ביציאה מהסרט "לחזור הביתה" של הבמאי הסיני ז'אנג יימו, אמר איש טוב אחד: "הבעל הזה שלה –  כמה שהוא נהדר אליה!" איש אחר, פעיל זכויות אדם, ציין כמה נחרד לראות כיצד חדרו השלטונות אל חיי הפרט ופגעו בהם, ואילו צופה אחרת, אישה שהתפקחה (וגם התפכחה) מנישואיה, תהתה אם הסרט מטיף לכך שעל בני זוג להישאר ביחד בכל מחיר, מתוך איזו הבטחה שבטווח הארוך תשתלם להם עמידותם.

אז על מה באמת הסרט? במה הוא עוסק?

באהבה. בחלומות. בגעגועים אל מה שלא ייתכן. וכן, בהחלט, גם בתוצאות הרות הגורל והבלתי הפיכות שמותירה אלימות, ממוסדת וגם פרטית, בנפשם של בני אדם, גם באלה שניצלו, לכאורה. ובעוול האיום, הבלתי נסבל, בפגיעה שאת תוצאותיה נושאים הנפגעים עד אחרית ימיהם.

תחילתו של הסרט מתרחשת בימי "מהפכת התרבות", שהתחוללה בסין במשך עשור, בין 1966 ל1976. הרקע ההיסטורי אינו מוסבר: הסרט יוצא מנקודת ההנחה שהצופים מכירים אותו ויודעים היטב על מה מדובר. לצופה המערבי זכורות התמונות שהגיעו באותה תקופה מסין: רבבות האנשים שנופפו בהתלהבות­­־לכאורה בספר האדום של מאו דזה דונג, אז יו"ר המפלגה הקומוניסטית ומי שהוביל את מסע הטיהורים שבו נרדפו מיליוני בני אדם במאבקים מפלגתיים אלימים. על הסבל המחריד שעברו האנשים הללו נודע רק כעבור שנים (למשל – באמצעות הספר האוטוביוגרפי ברבורי פרא:  סיפורן שלש שלוש בנות סין).

"ואז הסתיימה מהפכת התרבות"

במבט ראשון נראה שהסרט "לחזור הביתה" אמיץ מאוד. הוא מותח ביקורת נוקבת על האופן שבו התעללו השלטונות באזרחים. אנו עדים לדרמה משפחתית שהייתה כנראה אופיינית לימים האפלים של מהפכת התרבות: ילדה מוסתת כנגד אביה, אישה מבוהלת שמאיימים עליה ומזהירים אותה לבל תיצור קשר עם בעלה, שהצליח להימלט ממחנה הכפייה. אנו עדים לפחד המצמית שהטילו נציגי השלטון, לאימה ולטרור, למסכת שלמה של בגידות והלשנות. הסבל המתואר קשה מנשוא, עד שבבת אחת הכול השתנה, כביכול. על המרקע מופיעה שקופית ובה כותרת: "ואז הסתיימה מהפכת התרבות". ימי שלטון האימים תמו. אכן, כמו רבים אחרים, גם האב הנבגד חוזר לחיק משפחתו. בתו מחכה לו בתחנת הרכבת. מכאן אמור להגיע ההמשך המאושר –  בני הזוג יתאחדו, הבת תזכה שוב בהורים, כל המעוות יתוקן.

אבל עלילתו של הסרט אינה עוצרת במקום שבו אמורה שקופית אחת לשנות כהרף עין את המציאות. לא לכל כאב יש מרפא, וכשהנפש נפצעת, קשה, בעצם – בלתי אפשרי, לרפאה. מסתבר שכאשר משהו נגזל, כבר אי אפשר להשיבו. כשהנעורים והתמימות נקטפים באבם, נשארים כיסופים וצמא שאין שום אפשרות להרוותו. אשתו של האסיר השב ממשיכה לחכות לו, לערוג אליו, להתגעגע, גם כשהוא ניצב לידה, קרוב אליה, אוהב ומלא בתחושת אשמה על הסבל שהמיט עליה ועל בתם. כאילו הוא האחראי לכל מה שקרה, ולא המדינה שבגחמותיה הפוליטיות עקרה אנשים ממקומם, והשיבה אותם כעבור שנים, וכאילו אפשר להמשיך הכול מהנקודה שבה החיים נגדעו, והאישה שמחכה לאהובה יכולה לקבל במקומו את האיש המבוגר שנהפך להיות במרוצת שנות ההיעדרות הכפויה.

האם תוכל מי שחבטו בראשה, פגעו בגופה וערערו את שלמות נפשה, להתאושש מכל מה שעוללו לה ולבני משפחתה?

לרגעים קצרים נדמה כי הסיכוי היחיד לאחות את הקרעים טמון בכוחה של האמנות. האם הבעל יצליח להגיע אל לב אשתו באמצעות נגינה בפסנתר? האם יוכל לגעת בנימים מוסתרות, להעיר אותן, להזכיר לה את הקשר הנושן שהיה ביניהם? ואולי אם יצפו ביחד בבתם, הרקדנית המחוננת, יעלו באישה הזיכרונות הגואלים? (באותו הקשר יש לציין את הריקוד עצמו. את האופן שבו משחזרים את הפאתוס הקומוניסטי, הבעות הפנים הקפואות-אך-מיליטנטיות במפגיע, המוכרות לנו כיום מקרייניות הטלוויזיה הצפון קוריאנית).

