בני מר, "המועדים": מרתק ומאיר עיניים

"המועדים" הוא הממואר השני שרואה אור בהוצאה החדשה ה-21. קדם לו הספר שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין, והנה שוב – חגיגה ספרותית מרתקת, מאירת עיניים, ומשמחת כל כך.

בני מֵר חוזר בספרו לשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, ומספר לנו על ילדותו בתל אביב, נעוריו בבני ברק וחזרתו לתל אביב, הפעם כדתי־לשעבר.

שמו של הספר מעיד על האופן שבו הוא מסופר: על פי סדרם של החגים והמועדים הנפרסים לאורך השנה. על כל אחד מהם יש לבני מר מה לספר לנו, על החג או המועד, על משמעויותיו, ועל הקשר שלו אליו, ובעצם – גם אלינו. כן, גם אני, שמעולם לא הייתי דתייה ושהעולם שבו גדל בני מר רחוק ממני מאוד, מצאתי בממואר את עצמי, כישראלית ויהודייה, כי כזאת נולדתי וגדלתי, כבת לניצול שואה, ובעצם – בכלל כבת אדם. וכך, לצד הסקרנות שהתעוררה כשקראתי על אורחות חיים שונות מאוד מאלה המוכרות לי, מצאתי בממואר לא רק הפתעות, אלא גם הארות על התלבטויות מוכרות, והתנסחויות שהבהירו לי מחשבות שגם אני כבר הפכתי בהן בעבר.

מדוע אני, כמו בני מר, סולדת מ"יום השואה"? מר כותב: "הדיסוננס בין הישראלים שבעי הרצון, גברים ונשים בגיל העמידה שגרים בצמודי קרקע בפרברים, לבין הסיפורים הרדופים שהם מספרים, אינו מניח לי בשום אופן," ואני כל כך מזדהה.

כך, באותו עניין, אני מזדהה עם "אין לי שפה משותפת גם עם בני הנוער שנוסעים למצעדי החיים בפולין, מתעטפים במחנות בדגל ישראל, מבטיחים 'לזכור ולא לשכוח' ומקיימים לעתים את הבטחותיהם בצה"ל ביחסם לפלסטינים, ולא עם טייסי צה"ל שיוצאים למטס חגיגי מעל אושוויץ: איני יכול לשאת את הטון הנמוך שבו קציני צה"ל נוקבים בשם הזה בצירוף המילים 'גבולות אושוויץ'. אין לי שפה משותפת גם עם מנחי הטקסים ב'יד ושם', כל אותם דוברי העברית הרהוטה והצחה, שמניעים את השווא שמתחת ל'גבורה' ומפנים אחר כך את הבימה לראש הממשלה ולרמטכ"ל. תעשו לי טובה, שַׁבְּשוּ את השידור. אין לי מקום ב'שואה' הזאת שלכם, אף על פי שיש לי כל כך הרבה געיות, געיות." חייכתי כשקראתי את העקיצה הדקיקה והמכוונת היטב כלפי מי "שמניעים את השווא" מתחת לאות גימ"ל במילה גבורה, כי מההערה הזאת מצלצלים מיד הפאתוס וההתייפיפות של העברית המשובשת והמתיימרת.

חייכתי כשקראתי על כך שבביתו דיברו על "המלחמה", ולכולם היה ברור ש"גם בישראל למודת המלחמות יש רק מלחמה אחת שראויה לה"א הידיעה", כי נזכרתי בסיפורה של ידידה, גם היא "דור שני": במפגש רעים שהיה לה בפריז עם חבורה של צרפתים היא הזכירה את "המלחמה" והופתעה כשבני שיחה תהו – איזו מלחמה?

גם הצמחונות שלי נפגשה עם זאת של בני מר. שמחתי על הציטוט שהביא מדבריו של פלוטרקוס: "אתם שואלים אותי מדוע פיתגורס נמנע מאכילת בשר. אני, לעומת זאת, שואל באילו נסיבות, ובאיזה מצב נפשי ומוחי היה האדם הראשון שנגע בפיו בדם הקרוש והביא אל שפתיו בשר של יצור מת. האיש ששם על השולחן גוויות מעופשות, והכריז שהנתחים שזמן קצר לפני כן געו ובכו והתנועעו וחיו, הם מזון. איך יכלו עיניו לשאת את ההרג, כשגרונות שוספו ועורות נפשטו וגפיים נקרעו בזו אחר זו? איך סבל אפו את הסירחון? איך לא נפגע חוש הטעם שלו בזמן שלעס פציעות של אחרים ומצץ נוזלים מפצעי מוות?" והודיתו לו על הניסוח המדויק כל כך, שלא הכרתי.

כל אחד מהטקסטים בספר נובע מתוך התיאור של חג ומועד בלוח השנה. כך הדיון העוסק בצמחונות בא בעקבות הפרק הנושא את הכותרת "יום העצמאות: הגדי בוכה כמו ילד". מאחר שמדובר בחג ישראלי חילוני, חייכתי כשקראתי ש"לאף אחד במשפחה לא היה ברור מה בדיוק אוכלים ואיך מתלבשים ביום העצמאות, וקצת פזלנו לעבר האחרים לראות מה הם עושים. אבל המבוכה הזאת הוסיפה דווקא ממד של התרגשות נעימה." נדמה לי שבהיעדר מסורת יהודית שקשורה ביום העצמאות, כול הישראלים התלבטו בתחילת הדרך בתהייה איך לחגוג אותו, והפתרון שהגיע אליו רוב הציבור הוא לצלות "על האש" בשר בפומבי. מרתק לקרוא על חגיגת הבשרים הזאת מנקודת המבט של מי שלא הייתה מוכרת לו, עד שנתקל בה במקרה: משפחתו החליטה לנסוע לטייל בבית גוברין, ושם נדהמו להריח את הריחות ולראות את המראות. מר כותב שמבחינתו אכילת בשר שקולה לאכילת זכוכית. אני תמיד אומרת, כששואלים אותי "איך את מתאפקת?" שמבחינתי זה כמו לשאול אותי איך אני מתאפקת לא לאכול נעליים.

כמו בכל הפרקים גם בעניין זה לוקח אותנו בני מר צעד אחד קדימה, ומחבר אותנו אל משמעויות שרק מי שהגיע מעולם האורתודוקסיה יכול לדעת אותן. מסתבר אם כן ש"צמחונות היתה לפני החטא הקדמון ותהיה באחרית הימים." מר מצטט כאן דברים שכתב הרב קוק, שהוסיף והסביר גם כי בימינו הצמחונות "עשויה להיראות מוסרית, אבל למעשה זוהי מוסריות אנושית, עיוורת ומסוכנת, בניגוד למוסר האלוהי, שמחייב אכילת בשר." מרתק!

בפרק שבו מתאר מר איך בכל זאת עבר את התהליך שבו נעשה צמחוני, חרף התפיסות שעליהן גדל, הוא מגיע לאחת המסקנות המשמעויות ביותר בספרו: השינוי לא התאפשר "כל עוד לא היתה לי תודעה עצמאית, אלא רק מערכת חיצונית של מה שהמשפחה, התורה והמדינה מצווים לעשות. כל מה שעמד בסתירה לזה נתפס בעיני כיצר הרע והרהורי עבירה".

למעשה, הספר כולו מתאר איך ילד מופנם, צייתן ובעל נטיות אמנותיות ("היה מעגל קסמים: ככל שהייתי בבית ילד מיוחד ובבית הספר — משונה, כך הרגשתי חופשי בבית וכלוא בבית הספר") נהפך ליוצר ולאדם שמסרב להיכנע לדוגמות מוכתבות. מתי ואיך התפקח מהמחשבה שעם ישראל הוא "עם סגולה"?

ההתפקחות שהוא מתאר איטית ומרתקת. כך למשל אנחנו רואים איך ילד דתי שבביתו ובתרבות שבה גדל כל מה שקשור בנצרות היה מוקצה מחמת מיאוס (כשהכניסו לתיבת הדואר שלהם עלונים מיסיונריים, שרפו אותם בני המשפחה בזהירות, על הלהבה בכיריים המיועדת לחריכה של חצילים, וחששו מפני מסיונרים כמו מפני פדופילים מסוכנים שמפתים ילדים בממתקים), איך למד להתפעל מהיופי האסור, המיותר, המנוגד לערכים הרוחניים, שמציעה הנצרות, ואיך עבר מהקיטש אל הנשגב: "לעומת אמי, אני דווקא לא נשארתי אדיש ליפייפותו של יפת. כבר בילדותי פזלתי אליו, ולפעמים הוקסמתי מן היופי הנוכרי, אבל הייתי בטוח שיצר הרע הוא שהשיא אותי לכך. המשכתי להאמין בסתירה שבין יפה לטוב גם זמן רב אחרי שיצאתי מאוהלו של שֵׁם."

מדוע חג פורים היה חביב עליו ביותר בילדותו, ומדוע לא הופתע, אם כי נחרד, כמובן, מהטבח שעשה ברוך גולדשטיין, דווקא בפורים? מה מזכירה לו סמיכות הזמנים שבין תענית אסתר לחג פורים? מדוע התאריכים של תחילת חופשת הקיץ וסופה נראו לו מוזרים? מדוע ובמה הוא מזדהה עם בלגיה, דווקא? איזה קשר הוא מוצא בין או-סי-די לחג הפסח? מדוע הציבור הדתי נוהה אחרי רבנים מחמירים ולא אחרי המקילים? מה הקשר בין ה"שיחדש", מושג שטבע ג'ורג' אורוול בספרו 1984, לבין צוויי הדת?

לכל השאלות האלה, ולרבות נוספות, יש תשובות בספר. והן מרתקות!

כיצד הצטיירה ארץ ישראל ב-1882

אורחים לא מעטים האריכו את ביקורם בחיפה מעל למתוכנן על מנת לשהות במחיצתם של האוליפנטים. האווירה הנינוחה והבלתי אמצעית ששררה בבית, צניעותם של בני הזוג אוליפנט והכנסת האורחים הלבבית שלהם מצאו חן בעיני כל מי שהגיע אליהם. אחדים מהם שלחו רשמים לעיתונים באירופה, חלקם גם צירפו ציורים של חיפה, חוף הים, הכפרים הערביים שמחוץ לעיר. על רקע תחושתם של רבים מתושבי אירופה שהמערב נתון בתהליך של שקיעה, האלימות (לרבות הפרעות ביהודים) מתעצמת באין מפריע והנצרות אינה מסוגלת לתת מענה לכל אלה, הצטייר המזרח כמקום מפלט אחרון לשפיות האנושית, מקום שנותר אמיתי ושליו כפי שהיה בימי קדם. מספר החוקרים, הצליינים והתיירים שהגיעו לארץ ישראל באותה עת הגיע לשיא.

הסופרת האמריקנית בריט בנט, THE VANISHING HALF: חשוב ומרתק!

הוא מסוג הספרים שקוראים אותם לאט, שמא הדף האחרון יגיע מהר מדי, מנסים לדחות את הרגע שבו אין ברירה, צריך להיפרד ממנו, מהדמויות, מהעלילה, שהיא מצד אחד מורכבת, ומצד שני – פשוטה עד כדי כך שאפשר כמעט לסכם אותה בשניים שלושה משפטים (מה שאין בכוונתי לעשות, כמובן, שמא אגזול את ההנאה ממי שמתעתדים לקרוא את הספר).

The Vanishing Half – איך הייתי מתרגמת את שמו לעברית? אולי: "המחצית הנעלמת"? – נפתח ברגע דרמטי: דזירה ויגנס, אחת מצמד תאומות שברחו מהבית לפני כשבע שנים ונעלמו, חזרה לבית אמה בעיירה הקטנה שבה נולדה וגדלה. דזירה הביאה אתה ילדה קטנה, ג'וד, בתה. 

ג'וד, למרבה ההשתאות של תושבי העיירה, היא הילדה הכהה ביותר שהם ראו מעודם. צבע עורה הוא נתון חשוב ביותר: רוב תושבי המקום הם צאצאים של סבא רבא-רבא-רבא שהיה עבד משוחרר, והתחיל את חייו כרכוש של אביו הלבן. אותו עבד משוחרר ירש מאביו את אחוזתו, והחליט לממש בה את חזונו: להפסיק להיות שחור. הוא – בן תערובת בהיר יחסית, יישא לאישה מישהי בהירה כמוהו, וכך כל דור בעתיד יתבהר, "כמו שמנת שנמהלת עוד ועוד בקפה, עד שהוא מלבין", כדי שצאצאיו הרחוקים לא ייראו עוד שחורים. ה"מזימה" של האב המייסד הצליחה עד כדי כך, שכאשר כומר אירי הגיע למאלארד, העיירה קטנה ושכוחת־אל בלואיזיאנה, שאותה הקים אבי השושלת באחוזה שירש, הוא לא הבין מי כול הבלונדינים והג'ינג'ים שמסתובבים בחוצותיה, הלא האוכלוסייה בעיירה אמורה להיות שחורה, ואם כך נראים כאן "שחורים", איך בכלל תיתכן ההפרדה בין הגזעים?תהה אותו כומר. 

וזה למעשה עניינו העיקרי של הספר.

בתוך העלילה המפותלת, המגיעה מנקודות מבט משתנות, ומתקופות חיים שונות, בעודנו עוקבים אחרי מהלכי החיים של צמד התאומות שעזבו את העיירה ורק אחת מהן שבה אליה, אנחנו לומדים מה פירוש להיות "שחור" בארצות הברית, במיוחד בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, אבל גם לתוך שנות השמונים והתשעים, גם אחרי רוזה פרקס, אחרי מרטין לותר קינג, אחרי כשהסגרגציה בוטלה, כשכבר לא היו חוקים מפלים ושלטים הקובעים "כניסה ללבנים בלבד". 

ברומן שלפנינו הובהר לי בפירוט רב יותר מה שמתואר גם בספר חוצה את הקו של נלה לרסן: איך נראים חייהם של נשים שצבע עורן הבהיר מאפשר להן להעמיד פנים שהן לבנות, ומה המחיר הנפשי שנגבה מהן על העמדת הפנים הזאת.

האם סביבתן החדשה, הלבנה, תנדה אותן אם תיוודע האמת? אבל איזו אמת? הרי שום דבר לא ישתנה, הן יישארו בדיוק מי שהיו לפני כן. אבל לא. חייהן עלולים להיהרס, אפילו בני המשפחה הקרובים ביותר ינדו אותן, אם ידעו. אז איך מתמודדים עם חיים שלמים של שקר? איך העמדת הפנים המתמשכת תשפיע על הדור הבא? האם החופש שמקנים "חיים לבנים" מצדיק את השקר? ומדוע זאת, בעצם, העמדת פנים? 

ומהצד השני – מה המחיר שמשלמת מי שדבקה בגזע שלה, ואפילו יולדת בת שחורה ממנה, שחורה במיוחד? אילו מין חיים יהיו לאותה בת?

תיאורי הגזענות ה"פנים גזעית", כלומר – זאת של שחורים־בהירים כלפי מי שגון עורם כהה יותר מזה שלהם, מזעזעים ומכאיבים מאוד: "כינו אותה תינוקת זפת. אמצע הלילה. כֵּהוֹנֶת. עוגת בוץ. אמרו – תחייכי, אי אפשר לראות אותך. אמרו – את כל כך כהה, שאת מתמזגת עם הלוח. אמרו – בוא נתערב שאת יכולה להגיע לגמרי עירומה להלוויה. בוא נתערב שגחליליות עוקבות אחריך. כשאת שוחה את בטח נראית כמו כתם נפט."

היחיד ששם לב אל ג'וד הוא נער שמוכן לפגוש אותה בלילה, באין רואה, שהרי "בחושך אף־אחד לא כהה מדי", וגם המפגשים האלה נועדו רק למטרה אחת: הוא מגפף אותה להנאתו, אך לאור היום, בנוכחות חבריו, מתנכר לקיומה. והיא, צמאה כל כך לתשומת לב, למגע אנושי, מוכנה לשתף אתו פעולה. לכל אורך שנותיה כתלמידה בבית הספר ג'וד החיננית, הנבונה והמוכשרת, סובלת מבדידות חברתית מוחלטת. רק כשהיא מצליחה לצאת מהעיירה, בזכות כישרונותיה המופלגים, כשהיא מגיעה למקום שבו חיים בני אדם מכל צבעי העור – לבנים, חומים בהירים, חומים כהים, שחורים – היא זוכה בידידות, אהבה והערכה.  

