סון וון-פיונג, "שקד": האם כולנו אטומים רגשית (במידה זאת או אחרת)?

באחרית הדבר לרומן שַקֶד, שכתבה הסופרת הקוריאנית סון וון-פיונג, נכתב כך: "אלקסיתימיה, או אי־יכולת להביע רגשות, היא נכות רגשית שדווחה לראשונה בשנות השבעים. היא נובעת מאמיגדלה קטנה עקב בעיות בהתפתחות בשלב הילדות, טראומה או גודל קטן מלידה. במקרים של אמיגדלה קטנה, הרגש שמתקשים במיוחד להרגיש הוא פחד. למרות זאת דווח שהחלקים באמיגדלה
שקשורים לפחד ולחרדה מתפתחים בעזרת אימון."

גיבור הספר הוא ילד שנולד עם התסמונת: מגוון שלם של רגשות אנושיים זר לו, והוא מתקשה להבין את זולתו. כדי לעזור לו "מאמנת" אותו אמו ומלמדת אותו מה התגובות הנאותות למצבים שונים שמתרחשים בין בני אדם. 

האם יצליח המספר, שכבר בעמוד הראשון מכנה את עצמו "מפלצת", להשתנות? ילמד להרגיש, יבין מה קורה בנפשו של אדם שאוהב, שונא, ובעיקר – מפחד?

האלקסיתימיה של הילד היא למעשה רק משל לכולנו, כל בני האדם, גם אלה שלא לקו "רשמית" בתסמונת. אפשר להבין זאת לקראת סופו של הרומן, כשהמספר עד לתגובה מוזרה‾לכאורה של אדם שיקר לו מאוד. האיש, ד"ר שים, צופה בטלוויזיה, שם מוקרן מבזק חדשות. "על מסך הטלוויזיה בכה ילד שאיבד בפיצוץ את שתי רגליו ואוזן אחת. בחדשות דיברו על מלחמה שפרצה באיזה מקום בעולם." המספר שם לב שד"ר שים צופה במסך "בפנים חסרות הבעה."

היינו מצפים לתגובה כזאת אצל אדם שלקה באלקסיתימיה, לא כן? היכן ההזדהות עם כאבו של הילד? היכן התגובה הרגשית שאמורה להתעורר בצופה?

המספר ממשיך ומתאר כיצד ד"ר שים "הרגיש שנכנסתי וסובב את הראש. כשראה אותי, הוא חייך בנועם ובירך אותי לשלום."

התמיהה גוברת:

"המבט שלי נדד אל הילד שהופיע מאחורי הפנים המחייכות של ד"ר שים. אפילו אידיוט כמוני ידע שלילד הזה כואב ושהוא סובל מדבר נורא ומצער."

המספר ממשיך ואומר: "אבל לא שאלתי למה הוא מפנה את גבו לילד ומחייך. לא שאלתי כי ראיתי את כולם עושים את זה. אפילו אמא וסבתא שהעבירו ערוצים באדישות. 'אסון שנמצא כל כך רחוק ממני הוא לא האסון שלי,' אמא אמרה."

אכן, מי מאתנו לא הגיב כך למראה אסונות של אחרים, אסונות רחוקים, שמופיעים בתוך הסלון שלנו, ומשאירים אותנו שווי נפש, שלא לומר – אדישים?

האם מופרך לסבור כי כולנו לוקים אם כך במידה זו או אחרת באלקסיתימיה?

כבר בתחילתו של הסיפור רומז לנו המספר על התרחשות איומה שתקרה בהמשך. אבל מוסיף: "אם לא אספר מה הסוף יגדלו הסיכויים שתמשיכו לקרוא את הסיפור הזה", והוא צודק, כי הסיפור אכן נקרא בהנף אחד, ובתחושה שיש בו ערך ומשמעות לא רק כשחושבים על התסמונת המסוימת שבה הוא עוסק.

לא ברור, ובעצם לא חשוב, אם הספר מיועד לקוראים צעירים, בני נוער, או למבוגרים, בני כל הגילאים. באחרית הדבר כתבה הסופרת כי לשמחתה בין אחד עשר השופטים של פרס ספרותי "לספרי נוער" שזכתה בו היו גם בני נוער. גיבורי הסיפור הם המספר, ושני בני נוער בני כחמש עשרה שהוא מתיידד אתם. מעניין אם הסיפור "יתפוס" גם צעירים בישראל.

אחת התהיות שהספר מעורר היא עניין שוודאי מעסיק מאוד בני נוער: האם יש לחיים משמעות?

אחת מגיבורות הסיפור, נערה ששמה דורה, אוהבת מאוד לרוץ. תשובתה לגיבור הסיפור ששואל אותה מדוע, מרתקת: היא מסבירה לו שהיא אוהבת לרוץ מאותה סיבה שהיא חיה ונושמת. כלומר – בלי שום "סיבה", אלא רק שהריצה מעניקה לה תחושה של משמעות. 

אותה תהייה מתעוררת בדעתו של המספר כאשר אביו של ידיד אחר שלו, גון, מספר עד כמה הוא סובל, מאז ומתמיד, בגלל בנו. המספר תוהה: האם מוטב היה אלמלא נולד גון מלכתחילה? אם כל הסבל שהסב להוריו היה נמנע? הוא מגיע למסקנה רגעית שלפיה "אם מחשבים הכול ככה, נראה שבאמת עדיף שגון לא היה נולד, כי יותר מהכול, הילד הזה הרגיש כל כך הרבה סבל ואובדן מיותרים."

אבל אז הוא ממשיך ואומר לעצמו: "אבל אם חושבים ככה, כל הדברים מאבדים משמעות. נשארת רק המטרה. דקיקה ועירומה."

והרי, אנחנו אומרים לעצמנו, החיים נועדו לשם עצמם, וכל אחד מאתנו מעניק להם את הפשר המיוחד שלו.

כאמור, קראתי את הספר בנשימה אחת. הוא מרתק ומעשיר, בעיקר כי בסופו של דבר יש בו הרבה מאוד אהבה, ובזכותה גם – התפתחות ושינוי גואל. 

מעניין במיוחד לקרוא ספר שמגיע מתרבות כה רחוקה מזאת שלנו, קוריאנית, ולהיווכח שוב באמת מובנת מאליה: כולנו, כל בני האדם, דומים כל כך. 

תרגמה מקוריאנית: ענת חיינה