ההתקרבות כמעט מתאפשרת, אבל המחיצות שבות כל פעם ועולות. לא. בני הזוג לא יוכלו לשוב אל העבר שאיננו עוד. אבל נוצר בכל זאת איזה חסד: אמנם את הזוגיות שהייתה להם כבר לא ישחזרו, אבל הם בכל זאת לומדים מחדש לקיים זוגיות אחרת, קרובה באופן שונה ובכל זאת מעניקה אהבה וקשר: סוג של נחמה פורתא.

ועתה נשאלת שוב השאלה האם הסרט הזה באמת כה אמיץ. אכן, הוא מתאר באופן נוקב את העבר העגום של סין, כמו מבקש ללקק פצעים שלא נשכחו אמנם, אבל כבר שייכים לעבר הרחוק.

והנה מסתבר שגם בימים אלה ממש מתחוללות בסין עוולות שהדעת אינה סובלת. הנה ידיעה  מהניו יורק טיימס, מהזמן האחרון: משטרת בייג'ין מבקשת להרשיע פעילות למען זכויות אדם, שנעצרו לפני כחודש. הנשים נאבקות, בין היתר, נגד הטרדות מיניות ואלימות משפחתית. כאן  אפשר לקרוא פרטים על הנשים הללו. האם בעוד עשור או שניים יביימו סרטים שיחשפו את גבורתן וסבלן של הפעילות הללו?

והרי נתון נוסף: על-פי נתוני האו"ם נעצרו בסין בשנים האחרונות רבבות בני אדם, ונשלחו ל"חינוך מחדש" במחנות עבודה בכפייה, וכל זאת רק משום שעסקו בפאלון גונג –  שיטה רוחנית לשיפור הגוף והנפש.

הנה ציטוט מתוך האתר מרכז המידע של פאלון דאפאי: "יש לזכור שמדובר באותה מפלגה שרדפה את הסטודנטים בטיאננמאן ב-89, אותו משטר שרצח מיליוני סינים במהפכת התרבות הגדולה, רדף את האינטלקטואלים ועוד מגזרים וקבוצות רבות אחרות. עכשיו רודף אותו משטר את הפאלון גונג. רדיפה ורצח של אזרחים וקבוצות אינם דבר חדש עבור המפלגה הקומוניסטית הסינית. חשוב להבין שלא מדובר במפלגה הרוצה שהאנשים יהיו טובים או מוסריים, או כאלו שיכולים לחשוב עבור עצמם. להיפך – המשטר מעוניין שהאזרחים יעשו את מה שהמפלגה דורשת, גם אם הוא מנוגד למוסר האנושי (להלשין על ההורים למשל). מדובר בדיקטטורה הגדולה והעוצמתית ביותר בעולם, שאחראית ללמעלה מ 80 מיליון מקרי מוות לא טבעי של אזרחים סינים, בקמפיינים שונים שנכפו על האוכלוסיה (כגון מהפכת התרבות הגדולה, הקפיצה הגדולה קדימה, רפורמת מאה הפרחים ועוד) מאז שעלתה המפלגה לשלטון."

עכשיו, לא לפני עשרות שנים, אוסרים השלטונות הסיניים בנחרצות על העיסוק בפאלון גונג. העוסקים בכך, או אלה שמסרבים להתנער מהשיטה, אפילו מי שרק חשודים בעיסוק בה, נרמסים. הם נתונים לעינויים הכוללים מכות חשמל, קשירה בתנוחות קשות במשך שבועות רבים, ואף להוצאה להורג. כן. כך. כיום.

דובר משרד החוץ הסיני השווה את התעניינותה של ארצות הברית בענייניה הפנימיים של סין לשכן חטטן: "אם השכן היה מסתכל כל היום בדלת שלך וצווח 'למה אתה לא פותח אותה ומראה לי מה יש בפנים?', איך היית מרגיש? אתה לא חושב שהיית מטלפן למשטרה?" אמר הדובר.

התשובה לכך היא כמובן שאדם אחראי ומוסרי החושד כי שכנו פוגע בחסרי ישע ובחפים מפשע חייב להתערב, או לפחות לזמן את מי שמוטל עליהם להגן על הנפגעים. את מי תזמן מדינה החושדת בשכנתה? מי יגן על החלשים הנמצאים מעבר לחומותיה הבצורות ודלתותיה הנעולות, שקולות הזועקים לעזרה בכל זאת בוקעים מהם?

"מהפכת התרבות" שבה הסרט עוסק הסתיימה אמנם, אבל ברור לחלוטין שהסבל האנושי, במקומות רבים בעולם, לא רק בסין, לא נעלם, גם כששקופית בסרט קולנוע מכריזה על קצו ועל תחילתו של עידן חדש.