תיאורי הגזענות, גם זאת של לבנים "נאורים", מחרידים. כך למשל אחד מהם תומך אמנם במרטין לותר קינג, ואומר את הדברים הנכונים בעניין האפליה הגזעית, אבל כמובן שאינו מוכן לשאת את הרעיון שמשפחה של שחורים תעבור לגור בשכונת היוקרה שבה הוא גר. 

כשהגזענות של הלבנים מתוארת מנקודת המבט של שחורים, היא נראית לפעמים לא פחות ממגוחכת: "היא שחתה בנהר, או, לפעמים, בחוף הים, שם המצילים הלבנים הורו להם להישאר בצד הצבעוני של הדגל האדום. המים התערבבו כמובן, ועברו מצד לצד, ואם השתנת בצד הצבעוני – כפי שדזירה איימה תמיד, בצחקוק, לעשות – השתן יגיע בסופו של דבר לצד הלבן."

 ברומן אנחנו רואים לא רק את הגזענות המעליבה, אלא גם את צדדיה הרצחניים. כך למשל את אביהן של התאומות, דזירה וסטלה אחותה, הרגו כמה גברים לבנים בלינץ' כפול: תחילה התעללו בו, ואז, כעבור כמה ימים, רצחו אותו, לעיניהן: "אפילו כאן, במקום שבו אף אחד לא מתחתן עם שחורים־כהים, אתה עדיין נחשב לא־לבן, ולכן גברים לבנים יכולים להרוג אותך, רק מכיוון שסירבת למות."

האם מי שמעמיד פנים שהוא לבן נעשה כזה באמת ברבות הזמן? מה המשמעות של להיות לבן?

האם להיות לבן משמע באמת – להיות אדם חופשי? איך מתנהגים לבנים? איך רואים אותם מי שאינם לבנים?

"את צריכה להיכנס לשם כמו מישהי שזכותה לקבל תמיד כל מה שהיא רוצה," מסבירה אחת התאומות לאחותה. ואחותה משיבה מיד: "כלומר – כמו לבנה."

הסופרת בריט בנט (Brit Bennett), שכתבה את הרומן שלפנינו, פרסמה ב-2014 מאמר בשם "I Don't Know What to Do With Good White People", שזכה לתהודה רבה. היא כתבה אותו בעקבות זיכויו של שוטר לבן, דארן וילסון (Darren Wilson), שירה והרג צעיר שחור, חף מפשע, בשם מייקל בראון (Michael Brown).

בין היתר היא מתארת במאמר אירוע שעבר על אביה בצעירותו. הוא היה פרקליט מחוזי כשלפתע עצרו אותו שוטרים, שכיוונו לעברו את נשקם. השוטרים סירבו להסתכל על התג שנשא בארנקו. אביה אמר תמיד שניצל ולא נרצח בידי השוטרים ההם רק מכיוון שנשאר רגוע ולא הגיב כלל. 

לדבריה של בנט, השוטר דארן וילסון אפילו לא התחרט על שהרג אדם חף מפשע. "לא התכוונתי לפגוע באף אחד", היא מצטטת את הדברים שאמר להגנתו, והיא מוסיפה: "אני לא יודעת מה יותר גרוע, רוצח שלא התחרט, או אדם שעומד על כך שכוונותיו היו טובות." 

היא מספרת על אפליות "קטנות" שהיא נתקלת בהן בחיי היומיום: אישה לבנה שמעזה לעקוף אותה בתור. החשש של סבתה מפני תוצאות הרות אסון שעלולות להיות לביקור של נער לבן, בנו של הרופא: האם תתעורר חמתם של לבנים אחרים? האם יפגעו בה ובאחותה, בעקבות הביקור התמים בביתן? 

"הורי ידעו את מה שייוודע גם לנו במרוצת הזמן: שבשנות התשעים, בביתנו שבקליפורניה, שבו היינו מוקפים בלבנים־טובים, היה עלינו לחשוש יותר מפני דברים אחרים, לאו דווקא מפני גזענות גלויה."

והיא מוסיפה עוד במאמר: "לעתים קרובות אני שומעת אנשים לבנים־טובים שואלים אנשים לא־לבנים מדוע הם ממקדים הכול בגזע, כאילו שאנחנו נהנים לחשוב שגזענות היא המניע. הלוואי שלא הייתי צריכה להתמודד עם האינטראקציות הקטנות האלה ולא לשאול את עצמי: ייתכן שאני מגזימה? ייתכן שאני סתם פרנואידית? זה מתיש." 

ברית בנט כתבה את הספר כמה שנים אחרי שהמאמר התפרסם. הוא נוגע בשאלות שהעלתה במאמר, ועושה זאת בתחכום אמנותי מרשים.

כשראיתי את הריאיון המשותף של אדם ורטה, המורה לאזרחות, וספיר סבח, הנערה שגרמה לפיטוריו שכן היה "שמאלני" מדי לטעמה, כששמעתי אותה מצהירה שהיא לא גזענית ומנסה להוכיח את הנאורות שלה באמירה הזחוחה, המזעזעת, "המוסכניק שלי ערבי", הבנתי עד כמה הספר שלפנינו חשוב ורלוונטי גם לנו כאן, בישראל. 

רם אורן, "נפש הומיה": אכן מוצלח

מי שנתנה לי את הספר במתנה אמרה: "בדרך כלל אני לא אוהבת את הכתיבה של רם אורן, אבל הספר הזה שונה. הוא מוצלח".

מודה: מעולם לא קראתי אף ספר של רם אורן, ונפש הומיה אכן מוצלח!

כזכור, רם אורן היה במשך שנים רבות עיתונאי ועורך, עד שהחל לכתוב רבי מכר, והקים את הוצאת קשת, ובה הוציא לאור את ספריו, זאת אחרי שנוכח שאת עיקר הרווחים מספרו הראשון, שראה אור בהוצאת כתר, גרפו בעלי ההוצאה, ולא הוא, המחבר. בקשת הוציא עד כה אורן לאור שלושים וחמישה ספרים, האחרון שבהם ב-2018. 

הז'אנר של רוב ספריו הם פרוזה, כלומר – סיפורים ועלילות שחיבר בעצמו, אבל חלקם נשענים על אירועים שהתרחשו במציאות. כזהו הוא למשל הספר סילביה: חייה ומותה של לוחמת המוסד, וכך גם הספר שלפנינו, נפש הומיה, המביא את סיפור האהבה של נפתלי הרץ אימבר, מי שכתב את מילות השיר "התקווה", שהיה להמנון של מדינת ישראל, ושל אליס אוליפנט, אשתו של לורנס אוליפנט, בן אצולה אנגלי וחבר הפרלמנט האנגלי לשעבר, שהגיע לארץ ישראל כדי לתמוך בהתיישבות היהודית ולסייע לה.

אוליפנט היה נוצרי אדוק, ובשלב מסוים בחייו נתפש לרעיון שלפיו הגאולה העולמית תתרחש אם וכאשר ישובו היהודים לארץ ישראל וישגשגו בה.

בכתיבה של נפש הומיה שילב רם אורן בין יכולותיו העיתונאיות לבין כישרונו לכתוב פרוזה נגישה ופשוטה. הוא מציג את הסיפור על השלושה, אימבר, אולפנט ואליס, בכישרון של עיתונאי חוקר, ככתוב בהקדמה לספר, שהוא "פרי תחקיר מורכב החושף פרשת אהבה יוצאת דופן שמעולם לא סופרה במלואה." אורן מעיד על עבודתו וכותב ש"התחקיר נשען על עדויות של בת האצילים אליס אוליפנט, של בעלה, לורנס אוליפנט, ומאהבה נפתלי הרץ אימבר, וכן על מסמכים רבים שנשתמרו מאותה תקופה סוערת ורבת תהפוכות." 

אורן מוסיף ומסביר: "עשיתי כמיטב יכולתי לתאר במדויק את הדמויות הרבות המאכלסות את העלילה ואת המאורעות המתחוללים לאורכה" ומסייג: "עם זאת, לא היה מנוס מהוספת נופך ספרותי פה ושם". 

ההערה האחרונה נוגעת במעלתו הגדולה של הספר, ובה בעת גם בחולשתו הבולטת.

הקריאה בספר מזכירה חוויה של צפייה בסרט מוקומנטרי: כאילו תיעודי, ובעצם – בִּדְיוֹן. לעולם אין לדעת היכן נכנס דמיונו של הסופר לתמונה. מה באמת נודע לו מהמסמכים שחקר, ומה בכלל המציא כראות עיניו.

למען האמת, זה לא כל כך משנה. הסוגיה הייתה יכולה אולי  להטריד את צאצאיהן של הדמויות, אבל אלה לא קיימים: מאחר שאוליפנט חלה בעגבת כמה שנים לפני שהכיר את אשתו, נראה שנישואיהם לא מומשו מעולם מבחינה גופנית, ומהקשר שנוצר בין אליס לנפתלי הרץ אימבר לא נהרה תינוק.

 ברור לגמרי שבגדול ובקווים כלליים הסיפור מדויק ונכון. והוא מרתק. 

לא רק בזכות עצמו, אלא גם מכיוון שהוא משקף משהו מתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, במאה ה-19. אגב, אחד הליקויים המשמעותיים בספר, שהוא ממעט לנקוב בתאריכים. פה ושם מוזכרת השנה, אבל לרוב מוותר אורן על התיעוד ההיסטורי לטובת הסיפור, וכדי לדעת מתי בעצם התרחשו חלק מהאירועים, יש לערוך בדיקה נוספת, מחוץ לעולמו של הספר.

תהפוכות החיים של שלושת הגיבורים הראשיים מרתקות. למשל – נפילתם של בני הזוג אוליפנט ברשתו של תומס לייק האריס, מנהיג כת נצלן "בעל נטיות סדיסטיות" כפי שנכתב מתחת לתצלומו בספר, וכיצד הצליחו להיחלץ מאחיזתו. מי העלה בדעתו שכתות מסוכנות שכאלה התקיימו כבר במאה ה-19!  

מעניין לקרוא כיצד נוצר היישוב היהודי שזכה לימים לשם זיכרון יעקב. אוליפנט היה הראשון שתמך במתיישבים שהגיעו מרומניה, אבל כעבור זמן מה נכנס הברון רוטשילד לתמונה ודחק את רגליו של אוליפנט. תיאורי ההתרחשויות, היחסים בין הדמויות, ואפילו הלכי הנפש שלהן, מעניינים מאוד. גם אם הקוראת עצרה מדי פעם ותהתה: איך בעצם אתה יודע מה הם אמרו זה לזה בחדרי חדרים? ועוד יותר מכך – מה חשבו, ומה אמרו לעצמם? אבל בלהט הקריאה אפשר לשכוח את ההסתייגויות הללו, ולהיסחף עם הסיפור.

סופו של הסיפור נוגע ללב במיוחד. אנחנו פוגשים בו את נפתלי הרץ אימבר, עני, חולה, לבוש בלויי סחבות, ושומע את הצירים בקונגרס הציוני שרים בהתלהבות את שירו, "התקווה", וזאת כדי להביע את מחאתם והתנגדותם לתוכניתו של הרצל להקים בית לאומי יהודי באוגנדה. 

הרץ אימבר לא הורשה אמנם להיכנס לאולם שבו שרו את שירו, אבל כבר חש שהשיר היה להמנון. האם יכול היה להעלות בדעתו שהשיר ייקבע כהמנונה של מדינה שעל קיומה לא יכול היה לחלום? 

ועתה בנימה אישית: פעם, מזמן, בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, הייתי אליס אוליפנט. ליתר דיוק – גילמתי את דמותה בסרט סטודנטים שצילמו באוניברסיטת תל אביב. לא הכרתי את סיפורה לפרטיו, כפי שלמדתי עליו מהספר שלפנינו, אבל השם "אליס אוליפנט" נשאר מאז חרות בתודעתי. רמי ברוך, ששיחק לצידי, גילם את דמותו של נפתלי הרץ אימבר. הנה אנחנו אי אז, בשנות העשרים לחיינו… 

א' ס' פושקין, "יבגני אונייגין", שלושה בתים ראשונים: דודי איש תם | דודי חסיד | דודי מן המהדרין הנהו

א.
דּוֹדִי אִישׁ תָּם הוּא וִישַׁר-דֶּרֶךְ:
עֵת מַחֲלָתוֹ גָּבְרָה עָלָיו,
הוֹכִיחַ, כִּי הוּא אִישׁ רַב-עֶרֶךְ
וּבְשֵׂכֶל יְכַלְכֵּל מַעֲשָׂיו.
נִקַּח מוּסָר מִמַּעֲשֵׂהוּ!
אַךְ, אֵל עֶלְיוֹן, כַּמָּה קָשֶׁה הוּא
בְּאִישׁ נוֹטֶה-לָמוּת טַפֵּל,
בְּלִי עָזְבֵהוּ יוֹם וָלֵיל.
הַאִם אֵין זֹה צְבִיעוּת נִתְעֶבֶת
שַׂמֵּחַ לֵב חוֹלֶה אָנוּשׁ,
תַּקֵּן כָּרוֹ לִבְלִי יָמוּשׁ,
הַגֵּשׁ סַמִּים לוֹ בָּעַצֶּבֶת,
לִגְנֹחַ וְלַחֲשֹׁב בֵּין כָּךְ:
מָתַי הַשֵּׁד אוֹתְךָ יִקָּח?

ב.
בִּקְרוֹן-רָצִים בַּאֲבַק דְּרָכַיִם
צָעִיר קַל-דַּעַת כֹּה חָשָׁב,
זָכָה לִהְיוֹת בִּרְצוֹן שָׁמַיִם
יוֹרֵשׁ יָחִיד לְכָל קְרוֹבָיו.
בְּלִי הַקְדָמוֹת, בְּלִי הִתְמַהְמֵהַּ,
הוֹאִילוּ-נָא לְהִתְוַדֵּעַ,
רֵעֵי לוּדְמִילָה וְרוּסְלָן,
אֶל הַגִּבּוֹר שֶל הָרוֹמָן.
אוֹניֶגִין, יְדִידִי מִנֹּעַר,
נוֹלַד בָּעִיר עַל הַנֵּבָה,
אוּלַי, קוֹרְאִי, נוֹלַדְתָּ בָהּ
אוֹ שָׁם לָבַשְׁתָּ הוֹד וָזֹהַר!
שָׁם גַּם בִּלִּיתִי אֶת יָמַי,
אַךְ הַצָּפוֹן קָשֶׁה עָלַי.

ג.
אָבִיו, פָּקִיד יָשָׁר, אִישׁ-קשֶׁט,
חַי כָּל יָמָיו כְּבַעַל-חוֹב;
שָׁנָה שָׁנָה עָרַךְ הוּא שְׁלשֶׁת
מִשְׁתִּים, וְנִדַּלְדֵּל סוֹף סוֹף.
יַד הַגּוֹרָל עַל בְּנוֹ סוֹכֵכָה:
תְּחִלָּה “מַדַם” אוֹתוֹ טִפֵּחָה,
“מוֹסְיֶה” טִפֵּל בּוֹ אַחֲרֵי-כֵן:
הָיָה שוֹבָב, אַךְ מָלֵא-חֵן.
וּלְבַל הַיֶּלֶד יִתְיַגֵּעַ,
“מוֹסְיֶה” לְ’אַבֵּי, צָרְפַתִּי דָךְ,
כִּלְאַחַר-יָד אוֹתוֹ חָנָךְ.
בִּקְשִׁי מוּסָר לֹא יַטְרִידֵהוּ,
יִנְזֹף רַכּוֹת בַּחֲנִיכוֹ
וּלְגַן-הַקַּיִץ יוֹלִיכוֹ.

