ג'ולייט בלקוול, "הקרוסלה האבודה מפרובנס": "ספר שמספר עלילה בצורה פשוטה וברורה"

יש מקום גם לספרים מהסוג הזה: כאלה שקוראים אותם בנחת, בלי שיתעורר רצון לסמן שורות נבחרות בזכות הרעיונות המעניינים, הניסוחים המקוריים או התיאורים המשמחים. כאלה שהקוראת מגיעה אל סופם הלא מפתיע ואינה חשה שמשהו בה השתנה. ספרים שאינם מרגשים במיוחד, אבל הם גם לא משעממים. יש בהם "משהו" שמושך בכל זאת להמשיך לקרוא, גם אם ברור לגמרי שלא מדובר ביצירת אמנות מסוג כלשהו, ושהספר לא יותיר שום חותם.

הרומן הקרוסלה האבודה מפרובנס נע בין זמנים ועלילות, אבל מקל על הקוראת: כל פרק נפתח בכותרת שמבהירה לאיזו שנה הגענו: 1901, 1944, ו"כיום". גם המקומות ושמות הדמויות המרכזיות בכל פרק מצויינים: פרובנס, צרפת, שאטו קלמן, ז'וזפין קלמן; אוקלנד, קליפורניה, קיידי אן דרייק; כיום, פריז, קיידי; 2001, אוקלנד, קיידי בת 13; 1944, פריז, פבריס קלמן.

אין אם כן צורך להתאמץ: הכול מוגש מעובד, מפורט, אפוי היטב – לנגוס ולבלוע.

גם הרגשות מוסברים היטב ומסוכמים בעבורנו: "מאל חשה ניצחון מתוק גועש בעורקיה", "צחוקו העמוק והמהדהד מעורר ריגוש מבלבל ומרגיז עמוק בבטנה", והתיאורים פשטניים וחיצוניים: "הדירה הזעירה, המקסימה", "החוף פראי ויפהפה", "כפרי הדייגים מקסימים", וכן הלאה: קלישאות על גבי קלישאות.

ובכל זאת – קראתי אותו עד סופו. אז מה יש בו, בכל זאת?

ברור לגמרי שהמחברת – ודברי הסיכום שלה מאמתים זאת – ערכה מחקר מקיף על דבר שלא ידעתי עליו מאומה: הקרוסלות שייצרו בתחילת המאה ה-20 (וכנראה שגם שנים רבות לפני כן), בעבודת כפיים, מעץ. למדתי להכיר את שמו של אמן קרוסלות נודע, גוסטב באיול, וקיבלתי הצצה קלה על עבודות השחזור של יצירות מגולפות בעץ.

בד בבד לקחה אותי הסופרת אל צרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה ואל מצוקות הצרפתים באותן שנים. אמנם אי אפשר להשוות שום דבר למה שעבר על יהודי אירופה באותם ימים, אבל גם עמים כבושים אחרים סבלו, התקוממו, נאבקו, והתמודדו גם עם בגידות מבין שורותיהם.

מעניין תמיד לקרוא על התקופה ההיא, ועל ההתנסויות הקשות, השונות, שעברו על אנשים במקומות שונים בעולם: "אחרי האופוריה של השחרור הכתה בצרפת המציאות המרה. בכל מקום הוא ראה עיניים שקועות וכבדות של שורדים. הגרמנים סולקו אך מוצרי המזון נגנבו מזמן, ובקרקעות לא היו טמונים יבולים אלא רק פצצות. נמלים, מסילות וכבישים נחרבו, ומערכת התחבורה קרסה. הבשר עדיין הוקצב במנות קטנות, והרעב והחולי רווחו במדינה. אחרי שביתת הנשק הגיעו קיץ של בצורת וחורף קר ואכזר, כאילו העונות עצמן עשו יד אחת נגד הישרדות העם הצרפתי. בפונטן דה ווקלוז עמדו רבים למשפט באשמת אהדה לנאצים. חלונות הראווה של חנויות שונות רוססו בגרפיטי כי בעליהן נחשבו למשתפי פעולה. עכשיו הגיעה העת להשלכות. שעת הנקמה."

אין בתיאורים הללו שום חידושים או הפתעות, אבל הם בכל זאת מעוררים עניין מסוים.

על העטיפה הקדמית מופיע ציטוט, כנראה שמאחת הביקורות על הספר: "הרומן הזה צריך להיות מלווה בתווית אזהרה: יעורר בכם חשק עז לטוס לצרפת". אכן, הספר מנסה ללכוד לא רק את צרפת, אלא גם את "רוחה" של הצרפתיות. יש בו תיאורים רבים של אוכל: גבינות ודגים, מאפים, תבלינים וניחוחות פרובנסיאליים,  לוונדר וטחב, ושל נופים: "נהר האזמרגד", בתי אבן נושנים, "חומות אבן זהובות באור השמש השוקעת", ומשקאות: "משקה דבש אלכוהולי", יינות מסוגים שונים, ששמותיהם מפורטים בדקדקנות: "סנסר מאו-גוז'ון", ומאכלים. האם זאת באמת רוחה של הצרפתיות? אין לי מושג, אבל כפי שהיא מצטיירת כאן בספר, היא משכנעת…

קיידי, הדמות המרכזית בסיפור, היא צעירה אמריקנית (שעברה עגום ומעניין כשלעצמו). קיידי מגיעה לצרפת כדי לצלם קרוסלות נושנות. באחד הערבים שבהם היא מתארחת בטירה עתיקה, שם היא שומעת שיחה של שני צרפתים, פבריס וז'אן פול, שמתפלספים על ספרות. בשלב מסוים קיידי "השאירה את הגברים לדבר על פריז בשיא תהילתה הבוהמיינית". היא אומרת לעצמה שהם משכילים וידענים, ולכן כל אחד מהם מרגיש "לגמרי בנוח בשעת שיחה על ספרות דגולה והגות דגולה". קיידי, לעומתם, "בקושי הצליחה לצלוח את הרומן של פבריס וגם כשהצליחה היא בקושי הבינה את מה שקראה." היא משתוקקת לקרוא "ספר שמספר עלילה בצורה פשוטה וברורה".

אין ספק שג'ולייט בלקוול מזדהה עם קיידי. אכן, הספר שכתבה נענה לציפיות שאותן היא מונה ברומן: העלילה שלו פשוטה וברורה, אולי פשוטה וברורה מדי, ובכל זאת, יש בו איזה חן.

THE LOST CAROUSEL OF PROVANCEL Juliet Blackwell

לעברית: תומר בן אהרון