"להדליק מדורה", ג'ק לונדון

עם שלוות הנפש הזאת באו הבהובי הנמנום הראשונים. רעיון טוב, הוא חשב, לישון למוות. כמו לקחת חומר מרדים. קפיאה איננה דבר איום כל כך, כפי שאנשים סבורים. יש דרכים גרועות יותר למות.

הוא דמיין את הבחורים מוצאים למחרת את גופתו. לפתע ראה את עצמו ביחד אתם, מגיעים בנתיב, מחפשים אותו. הוא המשיך אתם, פנה בעיקול הדרך והתגלה שוכב בשלג. הוא לא השתייך עוד לעצמו, כי ממש באותו רגע בחוץ עמד עם הבחורים והתבונן על עצמו בשלג. בהחלט קר,  חשב. כשישוב לארצות הברית יוכל לספר לאנשים כמה קר באמת…

ואז שקע האיש במה שנראה לו כשינה המרגיעה ביותר שידע מעודו. הכלב ישב מולו וחיכה. היום הקצר הגיע לקצו בדמדומים ארוכים ואיטיים. לא נראו סימנים למדורה שהדליק. מניסיונו של הכלב שום אדם אינו יושב כך בשלג, בלי להדליק מדורה. ככל שהדמדומים נמשכו, השתלטה עליו הכמיהה לאש. הוא השמיע המייה, הניע את כפות רגליו הקדמיות, ייבב בשקט, ואז שיטח את אוזניו בציפייה שהאיש יגער בו, אבל הוא המשיך לשתוק.

מאוחר יותר ייבב הכלב בקול. ומאוחר עוד יותר זחל אל האיש וחש בריח של מוות. הכלב סמר בגלל הריח, ונסוג. רק עוד זמן קצר התעכב, יילל אל הכוכבים שפיזזו, דילגו וזהרו, בהקו בַּשמיִם הקרים. ואז הסתובב ודהר לאורך הנתיב, לעבר המחנה שהכיר, שם היו ספקי המזון והאש האחרים.


 אהבת החיים, "להדליק מדורה", ג'ק לונדון, הקיבוץ המאוחד.

2 מחשבות על “"להדליק מדורה", ג'ק לונדון”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s