה לעצור את האיש. אחריו היו שני גברים בשנות החמישים לחייהם שעמדו בראש התהלוכה של צבא הישע ושוטר אחד. ובסוף היה האדם עצמו. הוא בחר בעצמו כקורבן האחרון של מסע הדקירות המטורף שלו. כמו שאר קורבנותיו, האיש שנעץ את הסכין עמוק לתוך החזה של עצמו נשם את נשימתו האחרונה לפני שהאמבולנס הספיק להגיע. כל זה קרה מול עיני, ואני רק הסתכלתי.

ללא הבעה, כמו תמיד.

2

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן חמש. הסימנים היו שם הרבה קודם, אבל רק בגיל חמש התגלה עומק הבעיה. מאוחר מכפי שאמא ציפתה. אולי כי היא היתה שאננה מדי. באותו יום אמא לא באה לאסוף אותי מהגן. מאוחר יותר גיליתי מה באמת קרה. אמא אמרה שבאותו יום היא הלכה לבקר את אבא בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, כמה שנים אפילו. "אני מנסָה עכשיו לשכוח אותךָ. זה לא אומר שאכיר מישהו אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לשכוח אותך," היא אמרה וניגבה את הקיר הדהוי שעליו היה שמו. וברגע שאהבתה של אמא תמה סופית, כך גם אני, אורח לא קרוא, תוצאתה של אהבה ילדותית, נשכחתי לחלוטין.

אחרי שכל הילדים הסתלקו יצאתי גם אני בשלווה מהגן. הדבר היחיד שידעתי על הדרך הביתה בגיל חמש היה שצריך לחצות את הגשר. עליתי על הגשר והרכנתי את ראשי מעבר למעקה. המכוניות נסעו במהירות למטה, כאילו הן גולשות על הכביש. נזכרתי פתאום במשהו שראיתי פעם ואספתי את כל הרוק שבפי. ניסיתי לפגוע במכונית חולפת, אבל הרוק שלי נעלם באוויר לפני שהגיע לקרקע. הסתכלתי והמשכתי לנסות לפגוע בעוד כמה מכוניות עד שהיתה לי סחרחורת.

יש מקום גם לספרים מהסוג הזה: כאלה שקוראים אותם בנחת, בלי שיתעורר רצון לסמן שורות נבחרות בזכות הרעיונות המעניינים, הניסוחים המקוריים או התיאורים המשמחים. כאלה שהקוראת מגיעה אל סופם הלא מפתיע ואינה חשה שמשהו בה השתנה. ספרים שאינם מרגשים במיוחד, אבל הם גם לא משעממים. יש בהם "משהו" שמושך בכל זאת להמשיך לקרוא, גם אם ברור לגמרי שלא מדובר ביצירת אמנות מסוג כלשהו, ושהספר לא יותיר שום חותם.

הרומן הקרוסלה האבודה מפרובנס נע בין זמנים ועלילות, אבל מקל על הקוראת: כל פרק נפתח בכותרת שמבהירה לאיזו שנה הגענו: 1901, 1944, ו"כיום". גם המקומות ושמות הדמויות המרכזיות בכל פרק מצויינים: פרובנס, צרפת, שאטו קלמן, ז'וזפין קלמן; אוקלנד, קליפורניה, קיידי אן דרייק; כיום, פריז, קיידי; 2001, אוקלנד, קיידי בת 13; 1944, פריז, פבריס קלמן.

אין אם כן צורך להתאמץ: הכול מוגש מעובד, מפורט, אפוי היטב – לנגוס ולבלוע.

גם הרגשות מוסברים היטב ומסוכמים בעבורנו: "מאל חשה ניצחון מתוק גועש בעורקיה", "צחוקו העמוק והמהדהד מעורר ריגוש מבלבל ומרגיז עמוק בבטנה", והתיאורים פשטניים וחיצוניים: "הדירה הזעירה, המקסימה", "החוף פראי ויפהפה", "כפרי הדייגים מקסימים", וכן הלאה: קלישאות על גבי קלישאות.

ובכל זאת – קראתי אותו עד סופו. אז מה יש בו, בכל זאת?

ברור לגמרי שהמחברת – ודברי הסיכום שלה מאמתים זאת – ערכה מחקר מקיף על דבר שלא ידעתי עליו מאומה: הקרוסלות שייצרו בתחילת המאה ה-20 (וכנראה שגם שנים רבות לפני כן), בעבודת כפיים, מעץ. למדתי להכיר את שמו של אמן קרוסלות נודע, גוסטב באיול, וקיבלתי הצצה קלה על עבודות השחזור של יצירות מגולפות בעץ.

בד בבד לקחה אותי הסופרת אל צרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה ואל מצוקות הצרפתים באותן שנים. אמנם אי אפשר להשוות שום דבר למה שעבר על יהודי אירופה באותם ימים, אבל גם עמים כבושים אחרים סבלו, התקוממו, נאבקו, והתמודדו גם עם בגידות מבין שורותיהם.

מעניין תמיד לקרוא על התקופה ההיא, ועל ההתנסויות הקשות, השונות, שעברו על אנשים במקומות שונים בעולם: "אחרי האופוריה של השחרור הכתה בצרפת המציאות המרה. בכל מקום הוא ראה עיניים שקועות וכבדות של שורדים. הגרמנים סולקו אך מוצרי המזון נגנבו מזמן, ובקרקעות לא היו טמונים יבולים אלא רק פצצות. נמלים, מסילות וכבישים נחרבו, ומערכת התחבורה קרסה. הבשר עדיין הוקצב במנות קטנות, והרעב והחולי רווחו במדינה. אחרי שביתת הנשק הגיעו קיץ של בצורת וחורף קר ואכזר, כאילו העונות עצמן עשו יד אחת נגד הישרדות העם הצרפתי. בפונטן דה ווקלוז עמדו רבים למשפט באשמת אהדה לנאצים. חלונות הראווה של חנויות שונות רוססו בגרפיטי כי בעליהן נחשבו למשתפי פעולה. עכשיו הגיעה העת להשלכות. שעת הנקמה."

אין בתיאורים הללו שום חידושים או הפתעות, אבל הם בכל זאת מעוררים עניין מסוים.

על העטיפה הקדמית מופיע ציטוט, כנראה שמאחת הביקורות על הספר: "הרומן הזה צריך להיות מלווה בתווית אזהרה: יעורר בכם חשק עז לטוס לצרפת". אכן, הספר מנסה ללכוד לא רק את צרפת, אלא גם את "רוחה" של הצרפתיות. יש בו תיאורים רבים של אוכל: גבינות ודגים, מאפים, תבלינים וניחוחות פרובנסיאליים,  לוונדר וטחב, ושל נופים: "נהר האזמרגד", בתי אבן נושנים, "חומות אבן זהובות באור השמש השוקעת", ומשקאות: "משקה דבש אלכוהולי", יינות מסוגים שונים, ששמותיהם מפורטים בדקדקנות: "סנסר מאו-גוז'ון", ומאכלים. האם זאת באמת רוחה של הצרפתיות? אין לי מושג, אבל כפי שהיא מצטיירת כאן בספר, היא משכנעת…

קיידי, הדמות המרכזית בסיפור, היא צעירה אמריקנית (שעברה עגום ומעניין כשלעצמו). קיידי מגיעה לצרפת כדי לצלם קרוסלות נושנות. באחד הערבים שבהם היא מתארחת בטירה עתיקה, שם היא שומעת שיחה של שני צרפתים, פבריס וז'אן פול, שמתפלספים על ספרות. בשלב מסוים קיידי "השאירה את הגברים לדבר על פריז בשיא תהילתה הבוהמיינית". היא אומרת לעצמה שהם משכילים וידענים, ולכן כל אחד מהם מרגיש "לגמרי בנוח בשעת שיחה על ספרות דגולה והגות דגולה". קיידי, לעומתם, "בקושי הצליחה לצלוח את הרומן של פבריס וגם כשהצליחה היא בקושי הבינה את מה שקראה." היא משתוקקת לקרוא "ספר שמספר עלילה בצורה פשוטה וברורה".

אין ספק שג'ולייט בלקוול מזדהה עם קיידי. אכן, הספר שכתבה נענה לציפיות שאותן היא מונה ברומן: העלילה שלו פשוטה וברורה, אולי פשוטה וברורה מדי, ובכל זאת, יש בו איזה חן.

THE LOST CAROUSEL OF PROVANCEL Juliet Blackwell

לעברית: תומר בן אהרון

אחרי שקוראים את ספר הביכורים של סלעית שחף פולג, עד שהגשם יחזור, אפשר בהחלט להבין ולהזדהות עם ההחלטה להעניק לו את פרס משרד התרבות לספר ביכורים. מדובר ברומן יפהפה, עמוק, מקורי וכתוב היטב.

שחף פולג מצליחה לעשות כאן מהלך קצת חריג בעולם הספרות העברית העכשווי: היא משלבת בין כתיבה ריאליסטית לחלוטין, לבין התכתבות מסוימת עם המיתולוגיה, ואפילו עם קמצוץ של מיסטיקה, והכול משתלב היטב, ובמדויק. בדרך כלל אני לא נמשכת אל כתיבה שנוגעת בנסתר, אבל ברומן שלפנינו גם הקולות הבלתי אפשריים, לכאורה, נשמעים לגמרי אפשריים, לגמרי מתקבלים על הדעת ומרתקים. 

בקטעים מסוימים, ממש לקראת סופו של הספר, נזכרתי בספר עצמות מקסימות של אליס סיבולד, שכתבה רומן שלם מנקודת מבטה של נערה צעירה שנאנסה ונרצחה, והיא משקיפה על העולם "מלמעלה". 

בחלקים אחרים הרגשתי שהרומן מתכתב עם מיתוסים כמו זה של אדיפוס: במיתוס היווני פורצת מגיפה, ולאדיפוס המלך נודע שזהו עונש שנגזר על הממלכה בעטיו של חטא נורא. ברומן שלפנינו מתגלים שני חטאים חמורים, שעל אחד מהם נלמד לאורכה של העלילה, ועל השני – שהוא במידה רבה אף חמור יותר – לקראת סופה.