תרגום: אברהם לוינסון

(מתוך פרויקט בן יהודה)

1
"דּוֹדִי חֲסִיד שׁוּבָה וָנַחַת;
אֶל מַר חָלְיוֹ עֵת הִתְוַדַּע,
דוֹרֵשׁ כָּבוֹד וְלֵב גַּם יַחַד –
עַל כָּךְ רָאוּי הוּא לְתוֹדָה.
אָכֵן, אָכֵן – יִרְבּוּ כָּמוֹהוּ,
אֲבָל אֵלִי, עוֹלָם שֶׁל תּהוּ
הוּא, לְשָׁרְתוֹ יוֹמָם וָלֵיל:
הַשִּּעָמוּם מִי יְמַלֵּל!
הֲלֹא נִבְזוּת, שִׁפְלוּת וְרֹעַ
לְשַׁעֲשֵׁעַ בַּר-מִנָּן,
לְהֵיטִיבוֹ שְׁכִיבַת פְּרַקְדָן,
לְסַעֲדוֹ תְּרוּפָה לִבְלֹעַ,
וּלְהַחְנִיק בִּי בָּהּ-בָּעֶת:
מָתַי יִקַח אוֹתְךָ הַשֵּׁד!"

2
בְּכִרְכָּרָה פּוֹחֵז נָסַע לוֹ,
וּבְלִבּוֹ כָּל זֹאת חָשַׁב;
הוּא בְּחַסְדֵי אֵל טוֹב לְמַעְלָה,
יוֹרֶשׁ חֻקִּי שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
רֵעֵי רוּסְלִן, רֵעֵי לוּדְמִילָה,
אַצִּיג לָכֶם כְּבָר מִלְכַתְּחִלָּה,
בְּלִי הַקְדָמוֹת, בְּלִי לִכְאוֹרָה,
הִנֵָה, עִרְכוּ נָא הַכָּרָה:
אוֹנְיָגִין, לִי יָדִיד וְרֵע,
נוֹלַד לְחוֹף נְהָר נֶבָה;
הֲגַם אַתֶּם מִן הַסְבִיבָה?
וַדַּאי טִיַלְתֶָּם עַל גְּדוֹתֶיהָ.
בִּלִיתִי שָׁמָּה לְעִתִּים –
צָפוֹן מַזִיק לִבְרִיאוּתִי.

3.
אָבִיו שֵׁרֵת בְּתֹם וּבְקֶשֶׁב;
צָבַר חוֹבוֹת, חַי עַל הַסָּף.
כָּל שְׁלִישׁ שָׁנָה זִמֵּן הוּא נֶשֶׁף –
בַּסּוֹף יָרַד מִנְּכָסָיו.
אֲבָל הַבֵּן – דַּרְכּוֹ הִצְלִיחָה:
תְּחִלָּה Madame עָלָיו הִשְׁגִיחָה;
Monsieur תַּחְתֶּיהָ בָּא צָמוּד.
יַלְדּוֹן שׁוֹבָב, אֲבָל חָמוּד.
הַצָרְפָתִי מֹחו הוֹגִיעַ:
שֶׁרַק הַיֶלֶד לא יִסְבֹּל.
תּוֹךְ שְׂחוֹק לִמֵּד אוֹתוֹ הַכֹּל;
דְּרִישׁוֹת נִמְנַע מַלְהַשְׁמִיעַ.
עַל שׁוֹבְבוּת קָלוֹת גִּנָה,
טִיֵל עָם גֶ'נְיָה בַּגִּנָּה.


תרגום: יואל נץ

א
דּוֹדִי מִן הַמְהַדְרִין הִנֵּהוּ:
וַיְהִי כַּחֲלוֹתוֹ לָמוּת,
אָכַף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ
וְאֵין כָּמוֹהוּ לְפִקְחוּת.
זֶה מַעֲשֵׂהוּ לְדֻגְמָא הוּא;
אַךְ, אֵל עֶלְיוֹן, שִׁעֲמוּם נוֹרָא הוּא
בְּלִי הֲפוּגוֹת, יוֹמָם וָלֵיל,
בִּידוּעַ־חֹלִי לְטַפַּל!
מַה מְגֻנָּה גְּנֵבַת־הַדַּעַת
לִשְׁכִיב־מְרָע הַרְגַן לֵבָב,
תַּקֵן הַכַּר לִמְרֵאשׁוֹתָיו
סַמֵּי־מַרְפֵּא הַגֵּשׁ בְּרַעַד
לְהֵאָנֹחַ – וְלַחְשׁוֹב :
תִּפַּח נָא רוּחֲךָ, סוֹף סוֹף!"

ב
כֹּה, בְּגַמֵּא סוּסֵי־הַדֹּאַר
הִרְהֵר הָעֶלֶם הַשׁוֹבָב,
בְּחֶסֶד צֵאוּס רָם־הַתֹּאַר
יוֹרֵשׁ הוֹנָם שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
מְיֻדָּעִי רוּסְלַן־לוּדְמִילָה!
לְהִתְוַדַּעַ נָא הוֹאִילוּ,
בְּלִי הַקְדָּמוֹת וּבִטּוּל־זְמָן,
עִם גִּבּוֹרוֹ שֶׁלָּרוֹמָן:
אוֹנְיֶגִין, יְדִידִי מְנֹעַר,
עַל גְדוֹת נְהַר נֶוָה נוֹלָד,
שָׁם גַּם אַתָּה, קוֹרֵא נִכְבָּד,
אוּלַי הִפְלֵאתָ זִיו וָבֹהַר!
שָׁם אָז טִיַּלְתִּי גַם אֲנִי –
אַךְ אוֹי לִי מֵאַקְלִים צְפוֹנִי.


ג.
פְּקִיד־אֶמוּנִים הָיָה אָבִיהוּ
וְחַי עַל כָּסֶף הַמִּלְווֹת;
שְׁנֵי בָּלִים בְּשָׁנָה הִפְלִיא הוּא,
עֲדֵי רֻשַּׁשׁ מֵרֹב חוֹבוֹת.
שָׁפַר מְאֹד גּוֹרַל הַיֶלֶד:
תְּחִלָּה Madame בּוֹ מְטַפֶּלֶת;
Monsieur חִנְכָהוּ אַחְרֵי־כֵן.
וַיְהִי קֻנְדָּס, אַךְ מָלֵא־חֵן.
וְאֶת מֹחוֹ לִבְלִי יַגֵעַ,
Monsieur l'Abbé, עֲלוּב צָרְפַת,
לִמְּדוֹ הַכֹּל בְּאֶפֶס־יָד,
אֶת שֵׁבֶט פִּיו הָיָה מוֹנֵעַ,
בְּדַרְכֵי־נֹעַם הוֹכִיחו
וּלְגַן־הַקַּיִץ הוֹלִיכוֹ.

תרגום: א' שלונסקי

פזית גבאי ששון, "גוף הדמעות": מה הסיכוי לאושר

גוף הדמעות, ספרה של פזית גבאי ששון שהיא, ככתוב על גב הספר, "עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית", הוא סיפור מעניין, גם אם איננו יצירה אמנותית. יש בו אמנם עלילה, דמויות, תפניות, ונבנים בו אפילו רגעים מסוימים של מתח, אבל חסר בו מה שהופך רומן לספרות: ריבוד ועומק. הוא הולם את האקרונים WYSIWYG – What You See Is What You Get  כלומר: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". הכול מוסבר: רגשות, מחשבות, ציפיות, משמעויות. אין צורך לפענח שום דבר ואין רבדים נסתרים או סבטקסט. הנה דוגמה קטנה: על אחד הרופאים נמסר שהוא "איש יפה מבפנים ובחוץ": במקום שמעשיו יעידו עליו, במקום שהקורא יבין, הכותבת "מסכמת" מבחוץ, ולנו לא נשאר אלא להאמין לה…

ובכל זאת קראתי אותו עד סופו. לא כיצירת אמנות, אלא כטקסט שמתעד ומתאר התמודדות לא פשוטה עם בעיה ספציפית (ובכך הזכיר לי ז'אנר שלם של ספרים, בעיקר כאלה שמיועדים לילדים, העוסקים ב"בעיה": למשל גירושי הורים, מעבר דירה, נידוי חברתי, וכן הלאה).

נושא הספר שלפנינו הוא: "שיתוק מוחין". מה קורה להורים שהתינוקת שלהם, שמה בספר ליבי, מאובחנת? איך זה משפיע על כל אחד מהם בנפרד, ועל הקשר ביניהם? מה קורה לילדה? איך האופן שבו גידלו אותה ישפיע על חייה בבגרותה? אילו הדים מהעבר ימשיכו להדהד בה? האם יש לה סיכוי להיות מאושרת, לממש את יכולותיה, "להשתקם"?

אחת הבעיות בספר היא שבעצם אנחנו לא באמת מצליחים להבין מה הבעיות שליבי מתמודדת אתן, למעט הקושי שלה ללכת. היא עוברת סדרה של ניתוחים: מה התוצאות שלהם? מה מצבה כיום? במה בדיוק מתבטאת נכותה?

בעיה נוספת יכולה להיראות עניין טכני גרידא, אבל הוא למעשה מהותי, כי הצורה והתוכן שלובים זה בזה: שפת הדיבור של הדמויות בלתי אפשרית. הנה כמה דוגמאות, אבל הספר כולו כתוב כך:

"אני רוצה לחזור לנשום, אני מרגישה שכדורי באולינג חוסמים לי את קנה הנשימה. הדאגה לי, לה, לאחיה, ההכרה בשבריריות החיים שנוגעת בבשר שלי, או יותר נכון תתקעקע בבשרה, הורגת אותי."

"תתקעקע בבשרה"? מי מדבר כך?

"עליך להחזיק בידיעה החמקמקה שהבריאות היא מתנה. בפיקניק האחרון ראיתי אותן מסתכלות על ליבי באופן המבקש לאסוף את הפגמים, למנות אותם, להכריז על ניצחונן".

"עליך להחזיק בידיעה"? מתחשק לקחת עיפרון ולתקן. להעביר את הכתוב לשפת דיבור אותנטית. אולי למשל: "את חייבת לזכור…" או "תזכרי תמיד ש…" ובהמשך – "ראיתי אותן מסתכלות על ליבי ומנסות לשים לב לכל הפגמים שלה, לספור אותם, ולהרגיש שהן ניצחו". משהו כזה.

במקום אחר את "אך הבנתי" לשנות ל "אבל הבנתי", המשכנע יותר כשפת דיבור.

את "זה תמיד מעורר את התלהבות הילדים" ל: "ילדים תמיד מתלהבים מזה", וכן הלאה, עוד ועוד.

ועוד: "זה משום שאני מאפשרת לך לחשוב על כך בשנית ובשלישית." לדעתי דובר עברית היה אומר: "זה כי אני נותנת לך (אולי בכל זאת מאפשרת לך) לחשוב על זה עוד פעם ועוד פעם".

בדיאלוגים לא צריך להיבהל משפת הדיבור כפי שהיא. ההקשבה לה והדיבור והתיעוד שלה, כך שתצטייר אמיתית ואותנטית, הם מרכיב חשוב בכתיבה, ואם אוזנו של הכותב רגישה לה, היא משכנעת את הקורא. לכן לא מדובר בכשל טכני גרידא.

עם זאת, חשוב לציין שלא כל הדיאלוגים מופרכים. יש גם "בא לי סטייק…", "הוא חולה עלי…", "אוקיי, לשנינו לא יזיק…", אבל יש גם, ולא בדיאלוג, "בוא כנס" – כמובן שיבוש. כי צריך להיות "היכנס", ואם בשפה דיבורית – "תיכנס".

חשוב מאוד להדגיש שיש בעברית פער בין שפה מדוברת לשפה "רשמית", שפתו של הסופר הכל‾יודע, וטקסט שכתוב היטב מבחין בו ומתעד אותו.

בעיה אחרת היא שהדמויות לא באמת מובחנות. החֲמָיוֹת מעצבנות באופן דומה. הבעלים ונשותיהם מגיבים כמעט אותו דבר. הילה וליבי בתה דומות כל כך, עד שהן יכולות כמעט להיות לא אם ובת, אלא אדם אחד.

אבל, כאמור, הספר בכל זאת מעניין בדרכו, כי הוא פותח צוהר אל הקושי שמעוררת נכות של ילד, ואל ההתמודדות עם הקושי. נראה שהכותבת מכירה את הקושי הזה מקרוב, על בשרה, או מהתמודדות של אנשים שקרובים אליה.

כתיעוד של ההתמודדות עם שיתוק מוחין יש בו ערך.

מה קורה במדינה שבה מערכת המשפט מועלת בתפקידה

"אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]' ואין עוד משפטים כמו 'משפט הקופים', אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים."

הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. "מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה" – הוא הצביע על הבניין המרשים "למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה."

עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, "למה עשה את זה בית המשפט העליון?"

"מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר."

[1] עורך דין אמריקני,  ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג  בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב"משפט הקופים" ב-1925.

רוהינטון מיסטרי, "איזון עדין": האם קבצנים הם "בני אדם רגילים"?

יש ספרים שמחכים לתורם, וכמה טוב כשהוא מגיע!

איזון עדין, ספרו השני של הסופר ההודי-קנדי רוהינטו מיסטרי, ראה אור באנגלית ב-1995, ותורגם לעברית חמש שנים אחרי כן, אבל רק עכשיו הגיע לידי.

הספר היה רב מכר עולמי, גם בעברית, ומדובר במקרה נדיר שבו המסחריות עולה בקנה אחד עם איכות. לא בכדי זכה איזון עדין בשלל פרסים, ביניהם מועמדות ברשימה הקצרה לפרס בוקר, שנה אחרי שראה אור לראשונה, והופיע ב-2014 ברשימת עשרת הספרים האסייתיים הטובים ביותר של ה"דיילי טלגרף". הוא עב-כרס, 754 עמודים בעברית (ולפיכך ארוך בהרבה באנגלית), ואי אפשר להניח אותו. הוא סוחף, מרגש ומסעיר, נוגע ללב, מכאיב, משמח ומרגיז, מסקרן ומעורר מחשבות.

הרומן מתרחש בחלקו הראשון ב-1975, בעיר גדולה בהודו. שמה אינו מוזכר, אבל אפשר להניח שמדובר בבומביי, ששמה כיום מומביי, כמו גם באפילוג, שמתרחש שמונה שנים אחרי כן.

תחילתו של הסיפור במפגש אקראי בין ארבעה: מאנק קוהלה, סטודנט צעיר, בנו של בעל מכולת בעיירה הררית קטנה ורחוקה, שהגיע לעיר הגדולה כדי להשתלם במקצוע מכניס שיאפשר לו לשוב אל ביתו ולפרנס את עצמו ואת הוריו המזדקנים; דינה דאלל, אלמנה קשת יום שמתפרנסת מעבודות תפירה, אך הולכת ומאבדת את מאור עיניה, ולכן מחפשת חייטים שכירים שיעבדו אצלה בקבלנות, ודייר משנה שישלם לה שכר דירה. היא מוצאת שני חייטים – אישוואר דארג'י ואחיינו אומפקרקאש, המכונה אום, שהגיעו גם הם מרחוק מאוד, אחרי נסיעה של יממה וחצי ברכבת, ודייר המשנה שמגיע אל ביתה הוא אותו מאנק קוהלה, שמאס במגורי הסטודנטים הסמוכים לאוניברסיטה.

כשמאנק, אישוואר ואום יורדים מהרכבת הם מגלים ששלושתם מחפשים את אותה כתובת: ביתה של דינה, שם ישתקעו במשך כשנה ויחוו תלאות ושמחות שישנו את חיי שלושתם.

לא רק ההיכרות ביניהם היא זאת שמשנה להם את החיים, כי לא הכול קשור בהם, בהחלטותיהם ובמעשיהם: המציאות החיצונית, ההיסטוריה, היא זאת שמתערבת להם בחיים בברוטליות שלא תשוער.

