קישור לחלקה הראשון של הרשומה
קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק שבו התחיל רצף ההחלטות והמעשים, עד לנקודת האל חזור. אולי זה קרה כשרבין הציע “להתגרות בסורים”, כדי לשקם את ההרתעה: “אם יירו בטנקים – צה”ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר.” בדיעבד “הודה” רבין כי “אילו אפשרה ישראל לחקלאים ולרועים הסורים לעבוד באזורים המפורזים – לא הייתה נוצרת מתיחות,” ולכן “חימום הגבול החל כתוצאה מהחלטת ישראל להפעיל כוח.”
בישיבת קבינט פנה רבין אל הסורים כאילו נכחו בחדר והכריז: “אתם רוצים מלחמה קטנה – אנחנו נענה במכה יותר רצינית.”
דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, ביקש להבהיר לסורים שישראל מסוגלת להכות בהם בחוזקה.
אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הודיע “שיש להכות בערבים שוב ושוב,” כי “‘מבחינה מנטלית […] מה שמאפיין אותם זה שכשהם חוטפים מכה – הם נסוגים.'”
על כך השיב אשכול בשאלה ספקנית: “זה באמת רק הערבים?” ונענה, “זה די ערבי.”
אל”מ רחבעם זאבי, מאגף המבצעים, “הציע מלחמה כוללת בסוריה,” ורבין תמך בו.
אשכול הציע אמצעים הגנתיים כנגד חדירת מחבלים. למשל – בניית גדר. קציני הצבא הגיבו בביטול וטענו שהערבים יגנבו את החומרים שמהם יבנו אותה.
באפריל ירו הסורים על טרקטורים ישראלים. התפתחה תקרית שבסופה הופלו שישה מטוסי מיג סוריים. הציבור הישראלי חגג.
באותו חודש, בערב יום העצמאות, קבעה כותרת ראשית בעיתון “ידיעות אחרונות” כי קיימת “חרדה בסוריה נוכח אזהרות ישראל”. אשכול הזהיר גם את המצרים. כלפי פנים דיבר ראש הממשלה על הצורך בפעילות הגנתיות אבל הרמטכ”ל (יצחק רבין) גרס שאין בכך די.
ביום העצמאות יצא המצעד הצבאי לדרך, הפעם הוא נערך בירושלים, חרף התנגדותן של ידידותיה של ישראל, שנדרשו לשלוח למצעד את נציגיהן. (בשש השנים הקודמות הוא התקיים בערים אחרות). מזכ”ל האו”ם באותם ימים העריך בדיעבד כי “המצעד יצר את הדינמיקה אשר הובילה למלחמת ששת הימים”.
בן גוריון סבר שהמלחמה הצפויה היא אסון
בגיליון החגיגי של יום העצמאות התפרסם ריאיון שבו שוחחה גאולה כהן “הכוהנת הגדולה של האמונה בשלמות הארץ” עם דוד בן גוריון, שהבהיר את עמדתו הפרגמטית: חצי האי סיני הפסיק להשתייך למדינת ישראל “מרגע שישראל נאלצה לפנות אותו” (אחרי מבצע קדש), ו”גבולות היסטוריים זה מושג לימות המשיח”. בן גוריון התנגד בנחרצות למלחמה שאותה המשיכו אחרים לחרחר. “אני חושב שזה אסון,” אמר עליה בשיחה עם גרשום שוקן, עורך עיתון “הארץ”, והוסיף במין נימת השלמה של אדם זקן הניצב בסוף חייו ויודע שאת המפעל הגדול שלו, הקמת מדינת ישראל, כבר השלים, “אבל זה עניינכם.”
כשנאצר החל להניע כוחות צבא לסיני קבע אשכול שהוא מבקש רק “להרתיע את ישראל מפני מימוש איומה נגד סוריה”. בישראל השתררה תחושה של “הסתבכות” עם מצרים. זאב שיף, הכתב הצבאי של עיתון “הארץ” טען כי “נוצר מצב המאיים על ישראל, בשל ההתבטאויות הרבות והשחצניות מדי שהשמיעו מנהיגיה”.
הוחלט לגייס את חיילי המילואים, לדברי אשכול כדי למנוע את המלחמה שישראל אינה רוצה בה.