ובתוך כל אלה מתפתח סיפור עלילה מרתק, שמתמקד, כמו בטרגדיות היווניות החשובות, בתוך המשפחה. 

שתי אחיות, גלי ויעל, מתמודדות בהווה הסיפורי עם משבר חמור בחייהן. גלי חוזרת אל כפר הולדתן של השתיים אחרי שהות ארוכה בקנדה. בן הזוג שלה, יותם, אמור להצטרף אליה. השניים אמורים להינשא, והחתונה מתוכננת להתקיים בסמוך לבית של סבה וסבתה, ותיקי היישוב, הורי אמה. 

גם אחותה יעל מגיעה אל הכפר, מושב בעמק יזרעאל, ולא רק כדי להשתתף בחתונה של אחותה, אלא מכיוון שנפרדה מבעלה, אף על פי שהיא בהיריון מתקדם. 

הוריהן יגיעו גם הם, אחרי שהות של שנה ויותר באנגליה. אותם אנחנו כמעט לא פוגשים, לעומת ההיכרות העמוקה שאנחנו זוכים לה עם יוסקה וסופי, הסבא והסבתא.

ויש ברומן תודעה נוספת, מעניינת, שאתה הסיפור נפתח: זאת של חברי המושב, תודעה קולקטיבית מאוחדת, שפותחת את הרומן, וחוזרת אליו לקראת סופו. הכול מחכים שם ביחד לגשם המבושש לבוא, ואומרים לעצמם ש"אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים". 

האנחנו הקולקטיבי מפרט את העונש שהוטל עליהם, כנראה. הם רואים "את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס נרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל – " ומתלוננים: "עונש כזה לא הגיע לנו."

האומנם? 

ככל שנוסיף ונקרא נגלה שדווקא עונש כזה, בצורת, הוא מה שמאוד "מגיע" להם. נגלה את הסודות הקשורים בחלוקה של מכסות מים. נגלה כיצד החזקים עושקים את החלשים והוותיקים את החדשים. לא רק המבוגרים מתעמרים בזולתם: "גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו."

אמנם גם במקומות יישוב אחרים בני המקום יכולים לעורר בזולתם תחושה של אי נוחות: "במרומי המגדל הרמת אביבי בו סטיבן וסיליה מתגוררים כבר שנים, ישנם סטנדרטים מסוימים שצריך לעמוד בהם (קשה לדעת אם ממש אפשר לזרוק אותך מהדירה בגין הפרתם, אבל אולי זה קצת כמו בכפר: גורמים לך לרצות לעזוב)", אבל הרומן שלפנינו מתמקד בסודות האפלים ("למה שהם קוראים סודות ושקרים אנחנו קוראים 'להתעסק בעניינים שלך ולא לדחוף את האף'"), בהתאכזרויות וברמאויות שבני הכפר מצטיינים בהם, ואז שוקעים לתוך שתיקות רועמות: "ואנחנו שתקנו הרבה, תשעים וכמה שנים של שתיקות ארוכות." 

מה תהיה חומרת העונש? האם די בבצורת, או שעונשים נוספים מאיימים לעבור אל הדורות הבאים, אל החפים מפשע, במקום הזה, ש"אין [בו] שום דבר רומנטי", למרות השדות הירוקים והפרדסים והמטעים? מי יישא בתוצאות של העונש? 

הספר ישראלי, ספציפי ומקומי מאוד. האכזריות המתוארת בו היא "כמו האדמה השחורה הזאת שלהם, שמטביעה בתוכה כל דבר טוב ויפה", כי "גם האנשים פה הם כמו חתיכות אדמה אחרי החריש, חתיכות קשות ויבשות אחרי עוד קיץ שמסרב לפנות את מקומו, מלאות אבנים קטנות וחדות שנותרו אחרי הסיקול האחרון," ועם זאת יש בו גם ממד אוניברסלי, שכן הוא נוגע במקומות הכאובים ביחסים שבין בני משפחה, בקנאות ובבוגדנות אבל גם במסירות ובאהבה שלא תמיד יש בה די. הוא בעיקר מרתק ומושך מאוד לקריאה. 

באחרית הדבר לרומן שַקֶד, שכתבה הסופרת הקוריאנית סון וון-פיונג, נכתב כך: "אלקסיתימיה, או אי־יכולת להביע רגשות, היא נכות רגשית שדווחה לראשונה בשנות השבעים. היא נובעת מאמיגדלה קטנה עקב בעיות בהתפתחות בשלב הילדות, טראומה או גודל קטן מלידה. במקרים של אמיגדלה קטנה, הרגש שמתקשים במיוחד להרגיש הוא פחד. למרות זאת דווח שהחלקים באמיגדלה
שקשורים לפחד ולחרדה מתפתחים בעזרת אימון."

גיבור הספר הוא ילד שנולד עם התסמונת: מגוון שלם של רגשות אנושיים זר לו, והוא מתקשה להבין את זולתו. כדי לעזור לו "מאמנת" אותו אמו ומלמדת אותו מה התגובות הנאותות למצבים שונים שמתרחשים בין בני אדם. 

האם יצליח המספר, שכבר בעמוד הראשון מכנה את עצמו "מפלצת", להשתנות? ילמד להרגיש, יבין מה קורה בנפשו של אדם שאוהב, שונא, ובעיקר – מפחד?

האלקסיתימיה של הילד היא למעשה רק משל לכולנו, כל בני האדם, גם אלה שלא לקו "רשמית" בתסמונת. אפשר להבין זאת לקראת סופו של הרומן, כשהמספר עד לתגובה מוזרה‾לכאורה של אדם שיקר לו מאוד. האיש, ד"ר שים, צופה בטלוויזיה, שם מוקרן מבזק חדשות. "על מסך הטלוויזיה בכה ילד שאיבד בפיצוץ את שתי רגליו ואוזן אחת. בחדשות דיברו על מלחמה שפרצה באיזה מקום בעולם." המספר שם לב שד"ר שים צופה במסך "בפנים חסרות הבעה."

היינו מצפים לתגובה כזאת אצל אדם שלקה באלקסיתימיה, לא כן? היכן ההזדהות עם כאבו של הילד? היכן התגובה הרגשית שאמורה להתעורר בצופה?

המספר ממשיך ומתאר כיצד ד"ר שים "הרגיש שנכנסתי וסובב את הראש. כשראה אותי, הוא חייך בנועם ובירך אותי לשלום."

התמיהה גוברת:

"המבט שלי נדד אל הילד שהופיע מאחורי הפנים המחייכות של ד"ר שים. אפילו אידיוט כמוני ידע שלילד הזה כואב ושהוא סובל מדבר נורא ומצער."

המספר ממשיך ואומר: "אבל לא שאלתי למה הוא מפנה את גבו לילד ומחייך. לא שאלתי כי ראיתי את כולם עושים את זה. אפילו אמא וסבתא שהעבירו ערוצים באדישות. 'אסון שנמצא כל כך רחוק ממני הוא לא האסון שלי,' אמא אמרה."

אכן, מי מאתנו לא הגיב כך למראה אסונות של אחרים, אסונות רחוקים, שמופיעים בתוך הסלון שלנו, ומשאירים אותנו שווי נפש, שלא לומר – אדישים?

האם מופרך לסבור כי כולנו לוקים אם כך במידה זו או אחרת באלקסיתימיה?

כבר בתחילתו של הסיפור רומז לנו המספר על התרחשות איומה שתקרה בהמשך. אבל מוסיף: "אם לא אספר מה הסוף יגדלו הסיכויים שתמשיכו לקרוא את הסיפור הזה", והוא צודק, כי הסיפור אכן נקרא בהנף אחד, ובתחושה שיש בו ערך ומשמעות לא רק כשחושבים על התסמונת המסוימת שבה הוא עוסק.

לא ברור, ובעצם לא חשוב, אם הספר מיועד לקוראים צעירים, בני נוער, או למבוגרים, בני כל הגילאים. באחרית הדבר כתבה הסופרת כי לשמחתה בין אחד עשר השופטים של פרס ספרותי "לספרי נוער" שזכתה בו היו גם בני נוער. גיבורי הסיפור הם המספר, ושני בני נוער בני כחמש עשרה שהוא מתיידד אתם. מעניין אם הסיפור "יתפוס" גם צעירים בישראל.

אחת התהיות שהספר מעורר היא עניין שוודאי מעסיק מאוד בני נוער: האם יש לחיים משמעות?

אחת מגיבורות הסיפור, נערה ששמה דורה, אוהבת מאוד לרוץ. תשובתה לגיבור הסיפור ששואל אותה מדוע, מרתקת: היא מסבירה לו שהיא אוהבת לרוץ מאותה סיבה שהיא חיה ונושמת. כלומר – בלי שום "סיבה", אלא רק שהריצה מעניקה לה תחושה של משמעות. 

אותה תהייה מתעוררת בדעתו של המספר כאשר אביו של ידיד אחר שלו, גון, מספר עד כמה הוא סובל, מאז ומתמיד, בגלל בנו. המספר תוהה: האם מוטב היה אלמלא נולד גון מלכתחילה? אם כל הסבל שהסב להוריו היה נמנע? הוא מגיע למסקנה רגעית שלפיה "אם מחשבים הכול ככה, נראה שבאמת עדיף שגון לא היה נולד, כי יותר מהכול, הילד הזה הרגיש כל כך הרבה סבל ואובדן מיותרים."

אבל אז הוא ממשיך ואומר לעצמו: "אבל אם חושבים ככה, כל הדברים מאבדים משמעות. נשארת רק המטרה. דקיקה ועירומה."

והרי, אנחנו אומרים לעצמנו, החיים נועדו לשם עצמם, וכל אחד מאתנו מעניק להם את הפשר המיוחד שלו.

