אמנון לוי, "החרדים":

במאבק על הצניעות מתגלה אחד המאפיינים הברורים ביותר של החברה החרדית. החשבת התוצאה יותר מן הדרך להשגתה. כי לחברה החרדית חשוב שמטרותיה יושגו, ואין היא רוצה להעמיד את הגברים במבחן. היא לא תגיד משהו בנוסח: אדרבא, ילכו הנשים כפי שהן רוצות, ונראה איך הגבר יעמוד במבחן הזה. היא לא תגיד כך, כי לא המבחן חשוב לה. ההצלחה והתוצאה הן החשובות. ובהומור טיפוסי יספרו את הסיפור על אותו חרד שנשאל מדוע הוא מתנגד לגיוס בנות לצה"ל. טענו נגדו: "הרי אם הבנות חונכו כראוי, הן  תשמורנה על עצמן במסגרת הצבאית. איזהו גיבור הכובש את יצרו." כך אמרו לו לחרד בניסיון לשכנעו. והוא ענה בשקט, אך בביטחון: "לא גיבורות אנחנו מחפשים, אלא בתולות." (עמ' 74)

 

"לפני אחד הרבנים החשובים ביותר בחיפה הובא מקרה קשה של מריבה בין זוג מחסידי בעלז. היה מדובר בזוג שאימץ ילדה לשם מצווה בגיך רך. הילדה נלקחה אל ביתם, לאחר שלא היה לה מקום אחר להיות בו. היא גדלה בבית החסידי בחום ובאהבה. הדברים הסתדרו עד גיל שמונה לערך. אז החלו הבעיות. הבעל טען, כי חובה להוציא אותה מהבית. היא כבר אישה, ולא סתם אישה, אלא זרה. כשהוא נמצא אתה לבד, יש חשש ייחוד. כשהיא שרה בליל שבת בארוחת הערב, הוא נשחף לקול אישה זרה, וקול באישה ערווה. כשהילדים האחרים רצים בבוקר למיטת ההורים, נוצרת בעיה אתה.

אם המשפחה, שהתקשרה מאוד לילדה, סירבה להוציא אותה מהבית, מה גם שלילדה לא היה לאן ללכת. על רקע זה נוצרו חיכוכים בין בני הזוג. בסופו של דבר הוחלט להוציא אותה מהבית. הילדה המתבגרת הייתה פיתוי ואיום, שהחסיד הבעלזי לא היה יכול לעמוד בו." (עמ' 121)

 


אמנון לוי, החרדים, כתר.

איין ראנד: האישה ששיבחה את האנוכיות והתפעלה מרוצח אכזרי

הנשים שתיארה בספריה היו תמיד גבוהות, דקיקות, בהירות שיער. היא עצמה הייתה נמוכה, כהה ועגלגלה. היא הטיפה לאנוכיות. "כדי שאדם יוכל להגיד 'אני אוהב אותך' עליו להיות מסוגל קודם כל לומר את המילה 'אני'", ניסחה את השקפת עולמה. אלטרואיזם היה בעיניה דבר שלילי. את העולם, כך הסבירה, יש להבין באמצעות התבונה ומתוך היגיון נטול סתירות פנימיות: הרי ברור למשל שאי אפשר לאכול את העוגה, וגם להשאירה שלמה. היא סברה כי החיפוש אחרי האושר הוא מטרתו הנעלה ביותר של אדם וכי אנוכיות איננה ניצול, אלא מימוש של פוטנציאל אישי. חיים ראויים מצטיינים בהערכה עצמית, והרמוניה עם הזולת מתאפשרת רק אם מכבדים את זכותו להשיג את אושרו. במשך כמעט עשר שנים ניהלה קשר אהבים עם גבר שהיה נשוי, כמוה, בידיעתם של שני בני הזוג. את הרומן קטעה באחת כשנודע לה שהמאהב בוגד בה עם אישה נוספת,  לא עם זאת החוקית.

ספרים של איין ראנד

בילדותה הייתה בודדה ונטולת חברים. אמה נהגה לומר לה ולשלוש אחיותיה שמעולם לא רצתה בהן. בבית הספר היסודי כשהתבקשה פעם לכתוב חיבור על "חדוות הילדוּת" מצאה רק דברי גנאי לתאר בהם את תקופת החיים הזאת, וחתמה את החיבור בציטוט מתוך דברי פסקל: "אני מעדיף גיהינום חכם על פני גן עדן טיפש". בבגרותה לא היו לה ילדים, מתוך בחירה.

היא היטיבה להתבטא באנגלית, שפה שרכשה רק בגיל 21, אבל דיברה במבטא זר כבד, והייתה סופרת אמריקנית מצליחה במיוחד, אף על פי שנולדה ברוסיה. גם כיום, שנים רבות אחרי מותה בשנת 1982, ממשיכים ספריה להימכר ברחבי העולם, כ-800,000 כל שנה, ולהופיע ברשימות שונות של "הספרים שהשפיעו עלי במיוחד".

את שמה –  איין ראנד –  המציאה לעצמה. היא הייתה יהודייה מסנט פטרסבורג, אליסה זינובייבנה רוזנבאום. יש הסוברים כי משמעות השם הפרטי שמצאה באה מהאות עי"ן  – האות הראשונה בגרסה העברית של השם שבו נולדה  – עליזה. (צריך אם כן כנראה לאיית את שמה כך: עין ראנד…)

את התיעוב שחשה כלפי השלטון בכלל והקומוניזם בפרט פיתחה בימי המהפכה הבולשביקית. הוריה השתייכו למעמד הבינוני בימים שבהם השתייכות כזאת הייתה מסוכנת והרת אסון. את רכושו של אביה הרוקח הפקיעו המורדים הקומוניסטים בשנת 1917. הנערה שגדלה עד אז מוקפת במשרתים ראתה בבעתה את ההמונים העטים על הרכוש המשפחתי והם נראו לה כמו אספסוף חומס. אחרי כן הייתה עדה לתקופה שבה חמישה מיליון איש מתו מרעב בתוך שנתיים. "ממשלה היא האיום החמור ביותר על זכויות האדם. יש לה שליטה בלעדית על השימוש בכוח פיזי חוקי המופנה כנגד קורבנות שאינם מוגנים חוקית," כתבה.

לאחר שהבולשביקים ניצחו במלחמת האזרחים הותר לאביה לשוב ולפתוח את בית המרקחת, אבל כעבור שנה הלאימו והפקיעו אותו שוב. מכאן למדה מה כוחו השרירותי של השלטון. בני המשפחה הצליחו להבריח אותה לארצות הברית, שם בחרה לעצמה את זהותה החדשה. היא השתלבה בתעשיית הסרטים בהוליווד, עבדה כניצבת וכתסריטאית, ולפני שהחלה לכתוב את הרומן הראשון שלה שקעה בכתיבת יומנים שבהם הביעה את הרעיונות שתפרסם בעתיד. בעיתונים הופיעו באותם ימים סיפורים על רוצח סדרתי שחטף ילדה בת שתים עשרה מבית ספרה, אנס אותה, ביתר את גופתה ושלח חלקים ממנה למשטרה, כדי להתל בה. ראנד שיבחה את הרוצח, כתבה שהוא מציג "תמונה מרהיבה של אדם שלגמרי לא אכפת לו מכל מה שקדוש בעיני החברה, ויש לו מוּדעות משל עצמו. אדם שניצב באמת לבדו, ברוח ובמעשה… כזה שאנשים אחרים אינם קיימים מבחינתו." עוד כינתה אותו אדם "מבריק, יוצא דופן, אנוכי במובהק."

בול איין ראנד

 

את כתב היד של ספרה כמעיין המתגבר שלחה לכמה הוצאות לאור, שדחו אותו. כשיצא בכל זאת לאור זכה הספר להצלחה עצומה. הוא אפשר לה להמשיך לכתוב ולפרסם את מרד הנפילים. היא קיבצה סביבה עדת מעריצים שהייתה להם מעין גורו ומורת דרך. חסידיה האמינו שהיא חשפה את האמת האובייקטיבית האחת והיחידה על העולם. הם נדרשו ללמוד את ספריה בעל פה, וזכו לגינויים אם העזו לשאול שאלות.

מתוך הסרט "כמעיין המתגבר" על פי ספרה של איין ראנד

 

"ארצות הברית צריכה להיות דמוקרטיה של הנַעֲלִים בלבד," קבעה איין ראנד. אותם נַעֲלִים היו לדעתה העשירים. נראה כי בעולם שבו שולטים אילי הון, במציאות שבה רק מי שזוכה למימון רב יכול לרוץ לבחירות – לא רק בארצות הברית – הולך חזונה ומתגשם. קשה לא לחשוש מפני ההשתלטות של כל שאר הערכים שדגלה בהם.

איין ראנד בראיון טלוויזיה אצל פיל דונהיו

טור על סופרות באקס נט

תום שגב, "1967": והארץ שינתה את פניה (חלק שני)

קישור לחלקה הראשון של הרשומה

קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק שבו התחיל רצף ההחלטות והמעשים, עד לנקודת האל חזור. אולי זה קרה כשרבין הציע "להתגרות בסורים", כדי לשקם את ההרתעה: "אם יירו בטנקים – צה"ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר." בדיעבד "הודה" רבין כי "אילו אפשרה ישראל לחקלאים ולרועים הסורים לעבוד באזורים המפורזים – לא הייתה נוצרת מתיחות," ולכן "חימום הגבול החל כתוצאה מהחלטת ישראל להפעיל כוח."

בישיבת קבינט פנה רבין אל הסורים כאילו נכחו בחדר והכריז: "אתם רוצים מלחמה קטנה – אנחנו נענה במכה יותר רצינית."

דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, ביקש להבהיר לסורים שישראל מסוגלת להכות בהם בחוזקה.

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הודיע "שיש להכות בערבים שוב ושוב," כי "'מבחינה מנטלית […] מה שמאפיין אותם זה שכשהם חוטפים מכה – הם נסוגים.'"

על כך השיב אשכול בשאלה ספקנית: "זה באמת רק הערבים?" ונענה, "זה די ערבי."

אל"מ רחבעם זאבי, מאגף המבצעים, "הציע מלחמה כוללת בסוריה," ורבין תמך בו.

אשכול הציע אמצעים הגנתיים כנגד חדירת מחבלים. למשל – בניית גדר. קציני הצבא הגיבו בביטול וטענו שהערבים יגנבו את החומרים שמהם יבנו אותה.