הימים הם ימי שלטונה של ראשת ממשלה שאינה מוזכרת בשמה, אבל ברור לגמרי שמדובר באינדירה גנדי. היא הנהיגה "שלטון חירום" שמטרתו כפולה: לצמצם את הילודה, כדי להקטין את האוכלוסיה, ו"לייפות" את הערים. לצורך כך מאלצים גברים ונשים לעבור עיקור, תחילה בשכנועים, ואחרי זמן מה פשוט חוטפים אותם מהרחוב. וכדי לשפר את חזותן של הערים – הורסים את שכונות העוני שבהן עלובי החיים מוצאים לעצמם מחסה בתוך מבנים מאולתרים מדיקטים וקרטון. השלטונות מתעללים בעניים מחוסרי ההגנה בשיטות ובאופנים שלא יאומנו ולא יתוארו. רוהינטון מיסטרי מתעד הכול בפרטי פרטים מסמרי שיער.

אחד העניינים שהרומן עוסק בהם הוא סוגיית הקסטות בהודו. לעומת תושבי העיר, שעניין הקסטות רחוק וזר להם, מוצאם של אישוואר ואום מסביבה שבה הקסטות שולטות בחיי התושבים. מיסטרי מתאר את אורח החיים המזעזע שבו אנשים שנולדו לקסטה נמוכה נשלטים, מופלים, מושפלים, אפילו נרצחים באכזריות לא נתפסת, וכל קסטה משפילה את זאת שמתחתיה: "החדשות שהחמיץ בחודשים האחרונים [..] היו מאותו סוג ששמע דוקהי ערב אחרי ערב בילדותו ; ורק השמות היו שונים, סיטָא הלכה בצד הרחוב של בני הקסטה העליונה ונרגמה בשל כך באבנים, אם כי לא למוות – מטר האבנים נפסק עם הדם הראשון. מזלו של גַמְבְּהִיר, לעומת זאת, שפר פחות; עופרת מותכת נוצקה אל תוך אוזניו כי הוא הרהיב להימצא בטווח שמיעה של המקדש בעיצומה של תפילה. דַיארָאם, שמשך את ידיו מההסכם שהיה לו עם בעל אחוזה לחרוש את שדהו, אולץ לאכול את צואתו של בעל האחוזה בכיכר הכפר. דְהִירָאג' ניסה לשאת ולתת מראש עם פנדיט גְהַנְשְׁיַאם על השכר שיקבל בעד קיצוץ עצים, במקום להסתפק במקלות המעטים שיכול לצפות לקבל בסוף היום; הפנדיט התרגז, האשים את דהיראג' בהרעלת הפרות וציווה לתלותו," וכן הלאה. עם זאת, יש מי שמנסים להיאבק בתופעה: מכנים אותה "מחלה" ומציינים את דבריו של מהטמה גנדי שטען כי "רעיון טומאתם של בני אדם מרעיל את ההינדואיזם כמו שֶׁטִּיפַּת ארסן מרעילה חלב".

אחד הקטעים החזקים ביותר בספר מתאר עצרת המונים שאליה נחטפו עשרות אלפי אנשים ישר מהרחוב, כדי שישמשו קהל. ראש הממשלה מופיעה בפניהם, והם מצווים רק בשני דברים: למחוא כפיים על פי סימן, ולהישאר במקומם, לא ללכת משם. את מחאתם האילמת הם מבטאים בשיחות שבהן הן לועגים להצגה שמתרחשת לנגד עיניהם, או שהם משחקים בקלפים, אמהות שרות לתינוקות שלהן, אף אחד לא מתעניין בראש הממשלה שהגיעה למקום במסוק, מנותקת לחלוטין מבני העם שאותם היא מתיימרת להנהיג.

כך למשל האספה מתקיימת בשיא החום, "כי האסטרולוג של ראש הממשלה מיפה את גופי השמים ובחר את השעה". העצרת מתחילה כאשר "בשעה שתים־עשרה נהמו השמים ועשרים וחמישה אלף ראשים נישאו מעלה. מסוק חג שלוש פעמים סביב השדה, ואחר כך החל לרדת לנחיתה מאחורי הבמה.

דקות אחדות לאחר מכן עלתה ראש הממשלה, בסארי לבן, לבמה, מלווה במישהו במכנסי קורטה לבנים ובכומתת גנדי. שמונה־עשר הנכבדים עיטרו כל אחד בתורו בזר את מנהיגתם, קדו ונגעו בבהונותיה. נכבד אחד עלה על כל השאר בכך שהשתטח אפיים ארצה לפניה, הוא אמר כי יישאר כך כעפר לרגליה, עד שתסלח לו.

ראש הממשלה היתה נבוכה, אף שאיש לא יכול לראות את מבע התמיהה שלה בגלל שמונה־עשר הזרים שבלעו את פניה. אחד מעוזריה הזכיר לה איזה גילוי קטן של חוסר נאמנות מצדו של האיש. 'מדאמג'י, הוא מביע חרטה, הוא אומר שהוא מצטער, בכל לבו.'

המיקרופונים החיים דאגו שהקהל צרוב השמש יוכל לפחות ליהנות ממופע הליצנים שעל הבמה. 'כן, בסדר,' היא אמרה בחוסר סבלנות. 'עכשיו קום ותפסיק לעשות מעצמך צחוק.' האיש הנזוף קפץ על רגליו כמו מתעמל שמשלים תרגיל של סלטה באוויר.

'אתם רואים?' אמר ראג'ראם. 'אמרתי לכם שזה יהיה יום בקרקס יש לנו ליצנים, קופים, אקרובטים, הכול.'

כשתם מסע החנופה המפוברקת, העיפה ראש הממשלה בזה אחר זה את זריה לקהל. היושבים בשורות האח"מים והנכבדים הריעו בפראות למחווה המופלאה הזאת.

'גם אביה עשה את זה כשהיה ראש הממשלה,' אמר אישוואר.

'כן,' אמר ראג'ראם. 'ראיתי את זה פעם, אבל כשהוא עשה את זה הוא נראה צנוע.'

'היא נראית כאילו היא זורקת עלינו זבל,' אמר אום.

ראג'ראם צחק. 'זאת המומחיות של הפוליטיקאי, לא?'

חבר הפרלמנט האזורי פתח בדברי הברכה, והודה לראש הממשלה על הכבוד שחלקה לאזור העני והלא־ראוי הזה.

"הקהל הזה קטן," הוא אמר והניף את ידו להצביע על ההמון השבוי של עשרים וחמישה אלף איש, "אבל הוא קהל קטן ואוהד, שיש בלבו אהבה גדולה אל ראש הממשלה שעשתה רבות כל כך לשיפור חיינו".

וכך זה נמשך, אירוניה נוקבת ומזעזעת.

לאורך כל הרומן מודגש הפער העצום שיש בין בני האדם פשוטים לבין הציניות הברוטלית של השלטונות ושל מי שמייצגים אותם. אנשים דואגים זה לזה, וגם ברגעי מצוקה איומים, הם חומלים על מי שסובל, על מי שקשה לו, וזאת על רקע הזוועות שמחוללים המנהיגים. אדישותם הצינית והנצלנית של אלה בולטת עוד יותר על רקע האחווה וההומניות של אנשים פרטיים, שרואים את האחר (ולא רק את בני האדם הסובלים לידם, אלא גם את חתולי הרחוב!), ומוכנים לחלוק עם זולתם את פת לחמם האחרונה, ולסייע לאחרים בכל דרך אפשרית.

מעולם לא ביקרתי בהודו, אבל חברה סיפרה לי על מה שחשה שם: תיירים רבים, כך אמרה, מחפשים את "הודו האותנטית", זאת שאפשר לראות בה עוני "אמיתי" (ומזעזע ומחפיר). "ואז," כך סיפרה, "עומדים התיירים בבזאר ובוחרים לעצמם צעיף משי, כשמאחוריהם זוחלים בתוך צואה אנשים קטועי אברים".

אל האנשים הללו, הקבצנים קטועי האברים, מתקרב רוהיסטון מיסטרי בכתיבתו, ומספר לנו עליהם: אלה אינם אלמונים עלובי נפש, "נוף לתיירים", אלא בני אדם רגישים, כאלה שיודעים לאהוב, להעניק מעצמם, להתלוצץ על מר גורלם, כי מה עוד נותר להם לעשות? ולא, בניגוד למה שנהוג לחשוב במערב, הם בכלל לא שמחים בחלקם, בכלל לא מאושרים בתוך הסחי והייאוש שהוא מנת חלקם בחיים היחידים שיש לכל אחד מאתנו, כאן, בעולם הזה. הם מתמודדים כמיטב יכולתם, ויודעים להיות ביקורתיים כלפי המציאות שנכפתה עליהם. הם משתדלים כדברי אחד מהם "לשמור על איזון עדין בין תקווה לייאוש".

"תתפלאו כמה קבצנים הם כמו אנשים רגילים", אומרת אחת הדמויות ברומן. אכן.

דינה דלאל, אחת מארבע הדמויות הראשיות בסיפור, שקועה לאורכו ביצירה של שמיכת טלאים. היא משתמשת בשאריות הבדים המשמשים לשמלות שמזמינים אצלה, ומחברת אותם, ריבוע אל ריבוע. לקראת סופו של הרומן אחד מידידיה מגיע לתובנה שלפיה יש כלל אחד שצריך לזכור: "השמיכה כולה חשובה יותר מכל ריבוע יחיד".

הרומן כולו עשוי גם הוא כמעשה טלאים: סיפורים שונים, מההווה ומהעבר, שמצטרפים זה לזה כמעשה פלאים במכלול מרהיב עין ויקר ללב. בסופו התוכנית הכוללת מתבררת לקורא, ומשאירה אותו עצור נשימה.


צילה אלעזר תרגמה את הספר מאנגלית. התרגום נקרא בטבעיות, ויש לברך על החלטתה להותיר לאורכו מילים ומונחים רבים, שאינם מבוארים. אין ברומן אף הערת שוליים, ושום פירוש מיותר. את הכול אפשר להבין מההקשר, והמילים ה"זרות" הרבות מוסיפות נופך הודי, כפי שהוא מופיע גם בשפת המקור, שבה נכתב הספר.

תום הדני נוה, "אבא מחזיק תינוק": היריון, לידה, קיום

שמו של השיר הראשון בקובץ אבא מחזיק תינוק, "אַהֲבָּא", ושתי השורות הראשונות הפותחות אותו, מעידים על תכניו של הקובץ כולו: "התינוק ישן, / אביו כותב לו".

מדובר בשירי אבהות מלאי עדנה ורוך, שבהם פוגש הדובר את אבהותו, את הרגעים הזעירים שמצטברים זה לזה ויוצרים ביחד את החוויה ההורית; שירים שאנחנו רגילים לקרוא אותם כשהם מגיעים מתוך הוויה נשית ואימהית, אבל האבהות החדשה, הרגישה, המעורבת, מוכיחה לנו שגם גברים חווים במלוא העוצמה, בנפש ובגוף, את התהליך המופלא של היווצרות חיים חדשים, ושל ההתאהבות ברך הנולד, התינוק שמשנה את כל אחד מהוריו לעד.

הדני נוה כותב באופן שנוגע ללב על רגעי החרדה הבלתי נמנעים הנצמדים אל ההורות, מהרגע שהתינוק מודיע על קיומו החדש בעולם: האב "מחבר תפילה המזכירה מה קורה / למי ששוכח תפילה אחרת". כותב על נס היווצרות התודעה החדשה שבאה לעולם: "אדם שכוב על גבו / מניע את ידיו / ולא תופס שהן שלו". כותב על חוויית ההיריון מנקודת המבט של המתבונן מהצד, שאינו עומד מנגד אלא הוא שותף למעשה הבריאה: "את מתעוררת אלי כאל תינוק / בתוכך / העולם חוזר אל מים". על צמיחתו של העובר, כסדרה של ערכים במילון: "ערכים צצים בתוכו: / בעיטה: נ', דרכו של עובר / להבדיל עצמו מאמו / כשעוד אי אפשר להעלות על הדעת / הבדל."

גם המציאות החיצונית, זאת של הקיום הישראלי, כבר מתערבת בחוויה: "יום זיכרון / טקס הקראת שמות הנופלים. // מחפש שם לתינוק".

איך נתפסת הלידה מנקודת המבט של העד המעורב, אביו של היילוד? הוא פונה אל בנו ומספר לו "על טביעה של מי שלא ידע שטָבַע" ועל האֵם ש"מצילה אותך מהטביעה", וחש אתו, באחד השירים היפים בקובץ, את הטראומה של הלידה:

אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַטוֹבָה שֶׁבָּאֲפֵלות
כְּצֵל נִתָּק מְצֵּל.
צִירֵי הַלֵּדָה טֶרֶם נִרְגְעוּ בְּךְ.
אַתָּה קְפִיץ
שָׁלֹא יִתְכַּוֵּץ עוֹד
אֶל צוּרָתוֹ הָרִאשׁוֹנִית
וּלְפִי שָׁעָה,
עוֹד רוֹעֵד בְּשֶׁל כָּךְ.

האב שזה עתה נוצר מביט בבנו ומספר לו: "למדת לבכות בשפת אמך", והנה התינוק כבר כאן, עם הוריו, חולק אתם את חייו, "משתחל אל מקומך / ברווח שבין זיק ברק / לרעם",  ורואה כיצד חלים על התינוק "מהרגע הראשון" "חוקי המקום".

ומכאן מלקט הדובר את רגעי הקסם של ההורות: "אתה רדום על כתף, / כובד משקלך כעומק שנתך"; הוא מחזיק את הפעוט ומתאר את הסימביוזה ההורית: חש "בטוח שהוא נגמר במקום שבו הוא מתחיל / כאילו יש קו מפריד / בין ציפת-פרי לקליפה".

אנחנו מלווים את האב בעשייה הנלווית לגידולו של תינוק. למשל, "מי קופץ באמצע הלילה // אבא מרדים תינוק / קלים כרוח הם קופצים בַּמקום / על כדור התעמלות / מעל כדור העולם", והנה, גם רגע קטן ופרטי מצטרף אל תחושה רחבה, קוסמית: הכדור הקטן אינו מנותק מכדור הארץ, ו"כשהם נוחתים / האדמה דרוכה לקראתם". אנחנו פוסעים עם שניהם "בשדרת הפיקוס" שם "פנס רחוב מוסט בדרכו אל העין", מנסים לעזור לו להרדים את התינוק: "להפיל עליך שינה", ואיזה תיאור שהוא גם דימוי מתוק ורך: "פרי פצוע מבשיל למתיקות טרם זמנו / ונופל מהעץ, אני מחזק אחיזתי / אתה שומט את המוצץ".

שלושת שערי הספר מחולקים בסימון גרפי שיוצר אפקט מקסים:

הראשון: בסוגריים

השני:

נולדת

 השלישי:

.png

הם מסמנים את שלושת השלבים: את ההיריון, הלידה, ואת קיומו של הכוכבון החדש שהגיע לעולם.

הספר כולו נוגע ללב.

קונסטנדינוס קוואפיס, "מחכים לברברים"

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

תרגום: יורם ברונובסקי

אצל בקט דידי (ולדימיר) וגוגו (אסטרגון), מחכים לגודו. גודו? מה פירוש? גוד קטן? ואולי היפוך של המילה dog  כפי שהיו מי שהציעו (אבל הרי המחזה נכתב במקור בצרפתית)? האם גודו יגיע? אולי אנחנו צריכים להתחרט ולהכות על חטא? תוהה ולדימיר. אבל על מה, שואל אותו אסטרגון, "על כך שנולדנו?" 

דידי וגוגו מנסים "להעביר את הזמן". למשל – במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ'רלי צ'פלין.

