פבלו נרודה, "מת באטיות", לעברית: אריה קומיי

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.


לעברית: אריה קומיי


לאחרונה פרסמה האמנית הצ'יליאנית קרלה מורנו ציטוט מתוך תיאור של נרודה על מעשה שעשה בשנות ה-20 (כשלא מנע מעצמו תשוקות). על פי הציטוט מדבריו של נרודה, בתקופה ששירת כקונסול בסרי לנקה, (שנקראה אז ציילון), חשק המשורר באישה טמילית שתפקידה היה לנקות כל בוקר את בית השימוש שלו. הנה תיאור דבריו:

"בוקר אחד החלטתי ללכת על זה, תפשתי אותה בכוח בפרק היד והבטתי בפניה מקרוב. לא יכולתי לדבר אתה בשום שפה. בלי שום חיוך על פניה היא אִפשרה לי לגרור אותה, ועד מהרה הייתה ערומה על המיטה. בזכות מותניה הדקיקות, ירכיה המלאים, עגלגלות שדיה השופעים, היא נראתה בדיוק כמו הפסלים בני אלפי השנים הפזורים בדרום הודו. המפגש היה כמו בין גבר לפסל. היא לא פקחה את עיניה ולא זעה. הייתה לה הזכות לתעב אותי. זה לא קרה שוב."

קרלה מורנו מוסיפה וכותבת: "תרבות האונס והגזענות הייתה טבעית כל כך, עד שגבר לבן בעל כוח יכול לתאר אונס שביצע כאילו לא היה אלא עוד אנקדוטה בזיכרונותיו, ושום דבר לא קורה".