כאמור, קראתי את הספר בנשימה אחת. הוא מרתק ומעשיר, בעיקר כי בסופו של דבר יש בו הרבה מאוד אהבה, ובזכותה גם – התפתחות ושינוי גואל. 

מעניין במיוחד לקרוא ספר שמגיע מתרבות כה רחוקה מזאת שלנו, קוריאנית, ולהיווכח שוב באמת מובנת מאליה: כולנו, כל בני האדם, דומים כל כך. 

תרגמה מקוריאנית: ענת חיינה

כרך 22 החדש של "הו!" ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי"ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-שילר, אינגבורג בכמן, צ'סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס.
לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.

אפשר לקנות את הכרך כאן, בקישור

יש חלקים כמעט נוגעים ללב בספר חינוך לעצמאות מחשבתית, מאת הוגה הדעות הגרמני תאודור אדורנו. למעשה, אדורנו לא כתב את הספר, כי מדובר באוסף של הרצאות וראיונות שנשא, אבל מהדברים שנאמרים בהם אפשר להבין לא מעט על השקפת העולם שלו. 

אדורנו, יליד 1903, הלך לעולמו ב-1969, ואת ההרצאות והריאיונות המובאים בספר שלפנינו הוא נשא משנת 1959 ועד זמן קצר לפני מותו. בעברית ראה הספר אור בסוף 2019, כלומר חמישים שנה אחרי מותו.

האם דבריו עדיין רלוונטיים? האם לקורא שחי כיום יש מה ללמוד מאדורנו?

עניינו העיקרי של הספר הוא החובה שאדורנו מטיל על מאזיניו וקוראיו למנוע את הישנותה של מה שהוא מכנה "הברבריות". בעיניו "העבר שמבקשים לברוח ממנו עודו חי ביותר," והוא מתכוון ל"נכונות לבצע את מה שאי אפשר לבטא במילים", כלומר – את נכונותם של גרמנים לגייס את הטכנולוגיה כדי לייעל בעזרתה מנגנונים של רצח המוני. 

האם, הוא תוהה, יש להתנגד לחדירתם של אמצעי טכנולוגיה חדשים לכל תחומי החיים? כדבריו – "היכן עובר הגבול בין היחס הרציונלי לטכנולוגיה לבין הערכתה המופרזת, הגורמת בסוף לאדם לתכנן מערכת רכבות משוכללת להבאתם של הקורבנות במהירות וללא עיכובים לאושוויץ"? 

כאמור, חלק מהדברים המובאים בשמו נוגעים ללב בתמימותם. כך למשל נתפס חלק ניכר ממה שנכתב בשני הפרקים "טלוויזיה והשכלה", שבהם עוסק אדורנו במדיום שהיה אז חדש יחסית, בהשפעותיו האפשריות ובסכנות הטמונות בו.

אדורנו אמר, לדוגמה, בריאיון ברדיו ב-1963 שהתפרסם גם בגרסה כתובה בכתב עת גרמני, שחשוד בעיניו השימוש התכוף שנעשה בטלוויזיה כדי להפיץ אידיאולוגיות, ולהשפיע מתוך "הטיה שקרית" על תודעתם של הצופים. 

הלמוט בקר, בן שיחו של אדורנו, הסביר מדוע מוטב שלא לאסור על "ילדו של האינטלקטואל" לצפות בטלוויזיה, שכן אם הוריו ימנעו ממנו לעשות את זה, ברור שעד מהרה הוא "יצפה בטלוויזיה בביתם של השכנים בני מעמד הפועלים", ואז רחמנא ליצלן, הוא "ייחשף בפועל למדיום הזה ללא הכנה מוקדמת."

בהקשר זה אי אפשר שלא להיזכר בהחלטתם של השלטונות בישראל להגביל את שידורי הטלוויזיה בארץ, ובמאמצים שעשו כדי לצמצם את השפעתם בכך שאסרו על שידורים בצבע, ובעניין זה זכורה היטב הסאגה המשונה של "המחיקון", ואחרי כן – של ה"אנטי מחיקון"…

בהקשר דומה, אי אפשר שלא לחשוב על כך שב-1965 אסרו על הביטלס לבקר בארץ, שמא ישחיתו את בני הנוער. מעניין לציין שגם אדורנו עצמו מזכיר את הביטלס פעמיים במאמריו, כדוגמה לתופעה שמעידה על "ברבריות" של החברה, אם כי הוא מסייג: "כוונתי במונח 'ברבריות' אינה לביטלס, גם אם הפולחן שקשור אליהם כלול בו, אלא לנורא מכול: דעות קדומות מטורפות, דיכוי, רצח עם ועינויים." מי היה מאמין שאפשר היה פעם בכלל להעמיד את הביטלס בשורה אחת עם ברבריות, דיכוי, רצח עם ועינויים. 

אי אפשר להתעלם לחלוטין מהדברים שאדורנו ייחס לטלוויזיה, אם כי קשה להאמין שאפילו הוא, שחשש כל כך מפני יכולותיה המשחיתות, היה מסוגל לצפות את העוצמות ההרסניות של המדיום, כפי שהן מתבטאות כיום, בשליש הראשון של המאה ה-21, שנים רבות כל כך אחרי אדורנו.  

"ב'טלוויזיה כאידיאולוגיה' כוונתי," הוא אמר, "ראשית כול ובפשטות, לכל מה שרואים בתכניות הטלוויזיה האמריקאיות — וגם אצלנו לא חסרות תכניות כאלה — כלומר להחדרתה של תודעה כוזבת, להסתרת המציאות האנושית ולהטמעתם של מה שנהוג לכנות בצורה כה נעימה 'מגוון של ערכים', המוצגים ברוב דוגמטיות כערכים חיוביים ורצויים, שעה שהחינוך שאנו מדברים עליו, משמעותו בדיוק חשיבה לעומק של מושגים אלו – המוצגים מלכתחילה כחיוביים – ועל הבעייתיות שגלומה בהם, וחריצת דעה עצמאית ואוטונומית לגביהם". 

אדורנו חשש אם כן מכוחה של הטלוויזיה להציג עמדות וערכים. נדמה לי שאפילו הוא לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את "שטיפת המוח" המִטַּפֶּשֶׁת שבה לוקה הטלוויזיה המסחרית, שכל מטרתה – למכור פרסומות, ולצורך כך היא מוכנה לרדת אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ואף למטה מזה, והכול – כדי לשבות קהל שניטלה ממנו כל יכולת שליטה או בקרה, קהל שהתמכר לסנסציות ולמסחטות רגש, בדמותן של תוכניות ריאליטי מופרכות שיש להן רק "אידיאולוגיה" אחת: להעשיר את בעליהם של ערוצי הטלוויזיה. 

ברור גם שאדורנו לא היה מסוגל לדמיין לעצמו את אחת ההתפתחויות החברתיות רבות העוצמה ביותר שאנחנו שותפים להן בשני העשורים האחרונים: כוחן של הרשתות החברתיות, והיכולת העצמאית של אנשים פרטיים ליצור תכנים (כמו למשל – הבלוג "סופרת ספרים"), בלי שיידרשו לשום מנגנוני סינון או בקרה. אנחנו שומעים חדשות לבקרים על יצרני תוכן שמיליוני בני אדם עוקבים אחריהם. מה הם מציעים? 

בטיק-טוק, למשל, אפשר למצוא בעיקר המוני אנשים מפזזים, מראות שחלקם ביזאריים־עד־מבעיתים, וחלקם סתם מוזרים: 

והנה נודע לאחרונה לאחרונה כי טיק-טוק הדיחה את גוגל ממקומה הראשון ונהפכה בשנת 2021. לאתר האינטרנט הפופולרי ביותר בעולם! 

מה היה אדורנו חושב על כל זה? לא קשה לדמיין את הפלצות שהייתה אוחזת במי שחשש מפני מנגנוני הכזב הטמונים בטלוויזיה, בכך שהיא "מסתירה בעיות" שכן היא יוצרת תודעה כוזבת. אדורנו עוד האמין שלא נורא אם צעירים ילמדו "מהי אהבה מתוך צפייה בטלוויזיה". מה היה אומר על החשיפה של בני נוער, של ילדים קטנים ממש (!), לפורנוגרפיה ברשת? 

אדורנו חשש מכך ש"התפאורות [בטלוויזיה]  נראות כה אמינות, כה ריאליסטיות, שהן מאפשרות להבריח פנימה בבלי דעת את הסחורה הגנובה של האידיאולוגיה". מה היה אומר על הפרסומות הסמויות?

כבר אז ראה את הסכנות באותו "הרע ההמוני הזה" שהצופים "לוגמים בשקיקה", אך סבר שאפשר לגייס את הטלוויזיה גם כדי ללמד, לחנך, לחשוף צעירים לידע.

היכן היא, אם כן, "הטלוויזיה הלימודית" שבאמצעותה ניסו ליישם את העקרונות הנשגבים שהתווה? היא כבר מזמן שבקה חיים, ואיש אינו זוכר עוד את הניסיונות להיעזר בטלוויזיה כדי לחנך ולהשכיל.  

אדורנו מרבה בספר שלפנינו לעסוק בדמותו הרצויה של המורה. מדבריו אפשר להבין את הפער העצום שיש בין הרצוי למצוי. אחת המשימות שלקח על עצמו הייתה לבחון בוגרי סמינרים למורים, שהוטל עליהם להתכונן לבחינה בעל פה בפילוסופיה. הוא מתאר את קוצר היד של רובם, את קיצורי הדרך שהם מחפשים, רק כדי לעבור את הבחינה בשלום, ולזכות בתעודה המקצועית. מה מורים כאלה יוכלו להנחיל לתלמידיהם? ומי בכלל מעלה בדעתו לצפות ממורים בישראל ללמוד פילוסופיה, כדי שישכללו את יכולות החשיבה וההבעה שלהם? 

