חיים נחמן ביאליק, "צנח לו זלזל"

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִי וּלְגִזעִי.
וּמַה לִי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׁרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת־לִי.
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵץ
רֹאשׁי אֶל־כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
על־גִזְעִי אֶתָּלָה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וְפֶרַח
לֹא־פְּרִי וְלֹא־עָלֶה.

אלול, תרע"א