באפריל ירו הסורים על טרקטורים ישראלים. התפתחה תקרית שבסופה הופלו שישה מטוסי מיג סוריים. הציבור הישראלי חגג.

מטוסי מיג

 

באותו חודש, בערב יום העצמאות, קבעה כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות" כי קיימת "חרדה בסוריה נוכח אזהרות ישראל". אשכול הזהיר גם את המצרים. כלפי פנים דיבר ראש הממשלה על הצורך בפעילות הגנתיות אבל הרמטכ"ל (יצחק רבין) גרס שאין בכך די.

ביום העצמאות יצא המצעד הצבאי לדרך, הפעם הוא נערך בירושלים, חרף התנגדותן של ידידותיה של ישראל, שנדרשו לשלוח למצעד את נציגיהן. (בשש השנים הקודמות הוא התקיים בערים אחרות). מזכ"ל האו"ם באותם ימים העריך בדיעבד כי "המצעד יצר את הדינמיקה אשר הובילה למלחמת ששת הימים".

מצעד צהל בירושלים 1967

 

בן גוריון סבר שהמלחמה הצפויה היא אסון

בגיליון החגיגי של יום העצמאות התפרסם ריאיון שבו שוחחה גאולה כהן "הכוהנת הגדולה של האמונה בשלמות הארץ" עם דוד בן גוריון, שהבהיר את עמדתו הפרגמטית: חצי האי סיני הפסיק להשתייך למדינת ישראל "מרגע שישראל נאלצה לפנות אותו" (אחרי מבצע קדש), ו"גבולות היסטוריים זה מושג לימות המשיח". בן גוריון התנגד בנחרצות למלחמה שאותה המשיכו אחרים לחרחר. "אני חושב שזה אסון," אמר עליה בשיחה עם גרשום שוקן, עורך עיתון "הארץ", והוסיף במין נימת השלמה של אדם זקן הניצב בסוף חייו ויודע שאת המפעל הגדול שלו, הקמת מדינת ישראל, כבר השלים, "אבל זה עניינכם."

כשנאצר החל להניע כוחות צבא לסיני קבע אשכול שהוא מבקש רק "להרתיע את ישראל מפני מימוש איומה נגד סוריה". בישראל השתררה תחושה של "הסתבכות" עם מצרים. זאב שיף, הכתב הצבאי של עיתון "הארץ" טען כי "נוצר מצב המאיים על ישראל, בשל ההתבטאויות הרבות והשחצניות מדי שהשמיעו מנהיגיה".

הוחלט לגייס את חיילי המילואים, לדברי אשכול כדי למנוע את המלחמה שישראל אינה רוצה בה.

הרמטכ"ל החל לגלות סימני מצוקה נפשית ושבירה. משה דיין כתב כי רבין "נראה לא רק עייף […] אלא נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן." רבין חש שנכשל בהרתעה שהייתה אמורה למנוע מלחמה.

אשכול נאלץ להדוף את התביעה לפעול

אחרי שנאצר חסם את מיצרי טיראן למעבר של אוניות ישראליות, דרשו מפקדי הצבא הבכירים להגיב ב"מכה רצינית" – לא "פעולה מוגבלת שתבטיח את חופש השיט במפרץ", אלא "מלחמה כוללת". אשכול נאלץ להדוף שוב ושוב את התביעה לפעול.

דיין הביע חשש מפני תגובתם של ערביי ישראל, ומפני האפשרות שיסייעו לצבאות ערב. בישיבת הממשלה דיברו על הצורך להשיג מסכות גז ולבדוק את המקלטים. הייתה תחושה שהמלחמה בלתי נמנעת.

עזר ויצמן, שהיה אז ראש אג"ם, "ניסה," לדברי תום שגב, "להביא לפתיחת המלחמה". רבין, שהתמוטט, ולא תפקד כלל במשך 24 שעות, ביקש ממנו למלא את מקומו. ויצמן החל בפעילויות טרום מלחמתיות. כמה מהקצינים חשבו שהוא "ירד מהפסים", לאחר ש"החל להזיז כוחות צבא ממקום למקום ואיש לא הבין אל נכון מה הוא רוצה."

העיתונים הישראלים רעמו בכותרות גדולות על כך ש"נאצר רוצה מלחמה", ו"נאצר הכריז מלחמה על ישראל". רק אשכול שמר על קור רוח, והסביר שוב ושוב שאין לפעול בלי תמיכתה או בניגוד לדעתה של ארצות הברית. הניצים לעגו לו. אריק שרון, למשל, גינה את "ההתרוצצות הישראלית" בין מעצמות העולם, וכינה אותה "שתדלנות". אשכול לעומתו הדגיש כי "כל מה שיש לנו בכוחו של צבאנו – בא מתוך ההתרוצצות הזאת," והזהיר כי "אל נראה את עצמנו גולייתים כאלה." לקציני הצבא הזכיר שגם אחרי שידבירו את האויב, יצטרכו אחרי כן לשוב ולבנות מחדש את הכוח, ויזדקקו לשם כך לארצות הברית! "צריך לחכות", הוא אמר, בניסיונו לרסן את הצבא, גם  כדי לשכנע את העולם שישראל עומדת בפני סכנה קיומית.

אבל הציבור הישראלי לא נתן אמון באשכול, שהיה לא רק ראש הממשלה אלא גם שר הביטחון. מכל עבר נשמעו קריאות להחליף אותו. להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה (הוא לא היה מעוניין בכך, והתנגד נחרצות למהלך המלחמתי!), למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון, להביא לממשלת אחדות.

מה הציע שמעון פרס

תום שגב תוהה אם בן גוריון היה יכול למנוע את המלחמה, אילו נעתר להפצרות ושב לראשות הממשלה. והוא מתאר גם הצעה שהציע מזכירו של בן גוריון דאז, שמעון פרס: מהלך שיכול היה אולי לשנות את כל ההיסטוריה של האזור. פרטי ההצעה הקיצונית ההיא נשארו חסויים, אבל שגב מניח שמדובר היה בניסוי גרעיני מקומי שהיה אמור להבהיל את שכנינו ולמנוע את המלחמה: "הערבים היו נבהלים, הישראלים היו נרגעים," אמר פרס לימים.

בתוך הממשלה היו שרים שהתנגדו לצעדים המלחמתיים, בראשם זרח ורהפטיג, שר הדתות. זה היה עימות בין הישראלי "החדש", שאותו ייצג יצחק רבין, צעיר יליד הארץ, יפה תואר, חילוני, "זקוף קומה" לבין יהודי גלותי, חובש כיפה שחורה, שסימל בעיני קציני צה"ל את שפלות הרוח הגלותית, פחדנותה והססנותה. "כל מיני ורהפטיגים": כך ביטא רחבעם זאבי, שכונה בפי כל גנדי, את תחושת המיאוס שחש כלפי מי שהתנגדו למהלך הצבאי וניסו לבלום אותו.

לנשיא ארצות הברית היה ברור שישראל מתכוונת לתקוף, ובקרוב. להערכתו לא היה אפשר למנוע את ההתקפה. הוא גם ידע שעל פי הערכת המודיעין האמריקני המצרים לא התכוונו לתקוף את ישראל.

תום שגב מתלווה לאורך כל המהלכים הללו לא רק במישור המדיני והצבאי. הוא מתאר גם דמות של חייל פשוט אחד, שוקה בר-דיין, מתעכב על תיאור מחשבותיו, התרשמויותיו, דעותיו וחוויותיו, בימים שקדמו לפרוץ המלחמה, לפני שגויס, ואחרי כן, במהלך הקרבות עצמם. אחד התיאורים של בר-דיין היה המפגש של יחידתו עם אחד המפקדים, אותו רחבעם זאבי שכה שש אלי קרב. את כל הרשמים תיעד בר-דיין ביומן אישי שכתב, ובמכתבים.

מה פקד גנדי (רחבעם זאבי) על חיילי המילואים המזועזעים

בלכתו השאיר אחריו גנדי שתיקה נדהמת. "בר-דיין הסתכל סביבו: הנה כימאי במכון ויצמן, הנה מורה לספרות בתיכון. הנה עשרות הורים לילדים, כמוהו. 'מה אני עושה פה, לעזאזל', כתב." ולא שבר-דיין היה פציפיסט שהתנגד מלכתחילה למלחמה. אדרבא, כשגויס האמין − כמו חבריו, כמו הציבור כולו, כמוני, עד שקראתי את הספר 1967 − שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת. הכרחית. מלחמה שנכפתה על ישראל. הללו כתב בר-דיין באותם ימים ביומן אישי שניהל, ובמכתבים. וכך תיעד בר-דיין את הדברים שאמר גנדי לחיילי היחידה שבה שירת: "אין לבזבז פגזים על חי"ר," הוא ציווה עליהם עוד לפני שהמלחמה פרצה. "יש לדרוס אותם במקומם. להרוג ולהרוג את האויב. לא נחזור על שגיאות סיני, שלא דרסנו אותם."

בשלב מסוים, בשל היסוסיו של ראש הממשלה, היו קציני צבא שדיברו בגלוי על האפשרות שצה"ל יפתח במלחמה בלי אישורה של הממשלה. אריאל שרון, למשל. אכן, דוד בן גוריון  חשש מפני האפשרות שהצבא ישתלט על המדינה. עד כדי כך שהוא פרסם הודעה חריפה מאוד: "צבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו ולא על פי הוראת מפקדיו הצבאיים, אלא על דעתה של הממשלה הציבילית ולפי הוראותיה."

גולדה מאיר התנגדה למינויו של משה דיין לשר הביטחון, כנראה משום שחששה שהוא ישתלט על הצבא. אכן, במהלך המלחמה הורה דיין על מתקפה לכיבוש הגולן שאשכול כלל לא אישר! והתנגדה גם להקמתה של ממשלת האחדות ביחד עם מפלגת חירות בראשותו של מנחם בגין. לימים הסתברה משמעותו העמוקה של הצירוף ההוא: "מפא"י ההיסטורית איבדה את המונופול על השלטון, זה היה גם צעד ראשון למהפכה חברתית ותרבותית," כותב תום שגב, ורומז כמובן על המהפך, שחל עשר שנים אחרי כן.

ארצות הברית נתנה לישראל את האישור לצאת למלחמה, אבל הזהירה: "בתנאי שלא תירו את הירייה הראשונה."

בממשלה הועלה הרעיון "לשגר למפרץ אונייה ישראלית, כדי שהמצרים יירו עליה." כה להוטים היו לפתוח במלחמה, עד שהיו נכונים כמעט להקריב חיילים של צה"ל כדי לזכות בעילה המיוחלת! עד כדי כך!