כאמור, עניינו העיקרי של אדורנו בספר שלפנינו הוא לחפש אחרי מנגנונים שימנעו את הישנות הזוועות שחולל המשטר הנאצי. "הנאציונל סוציאליזם מוסיף לחיות לאחר מותו בתוך הדמוקרטיה", הוא כותב, ומוסיף שבכך גלום לדעתו "איום פוטנציאלי גדול מזה שבהמשך קיומן של נטיות פשיסטיות המתנגדות לדמוקרטיה". 

מה היה אדורנו אומר על המגמות האנטי-דמוקרטיות שאנחנו עדים להם במקומות רבים בעולם? למשל, על הסירוב של דונלד טראמפ לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות שנערכו בארצו? על ההסתערות של ההמונים המוסתים על גבעת הקפיטול? על כך שהסנאט זיכה את טראמפ מההאשמה שהסית למרד? 

ומה היה חושב על האיום שמציבה כיום רוסיה בגבולה עם אוקראינה?

אכן, הוא סבר כי "הדמוקרטיה טרם התבססה במידה כזו, שבני האדם חווים אותה כדבר הנוגע להם ישירות ורואים בעצמם סובייקטים של התהליכים הפוליטיים. היא נתפסת כשיטה אחת מני רבות, כמו יכול אדם לבחור מתוך תפריט קומוניזם, דמוקרטיה, פשיזם או מונרכיה — אולם היא איננה נתפסת כביטוי של עצמאות מחשבתית".

יש לזכור שאדורנו אמר את הדברים בימי המלחמה הקרה. הקומוניזם נתפס אז כאיום על הדמוקרטיה והתבקש ש"אחדותו של העולם המערבי" תהדוף את האיום הרוסי, שכן "מנצחי 1945 החריבו את מעוזם האיתן נגד הבולשביזם מתוך כסילות גרידא, ואז הקימו אותו מחדש שנים מעטות לאחר מכן" (מן הסתם הוא מתכוון לכך  שבהסכם ילטה אפשרו לרוסים להשתלט על מדינות מזרח אירופה).

"פלישה לאוקראינה תשים קץ לעידן השלום ותצית מירוץ חימוש. זהו רגע היסטורי לא רק מבחינת קייב. זהו רגע היסטורי לכולנו," כתב נח יובל הררי ב11 בפברואר 2022 בעיתון הארץ  על המשמעויות בקנה מידה גלובלי שיכולות להיות אם תפרוץ מלחמה, בעקבות פלישה רוסית לאוקראינה. 

ועכשיו אני מבקשת לשאול אם גם אצלנו, בקנה מידה קטן בהרבה, אפשר להבחין בתופעות פשיסטיות מבעיתות?

בעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של זאב שטרנהל "לידתו של הפשיזם", מה-7 ביולי 2016, בעיתון הארץ. בין היתר כתב שם שטרנהל ש"הפשיזם הוא קודם כל לאומנות רדיקלית, מכונת מלחמה נגד הליברליזם כמערכת ערכים, נגד קהילת האזרחים המלאכותית, בשם ההמון בעל החושים ה'בריאים'", ושבישראל מתחוללת עכשיו מלחמת תרבות: "תרבות השקר, הדמגוגיה, ההסתה הגסה נגד מתנגדים, סימון האויב מבפנים והלחץ על מוסדות התרבות להתיישר לפי המוכתב על ידי השלטון צוברים תאוצה. הקונפורמיזם ופולחן הקונסנזוס, הצנזורה העצמית, הפחדנות וההתרפסות כבר ישנם, והמלחמה נגד הרשות השופטת בעיצומה. השימוש ברוב הפרלמנטרי לשבירת כללי המשחק של הדמוקרטיה הליברלית היה לנורמה מקובלת. נשארת פתוחה השאלה האם ההמשך הידוע משנות ה–20 וה–30 של המאה שעברה אורב גם לנו, או שיהיה בנו הכוח לעמוד מול כוחות ההרס."

אחד מביטויו של הפשיזם, אם ללמוד מאדורנו, הוא הניסיון לקבוע שתחושת האשמה "אינה אלא תסביך", ושהעיסוק בפשעי העבר "אינו אלא מעשה חולני". האם אין רבים בקרבנו הסבורים כי על "האדם הבריא והמציאותי לעסוק אך ורק בהווה ובתכליותיו המעשיות"?

הנה דוגמה אחת, כאילו "קטנה", אבל כזאת שמשקפת תופעה נרחבת: איך מתמודדת החברה הישראלית עם חשיפת הטבח שעשו חיילי צה"ל בטנטורה?

אלה שורות הפתיחה של המאמר שהופיע בעיתון הארץ ב-19 בינואר 2022: "'השתיקו את הדבר הזה', אומר הלוחם משה דיאמנט, מנסה לקמץ במילים. 'אסור לספר, זה יכול להיות סקנדל שלם. אני לא רוצה לדבר על זה, אבל זה היה. מה לעשות? זה היה'".

Theodor Adorno, Erziehung zur Mündigkeit. Vorträge und Gespräche mit Hellmut  Becker 1959-1969 

תרגם והוסיף הקדמה לכל אחד מהפרקים: אסף אנגרמן

פרופ' סמק היסה אותו בתנועת יד. אין לך למי לפנות, גינסברג. זו הוראה מגבוה. הוראה מגבוה? חזר מרקוס על דבריו. כן, גינסברג, הוראה מגבוה, למה? תמה מרקוס, למה? פרופ' סמק שתק שתיקה קצרה לפני שענה, אתה זוכר, גינסברג את דדלוס ואיקרוס? מרקוס הנהן בראשו. הוא זכר היטב כל סיפור וסיפור שהזכיר פרופ' סמק בהרצאותיו על המיתולוגיה היוונית. פרופ' סמק דיבר לאט. אתה מבין, גינסברג, אנחנו, כמו דדלוס, נתנו לכם כנפיים, ואתם כמו איקרוס נסקתם גבוה מדי, אבל השמש לא סלחנית, גינסברג. מרקוס החוויר. יסלח לי, כבודו, אמר כמעט בלחש, מנסה להבקיע את הצל שהשחיר את עיניו הכחולות והבהירות של הפרופסור, אבל מי זה אתם? אל תיתמם, גינסברג. אין משרה רמה שלא הגעתם אליה. אתם מטפסים למעלה במהירות לא רק פה אלא בכל מקום. כל העולם שלכם, הא? אפילו אלוהים שבשמים הוא שלכם, הא? אתם לא נזהרים, אני חוזר ואומר אתם לא נזהרים, ואני שוב חוזר ואומר, גינסברג, השמש לא סלחנית. התקרבתם אליה מהר מדי, ועוד מעט היא תשרוף אתכם, תמיס לכם את הכנפיים, ופוף – לא תהיו יותר, תתאדו, תיעלמו מפה, ורק הסיפור עליכם יישאר אחריכם.

כשסיים את דבריו השתהה לרגע, הפנה את גבו אל מרקוס והלך לדרכו. המום,
התבונן מרקוס בגב המתרחק ובצעדים המרקדים, וכשסב פרופ' סמק על
עקביו, הופתע מרקוס ונסוג לאחור.

פנגיאה, שהעניקה לרומן שלפנינו את שמו, לקוחה מסיפור שנהג אחד מגיבורי הרומן לספר לילדיו: הוא דיבר אתם "על תיאוריית נדידת היבשות של וגנר, על פנגיאה, שהייתה יבשת על ענקית שהתפרקה ליבשות קטנות לפני מאתיים מיליון שנים."

פנגיאה שבסיפור שלנו היא היבשת ההתחלתית – משפחה שהתפרקה בשואה – וזִכרה נשאר סמוי אך טמון בתת מודע של בני הדורות הבאים. אמנם לא הכירו אותה, אבל הם חשים בה, ובקשר שלהם אליה.

ידועה ומוכרת קביעתו של הוגה הדעות הגרמני תיאודור אדורנו שלפיה אחרי אושוויץ כתיבה של שיר היא "מעשה ברברי". אדורונו, שהיה יליד פרנקפורט, הצליח לנוס מגרמניה לפי שמלחמת העולם השנייה פרצה, לפיכך לא היה "ניצול שואה" ישיר, אם כי בני דורו, בני משפחתו וידידיו, נרצחו, כמובן.

יש הרואים בדבריו הבעה של אי-אמון ביכולתה ובזכותה של האמנות להתמודד עם  הברבריות. האם מותר לנו "ליהנות" מייצוגה של הזוועה? האם אפשר בכלל "לייצג" את השואה באמצעים אסתטיים ואמנותיים? האם לגיטימי לעשות זאת?

בעיני ספרה של גילה ג. שחר סותר את טענותיו של אדורנו (שבערוב ימיו חזר בו מחלקן), ומוכיח שאפשר, צריך, וחשוב לכתוב על "השואה". ובעצם לא עליה, אלא על בני האדם שהיו שם. על סיפוריהם המסוימים של האנשים הפרטיים שאפשר באמצעותם לדעת משהו על הזוועה.

ספרה של ג. שחר חשוב ומפעים, במיוחד לאחר שנודע בסופו, באחרית הדבר, שאחד הגיבורים שעליהם כתבה, שאליהם נקשרתי כל כך במהלך הקריאה, הוא לא אחר מאשר אביה. כך היא כותבת באפילוג:

"השאלות ששאלתי את אבי נותרו ללא מענה, כמו אמהות ואבות אחרים שבאו לכאן אחרי 'המלחמה ההיא', בחר גם אבי בשתיקה ודבק בה עד יומו האחרון.

את מה שאבי לא סיפר, סיפרה סטשה אמי, ואת מה שאמי לא סיפרה, סיפרו דודות ודודים, בני עיר וחברים. הסיפורים הולידו געגועים, והגעגועים חיפשו כתובת, סימן, רמז.

בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זיכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אליי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי."