הם מתפלספים: "אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים", אומר אסטרגון, ומוסיף, "או כמעט – " וולדימיר משיב לו: "אז? אז מה נעשה?" "בוא לא נעשה כלום," משיב לו חברו, "זה יותר בטוח." וולדימיר משיב: "בוא נחכה ונראה מה הוא אומר." "מי?" "גודו". וכך שוב ושוב, כמו בשיר מעגלי בלי קצה ובלי סוף, שכן הם התחברו  זה לזה, חוזרים דידי וגוגו אל העיקר: גודו, ששמו מתחיל בהברה של שם החיבה של אחד מהם, ומסתיים בתחילת הצליל של האחר. 

"אישית אני אפילו לא יודע אם אזהה אותו אם אראה אותו", אומר אסטרגון, בעצם, במשפט שמנוסח כתנאי בטל, באנגלית: "personally I wouldn't even know him if I saw him"', לכן: "אילו ראיתי אותו". תנאי בטל דומה למי שמפנטז על אפשרות לא קיימת. כשלימדתי אנגלית הדוגמה לתנאי בטל הייתה ציטוט מפיו של אדם שלא קנה כרטיס פיס, ובכל זאת מפנטז על מה היה עושה אילו זכה, ובעצם מדבר על אפשרות לא אפשרית.  

המונח "מחכים לגודו" נהפך למושג שמביע חוסר תוחלת: ציפייה למה שלעולם לא יתגשם. 

בספר משלי פרק י"ג פסוק י"ב " כתוב כי "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה, מַחֲלָה-לֵב". למיטב הבנתי אומר הפסוק שציפייה ממושכת מדי מחליאה את האדם. מעניינת הסתירה עם עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח, שלפיה "מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי." כלומר, היהדות, אליבא דלייבוביץ, דוגלת דווקא בעצם הציפייה. כמו דידי וגוגו, שמחכים לנצח לגודו. כמו גם הדוברים בשירו של קוואפיס, אשר "מחכים לברברים".

ציפייתם בשיר שלפנינו מעניקה לכאורה פשר לחייהם. בזכותה הכול נאספים בכיכר העיר. אבל כאן, בשיר של קוואפיס, הציפייה לברברים משתקת. בגללה לא מחוקקים חוקים. בגללה טובי הנואמים השתתקו. בגללה הכול עסוקים רק בעטיית מחלצות, שאמורות להרשים את הברברים, כשיבואו. ועוד יום חולף בלי תכלית, כי שוב הם לא הגיעו, אותם ברברים. 

הבחירה דווקא במילה "ברברים" היא כמובן עצם העניין. על פי מילון רב מילים: בַּרְבָּרִי הוא "כינוי לאדם פרימיטיבי וחסר תרבות המתנהג בצורה גסה, פראית ולעיתים אכזרית". מה בכלל ידוע לנו עליהם, במסגרת של השיר? רק שנאומים נאים משעממים אותם, ושפאר והדר חיצוניים מרשימים אותם מאוד. 

ומה עוד? 

שאולי בעצם אינם קיימים בכלל. 

אז אולי הברברים הם בכלל אנחנו? אלה שנאספים כדי להתפעל מגינונים חיצוניים? אלה שוויתרו על התוכן, לטובת מראית עין? אלה שמעדיפים להעביר את ימיהם בבטלנות ובחוסר מעש, שמוותרים למחוקקים, שאינם ממלאים את תפקידם?

בלילה תיפול עלינו שוב המבוכה. נגלה שעוד יום עבר בלי תכלית. אנחנו לא מחכים למשיח. אנחנו מחכים לברברים, ואפילו הם לא יביאו לעולם. 

נטפליקס: "סיפוריו של דור – עם האפיפיור פרנציסקוס": כדאי מאוד לצפות!

ארבעת הפרקים בסדרה הדוקומנטרית שלפנינו, סדרה שהגיעה למסך בסוף דצמבר 2021, מעניקים חווית צפייה מיוחדת במינה. במיוחד, כנראה, לבני "הגיל השלישי", בני 70 ומעלה, כמו כל המרואיינים בסדרה, ובראשם האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס, אבל דומני שלא רק זקנים יכולים ליהנות ממנה מאוד. 

את דמותו של האפיפיור כבר זכינו לראות ולחבב בסדרה אחרת של נטפליקס, "האפיפיורים", אבל שם היטיב לגלם אותו שחקן, ואילו בסדרה שלפנינו מופיע האיש עצמו, מתראיין, מדבר, ומפיץ סביבו אור נגוהות.

אין לי, כמובן, שום קשר לקתוליות בפרט או לדת כלשהי בכלל. אני אתאיסטית גמורה, ואין בי אף שמץ של אמונה דתית. אולי דווקא משום כך יכולתי להתפעל כל כך מדבריו של האפיפיור ומאישיותו הקורנת, כמו גם משאר המשתתפים בסדרה, שכל אחד מהם אדם זוהר, מרשים, ומעורר השראה.

כל אחד מפרקי הסדרה נפתח בריאיון עם האפיפיור. עצם העניין מעורר השתאות: האפיפיור מוכן להתראיין לסדרה בערוץ פופולרי-להמונים, נטפליקס? מוכן לספר משהו על עצמו, על ילדותו, על חוויות שעבר? והנה, ברור שאינו עושה זאת מתוך נרקיסיזם או הבלטה עצמית, אלא כדי למסור לכל אחד מאתנו פיסה קטנה מתוך השקפת העולם ההומניסטית כל כך שלו. קשה להאמין שמדובר במי שעומד בראש הכנסייה הידועה בשמרנותה הריאקציונית.

המראיינים לא עימתו אותו אמנם עם שאלות פרובוקטיביות, למשל – עמדתו לגבי גייז (אם כי גם בעניין זה הפתיע בעבר כאשר הכריז, בסרט דוקומנטרי אחר, Francesco, שנעשה על חייו, כי "גם גייז וטרנסג'נדרים הם ילדיו של אלוהים, אהובים על-ידיו וראויים לליווי של הכנסייה"), או עם סוגיית הגירושים שהכנסייה הקתולית לא מאפשרת, אבל גם בלי לעסוק בעניינים הללו, האנושיות וההומניות של האפיפיור משתקפים מכל מה שהוא אומר, מהבעות פניו החביבות, מעמדתו הצנועה, ובעיקר מהחוכמה הרבה שנגלית מכל מה שהוא אומר. לא פעם התעורר בנו, זוג הצופים בסדרה, רצון לא רק להחליף מבטים נרגשים, אלא לעצור את הסרט ולרשום לפנינו דברים שנאמרו בו, כדי לזכור אותם.

הסדרה נפתחת בהמלצה של האפיפיור: לטובת עתידה של האנושות צעירים צריכים להרבות בשיחה עם זקנים. וזה בעצם מה שקורה בה לאורכה: המראיינים פוגשים אנשים מבוגרים שונים, מארצות שונות, שעיסוקיהם וסיפורי החיים שלהם שונים, וכל אחד מהם מלמד אותנו משהו על עצמנו.

אחת המרואיינות היא, למשל, הפרימתולוגית הידועה ג'יין גודול, שהחלה את הקריירה שלה ב-1960 כחוקרת שימפנזים בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה. גודול מתראיינת בפרק המוקדש כולו ל"אהבה", והיא מספרת איך גישתה לחקר בעלי חיים הפכה על פיה את כל התפיסות לגבי חיות הקשר שלהן עם בני האדם. גודול מספרת איך אחרי שעקבה במשך שנתיים אחרי השימפנזים בפארק, ויצרה אתם קשר רגשי: זיקה של שני סובייקטים, ולא של חוקרת ואובייקט, "נודע" לה שעולם המדע פוסל מכול וכול את שיטותיה. עליה, כך נאמר לה, להימנע מאמפתיה והזדהות עם החיות שהיא חוקרת. גודול התעלמה מהעמדה המקובלת, המשיכה במחקר שבו התקרבה אל השימפנזים ואהבה אותם. כיום אין מי שלא מכיר בתרומתה העצומה להבנתם של פרימטים, ואין מי שמתכחש להישיגיה ולשינוי העצום שגישתה חוללה. 

של דור ג'יין גודול

מרואיינים אחרים בפרק על "אהבה" הם בני זוג מבוגרים מאוד מארגנטינה, שבגיל מופלג החליטו ללמוד ביחד לרקוד טנגו. המראה שלהם רוקדים צמודים לחי אל לחי, בתנועות הרמוניות ומתואמות, יפה להפליא.

מרואיינת אחרת היא אישה ארגנטינאית שבתה ההרה נחטפה ונרצחה בתקופת שלטון החונטה הצבאית הידועה לשמצה. המרואיינת הייתה אחת המארגנות של קבוצת הנשים שנקראו "אמהות פלאסה דה מאז'ו": אלה שהפגינו, בניגוד להוראות המשטרה, מול משכן נשיאי ארגנטינה, במחאה על כך שהבנות והבנים שלהן הועלמו. היא מספרת כיצד הביאו אל פתח ביתה את הגופה של בתה שנרצחה, ועל המאבק שניהלה כדי לגלות את עקבותיו של הנכד שנולד ונמסר מיד לאימוץ, מן הסתם במשפחה של תומכי השלטון. האם תזכה לפגוש את הנכד? להתאחד אתו? 

של דור הנשים המפגינות אמהות פלאסה דה מאז'ו

שלושת הפרקים הבאים עוסקים ב"חלומות", "מאבקים", ו"עבודה". בכל אחד מהם מתראיין גם במאי הקולנוע הנודע מרטין סקורסזי, שהיה בעת הריאיון בן 79. בהתאם להמלצתו של האפיפיור, מראיינת אותו בתו בת העשרים ושתיים: צעירה וזקן. האפיפיור אף משבח את סקורסזי, ואומר כי אף על פי שסרטיו מצויינים, הוא ראוי להערכה בעיקר ובראש ובראשונה בשל אהבתו הרבה לאשתו הנוכחית, ומספר כי כשסקורסזי ביקר אצלו הוא ביקש ממנו רק שיברך את אשתו החולה.

של דור אישה זקנה צונחת צניחה חופשית

אהה, אנחנו נדרכים ותוהים: האפיפיור מכיר את סרטיו של סקורסזי? מעריך אותם? האם צפה ב"נהג מונית", סרט על ניו יורק של שנות השבעים, עיר מטונפת, מלאה בזנות, הומלסים וסחר בסמים, וחיבב אותו? ראה את "אליס לא גרה כאן יותר" והזדהה עם האלמנה המורעבת, שמתפתה לקשר מיני עקר? מכיר את "פסגת הפחד", העוסק באונס? העריך את "רוצחי פרח הירח" – דרמת פשע? 

מעניין! אבל זהו אותו אפיפיור שמשיב בחיוך ביישני שכן, הוא אהב לרקוד טנגו, וגם נהג לעשות זאת. האפיפיור שמספר בהערכה רבה על המיילדת שלו "שהייתה האישה הראשונה שהחזיקה אותי", על סבתו, שלא החמיצה אף הזדמנות לפתוח בפניו סוגיות שיפתחו אותו, את דמיונו והשכלתו, על אביו ששלח אותו באחת החופשות הארוכות הראשונות שלו מבית הספר לעבוד בבית חרושת, לנקות את הרצפות, ולימד אותו להרגיש את הגאווה המקצועית שיש לאדם עובד, ועוד כהנה וכהנה אמירות וזיכרונות מרגשים.

כדאי מאוד לצפות בסדרה. היא נהדרת. 

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני  האמנתי.

יולי נובק, "מי את בכלל": ומי אני?

מצד אחד, קל לקרוא את הספר של יולי נובק: הוא ידידותי, סיפורי ואישי, אין בו סבטקסט נסתר שיש לדלות ולפענח, כי אין צורך בסבטקסט כזה: הדברים נאמרים במפורש, וזאת גם כאשר המסקנות הנובעות ממחשבותיה של נובק מגיעות אחרי אנלוגיות מסוגים שונים. למשל – הדימוי של לבה שגועשת במעמקי כדור הארץ, או תיאור ההרפתקה הימית שבה איימו גלים ענקיים מול חוף בפורטוגל להטביע את הכותבת. בתום התיאור נובק מסבירה את ההשוואות שאליהן התכוונה, מראה את משמעויותיהן, ומנסחת את מחשבותיה בבהירות וברהיטות.

מצד שני, קשה מאוד לקרוא את הספר, וזאת מכיוון שהוא מנסה לערער את אבני היסוד הבסיסיות ביותר שעליהן ניצבות רגלי כישראלית וציונית, שהרי גם אני, כמו יולי נובק, נולדתי כאן. גם אני גדלתי על הידיעה שיש לנו – פליטים מדור ראשון, שני או שלישי, מארצות ערב או צאצאים של ניצולי שואה – זכות שתהיה לנו מדינה. גם אני (וילדי, נכדי, וכל בני הזוג שהיו לי), שירתתי בצה"ל, וגם אני מרגישה ישראלית לא רק כעובדה ביוגרפית, כי נולדתי כאן, אלא מתוך האמונה בזכות קיומה של מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית".

הנה, אמרתי כאן במפורש ובגלוי דברים שחלק מידידיי ישטמו ויבוזו לי עליהם, ואחרים יראו בהם את המובן מאליו.

אבל יולי נובק עשתה מסע ארוך, פנימי וחיצוני, שעורר אותה להטיל ספקות. לשאול שאלות קשות. ולהגיע למסקנות קשות עד בלתי אפשריות, מבחינתי.

"הלוואי," מייחלת נובק לקראת סוף הספר, "שבגיל חמש־עשרה או עשרים או שלושים היתה באה אלי מישהי ומציעה לי – בחמלה, בלי שיפוט, לשאול את עצמי מה אני יותר, בת־אדם או ישראלית או יהודייה או פלסטינית? ומה עוד אני יכולה להיות?" (היא מייחלת גם לכך שמישהי הייתה שואלת אותה אז "מה היא מעדיפה: גברים או נשים": שאלה שהייתה פוטרת אותה אולי משנים רבות של סבל, כי הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לזהות את האמת על עצמה: שהיא לסבית).

עם התשובות שהיא מגיעה אליהן קשה מאוד להתמודד.

יולי נובק שימשה חמש שנים כמנכל"ית ארגון "שוברים שתיקה". היא מתארת כיצד לא ראתה סתירה בין פעילותה בארגון, שמטרתו להביא עדויות של לוחמי צה"ל על התנהגות פסולה של חיילים (כאלה שביצעו בעצמם או שהיו עדים לה), לבין תפיסת העולם הציונית שלה. אדרבא, פעילותה נגד עוולות הכיבוש, שמתבטאות במעשיהם הלא מוסריים של חיילינו, נועדו בעיניה לתקן את ההיגיינה הציבורית של המדינה שלנו. עוולות הכיבוש, כלומר – כל המקומות שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים, ושבהם חיילים מתחככים עם אוכלוסיה אזרחית, מה שגורם בהכרח להתנהגויות נפשעות.

גם בימים שהייתה פעילה מאוד בארגון "שוברים שתיקה" לא עלה בדעתה שפעילותה נוגדת את עצם הקיום של מדינת ישראל, ואף לרגע לא ראתה בעצמה בוגדת, כפי שניסו לצייר אותה מתנגדי הארגון.

נובק מתארת משברים וזעזועים חמורים מאוד שחוותה, ביחד עם חבריה, כשהתברר להם שלארגונם חדרו "מרגלים" ופובוקטורים (אחד מהם היה אורן חזן, מי שנבחר כעבור זמן מה לכנסת) וניסו "להפיל בפח" את "שוברים שתיקה" בכך  שהזינו את הפעילים בסודות צבאיים לכאורה, רק כדי שיפרסמו אותם, ובכך יוכיחו שהם הם בוגדים. "מרגלים" אחרים התחזו לפעילי הארגון והשתלבו בפעילותו, כדי לדווח עליו למתנגדים. תיאור הבגידה של מי שנחשבו כחברים קרובים פשוט מחריד.

אבל עיקרו של המשבר שעבר על נובק לא החל אז, אלא אחרי שפרשה מהארגון, ונסעה לאיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד, ולבסוף – לדרום אפריקה. דווקא שם, במקום הנודע כל כך לשמצה בשל מדיניות האפרטהייד שהייתה נהוגה בו, חוותה נובק כמה הארות מבעיתות.