שר העבודה, יגאל אלון, הציע פשוט לשקר: להודיע שהמצרים פתחו בהתקפה, ואז לצאת לדרך. "ראש הממשלה אמנם יסתכן בשקר, אך רק ההיסטוריונים ידעו את האמת."

החולשה שגרמה למלחמה

לימים הודה אלון כי "לא המצב בחזית היה הגורם העיקרי למלחמה, כי אם אובדן האמון בממשלה." למעשה, הסביר אלון, המלחמה פרצה רק משום שהמדינה "הייתה חלשה מדי כדי להימנע" ממנה.

באחד מדיוני הממשלה כשהזכירו את זעמו של הציבור על דחיית המלחמה, אמר אשכול: "לא ראינו את האימהות שבניהן יהרגו."

בעקבות הקריאה בספרו של תום שגב לא יכולתי שלא לחשוב שוב ושוב על הקול ההוא, המפוקח, הזהיר, קולו של מי שחשב על משמעותה האמיתית של מלחמה, על ההורים השכולים, האלמנות, היתומים, על סבלם של הפצועים ושל אוהביהם, ועל כך שלא שמעו לו.

הששים אלי קרב הכריעו את הכף. ובתום המלחמה היו בטוחים שצדקתם הוכחה: הניצחון היה מהיר ומוחץ. הם טענו שאחד מיעדיה של המלחמה היה להביא לשלום ממושך. מה הם ידעו אז על מלחמת ההתשה שהחלה כעבור פחות משנה. (למרבה האירוניה הכאובה אחד מקורבנותיה היה בנו של עזר ויצמן, אדריכל הניצחון המרהיב לכאורה של מלחמת ששת הימים: הוא היה מפקד חיל האוויר שהכין את החיל שלו להשמדת על חיילות האוויר של מצרים וסוריה, מתקפה שחתמה את הניצחון בתוך כמה שעות). מי העלה אז על דעתו שהמלחמה הבאה, מלחמת יום כיפור, תפרוץ רק שש שנים אחרי כן, ותגבה מחיר דמים כה כבד  2,222 הרוגים ישראלים, וכ-20,000 הרוגים ערבים. ומי חלם אז שכיבוש כל השטחים ההם יוביל למציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים כיום, מציאות של מדינה שגבולותיה אינם מוגדרים, שחיים בקרבה אנשים נטולי מדינה וזכויות, מיליון וחצי, לפי הערכה מתונה, שני מיליון, לפי הערכה אחרת.

הוויכוח על עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הגדיר מחדש ימין ושמאל, ואת המושגים פטריוטיות, אהבת הארץ, ציונות, לעומת מוסריות, הומאניות וחתירה לשלום.

מעניין לציין כי ממשיכת דרכה של המפד"ל מייצגת כיום עמדות שונות לגמרי מאלה של מייסדיה. מפלגת "הבית היהודי" משמשת היום שופר למתנחלים החיים בשטחים שנכבשו חרף התנגדותו של זרח ורהפטיג לצאת למלחמה. אותם מתנחלים שואפים להיאחז ביישוביהם שביהודה ובשומרון, מתעקשים להרחיב את הבנייה בכל מחיר (גם, למשל, כשניצבה בפני הממשלה החלופה − לשחרר מחבלים או להקפיא את הבנייה לזמן מה, בחרו באפשרות הראשונה, הלא הפיכה, ובלבד שהבנייה לא תיפסק.) הם מסרבים לכל אפשרות של משא ומתן או פינוי, וממשיכים לקבוע עובדות בשטחים שמעמדם המדיני לא הוסדר מעולם.

מפתיע להיווכח כי בתחילת דרכה של המפד"ל ייצגו ראשיה ערכים כה שונים והשמיעו קולות מתונים ומרסנים. כיום מרבים ממשיכי דרכם לצאת בהכרזות מיליטנטיות שאמורות להעיד על עוצמתם. והשומעת – היא אינה מפסיקה לייחל אל ה"גלותיים" ההם, רודפי שלום הזהירים, שלא הצליחו להשפיע על המציאות ולבלום את המלחמות. כמו כן היא חוששת שמא הקולות הרמים והנחושים מדי יגררו שוב למהלכים שאת תוצאותיהם אין לדעת.

תום שגב, "1967": והארץ שינתה את פניה (חלק ראשון)

בדיחה ראשונה:
"בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'"

בדיחה שנייה:

" – מה נעשה היום?
– נכבוש את קהיר.
– ומה נעשה אחרי הצהריים?"

את שתי הבדיחות הללו תיעד תום שגב בספרו 1967. באמצעותן ביקש לתאר את הלכי הרוח ששררו בחברה הישראלית באותה שנה, בהפרש של שבועות אחדים. בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה: קו פרשת המים שהפריד בין הייאוש והתבוסתנות לזחיחות והיהירות של מי שלא היה להם מושג לאן יוביל אותנו הניצחון המוחץ והמהיר ההוא.

והארץ שינתה פניה
הוצאת כתר, 2005

 

פרקיו הראשונים של הספר סוקרים את האווירה ששררה בישראל זמן לא רב לפני שפרצה המלחמה. תום שגב עושה זאת באמצעות מעקב אחרי כתבות בעיתונים, סיפוריהם של אנשים שונים, מובאות מתוך מכתבים אישיים, נתונים סטטיסטיים, תיעוד של מהלכים פוליטיים ומדיניים, ציטוטי דברים שאמרו מנהיגים ואנשים מהיישוב. אנו לומדים מה העסיק אז את תושבי המדינה, איך נראו חיי היומיום, מה הטריד ומה שימח אותם, למה קיוו ומה רצו.

ארבעים ושמונה שנים חלפו, וכל כך הרבה דברים לא השתנו.

חלק מהתיאורים מעוררים השתאות. קשה להאמין שארבעים ושמונה שנים חלפו, וכל כך הרבה דברים לא השתנו. הנה למשל, החשש של רבים "שהמדינה מאבדת את יכולתה להבטיח לתושביה את החיים הטובים שכה רבים כבר הורגלו בהם." התובנה שעיקר הכסף שמממן את רמת החיים הגבוהה אינו בא מעבודתם של הישראלים, "אלא גויס בחו"ל," כדברי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, כסף שיצר "בולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה", אבל בשל המיתון שהלך וגבר, החלו אנשים "לחשוב פעמיים לפני שהם מוציאים את הכסף" – כך כתב ישראלי אחד לידידו בארה"ב.

ולצד זאת, "פעלה חרושת השמועות  על בזבוזים ושחיתות בצמרת", כולל "שיפוצים שהוכנסו במטוס אשר נשא את ראש הממשלה לסיור באפריקה" (!).

גם מי שלא הרגישו את המיתון על בשרם חשו כי "עיקר הסבל מתרכז בעיירות הפיתוח וזה כמובן הדבר המדאיג": שוב, ציטוט מתוך מכתב אישי.

ערביי ישראל "לא היו ישראלים שווי זכויות, וגם לא שווי חובות". הפקעת הקרקעות שלהם אילצה את מרביתם לעבוד כשכירים אצל מעסיקים יהודים. שגב מספר על סרט תיעודי קצר, "אני אחמד", שליווה פועל ערבי בניסיונות השווא שלו לשכור חדר. הפועל סירב להצעה להציג את עצמו בשם בדוי, ישראלי, והסביר: "אני אחמד", לפני שהלך לישון על מזרון  "בשכונת פחונים כלשהי". אחמד דיבר אל המצלמה והסביר שהוא "מבין את הישראלים [..] רוצה לחיות עם היהודים בידידות וקירוב לבבות, אך הם מתייחסים אליו כמו היה מיותר". אי אפשר שלא לחשוב על הריאיון שנערך זה לא כבר עם הסופר סייד קשוע בגלותו בארצות הברית.

באותו עניין מתאר תום שגב את צביעותם של מי שאמורים לייצג את השאיפה לשוויון אמיתי. כך למשל בקיבוץ יחיעם, שכמו יישובים רבים אחרים הוקם על חורבות של כפר ערבי, פרסמו שיר יפה לרגל ראש השנה, ובו "איחולים  […] לשלום בין שני עמים, בצל אותה תאנה […] ליין אדום תוסס בעינב / לאלף פרחים בלי קנאה וקינה /  לחרב תשוב עולמים לנדנה…" ומוסיף תום שגב ומעיר: "הנה פער בין אידיאל מוצהר, לא פעם בשפה רמה ומליצית, לבין המציאות: ספק דילמה מוסרית ואידיאולוגית של ממש, ספק נצלנות וצביעות," ומדגיש: "בעניין זה לא היו [בני הקיבוץ הללו] שונים מרוב הישראלים האחרים".

והנה עוד כמה סוגיות שהטרידו אז את הישראלי, ונראות כאילו נלקחו מתוך שרשור פייסבוק עכשווי: "המצב הנורא בדואר", הכניעה לדרישות הדתיים, טיבה הירוד של התחבורה הציבורית.

ספר הבדיחות על אשכול שהופץ בשנת 1967

אבל היו גם דברים שונים. כך למשל נשענה הקואליציה של המערך בראשות לוי אשכול על 75 חברי כנסת. מה שלא הפריע לציבור (ולראש הממשלה הקודם, דוד בן גוריון), לסנוט בלוי אשכול, לעלוב בו, למתוח עליו ביקורת נוקבת על מה שכונה אז "המצב". בדיחות על אשכול נפוצו ברבים ושיקפו את חוסר שביעות הרצון הכללי.

ואז פרצה המלחמה שזכתה לשם "מלחמת ששת הימים". זאת שבעקבותיה צמחה מדינת ישראל ושילשה את שטחה. השטחים שנכבשו בעקבות התבוסה של ארצות ערב פתחו פתח לחילוקי דעות חדשים: בין  הדוגלים במדיניות של "אף שעל", בהתיישבות יהודית בכל שטחי הכיבוש, לבין אלו שחששו מפני השפעות הכיבוש על החברה בישראל וקראו ליציאה מהשטחים ולהימנעות משליטה מתמשכת על אוכלוסייה ערבית כה גדולה – ויכוח שעומד עד היום בבסיס הפער בין ימין לשמאל. אלה רואים בשטחים חלק בלתי נפרד ממה שהם מכנים "שלמות הארץ", ואלה, כמו למשל ישעיהו ליבוביץ, שגרסו כי "אם לא נחזיר את השטחים – ויפה שעה אחת קודם – נימצא הולכים לקראת פשיטת רגל גמורה. לא נוכל להחזיק מעמד והמדינה תתחסל".