התחקיר העמוק והיסודי שערכה הסופרת ניכר היטב. אבל נוסף אליו כישרון כתיבה מובהק. התיאורים נראים מדויקים מאוד, ולצד זאת – נשמרים מפני קיטש סוחט דמעות. נראה כי הכשרתה כקולנוענית – גילה ג. שחר היא "ביבליותרפיסטית ומרצה לקולנוע" – איפשרה לה ליצור מחד גיסא תמונות תקריב מדויקות ומפורטות, ומאידך גיסא לחלוף על פני פרקי זמן ארוכים, ולעשות זאת ביכולת אמנותית מרשימה. הנה שתי דוגמאות לאופן שבו היא מרחפת ביעף מעל פני ההיסטוריה, וזאת כדי להגיע שוב אל גיבורי הסיפור, אל חייהם ואל גורלותיהם:

"הנייק קיבל את ההזמנה, ובכל יום היה בא, מחכה שהאולם יתפנה ומנגן. הוא ניגן כשגרניקה הופצצה על ידי מטוסיהם של היטלר ומוסוליני ומאות גופות התגוללו ברחובות. הוא ניגן כשרבבות אזרחים אוסטרים גלגלו במתק שפתיים את המילה אנשלוס וקיבלו בהתלהבות את החיילים שפלשו לארצם וסיפחו אותה לגרמניה, הוא ניגן כשהבריטים יצאו מגדרם והריעו לצ'מברלין שנתן להיטלר לנגוס בצ'כוסלובקיה, לבלוע את חבל הסודטים – להביא לדבריו את השלום לעולם. הוא ניגן כשאמיל גרינשפן האומלל רצח את המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בצרפת. הוא ניגן כשבית העסק של הלן ובעלה הוצת ונשרף בליל הבדולח בברלין. אבל כשהיטלר הכריז בנאומו בווילהלמסהאפן על ביטול הסכם אי-ההתקפה עם פולין, חדל הנייק מנגינתו, ארז את חפציו ושם פעמיו אל תחנת הרכבת הקטנה של פרוג'ה. דוּלק רץ בעקבותיו, אל תהיה טיפש, לא קרה כלום ולא יקרה כלום. אבא ישתולל מזעם ויחזיר אותך לכאן. הסכמים מתים והסכמים נולדים ועולם כמנהגו נוהג. הרכבת נעתקה מהרציף והותירה אחריה ענן עשן לבן שהתערבל במוחו של דולק וסחרר את מחשבותיו, ומה אם אני הטיפש ולא הוא? ומה אם ייפרמו כל החוטים הקושרים אותנו יחד? ומה אם תהום עמוקה תיפער פתאום ותבלע את הדרך מכאן לשם, כי תהיה מלחמה?"

"הם ניגנו עד שעלה השחר, הם ניגנו עד שנשרו עלי השלכת, הם ניגנו עד שהשלג של לינבורג התערבב עם המורדות המושלגים של זקופנה, הם ניגנו עד שהחיים והמתים ריחפו יחד בחלל בית הקפה."

ג. שחר מספרת לנו על קורות בני משפחה אחת, וכשהיא עושה זאת היא מראה לנו, בין היתר, את עיוורונם של מי שסירבו לנוס מאירופה כל עוד התאפשר להם לעשות זאת, כי לא רצו להבין או לחזות עם מה הם עתידים להתמודד.

הסיפור מתחיל ברגע של שיא: "כשמרקוס עמד לפני כיתת היורים בבית הקברות של נובי-טארג, הוא לא חשב על שלושת בניו. מרקוס גם לא חשב על אשתו, הרעד המפרכס של כתפה הצמודה אל גופו לא חדר אל מוחו". ברגעי חייו האחרונים מרקוס לא חשב גם על אמו המנוחה, אלא "רק על אמריקה": "זאת שאליה הפליג שבע שנים לפני כן בן דודו הצעיר אלן", שהפציר במרקוס שוב ושוב להצטרף אליו, אבל התייאש, כי מרקוס לא העלה על דעתו לנהוג כמוהו.

מרקוס, כמו רבים אחרים, היה בטוח שאין צורך ואין טעם לעזוב את המקום שראה בו מולדת – כזאת הייתה פולין בעיני רבים מהקורבנות, כמו גם בעיני ילידי ארצות אירופה האחרים. הם נשארו אזרחים נאמנים לארצות שעד מהרה הקיאו אותם מקרבן, ולא רצו בהם. המהגרים לפלשתינה ולאמריקה נראו בעיני הנשארים שוטים נמהרים: "מרקוס התבונן בפניו של זיגמונד ולא האמין למשמע אוזניו. לפלשתינה? מה תעשו בפלשתינה? זיגמונד, איך תסתדרו שם? הכול שם שממה."

גם  כשנתקלו בגילויי אנטישמיות ברוטליים, לא הסכימו להבין את מלוא משמעותם, ואת מה שצופן להם העתיד בחובו: "פתיתי השלג נעשו גדולים וסמיכים. מרקוס פסע במהירות, בית העסק שלו כבר היה קרוב. ממולו ראה שלוש נזירות לבושות שחורים שצעדו בשלג בטור. כשחלפו על פני בית המסחר שלו עצרו לרגע והתבוננו בדבר-מה, אחר כך הסיטו בזו אחר זו את מבטן והמשיכו לצעוד בדממה. כשחלפו על פניו גלגלו את עיניהן לשמים, מרקוס הגביר את קצב הליכתו. כתובת גדולה הייתה מרוחה על דלת בית המסחר שלו, האותיות העגולות השתרבבו בה כמו לשונות אש אדומות. מרקוס התבונן בהן אחת אחת וסירב לחבר אותן זו לזו, אבל המילים לא השתהו וחלחלו אל כל איבריו. פולין לפולנים יהודים החוצה. חוליגנים, סינן מרקוס. הוא התכופף, לקח חופן שלג וניסה למחוק את אחת האותיות, אבל השלג רק הפך אותה לנקייה יותר, אדומה יותר ומנצנצת יותר, עד שהתעשת כבר עמד לידו רבינוביץ הסנדלר עם דלי של נפט. בוא, אני אעזור לך, את שלי כבר ניקיתי. כעבור שעה קלה הבהיקה חזית בית המסחר בלובן הרגיל, ומרקוס לגם את כוס הקפה המהביל שלו בלגימות קטנות."

"כולנו פולנים", קובע מרקוס, ומסרב להבין את עוצמתה הקטלנית של האנטישמיות שאתה הוא מתמודד שוב ושוב. הוא מדקלם ססמאות: "הנורמליזציה, גיז'ה, נמצאת בהישג יד. פולין חדשה עומדת בפתח. עולם חדש עומד בפתח."

מרקוס מתנגד לבדלנות. מתנגד, למשל, לעיתונים ביידיש. מאמין ש"פני האומה לאחוה ולשוויון" ולכן אין טעם "לחזור אל זוועות העבר" ולדוש בהן. גילה ג. שחר מתארת את האנטישמיות הבוטה, הנבזית, היומיומית, שגיבורי ספרה נתקלים בה, גם במקומות הכי פחות צפויים. לפני המלחמה, וגם, כמובן, גם אחריה.

עם כל הכאב שמביע הספר, יש בו גם נחמה. יש בסופו, גאולה, גם אם היא חלקית. כשהגעתי אל הדף האחרון הרגשתי שאני רוצה לחבק את הסופרת ולהודות לה, על שהעזה. על שנגעה. על שתיארה. על שהצליחה. על שאביה ואמה שרדו, הגיעו לישראל, הקימו משפחה, הולידו אותה, ועל יכולתה לספר לנו עליהם, ועל רבים אחרים שנגעו בחייהם. מבחינות מסוימות הזכיר לי הרומן את הגשר הנסתר, ספרה של ג'ולי אורינג'ר, שגם היא הפיחה רוח חיים בבני הדורות הקודמים של משפחתה, ואת מה שעבר עליהם במהלך מלחמת העולם השנייה. הרגשתי שאני אוהבת אותם, את  האנשים הרחוקים הללו, ששתי הסופרות הקימו לעד לתחייה.

זֶה טוֹב: מִגֶּשֶׁם חֹרֶף, מֵעָשָׁן שָׁחֹר
הַלֵּב יָכוֹל לָנוּחַ כְּבָר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ:
אִמָּא מַדְלִיקָה אֵי־שָׁם בִּימוֹת הַחֹל
נֵרוֹת שַׁבָּת עַכְשָׁו לִכְבוֹד כָּל יְלָדֶיהָ…
לָמָּה לִי שַׁבָּת? שַׁלְוָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת?
מִי יִשְׁתֶּה עַצְבוּת מִבֵּין הַחֲרַכִּים?
אֵי־שָׁם יֵשׁ אַבָּא שֶׁקִּדֵּשׁ כְּבָר עַל הַגֶּשֶׁם,
הוּא עֵץ גִּבֵּן שֶׁעֲנָפָיו נֶאֱנָקִים.
יָמִים — לְדַיִשׁ. כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת סְתָו לִשְׁכַּב,
עַל תְּחִנָּתִי הָרוּחַ תַּעֲבֹר וִיהִי מָה.
רֹאשִׁי עַכְשָׁו שִׁבֹּלֶת — אֶל חֶרְמֵשׁ יִקְרַב,
וְאֵין לִי טְעָנוֹת לָרוּחַ אוֹ לְאִמָּא…
לָמָּה לִי שַׁבָּת, סִירִים, נֵרוֹת דּוֹלְקִים?
הַלַּיְלָה הוּא פָּנָס. סוּסֵי הַלְּוָיָה
דָּרְסוּ לִי שָׁם בִּגְדֵי שַׁבָּת שְׁחוּקִים.
— טִפּוֹת הַיָּם, טִפָּה נוֹסֶפֶת לִרְוָיָה!

בחר ותרגם: בני מר

דורי מנור – המשורר, העורך – אחראי לאחת ההתפתחויות החשובות והמרגשות ביותר שהתרחשו בעולם ספרות העברית העכשווית. במאמר המרתק "המוסיקה לפני הכול" שפרסם בחורף של שנת 2017 בגיליון מספר 17 של כתב העת הספרותי הו! סיפר מנור כיצד כבר כשהיה בן שבע עשרה גילה את המשקל השירי, את כוחו ואת עוצמתו.