האם יש דמיון בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הגזענית והמפלה, שגם כיום, כמעט שלושה עשורים אחרי שמדיניות האפרטהייד הסתיימה לכאורה באופן רשמי, אפשר עדיין לחוש בקיומה?

האם הבעיה האמיתית אינה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא מעצם קיומה של מדינה שבבסיסה מתקיימת אפליה? חוק השבות, "מיהו יהודי", מהגרי עבודה שנזרקים מכאן באכזריות אחרי שגמרנו לנצל את עבודתם הזולה?

נובק מספרת על ההיסטוריה של האפריקאנרים, התושבים הלבנים ילידי אפריקה שהגיעו לדרום אפריקה מהולנד עוד במאה ה-17, כפי שסיפרו לה במפגשים שונים שהיו לה שם. האפריקאנרים הללו, אלה שהמציאו את מדיניות  האפרטהייד, סיפרו לה על עברם, על "מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המערב" שאותם הקימו האנגלים במהלך מלחמת הבורים, (שנים רבות לפני הנאצים), וזה "הסיפור המשפחתי והלאומי שלהם, של האפריקאנרים, וזה הכאב הגדול שהם מעבירים מאז בין הדורות, כבר יותר ממאה שנים". סיפרו לה על כפרים שהאנגלים שרפו, על הרג המוני, הרעבה ופחד. (על אכזריותם של האנגלים במלחמת הבורים קראתי בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינקדקוויסט, וידעתי כמובן על הטבח שעשו האנגלים באפריקנים, אבל לא ידעתי שהאכזריות הברוטלית כוּונה גם נגד האפריקאנרים). הסבירו לה שהם פשוט פוחדים, שמא אם הם "לא ישלטו במרחב בכוח הזרוע, אם לא יהיה 'אפרטהייד' שיבטיח להם יתרון – פוליטי כלכלי וצבאי – אז האנשים השחורים יעלו עליהם, יזרקו אותם לאוקיינוס. הפחד הוא מה שאיפשר למחלה להתפשט, לשלוח גרורות מתוחכמות אל כל תחומי החיים".

ההשוואה כמובן מובנת מאליה: גם בנו שולט הפחד. גם אנחנו משוכנעים שרק בכוח הזרוע נוכל לשרוד. גם אנחנו "כאלה".

האם כל אלה יכולים להצדיק את הזוועות של האפרטהייד? כמובן שלא!

האם ההיסטוריה שלנו מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל?

אבל לא. אני מסרבת! אני לא מוכנה "ללכת" עם קו המחשבה ההגיוני לכאורה, שעל פיו אני בת דמותם של האפריקאנרים, אלה שעד היום, כך היא מתארת, מדברים על diversity – כלומר, על כך שיש מקומות לא הומוגניים, כלומר, כאלה שיש בהם גם אנשים "צבעוניים" או "שחורים" או "הודים".

(ברגע מסוים, כשאחת הידידות החדשות של נובק מסבירה לה שהיא "צבעונית" ונובק מופתעת, כי אי אפשר בכלל להבחין בכך, נזכרתי בספר חוצה את הקו של נלה לרסן, שם מתוארים חייהן של נשים בארצות הברית שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו).

תיאור הכינוס של אפריקאנרים כאלה, חמושים, מצוידים בכובע המצחייה של דונלד טראמפ, אנשי האלט רייט, מבחיל. והמסקנה שלפיה עלי לשאול את עצמי "מי אני?" ולהבין שאם אני ציונית אני "כזאת" מזעזעת ומקוממת.

האם הבחירה "בין להיות ישראלית ולהיות בת אדם", היא בינרית? אם כך אז לא כך, וזהו זה?

אין ספק בלבי: הנזקים שגורם הכיבוש, השליטה על עם אחר, נטול זכויות, מכרסמים בתשתית המוסרית של קיומנו. די אם נחשוב על מקרה אחד שעלה אמש (12.1.2022)  לכותרות: "עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג'לג'ליא מצפון לרמאללה, נמצא לפנות בוקר מת אחרי שנעצר על ידי כוח צה"ל למשך כמה שעות"; או אם נצפה בשמחתם של תושבי עזה שזכו סוף סוף לפני כמה ימים לקבל תעודות זהות (איך ייתכן שזכות כל כך בסיסית ניטלה מהם עד כה?) כדי להבין עד כמה רבה הפגיעה. לא רק בפלסטינים. גם בנו. ואלה כמובן רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור פשעים ועוולות.

אני מתעבת את כל הזוועות הללו, שנעשות בשמי.

ובכל זאת, אני לא מוכנה להתכחש לזכות הקיום של מדינת ישראל.

בחיפוש אחרי התשובה לשאלה "מי את בכלל?", יולי נובק לוקחת אותנו למסע אישי, מציבה בפנינו מראה שמציגה מציאות שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להתעלם ממנה ומאלצת אותנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה. אני סוגרת את הספר בסערת נפש וכאב גדול. את הדיסוננס הקוגנטיבי שנובק יצרה אמשיך להשתדל ליישב באופן שאינו פוסל את קיומה של המדינה.

איימי סוטר קלארק, "נערה, 11": הפוגה מהמציאות

בתוך תחושת הכאוס הבריאותי הסוער סביבנו, ובצל המשפט החוזר של זדורוב שצדקתו תצא אולי סוף סוף לאור (ואולי לא?), נעים לקחת הפוגה מסוימת מהמציאות, גם אם היא קצרה, גם אם היא סתם מפלט, אסקפיזם לשמו, ולקרוא ספר כמו זה שלפנינו, נערה, 11, ספר מתח שסופו הטוב מובטח, על פי חוקי הז'אנר שהוא מציית להם. 

ולא שאין בסיפור שלפנינו יומרה להיות לא רק בידור לשעות הפנאי. נערה, 11 נושא בחובו גם מעין דגל חברתי זוטא, שכן יש בו, אם מתעמקים מעט מתחת לפני השטח, אמירה נוקבת: נשים צריכות להיזהר מגברים שמתיימרים לאהוב אותן, אבל מרשים לעצמם להיות שתלטנים מדי. אישה צריכה לשים לב לאיתותי האזהרה הראשונים שמרמזים על שתלטנות כזאת: את עלולה לגלות שגבר שמעז להעיר לך שהבגד שלבשת הוא "קצת יותר מדי"  עלול להפוך במרוצת הזמן לבן זוג אלים ומסוכן. אפילו לרוצח סדרתי. 

עוד מנסה הסיפור שלפנינו להראות לנו כיצד עוול מתמשך שנגרם בילדות עלול  לעוות את הנפש ולהוליד קווים רצחניים באישיותו של הקורבן של אותו עוול.

המתח בספר נבנה כיאות, ועם זאת אין בו אימה רבה מדי ובלתי נסבלת. בערך באמצע הדרך מתחילים להתפרש רמזים שמתבהרים לקורא, והוא מתחיל להבין לאטו משמעויות שילכו ויתפתחו, עד לפתרון המשביע רצון שיגיע, כצפוי וכיאות, בסופו של הסיפור.

העלילה נסובה כולה סביב תעלומה נושנה: סדרת רציחות שהתרחשו לפני שנים רבות בעיר מיניאפוליס שבמינסוטה, במערב התיכון של ארצות הברית. במשטרה מאמינים שהרוצח דאז מת כבר לפני עשרים שנה, ולכן החוקרים מסרבים לבחון את האפשרות שהוא חזר לפעול, ושחייהן של נערות צעירות שגרות במיניאפוליס נתונים שוב בסכנה. לרציחות ההן היה דפוס מתמטי קבוע: הרוצח נהג לחטוף נערה וכעבור שלושה ימים לחטוף אחת נוספת. כעבר שבעה ימים בדיוק מצאו בכל פעם את גופתה של הצעירה ראשונה, שהורעלה באמצעות זרעים של קיקיון. האם החוטף ה"חדש", שהופיע מקץ שני עשורים, יפעל על פי אותו דפוס? מה אפשר לעשות כדי להזדעק ולהציל את החטופות? מי רוצה במותן, ומדוע? 

הסיפור עכשווי מאוד: אלי קסטיו, הבלשית החוקרת העומדת במרכזו, נעזרת בעבודתה ברשתות החברתיות (אם כי לא בטיק-טוק, שהוא, עד כמה שהבנתי לאחרונה, הרשת החברתית הפופולרית ביותר בימינו, עם מיליארד וחצי משתמשים פעילים ואלפי שעות של תכנים שונים, רשת ש"עקפה את כולם בסיבוב"). אלי מחפשת, ומוצאת ברשתות החברתיות, רמזים שעוזרים לה לפענח סדרה של מעשי רצח. היא עצמה אושיית רשת: היא מנהלת פודקאסט מצליח, שמיליוני בני אדם מאזינים לו. 

האם הפודקאסט שלה יועיל למאמצי הפענוח? כמובן שכן! העלילה תונע בעקבות טיפ שתקבל מאחד ממאזיניה, שיוביל אותה בדרך החתחתים המסוכנת לעבר הפתרון.

האם הפודקאסט יסבך אותה בדרך? איך לא? היא תגלה את הסכנות הטמונות בו, אבל גם את יעילותו. 

האם במשטרה יכעסו על מעורבותה בחקירות? כן ולא. יהיו רגעים שבהם ייעזרו בה. ויהיו רגעים שבהם יסלקו אותה הביתה ויורו לה להתרחק ולהפסיק.

כאמור, ברור לגמרי שעד שנגיע לסופו של הסיפור הכול יסתדר, נמצא את הרוצח ונציל את הקורבן הפוטנציאלי האחרון שלו. איימי סוטר קלארק לא מאכזבת.  יש כמובן כמה הסתבכויות, איך אפשר בלי? אבל בסופו של דבר, שלא כמו במציאות המוכרת לנו מחוץ לספרות, הכול יסתדר, יובהר, יתפענח, ואנחנו ניאלץ לסגור את הספר ולחזור אל העולם האמיתי. למשל, אל משפטו של רומן זדורוב. אל המומחה הפורנזי שמציג "ממצא דרמטי". אל החשש שהמשפט לא יפתור את התעלומות: לאן נעלמו טביעות הנעליים?  אל ספקותיהם של השופטים ושל אמה של הנרצחת, תאיר ראדה, זיכרונה לברכה.

כמה חבל שבמציאות לא מובטחים פתרונות מסודרים, שלמים ומשכנעים כל כך, כמו בספרים.  

Amy Suiter Clarke, Girl, 11

תרגם מאנגלית: אילן פן

אברהם חלפי, "אישה עם כלב"

גְּבִרְתִּי יְרֻקַּת־הָעֵינָיִם.
אֲפוֹרַת הַגּוֹרָל (וְכַלְבֵּךְ מִן הַצַּד).
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, וְכַלְבֵּךְ – הַשְׁנַיִם,
שֶׁגּוֹרַלְכֶם אֶחָד.

אֶת יְהָבֵךְ, הַגְּבֶרֶת, תַּשְׁלִיכִי
עַל שֶׁכֶם מְאַהֵבֵךְ־לְשָׁעָה.
וְאִם לא יָבוֹא, אֶת קוֹלֵךְ אָז תַּנְמִיכִי
בְּשִׁיחָתֵךְ עַם לִבֵּךְ שֶׁטָּעָה.

תַּנְמִיכִי קוֹלֵךְ, שֶׁיִשְׁמַע רַק הַלַּיִל,
לא אֹזֶן אָדָם. וְתֹאמְרִי אָז: מַה טּוֹב
שֶׁיֵשׁ בָּעוֹלָם גַּם בְּדִידוּת שֶׁל שְׁנַיִם
וּלְכָל הַדְּבָרִים יֵשׁ סוֹף.

מַה טוֹב כִּי רֵעִי הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
רַק לִי מְצַיֵּת הוּא. אַבִּיר נֶאֱמָן! – –
– – לוּלֵא זֶה רֵעֵךּ הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
וַדַּאי שֶׁהָיִית אִלֶּמֶת מִזְמָן.

נטפליקס: "ת"ד 1142": האם יש בו צדק מאוחר

 

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, "טילי הנקמה" ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס"א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם "ת"ד 1142" זכה בפרס).

תד 1142 פריים מתוך הסרט

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

תד 1142 CAMP CONFIDENTIAL

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי "לטפל" בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

תד 1142 כל בתי הכנסת בווינה נשרפו

תד 1142 זה בהחלט היה נורא מפחיד בעבורו

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד. שם תיארה מק'דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים! מדענים גרמניים

הסרט "ת"ד 1142" נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם "להביס" את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה"אורחים" הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. "נקמתו" היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

תד 1142 אתם תישלחו למשימה מסווגת

גייל גלבוע פרידמן, "אלמה מאטר": מתמטיקה ללא מתמטיקאים

נמרוד הוא סטודנט למתמטיקה בטכניון. ביום שבו הוא משתתף בטקס סיום הלימודים וקבלת התעודה כבוגר, קורה דבר נורא: יערה, אחת המרצות בחוג, מתאבדת בקפיצה מאחד החלונות של בניין אמאדו, הבניין של בית הספר למתמטיקה.

מה שכתבתי כאן איננו ספויילר, כי כך נפתח הספר: "אני נזכר בזה כל יום: המוח של המרצה שלי למתמטיקה מפוזר על הקרקע".

מדוע התאבדה יערה? זאת השאלה שחוזרת ונשאלת לאורך הרומן, ויוצרת מתח וציפייה שיימצא פתרון לתעלומה. הוא אכן מגיע בסופו של הרומן, ואינו מאכזב, כי הוא אינהרנטי ונובע מהסיפור.

התשובה לשאלה מדוע יערה התאבדה מניעה את העלילה (ואת חייו של גיבור הסיפור!), וגם נוגעת בעניינו האמיתי של הרומן: השאלה מה ערכם של לימודי מתמטיקה עיונית. כדבריו: "בשביל מה זה טוב?"

נמרוד נתקל בשאלה הזאת שוב ושוב. הוא שואל את עצמו, ונתקל בה, באופן בלתי נמנע, גם בחיי היומיום. כך למשל כשהחנווני שלו, ששמח להביך את הדוקטורנט למתמטיקה, מבקש ממנו, בנוכחות קהל לקוחות, לחשב את מחירם של הלחם והחלב ששביקש לקנות. נמרוד טועה כמובן בחישוב, לשמחתו של האיש, שכמו רוב מי שאינם מצויים בתחום, לא מבין בעצם מה משמעותו של המחקר במתמטיקה.

גם אני לא מבינה מאומה בתחום, והספר שזור בעשרות מילים ומונחים שלגמרי זרים לי. עם זאת, הם  לא הפריע לי בכלל. אדרבא, הם הוסיפו לטעמי מעין ניחוח אקזוטי: כמו לקרוא ספר שמתרחש באיי רחוקים וקסומים, שחיים בהן יצורים לא מוכרים ומוזרים, ושמעניין לשמוע על קיומם…

יש להניח שמתמטיקאים יוכלו להפיק מהספר הנאה רבה, עמוקה יותר, שכן במקומות שבהם המחברת, ד"ר גייל גלבוע פרידמן, שהיא "מתמטיקאית בזכות עצמה", מציגה אנלוגיות בין תופעות מתמטיות לבין תופעות בחיים המוכרים לכל אחד, היא עושה מן הסתם פעולות שנסתרות מעיניהם של בני תמותה רגילים… יש להניח שההנאה מתעצמת כשמבינים הכול, כמו למשל העומק שמאפשר הערכה מורכבת יותר של יצירה מוזיקלית, אם מכירים אותה ויודעים עליה פרטים מעשירים. אבל כאמור, ההנאה מובטחת גם למי שאינו מתמטיקאי.