האם הייתה זאת באמת מלחמה אין בררה?

בתודעה מצטיירת "מלחמת ששת הימים" כמלחמת אין בררה. אמנם הכול מסכימים כי את הירייה הראשונה ירה צה"ל, אבל למדנו להאמין שהמהלכים שהובילו לכך היו בלתי נמנעים ולא תלויים בצד הישראלי.

למרבה ההפתעה והכאב מפריך תום שגב את ההשקפה הזאת.

ל"מלחמת ששת הימים" קדמה פעולה צבאית בכפר הירדני סמוע.

הידיעות על סמוע כפי שהופיעו בעיתון דבר, נובמבר 1966

מטרתה המוצהרת הייתה למנוע כניסה של מחבלים לשטח ישראל. באישון לילה חדרו חיילי צה"ל לכפר סמוע ופוצצו בו כמה עשרות בתים. ציר ישראל בוושינגטון דיווח על "'גוויות רבות של אזרחים', ועל כן נראה שלא כל הבתים פונו מיושביהם לפני שפוצצו." אזרחי ישראל תמכו בפעולה, אבל בדיעבד מסתבר שחברי הממשלה מתחו עליה ביקורת: "שישה משרי הממשלה, בהם שני שרים דתיים, הביעו מורת רוח מהיקף הפעולה ומתוצאותיה". ארצות הברית הודיעה ש"תיאלץ […] 'לבחון מחדש' את אספקת הנשק לישראל". לכול היה ברור שהנמענת האמיתית לפעולה הייתה אמורה להיות סוריה. אחד מפקידי הסטייט דיפרטמנט האמריקניים הבהיר לשר החוץ עד כמה אבסורדית הייתה הפעולה: זה כאילו, כך אמר, "היה רוצה לתת סטירת לחי לשגריר ישראל, אבל כיוון שאינו יכול לעשות זאת – הוא סוטר על פניה של מזכירתו". אכן, צה"ל דרש לפעול נגד הסורים, אבל הממשלה בלמה אותו. הסיבות לסכסוך עם סוריה היו − ניסיונות הסורים להטות את מי הירדן, המאבק על עיבוד הקרקעות בשטחים המפורזים שלאורך הגבול, והפעולות של ארגון אל-פתח, שיצאו משטחה של סוריה.

סמוע – ידיעה מעיתון דבר נובמבר 1966,

 

דיין הודה כי הייתה שם פרובוקציה ישראלית

לכל מי שכבר חי באותה תקופה זכורות היטב התקריות שבהן ירו הסורים על טרקטוריסטים תמימים לכאורה, שעבדו בשטחים הסמוכים לגבול. לימים, כך טוען תום שגב, הודה משה דיין כי "לא כל התקריות החלו באשמת הסורים". סיפר דיין: "שמונים אחוז מהם פרצו כתוצאה מניסיונותיה של ישראל לעבד שטחים מפורזים", והודה כי "היו מיותרות". למעשה, אפשר להבין בדיעבד, שהייתה שם פרובוקציה ישראלית: "אנחנו היינו שולחים  טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח מפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורים, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים בסוף היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים ויותר מאוחר גם חיל האוויר."

דיין הודה גם כי המטרה הלא מוצהרת הייתה "לשנות את הקווים של הסכמי שביתת הנשק […] זאת אומרת לחטוף איזה שטח ולהחזיק בו עד שהאויב יתייאש וייתן לנו אותו."

שגב מתעד דיון שנערך בין יצחק רבין, אז הרמטכ"ל, לבין ראש הממשלה, האיש שהציבור המטיר עליו באותם ימים קיתונות של חרפות ועלבונות: רבין רצה להתחיל לעבד שטח קרוב לגבול. אשכול חשש מפני תקרית. רבין הבטיח שלא ישלחו טנקים, כדי לא לחמם את הגזרה, אבל אם תתחיל תקרית יצאו לשם ויחלצו את הטרקטוריסט. אשכול חשש לשלום הטרקטוריסט. ביקש שימגנו אותו. רבין הזהיר שטרקטור משוריין "עלול להתפרש כפרובוקציה" (!). אשכול העדיף לשמור על חייו של הטרקטוריסט.

ריאיון שנתן רבין לשבועון "במחנה" בגיליון חגיגי לכבוד ראש השנה (בספטמבר, 1966) החריף את המתיחות עם סוריה. לרבין, שקיבל מראש הממשלה היתר להתראיין בתנאי שלא ידבר על נושאים פוליטיים, היה, כך טוען תום שגב, "ניסוח אומלל": הוא דיבר על כך שיש לפעול "נגד מבצעי החבלות ונגד השלטון התומך בחבלות אלה". מסביר שגב: "אילו היה רבין אומר 'שלטונות' או פשוט 'סוריה', במקום להגיד 'שלטון' – לא היה אפשר לפרש את דבריו כמזימה להפיל את המשטר הסורי"…

איך ביקש רבין לשקם את ההרתעה

ושוב, כמה חודשים אחרי כן, דרש  רבין "לשקם את ההרתעה", ולשם כך הציע "להתגרות בסורים. אם יירו בטנקים – צה"ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר."

חלק משרי הממשלה – משה שפירא וזרח ורהפטיג בראשם − התנגדו למהלך. "זה היה," טוען תום שגב, "עימות מובהק בין יונים לבין נצים, והצבא ניצח".

אי אפשר שלא לחוש חלחלה כשקוראים את רצף המהלכים שהובילו בסופו של דבר למלחמה. תום שגב מפרט אותם בדקדקנות – מה נאמר בישיבות ממשלה, איך הגיב הציבור, מה נכתב בעיתונים, מה אמרו אנשים שהשתייכו בעבר למערכת הפוליטית וכבר לא היה להם כוח השפעה: בן גוריון, למשל, ומה נאמר בחדרי חדרים בפגישות עם פקידי ממשל האמריקני בכל הדרגים, עד לנשיא ג'ונסון עצמו.

כפי שמתאר תום שגב את שרשרת האירועים שבעקבותיהם פרצה המלחמה, נראה כי אפשר היה למנוע אותה.

על רצף האירועים המפתיע והמזעזע שבעקבותיהם פרצה המלחמה, על עמדתם של דוד בן גוריון ושל נשיא ארצות הברית, וגם − כיצד הדהים רחבעם זאבי את חיילי המילואים −בחלקה השני של הרשומה. 

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בארי חזק

ריבונו של עולם

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי לא שׁוֹמֵעַ, לא יוֹדֵעַ
הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה
אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ
לָמָּה אַתָּה כּה רַכְרוּכִי
לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי
הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבוֹר,
עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ
אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה
בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית
הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת

אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
בַּמַּכַּ"ם לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ
מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם
מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם
הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע
אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלּא יַגִיעַ וְלא יַחֲזוֹר
פֶּצַע שָׁחוֹר

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת…
אָנָא, עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּיש

בארי חזק  (נהרג ב- 17 באוקטובר 1973)

דרור שורץ, הסרט "בריחה!" סיפור על גבורה והצלה יוצאות דופן

בתום ההקרנה המיוחדת בסינמטק תל אביב, בהשתתפות הבמאי, התברר ששתי הנשים שישבו מאחורי והתלחשו לאורך כל הסרט באנגלית, נמנות עם גיבוריו: בתה של אחת הנמלטות, וקרובת משפחה שלה.

קבוצת הפרטיזנים היהודים

הקהל הלא רב שנכח באולם הוזמן לשאול את הבמאי שאלות. במקום שאלה ביקשה אותה בת של ניצולה להודות לבמאי ולהדגיש את ייחודיות האירוע המתועד בסרטו "בריחה!" – סיפור שהתרחש בשנת 1943 במחנה עבודה נאצי בנובוגרודוק, אז מזרח פולין, היום בלארוס. במשך שלושה חודשים חפרו מאתיים וחמישים יהודים עובדי כפייה שנותרו במחנה מנהרה שעברה מתחת לגדר של המחנה, ובאישון לילה סוער נמלטו. שני שליש מהם ניצלו. רובם הצליחו לחבור לקבוצת הפרטיזנים היהודים של האחים ביילסקי, (המכונים גם האחים בלסקי). האחרים נורו בידי הגרמנים, שסברו שהם עדים להתקפה של פרטיזנים. הבריחה לא התגלתה עד שעות הבוקר. אורכה של המנהרה היה כמאתיים מטרים. חפרו אותה בלילות. מילאו את העפר בשקים מאולתרים שתפרו משמיכות. הידקו אותו, כדי שהגרמנים לא יבחינו במתרחש. בתוך המנהרה התקינו תאורה וצינורות אוורור. אחד מאנשי "צוות הבריחה", חשמלאי מוכשר מאוד, הצליח אפילו להסיט את אורו של הזרקור שבו סרקו הגרמנים את המחנה, כדי לאפשר את הבריחה.

"אתם צריכים להבין שלא היה עוד מקרה כזה בשום מקום," ציינה בתה של הניצולה, ותהתה מדוע הסיפור אינו ידוע יותר. מדוע אינו תופס מקום של כבוד במורשת של דברי ימי השואה והוסיפה וסיפרה עד כמה היא גאה באנשים ההם, בגבורתם יוצאת הדופן.

אכן, סיפור ההימלטות הזה מפעים ומעורר השתאות. במיוחד כשרואים את כל עשרות הצאצאים שקיומם התאפשר רק בזכות התושייה והאומץ של הוריהם וסביהם. רבים מהם –  ובכך בעצם עוסק הסרט –  התאספו ונסעו ביחד לאתר שבו התרחש המעשה, ולכולם מטרה אחת משותפת: לאתר את המנהרה ההיא שחפרו הוריהם וסביהם, ולחשוף אותה. בין הנוסעים היה גם אחד הניצולים, גבר מרשים ונוגע ללב, שמסתובב שם, מספר את מה שאירע לו, זוכר היטב אנשים, מקומות ואירועים שהיה עד להם.

מדוע בעצם אין די בעדות המוצקה, המשכנעת, של אלה שהיו שם ועדיין זוכרים.