במהלך השנים, בפועלו כעורך וכמשורר, "החזיר" מנור את הקלאסיקה לשירה העברית העכשווית. בהשפעתו הרבה שינה לא רק את פניה של השירה המקומית ואת אופייה, אלא גם החזיר אותה למרכז הבמה של העשייה הספרותית. בעשרים וחמש השנים מאז שייסד את כתב העת אב, ואחריו את כתב העת הו!, רואים אור, ונמכרים, ספרי שירה רבים יותר מאי פעם. בדיווח האחרון שפרסמה הספרייה הלאומית ובו הנתונים על הוצאה לאור של ספרים בשנת 2020 נמסר כי "לראשונה יצאו לאור יותר ספרי שירה מספרות פרוזה מקורית."

אין ספק שמדובר בהשפעתו המבורכת של דורי מנור.

ועכשיו מגיש לנו מנור ספר פרוזה ראשון, ממואר בשם שרב ראשון, אחד מספרי המקור הראשונים של הוצאת תשע נשמות, שהכריזה לפני כשבוע על סדרה חדשה, "קודה", שבה יראו אור ספרים שנכתבו בעברית.

שרב ראשון מרתק. הוא פורס בפנינו את תהליך היווצרותו של משורר, החל בילד בן השש שאימו נהגה לקחת אותו אתה מדי פעם לעבודה. אמו הייתה "ממונה על מהימנות וביטחון כוח אדם במערכת הביטחון על שלוחותיה השונות," וכדי להעסיק את הילד נתנו לו להגות שמות קוד מבצעיים: "מאות ואלפי שמות קוד, צמדי מילים מהדהדות שעוררו בי ריגוש חושני ושרשמתי בפנקס בכתב יד ילדותי ולא מאולף. 'דבש ניגר', 'סוכת שלום', 'אף סולד', 'דוגית נוסעת'…"

מנור מספר על התרגשותו כששמע את צירופי המילים הללו, במשך שנים אחרי שחיבר אותם, שכן "מערכת הביטחון המשיכה להשתמש בשמות הקוד שהמצאתי בהיותי בן שש." הנה כך התחילה להיווצר תודעה של מי שהמילים שלו יוצאות אל העולם, ומשפיעות עליו. כששמע אותן ברדיו או בטלוויזיה הן המחישו לו "כיצד יכולות מילים – הפעם בצמדים של שתיים שתיים, תיבת נוח של השפה – ללוש את המציאות ולחרוץ גורלות של בני אדם."

תיאור המשורר שהלך וצמח קשור בקשר הדוק ולא נפרד עם התפתחות זהותו המינית, עם מה שבתחילת הדרך היה סוד כמוס ומפחיד, לא רק מפני הסביבה אלא גם מפני עצמו. נוגעים ללב כל כך תיאורי הבהלה והבושה בשל הגוף המתפתח בשנות הנעורים, ולצד זה – ההבנה המתגבשת, שרק ביצירה אפשר "להדביר" את כוחו המכלה של המוות, ושחומר הגלם שלו יהיו – מילים.

מנור מספר לנו על השפה שלו, שלנו, על העברית שהנחילה לו אמו, "עברית עשירה, שורשית, מזוקקת," זאת שדיברה בה וזאת ששרה באוזניו בפזמונים הנושנים, "שירים עבריים נידחים" שהיו, לדבריו, "חלק מודע מאוד מהפרויקט הלאומי של כינון תרבות עברית חדשה בארץ ישראל."

הוא לא מהסס לצטט את מילות אחד מהם: "בּוׂא וְאֶשַּׁק לְךָ, בְּנִי הָאָדָם, / עִם יֶרֶק שָׂדוׂת, שָׁמַיִם שֶׁל אוׂר, / גּוּפְךָ לֹא רֻחַץ עוׂד מֵחֶלְאָה וְדָם, / אַךְ לִבְּךָ מְפַרְכֵּס, מְזֻכָּךְ וְטָהוׂר", כדי להדגים את "מילות השיר הפומפוזיות, שראשיתן בבשורת לידה חדשה וסופן בתרועה לאומית גדולה ובניכוס ליבו של היילוד, בן זכר, לחברת עובדי האדמה העברית." אבל מי שגדל על עברית כזאת והפנים אותה, זכה בילדותו באוצר. על  פזמון אחר הוא כותב: "ספגתי מהשיר הזה את הממד האסתטי שלו: את רוחבו של אוצר המילים, את מורכבותם של מבני התחביר, את העושר הדקדוקי הגדול," וכדבריו של אוסיפ מנדלשטם, שאותו הוא מצטט: "די בקורטוב זעיר של יהדות בילדותו של אדם (או של גרמניות, במקרה שלי) כדי לקיים הוויה שלמה שמִשכה כמשך החיים – ממש כשם שדי בגרגר אחד של קטורת בכנסייה למלא את ההיכל כולו בניחוח קטורת עז."

את רגישותו המוזיקלית של מנור אפשר לפגוש כבר בתיאורי הצלילים שהוא זוכר מילדותו: "אוּההההשְשְ, אוּההההשְשְ, שאבה המקטרת של אבא להבת אש מקצה הגפרור", "הן [הגננות והמורות] השתדלו, ללא הצלחה רבה בדרך כלל, לרכך מעט את הרי"ש המכתשית הנושנה שבפיהן כדי להישמע רחוקות קצת פחות מתלמידיהן, הזאטוטים הצברים מְעַנְבְּלֵי הרי"ש, קלי הלשון והרגליים", "אני זוכר אותה מזרה בנו מבטי אימים ושואגת, במבטאה הסלאבי המעוגל: 'לשיר, ילדים! לשיר!'", "טררררר, טררררר, היה מצלצל פעמון בית הספר, מזעיק אותנו אל החצר הגדולה", "“אחת, שתיים, שלוש ארבע!“ היה בוקע קולה המתכתי מהרמקול, “פישוק רחב, שלוש־ארבע!“ כל כך ברור  שהוא ממשיך לשמוע את שלל הצלילים הרחוקים ההם…

משם התפתח מי שהבין כי "בשירה: 'לפני הכול — המוזיקה'". מי שחש בכל הווייתו שלעובדה "שלצלילי המילים, לזיקה ביניהן, להתנגשות הפיזית ביניהן, יכולה להיות עליך השפעה חושית בלתי אמצעית עוד לפני שהבנת מה הן אומרות. שבניגוד למה שהיה לי ברור עד אז כאמת שאין להרהר אחריה, המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה'תוכן', ה'מסר', ה'רעיון', או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב'תרגום' לפרוזה פשוטה."

מנור הוא מי שהחזיר לעברית את הצורה הקלאסית, שבה לא מתעלמים עוד מהמשקל השירי, מהצלילים ומהמוזיקליות השירית. לא כאנכרוניזם, לא כמי שמתכוון "להצעיד את השירה לאחור", כפי שהיו מי שטענו נגדו, במיוחד כשספרו הראשון ראה אור, אלא מכיוון שזאת בעיניו מהות השירה, בין היתר מכיוון ש"בשירה, המשמעות המילונית של מילה היא רק מרכיב אחד מני רבים, ולא בהכרח החשוב שבהם."

עניינה אותי מאוד האבחנה שלו בעניין הרגישות הלשונית השונה לכאורה בין מי שגדלו במשפחות שבהן העברית הייתה שפת־האם של ההורים, לבין "ילדי המהגרים החדשים," אלה ש"נאלצו ללמוד את שפת הדיבור המקומית בחיפזון ולא שמעו אותה מהוריהם." על אלה הוא כותב ש"הם כבר דיברו עברית אחרת לגמרי. כוונתי אינה למבטא הזר או לתחביר הזר ששימרו לפעמים – אין דבר יפה יותר מהפריה חיצונית של שפה! – אלא לאיזו הרגשה אינטימית של העברית, הרגשה של ילידיוּת ושל הרמוניה, של איזו בלתי אמצעיות מוחלטת, שנעלמה למשך עשורים רבים". אני עצמי אחת מאותם "הם": בת למהגרים ששפות האם שלהם לא היו עברית, ובכל זאת נדמה לי שבניגוד לדעתו של מנור, לפחות חלק מאתנו הצליחו לפתח עם העברית אינטימיות ילידית והרמונית, לא פחות מזאת של בני הדור השני לשפה…

לצד ההתפעלות של מנור מהעברית של בני הדור שקדם לו, הוא מצר על כך שהמהגרים לארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה, ויתרו על השפות שידעו בארצות המוצא שלהם, ועל "עולם שלם של אפשרויות שנמחק": "במקום לאמץ את האופציה הקוסמופוליטית, העדיפה האידאולוגיה השלטת, באורח מכוּון וכנראה גם בלתי נמנע, את הדחקת העבר ואת הבדלנות: אוּניפוׂרמיזציה במקום רבגוניות, צמצום במקום ריבוי, 'כור היתוך' דכאני במקום מגוון תרבותי מסעיר, מאיץ חלקיקים." כשהוא עצמו למד צרפתית (תיאור התהליך, תיאור המורה שלו לצרפתית ששינתה את מהלך חייו, פשוט מופלא!), ונחשף, למשל, לריבוי צורות הזמן שקיימות בשפה, הוא הרגיש ש"זאת הייתה זווית חדשה לגמרי להתבונן בעדה על העולם".