הרמטכ”ל החל לגלות סימני מצוקה נפשית ושבירה. משה דיין כתב כי רבין “נראה לא רק עייף […] אלא נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן.” רבין חש שנכשל בהרתעה שהייתה אמורה למנוע מלחמה.
אשכול נאלץ להדוף את התביעה לפעול
אחרי שנאצר חסם את מיצרי טיראן למעבר של אוניות ישראליות, דרשו מפקדי הצבא הבכירים להגיב ב”מכה רצינית” – לא “פעולה מוגבלת שתבטיח את חופש השיט במפרץ”, אלא “מלחמה כוללת”. אשכול נאלץ להדוף שוב ושוב את התביעה לפעול.
דיין הביע חשש מפני תגובתם של ערביי ישראל, ומפני האפשרות שיסייעו לצבאות ערב. בישיבת הממשלה דיברו על הצורך להשיג מסכות גז ולבדוק את המקלטים. הייתה תחושה שהמלחמה בלתי נמנעת.
עזר ויצמן, שהיה אז ראש אג”ם, “ניסה,” לדברי תום שגב, “להביא לפתיחת המלחמה”. רבין, שהתמוטט, ולא תפקד כלל במשך 24 שעות, ביקש ממנו למלא את מקומו. ויצמן החל בפעילויות טרום מלחמתיות. כמה מהקצינים חשבו שהוא “ירד מהפסים”, לאחר ש”החל להזיז כוחות צבא ממקום למקום ואיש לא הבין אל נכון מה הוא רוצה.”
העיתונים הישראלים רעמו בכותרות גדולות על כך ש”נאצר רוצה מלחמה”, ו”נאצר הכריז מלחמה על ישראל”. רק אשכול שמר על קור רוח, והסביר שוב ושוב שאין לפעול בלי תמיכתה או בניגוד לדעתה של ארצות הברית. הניצים לעגו לו. אריק שרון, למשל, גינה את “ההתרוצצות הישראלית” בין מעצמות העולם, וכינה אותה “שתדלנות”. אשכול לעומתו הדגיש כי “כל מה שיש לנו בכוחו של צבאנו – בא מתוך ההתרוצצות הזאת,” והזהיר כי “אל נראה את עצמנו גולייתים כאלה.” לקציני הצבא הזכיר שגם אחרי שידבירו את האויב, יצטרכו אחרי כן לשוב ולבנות מחדש את הכוח, ויזדקקו לשם כך לארצות הברית! “צריך לחכות”, הוא אמר, בניסיונו לרסן את הצבא, גם כדי לשכנע את העולם שישראל עומדת בפני סכנה קיומית.
אבל הציבור הישראלי לא נתן אמון באשכול, שהיה לא רק ראש הממשלה אלא גם שר הביטחון. מכל עבר נשמעו קריאות להחליף אותו. להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה (הוא לא היה מעוניין בכך, והתנגד נחרצות למהלך המלחמתי!), למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון, להביא לממשלת אחדות.
מה הציע שמעון פרס
תום שגב תוהה אם בן גוריון היה יכול למנוע את המלחמה, אילו נעתר להפצרות ושב לראשות הממשלה. והוא מתאר גם הצעה שהציע מזכירו של בן גוריון דאז, שמעון פרס: מהלך שיכול היה אולי לשנות את כל ההיסטוריה של האזור. פרטי ההצעה הקיצונית ההיא נשארו חסויים, אבל שגב מניח שמדובר היה בניסוי גרעיני מקומי שהיה אמור להבהיל את שכנינו ולמנוע את המלחמה: “הערבים היו נבהלים, הישראלים היו נרגעים,” אמר פרס לימים.
בתוך הממשלה היו שרים שהתנגדו לצעדים המלחמתיים, בראשם זרח ורהפטיג, שר הדתות. זה היה עימות בין הישראלי “החדש”, שאותו ייצג יצחק רבין, צעיר יליד הארץ, יפה תואר, חילוני, “זקוף קומה” לבין יהודי גלותי, חובש כיפה שחורה, שסימל בעיני קציני צה”ל את שפלות הרוח הגלותית, פחדנותה והססנותה. “כל מיני ורהפטיגים”: כך ביטא רחבעם זאבי, שכונה בפי כל גנדי, את תחושת המיאוס שחש כלפי מי שהתנגדו למהלך הצבאי וניסו לבלום אותו.
