דורי מנור, "שרב ראשון": לקרוא ולהתענג

דורי מנור – המשורר, העורך – אחראי לאחת ההתפתחויות החשובות והמרגשות ביותר שהתרחשו בעולם ספרות העברית העכשווית. במאמר המרתק "המוסיקה לפני הכול" שפרסם בחורף של שנת 2017 בגיליון מספר 17 של כתב העת הספרותי הו! סיפר מנור כיצד כבר כשהיה בן שבע עשרה גילה את המשקל השירי, את כוחו ואת עוצמתו.

במהלך השנים, בפועלו כעורך וכמשורר, "החזיר" מנור את הקלאסיקה לשירה העברית העכשווית. בהשפעתו הרבה שינה לא רק את פניה של השירה המקומית ואת אופייה, אלא גם החזיר אותה למרכז הבמה של העשייה הספרותית. בעשרים וחמש השנים מאז שייסד את כתב העת אב, ואחריו את כתב העת הו!, רואים אור, ונמכרים, ספרי שירה רבים יותר מאי פעם. בדיווח האחרון שפרסמה הספרייה הלאומית ובו הנתונים על הוצאה לאור של ספרים בשנת 2020 נמסר כי "לראשונה יצאו לאור יותר ספרי שירה מספרות פרוזה מקורית."

אין ספק שמדובר בהשפעתו המבורכת של דורי מנור.

ועכשיו מגיש לנו מנור ספר פרוזה ראשון, ממואר בשם שרב ראשון, אחד מספרי המקור הראשונים של הוצאת תשע נשמות, שהכריזה לפני כשבוע על סדרה חדשה, "קודה", שבה יראו אור ספרים שנכתבו בעברית.

שרב ראשון מרתק. הוא פורס בפנינו את תהליך היווצרותו של משורר, החל בילד בן השש שאימו נהגה לקחת אותו אתה מדי פעם לעבודה. אמו הייתה "ממונה על מהימנות וביטחון כוח אדם במערכת הביטחון על שלוחותיה השונות," וכדי להעסיק את הילד נתנו לו להגות שמות קוד מבצעיים: "מאות ואלפי שמות קוד, צמדי מילים מהדהדות שעוררו בי ריגוש חושני ושרשמתי בפנקס בכתב יד ילדותי ולא מאולף. 'דבש ניגר', 'סוכת שלום', 'אף סולד', 'דוגית נוסעת'…"

מנור מספר על התרגשותו כששמע את צירופי המילים הללו, במשך שנים אחרי שחיבר אותם, שכן "מערכת הביטחון המשיכה להשתמש בשמות הקוד שהמצאתי בהיותי בן שש." הנה כך התחילה להיווצר תודעה של מי שהמילים שלו יוצאות אל העולם, ומשפיעות עליו. כששמע אותן ברדיו או בטלוויזיה הן המחישו לו "כיצד יכולות מילים – הפעם בצמדים של שתיים שתיים, תיבת נוח של השפה – ללוש את המציאות ולחרוץ גורלות של בני אדם."

תיאור המשורר שהלך וצמח קשור בקשר הדוק ולא נפרד עם התפתחות זהותו המינית, עם מה שבתחילת הדרך היה סוד כמוס ומפחיד, לא רק מפני הסביבה אלא גם מפני עצמו. נוגעים ללב כל כך תיאורי הבהלה והבושה בשל הגוף המתפתח בשנות הנעורים, ולצד זה – ההבנה המתגבשת, שרק ביצירה אפשר "להדביר" את כוחו המכלה של המוות, ושחומר הגלם שלו יהיו – מילים.

מנור מספר לנו על השפה שלו, שלנו, על העברית שהנחילה לו אמו, "עברית עשירה, שורשית, מזוקקת," זאת שדיברה בה וזאת ששרה באוזניו בפזמונים הנושנים, "שירים עבריים נידחים" שהיו, לדבריו, "חלק מודע מאוד מהפרויקט הלאומי של כינון תרבות עברית חדשה בארץ ישראל."