ועם זאת, התעוררו אצלי כמה תהיות בעקבות הצפייה בסרט. הגדול שבהם הוא השאלה מדוע בעצם חשו כל האנשים הטובים הללו בצורך לנסוע למקום ההוא. ומה פשר הרצון העיקש למצוא את האתר המדויק שבו נחפרה המנהרה. אני מנסה לומר לעצמי שאפשר אולי להבין את הצורך הזה להיאחז במציאות ממשית, בראיות מוחשיות. הנה, ביום השביעי של החפירות הצליחו כנראה לאתר את פתחה של המנהרה. ולפני כן מצאו באדמה חלקי אריג, שרידי סוליות של נעליים, כמה שיירים של כלי עבודה חלודים, חתיכות של חוט חשמל. אמנם, אין לדעת אם כל אלה אכן השתייכו לחופרים, אבל בכל מקרה הם עוררו בבני המשפחה התרגשות עזה. אבל השאלה האפיקורסית שאני ממשיכה לשאול היא: מדוע בעצם. מדוע הצורך הזה להיאחז בראיות לכאורה. מדוע אין די בעדות המוצקה, המשכנעת, של אלה שהיו שם, ועדיין זוכרים. האם סרטו של קלוד לנצמן, "שואה" שכולו ראיונות עם אנשים, אינו חזק יותר מהחפירה חסרת התוחלת באדמה? מדוע בעצם אין די בזיכרונות ובעדויות?

ועוד תהייה התעוררה בי: אחד הנכדים סיפר שמחשבותיו על מה שהתרחש בשואה מרוכזות לא בכאב או באבל, אלא בכעס. מדוע – הוא תוהה –  כל האחרים (המיליונים, כן?) לא נהגו באותה דרך. לא התקוממו. לא נאבקו. לא ברחו. לא פעלו. והשאלה הזאת, הכעס הזה, מחזיר אותנו באחת לימים שבהם דנו את הנספים על הליכתם "כצאן לטבח": עמדה שהייתה נפוצה כל כך עד משפט אייכמן, שהעדויות בו הבהירו לציבור שלא היה שם כיצד התנהלה מכונת ההונאה, ההחלשה, ההשמדה, ועד כמה מקוממות ואפילו נפשעות הטענות שטענו כנגד הקורבנות.

האם מעשה הגבורה המיוחד הזה מאיר את השואה באור אחר? האם יש לשפוט לפיו את כל הנרצחים? כמובן שלא. אמנם, טעות של נכד אחד אינה יכולה להעיד על טעותם של כל המשתתפים בסרט, אבל לי צרמה העובדה שדבריו זכו להיות מתועדים ומוקרנים, כאילו יש בדל של לגיטימיות בכעס ובגינוי הללו! דבריו של הנכד הזכירו לי את התורה שהרביצה בי פעם, לא כל כך מזמן, בסך הכול לפני שלוש שנים, רעייתו הנכבדת של הרב העירוני, שהסבירה לי שהנרצחים בשואה "מצאו את מותם" (כאילו חיפשו אותו) רק מכיוון שלא שמרו תורה ומצוות, ובעיקר על הלכות נידה. כן, דברים מאוסים כאלה נאמרים ונתפסים בציבורים מסוימים כלגיטימיים!

נובוגרודוק בשנות השלושים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

 

מעבר לכך, משהו בסרט "בריחה!" מוחמץ. קשה להבין את רצף האירועים, שמוגשים בסדרה של פלשבקים אקראיים, בכל פעם מפיו של אדם אחר. דמויותיהם של המשתתפים אינן מתקבעות ואינן ברורות –  מי הם האנשים הללו? מה הסיפור שלהם? מה הקשרים ביניהם? מכיוון שכך, קשה להזדהות אתם, הם אובדים בתוך התיאורים הקטועים, הערוכים בלי תכנון ברור, רגע פה, רגע שם, מעוררים סקרנות, אבל מאוד לא מספקים אותה.

רגע של נס לא מובן

ועם כל ההסתייגויות, יש להודות כי סופו של הסרט נוגע ללב במיוחד: נכדו של אחד הניצולים מספר כיצד באחד מימי חייו האחרונים, כששמע על כך שבתו ונכדו ביקרו במקום שבו נחפרה המנהרה ואף מצאו את פתחה, התעורר פתאום אף על פי שהיה לאחרונה מנותק מהמציאות, וניהל עם השניים שיחה הגיונית ומשמעותית: הוא התעניין בתיאור שלהם, סיפר שוב איך הצליח אז לברוח דרך אותה מנהרה: רגע של נס לא מובן. זמן לא רב אחרי כן הלך הסבא לעולמו, והנכד חש בקשר שיש בין ההינצלות ההיא, מתוך האדמה, ובין החזרה אליה, לאחר המוות.

ייתכן שיש בכך תשובה לספקות שהתעוררו בי בעניין הביקור במקום הקונקרטי והחפירה בתוכו: הנה אחד השותפים למעשה ההרואי ההוא התעורר לכמה רגעים אחרונים של צלילות מעצם הביקור של צאצאיו שם. ואולי בכל זאת זה מוכיח שיש בכך ערך ומשמעות.

 

סיפור רציף של הבריחה, מאת בתו של אחד הניצולים


 

על שואת יהודי נובוגרודוק באתר יד ושם.

חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע": האם יש בדבריה לֶקַח לימינו?

"יום יבוא, שאותו לא תזכי לראות, ובו היהודים יקימו לך אנדרטה בישראל", כתב לחנה ארנדט בשנת 1963 ידידה קארל יאספרס. באותה שנה התפרסם בארצות הברית ספרה של ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע שהתבסס על הדיווחים ששלחה מהמשפט לעיתון ניו יורקר.

הספר עורר בישראל כעס גדול, התעלמו ממנו, למעשה החרימו אותו ואת המחברת. ראו בה אויבת ואנטישמית ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בקורבנות השואה. הספר הופיע בתרגומו לעברית רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

בישראל לא זכתה עדיין חנה ארנדט לאנדרטה. בגרמניה, לעומת זאת, מרבים להנציח אותה: יש על שמה בול, קו רכבת, מכון, פרסים
באוניברסיטאות שונות. באחד מבתי הכנסת מוצגת תערוכה מתמדת לזכרה. אבל גם בישראל עמדותיה שוב אינן מוקצות כליל, הן זוכות לעיון מחודש ולדיון. בהוצאת מאגנס הוציאו לפני שמונה שנים את הספר חנה ארנדט בירושלים, קובץ מאמרים העוסקים בכתביה, מאת חוקרים ישראלים, גרמנים ואמריקנים.

האם המליצות הנבובות אכן הוכיחו משהו

לכאורה נבע עיקר הכעס על ארנדט ממה שאפשר להסיק מעצם שמו של ספרה: "הבנאליות של הרוע": היא תיארה את אייכמן כביורוקרט אפרורי, חסר מעוף, "נורמלי", כדבריה, מכיוון שהגיב כמו רוב האנשים סביבו, ומכיוון ש"בתנאים של הרייך השלישי אפשר היה לצפות רק מ'יוצאי דופן'" לנהוג אחרת. התרשמותה מכך שהיה אדם פשוט ומוגבל נבעה מדברים שאמר: למשל, בכך שהציג את עצמו כ"אידיאליסט", התנחם בקלישאות חסרות משמעות, נשען רק על מליצות שגורות שלדעתה את משמעותן לא הבין בעצם, וכן מכיוון שלא פעם סתר את עצמו. כך למשל, היא כותבת "מה אפשר לעשות עם מי שחוזר ומבטיח לבית המשפט בהתרגשות מופגנת, כפי שהבטיח לחוקר המשטרתי, שהדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להתחמק מאחריותו האמיתית, להיאבק על צווארו, לבקש רחמים –  ואז, על פי הוראת  סניגורו, מגיש מסמך כתוב בכתב ידו ובו בקשת סליחה?" בעיניה היה לאייכמן "כישרון מדהים שלא לזנוח לעולם אף הלך רוח ואף מליצה נבובה" ולכן "מפתה להאמין בכנותו […] בגלל חוסר העקביות המוחלט במחשבותיו וברגשותיו". לכן, טוענת ארנדט, גם במקומות שבהם היה אמור להגן על עצמו במהלך המשפט, המשיך, בניגוד לאינטרסים שלו, לדבר בססמאות השגורות ששינן בעברו, למשל –  להתגאות בכך שפעל ביעילות "וכאזרח שומר חוק", לנופף בנאמנותו הלא מתפשרת להיטלר –  כאילו שכח שהנסיבות השתנו, ולא הבין שבבית המשפט הדן אותו על פשעיו נגד בני העם שברצח שלהם הוא מתגאה כך, יקרבו אותו הססמאות הללו אל הגרדום. (בקשת החנינה שלו מעידה  שלא נהג כך מתוך אדישות למותו הצפוי). לדעתה נהג כך אייכמן מתוך טיפשות.

לעומת זאת, היא משבחת את שלושת השופטים, שניסו, לדבריה, "בכל מאודם להבין את הנאשם, והתייחסו אליו בהתחשבות ובאנושית קורנת וכנה", וציינה כי לדעתה "העובדה שהם מעולם לא הצליחו להבין אותו היא אולי ההוכחה ל'טוב לבם' של שלושת האנשים האלה, לאמונתם הבלתי מעורערת והמיושנת קמעה ביסודות המוסריים של מקצועם".

אפשר להתווכח עם האופן שבו תפסה ארנדט את אייכמן. בביוגרפיה של השופט משה לנדוי, שעמד בראש ההרכב שדן את אייכמן וגזר עליו הוצאה להורג, מובאים דבריו של השופט שטוען כי ארנדט טעתה, וכי אייכמן היה אדם ערמומי ומתוחכם שהבין היטב את מלוא המשמעויות של פשעיו.

אבל לדעתי שורש המחלוקת האמיתי עם חנה ארנדט לא היה קשור באופן שבו ראתה את אייכמן, אלא בשתי סוגיות מהותיות הרבה יותר. האחת הייתה קשורה במשפט עצמו, והאחרת, קשה ומרה אף יותר, באופן שבו התייחסה ארנדט למנהיגות היהודית במהלך שנות ההשמדה.

טריבונל בינלאומי או בית המשפט בירושלים?