לנשיא ארצות הברית היה ברור שישראל מתכוונת לתקוף, ובקרוב. להערכתו לא היה אפשר למנוע את ההתקפה. הוא גם ידע שעל פי הערכת המודיעין האמריקני המצרים לא התכוונו לתקוף את ישראל.
תום שגב מתלווה לאורך כל המהלכים הללו לא רק במישור המדיני והצבאי. הוא מתאר גם דמות של חייל פשוט אחד, שוקה בר-דיין, מתעכב על תיאור מחשבותיו, התרשמויותיו, דעותיו וחוויותיו, בימים שקדמו לפרוץ המלחמה, לפני שגויס, ואחרי כן, במהלך הקרבות עצמם. אחד התיאורים של בר-דיין היה המפגש של יחידתו עם אחד המפקדים, אותו רחבעם זאבי שכה שש אלי קרב. את כל הרשמים תיעד בר-דיין ביומן אישי שכתב, ובמכתבים.
מה פקד גנדי (רחבעם זאבי) על חיילי המילואים המזועזעים
בלכתו השאיר אחריו גנדי שתיקה נדהמת. “בר-דיין הסתכל סביבו: הנה כימאי במכון ויצמן, הנה מורה לספרות בתיכון. הנה עשרות הורים לילדים, כמוהו. ‘מה אני עושה פה, לעזאזל’, כתב.” ולא שבר-דיין היה פציפיסט שהתנגד מלכתחילה למלחמה. אדרבא, כשגויס האמין − כמו חבריו, כמו הציבור כולו, כמוני, עד שקראתי את הספר 1967 − שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת. הכרחית. מלחמה שנכפתה על ישראל. הללו כתב בר-דיין באותם ימים ביומן אישי שניהל, ובמכתבים. וכך תיעד בר-דיין את הדברים שאמר גנדי לחיילי היחידה שבה שירת: “אין לבזבז פגזים על חי”ר,” הוא ציווה עליהם עוד לפני שהמלחמה פרצה. “יש לדרוס אותם במקומם. להרוג ולהרוג את האויב. לא נחזור על שגיאות סיני, שלא דרסנו אותם.”
בשלב מסוים, בשל היסוסיו של ראש הממשלה, היו קציני צבא שדיברו בגלוי על האפשרות שצה”ל יפתח במלחמה בלי אישורה של הממשלה. אריאל שרון, למשל. אכן, דוד בן גוריון חשש מפני האפשרות שהצבא ישתלט על המדינה. עד כדי כך שהוא פרסם הודעה חריפה מאוד: “צבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו ולא על פי הוראת מפקדיו הצבאיים, אלא על דעתה של הממשלה הציבילית ולפי הוראותיה.”
גולדה מאיר התנגדה למינויו של משה דיין לשר הביטחון, כנראה משום שחששה שהוא ישתלט על הצבא. אכן, במהלך המלחמה הורה דיין על מתקפה לכיבוש הגולן שאשכול כלל לא אישר! והתנגדה גם להקמתה של ממשלת האחדות ביחד עם מפלגת חירות בראשותו של מנחם בגין. לימים הסתברה משמעותו העמוקה של הצירוף ההוא: “מפא”י ההיסטורית איבדה את המונופול על השלטון, זה היה גם צעד ראשון למהפכה חברתית ותרבותית,” כותב תום שגב, ורומז כמובן על המהפך, שחל עשר שנים אחרי כן.
ארצות הברית נתנה לישראל את האישור לצאת למלחמה, אבל הזהירה: “בתנאי שלא תירו את הירייה הראשונה.”
בממשלה הועלה הרעיון “לשגר למפרץ אונייה ישראלית, כדי שהמצרים יירו עליה.” כה להוטים היו לפתוח במלחמה, עד שהיו נכונים כמעט להקריב חיילים של צה”ל כדי לזכות בעילה המיוחלת! עד כדי כך!