משעשעים דבריו על הקרתנות המקומית. למשל – טענתו של יצחק לבני שלפיה השירה העברית החדשה היא הטובה ביותר והחשובה ביותר ביצירה המודרנית העולמית, זאת אף על פי שכלל לא קרא שירים בשפות אחרות…

נוגע ללב תיאורו של מנור על האופן שבו חלחלה לתודעתו ההבנה שהוא הומו. כמובן שגם ההבנה הזאת הייתה חייבת להגיע בהקשר של יצירה אמנותית: שיר ששמע, קליפ שראה. מכאיב לקרוא כיצד היה בטוח שגורלו נחרץ "לגדוע עצי משפחה", שכן בתחילת חייו היה לו ברור שלא יוכל להקים משפחה, וכיצד חש כבן למיעוט נרדף, לא רק כהומו, אלא גם כמשורר. "כל המשוררים — יהודים“, הוא מצטט את דבריה של מרינה צבטייבה, ומזדהה אתם.

מרתק לקרוא על הקשר של מנור עם דליה רביקוביץ, עם אברהם סוצקעווער, עם הזמרת ברברה, עם אלן גינזבורג, עם משוררים צרפתיים שתרגם את שיריהם לעברית (בודלר, ורלן), וגם עם רמבו, שאת שיריו רק ניסה לתרגם. ולהבדיל – עם ספר איוב ועם האמונה. מפעים לעקוב אחרי התפתחותו כמשורר.

מרגשת ההבנה שלו, שאליה הגיע בשנים שגר הרחק מישראל, שהוא "אדם עברי".

את אחת התובנות החשובות והמשמעותיות ביותר בממואר מנסח דורי כך: "אפשר להעתיק את המונה ליזה, אפשר לצלם אותה, אפשר לשכפל אותה, להוסיף לה שפמפם קטן, ואת כל זה עשו כידוע פעמים רבות. אבל אי אפשר לעשות לה פרפראזה בלי שהדבר יבטל את עצם מהותה. היא – היא, ואין בִּלתה," ועוד: "כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר – אם כי לא קל – לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום. הכישלון ידוע מראש."

אמנם הממואר איננו שיר, אבל גם הוא יצירת אמנות שאין צורך, ואי אפשר, לעשות לה פרפרזה. כדאי לקרוא אותה בשלמותה, ולהתענג עליה.

בשיעורי הטבע היה נוח יותר ללמד גיאולוגיה מאשר בוטניקה וזואולוגיה. איש מהמורים לא העלה בדעתו לצאת אתנו להכיר את הצמחים ובעלי החיים – אפילו של העיר, בסביבתנו המיָדית, לא כל שכן ללמד אותנו לשתול שתיל או לגדל עציץ כמו שצריך.

את הידע הזה לא יכולתי לצפות להשלים בבית, כי מוקדם מאוד הבנתי שהורי אינם מכירים את הטבע מסביב הרבה יותר ממני. הוריהם אמנם עוד חיו בקרבת הטבע המזרח־אירופי – העיירה של אבי שוכנת בין נהרות ויערות, ואבות אבותיה של אמי גרו בכפר בהרי הקרפטים – אבל הגברים במשפחות הללו מעולם לא הצטיינו בזיקה לסביבה. הם היו חייטים מיומנים או "מלמדים", והטבע היה זר להם כמו שפות האיכרים המקומיים. הנשים התמצאו בו קצת יותר, וסבתא רחל, אמו של אבי, היתה אשת חיל כל כך, עד שבמלחמת העולם השנייה ידעה למצוא ביערות סיביר פטריות ופירות יער, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. אבל המיומנות הזאת נקשרה אחר כך לשנות הרעב, וממילא לא נמצא לה שימוש אחרי שהגיעו לארץ ישראל. אחד מסימני הרווחה של השנים הבאות היה שסבתא רחל יכלה להרשות לעצמה ללכת בכל בוקר לקניות בשוק הכרמל.

אבי היה נזכר לפעמים בגעגועים ביערות ובפירות של מזרח אירופה, אבל הוא היה צעיר מכדי לזכור את שמותיהם המדויקים של הצמחים ביידיש, ואני לא ידעתי לקשור ביניהם לבין הדומדמניות וענבי השועל שקראתי עליהם בספרים.

כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה הציע לנורמן אייזן, אחד ממקורביו, להתמנות לשגריר ארצות הברית בפראג, היה נורמן משוכנע שאמו, פרידה אייזן, תתרגש ותשמח מאוד. פרידה הייתה ילידת צ'כוסלובקיה. אחרי מלחמת העולם השנייה היא היגרה לישראל וממנה לארצות הברית, שם נולד נורמן, או בשמו העברי – נחמן.

למרבה הפליאה לא רק שפרידה לא שמחה, היא התנגדה בתוקף לכך שבנה ייעתר להצעה, והסבירה לו שצ'כיה מסוכנת ליהודי כמוהו, גם אם הוא נושא במשרה המכובדת כל כך, מטעם הממשל האמריקני.

סקרנותה התעוררה ומשהו בה התרכך קמעא כשנורמן הסביר לה שבתוקף תפקידו החדש הוא יתגורר בארמון שבנה בפראג בשנות ה-30 איל הפחם היהודי אוטו פצ'ניק. 

כשהגיע לפראג עורר הארמון את סקרנותו של אייזן, והוא החליט לחקור את קורותיו: כיצד ומדוע נבנה, ומי התגורר בו במשך עשרות השנים שבהם בעליו המקוריים, האיש שהגה ותכנן וטרח על בנייתו, כבר לא היה בין החיים. הוא ידע רק שיורשיו של פצ'ניק ניצלו, אם כי היו פליטים (עשירים מאוד!), כי נאלצו לברוח לארצות הברית זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.  

התוצאה של המחקר שערך היא הספר המרתק שלפנינו. קורותיו של הארמון האחרון, ההיסטוריה של בנייתו והאנשים השונים שגרו בו במשך עשרות שנים משקפים את ההיסטוריה הצ'כית מתוך נקודות מבט שונות ומגוונות, לאורך השנים.

לאוטו פצ'ניק, שהתעשר בזמן מלחמת העולם הראשונה כי השכיל להשקיע את כספי המשפחה שלו במכרות פחם, היה משלב מסוים בחייו שיגעון לדבר אחד: הוא חלם לבנות לעצמו ולמשפחתו ארמון רב תפארת. פצ'ניק ידע בדיוק מה הוא רוצה: כיצד אמור ביתו המפואר להיראות. כדי להגשים את החלום היה מוכן לכל הוצאה ולכל עימות. הוא רב עם אדריכלים ועם בנאים ובזבז הון תועפות בקני מידה בלתי נתפסים, כדי שהארמון יענה על כל דרישותיו. הוא ייבא ציפויי קירות מארמונות צרפתיים, עצים ענקיים נעקרו מגנים מלכותיים ברחבי אירופה והוסעו אל פראג בקרונות רכבת מיוחדים, הוא לא התפשר על אף פרט: ציפויי זהב, קירות נעים ונפתחים אל הגן העצום והמפואר, פסלים, ספרייה עשירה ובה ספרים במגוון שפות אירופיות. הוא בנה בריכת שחייה אולימפית בקומת המרתף של הארמון, כיסה את כולו בעיטורים ובשיש, והשקיע כל כך הרבה כסף עד שאפילו העושר המופלג שלו לא הספיק, והוא כמעט פשט את הרגל. בני משפחתו, אחיו ודודו, נרתמו כדי לעזור לו להשלים את בניית הארמון שנמשכה שנים רבות. מדי פעם הרסו בו חלקים ובנו אותם מחדש, רק כדי שיתאימו בדיוק לציפיות של פצ'ניק.

הוא ובני משפחתו זכו לגור בו רק שנים אחדות. ילדיו תיעבו את הארמון, שלפי הערכות בנייתו עלתה כמאה מיליון דולר אמריקני, על פי ערכו כיום. הם שנאו אותו לא רק מכיוון שבמשך שנים גזל מהם את אביהם, אלא גם מכיוון שהפאר המופלג והממדים העצומים של ביתם החדש הרתיעו והפחידו אותם: "במקום שהארמון יגשר בין אוטו לילדיו, הוא חסם בינו לבינם". לא רק ילדיו של פצ'ניק שנאו את הארמון. "האריסטוקרטים ואנשי הימין זלזלו בארמון וטענו שהוא ראוותני וולגרי". 

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.

בחלקו השני אנחנו פוגשים את רודולף טוסה (Toussaint), הדייר האחר שהתאהב בארמון, במהלך מלחמת העולם השנייה ועשה הכול כדי להגן עליו שלא ייפגע. טוסה, קצין גרמני, נציג הרייך השלישי בפראג, התמנה לתפקיד מושל בוהמיה ומורביה, והשתכן בארמון. מעניינת האמפתיה שבה מתאר נורמן אייזן את טוסה הנאצי. הוא מייחס לו מחשבות כפירה, שנאה סמויה אל היטלר ואפילו מחשבות על התנקשות בחייו של הפיהרר. מפתיע לקרוא את הנימה האוהדת במיוחד אחרי שאנחנו קוראים על קורותיה של פרידה אמו, בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם, ולקראת סופה: אביה של פרידה קיבל אישורי הגירה לארצות הברית לכל בני המשפחה, ותכנן להגר לשם כשהמעבר עדיין התאפשר, אבל אשתו האדוקה, אמה של פרידה, סירבה בכל תוקף. היא סברה שרק בעיירה שבה גרו יוכלו לשמור כיאות על מצוות הדת. לקרוא ולא להאמין. מתחשק ממש להיכנס לתוך הסיפור ולנער את האישה שאדיקותה הביאה לאובדן שלה ושל כל בני משפחתה, למעט שתיים מבנותיה, פרידה ואחותה, שהצליחו להינצל ביחד. הפרק שייחד נורמן למה שקרה להן ב-1945 מרתק ומזעזע, במיוחד כשחושבים על כך שאילו ניחנו בשאר רוח וחזון, יכלו כולם להינצל. 