הוא לא מהסס לצטט את מילות אחד מהם: "בּוׂא וְאֶשַּׁק לְךָ, בְּנִי הָאָדָם, / עִם יֶרֶק שָׂדוׂת, שָׁמַיִם שֶׁל אוׂר, / גּוּפְךָ לֹא רֻחַץ עוׂד מֵחֶלְאָה וְדָם, / אַךְ לִבְּךָ מְפַרְכֵּס, מְזֻכָּךְ וְטָהוׂר", כדי להדגים את "מילות השיר הפומפוזיות, שראשיתן בבשורת לידה חדשה וסופן בתרועה לאומית גדולה ובניכוס ליבו של היילוד, בן זכר, לחברת עובדי האדמה העברית." אבל מי שגדל על עברית כזאת והפנים אותה, זכה בילדותו באוצר. על  פזמון אחר הוא כותב: "ספגתי מהשיר הזה את הממד האסתטי שלו: את רוחבו של אוצר המילים, את מורכבותם של מבני התחביר, את העושר הדקדוקי הגדול," וכדבריו של אוסיפ מנדלשטם, שאותו הוא מצטט: "די בקורטוב זעיר של יהדות בילדותו של אדם (או של גרמניות, במקרה שלי) כדי לקיים הוויה שלמה שמִשכה כמשך החיים – ממש כשם שדי בגרגר אחד של קטורת בכנסייה למלא את ההיכל כולו בניחוח קטורת עז."

את רגישותו המוזיקלית של מנור אפשר לפגוש כבר בתיאורי הצלילים שהוא זוכר מילדותו: "אוּההההשְשְ, אוּההההשְשְ, שאבה המקטרת של אבא להבת אש מקצה הגפרור", "הן [הגננות והמורות] השתדלו, ללא הצלחה רבה בדרך כלל, לרכך מעט את הרי"ש המכתשית הנושנה שבפיהן כדי להישמע רחוקות קצת פחות מתלמידיהן, הזאטוטים הצברים מְעַנְבְּלֵי הרי"ש, קלי הלשון והרגליים", "אני זוכר אותה מזרה בנו מבטי אימים ושואגת, במבטאה הסלאבי המעוגל: 'לשיר, ילדים! לשיר!'", "טררררר, טררררר, היה מצלצל פעמון בית הספר, מזעיק אותנו אל החצר הגדולה", "“אחת, שתיים, שלוש ארבע!“ היה בוקע קולה המתכתי מהרמקול, “פישוק רחב, שלוש־ארבע!“ כל כך ברור  שהוא ממשיך לשמוע את שלל הצלילים הרחוקים ההם…

משם התפתח מי שהבין כי "בשירה: 'לפני הכול — המוזיקה'". מי שחש בכל הווייתו שלעובדה "שלצלילי המילים, לזיקה ביניהן, להתנגשות הפיזית ביניהן, יכולה להיות עליך השפעה חושית בלתי אמצעית עוד לפני שהבנת מה הן אומרות. שבניגוד למה שהיה לי ברור עד אז כאמת שאין להרהר אחריה, המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה'תוכן', ה'מסר', ה'רעיון', או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב'תרגום' לפרוזה פשוטה."

מנור הוא מי שהחזיר לעברית את הצורה הקלאסית, שבה לא מתעלמים עוד מהמשקל השירי, מהצלילים ומהמוזיקליות השירית. לא כאנכרוניזם, לא כמי שמתכוון "להצעיד את השירה לאחור", כפי שהיו מי שטענו נגדו, במיוחד כשספרו הראשון ראה אור, אלא מכיוון שזאת בעיניו מהות השירה, בין היתר מכיוון ש"בשירה, המשמעות המילונית של מילה היא רק מרכיב אחד מני רבים, ולא בהכרח החשוב שבהם."