בעניין המשפט סברה ארנדט כי "כשם שרוצח מובא לדין מפני שהוא הפר את החוק של הקהילה, ולא  מפני שהוא גזל ממשפחה פלונית את הבעל, את האב, את המפרנס שלה, כך גם עובדי המדינה, רוצחי המונים מודרניים אלה, חייבים לעמוד לדין מפני שהפרו את הסדר של המין האנושי, ולא מפני שהרגו מיליוני אנשים", וזאת משום שלדעתה רצח עם שונה במהותו מכל רצח אחר, כי הוא "מפר סדר אחר לחלוטין". מהרגע שהתבצע רצח כזה, הסבירות שיקרה שוב גבוהה מאוד ולכן "אף עַם עלי אדמות –  ופחות מכולם העם היהודי, בישראל ובכל מקום אחר –  לא יכול להרגיש בטוח מספיק בהמשך קיומו ללא עזרה והגנה מהחוק הבינלאומי". לפיכך סברה ארנדט שאייכמן צריך היה להישפט בטריבונל בינלאומי. לא בירושלים.

עמדתה קוממה עליה כמובן את ההנהגה בירושלים, זאת שהביאה את אייכמן לישראל, זאת שהחליטה לשפוט אותו כאן.

בעיני חנה ארנדט היה פגם במשפט הפומבי, משפט ראווה, למעשה, מה שהיא כינתה "אסיפה המונית, שבה נואם אחרי נואם עושה כמיטב יכולתו כדי לעורר את הקהל", שהיה רצוף בעדויות שלא היו קשורות באופן ישיר להליך המשפטי, שכן מרבית העדים לא הכירו את אייכמן ולא יכלו להוכיח את אשמתו.

בעיני ההנהגה הציונית הייתה למשפט חשיבות ציבורית, שאכן הוכחה בדיעבד. הוא הוציא מהמחשכים את האנשים האילמים ששתקו עד אז, ולא העזו לספר על מה שקרה להם, מחשש "המכה השמונים ואחת". (אכן, אפילו אותה עדות מחרידה של ניצול שואה, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, ולדבריו, המכה השמונים ואחת שספג הייתה האדישות שבה התקבלו בישראל סיפוריהם של הניצולים, התגלה רק במהלך המשפט).

המחלוקת הקשה ביותר בין חנה ארנדט לבין ההנהגה בישראל, ובגללה דנו אותה לאורך שנים כה רבות לגינוי ולחרמות, הייתה זאת: ארנדט טענה כי שיתוף הפעולה של ההנהגה הוא זה שאפשר למעשה את הרציחות ההמוניות. כך למשל היא מעלה על נס את מה שאירע בדנמרק, המקום היחיד שבו הנאצים נתקלו בהתנגדות מקומית גלויה, "והתוצאה הייתה שאלה שנחשפו אליה שינו את דעתם" (כלומר –  ההתנגדות לא הייתה צריכה להיות רק של ההנהגה היהודית!). בהתנהגות הדנית היא רואה לקח ומופת המלמדים על "הכוח העצום הגלום בפעולה לא אלימה ובהתנגדות ליריב בעל אמצעים אלימים עדיפים בהרבה."

ההאשמה החמורה באמת בעיניה היא כי: "בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים, וההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מהכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחת, עם הנאצים. האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היה משתרר כאוס ומצוקה נוראה, אבל המספר הכולל של הקורבנות היה בוודאי בין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפש (לפי חישוביו של פרוידיגר, בערך מחציתם יכלו להציל את עצמם לולא מילאו אחר הוראות המועצות היהודיות)". באותו עניין אפשר לראות את דבריו של שאול פרידלנדר על האופן שבו תפסו הגרמנים את סיכוייהם הטובים לשיתוף פעולה של ההנהגה היהודית (לעומת ההנהגה הפולנית).

האשמת הקורבנות היא עניין קשה לעיכול ולא קל להתנגד לתפיסה האומרת –  למי שלא היה שם אין שום זכות לדון אותם לכף חובה על כל מה שעשו, או לא עשו. אניטה שפירא הגיבה על כך במאמר "משפט אייכמן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם" המופיע כאחרית דבר בספר משפט אייכמן בירושלים שכתב התובע במשפט, גדעון האוזנר. כך כתבה שפירא: "ארנדט טענה שהשאלה [שהפנה האוזנר כלפי העדים, ניצולי השואה] 'למה לא מרדתם?' הייתה מסך עשן, שהסתיר את השאלה האמיתית שהייתה צריכה להישאל: 'למה שיתפת פעולה בחורבן עמך, ובסופו של דבר בחורבנך אתה?' בכך היא חשפה את הקשר שהיה קיים בתודעתה בין שתי השאלות."

לטעמה של שפירא הביקורתיות של ארנדט מעידה על אמביוולנטיות מוסרית, פוסט מודרניסטית, שבה "שום דבר איננו באמת כפי שהוא נראה, אין אמת ושקר, קרבן ורוצח, אשם וחף מפשע, אין היררכיות של ערכים, ואין ערכים מוחלטים".

אבל את ספרה המפורסם כל כך חותמת חנה ארנדט בדברים חד משמעיים, שלאורם לא ברור לי כיצד אפשר להאשים אותה באמביוולנטיות מוסרית. היא פונה אל אייכמן, ומסבירה לו מדוע הוא ראוי לעונש המוות שקיבל: "בדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות –  כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם –  כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק אתך את האדמה. מסיבה זו, ורק מסיבה זו, עליך להיתלות".

האם הייתה לחנה ארנדט זכות מוסרית להאשים את שיתוף הפעולה של ההנהגה? האם יש לקח שאותו עלינו להפיק מהדברים הללו כיום (אולי משהו בעניין שיתוף הפעולה שלנו עם ההנהגה שלנו?) אלה שאלות שיישארו לעת עתה ללא מענה.

שאול פרידלנדר: האם מוטב לסרב וכדאי לא להישען על תקוות?

"פקודותיו של היידריך, שניתנו בשעה שהעילית הפולנית הייתה מתחסלת והולכת, נסמכו כנראה על שתי הנחות יסוד. ראשית, שהעילית היהודית לא תסית למרי והמנהיגים היהודים לא יעמדו בראש מרד ולא יהיו דעתנים דווקא אלא יטיפו לכניעה וציות. ושנית, שהעילית היהודית – כמו שהיא מיוצגת במועצות – תהיה מקובלת למדי על האוכלוסייה וזו תציית לה פחות או יותר. במילים אחרות, העילית הפולנית נרצחה מפני שהייתה עלולה להסית נגד הגרמנים, ואילו העילית היהודית נשארה בחיים מפני שהגרמנים שיערו שתהיה כנועה ותבטיח את הכניעות."

[…]

"איך הגיבו 'ההמונים היהודים' על ברד המהלומות הגופניות והנפשיות שירד עליהם למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני [בפולין]?  מובן שתגובתו האישית של כל אדם הייתה שונה, אבל אם נחפש מכנה משותף בקרב הרוב הגדול נמצא שהתגובה הנפוצה הייתה אמונה בשמועות, אפילו בשמועות המופרכות ביותר, כל זמן שהיה בהן שמץ של תקווה."

 


שאול פרידלנדר: שנות ההשמדה, 1939-1945 גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ספריית אופקים, יד ושם. הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון, בשנת 2008. לעברית: יוסי מילוא

וים ונדרס, "מלח הארץ": מדוע וכיצד הוא מאלץ את האנושות להביט במראה

בחוץ ירד שלג, אבל כל המבקרים פשטו מיד את המעילים והסירו את הצעיפים, כי גם מעל מעקה הצפייה שהקיף את האולם היה אפשר לחוש בחום הלוהט שהדיפו הכבשנים.

גביעי קריסטל בוהקים, תלויים על שרשרת, נעו מעל ראשי הפועלים, לעבר השלב הבא של הייצור. "אלה – " הצביע עליהם מדריך הסיור, עובד המפעל  –  "רק נראים גמורים. הם עדיין צריכים להתקרר לפני שאפשר יהיה להמשיך את העבודה עליהם."

ליד הכבשנים עמדו בזוגות גברים לבושים בגופיות והחזיקו מוטות שקצותיהם צינורות בוערים: "זאת הזכוכית, לפני שמתחילים לנפח אותה," הוסיף המדריך להסביר. "תראו – המומחה מתחיל לייצר את הגביע, וזה שעומד לידו עוזר לו. תוחלת העבודה של המומחים קצרה מאוד. לא מחזיקים מעמד בתנאי העבודה הקשים האלה."

עמדנו והסתכלנו. ראינו את הגביעים נוצרים: הגברים הניעו את גושי האש, טלטלו אותם, הקישו עליהם, ומתוכם החלה להופיע הדקיקות השקופה, השברירית.

עשרות האנשים שם למטה היו מתורגלים. המקצוענים ניפחו. עוזריהם הגישו להם את המוטות. נשים צעירות הסתובבו ביניהם, אספו, תלו, העבירו, לא היו שם תנועות מיותרות. ולא דיבורים. המלאכה נעשתה בדממה גמורה, בלי החלפת מבטים, בלי לשאת עיניים אל התיירים הסקרנים שעמדו וצפו בפועלים שכך, בזיעת אפיים, מייצרים יופי כל כך עדין.

כשצפיתי בסרטו התיעודי של וים ונדרס, "מלח הארץ" נזכרתי בביקור ההוא, בבית החרושת לייצור כלי קריסטל בבוהמיה. בפער הבלתי מובן שבין המאמץ הנדרש לייצור הכלים הללו, השימוש הנצלני בגופם של בני אדם שנאלצים לעבוד בתנאים כל כך קשים, לבין התוצאה: הגביעים היקרים, שבני אדם אחרים קונים אותם כדי להתענג עליהם, ואינם מעלים בדעתם באיזה מחיר הם יוצרו.

בפתיחת הסרט מציג ונדרס סדרת תצלומים שנתקל בהם במקרה. הם עוררו בו השתאות והובילו בסופו של דבר ליצירת הסרט, שהיה השנה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי. רואים בהם מרחוק צוק ועליו מין נחיל של נמלים. ככל שהתצלומים מתקרבים אל צלע ההר מתברר שה"נמלים" הללו הם מאות בני אדם. הם ממלאים כל נקיק, מטפסים על סולמות, עולים ויורדים, הם כורי הזהב. המדרון תלול מאוד, וכדי להגיע למטה הם נאלצים לרוץ. מאחר שהם רצים בטורים צפופים מאוד, ומטפסים עם שקים מלאים על גבם, אסור להם בשום פנים ואופן למעוד. אם אחד מהם ייפול, לא רק הוא ייפגע אלא יזיק גם לרבים אחרים, לפניו ומצדדיו. כך, במחיר של מאמץ אנושי שלא יאמן, מפיקים את החומר לייצור תכשיטים יוקרתיים ומעודנים.