כך למשל כשנמרוד מסביר לנו ש"בטופולוגיה למדנו שדף ישר ומקומט הם שקולים, כשם שספל קפה וסופגנייה הם שקולים מהבחינה הזאת שאפשר למתוח את האובייקט ולהביא אותו ממצב אחד למצב אחר מבלי לגזור", אני לא מבינה שום דבר, אבל זה בכל זאת מעניין…

בכלל, הספר מציג בפנינו את החיים באקדמיה, את מפחי הנפש והקשיים המתמשכים של מי שחוקרים סוגייה מאוד ספציפית וממוקדת: "הייתי יושב בימי שישי בבוקר בבתי קפה עם הדפים שלי. משרטט גרפים, פותר אינטגרלים. הוכחתי טענות קצרות, פיצוחים שלובובסקי זרק אלי. מסביבי היו אנשים שאף פעם לא ידעו מה אני עושה. זאת היתה תחושה איומה. הקדשתי את החיים שלי לעבודה מסוימת, כשרוב האנשים בכדור הארץ לא יודעים שעבודה מהסוג הזה עדיין קיימת".

הקושי המסוים הזה אינו נחלתם של מתמטיקאים בלבד. שמעתי עליו לא פעם מדוקטורנטים שההתמחות המאוד מיוחדת שלהם עוררה בהם תחושה שהם מתקשרים עם מתי מעט בעולם, ושאת כל האחרים עבודתם לגמרי לא מעניינת… ומצב הרוח המדוכדך אופייני, כך נוכחתי, לדוקטורנטים רבים. כדברי נמרוד ברומן שלפנינו: "מצב הרוח הדכדוכי שהיה לי מיום שזכרתי את עצמי, נראה
בעיני כמו הילולה עליזה לעומת מצב הרוח ששקעתי בו. האבסורד הוא שאף אחד לא זיהה שאני בדיכאון. אפילו ההורים שלי האמינו לי שאני 'פשוט' עובד על הדוקטורט. הרי הסימפטומים זהים; בשני המצבים לימודי דוקטורט ודיכאון – הבן אדם יורד במשקל, לא ישן, מאבד עניין בתחביבים ובעיסוקים ישנים, מזניח
את גופו ומקריח."

הספר משתלב בסוגה מוכרת בעיקר באנגלית: a campus novel או an academic novel: סיפור שנטוע בהווי אוניברסיטאי, מתרחש ברובו בתוך האקדמיה, ומתאר את הקשיים של הסטודנטים וגם של החוקרים-מרצים: "האקדמיה הרי מושתתת על מבנה היררכי של נוגשים ועבדים. כל נוגש התחיל את דרכו כנגוש לתקופה מסוימת…"

המחברת קורצת לנו מדי פעם ובקולו של נמרוד כמו אומרת לנו משהו על הרומן שכתבה: "יש מקצועות שכל הזמן שואלים אותך מי אתה. וכל הזמן מערערים אותך. לאו דווקא מתמטיקה. גם אמנות. כתיבה, למשל אנחנו מצפים מהסופרים להיות בעלי כושר ביטוי פנומנלי בשביל לכתוב ספרים, אף שהרבה סיפורים מתחבאים בלב של אנשים שלא נולדו מחוננים בכל מה שנוגע לניסוח או דקדוק. התוצאה היא שאנחנו קוראים רק סיפורים של אנשים שיודעים להתנסח ברהיטות. ומחמיצים את התרחבות הנפש מסיפורים שיכולים היו להיכתב בדם, זרועים בטעויות לשון."

דומה כי היא אומרת לנו כאן – תראו אותי. אני לא סופרת, אני לא מחוננת בכל מה שנוגע לניסוח או דקדוק, אבל לספר סיפור אני יודעת.

ובמידה מסוימת היא צודקת.

מבחינה ספרותית, למשל, לא ברור אם הקול הדובר, זה של נמרוד, אמור להיות אמין, או שהמחברת עומדת מאחוריו ואומרת לנו – הוא לא מבין בדיוק מה שהוא מספר לנו על עצמו. האם הוא מבין באמת שלפעמים התנהגותו מוזרה, תוקפנית ואנטיפתית? כבר בתחילת הרומן הוא מספר לנו, למשל, איך הודיע לאמו שאת הכריכים המושקעים שהיא מכינה לו כל בוקר הוא נוהג לזרוק לפח, בדרכו לטכניון, כי הוא מעדיף את הקרואסונים בקפטריה. מנקודת המבט שלו הוא צודק. האם אנחנו אמורים להבין אותו? או להגיע למסקנה שהוא למעשה מספר לא מהימן ולכן עדותו לקויה? הוא בטוח ש"השתגע" בגלל הטכניון, וקובע: "השיגעון היה התוצאה. הרי כשהגעתי לטכניון הייתי נורמטיבי לחלוטין". אילו הפער בין דבריו של המספר לבין דמותו המשתקפת ברומן היה מובהק יותר, היה הספר עולה בדרגה, מבחינה ספרותית. כך למשל כשהוא מספר לנו על ההתאהבות העזה שלו ביערה, הוא מעיד: "כי אני אהבתי את יערה ללא תנאי. בזכותה ראיתי את האחר. היא הייתה המעבר הדק שדרכו נחלצתי מהמחילה המסוגרת של התבוננות פנימית נבובה." להאמין לו? "ללכת" אתו, או לומר לעצמנו – על מה אתה מדבר? הרי לא באמת הכרת אותה… לא לגמרי ברור מה העמדה שנוקטת כאן המחברת, לא הדמות!

חוץ מזה, הרומן יכול היה להשתפר בזכות עריכה מהודקת יותר. הוא רצוף ניסוחים שנשמעים כאילו תורגמו מאנגלית. למשל: "כבר העדפתי להיות כמו הסטודנטים האלה שהמנחה שלהם מת בדיוק בתקופה של ההנחיה", או "לתקופה מסוימת" במקום במשך זמן מה – ממש שפה תרגומית. יש בו גם סתם פגמי ניסוח. למשל, המון הטיות לא נחוצות של הפועל "להיות": "הנפנוף היה מופנה אלי" (במקום פשוט הופנה אלי), ושוב ושוב "יכולה הייתה" במקום פשוט יכלה. אכן, השורש י.כ.ל בנסתר יחיד עבר רשאי להיעזר בפועל "היה", כדי להבדילו מ"יכול" בהווה.  אבל בנסתרת עבר אין צורך בתוספת, כי ההבדל בין יכולה ליכלה קיים בעצם ההטיה. לפיכך: "יכלה להתנסח", במקום "יכולה הייתה להתנסח". ויש גם ניסוחים אחרים שאפשר ללטש. למשל: "הם שקולים מהבחינה הזאת שאפשר" – "שקולים, כי אפשר…"; במשפט "יערה הייתה צעירה ויפה מדי לספרים האלה בעיני" המקום של המילה "בעיני" אמור להיות אחרי "הייתה", וכשכתוב "שהיא גם מתמטיקאית וגם הולכת עם שמלה ועקבים" מתחשק לשאול איך היא בדיוק הולכת "אתם". (צריך, כמובן, להיות – וגם לבשה שמלה ונעלי נעלי עקב).

יחד עם זאת, וחרף המקומות שבהם לא התאפקתי ונעזרתי בעיפרון כדי ללטש את  העברית, נהניתי מקריאת הספר, וגם למדתי משהו על עולמם של המתמטיקאים.

וכך ירדה כולה לקרקעית הים

אסונות ימיים כאלה תמיד הפחידו אותו. אלפי עובדים עמלו בפרך במשך שנתיים או שלוש בבניית ספינת ענק. הם הניפו את לוחות המתכת בהקפדה יתרה והבריגו אותם למקומם, הם טענו אותה במכונות ושימנו וגירזו את חלקיהן הנעים, הם ציפו את חדרי האורחים בעצי אלון או אדר, הם הניחו סיפונים, קבעו פתחי חלונות, כתבו את שם הספינה בגאון על ירכתיים וחרטום, הרכיבו מדחף, והניפו את דגל האומה לראשי התרנים הגבוהים והחדשים, או אז החליקו את הספינה במורד מסילות ושלחו אותה הימה, וברגע שחצתה את שובר הגלים ביקע את בטנה טורפדו ששיגרה לעברה צוללת, וכך ירדה כולה לקרקעית הים, מתכת ועץ, מכונות ודגלים.

ג'ושוע כהן, "הנתניהוז" – The Netanyahus: יותר מצחיק או יותר מחריד? (זוכה פרס פוליצר 2022)

עד שהגעתי לאחרית הדבר לא העליתי בדעתי שיש בסיס עובדתי לסיפור. הוא נראה כל כך יוצא דופן, כל כך מטורף ומזעזע, עד שחשבתי שכולו שאוב מהדימיון, ותהיתי איך ייתכן שמשפחת נתניהו לא תבעה את הסופר על הוצאת דיבה. אבל באחרית הדבר מבהיר ג'ושוע כהן, כי סיפורו מתבסס על אירוע שהתרחש במציאות: חוקר הספרות הנודע הארולד בלום סיפר לו כיצד התבקש ב-1960 לארח מישהו שביקש להתקבל לעבודה כפרופסור באוניברסיטה שבה לימד בלום, ולהימנות עם אנשי הצוות האקדמי שיעריכו את המועמד, את כישוריו, את פועלו בעבר, ויחליטו, אחרי שייתן הרצאה לדוגמה, אם לקבלו לעבודה. 

המועמד היה לא אחר מאשר בן-ציון נתניהו, אביהם של יונתן, בנימין ועידו ובעלה של צילה, אמם של השלושה. (המספר מלגלג בשלב זה ליומרנות שמשדר השם שבחר לעצמו מי שנולד בשם מיליקובסקי: אני עומד לפגוש את בנה של ציון שאותו "נתן אלוהים").  

כשגמרתי לקרוא את הספר נזכרתי בהתמודדות שהייתה לי פעם בעבר עם "ביביסט" שרוף. זה קרה אחרי שראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, העיד כי כשהגיע למעונו של ראש הממשלה בירושלים כדי לעדכן אותו על מבצע סודי שהתנהל מעבר לגבול, התבקש לדבר על העניין בנוכחות אשתו של נתניהו, שכן, לדבריו של מי שהיה אז ראש הממשלה "היא שותפה לכל דבר." בשיחה שניהלתי עם ה"ביביסט" הוא אמר לי: "הרי זה כל כך מופרך, שלא יייתכן שזה אמיתי." 

אבל מה שמאיר דגן סיפר היה מן הסתם אמת לאמיתה. וגם הדברים שג'ושוע כהן מספר כאן, בספרו החדש, הם כנראה אמת, גם אם היא עטופה במעטה של פיקשן.

דמותו של המספר בספר הנתניהוז אינה זאת של הארולד בלום, המרצה לספרות, אלא של רובן בלום, מהחוג להיסטוריה, שהתמחה בדיני מסים. שם משפחתו איננו Bloom כמו זה של הארולד בלום, שמפיו שמע ג'ושוע כהן את הסיפור המקורי, אלא Blum, כלומר – מעין ואריאציה על הנושא, שאינה רחוקה מאוד מהמקור.

בלום בסיפור שלפנינו הוא הפרופסור היהודי היחיד באוניברסיטה קטנה ושולית, בצפון מדינת ניו יורק, ובימים שבהם מתרחשת העלילה הוא קצת מתוח, שכן הוא מצפה להעלאה בדרגה, שתזכה אותו בקביעות. כשמבקשים ממנו לבחון את מועמדותו של אותו בן ציון נתניהו, שהגיע מישראל, הוא מרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב להיעתר לבקשה שדומה יותר להנחתה או לפקודה. אמנם תחום המחקר של נתניהו אינו קרוב ואינו קשור בשום צורה לזה של בלום, אבל הוא נאלץ להסכים. 

 הסאגה המטורפת שיעבור מתחילה זמן מה לפני שבן ציון נתניהו מגיע לקמפוס. היא נפתחת במכתב טרחני ותוקפני, באנגלית גרועה, שכתב לו נתניהו. 

אחרי כן בלום מקבל מכתב נוסף, הפעם מאת אחד מעמיתיו של נתניהו, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שמבהיר באופן הכי גלוי עד כמה הוא מקווה שנתניהו יזכה במשרה, לא מכיוון שהוא מוערך כל כך, אלא שההפך הגמור הוא הנכון: הוא משתוקק רק להיפטר מנתניהו, שאותו הוא מתעב, וגם מסביר ומפרט מדוע. כבר בפתח מכתבו הוא פורש את ההתלבטות שהוא חש: האם להמליץ על נתניהו, ובכך בעצם לשקר, או לספר את האמת עליו, ואז להישאר "תקוע" אתו בארץ? האם, הוא תוהה, אני מעדיף "לשמור על כבודי" ולספר את האמת, או לשבח אותו ואז לשאת באחריות לכך שיזכה במשרה שאינו ראוי לה? 

עמיתו של נתניהו ממשיך ומונה את הפגמים באישיותו של המועמד: הוא נגוע בחטא הגאווה, נוטה מדי להיעלב, המזג שלו לא מתאים לאדם שאמור ללמד אחרים, הוא רודף כבוד ומתנשא – את כל אחת מהתכונות הללו מפרט הכותב, ומדגים אותן. 

אבל כל אלה הן כאין וכאפס לעומת דמותו של האיש שאותו בלום נאלץ לפגוש בהגיעו למקום, כדי להופיע בפני ועדת הקבלה ולתת הרצאה לדוגמה.

על מעללי משפחת נתניהו המתוארים כאן לפנינו חייבים לקרוא, כי שום הסבר ושום סיכום לא יוכל להקיף את מלוא הזוועה. אתן כאן בכל זאת כמה דוגמאות קטנות: קודם כול, נתניהו מגיע, למרבה ההפתעה, ביחד עם אשתו, צילה, ועם שלושת הבנים שלהם. בנימין "ביבי", שהיה אז בן עשר, יוני אחיו הבכור גדול ממנו בכמה שנים, ועידו, הצעיר משניהם. ואז מתחילה דרמה פרועה ומטורפת!

היא נפתחת בשנייה שהמכונית שבה נוהג נתניהו האב נעצרת. שלושת הבנים פורצים מתוכה, מתפרעים, צווחים, משתוללים. את תיאור ההתנהגות שלהם אחרי שהם נכנסים לבית המארחים קשה לשאת: הטינופת שהם מביאים אתם. (בשיא ההשתוללות אחד מהם אפילו מנפץ את מכשיר הטלוויזיה החדש שניצב בסלון). המתירנות החולנית – הם נוגעים, הופכים, שוברים, מטנפים, מחטטים, הם מפזרים ומכתימים, מתיזים ומורחים את הממתקים והשתייה שהגישו להם. כל זאת בשעה שהאימא שלהם מורידה לילד הקטן את החיתול המסריח, באמצע הסלון, ומשאירה אותו עם חתיכה של נייר טואלט שאותה ליקקה ותחבה לתוך המכנסיים שלו. 

ההמשך לא יותר טוב. כך למשל כשבני הזוג נתניהו מגיעים לארוחת הערב החגיגית במועדון של חברי הסגל, מורה צילה לבעלה לחלוץ את הנעליים והגרביים כדי לייבש אותם ליד האח, וכך הארוחה מלווה בצחנת הרגליים היחפות. 

וזה עוד כלום.

האם לספר על האונס, או ניסיון האונס, של בתם של בני הזוג בלום? איך הגיעו ומצאו את "ביבי" כורע ליד דלת החדר של בתם ואת "יוני" פורץ החוצה, אחרי שאחיו מתריע ומזהיר אותו, ערום וזקור? 

האם כל זה קרה באמת?!

בסוף הרומן צירף ג'ושוע כהן מכתב שכתבה לו – לא בתו של הארולד בלום, אלא אישה שהייתה בצעירותה מקורבת אליו וגרה בביתו בזמן שבני משפחת נתניהו ביקרו שם. הסופר מעיד כי שלח לה את כתב היד של הספר שלפנינו כדי שתאשר את הכתוב בו. היא אמנם לא אישרה, אבל גם לא הכחישה. תגובתה מובאת בסופו של הספר ככתבה.

פשוט לא להאמין. 