בפרק הבא אנחנו פוגשים את לורנס שטיינהרדט, שהנשיא טרומן מינה לשגריר ארצות הברית מיד בתום המלחמה. כמו קודמיו, גם שטיינהרדט התאהב בארמון ועשה הכול כדי לשמור עליו. הוא דאג לסלק ממנו את החיילים הסובייטיים שפלשו אליו כשהצבא האדום הגיע לפראג, ופעל כמיטב יכולתו כדי שארצות הברית תרכוש את הארמון ותקבע בו את מקום מגוריו של השגריר. השאלה הייתה – ממי בעצם יקנו את הארמון? מבנו של פצ'ניק שחי בארצות הברית, או מהצ'כים שתפשו עליו חזקה? התהליך מרתק. מרתק לא פחות לקרוא על נקודת הזמן הקריטית הזאת בקורותיה של צ'כיה (אז, עדיין, צ'כוסלובקיה). האם תיטה לעבר המערב ותהיה חלק ממנו, או שכוחם של הקומוניסטים יגבר והם יאפשרו לברית המועצות להשתלט על צ'כוסלובקיה? ההמשך ידוע: מאחר שהאמריקנים חיכו ואפשרו לצבא האדום להיכנס לעיר ולכבוש אותה מידי הגרמנים, נהפכה צ'כוסלובקיה למדינת חסות קומוניסטית.

גם בשלב הבא, "האביב של פראג" ב-1968, קשור בקורותיו של הארמון. ילדת הפלא של הוליווד, שירלי טמפל, שבגרה בינתיים ונישאה, שהתה באותה עת בפראג והתארחה בארמון בסעודה חגיגית אצל השגריר. למחרת פלשו לעיר הטנקים הסוביטיים. טמפל הייתה עדה להפגנות הסוערות ולהשתלטות המחודשת, האלימה, של ברית המועצות. אייזן מתאר את קורות אותם ימים, כיצד שירלי טמפל נלכדה בבית המלון שבו שהתה, מה ראתה ואיך הצליחה להיחלץ, ועושה זאת בפירוט כה רב עד שמתעוררת ממש תחושה שאנחנו שם, איתה, חווים את ההתעלות, את האימה, הזעזוע והכאב.

ושוב אנחנו פוגשים את שירלי טמפל, הפעם ב-1989, כשהתמנתה לשגרירת ארצות הברית בפראג, ברגע היסטורי בקורותיה של צ'כיה: מה שמכונה "מהפכת הקטיפה" שבמהלכה הופלה הממשלה הקומוניסטית, תחילתו של "סתיו העמים" שבו הופלו ממשלות קומוניסטיות ברחבי הגוש המזרחי.

הארמון ממשיך "לככב" בסיפורו של אייזן כשהוא עצמו מגיע אליו כשגריר, מסייר בו, ומגלה, לתדהמתו, צלב קרס חבוי, חקוק על תחתית של שולחן, זכר לימים רחוקים. כמו השגריר לורנס, גם אייזן יהודי, והוא מספר על סדר פסח שערך בארמון, כיצד הזמין אליו אושפיזין צ'כיים וכיצד גילו לו רבים מהם בסוד שהם "ממוצא יהודי".

לקראת סופו של הספר מגיעה לביקור בארמון אחת מבנותיו של אוטו פצ'ניק. היא כבר בת תשעים, ובביקורה היא מביעה את סערת הרגשות המעורבים שהיא חשה. כשאייזן מזמין אותה להיכנס פנימה היא נרתעת: "אבא לא הרשה לנו להיכנס מהכניסה הראשית", היא מפטירה…

הספר מרתק. מפליא להיווכח לאיזו רמת פירוט הצליח נורמן אייזן להגיע. אמנם מדובר בספר עיון, אבל הוא נכתב ונקרא כמו פרוזה, שכן המחבר הצליח להפיח רוח חיים בכל התיאורים, וגם בשיחות ובמחשבות שהוא מביא בפנינו. 

הספר תורגם לעברית, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית (בקינדל, כמובן), את הציטוטים תרגמתי בעצמי.

פרק הפתיחה מכניס אותנו מיד עמוק לתוך הקושי, הכאב, הקונפליקטים התמידיים. שירלי בלייאר-שטיין מתארת בוקר אחד שעבר עליה ועל בני משפחתה. מן הסתם – לא בוקר יוצא דופן. דן, בנם בן השש, התעורר עם שחר "ומיד התחיל לבכות בקול רם ולהכות על ראשו". בתם הקטנה, גלי בת השלוש, זקוקה לטיפול ולתשומת לב, לארוחת בוקר, לחיבוק. תומר בן השש עשרה, בנו של אלכס בעלה מנישואיו הקודמים, מתקשר ומבקש מאביו שיסיע אותו בחזרה מביתו של חבר, מרחק חצי שעה נסיעה לכל כיוון.

את דן אי אפשר להרגיע. במצוקתו הרבה הכה את אביו, ואחרי כן את אמו. בחוץ – יום חורפי מושלג. גלי רוצה סוכרייה על מקל. דן יוצא החוצה, בגרביים, אל הבוץ. צריך להשגיח על הקטנה. צריך להכין לה ארוחת בוקר מזינה. צריך לנסות להרגיע את דן.

אמם של השניים רצה מהסלון לחצר, בפיג'מה ונעלי בית, כאן מחבקת, כאן מוותרת, בלבה היא זועקת "הצילו, בבקשה עזרו לי ולילד שלי!", מרגישה "אוזלת יד מוחלטת", מרחמת על עצמה, מרחמת על הילד שסובל ואין לה מושג מה לעשות כדי להרגיע אותו.

התמונה מתוארת בבהירות, מקרוב, ואי אפשר שלא להזדהות עם המצוקה.

דן אובחן כאוטיסט כשהיה בן שלוש. אז נודע לאמו שחלון ההזדמנויות שבו תוכל לעזור לו קצר מאוד: בין גיל שנתיים עד גיל חמש. אחר כך, אמרו לה, עלול להיות מאוחר מדי.

היא ובני משפחתה עברו זמן קצר לפני כן לניו הייבן שבקונטיקוט, שם קיבל אלכס משרה של פרופסור אורח בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל.

השלב הראשון, עוד לפני האבחון הרשמי, היה כששני ההורים נקראו אל גן הילדים שבו למד דן והתבשרו שעליהם להוציא את הילד, שכן המסגרת אינה מתאימה לו, לדעתן של הגננות.

מכאן מתחיל מסע ארוך, רב תהפוכות, שבו מעורבים מומחים – מאבחנים מסוגים שונים, פסיכולוגים, קלינאיות תקשורת, גננות, רופאים. אליהם הצטרפה בתחילת הדרך גם אם לילד מאובחן אחר, ישראלית שאתה התיידדה בלייאר-שטיין, עד שהחלו צרימות בקשר ביניהן, כשהידידה החלה לערוך השוואות מרגיזות בין שני הילדים, בניסיון להוכיח שמצבו של בנה טוב בהרבה מזה של דן.

הספר שכתבה בעקבות המסע נועד לעזור להורים שילדיהם אובחנו. איך מתמודדים עם לידה של תינוק או תינוקת צעירים יותר? איך מתגברים על מה שנתפס כמאיים ומפחיד? מה עושים כדי לא להישבר נוכח מומחים ומורים שאינם מבינים, שעלולים לשבור את רוחם של ההורים?

בסיכומו של דבר מפעמת בספר רוח אופטימית. זה קורה אחרי שהמחברת פוגשת אדם שמלמד אותה, בין השאר, כי אוטיזם הוא שפה, ושעליה ללמוד איך לתקשר עם בנה כדי לקדם אותו ולאפשר לו להתחבר לסביבה ולקהילה.

בספר מעניקה שירלי בלייאר-שטיין לקוראים סימני דרך שיכולים לעזור להם להבין את שפתם של האוטיסטים, גם בלי הרבה מילים.

לקראת סופו היא מתארת כמה מפגשים חשובים שהיו מלווים לכתיבתו. למשל, עם הסופר ברנהארד שלינק, שעודד אותה ויעץ לה לא לחשוש ולא להתבייש לכתוב על רגשותיה העמוקים ביותר: "הקוראים יתעניינו בפרטים ולא רק בסיפור המסגרת", אמר לה, וצדק.

מפגש אחר שהיא מתארת היה עם הגננת הראשונה, זאת שזרקה את דן מהגן שלה, עקב חוסר התאמה, לדבריה. המפגש היה אקראי, התרחש במעדנייה איטלקית, כששתיהן מצאו את עצמן מחכות בתור. הגננת שאלה מה שלום דן, שעמד לידן והתבונן בשקט במבחר המעדנים שעל המדפים.

"את יודעת," השיבה לה בלאייר-שטיין אחרי שהצביעה על דן , "חשבתי עלייך בזמן האחרון, על איך נתת לי בעיטה לפני כמה שנים… בעיטה בכיוון הנכון."

הגננת המופתעת השיבה: "טוב, שיהיה בהצלחה. נראה שאת עושה עבודה ממש טובה איתו."

תגובתה הסתמית לכאורה העלתה דמעות בעיניה של בלייאר-שטיין, כי חשה, "כשהיא הגיעה מהאישה הקשוחה הזאת היא הביעה המון". ומכאן היא מוצאת בתוכה את הרצון והיכולת לסלוח לכל המומחים ש"מתמקדים בשוני של הילדים שלנו, בסטייה שלהם מהנורמלי; לא ביופי ובכישרונות המיוחדים שיש להם". בעבר, היא כותבת, כעסה על האנשים הללו, אך למדה שהכעס עליהם רק מלמד אותה על צורך שיש בה לסלוח לעצמה.

"הכי קשה לסלוח לעצמך וחייבים לעבוד על זה כל הזמן".

זהו לקח שמתאים, כמובן, לכולנו. הורים מוכי תחושת אשמה לילדים מכל הסוגים.

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִי וּלְגִזעִי.
וּמַה לִי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׁרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת־לִי.
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵץ
רֹאשׁי אֶל־כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
על־גִזְעִי אֶתָּלָה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וְפֶרַח
לֹא־פְּרִי וְלֹא־עָלֶה.

אלול, תרע"א