האיש שצילם את הסדרה הזאת על כורי הזהב הוא הצלם הברזילאי סבסטיאן סלגדו. וים ונדרס חיפש אותו ויצר את הסרט "מלח הארץ" העוקב אחרי הצלם ויצירתו הייחודית. "לא תיארתי לעצמי מה אגלה," מספר הבמאי, ולוקח את הצופים אתו ועם סלגדו למסע מחריד, מזעזע אבל גם מעורר השראה.

סלגדו הסתובב, נסע וצילם אנשים. הוא הרחיק והגיע אל המקומות הנידחים ביותר, ושם לכד במבטו האוהד בני אדם ואת רגשותיהם. במשך עשרות שנים הסתובב באמריקה הדרומית, באפריקה, באירופה. הוא תיעד מצוקות שאי אפשר לשאת את המראה שלהן, חשף לעיני העולם את האכזריות הבלתי נסבלת שבני אדם מסוגלים לנהוג בה בבני אדם אחרים. סלגדו ראה בכך שליחות, וכאשר וים ונדרס מחזיר את התצלומים הללו למוקד ההתעניינות הוא מאלץ שוב את האנושות להביט במראה ואולי ללמוד איזה לקח, אולי לשפר את דרכיה (או לפחות להתבייש?).

סלגדו תיעד רעב. מלחמות. סבל שלא יתואר במילים. באחת הסדרות תיעד בני אדם עובדים. רציתי, כך הוא מסביר אל מצלמתו של ונדרס, לצלם את האנשים שבונים בשבילנו את העולם שלנו.

אחרי כל הזוועות שראה החליט לצלם סדרה שתפאר את יופיו של כדור הארץ, את החיות המאכלסות אותו לצדנו. והנה הוא מתיידד עם גורילה: אתן, הוא מסביר, יש לנהוג בכבוד. בנימוס. אם עושים זאת, הן מקבלות אותנו בברכה. ועם לוויתן, שנזהר בשלומם של בני האדם ואף על פי שיכול, מסביר שוב הצלם אל המצלמה, הקפיד לא לחבוט בים בזנבו, שמא יהפוך את סירתם ויסכן אותם.

הסרט נחתם בתיעוד של מבצע מרגש ומשמח עד מאוד: סלגדו ואשתו, שאת תרומתה לעשייתו האמנותית והציבורית הוא מעלה שוב ושוב על נס, החליטו לפעול כדי לשקם את הנזק הסביבתי האיום שיצרו בני אדם. במשך עשור גייסו השניים סביבם אנשים רבים וביחד החלו לייער את השממה. זאת התרחשה בעקבות כריתת עצים בעבר. בהיעדר עצים לא היה עוד מה שיעצור את הסחף ואת מי הגשמים, עד שנוצרה ארץ ישימון חרבה. הגבעות הצחיחות שהקיפו את בית הוריו בברזיל מוריקות שוב, כמו באמצע המאה שעברה, בימי ילדותו של הצלם. מראה הג'ונגל המחודש שבו שוקקים שוב חיים –  אפילו הטיגריסים חזרו לשכון שם! – מעורר מאליו מחשבות כאובות על יופיו של  כדור הארץ בכל מקום שבו יד אדם לא הרסה אותו (אחת מסדרות הצילומים של סלגדו נערכה בגלפגוס, מקום שהאנושות הצליחה בינתיים לשמר), ועל אצילותן של החיות בטבע שמצפות מבני האדם לכבד אותן ואת זכויותיהן. אבל אלה, כך ברור לגמרי מהסרט, אינם יודעים לכבד גם את הזכויות של בני מינם.

רות שפירא, "הירח אותו ירח": מסע של אהבה

בתחילת הקריאה רציתי להודות לרות שפירא על כך שלקחה אותי אתה הרחק במקום ובזמן: לווייטנאם, בשנת 1997. כמה נעים לשבת על הכורסה הנוחה וממנה להפליג לארצות אחרות בלי כל הטרחה, הפרשי השעות והטיסות הממושכות, בלי לסבול מהלחות, החום, התנאים ההיגייניים הלוקים בחסר…

אמנם המחברת לא נסעה לווייטנאם כתיירת מן השורה, אלא כמי שיש לה מטרה מאוד מוגדרת: לשוב משם עם התינוקת שאימצה, אבל בזכות עיניה הפקוחות וכישרון התיאור שלה חשתי שאני מתלווה אליה וחווה אתה את כל מה שראתה, שמעה, הריחה ולמדה.

כמו רות שפירא, גם נעורי עברו עלי בשנות השישים של המאה ה-20 ועולם האסוציאציות שלנו בעניין וייטנאם דומה: הארץ ההיא נקשרת כמובן בתודעה עם המלחמה, עם כל התיעוד שהגיע אז אל החדשות, עם רעש להבי המסוקים מעל הג'ונגלים, התצלומים בעיתון, השמות המפורסמים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי, כמו גם ההפגנות של אותם ימים. בדיוק כמו שרות שפירא מתארת, שנאנו אז את נשיא ארצות הברית, לינדון ב' ג'ונסון וחסנו על תושבי וייטנאם המותקפים. לכן כל מה שגילתה על ויינטאם עשרים ושתיים שנה אחרי תום המלחמה עניין מאוד גם אותי. למשל – שבניגוד לציפיות, הווייטנאמים אינם שונאים את האמריקנים, אלא אפילו מקדמים אותם בברכה, ואפילו "מסתכלים עליהם קצת מלמעלה, אחרי שגברו עליהם, כמו דוד על גליית", עד כדי כך שלא הופתעה בשובה משם כשראתה קטע וידיאו ובו איש צבא וייטנאמי מברך צעירה אמריקנית במילים "Welcome back", עם חיוך על פניו… (ועם זאת, אפשר בהחלט להבין מהתיאורים עד כמה קשים החיים תחת המשטר הקומוניסטי, שאותו  ניסו בשעתו האמריקנים להפיל).

רות שפירא מתארת הכול בפרטי פרטים: את הדרך לווייטנאם. את שדה התעופה הבינלאומי של בירתה: "חום לוהט, לחות מגרדת את המאה אחוזים", את התור לביקורת הדרכונים, את הנוסעים בני הלאומים השונים, רובם גברים ותיירים, "לא רק בשל עלות הנסיעה הזאת, אלא  בשל הצורך באשרת יציאה." היא מספרת על הדרך משדה התעופה לעיר, מציירת את הנוף: "ירוק ושטוח ברובו: שדות רחבי ידיים, פה ושם חקלאים בכובעי קש משולשים מעבדים את אדמותיהם, הרחק ברקע גבעות או הרים כחלחלים", את העיר עצמה, בתי המלון שבהם השתכנה, הרחובות, הרעש, הריחות, הצלילים. לכול היא מוסיפה ביאורים ומידע שצברה – למשל − על שיטת הכתיבה הווייטנאמית: באמצעןתה נודע לי שהם כותבים באותיות לטיניות, אבל מחלקים כל מילה להברותיה. (לכן Le Nin הוא בעצם לנין…). כל הידע המפורט הזה מרתק, ושוב ושוב הרגשתי שאני ממש שם, אתה, בלי לזוז ממקומי.

אבל בהמשך הקריאה הבנתי: המסע שאליו לוקחת אותי רות שפירא הוא הרבה יותר מגיאוגרפי. זוהי הפלגה אל הנפש האנושית, אל יופייה ואל נדיבותה.

רות שפירא מתעדת את דרכה המפותלת להיות אם. אנחנו פוגשים בה בשלב שבו ויתרה על המאמצים להרות, ואל הרגע שבו החליטה לאמץ תינוקת. במתינות וברוח חיובית, בשנינות מעודנת ומתוחכמת, ומתוך ראייה מתמדת של החיובי שבאדם, מתארת שפירא את דרך החתחתים שעשתה בדרכה אל האמהות.

הירח אותו ירח

שוב ושוב היא מציינת את טוב לבם של אנשים שנחלצו לעזרתה. רופאים שגילו רצון טוב, מעבר לנדרש. פקידים שהושיטו יד ומצאו את הדרך לעקוף מכשולים, אפילו את הרב ששיתף אתה פעולה ועזר לה לגייר את בתה, תוך ששניהם מדברים סחור סחור, היא כדי לא לשקר, ועם זאת לא לומר את כל האמת, הוא – בעצימת עיניים זהירה, כדי לא לסכל את המהלך.

את האכזבות מאנשים אחרים היא לא מפרטת, אם כי אפשר להבין אותן בין השורות, ברמיזות דקות מאוד: חלק מהאכזבות חוותה בתוך התהליך (כך למשל החברה שהתלוותה אליה הודיעה לה במפתיע, זמן קצר אחרי שהגיעו, שעליה לשוב ארצה. חמור ומפליא יותר החשש שעליו הכריזה אותה בת לוויה מפני הצורך להישאר לבדה עם התינוקת כששפירא נאלצה לנסוע הרחק כדי לטפל בסידורים ביורקרטיים חיוניים: בת הלוויה הסבירה שלא תוכל להחליף לתינוקת חיתול!). לאכזבות האחרות היא מייחדת פרק שלם שנקרא "מה את בשבילה? מה היא בשבילך?" שם היא מצטטת תגובות מוזרות, מופרעות אפילו, של אנשים זרים שהבחינו בשוני בינה לבין בתה: אבא לילד בתור בקופת חולים ששאל "שלך, הדבר הזה?", שכן שהסביר לה בנוכחות הילדה כי בתה "גויה" ולכן כנראה לא כאב לה כשצמחו לה השיניים, אנשים זרים שפונים ושואלים אותה שאלות חודרניות וחצופות – מי ההורים הביולוגיים שלה, אם פגשה אותם, מדוע מסרו אותה לאימוץ. על כך הגיבה פעם לין עצמה בבגרות ובתבונה ואמרה: "אני חושבת שזה די חטטני […] מה הם יעשו עם המידע הזה?"

 

אכן, אנשים זרים מסוגלים להיות גסי רוח במיוחד, אבל בני המשפחה והחברים קיבלו את התינוקת שהצטרפה אליהם, בשמחה רבה ובאהבה.