שר העבודה, יגאל אלון, הציע פשוט לשקר: להודיע שהמצרים פתחו בהתקפה, ואז לצאת לדרך. “ראש הממשלה אמנם יסתכן בשקר, אך רק ההיסטוריונים ידעו את האמת.”
החולשה שגרמה למלחמה
לימים הודה אלון כי “לא המצב בחזית היה הגורם העיקרי למלחמה, כי אם אובדן האמון בממשלה.” למעשה, הסביר אלון, המלחמה פרצה רק משום שהמדינה “הייתה חלשה מדי כדי להימנע” ממנה.
באחד מדיוני הממשלה כשהזכירו את זעמו של הציבור על דחיית המלחמה, אמר אשכול: “לא ראינו את האימהות שבניהן יהרגו.”
בעקבות הקריאה בספרו של תום שגב לא יכולתי שלא לחשוב שוב ושוב על הקול ההוא, המפוקח, הזהיר, קולו של מי שחשב על משמעותה האמיתית של מלחמה, על ההורים השכולים, האלמנות, היתומים, על סבלם של הפצועים ושל אוהביהם, ועל כך שלא שמעו לו.
הששים אלי קרב הכריעו את הכף. ובתום המלחמה היו בטוחים שצדקתם הוכחה: הניצחון היה מהיר ומוחץ. הם טענו שאחד מיעדיה של המלחמה היה להביא לשלום ממושך. מה הם ידעו אז על מלחמת ההתשה שהחלה כעבור פחות משנה. (למרבה האירוניה הכאובה אחד מקורבנותיה היה בנו של עזר ויצמן, אדריכל הניצחון המרהיב לכאורה של מלחמת ששת הימים: הוא היה מפקד חיל האוויר שהכין את החיל שלו להשמדת על חיילות האוויר של מצרים וסוריה, מתקפה שחתמה את הניצחון בתוך כמה שעות). מי העלה אז על דעתו שהמלחמה הבאה, מלחמת יום כיפור, תפרוץ רק שש שנים אחרי כן, ותגבה מחיר דמים כה כבד 2,222 הרוגים ישראלים, וכ-20,000 הרוגים ערבים. ומי חלם אז שכיבוש כל השטחים ההם יוביל למציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים כיום, מציאות של מדינה שגבולותיה אינם מוגדרים, שחיים בקרבה אנשים נטולי מדינה וזכויות, מיליון וחצי, לפי הערכה מתונה, שני מיליון, לפי הערכה אחרת.
הוויכוח על עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הגדיר מחדש ימין ושמאל, ואת המושגים פטריוטיות, אהבת הארץ, ציונות, לעומת מוסריות, הומאניות וחתירה לשלום.
מעניין לציין כי ממשיכת דרכה של המפד”ל מייצגת כיום עמדות שונות לגמרי מאלה של מייסדיה. מפלגת “הבית היהודי” משמשת היום שופר למתנחלים החיים בשטחים שנכבשו חרף התנגדותו של זרח ורהפטיג לצאת למלחמה. אותם מתנחלים שואפים להיאחז ביישוביהם שביהודה ובשומרון, מתעקשים להרחיב את הבנייה בכל מחיר (גם, למשל, כשניצבה בפני הממשלה החלופה − לשחרר מחבלים או להקפיא את הבנייה לזמן מה, בחרו באפשרות הראשונה, הלא הפיכה, ובלבד שהבנייה לא תיפסק.) הם מסרבים לכל אפשרות של משא ומתן או פינוי, וממשיכים לקבוע עובדות בשטחים שמעמדם המדיני לא הוסדר מעולם.
מפתיע להיווכח כי בתחילת דרכה של המפד”ל ייצגו ראשיה ערכים כה שונים והשמיעו קולות מתונים ומרסנים. כיום מרבים ממשיכי דרכם לצאת בהכרזות מיליטנטיות שאמורות להעיד על עוצמתם. והשומעת – היא אינה מפסיקה לייחל אל ה”גלותיים” ההם, רודפי שלום הזהירים, שלא הצליחו להשפיע על המציאות ולבלום את המלחמות. כמו כן היא חוששת שמא הקולות הרמים והנחושים מדי יגררו שוב למהלכים שאת תוצאותיהם אין לדעת.
