סלעית שחף פולג, "עד שהגשם יחזור": מקומי ואוניברסלי

אחרי שקוראים את ספר הביכורים של סלעית שחף פולג, עד שהגשם יחזור, אפשר בהחלט להבין ולהזדהות עם ההחלטה להעניק לו את פרס משרד התרבות לספר ביכורים. מדובר ברומן יפהפה, עמוק, מקורי וכתוב היטב.

שחף פולג מצליחה לעשות כאן מהלך קצת חריג בעולם הספרות העברית העכשווי: היא משלבת בין כתיבה ריאליסטית לחלוטין, לבין התכתבות מסוימת עם המיתולוגיה, ואפילו עם קמצוץ של מיסטיקה, והכול משתלב היטב, ובמדויק. בדרך כלל אני לא נמשכת אל כתיבה שנוגעת בנסתר, אבל ברומן שלפנינו גם הקולות הבלתי אפשריים, לכאורה, נשמעים לגמרי אפשריים, לגמרי מתקבלים על הדעת ומרתקים. 

בקטעים מסוימים, ממש לקראת סופו של הספר, נזכרתי בספר עצמות מקסימות של אליס סיבולד, שכתבה רומן שלם מנקודת מבטה של נערה צעירה שנאנסה ונרצחה, והיא משקיפה על העולם "מלמעלה". 

בחלקים אחרים הרגשתי שהרומן מתכתב עם מיתוסים כמו זה של אדיפוס: במיתוס היווני פורצת מגיפה, ולאדיפוס המלך נודע שזהו עונש שנגזר על הממלכה בעטיו של חטא נורא. ברומן שלפנינו מתגלים שני חטאים חמורים, שעל אחד מהם נלמד לאורכה של העלילה, ועל השני – שהוא במידה רבה אף חמור יותר – לקראת סופה.

ובתוך כל אלה מתפתח סיפור עלילה מרתק, שמתמקד, כמו בטרגדיות היווניות החשובות, בתוך המשפחה. 

שתי אחיות, גלי ויעל, מתמודדות בהווה הסיפורי עם משבר חמור בחייהן. גלי חוזרת אל כפר הולדתן של השתיים אחרי שהות ארוכה בקנדה. בן הזוג שלה, יותם, אמור להצטרף אליה. השניים אמורים להינשא, והחתונה מתוכננת להתקיים בסמוך לבית של סבה וסבתה, ותיקי היישוב, הורי אמה. 

גם אחותה יעל מגיעה אל הכפר, מושב בעמק יזרעאל, ולא רק כדי להשתתף בחתונה של אחותה, אלא מכיוון שנפרדה מבעלה, אף על פי שהיא בהיריון מתקדם. 

הוריהן יגיעו גם הם, אחרי שהות של שנה ויותר באנגליה. אותם אנחנו כמעט לא פוגשים, לעומת ההיכרות העמוקה שאנחנו זוכים לה עם יוסקה וסופי, הסבא והסבתא.

ויש ברומן תודעה נוספת, מעניינת, שאתה הסיפור נפתח: זאת של חברי המושב, תודעה קולקטיבית מאוחדת, שפותחת את הרומן, וחוזרת אליו לקראת סופו. הכול מחכים שם ביחד לגשם המבושש לבוא, ואומרים לעצמם ש"אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים". 

האנחנו הקולקטיבי מפרט את העונש שהוטל עליהם, כנראה. הם רואים "את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס נרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל – " ומתלוננים: "עונש כזה לא הגיע לנו."

האומנם? 

ככל שנוסיף ונקרא נגלה שדווקא עונש כזה, בצורת, הוא מה שמאוד "מגיע" להם. נגלה את הסודות הקשורים בחלוקה של מכסות מים. נגלה כיצד החזקים עושקים את החלשים והוותיקים את החדשים. לא רק המבוגרים מתעמרים בזולתם: "גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו."

אמנם גם במקומות יישוב אחרים בני המקום יכולים לעורר בזולתם תחושה של אי נוחות: "במרומי המגדל הרמת אביבי בו סטיבן וסיליה מתגוררים כבר שנים, ישנם סטנדרטים מסוימים שצריך לעמוד בהם (קשה לדעת אם ממש אפשר לזרוק אותך מהדירה בגין הפרתם, אבל אולי זה קצת כמו בכפר: גורמים לך לרצות לעזוב)", אבל הרומן שלפנינו מתמקד בסודות האפלים ("למה שהם קוראים סודות ושקרים אנחנו קוראים 'להתעסק בעניינים שלך ולא לדחוף את האף'"), בהתאכזרויות וברמאויות שבני הכפר מצטיינים בהם, ואז שוקעים לתוך שתיקות רועמות: "ואנחנו שתקנו הרבה, תשעים וכמה שנים של שתיקות ארוכות." 

מה תהיה חומרת העונש? האם די בבצורת, או שעונשים נוספים מאיימים לעבור אל הדורות הבאים, אל החפים מפשע, במקום הזה, ש"אין [בו] שום דבר רומנטי", למרות השדות הירוקים והפרדסים והמטעים? מי יישא בתוצאות של העונש? 

הספר ישראלי, ספציפי ומקומי מאוד. האכזריות המתוארת בו היא "כמו האדמה השחורה הזאת שלהם, שמטביעה בתוכה כל דבר טוב ויפה", כי "גם האנשים פה הם כמו חתיכות אדמה אחרי החריש, חתיכות קשות ויבשות אחרי עוד קיץ שמסרב לפנות את מקומו, מלאות אבנים קטנות וחדות שנותרו אחרי הסיקול האחרון," ועם זאת יש בו גם ממד אוניברסלי, שכן הוא נוגע במקומות הכאובים ביחסים שבין בני משפחה, בקנאות ובבוגדנות אבל גם במסירות ובאהבה שלא תמיד יש בה די. הוא בעיקר מרתק ומושך מאוד לקריאה.