וזאת למעשה המילה המתאימה ביותר לתאר בה את סיפור האימוץ הזה, שכולו רצוף אהבה: של האימא המאמצת את לין הקטנה. של הדודים החדשים והסבתא, שאינה יודעת את נפשה מרוב שמחה, של ידידים: "אני לא האמנתי שאי פעם אראה אותה עם תינוקת על הידיים", אמרה בהתרגשות חברה קרובה של אמה, ולא בִּכְדִי. לקראת סוף הספר מתארת רות שפירא את הרקע להיותה אם יחידנית: הגבר שהייתה נשואה לו שנה אחת בלבד נהרג מפגיעת צלף בתום מלחמת יום הכיפורים, למעשה – זמן קצר אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, במבצע מיותר ומטופש שנועד "להפגין כוח". גם את האובדן הזה מתארת רות שפירא באותה מתינות, לכאורה בנימוס אבל בלחישה רועמת שאינה מסתירה את הכאב, את הכעס, את תחושת העוול והבזבוז שנגזרו עליה (ועוד יותר מכך – על ההרוג שקיפח את חייו לשווא, בגיל כה צעיר). אבל גם מתוך הייסורים האלה היא מביאה סיפור של אהבה: הוריו של בעלה הבטיחו לה שבבוא העת, כשתהיה לאם, יתפקדו כסבא וסבתא לילדיה. נדרשו עשרים וארבע שנים עד שיכלו לקיים את הבטחתם, והם עשו זאת במלוא הכוונה!

 

על האושר הגדול של גמר הליכי האימוץ מעיבה המחשבה שאי שם בכפר נידח יושבת עכשיו אישה אחרת ובוכה.

אחד הרגעים הנוגעים ביותר ללב הוא זה שבו מתארת רות שפירא את שני המפגשים שלה עם האם הביולוגית של בתה ואת כאב הפרידה שלה. גם שם היא מתגלה ביופייה המרגש: המתווכת הווייטנאמית מייעצת לה לא לאפשר לאם הביולוגית להחזיק את התינוקת בטרם תמסור אותה סופית. רות שפירא, בדרכה האצילית, חסה על האישה ומעניקה לה את החסד האחרון הזה, כואבת את כאבה ומזדהה אתו. בגדלות רוח, ביכולת אמיתית לראות את הזולת, אינה שוכחת כי "על האושר הגדול של גמר הליכי האימוץ מעיבה המחשבה שאי שם בכפר נידח יושבת עכשיו אישה אחרת ובוכה."

ומה על לין עצמה? היא, כך מספרת רות שפירא, גדלה להיות נערה מוכשרת, אהובה, משמחת לב. את אמה הביולוגית היא רואה כאישה גיבורה, שוויתרה על היקר לה מכול, עליה עצמה, לטובתה. הנה כך כאב של מלחמות, אובדן ושכול, יכולים להוליד גם נתינה ואהבה כאלה, ובעקבותיהם את הספר הירח אותו ירח, המקפל בתוכו כל כך הרבה משמעות ורגש.

ויסלבה שימבורסקה: איך ניצל אחד מאבותינו הקדמוניים מתאונת דרכים

הלכתי בכיוון כיכר השוק (רינק) דרך רחוב "18 בינואר" ורחוב כרמליצקה, דימיוני נשא אותי מעל לים נטול חופים. כדי לגוון את המסלול אני מדלגת במחשבותי אחורנית על עשרות מיליוני שנים – והנה אני מתפעלת ממראה הים הנסוג, מביטה על המפרץ הרדוד, המחורץ שוניות אלמוגים. בהצטלבות הסואנת של הרחוב כרמליצקה ושווסקה אני מבחינה ביצור מוזר הזוחל בחול הרטוב. אף על פי שהאור האדום ברמזור עוצר את תנועת הולכי הרגל, היצור ההוא – לא דג ולא צפרדע – נדחק בשלווה גמורה מתחת לגלגלי משאית ואחרי דקה יוצא ללא פגע, ובמצב רוח מרומם מתקדם לכיוון המים. "איזה מזל", אני חושבת. "הסצנה הזאת מתרחשת בניגוד לכל כללי אמנות הקלאסית! אי-התאמה מבורכת בין זמן למקום הצילה את אחד מאבותינו הקדמוניים מתאונת דרכים!"


ויסלבה שימבורסקה, "מאמר על נושא הים," הים אצל משוררים, אנתולוגיה בעריכת זביגנייב ינקובסקי 1977, מצוטט בספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה ביוגרפיה, מאת אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה, כרמל, לעברית: מירי פז

אגתה כריסטי: תעלומת היעלמותה המיסתורית

הזמן – שנת 1926, אמצע החורף. עשר בלילה. המקום – בית כפרי בדרום מזרח אנגליה. סופרת ספרי המתח הנודעת והאהובה אגתה כריסטי עולה לחדר השינה של בתה בת השבע שישנה במיטתה, נושקת לה, יורדת, יוצאת מהבית, נכנסת למכוניתה ומתחילה לנהוג, מתרחקת, ונעלמת.

למחרת מוצאים את המכונית. אורותיה עדיין דולקים, המכסה של תא המטען מורם ומגלים בו מזוודה עם חפצים של כריסטי, מעיל הפרווה שלה ורישיון נהיגה פג תוקף. המכונית ננטשה ליד אגם קטן, המכונה "הבריכה הדמומה", שמי מעיין מפכים לתוכו. תושבי המקום נוהגים לספר כי ממש כאן טבעו פעם למוות נערה צעירה ואחיה. הרוחות באנגליה סוערות. האם אגתה כריסטי טבעה? או שמא נרצחה? מסתבר ששלחה מכתב לקצין המשטרה באזור במגוריה ובו הודיעה שהיא חוששת לחייה. מי רצח אותה, אם כן? האם ייתכן שבעלה אשם בכך?

הבריכה הדמומה שלידה נעלמה אגתה כריסטי

 

במשך אחד עשר יום לא מצליחים להתחקות אחרי עקבותיה של אגתה כריסטי. חמישה עשר אלף מתנדבים ומאות שוטרים ממחוזות שונים מחפשים אותה. נקבע פרס בגובה חמש מאות פאונד שיינתן למי שימציא רמזים שיעזרו באיתורה. כלבי גישוש, צוללנים ומטוסים (לראשונה משתמשים בהם כדי לחפש אדם נעדר) סורקים את האזור. דמויות ידועות שֵם מתגייסות כדי להשתתף בחיפושים. כך למשל הסופר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של הבלש שרלוק הולמס, מחליט להירתם לעניין. מאחר שהוא מאמין בספיריטואליזם הוא נעזר במדיום, שאליה הוא נוטל כפפה שאגתה כריסטי שמטה. ללא הועיל.

ואז היא מתגלה פתאום. מסתבר כי במשך כל הימים שנעדרה התאכסנה הסופרת בבית מלון בהרוגייט שבצפון יורקשייר. אין ספק שראתה את כל מה שנכתב עליה בעיתונים, הסיפור הגיע עד העמוד הראשון של הניו יורק טיימס, ובכל זאת בחרה להמשיך ולהסתתר. ואולי נבצר ממנה להתגלות? האם השתמשה בחייה האישיים, ביימה את ההיעלמות, כדי לייצר עלילת מסתורין לא כתובה? האם היה זה תעלול של יחסי ציבור? ואולי יש הסבר אחר למה שקרה?

צילומים משטרתיים שהתפרסמו בעיתון, משמאל – כריסטי כפי שנראתה לאחרונה. באחרות – כיצד שיערו ששינתה את עצמה.

 

התברר כי אחרי שנטשה את מכוניתה נסעה כריסטי ברכבת ללונדון, משם שלחה מכתב לגיסה, האח של בעלה, הודיעה לו שהיא נוסעת לחופשה ביורקשייר, ואז נסעה לבית המלון שבו השתכנה בשם בדוי.

התעלומה והתהייה מה קרה באותם אחד עשר יום ממשיכות עד היום להעסיק ולסקרן רבים. לפני שנים אחדות ראה אור ספר ביוגרפי על חייה של אגתה כריסטי, ובו טוען המחבר, אנדרו נורמן, כי הסופרת לקתה באותם ימים בהתקף של הפרעה פסיכיאטרית הפיכה, דיסוציאציה שהביאה לאובדן זיכרון זמני. לכן לכאורה שהתה כל אותם ימים הרחק מביתה, מבולבלת וחסרת עשתונות. לפי סברה אחרת היה שם תכנון מתוחכם שנועד להביא לכך ששוטרים יפרצו לחדר שבו התאכסן בעלה עם המאהבת שלו, ויש המאמינים כי הסתלקה ונעלמה כדי להבהיל אותו, ואולי כך לשוב ולזכות בו. ביום  האירוע הודיע לה הבעל שהחליט לעזוב את הבית.

מחפשים את אגתה כריסטי

 

שם המשפחה שבו נרשמה כריסטי בבית המלון היה שמה של המאהבת של בעלה. על עצמה סיפרה שהיא אם שכולה, ואורחים בבית המלון ראו אותה פותרת תשבצים, קוראת עיתונים ומשחקת בקלפים. כמו כן, היא פרסמה מודעה בטיימס שבה התבקשו ידידים ובני משפחתה של תרזה נידל – השם הבדוי שבחרה לעצמה – לכתוב לתיבת דואר שצוינה במודעה. זהותה של אגתה כריסטי נחשפה בסופו של דבר כשעיתונאי שזיהה אותה פנה אליה בשמה האמיתי, והיא השיבה לו…

אגתה וארצ'י כריסטי

 

לאחר שהתגלתה שבה כריסטי לחייה הרגילים. כעבור שנתיים התגרשה מארצ'י כריסטי, טייס לשעבר שנלחם במלחמת העולם הראשונה, בימים שהיא עצמה שירתה כאחות. את שם משפחתו המשיכה לשאת ולפרסם גם אחרי שנישאה שוב.

על הפרשה הכאובה סירבה לדבר בפומבי, אבל דומה שלא רק שלא הזיקה לה, אולי אפילו העצימה את הצלחתה. אגתה כריסטי כתבה 78 ספרים. רבים מהם עובדו לסרטי קולנוע, תורגמו ל-103 שפות ונמכרו עד כה בכ-2 מיליארד עותקים. הנתונים הללו מקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר. את הדמויות שיצרה, הרקול פוארו והבלשית החובבת גברת מרפל, מכירים ואוהבים חובבים של ספרי מתח ברחבי העולם.

גם הסיפור המסתורי שיצרה בעלילת חייה לא נשכח. לפני כשנה יצא אל האקרנים סרט של דיויד פינצ'ר, "נעלמת" בכיכובו של בן אפלק. הסרט הוא עיבוד של הספר Gone Girl, נעלמת, שהתבסס על פרשת היעלמותה, והוא מוכיח עד כמה היא ממשיכה לסקרן אנשים גם כיום, כמעט תשעים שנה לאחר מעשה.

טור על סופרות באקס נט