עניינה אותי מאוד האבחנה שלו בעניין הרגישות הלשונית השונה לכאורה בין מי שגדלו במשפחות שבהן העברית הייתה שפת־האם של ההורים, לבין "ילדי המהגרים החדשים," אלה ש"נאלצו ללמוד את שפת הדיבור המקומית בחיפזון ולא שמעו אותה מהוריהם." על אלה הוא כותב ש"הם כבר דיברו עברית אחרת לגמרי. כוונתי אינה למבטא הזר או לתחביר הזר ששימרו לפעמים – אין דבר יפה יותר מהפריה חיצונית של שפה! – אלא לאיזו הרגשה אינטימית של העברית, הרגשה של ילידיוּת ושל הרמוניה, של איזו בלתי אמצעיות מוחלטת, שנעלמה למשך עשורים רבים". אני עצמי אחת מאותם "הם": בת למהגרים ששפות האם שלהם לא היו עברית, ובכל זאת נדמה לי שבניגוד לדעתו של מנור, לפחות חלק מאתנו הצליחו לפתח עם העברית אינטימיות ילידית והרמונית, לא פחות מזאת של בני הדור השני לשפה…

לצד ההתפעלות של מנור מהעברית של בני הדור שקדם לו, הוא מצר על כך שהמהגרים לארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה, ויתרו על השפות שידעו בארצות המוצא שלהם, ועל "עולם שלם של אפשרויות שנמחק": "במקום לאמץ את האופציה הקוסמופוליטית, העדיפה האידאולוגיה השלטת, באורח מכוּון וכנראה גם בלתי נמנע, את הדחקת העבר ואת הבדלנות: אוּניפוׂרמיזציה במקום רבגוניות, צמצום במקום ריבוי, 'כור היתוך' דכאני במקום מגוון תרבותי מסעיר, מאיץ חלקיקים." כשהוא עצמו למד צרפתית (תיאור התהליך, תיאור המורה שלו לצרפתית ששינתה את מהלך חייו, פשוט מופלא!), ונחשף, למשל, לריבוי צורות הזמן שקיימות בשפה, הוא הרגיש ש"זאת הייתה זווית חדשה לגמרי להתבונן בעדה על העולם".

משעשעים דבריו על הקרתנות המקומית. למשל – טענתו של יצחק לבני שלפיה השירה העברית החדשה היא הטובה ביותר והחשובה ביותר ביצירה המודרנית העולמית, זאת אף על פי שכלל לא קרא שירים בשפות אחרות…

נוגע ללב תיאורו של מנור על האופן שבו חלחלה לתודעתו ההבנה שהוא הומו. כמובן שגם ההבנה הזאת הייתה חייבת להגיע בהקשר של יצירה אמנותית: שיר ששמע, קליפ שראה. מכאיב לקרוא כיצד היה בטוח שגורלו נחרץ "לגדוע עצי משפחה", שכן בתחילת חייו היה לו ברור שלא יוכל להקים משפחה, וכיצד חש כבן למיעוט נרדף, לא רק כהומו, אלא גם כמשורר. "כל המשוררים — יהודים“, הוא מצטט את דבריה של מרינה צבטייבה, ומזדהה אתם.

מרתק לקרוא על הקשר של מנור עם דליה רביקוביץ, עם אברהם סוצקעווער, עם הזמרת ברברה, עם אלן גינזבורג, עם משוררים צרפתיים שתרגם את שיריהם לעברית (בודלר, ורלן), וגם עם רמבו, שאת שיריו רק ניסה לתרגם. ולהבדיל – עם ספר איוב ועם האמונה. מפעים לעקוב אחרי התפתחותו כמשורר.

מרגשת ההבנה שלו, שאליה הגיע בשנים שגר הרחק מישראל, שהוא "אדם עברי".

את אחת התובנות החשובות והמשמעותיות ביותר בממואר מנסח דורי כך: "אפשר להעתיק את המונה ליזה, אפשר לצלם אותה, אפשר לשכפל אותה, להוסיף לה שפמפם קטן, ואת כל זה עשו כידוע פעמים רבות. אבל אי אפשר לעשות לה פרפראזה בלי שהדבר יבטל את עצם מהותה. היא – היא, ואין בִּלתה," ועוד: "כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר – אם כי לא קל – לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום. הכישלון ידוע מראש."

אמנם הממואר איננו שיר, אבל גם הוא יצירת אמנות שאין צורך, ואי אפשר, לעשות לה פרפרזה. כדאי לקרוא אותה בשלמותה, ולהתענג עליה.