מעבר לפלצות שמעוררים התיאורים של בני משפחת נתניהו, יש להדגיש שהספר מצחיק מאוד. ג'ושוע כהן שנון, ולפיכך הדמויות שהוא מצייר משעשעות ביותר. 

כך למשל כבר בעמוד הראשון מסביר בלום שבהיותו היסטוריון, בקרוב, במעין טרנספורמציה טהורה, הוא עצמו יהפוך להיסטוריה, שכן במרוצת הזמן נהפכים ההיסטוריונים למחקר של עצמם…

משעשעים מאוד תיאורי הקונפליקטים של בלום ואשתו עם ההורים של שני הצדדים: הוריה החטטניים והמתנשאים, הוריו שהיגרו מאירופה, דאגו שבנם יזכה להשכלה הטובה ביותר, ואז התחילו "לרדת" עליו ביידיש, כי נהפך בעיניהם "לאינטלקטואל". 

בכלל, מעניין לקרוא על הקונפליקטים של אינטלקטואל יהודי בסוף שנות ה-50 בארצות הברית, על ההתמודדות שלו עם האנטישמיות המעודנת והסמויה לכאורה, אבל בעצם בוטה מאוד, שחווה. ההתמודדות הזאת מעניינת במיוחד לנוכח נושאי המחקר של בן ציון נתניהו, שמסוכמים לכאורה מפיו, בהרצאה שהוא נושא בפני חברי ועדת הקבלה והסטודנטים שאולצו להגיע ולהאזין לו. כידוע, חקר נתניהו את האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. הוא מסביר מדוע לדעתו אותה אינקוויזיציה הייתה בעצם מכשיר פוליטי, לא דתי, וכיצד נעזרו מלכי ספרד ופורטוגל באנטישמיות כדי לשלוט במעמד האצילים בארצותיהם. לטענתו אותם מלכים קבעו לראשונה שהיהדות אינה דת, אלא גזע, ולפיכך גם יהודים שהמרו את דתם לא יכלו בעצם להיפטר ממנה. 

בנו של בן ציון נתניהו כיהן במשך פרק הזמן הארוך ביותר כראש ממשלת ישראל. מה אפשר ללמוד עליו, לא רק על השקפת עולמו אלא גם על המשפחה שממנה בא, וממנה ספג את הערכים שלו?

נדמה לי שאיש לא יופתע למקרא תיאורי הקמצנות הנכלולית של נתניהו האב. כך למשל מתאר בלום כיצד משפחת נתניהו הגיעה במכונית שאב המשפחה קיבל בהשאלה ממכר שלו, ולאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים שהרסה את המכונית, תבע מבלום לכתוב למענו מכתב שבו "יעיד" שבמקום מגוריו אי אפשר למצוא מכונאים שיתקנו את המכונית. "ובכלל," רוטן נתניהו האב בצדקנות עצמית, "זאת מלכתחילה אשמתו, כי הוא השאיל לי מכונית מקולקלת."

מישהו יתמה לקרוא על כך שבן-ציון תבע לקבל תשלום בתמורה להרצאה-לדוגמה שנתן?

או על כך שהגברת צילה נתניהו ביטלה את ההזמנה שהייתה לחדר באכסניה, והודיעה לאשתו של בלום שהם, כל החמישה, יתארחו בלילה בביתם, וגם קבעה באיזה חדר כל אחד מהם ילון, אחרי שסיירה בבית?

או מכך שפשטה על ארון הבגדים של המארחת, בחרה לעצמה שמלה ולבשה אותה בכוח, אף על פי שהמידה הייתה קטנה עליה, ואז, במהלך הארוחה, הכתימה אותה? 

או שהטילה על המארחת שלה לגהץ למענה את הבגדים שפשטה?

מצחיק? מבחיל? מזעזע? 

אולי בעצם – מפחיד? 

כזכור, הגדיר יצחק שמיר את בנימין נתניהו "מלאך חבלה". הספר שלפנינו מראה לנו איך אדם כזה נראה בילדותו: את המתירנות העצמית המופקרת, האנוכיות המטורפת, הקמצנות, ההרסנות, היבבנות הנעלבת, את חוסר הגבולות המוחלט, את הנכונות לפגוע בזולת אפילו בלי לשים לב לכך, את החוצפה ורדיפת הכבוד החולנית שבה גדל. 


ג'ושוע כהן

הספר תורגם לעברית, אבל קראתי אותו באנגלית.

בקליפ הקצר שלהלן אפשר לראות דוגמה קטנה לאישיותו של מי שגדל במשפחה המתוארת בספר שלפנינו: רגע אחרי שנתניהו הזחוח גומר להתראיין, הוא יוצא לדרכו בסקי ומתחיל לגלוש. די מהר נתקל באחד הנוכחים הניצבים בדרכו ומפיל אותו, אבל ממשיך לגלוש, ובתוך כך מפגין את האדישות הגמורה שהוא חש כלפי זולתו. 

דליה רביקוביץ, "סוף הנפילה"

אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.
אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.
אֱלֹהִים אֵינוֹ מוֹחֶה אֶת דָּמוֹ
כִּי הַדָּם אֵינוֹ הַנֶּפֶשׁ,
אֱלֹהִים אֵינוֹ מְפַנֵּק אֶת אֲבָרָיו
כִּי הָאִישׁ אֵינוֹ בָּשָׂר.
אֱלֹהִים גּוֹחֵן אֵלָיו, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט בּוֹ.
בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הָאִישׁ הוּא יֶלֶד קָטָן.
הוּא קָם בִּכְבֵדוּת עַל אַרְבַּע וְרוֹצֶה לָלֶכֶת,
וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.
עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.
אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ
אֲבָל הוּא מִתְמַהְמֵהַּ,
הוּא אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לְהַבְהִיל אֶת הָאִישׁ
בְּאוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה.
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה.

הרברט קלייד לואיס, "מתקפת האביב": יצירת מופת!

על גב הספר כתוב שזוהי "יצירת מופת". אכן, אי אפשר למצוא מילים אחרות כדי לתאר באמצעותן את הסיפור על פיטר וינסטון, "האיש היחיד באזור הבלתי מאויש כשהגרמנים פתחו במתקפה הצפויה זה מכבר אשר שמה קץ לחודשים של שקט בחזית המערבית." האיש שהסיפור סובב סביבו, אבל בעצם עוסק בבני האדם באשר הם. לכאורה – ספציפי לגמרי. למעשה – הכי כללי.

פיטר וינסטון הוא חייל אמריקני צעיר שהתנדב לצבא הקנדי כדי להגיע לאירופה ולהילחם בגרמנים. פיטר נקלע לאש צולבת בעקבות המתקפה הגרמנית על מה שמכונה "קו מז'ינו": ביצורי הבטון, מכשולי הטנקים, עמדות המקלעים ואמצעי ההגנה הנוספים שהקימה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה, כדי למנוע פלישה לתחומה. 

אבל למרבה הפליאה נכתב הסיפור והתפרסם לראשונה ב-1940, עוד לפני שהמתקפה שהוא מתאר התרחשה במציאות! בספר מתוארת המתקפה שאותה חזה הסופר כאילו התרחשה באפריל. בפועל תקפו הגרמנים את קו מז'ינו חודשיים אחרי כן, ביוני של שנת 1940.  

עיתוי הוצאתו של הספר, כך כתוב על גבו, קבע את גורלו: "מבחינה שיווקית" הוא ראה אור "במועד הגרוע ביותר": זמן קצר לפני שהמתקפה הגרמנית התרחשה בפועל. לפיכך הוא הוסר מהמדפים ועד מהרה נשכח. אנו, שקוראים אותו כיום, מקץ עשרות שנים, רואים אותו כמובן בעיניים אחרות לגמרי.

הסיפור פשוט לכאורה. הוא נפתח בגחמה שעולה בדעתו של אותו חייל פשוט, פיטר וינסטון: הוא מחליט להשיג זרעים של אפונה ריחנית ולזרוע אותם באזור הלא מאויש המפריד בין הצבאות. 

לקראת הבוקר מתחילה פתאום המתקפה הגרמנית, ופיטר נקלע כאמור לקו האש. מה יעלה בגורלו? האם יצליח להישאר בחיים? על מה הוא חושב במשך השעות הארוכות, הבלתי אפשריות, שבהן יורים בלי הרף מכל הכיוונים? את נשקו האישי השאיר ביחידה, שכן התגנב רק כדי לטמון את הזרעים באדמה, והתכוון לחזור לפני עלות השחר, אבל כל תוכניותיו השתבשו.

מדוע בעצם הגיע לשדה הקרב? מה באמת הניע אותו להתנדב? 

בשלבים הראשונים של שעות הבלהה יש לו עדיין מחשבות טובות על ארצו, שאותה הוא משווה עם המקום שאליו הגיע. דברים קטנים מבדילים בעיניו בין "האנגלים והצרפתים" שרואים למשל "בהתענגות על משקאות קרים מנהג ברברי", לבין מה שטוב באמריקה: שם "בן אדם יכול לפחות לקנות כוסות גדולות של קולה עם לימון בכל מקום ומתי שבא לו, ותמיד יוסיפו לו קרח לכוס, גם אם לא יבקש, ובאמריקה גם מותר לבן אדם לזרוע אפונה ריחנית בלי שיירו בו". 

במשך השעות הארוכות שבהן הוא נפצע, אך שורד, נודע לנו מה בעצם קרה לפיטר. איך בעצם בגדה בו ארצו. כשאומרים "ארצו" מתכוונים בעצם לכמה בני האדם, אלה שהיו קרובים אליו כל חייו, אבל לא היו שם כשהיה זקוק להם באמת. גורלו של פיטר נחרץ כשהתייתם מאביו בילדותו. חברו הטוב של אביו, שהבטיח לאלמנה לעזור לה, ושימש זמן מה דמות אב לילד, מועל באמונו ומתרחק ממנו דווקא כשהוא זקוק לעזרתו המעשית. גם בנו של החבר, שהיה לאורך שנים חברו הטוב של  פיטר, מתנכר לו בשלב מסוים, ושקוע רק בעצמו ובטובתו האישית. אהובתו בוחרת להינשא לגבר אחר, מבוסס ויציב ממנו. עורך העיתון שבו עבד פיטר אותו. עולמו של פיטר מתערער. כל זמן שהיה שקוע בלימודים, לפני שסיים אותם ונכשל במאמציו למצוא עבודה שתבסס אותו במציאות, פיטר בכלל לא שם לב לקיומו של העולם הסובב אותו: הוא "כמעט לא היה מודע לתמורות הגדולות בכלכלה ובפוליטיקה העולמית". רק כשהמציאות האישית שלו מתערערת הוא מתחבר אל מה שקורה בעולם, למשל, אל המלחמה הניטשת באירופה, ורק אז הוא מחליט להתנדב ולצאת לשם כדי להביס את הגרמנים. גם להחלטה הזאת הוא מגיע רק אחרי שהוא קורא בעיתון על צעירה יפהפייה שהגרמנים התנכלו לה וגרמו לה "לסבל רב כל כך". רק אז הוא אומר לעצמו ש"הגרמנים הגזימו" וש"כדאי להם להיזהר, אחרת מישהו יחזיר אותם לגודל הטבעי שלהם." 

אבל המלחמה שונה מאוד מכפי שראה אותה בעיני רוחו. בדימיונו ראה "צרפתים ואנגלים צעירים ועיקשים" אשר "יתייצבו מול גרמנים צעירים ועיקשים." הוא האמין שהוא עצמו "ירים את קולו על הגרמני: 'מפגיז תינוקות, מבעיר ספרים, הפעם חשפתי את פרצופך, לא תמשיך במעלליך עוד דקה, על גופתי המתה.'"

בתשובה הגרמני ינהם לעברו "'דמוקרט מנוון, חסיד חופש רפה מותניים, אכבוש ואהרוג אותך, אצעד לארצך ואכבול את אנשיך בשלשלאות.'" ואז שניהם, "צעירים, חזקים, דרוכים, ילפתו את כידוניהם הקטלניים, יסתערו ויכו בכל כוחם – " האחד יאבק למען "שחרור העולם לחופשי", והאחר, הגרמני, "למען שעבודו". וינסטון הניח כי "כך יהיה לאורכו ולרוחבו של שדה הקרב. […] הבחורים האנגלים יילחמו בשם המגנה קרטה והצרפתים בשם יום הבסטיליה כנגד גרמנים שנלחמים לשם מלחמה."

אבל בפועל המלחמה נראית כמובן שונה לגמרי. היא "חסרת כבוד, סרת טעם ומטופשת". אין בה באמת "כל משמעות או מטרה".

ככל שהסיפור מתקדם, כך מתחוורת לפיטר, ולנו, עד כמה אכזרית וחסרת תוחלת היא המלחמה. "למה הם לא מפסיקים לירות?" הוא תוהה. "הם לא מבינים שזה לא עוזר להם? הם לא רואים שהם מבזבזים תחמושת?" והנה משפט מפתח, אחד מרבים בסיפור: "זאת אינה בקשה בלתי הגיונית מצדו של אדם לחברו. תפסיקו לירות – זה כל מה שביקש מהם."

ככל שהסיפור מתקדם מתבהרת עמדתו של הרבט קלייד לואיס: מלחמה היא הזוועה בהתגלמותה. ואין, ולא יכולה להיות לה הצדקה. דרך עיניו של פיטר אנחנו מבינים ש"העולם כולו הצליח סוף סוף להשתגע עד כדי כך שהמציא מכונת ירייה שמסוגלת לירות שלוש מאות כדורים בדקה, וכעת אין שום טעם בערכים הישנים. משמעת, אימונים, אופי, הבדלי מעמדות – " לכל אלה אין עוד ערך ואין להם משמעות. 

את זה כתב קלייד לואיס לפני שידע על פצצת האטום שתוטל על הירושימה ונגסקי, ועל עשרות המיליונים שיהרגו ויירצחו במשך שש שנות מלחמת העולם השנייה. 

יכולת התיאור שלו, הבנתו לנפש האדם, שמתבטאת בתיאור תגובותיהם של ידידיו ומיודעיו של פיטר, תחילה לכך שהתנדב להילחם, ובהמשך – למה שיעלה בגורלו, מפעימות ומעוררות השתאות. הכול כל כך מדויק ונוקב! לואיס מפליא כל כך לחשוף את הדמויות, את חולשותיהן ואת מניעיהן, ועושה זאת בקווים מהירים, בשרטוט וירטואוזי, והכול ביחד מעורר פחד וחמלה – התגובה הקתרטית שהמליץ עליה אריסטו בפואטיקה.

למרבה הצער, דווקא מכיוון שהספר נכתב בזמן שנכתב, כלומר, לפני שנודע לעולם ולסופר על אושוויץ, על תאי הגאזים, על המכונות לרצח המוני, כלומר, על כל הזוועות שהמציאו הגרמנים והוציאו לפועל, אני לא יכולה להסכים עם המסר הפציפיסטי-בכל-תנאי שהספר מביע. 

ועוד למרבה הצער, נראה שיש מצבים שבהם דווקא יש רוע אנושי שצריך לבלום אותו. אכן, כשקוראים את הספר אי אפשר שלא להזדעזע מהתיאורים המפורטים שמבהירים לנו במבט מקרוב, כמו בזכוכית מגדלת, אולי אפילו במיקרוסקופ, את הזוועה שיוצרת מלחמה. אבל מה המסקנה? שמוטב היה להניח להיטלר להשתלט על העולם? או שבכל זאת לא הייתה ברירה אלא להילחם נגדו ולהביס אותו? 

אבל הוויכוח הוא כמובן לא עם הספר עצמו. שהוא, כאמור, יצירת יוצאת דופן בעוצמתה. קשה להבין איך אדם מסוגל לתאר בפירוט כזה את התחושות, המחשבות, הלכי הרוח, המצבים הנפשיים והגופניים של אדם שנקלע לאש צולבת, כמו שקרה לפיטר. 

אכן, מדובר ביצירת מופת!


גם אחרית הדבר של המתרגם, יהונתן דיין, מעניינת מאוד. 

 

 

Herbert Clyde Lewis,
Spring Offensive